טעם אמירת 'מזמור לדוד' בחודש אלול
ראיתי בספר שארית מנחם [מווישווא] דהטעם שבחודש אלול אומרים "לדוד ה' וגו'", דהוא כהקדמה לתפלות של ר"ה ויוהכ"פ. דכיוון שאנו באים לבקש בימים אלו הרבה בקשות, והרי אמרו בתענית [ח ב] וכן נפסק בשו"ע [סי' תקע"ו סט"ו] דאין לבקש על שני דברים כאחד, ואם ביקש אין נענה אפילו על אחת. על כן אנו מקדימים שכל מה שמבקשים הוא רק "אחת שאלתי מאת ה' וגו' שבתי וגו'". כלומר, שאף שאנו שואלים כמה פרטים, אבל בקשתינו אחת היא "שבתי בבית ה' וגו'", וכל בקשתינו להשיג זאת.ודודי, הג"ר יהודה טרגר זצ"ל, הראה לדברי הילקוט שמעוני בתהילים [כז, ד] "אחת שאלתי וגו', אמר ליה הקב"ה דוד, בתחילה אתה אומר אחת שאלתי, ואחר כך אתה שואל כמה שאלות וכו'. אמר לו ריבונו של עולם ממך למדתי, לא יהיה העבד שוה לרבו, בתחילה אמרת ועתה ישראל מה ה' שואל ממך, ואחר כך פתחת להם הרבה מצוות, שנאמר ללכת בכל דרכיו, הוי דיו לעבד שיהיה כרבו". וביאר דודי זצ"ל שדוד ביקש להיות כעבד, וממילא יהיה לו הכל, כדוגמת דברי הבית הלוי הנודעים בפרשת יתרו לגבי אמירת 'נעשה ונשמע'.
♦
הזכיה שע"י הדבקות
עי' במלבי"ם [תהלים כז] דמבאר דכל המזמור של "לדוד ה' אורי וישעי" איירי על עניין הדביקות בה', וכשדבקים בה' ית' ממילא יהיה לנו את כל הצריך לנו. דכל מה ששייך שישלוט כח הרע, הוא רק עד כמה שהאדם לא דבוק בבורא ית"ש, וכמבואר ברמב"ם במורה נבוכים. ועי' בספר 'קיצור חובות הלבבות' בשער אהבה, דכתב דלא שייך שיהיה איזה רע לאדם אם הוא דבוק בו יתברך. וזהו שכתוב "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", והיינו דע"י הדביקות בה' זוכה לחיים.♦
בזאת אני בוטח
כתיב "אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח". ופרש"י ד'בזאת' היינו במה שאמר למעלה "ה' מעוז חיי". אך המלבי"ם מפרש דקאי על להבא, משום ד"אחת שאלתי וגו'", כלומר כיון שכל רצונו הוא רק "לחזות בנועם ה'", שוב ממילא "בזאת אני בוטח", דאינו מתיירא מפני המלחמה.אלא דעדיין היה נראה, כי מה שרוצה את הדביקות בה' הוא רק כדי להנצל מכל המאורעות הרעים, וע"ז אמר "אחת שאלתי וגו' אותה אבקש", שלא תאמר שאמנם זו היא רק שאלתי, אבל באמת בקשתי היא לדבר אחר, וע"ז אמר "אחת שאלתי אותה אבקש", שרק זו היא בקשתו.
ולפי"ז כל בקשתו היא רק דביקות בה', ורק ממילא יזכה לחיים וכל טוב. וכיון דהרי לאו כל מוחא סביל דא, שכל מגמתו ובקשתו היא רק זו, לכן אמר בסוף המזמור "לך אמר לבי בקשו פני, את פניך ה' אבקש". ועיי"ש במלבי"ם שמפרש שאת זה עצמו מבקש, שכל בקשתו תהיה רק "את פניך ה' אבקש", אכי"ר.
♦
כדלים וכרשים
בפיוט שבתחילת הסליחות אומרים "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך". וצ"ב אמאי נקטו לשון 'דלים', ולא עניים או אביונים וכדו'. וי"ל עפ"י מה ששמעתי מהאדמו"ר מאוז'רוב שליט"א על הא דאומרים ב'נשמת כל חי' [נוסח ספרד] "שוועת עניים אתה תשמע צעקת הדל תקשיב ותושיע", ד'דל' הוא דרגה בעניות יותר מ'עני', ולכן בעניים יש רק שמיעה, אבל בדל יש גם תקשיב ותושיע.ולפי"ז י"ל דזהו מה שאומרים "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך", דצריך לעמוד בדרגה יותר מעני והוא בדרגת דל. [א"ה: ויש להוסיף בזה הא דנאמר [בתהלים קמ"ב] "הקשיבה אל רינתי כי דלותי מאד". דמשום דהוא במצב של 'דלותי' לכן הוא מבקש 'הקשיבה'.]
♦
חלים כמבכירה
ביום א' דסליחות אומרים "זוחלים ורועדים מיום בואך, חלים כמבכירה מעברת משאיך". וצ"ב לשון 'חלים כמבכירה', ואמאי כשבאים לבטא את הפחד מדמים לאשה היולדת לראשונה, ומה השייכות עם ימים אלו. ושמעתי משמיה דהג"ר בנימין זילבר זצ"ל דאמנם 'חלים' ופוחדים ורועדים, אך זה כ'מבכירה'. שהיולדת אמנם חלה ומפחדת, דהא זמן סכנה היא, אך היא יודעת שאחרי הלידה היא תקבל דבר חדש, והתקוה גוברת על הפחד. כמו כן אנחנו חלים ורועדים מיום הדין, אך כמבכירה, והיינו שאנו מלאים בתקוה שנקבל שנה חדשה עם כל ההשפעות.וב'ישמח ישראל' [נדפס בהגדה של פסח לישמח ישראל] כתב שמבכירה יש לה פחד יותר מאשה שכבר ילדה פעם אחת. וכמו כן הכא, בכל שנה צריך פחד כמו מבכירה שמעולם לא ילדה, ולא כמו היולדת בכל שנה ושנה.
♦
תענית בערב ר"ה
עי' גליון החת"ס לשו"ע [סי' תקפ"א סעי' ב'] דכתב "ועוד נראה לי, דהדיוטים מתענים כמו בכל ראש חדש, והגדולים המתבטלים ממלאכת שמים אינם מתענים בשארי ערב ראש חדש, רק בערב ראש השנה לקבל פני המלך יתברך שמו". ודו"ק בגדר התענית שהוא לקבל פני המלך. ולכאו' חזינן מכאן הוראה למעשה, שגם אם נגרם על ידה ביטול מלאכת שמים, צריך להתענות.♦
תפילה בערב ר"ה
בדרשות חתם סופר [דרוש הראשון עמוד ב'] כתב "כי אלול הם ימי רצון, עד שלעת ערב ר"ה הוא רגע אחרון מימי אלול שהם בתכלית הרצון, ומתחיל מיד כרגע יום ר"ה שהוא תכלית הדין. נמצא בכניסת השנה מתחברים רצון עם דין וכו'". וזה חיזוק גדול לעבודת הבקשה בערב ר"ה.ועוד יש להתחזק מתפלת מנחה של ערב ר"ה, שעדיין מבקשים "ברך עלינו את השנה הזאת", אע"פ שנשאר זמן מועט. וראיתי בשם חידושי הרי"ם דהרי "ישועת ה' כהרף עין", וברגע קטן יכול להיוושע.
♦
ענייני ימים הנוראים
הלשון "נוראים"
הנה הימים של ר"ה ויוהכ"פ נקראים "ימים הנוראים", על שם הפחד והיראה שיש מהדין. ועי' רמב"ם בפיה"מ בר"ה [פ"ד מ"ו] דר"ה ויוהכ"פ הם "ימי פחד ויראה". ובאמת נורא הדין ומי יכילנו. ועניינו של שופר הוא הרי גם כדי ליירא את האדם. ובפסיקתא [פיסקא מ'] איתא "התקנתי שתהיו תוקעים בשופר בר"ה, כדי שתהיו חרדים מתקיעת השופר, להתקין עצמכם לתשובה".הביטוי "ימים נוראים" לכאורה מצינו מקורו לראשונה ברבינו יונה [שער ב, יד]. וכן בפיוט ונתנה תוקף "כי הוא נורא ואיום". ובן דודי, הג"ר יהודה אריה רפפורט שליט"א, ביאר שנקראים ימים אלו ימים נוראים, כיון ש'נורא' הוא שיתוף 'דין' ו'רחמים' כנודע. והוא מידת יעקב. והוא על דרך שיתוף של 'הגדול' ו'הגיבור'. וימים אלו יש בהם שיתוף של דין ורחמים.
♦
פנה אל תפלת הערער
בסליחות דערב ר"ה [אות מג] בפזמון 'אנקת מסלדיך', אומרים "ואם המרנו אמר, שעה וקבל זמר". וצ"ב בכוונת הדברים. וי"ל בזה עפ"י מש"כ בתנא דבי אליהו [אליהו זוטא פ"ו] "אמר [משה] הראיני נא את כבודך אמר לו הקדוש ברוך הוא, משה אין אתה יכול לעמוד על כל מדותי, אלא הרי אני מודיעך מקצת מידותיי, כשאני רואה את בני אדם שאין בהן תהילה ושבח של תורה ומעש"ט, לא במעשה ידיהן ולא במעשה אבותיהן, אלא רק בשביל שהן עומדין ומברכין ומשבחין ומרבין תחנונים לפני, אני נזקק להן וכופל להן מזונותיהן, שנאמר פנה אל תפלת הערער וגו'". וזו הכוונה הכא, דעצם ה'זמר' והריבוי תחנונים הם סיבה להיוושע.וזה חיזוק גדול לכל עבודת ר"ה ויוהכ"פ. וביותר, דהרי במדרש שוחר טוב [תהלים קב] דרש להך קרא ד"פנה אל תפלת הערער" על ר"ה ויוהכ"פ.
♦
בהיותו קרוב
עי' מדרש רבה [שיר השירים ו, יב] "משל לבת מלכים שהיתה מלקטת בשלפים [לקט השבלים אחר הקוצרים], נמצא המלך עובר והכיר שהיא בתו, שלח אוהבו נטלה והושיבה עמו בקרונין".ויש להתעורר מזה שכאשר המלך עובר אפשר לעלות על המרכבה, אף במצב של ליקוט שלפים, ולחזור למלך. ומה לנו יותר מ'מלך עובר' כמו הימים האלו שהמלך בשדה וכו'. עוד שם במדרש, שהבת מלך מרגישה שבאמת לא מגיע לה, וככה היא אומרת לחברותיה. וחזינן שצריך הרגשה שבאמת לא מגיע לנו. וראה להלן בשם הקדושת לוי "באין מליץ יושר", דאם הוא מרגיש שהוא כ'אין', אז מליץ יושר.
♦
התעוררות חיצונית
ראיתי בכתבי הגרא"א דסלר זצ"ל [ראה מכתב מאליהו ח"ג במאמר חיצוניות ופנימיות] דאם כל ההתעוררות של האדם היא חיצונית, גם הסייעתא דשמיא היא רק לחיצוניות של הדברים ותו לא. וכתב "והיא הערה נוראה למתבונן היטב, שבימים אלו שמרבים בתפלות צריך לחשוב על פנימיות הדברים, ולא על חיצוניות".♦
כח התפילה
שמעתי משמיה דהגרב"ד פוברסקי שליט"א במש"כ חז"ל [מדרש רבה דברים ח'] "אמר ר"א רצונך לידע כחה של תפלה, אם אינה עושה כולה, חציה היא עושה. קין עמד על הבל אחיו והרגו, יצאה גזירה נע ונד תהיה בארץ. מיד עמד ונתודה לפני הקדוש ברוך הוא וכו', מיד מצא חסד לפני הקדוש ברוך הוא ונמנע ממנו נע, חצי הגזירה". וצ"ב, דמה כוחה של תפילה בזה שעושה חציה, דאדרבה כשעושה כולה חזינן טפי כח התפילה. ועוד מה הוסיפו חז"ל בהא דמצינו שעושה חציה.וביאר דלפעמים יש שהנותן רוצה ליתן, אלא שאצל בשר ודם צריך את הבקשה כדי שהנותן יידע מה חסר לו. וכן אצל הקב"ה, אע"פ שהוא יודע מה חסר לאדם, מ"מ הקב"ה חפץ בעצם הבקשה, אפי' שהוא רוצה ליתן. משא"כ אצל קין, באמת הרי הקב"ה כביכול אינו רוצה ליתן לו, רק כח התפילה הוא שכשמבקשים צריכים ליתן. ולכן קיבל מחצה, דהוי כעין פשרה [והוא מלשון חז"ל בבראשית רבה "נתפשרתי עם קוני"], וזהו כוחה של תפילה. בינה זאת.
♦
אמונה בכח התפילה
איתא בר"ה [יח א] "שנים שעלו לגרדום לידון ודינן שוה וכו', מפני מה זה נענה וזה לא נענה, זה התפלל תפילה שלימה נענה וכו'". וברש"י "תפילה שלימה - נתכוון". ומטו משמיה דהגר"א לופיאן זצ"ל לבאר דהרי לא יתכן שכשעולה לגרדום לא נתכוון בתפלתו, וצ"ב כוונת רש"י. אלא דהפירוש הוא דלא האמין בכח התפילה. והיינו דכדי לזכות ע"י תפילה, צריך להאמין בכח התפילה. ואז אפילו אם אין לו זכות, כמו זה שעולה לגרדום, מ"מ ניצול. [א"ה: כמו שהביא בספר דברי שאול להגאון בעל שואל ומשיב בשם הרמב"ן, שאם מאמין בתפילה ניצול, אף אם אין לו זכות.]♦
תפלת ראש השנה פוקדת עקרות
איתא בר"ה [י ב] "בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה". ומבואר שם דההריון של שרה היה אחר סוכות, וא"כ צ"ב פקידה זו מה היא. ועי' בר"ן [ב ב מדפה"ר] שכתב "נגזר עליהן להריון". היינו שנגזר עליהם שיילדו. ויש לעי' דא"כ מאי רבותא דהנך, הרי כל העקרות שנפקדות לכאו' נפקדות בר"ה. והראוני דברי רש"י ביבמות [סד ב], שכתב "שהקב"ה פוקד העקרות לשמוע תפלתן בר"ה, וגוזר עליהן ההריון". ונמצא דהכוונה על כח התפילה של ר"ה, שבידו לפקוד עקרות.ועיין בהגהות חת"ס [אור"ח סי' תקפ"א] דכתב דמפורסם דתפלת חנה היתה בר"ה. וכ"כ בשל"ה [ר"ה, נר מצוה, בהגה"ה], ולדברי רש"י הנ"ל מוכח כן, שזו היא הפקידה, שנשמעה תפלתה בר"ה.
♦
תפילה בר"ה
עי' בבא מציעא [קו א] "אמר ליה [המשכיר] זרעה חיטי, ואזל וזרעה שערי ואשתדוף רובא דבאגא ואישתדוף נמי הנך שערי דיליה, מאי, מי אמרינן דאמר ליה, אילו זרעתה חיטי הוה נמי משתדפא, או דילמא מצי אמר אילו זרעת חיטי הוי מקיים בי "ותגזר אומר ויקם לך". ורש"י כתב "שאני לא בקשתי מהשי"ת בתחילת השנה שיצליחני בשעורים אלא בחיטין". וכמו שביאר המשך חכמה [פרשת חוקת] דתפילה בטעות אינה מתקבלת כלל. ושמעתי עוד דהרי מיירי התם שנשדפו כל השדות, והויא מכת מדינה, וכדי ששדהו דווקא תנצל צריך נס, ואף זה מכלל טענתו שהיה יכול להתפלל עד כדי שיארע לו נס. והוא מבהיל כמה שאפשר לפעול ע"י התפילה בר"ה.ועוד, דהרי אין המדובר דווקא באנשי מעלה אלא באנשי קרקע, ומ"מ רואים שבתפילה בתחילת השנה אפשר לפעול גדולות ונצורות. והעירוני עוד דיש לעי' אם צריך לטעון הך טענה, שאני לא בקשתי בתחילת השנה וכו', או שאף בלי טענה יש לחוש לכך. ובלשון השו"ע [סי' שכ"ב] משמע דא"צ לטעון. ודו"ק כי נפלא הוא.
♦
ליל ר"ה
ענין אכילת הסימנים
כתב השו"ע [סי' תקפ"ג ס"א] "יהא אדם רגיל לאכול בר"ה רוביא דהיינו תלתן, כרתי, סילקא, תמרי, קרא. וכשיאכל רוביא יאמר יה"ר שירבו זכיותינו". ועי' בשל"ה [ר"ה, נר מצוה, כ"ב] דהקשה דאמנם לשון 'רוביא' מורה על 'ירבו', אבל איך נרמז שם שזכויותינו ירבו, דלמא זכויות דעלמא. וכן בכרתי, היכן נרמז דקאי על שונאינו, הא אפשר חלילה להיפך. אלא מוכח דהעיקר הוא הבקשה והתפילה, והסימנים הם רק לעורר להזכיר לאדם להתפלל על זה, עיי"ש.ועי' בהגהת מרדכי [יומא תשכ"ג] דהביא מהאגודה דאלו הסימנים שנוהגים לאוכלם בראש השנה נבחרו משום שהם גדלים מהר, וזהו סימן ברכה. והוא כמש"כ רבנו יונה בברכות [לט א] דהעניין שמביטים בצפרניים במוצאי שבת הוא מפני שהם גדלים מהר, והגידול הוא סימן ברכה.
עניין ירבו זכויותינו צ"ב, מה שייך להרבות יותר ממה שעשה. ושמעתי ליישב, דלפעמים עושה אדם מעשה או אומר אמירה, והדבר נשמע אצל הרבה בני אדם, ומתעוררים או למדים ממנו, וממילא מתרבות זכויותיו. וזהו מה שמתפללים שיזמן השי"ת אופנים שהדברים שאנו עושים יפעלו באופן של 'ירבו זכויותינו'. עוד ראיתי שמבארים שאנו מבקשים שיגלגל הקב"ה על ידינו מעשים, שעי"ז ירבו זכויותינו.
♦
אכילת דברים מתוקים בר"ה
העניין שאוכלים דברים מתוקים ונמנעים מלאכול דברים חמוצים [מ"ב תקפ"ג סק"ה], מלבד דמקורו מהגמ' בכריתות [ו א] ובהוריות [יב ב] "אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא, כרתי, סילקא ותמרי". וחזינן דיש סימנים בדברים שהאדם אוכל בר"ה. אך יש להביא עוד מקור מגמ' בר"ה [לב ב] "כיון דבריתחא אמור, אדכורי ריתחא בריש שתא לא מדכרינן", וחזינן שיש להיזהר בר"ה מכיוצ"ב. ואיתא בספר אמרי פנחס דיום ר"ה הוא כמו שמגלף וחוקק בעץ. וכל מה שעושה בר"ה נחקק לכל השנה, ולכן אין אוכלים דברים חמוצים, משום דעיד"ז מעוות את הפנים, ואפי' עיוות הפנים משפיע [יעויי"ש עוד באות תפ"א].♦
הטעם שטובלים ב' פעמים בדבש
שמעתי משמיה דהג"ר נתן גשטטנר זצ"ל לבאר את הענין שטובלים בדבש הן את הפרוסה שבצע עליה, והן את התפוח, והרי לכאו' סגי באחד מהם.וביאר על פי מש"כ התוס' בברכות [לז א ד"ה בורא] בפירוש ברכת "בורא נפשות", שיש דברים שברא ה' יתב' שאי אפשר בלי זה, כגון לחם ומים, ויש שהם רק לתענוג, כגון תפוחים, עיי"ש. ולפי"ז מובן היטב דאנו מבקשים על הכל, הן מה שנצרך לחיי נפש, ולכן טובלים את החלה בדבש. ומוסיפים לבקש שנזכה אף לדברים האחרים כגון תפוחים, ולכן לוקחים תפוח וטובלים בדבש.
♦
עניינו של מועד
ענייני היום
ביום ר"ה יש כמה עניינים. א' יום בריאת העולם, ומכח זה העולם מתחדש בכל שנה ושנה, כדאמרינן "זה היום תחילת מעשיך", "היום הרת עולם". ב' יום הדין, שזה הוא "יום הזכרון". ג' יום חידוש המלוכה. ד' תשובה, דהא הוא אחד מעשרת ימי תשובה. ה' והוא גם יו"ט. ופשוט דהכל עניין אחד, ויש לבארם.והנה בגמ' ר"ה [טז א] מצינו את העניין של המלוכה, דאומרים פסוקי מלכויות "כדי שתמליכוני עליכם". אבל העניין של תשובה לא הוזכר בגמ', אף דפשוט דהוא מעבודת היום. ואיתא במאירי [שם טז ב] דמי שאינו עושה תשובה בר"ה אין לו חלק בה' אלוקי ישראל. והרי הרמז שיש בשופר הוא עניין התשובה "שפרו מעשיכם" וכו'. ובדרשת הרש"ש [הובא בפלא יועץ] איתא דאף מי שנחתם בר"ה למות ח"ו, תשובה בר"ה מועלת [עיי"ש, דר"ה שחל להיות בשבת יש עניין מיוחד בתשובה], אך מ"מ לא הוזכר בגמ' להדיא עניין התשובה.
בהא ד"תמליכוני עליכם" מבואר בגמ' שהוא כהמשך למה שאמרו שם "בחג נדונין על המים" וכו'". ואיתא שם בגמ' "מפני מה אמרו הביאו עומר בפסח, מפני שהפסח זמן תבואה, אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם התבואה". וביאר הר"ן שהיא נדונית בו, והיינו דהעצה שתתברך התבואה בשעת דינה, הוא הבאת העומר, וכן שאר המנויים שם. ומכאן דמה שאמרו "כדי שתמלכוני עליכם" הוא העצה לזכות בדין של ר"ה. וצריך לבאר עצה זו מה היא, ומה עניין המלכיות לזכות בדין בר"ה.
העניין שראש השנה הוא יום טוב, צ"ב מהו סיבת היו"ט, ובגמ' [לב ב] איתא "מפני מה אין אומרים ישראל הלל", ומשמע דיש כאן סיבה מחייבת לומר הלל, ומה שאין אומרים הוא משום שספרי חיים ומתים פתוחין לפניו, והיאך אפשר לומר שירה". והיינו דאי אפשר לומר, אבל לא נתבאר מדוע היה צריך לומר.
עוד צ"ב, דמצינו עניין מופלא "היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים". ומשמע דכל שהוא בגדר 'יצור' עומד במשפט. וכן הוא בנוסח התפילה "המון בריות לאין תכלית, מי לא נפקד כהיום הזה", "ובריות בו יפקדו להזכירם", וכן רבות. והוא צ"ב, מה שייך משפט על מי שאין לו בחירה, וכן על מלאכים, שכל מהותם היא שהם עושים את שליחותם, ואעפ"כ אומרים עליהם "חיל ורעדה יאחזון". והוא צ"ב.
אך העניין הוא, דהנה כל מטרת הבריאה כתובה בפסוק [ישעיה מג, ז] "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו". וכתב רבינו יונה [שערי תשובה ג, קמג] "היצורים כולם נבראו לכבוד ה' יתברך" [וכ"ה ברמב"ן בסוף פרשת בא עיי"ש]. וכל מטרת הבריאה מראשית היתה לכבוד שמים, וכאשר נגמרה הבריאה באה לידי גילוי מלכותו יתברך, וכדאיתא "אדון עולם אשר מלך בטרם כל וכו' לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא". והיינו שכאשר הושלמה הבריאה ונברא האדם אז נקרא שמו 'מלך', כיון דכללא הוא ד"אין מלך בלא עם", ורק כאשר יש 'עם' אפשר לקרותו 'מלך'. ולכן השיר של יום השישי הוא "ה' מלך".
וכשבכל שנה מתחדשת הבריאה, ומתחדש העניין דבריאת העולם, מתחדש עניין המלוכה. וביום זה צריכים לדון על כל נברא אם יש לו זכות קיום. והיינו אם הוא משמש את מטרתו, שהיא כבוד שמים, ואז הוא נצרך לכבוד שמים, ואם לאו, אין לו זכות קיום. ולכן כל הבריאה שייכת לדין זה, דאין זה עניין לשכר ועונש, אלא האם יש הצדקה לקיומו. ולכן כשדנים על המים ועל הפירות דנין אותם אם יש להם זכות קיום, וכיון שעושים צורך גבוה והרי הם מרבים כבוד שמים, יש להם סיבה להתברך.
האדם, שהוא תכלית הבריאה, הוא המגלה ביותר כבוד שמים, ועל ידו מתעלים כל הנבראים, וכשנברא אמר "ה' מלך". וביום זה, שהוא חידוש הבריאה, ע"י זה שהוא ממליך את הקב"ה, הוא מצדיק את קיומו וזוכה בדין. וזה הוא ה"תמליכוני עליכם", דע"י מה שממליך את הקב"ה עליו, מגלה כבוד שמים ועי"ז זוכה בדין. וכמש"כ הרמח"ל [מאמר החכמה] כי צריך להתחזק בעניין המלכיות "כי זה כל תוקפינו וטובתינו", דכל העצה לזכות בדין היא המלכת הקב"ה עלינו. והמלכת הקב"ה מחייבת את הציות לגזרותיו, כמו שאמרו [מכילתא הובא ברמב"ן יתרו כ'] "כשקבלתם מלכותי קבלו גזרותי".
והתשובה היא פרט מקבלת מלכות שמים, כי חטא הוא פגיעה במלכות ה', וחוטא הוא בזיון המלוכה, וע"ז באה התשובה. דההתעלמות מחטאים היא בזיון המלוכה, ורק ע"י תשובה אפשר לתקן.
והוא יו"ט, דחידוש הבריאה הוא סיבה לשמחה, דאם על כל תינוק שנולד יש שמחה, בוודאי שגם על כל העולם כולו, אלא כיון שיש דין "ספרי חיים וספרי מתים" וכו', אי אפשר לומר שירה.
♦
חשיבות של כל רגע בר"ה
עי' במאור ושמש [ברמזי ר"ה], דכתב "דכמה שתגדל העבודה בר"ה בקבלת מלכותו יתברך, זה יוסיף כח בעת אמרו כל השנה "שמע ישראל" שיוכל לקבל עול מלכות שמים, ואשרי מי שהוא זוכה לקדש ולטהר עצמו וכו' בכל המ"ח שעות, שבזה ימשוך לכל השנה. וכל חלק מחלקי השעות שבר"ה יתנו עזר וכו'". וכמה נורא הוא למתבונן איך שכל שעה בימי ר"ה משפיע על כל השנה.♦
בכל רגע של ר"ה יש דין
בשו"ת מהרי"ל [תשו' ל"ג] כתב דבר"ה יש שאין מוסיפין תוספת יו"ט ככל יו"ט, משום דהוא יומא דדינא [כוונתו לתוספת גדולה לקדש מבעוד יום, כמבואר למעיין שם. אבל בוודאי שצריך תוספת משהו, לקיים מצוות תוספת יו"ט]. ונורא הוא למתבונן, דחזינן דכל רגע ורגע מר"ה הוא יום דין, ודו"ק.ועוד יש לדקדק לאידך גיסא, דאמנם אין רוצים להוסיף אפי' רגע אחד, אך חז"ל בכחם הוסיפו יום שלם.
♦
ר"ה הוא זמן שמחה
בגמ' בר"ה [לב ב] מבואר דהיה ס"ד לומר הלל בר"ה, אלא משום שספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו אי אפשר לומר שירה. וצ"ב, אמאי הוא זמן שמחה המצריך לומר שירה.ונראה דהביאור בזה דבאמת מקראות מפורשים הם דמשפט בעולם הוא זמן שמחה, וכדכתיב "אז ירננו עצי היער מלפני ה' כי בא לשפוט את הארץ". וכתיב "שמחה לצדיק עשות משפט". וכן בעוד מקראות. ונראה דהיינו טעמא משום ד'מלך במשפט יעמיד ארץ', וע"י המשפט הוא קיום העולם, וממילא הוי שמחה בעולם. אלא דמשום שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו אי אפשר לומר שירה, אף דמצד המשפט מחויב לומר שירה.
והנה כתיב בנחמיה [ח, י] "חדוות ה' היא מעוזכם", וקאי על ראש השנה. ועיי"ש במצודת דוד, דכתב "ר"ל שמחת י"ט שהיא שמחה של מצוה, היא תתן לכם עוז ותעצומות". ומשמע דאינו מפרש דהשמחה היא מחמת ר"ה גופא.
אך באמת דיש למצוא נקודה של שמחה אף משום ר"ה גופא. דעיין ברמב"ם בפי' המשניות [ר"ה פ"ד מ"ז] דברים נוראים על ר"ה, ובתוך הדברים כתב שהם "ימי מברח ומנוס אליו". והנה במלך שדן הרי אין להיכן לברוח שיד המלך לא תשיגנו, אבל בדין של הקב"ה יש היכן לברוח, והוא מנוס אליו, וזה הוא שמחה שיש בתוך יום הדין.
♦
הלל בר"ה
הקשה בדרשות כתב סופר [דרוש לתקיעות תר"ה] אמאי שאלו המלאכים למה אין ישראל אומרים שירה, וכי אינם יודעים שספרי חיים ומתים פתוחים לפניו. ותי' דאין השאלה שיאמרו בר"ה אלא על ר"ה, דהיינו על מה שזוכים שיש ר"ה. וזה אפשר לומר אף שלא בזמן ר"ה.ובשפת אמת [ר"ה תרמ"ז] כתב דישראל משתוקקים לומר שירה, רק אין אומרים דספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו יתברך, אך מהתשוקה הזאת נוצרו מלאכים, והמלאכים אלו הם ששואלים מפני מה וכו'. בינה זאת.
♦
מקרא קודש זכר ליציאת מצרים
עניין זכר ליציאת מצרים שמוזכר בר"ה ויוהכ"פ הוא לכאו' עניין תמוה, דמאי שייך בהו כלל [וכמו שהעיר בזה בשבלי הלקט]. והנה ברמב"ן עה"ת פ' ואתחנן [ה, טו] הקשה כן אף על שבת, הא שבת שייכת לענין בריאת העולם. וביאר דיציאת מצרים מורה על החידוש המתמיד, ולא שרק ברא בתחילה, יעוי"ש. ונמצא דזכר ליציאת מצרים הוא זכר למעשה בראשית, דכהדדי נינהו. ובזה מיושב על ר"ה, דאף הוא עניין חידוש. אך אכתי קשה מיוהכ"פ.ועי' שם עוד שהביא מהרמב"ם במורה נבוכים [ב, לא] וז"ל "יזהיר אותנו לשמור השבת, בעבור היותנו עבדים במצרים עובדים כל היום על כרחנו ולא היתה לנו מנוחה, והוא יצונו עתה לשבות ולנוח, כדי שנזכיר חסדי השם עלינו בהוציאו אותנו מעבדות למנוחה". והיינו דעצם המנוחה היא הזכר ליציאת מצרים, שכעת אינם עוד עבדים. ולפי"ז הזכר ליציאת מצרים הוא על עצם ה'מקרא קודש' שנתן לנו השי"ת, ולאו דווקא במסוים על ר"ה ויוהכ"פ.
ומדויק בנוסח הקידוש דאמרינן "זכרון למעשה בראשית, מקרא קודש זכר ליציאת מצרים", והיינו דהזכר ליציאת מצרים לא קאי על עצם השבת, אלא על המקרא קודש. ודיוק זה מתאים גם לפי מה שהובא במחזור ויטרי [סי' ק"ג] דפי' דעל מנת כן הוציאנו ממצרים, כדי שנשמור מצותיו.
♦
בריאה חדשה
עי' במהרש"א בברכות [נד א] על הא דאיתא התם שהרואה את חבירו לאחר י"ב חודש מברך 'מחיה המתים', וביאר המהרש"א דהוא משום שעבר עליו ר"ה, וניצול מדין מיתה, ודו"ק.ומקור גדול לזה יש להביא מדברי הירושלמי בר"ה [פ"ד ה"ח] "מכיון שנכנסתם לדין לפני בר"ה ויצאתם בשלום, מעלה אני עליכם כאילו נבראתם בריה חדשה".
♦
תשובה בר"ה
ראיתי מודפסת דרשת הרש"ש זיע"א [הובא בפלא יועץ על ר"ה], ויש שם ב' עניינים כמדומה מחודשים. הא' דגם מי שנחתם בר"ה גזר דינו, מ"מ באותו היום גופא יכול לקרוע את הגזר דין. ועוד, דגם מי שיש בו דברים המעכבים את התשובה, מ"מ בר"ה יכול לחזור בתשובה. וז"ל: "וכתבו הראשונים שמי שלא שב בתשובה באותם הימים שקודם ר"ה, ונכתב ונחתם בר"ה בין הרשעים, שאם הרהר בתשובה באותו היום בציבור יקרע רוע גז"ד, ויכתב בספר החיים, יען ששערי תשובה פתוחים, כדכתיב "דרשו ה' בהמצאו". ואפי' אם יש בידו של אדם חטא מהחטאים המעכבים את התשובה כגון וכו', בהתעוררות תשובה ביום הזה גורם לפתוח לו שערי תשובה, כי שערי תשובה פתוחים, והתעוררות תשובה מעט היום הוא כנגד טורח גדול בזמן אחר".♦
דיבור ושינה בר"ה
ידועה הנהגת כמה מבעלי העבודה שלא דיברו כלל בר"ה [לא רק שלא דרשו ברבים, שזה מענין "בתוך עמי אנכי יושבת", אלא לא דיברו כלל]. ומלבד עניין פחד הדין, יש לפרש בזה משום דר"ה הוא יום בריאת האדם, ומעלת האדם היא מכח הדיבור שלו, וכמו דכתיב "ויהי האדם לנפש חיה", והיינו לרוח ממללא כתרגומו. ולכך בזה היום צריך לשמור את הדיבור יותר שיהיה כולו לה', ודו"ק. וכן שופר הוא עניין דקול ודיבור, רק יותר פנימי, כמובא בספרים. ודו"ק.ועוד יש להוסיף עפ"י מה דאיתא בדניאל [א, ד] "ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך". ופירש"י "שהיו אונסין עצמן מן השחוק ומן השיחה ומן השינה, מפני אימת מלכות". ור"ה הוא זמן של עומדים לפני המלך, כמו שאמרו "כדי שתמלכוני עליכם", ולכך אין בו שחוק ושיחה, דומיא דהתם דאונסין עצמן מן השיחה. ושמעתי מפי הג"ר שמואל יעקב בורנשטיין זצ"ל דזהו ביאור חדש במה דנוהגים שלא לישון ביום ר"ה, כמובא ברמ"א [סי' תקפ"ג ס"ב].
♦
יום הזכרון
יש לעי' מה הכוונה 'יום הזכרון'. ובפשטות יש לפרש דקאי על הדין, והיינו דהוא 'יום דין'. אלא דקשה, דאיתא בעירובין [מ א] דאין מזכירין בר"ה זכרון של ראש חודש, משום ד"זכרון אחד עולה לכאן ולכאן". וברש"י ותוס' כתבו דבראש חודש כתיב נמי 'זכרון'. וצ"ב, דהרי הזכרון דר"ח אינו שייך לזכרון יום הדין, אלא מה שהקב"ה זוכרנו לטובה, וא"כ הם ב' עניינים נפרדים, ואמאי עולה לכאן ולכאן.ויתכן לומר דגם יום הזכרון דר"ה הכוונה שהקב"ה זוכרנו לטובה. דהרי יום הזכרון קאי אקרא ד"זכרון תרועה", כמבואר שם ברש"י [ד"ה זכרון אחד], והתם הפירוש הוא דהקב"ה זוכרנו לטובה ע"י התרועה. אך ברמב"ן [בדרשה לר"ה] איתא דיום הזכרון קאי על יום הדין, עיי"ש "כי הזכרון יאמרו אותו הכתובים על הדין", עיי"ש עוד. וצ"ע.
♦
שופר כלפנים דמי
כתב השפת אמת [תרמ"ד תרנ"א ותרס"ה] דמה דאין מצות ראיה בר"ה הוא משום דאמרו בר"ה [כו א] על שופר "כיון דלזכרון הוא, כבפנים דמי". וע"י זה נחשב כמקיים מצות ראיה. ויש להביא לזה מקור מן המדרש שוחר טוב [פרק ק"ב] "פנה אל תפלת הערער", דקאי על דורות האחרונים, שאין להם לא מקדש ולא כהן ונביא, אלא תפילה אחת יש להם, והוא תפלת ר"ה ויו"כ. ומבואר דתפלת ר"ה משלימה את העניין של מקדש כהן ונביא. ובפשטות עיקר דברי המדרש היינו משום דר"ה הוא בחינת 'לפני ה", וזה עניין מקדש וכהן ונביא. ודו"ק. אך לדברי השפת אמת יש לפרש עוד, כיון דדמי כבפנים, חשיב כעומד בבית המקדש.♦
כבני מרון
הנה בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון, ומבואר בר"ה [יח א] ג' פירושים מהו "כבני מרון". א' כבני אמרנא [ופרש"י היינו כבשים]. ב' כמעלות בית מרון. ג' כחיילות של בית דוד. וביאר המהר"ל [חידושי אגדות] דזה כנגד ג' בחינות. הא' היא שכל אחד נידון עם הכלל כולו, וכמו עדר, שאין דנים על כל כבש בפני עצמו, אלא הרועה דן לפי ערך ושווי העדר כולו, וכמו כן דנים על האדם בתוך הכלל כולו. והב' הוא כל אחד בפני עצמו, כמעלות בית מרון, דנידון כל יחיד ויחיד. והג' כחיילות בית דוד, דבזה אין דנים לפי ערך כל אחד, אלא עד כמה שצריך אותו לעבודת המלך והצבא, וכפי הצורך בו כן יזכה.♦
יום יבבא
העיר בן דודי, הג"ר יהודה אריה רפפורט שליט"א, שבקריאות וההפטרות בר"ה מוזכרים בהם ענייני בכי, כגון הבכי של הגר, ישמעאל וחנה, וכן בהפטרת יום ב' כתיב "בבכי יבואו" וגו'. והיינו משום דהוא "יום יבבא", כמש"כ התרגום על "יום תרועה", ודו"ק. וראה במטה אפרים [סי' תקפ"ב סכ"ח] דכתב "נוהגים לבכות ולהוריד דמעות בתפלות וכו', ומי שאין בכיה נופלת עליו בימים האלה הוא הוראה שאין נשמתו מתוקנת" [ומקורו הוא מהאריז"ל]. והן הן הדברים, "יום יבבא" - יום בכיה.♦
דינא קשיא ורפיא
כתיב "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו". ועי' בסידור הגר"א בתפלת מוסף דר"ה, דפירש ד"יום חגנו" הוא מלשון 'חג שלנו', היינו שבני ישראל ביקשו יו"ט שני של ר"ה, כדי שלא ייחתך הגזר דין ביום הראשון שהוא דינא קשיא, אלא ימתין לנו עד יום השני שהוא דינא רפיא. ויש לפרש דזהו המשך הפסוק הבא "כי חק לישראל משפט לאלקי יעקב", דיעקב הוא מדרגה נמוכה יותר מישראל כנודע, וזה שייך ביום ב'.עוד עי' בערבי נחל [ר"ה דרוש ד'] שמש"כ בספרים הק' דהתפלות של כל השנה יכולות להתעלות בר"ה קאי איום ב' דר"ה, דביום ב' מידת הרחמים גוברת, ולכן הדינא הוא רפיא.
ב' ימים של ר"ה
איתא בחי' הרי"ם בשם המגיד מקאזניץ דביום הראשון הדין הוא על רוחניות, וביום השני הדין הוא על גשמיות [ושורש הדברים הוא מהאריז"ל]. ושמעתי בשם החי' הרי"ם דלכאו' קשה, דהרי בזמן ביהמ"ק היה רק יום אחד, והיאך שייך לומר דהדין מתחלק לב' ימים. והשיב דזה גופא שיש חילוק בין רוחניות וגשמיות התחיל רק אחרי החורבן.♦
יום הדין
שייכות בין ר"ה ללקט שכחה ופאה
במשך חכמה בפרשת אמור [כג, כב] הביא דברי חז"ל שיש שייכות בין ר"ה למצות לקט שכחה ופאה, כדחזינן בסדר הפסוקים. דמצינו שיש בלקט שכחה ופאה יותר משאר מתנות, דהרי אינו יודע למי הוא נותן, ואינם כשאר מתנות שטובת הנאה לבעלים, והם נותנים למי שהוא ראוי והגון בעיניהם, אך במתנות אלו מצוותן היא ב'עזיבה', ומי שבא ליטול נוטל, אפי' אם הוא אינו ראוי והגון בעיניו. ולכן בזכות זה רוצים לזכות בדין בין מי שראוי ובין מי שאינו ראוי.♦
קביעת יום הדין בתשרי ובר"ה
עי' אבודרהם בשם הרמב"ם, דהקב"ה קבע את יום הדין בתשרי דווקא משום שיש בחודש זה הרבה מצוות, שופר, יום כיפור, סוכה ולולב, עיי"ש. והוא בבחינת "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה" וכו'.ואיתא בספר דרך החיים למהר"ל [אבות סוף פ"ד] על מה שנקבע יום הדין דווקא בר"ה. וכלל דבריו שם שכמה שאדם קרוב יותר להקב"ה כך הוא נידון יותר, וכמו דכתיב "וסביביו נשערה מאד". וביום ר"ה, שהוא תחילת הבריאה, יותר קרובים להקב"ה, ולכך יש דין. וזהו מה שכתוב "החיים לידון", כי מה שהוא חי הוא סיבה להיות נידון, שכיון שהוא 'חי', הוא קרוב להקב"ה.
♦
תשובה בר"ה
ב' הימים הראשונים של עשי"ת הם ב' ימים דר"ה, ויש לבאר את השייכות בין ימי ר"ה לימי תשובה. ונראה העניין בזה, דעי' ראשית חכמה [בהקדמה לשער התשובה], דעניין תשובה הוא שיבה למלכות. והיינו דכל חטא הוא יציאה מהגבול שתחם המלך, וכמו שאמר לים "עד כאן גבולך", כמו"כ כל מידותיו יתברך, עיי"ש. וא"כ הרי בימים אלו שהעבודה היא 'שתמליכוני עליכם', הם הימים של התשובה, היינו קבלת גזרותיו יתברך. וזו היא השיבה לשיעבוד של המלך שאנו משועבדים לו.ומביאים בשם החי' הרי"ם דעשרת ימי תשובה הם כנגד עשרת הדברות [ומקורו הוא מתנא דבי אליהו פכ"ב], וב' הימים של ר"ה הם כנגד "אנכי" ו"לא יהיה לך", שהם עניין מלכות דהקב"ה, ובדיבור אחד נאמרו, ולכן הם כיומא אריכתא.
ויש להוסיף עוד דאיתא בספר מאור עינים [פרשת האזינו] דישראל הם המרכבה והכסא להקב"ה, וכשחוטאים ח"ו אין הכסא שלם. וא"כ הרי עסק התשובה הוא כבודו של המלך בתיקון הכסא.
♦
תשובה בר"ה
ידועה ההערה שבמהלך ה'עבודה' של ר"ה לא מוזכר עניין דתשובה. וצ"ב, הא וודאי דהם תחילת עשרת ימי תשובה. אך באמת יתכן שמהלך של תשובה עדיין לא סגי להתחיל בו, דכבר כתבו הקדמונים בשם הרמ"ע מפאנו על הא דכתבו בתוס' בר"ה [כז א ד"ה כמאן] דבתשרי עלה במחשבה לברוא את העולם, ולא נברא עד ניסן. והרי אמרו חז"ל שבתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, וראה שאין העולם מתקיים וכו'. ולכך ראש השנה הוא יום דין, דר"ה הוא עניינו של העולם שעלה במחשבה. וברמב"ן מבואר דב"יום תרועה" נרמז הדין, כי תרועה הוא דין, וא"כ החפצא של היום הוא יום דין.וא"כ בתחילת העבודה אין מקום לתשובה, דהרי תשובה כולה חסד ורחמים, שהרי "שאלו לחכמה" וכו', ורק הקב"ה, שהוא מקור הרחמים, אמר "יעשה תשובה". וכיון שר"ה הוא תחילת הנהגת העולם, ותחילת ההנהגה היא בדין, ואנו במהלך העבודה מבקשים ופועלים שיתנהג עמנו במידת הרחמים בדין, לכן עובר מכסא דין לכסא רחמים. ורק אחרי המהלך של עבודת ר"ה שייך עניין של תשובה.
ועי' מאירי בר"ה [טז ב] דמי שאין עושה תשובה בר"ה אין לו חלק בה' אלקי ישראל. ויש לבאר זאת על החלק של הקבלה לעתיד. דהרי ברבינו יונה מבואר שיש ב' מהלכים - הא' "מודה ועוזב ירוחם", והב' "יעזוב רשע דרכו וגו' וישוב אל ה'". ומי שחטאו אינו על דרך מקרה, בתחילה צריך לעזוב את דרכו, והיינו עזיבת החטא והקבלה לעתיד. וזה הוא עניין קבלת המלכות, דהיא הקבלה לעתיד, ודו"ק היטב.
♦
הקדמת ר"ה ליוהכ"פ
ידועה הערת הגר"י סלנטר זצ"ל שהיה בדין שיהיה יוה"כ לפני ר"ה, כדי להיטיב עם ישראל שיהיו נדונים אחר שנתכפרו עוונותיהם. ונראה לבאר דתשובה עניינה על העבר, ולא שייך בלי רחמים לנקות מה שהיה, אבל ר"ה עניינו הוא ההווה והעתיד, שאנו באים עם הבטחה של קבלת מלכות ושנהיה עבדים, ואנו מבקשים בזה שירחם עלינו כמלך שמרחם על עבדיו, ומה גם שהוא צורך המלוכה.ולפי"ז לא באנו עם זכויות העבר אלא עם העתיד. וכמו שדנים כמה יבראון שהוא דין על העתיד, כן אנו מבקשים שאנו רוצים להעמיד עצמנו כבריה חדשה להיות מעבדי המלך. וזהו מש"כ הרמח"ל על המלכויות "כי זה כל טובנו וכל תקפינו", ורק כאשר זוכים לחיים מכח העתיד אפשר להתחיל ולבקש שיתכפר גם העבר, ומכאן מתחילים עשי"ת, שהם ימי רחמים, עד יוהכ"פ, שהוא כולו יום של רחמים.
וזכות זו שאנו מעבדי המלך ויש צורך כביכול למלכות בקיומנו, היא עומדת לנקותנו מפשענו, כי אחרת היאך נבוא אל המלך בלבוש שק ומלוכלכים בעוונות, והיאך נשרת פני המלך, ולזה באה התשובה. וז"ל הרמב"ן בפרשת אמור [כג, כד] "ואח"כ בעשי"ת ישא לפשע עבדיו". וברבינו יונה בשע"ת [ש"א י"ג] "כי המלך יחמול על חניכי ביתו הקרובים אליו ויתן להם חנינה". והוא כנ"ל, דאחרי שזכינו לימנות עם עבדי המלך, אנו יכולים לבקש כפרה.
אבל גם בקבלה לעתיד אחרי שהרבינו לפשוע לא סגי, אך מעצתו יתברך היא שהוא דן את האדם באשר הוא שם, והיינו שאנו עסוקים כל היום בהמלכתו, והיום אנו בגדר עבדים לפניו, וזו כאמור סיבה לזכות בדין, כי היום הזה אנו כעומדים לפני המלך. ואיתא במדרש שוחר טוב [קב] "פנה אל תפלת הערער, זה דורות האחרונים שאין להם לא נביא ולא כהן ולא ביהמ"ק, אלא תפילה אחת של ר"ה ויוהכ"פ". והתפילה של ר"ה היא כנגד הנ"ל, והיינו דהוא לפני ה'. ובמצב הזה שאנו נמצאים כמקבלי עול מלכותו, מצב זה הוא זכותינו וטובתינו.
♦
שופר
גודל עניין תקיעת שופר
עי' בבעל המאור בר"ה [ו ב מדפי הרי"ף] שכתב לגבי פלוגתת הראשונים בניקב השופר וסתמו: "ומחוורתא למנקט לחומרא כדברי הרי"ף ז"ל, כיון דזכרון הוא בין ישראל לאביהן שבשמים". ומלבד ההארה שיש בעצם הדברים בגודל עניין תקיעת שופר, יש כאן גם מקור להחמיר יותר בספיקות של תקיעת שופר.♦
תקיעה תרועה תקיעה
העיר בני, הרב מנחם נ"י, דבפסוקי השופרות בפסוקי התורה לא הוזכרה 'תרועה', וכן בפסוקי הנביאים, אלא רק בפסוקי הכתובים. וביאר משום דהשופרות הם כנגד ג' מצבים [כמש"כ הרמח"ל במאמר החכמה]. הא' בזמן מתן תורה, הב' בזמן הזה, והג' בזמן דלעתיד לבא. וזמן הראשון והאחרון אין בו יבבא וכולו תקיעה, ורק בזמן האמצעי יש יבבא.והנה כתיב "הטיבו נגן בתרועה", ומבואר דאע"ג דתרועה הוי יבבא, אך מ"מ אפשר גם שיהיה נגן, אלא שבשביל זה צריך שיהיה הטיבו נגן, ודו"ק.
♦
היראה והתשובה חלק מעצם המצוה
עי' בספר יראים במצות תקיעת שופר, דכתב דטעם המצוה היא "לירא מה' ולחרוד מהדין", ומשמע דזה החפצא דמצוה דתקיעת שופר. ועי' בפי' עיון תפילה [בסידור דרך החיים] דכתב דכן הוא עפ"י פשוטו "יום תרועה", דאי' בתרגום "יבבא", והיינו שברון הלב. וזה הוא מעצם היום, ומתאים עם העולה מדברי היראים.ועיין בריטב"א בר"ה [לד א] דמה דעיקר המצוה היא השמיעה, וכלשון הברכה "לשמוע קול שופר" ולא עיקר התקיעה, משום דעניין השופר הוא לעורר לתשובה, ולכן "תקע ולא שמע לא יצא". ומכאן דעניין התשובה בשופר הוא מהחפצא דהמצוה, ודו"ק היטב. וזה כמשנ"ת.
עי' של"ה [ר"ה, תורה אור, נ"ה] דתקיעה ראשונה היינו כתחילת בריאת האדם שהוא ישר, והתרועה היא הקלקול שעושה, והתקיעה שלאחריה היא לאחר שעשה תשובה שחוזר לישרותו. והיינו דכולו הוא כנגד התשובה.
♦
מאזין תרועה
מש"כ "מאזין" בתרועה, דהיא שמיעה עמוקה יותר, והיינו דהוא שומע בתרועה את שברון הלב. ויתכן דזה הפירוש בחתימת הברכה "קול תרועת עמו ישראל ברחמים", היינו דמרחמיו שהוא שומע לעומק את התרועה.אמנם מצינו דתרועה פי' גם לשון ריעות, וכמ"ש "ותרועת מלך בו", ופירש"י דהוא מלשון ריעות. ונראה שהכל ביסודו עניין אחד, דכשיש "יבבא" מצידנו, יש "ריעות" מהקב"ה כלפינו.
♦
התקיעה כתפילה
בתפלת ארשת שפתינו אומרים "מביט ומקשיב". וצ"ב מה עניין 'מביט' על שופר, דהרי שופר עניינו הוא קול, ובקול לא שייכת 'הבטה'. ומכאן דיש עבודה מיוחדת במעשה התקיעה. ועי' היטב בבית הלוי [דרוש ט"ו], שמבואר בדבריו דעניין תקיעת שופר הוא עניין תפילה. ולפי"ז יש לפרש דמעשה התקיעה הוא גדר תפילה, וע"ז שייכת הבטה.ושמעתי מדודי, הגאון רבי יהודה טרגר זצ"ל, דבר"ה [כו ב] בסוגית "כמה דכייף איניש דעתיה טפי מעלי" הביא רש"י תרי קראי על עניין תפילה, דכתב "כמה דכייף איניש, בתפלתו פניו כבושים לארץ, טפי עדיף משום והיו עיני ולבי שם, הלכך בר"ה דלתפילה" וכו'. ועוד כתב "כמה דפשיט טפי, משום נשא לבבנו אל כפים, הלכך בר"ה בפשוטין דלתפילה הוא". ויסוד דברי רש"י מבואר בסוגיא ביבמות [קה ב], עיי"ש. ומשמע דעניין תקיעה היא עניין תפילה. ולפי"ז מובנים דברי האחרונים [עי' ביאה"ל סי' תקפ"ח בשם מטה אפרים] דצריך גוף נקי בשעת תקיעת שופר. ותמהו על זה אמאי צריך גוף נקי, מה דלא מצינו בשאר קיום מצוות. ולהנ"ל אתי שפיר, כיון שהוא בגדר של תפילה. וכן מוסבר בזה מנהג ספרד שתוקעים את התקיעות האחרונות באמצע קדיש, לפני "תתקבל צלותהון ובעותהון".
ועיי"ש בדברי הבית הלוי, דמייסד מכח דברי המדרש דחטאי הלשון מעכבים את התפילה, דבזמן התפילה הוי כמי שנכנס לפני ולפנים "ואין קטגור נעשה סנגור". ולכן צריך לשוב מחטאי הלשון לפני התפילה. וזהו עניינא דתקיעת שופר, דהוא ממקום פנימי שלא פגע ולא נגע בעבירות הלשון. דתקיעת שופר הוא קול היוצא לפני התחלקותו לדיבור ע"י חיתוך האותיות, שנעשה בגרון או בלשון, כי התקיעה הוא קול פנימי. וכן הוא בא לעורר שמבפנים כלל ישראל לא נפגם. ובכח זה באים בר"ה לעורר, בכח הפנימי של כלל ישראל.
והוסיף בזה דודי, הג"ר יהודה טרגר זצ"ל, דזהו עניין התרת נדרים וכל נדרי, לתקן ענייני הלשון לפני ראש השנה ויום הכיפורים.
♦
לפתות את בוראם
איתא במדרש [ויקרא רבה אמור פרשה כ"ט] "שיודעין לפתות את בוראם בתרועה", וצ"ב הלשון לפתות. וראיתי בשפת אמת [עי' בחידושי הרי"מ] שכתב ש'פיתוי' נופל על דבר שאינו בעצם מושכל שכך הוא, אלא רק מחמת הפיתוי, דהיינו מחמת המצב עתה, אפי' שאינו באמת מצבו האמיתי. ובר"ה דנים לפי מה שהוא כמבואר בר"ה [טז ב], וזה חסד ה' מיוחד. ועי' בזוהר [המודפס במחזורים קודם התקיעות], שבמכוון נעשה הדבר שבשעה שדנים עוסקים ישראל בתפלות, ובאמת אי"ז דרגתם של עומדים בתשובה אמיתית, אלא כך הוא המצב כעת, וזהו "לפתות". ולכן יש עניין של פיתוי בראש השנה, שלא מצאנו כדוגמתו בשאר המצוות.עוד י"ל על פי מה דאיתא בסליחות ליום ד' של עשי"ת "לפתותך בתחן", והיינו דנופל לשון פיתוי על תפילה, ודו"ק.
עוד עי' במדרש [פ' וישלח] דמבואר דהכח שזוכים כלל ישראל הוא בזכות "נעשה ונשמע". והעניין הוא דתשוקתם היתה כ"כ גדולה, יותר מכח המעשה. ולכך כתיב בתהלים [עח, לו] לשון "ויפתוהו בפיהם". וביאר החי' הרי"ם דהוא מכח התשוקה, וגורם להיות פיתוי, ודו"ק, וזהו "לפתות בתרועה". ויתכן בזה כי התרועה היא עומק הלב, ואף שאין מתאים למעשה, מ"מ זה הוא הרצון והתשוקה האמיתית. ובדרך זו שייך להתגבר כנגד המלאכים המקטרגים, כיון שזהו הרצון האמיתי, וזהו המצב האמיתי של ישראל. וזה חסד מיוחד לישראל, שנדונים במצב האמיתי שלהם.
♦
לערבב השטן
אמרו בר"ה [טז א] "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין, כדי לערבב השטן". ופי' הריטב"א דמה שאמרו "לערבב השטן", קאי על התקיעות שאנו תוקעים במיושב, דהן כדי לערבב את השטן שלא יקטרג בתפילה, ולכך תוקעין קודם התפילה כדי שלא יקטרג.והביאור בזה שאינו מקטרג, י"ל דכיון דנתבאר דשופר הוא קול פנימי מעומקא דליבא, יתכן לומר דאנו באים בזה לבקש שידונו אותנו כפי המצב האמיתי שבתוך לבנו, כי באמת רצוננו לעשות רצונך, אלא דהיצה"ר, שהוא השטן, מפתנו, אבל בעומק הדבר הרי אנו רוצים לעשות רצונו יתברך. ואנו באים בתפילה שידונו אותנו כפי הנקודה הפנימית והעמוקה, שזהו מצבינו האמיתי. ובזה אין לשטן מה לקטרג, כי שם אנו שלמים.
וביותר דהא מבואר במהר"ל [נצח ישראל] דהא דמבואר בשבת [פט ב] דיצחק בא לפני הקב"ה ואמר "פלג עלי ופלג עליך" וכו', הוא משום דיצחק תבע שהדין יהיה בעומק הדין, ובעומק הדין הפנימי זוכים בדין. וזו ממדת הרחמים, שדנים אותנו בדין האמיתי, וממילא מתערבב השטן.
ובתוס' מביאים מדברי הירושלמי "כד שמע [השטן] קל שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל, וכד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא ד"יתקע בשופר גדול", ומטא זימניה למתבלע ומתערבב, ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא". ואף שהשטן שומע כל שנה את השופר ורואה שעדיין משיח לא בא, מ"מ כל שנה חושש מחדש אולי השתא יבוא. והאיר הגר"י בלאזר זצ"ל דהחושב שכיון שכמו בשנים שעברו לא עשה תשובה, מסתמא גם השנה לא יצליח, גרוע הוא יותר מהשטן הנ"ל.
וברש"י כתב "כדי לערבב, שלא ישטין, כשישמע ישראל מחבבין את המצוות מסתתמין דבריו". ונראה דהביאור בזה עפ"י מה דמטו משמיה דהגרי"ז זצ"ל, דהרי יש תקנה דרבנן שהתקיעות יהיו על סדר הברכות, ובכל אופן אנו תוקעין גם בפני עצמן, אף שאפשר לקיים את הדין דאורייתא על סדר הברכות, וזה משום החיבוב מצוה.
וענין ערבוב השטן נראה, דהא יש ב' בחינות בדין של ר"ה - בחינה א' של "אם כעבדים עינינו לך תלויות עד שתוציא כאור משפטינו", דהוא משפט של זכויות ועוונות. ויש בחינה של "רחמנו כרחם אב על בנים", דזה בלי משפט, אלא עם רחמי האב. וכשמראים בעצמם הנהגה דמחפשים לחייב את עצמם, הרי הנהגתם היא בגדר 'בן' שעושה מאהבה, ולא מתוך שהוא מוכרח, אלא עושה כמו שבן עושה מאהבת אביו. וכשעושים באופן זה, מתערבב השטן, דבכה"ג הדין הוא דין אחר.
♦
תקיעות ע"י התפלות
איתא בלקט יושר שכל התפלות בר"ה הן להעלות את התקיעות שיתקבלו ברצון.♦
מידת הרחמים
איתא במדרש רבה [ויקרא כט, ג] יהודה ברבי נחמן פתח, עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר, בשעה שהקב"ה יושב ועולה על כסא דין וכו'. ובשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין לפני הקדוש ברוך הוא עומד מכסא הדין ויושב בכסא רחמים וכו', ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם, והופך עליהם מדת הדין לרחמים, אימתי בחדש השביעי.והיינו שביסודו ר"ה כולו דין, דהוא זמן חידוש העולם והרי העולם נברא בדין, כדכתיב "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", וכן בכל המקראות של בריאת העולם. ולכך ביום חידוש הבריאה מתחיל הכל כבתחילה, והכל במידת הדין. וע"י השופר נהפך לרחמים. ובפשוטו הוא משום שמתעוררים בתשובה ע"י השופר מתהפך לרחמים, והדין הוא ברחמים.
ובספרים הק' [עי' יערות דבש ח"א דרוש ו'] נקטו בפשוטו דזמן הדין הוא בזמן תקיעת שופר. והוא חסד מיוחד של הקב"ה שדן אותנו "באשר הוא שם", באותו מצב שאנו נמצאים במצב של תשובה בזמן זה, וע"י כן זוכים בדין, כי עתה הוא זמן תשובה. ועי' מה שהובא לעיל מדברי המדרש על ענין של "לפתותם בתרועה", דזהו מצבם האמיתי.
♦
ה' נתן קולו
איתא במדרש תנחומא [פרשת וישלח ב'] "ה' נתן קולו, זה ראש השנה שבו תקיעת שופר. לפני חילו, אלו ישראל שהן מזדעזעין וחרדין מקול השופר וחוזרין בתשובה, כדי לזכות בדין ביום הכפורים. כי גדול יום ה' ונורא מאד ומי יכילנו, זה יום הכפורים שבו ספרי חיים וספרי מתים נחתמים". עיי"ש עוד כל ההמשך.ומבואר כאן, חדא, דכביכול הוא יתברך התוקע, וכמש"כ "וה' נתן קולו". ולפי"ז הקריאה של "שפרו מעשיכם", כדאיתא במדרש שוחר טוב [פא, ד], וכן "עורו ישנים", הכל בא מהקב"ה [ועי' שפ"א תרל"ט]. ועוד יש ללמוד דהכל הוא כהכנה לפני יוהכ"פ. וזהו מקור לדברי הרמב"ם במורה נבוכים [ח"ג פ' מ"ג] דר"ה הוא כהצעה ופתיחה ליום הכיפורים.
ועיקר העניין בזה, כי לפני עיקר עניין התשובה צריך שירצה לחזור ולהשתנות, וע"ז צריך לעוררו ע"י אימת הדין ותקיעת שופר. וכמש"כ הגרי"ס זצ"ל שיהיה בבחינת 'חי'. וזו כוונת הרמב"ם שתקיעת שופר היא רמז להעיר את השקועים בתרדמה.
♦
שופר מרצה
עי' ריטב"א בר"ה [טז ב] דברים נפלאים. ומבואר בדבריו דשופר הוא כקרבן המרצה, ומי שאינו תוקע הרי הוא כחוטא שלא הביא קרבן, עיי"ש היטב, והוא נפלא.♦
זכרון תרועה
ר"ה שחל להיות בשבת אין נקרא "יום תרועה", אלא "זכרון תרועה". ויש לפרש דכשם ששבת אין בה מצוות מעשיות, וכל מצותה הוא בדיבור "זכרהו בדברים", כמו כן אין מקום למצוה מעשית של תקיעת שופר, וכל מצותה בדברים, באמירת הפסוקים של "זכרון תרועה".♦
סדר התפילה
אמירת לדוד מזמור במעריב
במחזורים נדפס בשם האריז"ל דהעניין לומר "לדוד מזמור וגו'" בליל ר"ה אחרי מעריב הוא סגולה לפרנסה. אמנם אין לנו עסק בנסתרות, אבל על פי פשוטם של דברים י"ל, דבאמת יסוד האמירה של פרק זה הוא הכרה ש"לה' הארץ ומלואה". וממילא הפרנסה משתלשלת מהכרה זו. והוא עפ"י המבואר בגמ' בברכות [לה א] דהקשו דבחד קרא כתיב "לה' הארץ ומלואה", ומאידך כתיב "והארץ נתן לבני אדם". ותי' בגמ' כאן קודם ברכה, וכאן לאחר ברכה. והברכה הרי מהותה הכרה שהכל מאתו יתברך. ולכן כשמכיר ש"לה' הארץ ומלואה" זה גופא סיבה שיצליח בפרנסתו, דאחרי ברכה דהיינו ההכרה, "הארץ נתן לבני אדם". ודו"ק.ועי' בספר ישמח ישראל, דמה שהארץ נהיית של בני אדם אחרי הברכה, הוא משום דע"י הברכה הוא מקיים ומחיה את הדבר. וע"ד הפשט י"ל בזה, דבהא גופא שמברך והיינו שמכיר שפרי זה הוא מהקב"ה, הרי נמצא התכלית של הפרי או של הדבר שבירך עליו, שיוסיף ליהודי הכרה ואמונה בבורא יתברך, וזו גופא חיותו של הדבר. וכיון שזה חיותו בדין הוא שיהיה שלו, דהוא החיה וקיים את הדבר, וכמש"כ הגר"ח זצ"ל [בהל' מלוה ולוה], דמי שיוצר את הדבר הרי זה שלו.
ומורי זקני, הר"א טרגר זצ"ל, הביא משמיה דהמי השילוח, דמה שמצינו דבכל יום ראשון בשבוע אומרים בשיר של יום "לדוד מזמור" וגו', הוא משום דהאדם שנמצא בתחילת השבוע, יש לו תכניות מתכניות שונות, איך לעשות ומה לעשות, לכן צריך להקדים לומר לפני הכל "לה' הארץ ומלואה". והוסיף מו"ז זצ"ל דזהו הטעם שאומרים כן אף בליל ראש השנה, דבראשית השנה עומדים ומכריזים "לה' הארץ ומלואה".
ומדודי, הג"ר יהודה טרגר זצ"ל, שמעתי לבאר עוד, דהוא ע"פ מש"כ במדרש שוחר טוב ריש תהילים, דפרק זה היה צריך אדם הראשון לאומרו, אלא שאמרו דוד המלך [שקיבל ע' שנים משנותיו]. וממילא י"ל דכיון שר"ה הוא יום בריאת האדם, אומרים זה בר"ה.
♦
זכרנו לחיים
איתא ב'לקוטי תורה' [להגר"ז זצ"ל] דבליל ר"ה מסתלקת כל החיות מהעולמות, וחוזרת רק למחר ע"י התפילות. וזהו שאנו מבקשים על השפעת החיים מחדש.כתב הרמח"ל [מאמר החכמה] דבקשת "זכרנו לחיים" היא על עוה"ב, שיהיה נמנה בין הצדיקים. ובקשת "וכתוב לחיים טובים" היא על עוה"ז.
וכן כתב בספר שערי אורה [שער ח'] לגבי "זכרנו לחיים", וז"ל: "והעיקר הוא שאנו מתפללים מר"ה ועד יוהכ"פ שנזכה להיותנו טהורים מטומאת חטאתינו, ונזכה להיכתב בספר הצדיקים בעולם החיים שהוא עוה"ב, בין שנחיה כל אותה שנה בין שנמות באותה שנה, שנהיה כתובים בספר הצדיקים שהוא ס' החיים וכו'. ובכלל זה אנו שואלים בשאר התפילה, כגון יעלה ויבא וכו', שנתקיים כל השנה בחיים טובים, ונחיה ולא נמות וכו'. אבל "זכרנו לחיים" "וכתבנו בספר החיים" שאנו אומרים בר"ה ויוהכ"פ, אינו כי אם שנהיה מנוים עם כיתות הצדיקים הראויים לחיי עוה"ב". עיי"ש עוד.
אמנם עיי"ש שהביא שיש מפרשים דקאי על חיי עוה"ז. וברבינו בחיי [סוף פרשת האזינו] מצינו הכרעה, דמבקשים על חיי הגוף בעוה"ז, כדי שנזכה על ידו לעוה"ב במצוות ומעש"ט, אכי"ר.
והנה נתקשו טובא איך מזכירים זכרנו בברכה ראשונה, דאין שם בקשות כלל. אך נראה עפ"י מה דמטו משמיה דהמשגיח רבי ירוחם זצ"ל דכשמבקש מהמלך הוא כבוד המלכות, דבזה מראה שהוא בעצמו אין לו כלום, ורק למלך יש הכל, ולכן מבקש ממנו. ונמצא דבקשת זכרנו לחיים היא חלק מעניין ההמלכה, דמראה שאפי' חיים אין לו משלו.
♦
חיים טובים
עי' רמח"ל [בדרך ה'] שהבקשה וכתוב לחיים טובים היא, שגם אם נגזר בספר חיים שיחיה, אבל יכול לחיות חיים בצורה של יסורים וכדו', ולכן מוסיפים ומבקשים "וכתוב לחיים טובים". ויש מפרשים כן על דברי הרמ"א [סי' תקפ"ג ס"א] דנהגו לאכול תפוח מתוק בדבש, ואומרים תחדש עלינו שנה מתוקה, היינו שאף שהוא בוודאי טוב, אך רוצים אף להרגיש את המתיקות.♦
קדוש אתה ונורא שמך וכו'
ראיתי לבאר ע"פ הרמב"ן [בסוף פרשת בא] כתב דיש מן המינים שאמרו שה' יתברך גבוה, ואין מכבודו שיתעסק עם הפרטים התחתונים. וזהו שאנו אומרים "קדוש אתה", דהיינו מופרש, "ונורא", שמתייראין ממך. ומ"מ "אין אלוה מבלעדיך", היינו שאין שום כח בעולם מלבד השי"ת, דאע"פ שהוא גבוה מ"מ גם בתחתונים אין שום כח זולתו. ואדרבה, "ויגבה ה' צבקות במשפט", דע"י המשפט שנעשה בתחתונים, ה' מתגבה יותר ונקדש ע"י הצדקה שעושה.♦
ובכן תן פחדך על כל מעשיך
כתב בספר שיח יצחק ד"מעשיך" הם הקרובים, ו"על כל מה שבראת" הם הרחוקים. וכן "וידע כל פעול ויבין כל יצור וכו'". ובפי' ר"י בן יקר כתב ד"פעול" היינו דומם, ו"יצור" היינו בעלי חיים.ומבואר מזה דאין מבקשים על הדומם שיזכה לדרגה שיאמר "ה' אלקי ישראל וכו'", וכן על הרחוקים שיהיה להם פחד, אלא כל אחד לפי דרגתו. והיינו דגם לעתיד לבא ש"ומלאה הארץ דעה", מ"מ יהיה לפי הכח והכלי שהכין, ושיש לכל אחד ואחד, ו'בפעול' שייך רק לידע, ו'ביצור' שייך רק להבין וכו'.
ועפ"ז שמעתי לפרש את הפסוק "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", דהדמיון לים הוא דכמו שהים נראה מלמעלה בשווה, אבל באמת דבתוך הים ישנם עמקים עמקים, כל מקום לפי עניינו, כמו כן לעתיד לבא תמלא הארץ דעה, אבל כל אחד לפום דרגא ושיעור דיליה יקבל.
ומה שאומרים "ויאמר כל אשר נשמה", דהאמירה היא יותר מ'ידע' ו'יבין' דכתיב גבי פעול ויצור. היינו שלא רק שמבין, אלא גם מוציא כן בפיו ש"ה' אלוקי ישראל מלך".
♦
באין מליץ יושר
פירש הקדושת לוי [ר"ה] בדרך רעיון, כמה שהאדם הוא יותר ב"אין", היינו שמרגיש שאין לו שום זכות מצד עצמו ומרגיש כ"כ שפל בעצמו, זהו גופא גורם ל"מליץ יושר", ודו"ק.♦
דבר חוק ומשפט
עי' במדרש רבה [ריש רות] דכאשר אין הסניגור יכול להמליץ טוב, אומר הקב"ה שבזכות שקבלו ישראל את התורה יזכו בדין. וכיוצ"ב עי' בירמיה [לא, יט] "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו", ופרש"י בשם המדרש "די דיבורי שנתתי בו, שלמדתיו תורתי לרחם עליו". ומבואר שהסיבה לרחמנות היא מה שיש לישראל את התורה. וזה מקור לדברי השפת אמת שכתב [ראש השנה תרס"ד] שכל הרחמים באים בכח התורה. ואפשר שזו כוונת הפייטן "דבר חוק ומשפט", היינו חוקי ומשפטי התורה. וזהו העניין מה שתוקעים בבימה, מקום של קריאת התורה.♦
מלאכים יחפזון
הנה הדין של המלאכים הוא עד כמה נצרכים הם לכבוד שמים, ומידת הצורך בהם, היא היא ההכרעה האם הם יישארו לשנה הבאה. וזה עניין דאף "מלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון".ויש להוסיף עוד, דבנוסח ההקדמה לזכרונות איתא באריכות איך שהקב"ה זוכר ודן כל אחד, ואח"כ מזכירים "זכרון ליום ראשון", וצ"ב השייכות. אך הפי' כנ"ל, דכיון דהוא זכרון ליום הראשון, והיינו דמתעורר עניין בריאת העולם מחדש כנודע, א"כ צריך לדון את כל הבריאה עד כמה צריך אותה לשנה הבאה, דעכשיו הרי מתחיל כמו בריאה חדשה.
ובשם משמואל ביאר את עניין הדין של המלאכים, דכיון דמלאך נוצר ממעשה האדם, וצריך לדון את עצם המעשה היאך נעשה, וממילא משתנה עניינו של המלאך, נמצא דדינו של המלאך הוא מכח דין האדם.
♦
ויראוך עם שמש
צ"ב מה שאומרים בפיוט ויאתיו כל לעבדך, "ויראוך עם שמש". ושמעתי לבאר עפ"י מה דאיתא בברכות [ז א] "דבשעה שהחמה זורחת, וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה, מיד כועס הקדוש ברוך הוא". וזהו שאומרים דלעתיד לבא שהכל יכירו ביחודו, ממילא יהא "יראוך עם שמש". ונפלא.♦
כתבנו בספר זכויות
וצ"ב, דאם יש זכויות מה עניינו של 'ספר', ומהי המעלה יותר של 'ספר זכויות' יותר מהזכויות עצמם. ואאמו"ר הגאון זצ"ל הראה בזה לגמ' בברכות [ו א] "וכי מאחר דאפי' חד, תרי מבעיא, תרי מכתבן מיליה בספר הזכרונות, חד לא מכתבן", וחזינן דיש בחינה בפני עצמה של ליכתב בספר [עיי"ש במהרש"א].♦
פקידת שרה
עי' בספורנו [פרשת וירא] על הפסוק "ותצחק שרה", שמבואר שם שיש עניינים שלא מועילה בהם ברכת נביא וגם לא ברכת מלאך, ואפשר רק ע"י ציווי פרטי ממנו יתברך, או בתפילה המשגת חן מאתו יתברך.♦
תפלת חנה
הנה בתחילה מוזכר אצל חנה רק בכי ולא תפילה, ורק אח"כ כתוב דהלכה והתפללה. וצ"ב, למה לא התפללה בתחילה. ויתכן דמתחילה היא סמכה על אלקנה שיתפלל עבורה, ורק אחרי שאמר לה "למה תבכי", נואשה מתפלתו והתפללה לבד.מלכויות
ע"י המלכויות יש זכרונות
איתא בספרי [פ' בהעלותך פיסקא עז] "ותקעתם בחצוצרות הרי שופר, והיו לכם לזכרון זה זכרון, אני ה' אלהיכם זה מלכות. אם כן מה ראו חכמים לומר מלכיות תחילה, ואחר כך זכרונות ושופרות, אלא המליכהו עליך תחילה, ואחר כך בקש מלפניו רחמים כדי שתזכר לו, ובמה בשופר".ומבואר דראשית לכל הוא "המליכהו עליך", וזה צריך להקדים לבקשת הרחמים. ומשום שבאמת הוא יום דין [והעבודה לבקש שיהיה רחמים בדין], ובדין קשה לזכות, והעצה היא להמליך את הקב"ה. דהרי מלך העולם כשבאים לבקש ממנו אין מה לתת לו תמורה, דיש לו הכל והוא כל יכול. אבל כיון ד"אין מלך בלא עם", דכך הוטבע בבריאה שזה יסוד עניין מלכות, שהיא מלוכה על דבר אחר, וכשחסר הדבר האחר חסר בשם מלך. והקב"ה ברוב חסדיו מנהג את עולמו בצורה של מלוכה, וא"כ המלוכה [כביכול] צריכה לעם. ובזה שמקבל על עצמו מלכות הרי הוא צורך המלוכה, ושוב יעלה הזכרון לטובה לחיים, וגם כל ענייני הגשמיות התלוים בזה, דהרי זה צורך המלוכה שיהיה עבד, וא"כ צריך לספק לו צרכיו. וזהו חסד עצום של הבורא עולם, שהנהיג עולמו באופן זה דיש צורך למלכות בעם.
♦
המלכת ה'
כתב בנפש החיים [שער ג' פי"ד] "ראוי לכל ירא ה' אמיתי שעכ"פ בעת עמדו להתפלל יבטל בטוהר לבו וכו' כאילו אין שום מציאות בעולם כלל וכו' ועל כל פנים לפרקים, כי באמת לא כל העתים שוות בעניין טהרת הלב". וזהו עומק נוסף בהמלכתו יתברך "שאין שום כח בעולם והוא מלך ושולט יחידי בעולם".ואף שהם דבר נמנע בדרגתינו לחיות כן, אבל כבר העיד הגר"ח שלפרקים אפשר כן. ובודאי בר"ה, שהוא זמן גבוה שאנו עומדים לפני ה', וכמש"כ "אתם נצבים וגו' לפני ה'" ואי' בספרים הק' שהכוונה על יום של ר"ה [ומקורם בזוהר בפרשת פנחס], דבר"ה מתגלית עשייתו בעולם. וכשעומדים לפני ה' יש סייעתא דשמיא מיוחדת להיות כולנו דבוקים בה'.
♦
יחוד ה' הוא סיבת הישועה
עצם הבקשה אף על צרכים הגשמיים היא חלק מעבודת המלכות. דהנה ידוע משמיה דהגר"י סלנטר זצ"ל דאף שכתבו הקדמונים [ומקורם בזוה"ק], שכל התפלות בר"ה יהיו רק על כבוד שמים ולא על צרכי עצמו, מ"מ לדידן מי שאינו מבקש יכול ח"ו להיות בהיפך, דאטו מוכן האדם להפקיר כל אשר לו עבור כבוד שמים.אכן יש לשאול, האם אכן נתהפך ונשתנה אצלנו עניינא דר"ה שתקנו לנו אנשי כנה"ג רק על מלכותו יתברך.
אמנם עניין העבודה שבתפילה היא ההכרה שהוא הנותן חיים והוא המפרנס וכו', ומכח הכרה זו אנו מבקשים. וא"כ כשנבוא לבקש "זכרנו לחיים" הרי הוא מכח ההכרה שהוא נותן חיים, וא"כ הבקשה אצלינו למילוי צרכינו היא חלק מעבודת המלכויות.
והכרה זו עצמה יש בכוחה ליתן לנו מה שצריך, כמבואר בברכות [לה א] "כאן קודם ברכה, וכאן לאחר ברכה". והיינו "הארץ נתן לבני אדם" אימתי, כשמזכירים שהכל שלו וממנו. וזו גופא שאנו ממליכים אותו ע"י ההכרה היא תתן לנו את כל צרכינו. וכדכתב בנפש החיים [ש"ג פי"א] שבכלל עניין יחוד פסוק ראשון דק"ש לכוין שהוא יתב' הוא בעל הכוחות ומקור שורש נשמתינו וחיותינו של כל הברואים והעולמות. ואח"כ כתב [פי"ב] "דהוא עניין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולהבטל מעליו וכו' כשהאדם קובע בלבו לאמור הלא ה' הוא האלוקים האמתי ואין עוד מלבדו וכו', ומבטל בלבו ביטול גמור וכו' כן יספיק שממילא יתבטלו מעליו כל כחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל".
והגרא"א דסלר זצ"ל הראה שכן מפורש בסליחות בער"ה [אחרי פיוט 'זכור ברית']. "מלכנו באנו בכח יחודך, כי אין לנו במה לקדמך כי אם מלכותך וכו' לכן בכל לב ניחדך". וזו היא הערה גדולה לר"ה.
עוד יש לראות כן מספר תהלים [מד, ה] דכתיב "אתה הוא מלכי אלקים צוה ישועות יעקב". ומבואר דע"י שאומר "אתה הוא מלכי", מבקש "צוה ישועות יעקב". וגם בתפילה "ומלוך עלינו וכו' וצדקנו במשפט", היינו דע"י ההמלכה בא הצידוק במשפט.
♦
ההטבה שיש ע"י המלכויות
יעוי' ברמח"ל [מאמר החכמה] שצריך להתחזק במלכיות "כי זה כל טובנו וכל תקפנו". ומבואר כאן שהטובה שלנו היא ההמלכה. וצריך לבאר אמאי הוא טובתנו.ונראה העניין בזה, דהנה בכל יום ב' פעמים אנו מקבלים עול מלכות שמים באמירת "שמע ישראל", שהוא מפסוקי מלכיות. וכתב הרמח"ל בדרך ה' [ח"ד פ"ב] בענייני ק"ש "שכאשר מלכותו ית"ש נודעת, ומודים בה כל ברואיו, נמצא בברואים כל טוב וכל שלווה וברכה". וחזינן דכשאנו מקבלים עול מלכותו עלינו ואנו מגלים כבוד ה' יתברך בעולם, הבריאה עומדת כרצון ה' ובגילוי מלכותו. ועיד"ז משפיע הקב"ה ברכה וטובה בעולם. וכמו שכשהיה ביהמ"ק קיים והיה גילוי כבודו בעולם, היה השפעה גם בדברים הגשמיים כמבואר בחז"ל והראשונים שכל הברכות בגשמיות באו לעולם ע"י ההשפעה שהיתה במקדש, משום דכמה שיש יותר גילוי שכינה כך מתברכת הבריאה בעוה"ז.
ומה שיש בק"ש ב' פעמים ביום, בר"ה יש כל היום, וזהו החפצא של היום. ולכן מסיימים בקדושת היום "מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון". ולכך ביום המשפט, שנחתכים חיים וכל הצרכים שצריך האדם, באה העצה הנפלאה של "תמליכוני עליכם", דעי"ז מתגלה כבוד ה', ושוב מושפעת הברכה. ונמצא דהוא "כל טובנו וכל תקפנו".
♦
מלכויות בכל מצב
שמעתי משמיה דבעל הנתיבות שלום זצ"ל, דיש להתחזק דאף שהאדם מלוכלך בעוונות, אבל תפקידו היום הוא להמליך את הבורא יתב' עליו. וכמו החייל שנצטווה לעמוד ולכבד המלך, וכשהותר לו הוא נכנס להתרחץ בנהר בלא בגדיו, ולפתע הופיע המלך ומזדרז לכבד את המלך, אף שהוא בלא בגדים, משום שצריך כעת לכבד את המלך באיזה אופן שלא יהיה, ודו"ק.♦
שמחה במלכות
איתא בספורנו בפרשת אמור [כג, כד] "זכרון תרועת מלך בו, יגילו מלכם וגו', וראוי לנו לשמוח אז יותר על שהוא מלכנו, ויטה כלפי חסד ויזכה אותנו בשפטו אותנו, כאמרו ה' שופטנו, ה' מחוקקנו, ה' מלכנו, הוא יושיענו".♦
אמירת פסוקי מלכויות יסודו הוא מן התורה
בגמ' בר"ה [טז א] איתא "אמרו לפני מלכויות" וכו'. ויש להעיר, דהא הוי רק מדרבנן, כמבואר שם [לד ב], ומה שייך לומר בלשון ציווי "אמרו לפני" וכו'. ועי' ברש"י בפרשת אמור [כג, כד] שפי' "זכרון תרועה, זכרון פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות. וחזינן מקור מן התורה להזכרת הפסוקים. וכבר תמה ברמב"ן שם על רש"י, דהא אי"ז אלא אסמכתא, ואין הזכרת הפסוקים אלא מדרבנן. וכן עי' בר"ה [לב א] "רחמנא אמר אידכר". וכן כל הדרשות שבסוגיא מיוסדות על פסוקים. וחזינן דיסוד הדין הוא מן התורה, ועי' בריטב"א שם. וראה בהליכות שלמה [עמ' לא] באריכות מהגרשז"א בענין זה.♦
ע"י ההכתרה לא הביט און ביעקב
"לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו". והיינו שמכח מידת המלכות, דאף שיש 'און' ו'עמל', אבל 'לא הביט'. ובתוס' בע"ז [ד ב ד"ה כרע] כתב שבלעם רצה לקלל ולומר כלם, והקב"ה הפכו ואמר מלך, כדכתיב "ותרועת מלך בו". והיינו גם במצב ח"ו של 'כלם', ע"י מידת המלכות ניצולים, והיינו משום דכיון ד"אין מלך בלא עם", יש לנו את הזכות להינצל.ובסידור מעגלי צדק [לר"פ מפלאצק תלמיד הגר"א] כתב ד"לא הביט און ביעקב" הכוונה בזה, דביום הכתרת המלך הוא מוציא אסירים לחופשי, וכמו כן ביום ההכתרה בר"ה אינו מביט על און [ועי' בשערי תשורה ש"א י"ג דכתב "כי המלך יחמול על חניכיו ילידי ביתו הקרובים אליו"]. וכמובן דצריך שתהיה שייכות להכתרה ובזה זוכים.
♦
מלוך על כל העולם כולו
עי' בט"ז [סי' תקפ"ב סק"ג] שמביא מהלבוש דאין לומר "מלוך על כל העולם כולו בכבודך" דזהו כפל לשון. אך הט"ז מיישב דכיון דיש מקומות הרבה דרובו ככולו, הכא באים לרבות דאינו כן. ועי' בלבושי שרד שם דזו הכוונה אף ב"וכל הרשעה כולה כעשן תכלה".והביאור בזה, שהיא מכבודה של מלכות שאין אחד שיוצא מן הכלל, אלא כל הבריאה כולה כפופה תחת המלכות. וא"כ יש מעלה לכל אחד ואחד שמקבל עול מלכותו, דהוא מרבה את כבוד המלכות, וזו הזכות שמכחה אפשר לבקש את הרחמים.
ובישועות יעקב ביאר דכל מושל ומלך הרי הוא מוגבל, ויש שמושל על עבודת נתיניו, ויש כאלה שגם על ממונם, ויש כאלה השולטים גם על גופם. אבל אין מלך שישלוט על הנשמה והחיים. ומבקשים אנו מלוך "על כל העולם", דהיינו על כל חלקי העולם.
♦
זכרונות
זכרון בר"ה
יעוי' באור החיים הק' [ריש מקץ] דכתב דבר נאה, דהטעם שנתווספו ליוסף הצדיק ב' שנים, עבור שאמר "זכרתני והזכרתני", אין פירושו דנתעכב שנה שלמה עבור כל לשון 'זכרון' שאמר. אלא דכנגד כל זכירה שאמר, מנע ה' זכרונו בראש השנה, שהוא זמן הזכרון, וממילא נגזרה עליו שנה שלימה. וכיון שאמר ב' פעמים נמנע ממנו הזכרון בשני ראשי שנה.♦
לשון 'עקידה'
צ"ב מה שנתייחד עניין העקידה בשם 'עקידה', דלכאו' העקידה היא רק פרט בכל התהליך, דהרי היה עוד דברים כמו אש, מאכלת וכו'. ונראה דהביאור בזה, דהרי מה שנעקד יצחק הוא משום שחשש דלמא יפרכס ויהיה לבעל מום. והיינו דאמנם היה שולט על רעיוניו ורצונותיו, אך חששו היה מהגוף שיפרכס. ולכך ביקש שיקשור גם את הגוף. וזו זכות העקידה, שמסר גם את הגוף וטבעו לבורא יתברך [ועי' במשך חכמה בפרשת אמור].♦
שייכות בין העקידה לקרבן עולה
שמעתי מדודי, הגאון רבי יהודה טרגר זצ"ל, להעיר, דהנה בב"י [סי' א'] כתב בשם הר"י בר יקר "טוב לומר עם הקרבנות פסוק זה ושחט אותו וכו' כדאמרינן בויקרא רבה [ב יא], אמר הקדוש ברוך הוא מעיד אני עלי שמים וארץ, בין גוי בין ישראל בין עבד בין אמה בשעה שהן קורין מקרא זה צפונה לפני ה', אני זוכר עקדת יצחק בן אברהם". וצ"ב מאי שייכת העקידה לעבודת הקרבנות.וצ"ל ע"פ מה דמטו משמיה דהגר"ח זצ"ל, שהטעם שאברהם אבינו ע"ה רצה לשחוט את יצחק, אף שלא היה ציווי מפורש ע"ז, הוא מדין "והעלהו שם לעולה", דמדיני קרבן עולה הוא דין שחיטה. ולפי"ז כל הניסיון הוא מכח פרשת העולה ושחיטתו, ולכך אמירת פסוק זה מזכירה את העקידה.
♦
גודל ניסיון העקידה
עי' בפי' המלבי"ם "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" וגו', דמהו 'עתה' דייקא, אלא ר"ל דעתה במעשה השני שהוא "אל תשלח ידך אל הנער" ידעתי דאף הוא ללא פניות, אלא רק משום ציווי הקב"ה. וזה יותר גדול מעשיית הציווי הראשון, ודו"ק כי נורא הוא.♦
זכות העקידה
שמעתי בשם האדמו"ר מאוז'רוב זצ"ל דאיתא במדרש [עי' להלן] דאברהם אבינו ע"ה אמר להקב"ה "הרבה היה לי לטעון ולא טען". ועם דבר זה אנו באים אף אנו, דאע"פ שיש עלינו טענות, לא יטענו עלינו.וכמו כן יש לבאר מה דמבקשים "וכבש רחמיו וכו' כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו", ולכאו' צ"ב השייכות של כבישת רחמים לכיבוש כעס.
אלא ביאר הרבי מבעלז זיע"א עפ"י מה דאיתא בגמ' בסנהדרין [פט ב] דהשטן אמר לאברהם אבינו ע"ה "שמעתי מאחורי הפרגוד השה לעולה ואין יצחק לעולה". ואכן טענה צודקת היא, דהקב"ה אמר לו רק להעלות לעולה ולא לשחוט. אך אברהם אבינו לא רצה לשמוע מהשטן אפי' טענה צודקת. וכמו כן אנו מבקשים דאפי' אם השטן צודק שלא ישמע לו הקב"ה.
♦
הזכרת העקידה
עניין הזכרת העקידה יש בזה גם עניין כללי של זכות אבות, וגם עניין פרטי של העקידה של יצחק. דעיין במדרש רבה [ויקרא כט, ז ד"ה רבי לוי] "ואימתי תהיו מזכירין זכות אבות ואתם זוכין לפני בדין, בחודש השביעי", הרי חזינן שיש עניין בהזכרת זכות אבות.ועוד איתא התם [ד"ה ד"א בחודש השביעי] "אמר אברהם אבינו ע"ה להקב"ה כשם שהיה לי מה להשיבך וכו' כך כשיהיו בניו של יצחק וכו', תהא מזכיר להם עקידת יצחק לעמוד מכסא דין לכסא רחמים, ותתמלא עליהם רחמים וכו', אימתי בחודש השביעי". הרי לן להדיא עניין מיוחד בזכירת עקידת יצחק.
♦
קבלה למסור נפשינו
הנה בתפילה אנו מזכירים ומבקשים "ותראה לפניך עקידה שעקד אברהם אבינו את יצחק" וכו'. ואינה רק הזכרה בעלמא, אלא צריך אף קבלה על עצמנו למסור נפשינו, כמבואר ברס"ג. ועי' חינוך [מצוה של"א] "לקבוע מחשבתינו על עניין עקידת יצחק, ונצייר בנפשינו לעשות גם בנו כמוהו" וכו', והיינו הקבלה למסור נפשינו.כי באמת במסירות נפש של כל ישראל בכל הדורות בא לידי ביטוי המצב האמיתי, כמבואר בספרים הק' דבפנימיות נפש הישראלית רוצה לעשות רצון קונה, כדברי הרמב"ם הידועים בהלכות גירושין [פ"ב ה"כ], ובהגיע עת המבחן אנו מגלים את הרצון האמיתי.
♦
עקידת יצחק בזמן הזה
עי' מאירי בר"ה [טז א] דכתב "עיקר המצוה ומובחר שבה לתקוע בשופר של איל, כדי שיתעוררו מתוכו לעקידת יצחק, ויבחינו גבול אהבה ויראה עד היכן הוא מגיע. ומתוך כך מעלה עליהם הקדוש ברוך הוא כאלו הם בעצמם נעקדו כמוהו, לפי שמחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה".♦
כנגד המלאכים
שמעתי מהגר"א שטראוס שליט"א תוספת עניין בזכרון העקידה בר"ה, דאיתא בילקוט דאחר העקידה אמר הקב"ה למלאכים שלא צדקו שאמרו "מה אנוש כי תזכרנו". והיינו שכאן הוכח צדקת בריאת האדם. וכל שנה נברא העולם מחדש, ומלאכים מקטרגים "מה אנוש כי תזכרנו", ואנו מזכירים את העקידה כנגד זה.♦
לפניך נגלו 'כל' תעלומות
שמעתי לבאר את הפסוק "היוצר יחד ליבם המבין המבין אל כל מעשיהם", דלפעמים יש פעולות שאדם עושה בין לטוב ובין למוטב, אבל במבחן הלב יש ערך אחר למעשה. כגון מי שליבו אכזר ואעפ"כ הוא נותן, ועוד כהנה. ורק היוצר לבם הוא המבין כל מעשיהם, היינו ערך מעשיהם.♦
'ופקודתו'
"אתה זוכר וכו' מי לא נפקד כהיום הזה וכו' כי זכר כל היצור לפניך בא מעשה איש ופקודתו". פי' ו'פקודתו' היינו מה שהחסיר, כדכתיב "לא נפקד ממנו איש", והיינו שבא לפניו יתברך מה שעשה, וגם מה שיכול היה לעשות.עוד יש לפרש "פקודתו" לשון תפקיד, היינו עד כמה עשה האדם את תפקידו בעולם הזה, ואינו דומה מי שהוא בחיל ה' לאיש רגיל.
♦
וגם את נח וכו'
מזכירים ריבוי פרטים במעשה דנח, וצ"ב הענין בזה. ומשמע דיש אחרי המבול בריאת עולם שניה. וכיון דזה היום תחילת מעשיך, לכן מזכירים ענין של בריאה זו.♦
ותקעתם בחצוצרות
"ותקעתם בחצוצרות וגו' והיו לכם לזכרון". הנה פסוק זה נדרש בגמ' ר"ה [לב א] על ר"ה, דילפינן מהכא חיוב הזכרת מלכויות [עי' רמב"ן]. ולכאו' הא פשוטו של מקרא קאי על קרבנות שהם יעלו לזכרון. והאיר בני, הרב מנחם נ"י, דאפשר כיון שבר"ה האדם צריך לעשות עצמו עולה, כדברי המדרש, ממילא הוי כתקיעה על הקרבת קרבן.♦
שופרות
קבלת התורה ולעתיד לבא
מצינו בפסוקי שופרות שמזכירים שני מצבים בבני ישראל בשופר. הא' הוא בקבלת התורה, והב' לעתיד לבא. והביאור הוא דאיתא בברכות [יז א] "רצוננו לעשות רצונך, אלא דשאור שבעיסה ושעבוד מלכיות מעכב". ובזמן מתן תורה, שפסקה זוהמתנו, חזרנו למצב האמיתי של 'רצוננו לעשות רצונך'. וכן לעתיד לבא, שלא יהיה שעבוד מלכיות ויהיה שופר של חירות, אז יתראה המצב האמיתי שלנו. ועבודתנו ביום הזה היא להתאים את מעשינו למצבנו האמיתי. וכמו שפירש הגר"ח מוואלאז'ין "ובכן תן פחדך וכו' כמו שידענו", והיינו שיהיה עלינו הפחד האמיתי לפי ידיעתנו. והיינו דהרי מצבנו האמיתי לעומק הוא טוב בלבד, והחטאים הם בחיצוניות שלנו. וזה עניין השופר מעומקא דליבא, לגלות את האמת האמיתית הטמונה בלבנו. ואנו מבקשים את הדין בר"ה לפי מצב זה האמיתי, כאילו הוא בלא חטא. ואלו ב' הזמנים הנ"ל של מתן תורה ולעתיד לבא.עוד נראה, דהרי נתבאר לעיל דכפי מה שייחוד ה' מתגלה בעולם, כך זוכין למשפט מאיתו יתברך לבדו. וא"כ י"ל דהפסוקים מדברים בזמן מתן תורה ולעתיד לבא, ובב' הזמנים האלו נגלה יחוד ה', דהרי בזמן מתן תורה היה "אתה הראית לדעת", שפתח להם ז' רקיעים. וכן לעתיד לבא זמן יחוד השלם "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". והם ב' הזמנים של תפארת ישראל. ומזכירים הפסוקים לעורר אלו הזמנים, שנזכה כבר עכשיו ליחוד ה', ועי"ז משפט מה' לבד, וכמשנ"ת.
♦
מאזין תרועה
מה שכתוב לשון האזנה על תרועה בדווקא, ראיתי מפרשים [תמצית הדברים היא בפמ"ג באשל אברהם סי' תקצ"ב סק"א] דאיתא בחז"ל דמשה אמר "האזינו השמים" שהיה קרוב לשמים, וישעי' אמר "האזיני ארץ" שהיה קרוב לארץ. ומבואר דלשון האזנה משתייך לגבי האומר, וא"כ י"ל דתרועה היא יבבה שבאה משברון לב, והרי כתוב "קרוב ה' לנשברי לב", ולכך מתאים הלשון האזנה במיוחד על תרועה. ושמעתי להוסיף דזה מה שמזכירים "ואין דומה לך", משום דבדרך בני אדם קול החזק נשמע יותר, אבל הקב"ה מאזין לקול החלש והשבור.עוד יש לפרש מהו ו"ואין דומה לך", עפ"י מה דכתוב בירושלמי דתקיעה בשופר היא כגעיית בהמה. והיינו דהיא בלא חיתוך אותיות, ואין לזה תוקף של דיבור ולכך הוי כקול בהמה, ומ"מ הקב"ה מאזין אף לקול זה.
שופר - תחיית המתים
העירני הרב יאיר אוירבך שליט"א דבברכת מחיה המתים איתא "ומי דומה לך", וכן גבי שופר "ואין דומה לך", וצ"ב השייכות שיש ביניהם. וי"ל דע"י השופר מהפך ממידת הדין למידת הרחמים, דבדין אין אנו יכולים לזכות וכמתים חשובים, ומה שנהפך לרחמים הוא כמו תחיית המתים.♦ ♦ ♦