הגאון רבי אברהם צאלח זצ"ל נולד בצנעא בירת תימן בסביבות שנת תקצ"ג, לאביו הגאון רבי צאלח בן הגאון רבי אברהם בן הגאון רבי יחיא צאלח, הוא מהרי"ץ זצ"ל. רבי אברהם כיהן כחבר בית הדין בצנעא ושפט את ישראל באמונה קרוב לארבעים שנה, החל משנת תרכ"ז, והיה מחכמי הישיבה הכללית. תפס במידת זקנו, בדרשותיו ותוכחותיו לדרכי התורה והמצוה, ונודע בתפילותיו וקינותיו בעודו מזיל דמעות כמים, עד שהיה מכונה בפי בני דורו ירמיה הנביא. נסתלק לבית עולמו בכ"ו באייר תרס"ה, ובפטירתו פסקה קביעות שלושה דיינים.
להלן תשובה[1] שעליה הוא חתום, ונראה שנכתבה על ידו, בעניין קידושי אשה שלא לרצונה. יש לציין שמכללות נוסח השאלה נראה שהמענה היה ברור לשואלים, אלא שהם ביקשו להעניק תוקף לדין מכוח סמכותו של בית דין צנעא ולהוציא ספק מלב המערערים, וכפי שהיה מצוי במקרים נוספים.
לצידו חתום הגאון רבי שלמה ב"ר שלום צאלח זצ"ל, מחכמי הישיבה הכללית, אשר כיהן כרב הראשי וראב"ד משנת תרמ"ט. נולד בשנת תקפ"ב, והיה תלמידו של הגאון רבי יוסף אלקארה זצ"ל. נודע כצנוע ועניו, חסיד וירא חטא עד מאוד, וחמלה וחנינה רבה היו בליבו לטובת עניי הקהילה. נתבקש לבית עולמו בשנת תרס"ב.[2] השלישי החתום הוא הדיין הגאון רבי יוסף מנזלי זצ"ל, ששימש גם כחזן בית הכנסת סיאני. נולד בשנת תקס"ד ונפטר בשנת תרנ"ט. נודע כתלמיד חכם מובהק וכמי שהסתפק במועט, התרחק מאד מן הכבוד והשררה, ונהג בענווה ושפלות רוח, ועליו אמרו שמימיו לא הלך ארבע אמות בלא עטיפת הראש בטלית גדול, מרוב יראת השי"ת על פניו.
על הרכב זה של בית הדין, בראשות הראב"ד רבי שלמה צאלח, כתב הגאון רבי עמרם קורח זצ"ל בספרו סערת תימן (עמ' נ): "בית דינו נקבע עם חברי בית הדין הר"י מנזלי והר"א צאלח. באהבת שלום ודרך אמונה הלכו שלשתם. וכל עבודתם היתה להנהיג הקהילה בדרכי התורה כמנהג בתי דינים שלפניהם, לא להתגדל ולא להתייהר. הראב"ד היה מיראי הוראה, וכשיזדמן פסק דין, מתמתן ונמלך באחרים אם יסכימו לדעתו".
כתב היד נערך ונמסר על ידי רבני מכון צפוני קדם, והעניינים שבלשון ערב תורגמו על ידי אדם בן־נון. כולם יבואו על הברכה.
בעניין קידושי אשה שלא לרצונה
פי צדיק יהגה חכמהולשונו תדבר משפט.[3]
אליכם אישים אקרא וקולי אל בני אדם.[4]
שלום שלום מאדון השלום אל מול אסיאדנא[5] בית דין צנעא שצ"ו.[6]
נודיע לפי[7] מעלת כבוד תורתכם על אודות שני אחים, אחד יש לו בנים ואחד יש לו בנות. אחר כך בא האח שיש לו הבנים, וביקש מאחיו שיש לו הבנות שישיא בתו לבנו הגדול. ואמר לו הין, בעל מנת שישב בן אחיו עמו בבית ויתן לו חדר מיוחד לו ולאשתו בביתו, ולא תצא מן הבית אלא אחר נסיעתו לעולמו.[8] והשיב, אני אשאל את פי בני, אם יישר בעיניו זה הדבר הרי טוב, ואם לא ירצה אני אשיב עליך. אחר כך דִבר לבנו במה שהתנה עליו, ולא רצה הבן לקבל זה התנאי. אחר כך הלך לעיר אחרת, והשיא לבנו אשה מעיר אחרת.
אחר אלו הדברים בא אצלו כמנהג אלבלאד, ואדא ענד אכ֗וה אבי הבנות ד֗ביחה ויזווג אחדא עיאלה. ולם רצ֗ת אלבנת אנהא תזווג באחד מן עייאל עמהא בסבב חין סאר מן ענדהם, וכאן קד היא רוצאת מתחלה ומא כאן קד הביאה סימנים, ואלאן בגרה והיביאה סימנים, ומא זד[9] רצתה להנשא לאחד מבני אחי אביה. ואמרה, אם לא יניח אביה אותה שלא להנשא לאחד מהם, היא תתיל[10] עצמה במים או באחד ההרים. ואחיו אבי הבנים, אחר ששחט אצלו בשביל שישיא אותה לאחד מבניו, מבקש שיכפה אותו כמנהג מכחישי האמת, חן יקולו בנת אלעם מחגר.[11] ואבי הבנות אין בו כח לזה המנהג שיבא עליו בגודא רמה. ואסיאדי עארפין[12] אין משיאין את האשה אלא מרצונה,[13] וכתיב[14] לטוב בעיניהם תהיינה לנשים. וקד[15] יורו לנו קו הדין, יניח אותה עגונה או ישיא אותה באחר וישב עמו בביתו לפי שאין לו בנים.
ושלום על דייני ישראל. סדר את הדרך אשר[16] ילכו בה.
תשובה. הדין פשוט שאין האשה מתקדשת אלא לרצונה, ויכולה להינשא לכל מי שתרצה. ובנות צלפחד יוכיחו, לטוב בעיניהם תהיינה לנשים.[17] ואזהרה לכל בר ישראל שלא יכוף שום אשה להתקדש לו בעל כרחה, וקידושיו אינם קידושין. ושלמכון ישגא לעלמין.
הצעיר אברהם ן' מ"ו צאלח יזיי"א ס"ט
הצעיר סלימאן ן' סאלם צאלח יצ"ו ס"ט
הצעיר יוסף ן' דאוד מנזלי יצ"ו ס"ט
♦ ♦ ♦