פלוגתת הרמב"ם והטור במת האב תוך ל'
איתא בטור (יו"ד שה) גבי פדיון הבן דהוי מלוה הכתובה בתורה וככתובה בשטר דמיא, ומגבינן מנכסים משועבדין[2] ואפי' אם מת האב. וכתב הטור בד"א אם מת האב לאחר ל' דכבר נתחייב בפדיון, אבל אם מת תוך ל' לא מגבינן דאכתי לא נתחייב. והרמב"ם פסק (ביכורים יא, כ) דאפי' מת בתוך ל' נמי מגבינן, והק' עליו הטור אם מת בתוך ל' אכתי לא נתחייב והיאך גבינן מנכסיו.♦
ב.
יחקור בביאור דברי הנימוקי יוסף בזורק חץ ומת קודם שהזיק
וכה"ג מצינו בנימוקי יוסף בב"ק (י, א מדפה"ר) שכתב דאם זרק חץ וקודם שהזיק החץ מת, לכאורה הי' צריך להיות פטור משום דהחיוב בא בשעת ההיזק דהוי כחו וכחו כגופו, וממילא כשמת קודם ההיזק לא שייך לחייבו, אבל הכריע הנ"י דא"א לומר כן, דא"כ היכי שרי להדליק נר בע"ש, הרי דולק אח"כ בשבת והוי לי' כחו וכחו כגופו, א"ו דהעיקר הוא תחילת המעשה ובשעת זריקת החץ נתחייב, ולהכי אפי' כשמת קודם ההיזק מגבינן מנכסיו.וצ"ע הלא בשעת זריקת החץ לא שייך לחייבו דאין עדיין שום היזק, דכל כמה דלא הזיק החץ לא שייך לחייבו, וא"כ היאך יתחייב אח"כ.
ועוד היכי מגבינן מנכסיו הא שיעבוד נכסים הוי ערב לשיעבוד הגוף (בכורות מח, א), וכשליכא לוה ליכא ערב (דגופי' לא נשתעבד דמת קודם החיוב), דמהאי טעמא כתב ר"ת (כתובות פה, ב ד"ה המוכר, לביאור הר"ן שם) טעמא דאמרי' המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול, דהמוכר לא מכר ללוקח אלא שיעבוד נכסים אבל שיעבוד הגוף של לוה אינו יכול למכור לו, עכשיו הוא מוחל ללוה את שיעבוד הגוף, וממילא פקע מיני' שיעבוד נכסיו דליכא לוה ליכא ערב, וא"כ הדרא קושיתנו לדוכתא היאך מגבינן מנכסיו לאחר שמת הא לא נשתעבד גופו.
♦
ג.
חקירה בגדר שיעבוד נכסים ויישוב דברי הנימוק"י
הנה יש לחקור[3] אם שיעבוד נכסים הוי תולדה משיעבוד הגוף, היינו שמתחילה בשעת ההלואה חל עליו רק שיעבוד הגוף לבד, ומן שיעבוד הגוף בא אח"כ שיעבוד הנכסים, או דלמא דתרווייהו בין שיעבוד הגוף ובין שיעבוד נכסים אתי מכח מעשה ההלואה.ואם נימא דשיעבוד הנכסים לא משיעבוד הגוף קאתי אלא ממעשה ההלואה א"ש הנמוק"י, דבשלמא אי הו"א דהשיעבוד נכסים אתי מכח שיעבוד הגוף, א"כ התם דליכא שיעבוד הגוף דהרי מת קודם החיוב ליכא נמי שיעבוד נכסים דהרי מכחו צריך לבוא. אבל אי נימא דשיעבוד הנכסים בא מכח ההלואה, נהי דליכא שיעבוד הגוף אבל שיעבוד נכסים איכא, ונהי דאם שיעבוד (נכסים) [הגוף] לא הי' יכול לחול משום פטור (השיעבוד) נמי הוי אמרי' דליכא ג"כ שיעבוד נכסים, דהשיעבוד נכסים הוי ערב לשיעבוד הגוף, והואיל ובשיעבוד הגוף איכא פטור, ממילא גם שיעבוד הנכסים ליכא, כדההיא דמוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול דהואיל ופקע שיעבוד הגוף ממילא פקע שיעבוד הנכסים.
אבל גבי ההוא דזרק חץ דלא חל שיעבוד הגוף, לא משום דאיכא פטור בשיעבוד הגוף, אלא דליכא גברא שיחול עליו, ואי הו"א דהשיעבוד נכסים בא מכח שיעבוד הגוף בין כך ובין כך הוי פטור, דהואיל ושיעבוד הגוף ליכא אין ממה שיבוא שיעבוד נכסים, אבל השתא דאמרי' דשיעבוד הנכסים בא מכח ההלואה, א"כ נהי דאין שיעבוד הגוף חל משום דליכא גברא, אבל שיעבוד הנכסים שפיר חל.
♦
ד.
יישוב דברי הרמב"ם במת האב תוך ל' - יש סיבת חיוב
ומהשתא לא תקשי הרמב"ם דלעיל, דאפי' היכא שמת תוך ל' הואיל וסיבת החיוב הי' תיכף משיצא לאויר העולםג, אלא דהחיוב בפועל צריך לחול אחר ל', ולהכי אמר נהי דשיעבוד הגוף אינו חל דאינו כבר בעולם, אבל שיעבוד נכסים איכא ולהכי מגבי' מנכסיו.♦[4]
ה.
סתירת פסקי הרמב"ם לסוגיית הגמרא בכתובות
איתא בכתובות (לד, ב) גבי שואל מאימתי מתחייב, אי משעת משיכה, או משעת אונס, ונ"מ דאי משעת משיכה מתחייב, א"כ כששחטה בשבת חייב לשלם, דליכא קים לי' בדרבה מיני' דהוי כמו גנב וטבח בשבת דחייב, אבל אי נימא דמשעת אונס מתחייב א"כ כששחטה בשבת פטור מלשלם, דחיוב התשלומין וחיוב מיתה בהדי הדדי קאתי, וכן לענין אם מת אביהם ואח"כ נאנסה הבהמה, אי משעת משיכה מתחייב חייבין היורשין לשלם דאשתעבד נכסי, אבל אי משעת אונס מחייב פטורים מלשלם דלא נשתעבדו נכסיו דכבר מת, ומוכח בגמ' דתלוי זה בזה.♦
והרמב"ם פסק (גניבה ג, ד)[5] היכא דשחטה בשבת דפטור דקים לי' בדרבה מיני', ומשמע דסובר דמשעת אונס מתחייב, ומכ"מ אם מת אביהן פסק הרמב"ם (שאלה ופקדון א, ה) דחייבין היורשין לשלם. ותמה עליו המגיד משנה הלא הוי היפך סוגיית הגמ' דמוכח דתלוי זה בזה, אם נימא דפטור משום דקלב"מ, צריך להיות דאם מת אביהן פטורין מלשלם, דהחיוב הוי משעת האונס. ותירץ הכ"מ דסוגיית הגמ' לא תקשי דלהרמב"ם הי' גירסא אחרת בגמ' דלא גריס היינו דרב פפא, ו"פליגא דרב פפא" דמילתא באנפי' נפשי' היא.
אלא דעל עצם הדין קשה הואיל ופסק הרמב"ם דאם מת אביהן ואח"כ נאנסה חייבין לשלם, א"כ סובר דמשעת משיכה אתחייב, א"כ אמאי פטור אם שחטה בשבת הא לא אתי חיוב תשלומין עם חיוב מיתה בהדי הדדי.
וכתב הכ"מ דנהי דאמרי' דאתחייב משעת משיכה אבל זה לא הוי חיוב גמור, דכל כמה דאיתא ברשותא דמרא איתא, ונמצא דכל עיקר החיוב בא בשעת אונס ולהכי פטור דקלב"מ, ומכ"מ אם מת אביהן חייבין לשלם, אלמא דאם ליכא חיוב גמור, אלא רק סיבת החיוב אפי"ה חל השיעבוד נכסים והיינו כדלעיל. אבל זה יתיישב רק אם נימא דשיעבוד נכסים לא בא מכח שיעבוד הגוף, דאם בא משיעבוד הגוף ממילא תקשי לן כל הנו, הואיל וליכא שיעבוד הגוף אמאי משתעבדי נכסייהו.
♦
ו.
הוכחה דשיעבוד נכסים אינו מכח שיעבוד הגוף
ויש להביא ראי' דשיעבוד נכסים לאו מכח שיעבוד הגוף קאתי אלא מכח מעשה ההלואה, דהנה התוס' בבכורות (מט, ב ד"ה ודידיה) הקשו אהא דאמרי' דגבינן פדיונו אפי' ממנו עצמו כשהגדיל וגם מנכסיו, והקשו התוס' דנהי דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי, הא גם במלוה בשטר לא גבי מנכסים משועבדים שבאו לאחר הלואתו אלא בדכתב לו בשטרו - דאיקני, וא"כ היכי גבי' מנכסיו והרי החיוב בא עליו משנעשה בן י"ג ויום א' ואז עדיין לא היו לו נכסים, ועכשיו היאך גבינן מנכסים שבאו לאחר מכן הא לא כתב דאקני. ותירץ בתוס' דגבי פדיון הבן לא בעינן דאיקני דכל יומא ויומא חיובא רכיב עלי', עכ"ד.וקשה אטו בהלואה לאו כל יום ויום חיובא רכיב עלי', הא פשיטא דכל כמה דלא סילק חובו חייב הוא. אלא דכוונת התוס' הכי הוא, דבשלמא גבי הלואה בעינן שיכתוב בשטרו דאיקני, דאי לאו הכי לא ישתעבדו אח"כ, דסיבת החיוב הוי רק בשעת ההלואה ותו לא, משא"כ גבי פדיון דכל רגע ורגע חל חיוב חדש של פדיון, דמדוע הי' חייב בפדיון כשנעשה בן י"ג משום דמיקרי בכור, עכשיו נמי מיקרי בכור ואיכא חיוב חדש וממילא לא בעינן דאיקני, דתיכף כשבאו לו הנכסים חל עליהם החיוב של פדיון ונשתעבדו זהו ביאור התוס'.
ואי נימא דשיעבוד הנכסים בא מכח שיעבוד הגוף אכתי לא תירצו התוס' כלום, דגם גבי הלואה נימא הכי הואיל ושיעבוד הגוף בכל יום ויום הוא, ל"ל למיכתב דאיקני הא בלאו הכי יחול השיעבוד על הנכסים, הואיל ובשיעבוד הגוף הוא בא ובשיעבוד הגוף בכל יום ויום מתחדש הוא כמו פדיון, אלא ודאי דשיעבוד הנכסים לאו משיעבוד הגוף קאתי אלא ממעשה ההלואה, ולהכי צריך למיכתב דאיקני דאם לאו הכי לא יחול אח"כ השיעבוד דתו ליכא סיבת חיוב חדש, דמעשה ההלואה רק פעם אחת היתה, משא"כ גבי פדיון דכל יומא מתחדש החיוב לא בעי' למיכתב דאיקני[6].
♦ ♦ ♦