הערה על מאמרו של הרב אוריאל יצחק הלוי "בעניין בישול כבד שנצלה אחר שלשה ימים, בכלי שני וע"י בישול ללא רוטב" (עמוד רט"ו)

בס"ד
לכבוד מערכת ירחון האוצר שלו' וישע רב!
ראיתי מש"כ הרב אוריאל יצחק הלוי שליט"א בגליון האחרון (חודש אב תשפ"ו) לגבי כבד ששהה ג' ימים וצלאו אם מותר לבשלו בכלי שני וללא מים (אם כי לא הביא את דברי הרב השואל במלואם, וחבל).
ואמרתי לדון בכמה מדבריו:
א' משמעות הב"י (סי' סט) שהביא דברי התרה"ד היא דווקא מים כה"ג חיישינן לדברי הגאונים ולא כאשר הוא יבש. וכמו שהעלה. ולית דחש לדברי הרב חמודי דניאל. והנפק"מ העולה היא לגבי חימום במיקרוגל, ראה בשו"ת אור לציון ח"ה ואוקי באתרין. ואכמ"ל.
ב' מש"כ (באות י"א) שמועילה חליטה כה"ג שהוא רק מעט שמן, הנה כן הורה מסברא מרן אור העולם הגר"ע יוסף זצוקללה"ה בחיבורו הגדול יב"א (חי"א יו"ד סי' ד'), ע"ש ותרווה נחת. [וע"ע בשו"ת דברי חכמים חלק יו"ד סי' ט' להרש"י הלוי ז"ל שסייג את הדברים.]
ג' בעיקר הדין שכתב, הנה לא הבנתי כלל למה הכריע להחמיר בכ"ש, הואיל והוא רק חומרא של הגאונים, ואע"פ שפסק כן בשו"ע, יש שכתבו שהוא דווקא בבשר ולא בכבד [וכן משמע מהש"ך שאינו עיקר הדין גם לפי השו"ע]. וכמו שביאר הרב הכותב עצמו יפה. וכן יש בראשונים שמקילים לגמרי בעיקר הדין. א"כ הבו דלא לוסיפו על מה שנתבאר להדיא בדברי הפוסקים[1]. כנלענ"ד.
ואחתום בברכה
שמואל פנחסי
החונה פה עיה"ק ירושלם תובב"א
♦

תגובת המחבר

ב"ה, ר"ח אלול תשפ"ו
כב' הגאון הגדון הרב שמואל פנחסי שליט"א
יישר כוחו לעילא ולעילא מכל שירתא ותשבחתא על שהואיל לעיין בדברינו שפורסמו בירחון הנכבד 'האוצר' בחודש שעבר, ובענוותו הטהורה אף טרח להעיר ולהאיר כדרכה של תורה, ברוך יהיה לה'!
והנה ראשית באשר למה שהעיר כי השמטתי את דברי הכותב במלואם, הנני להודיעו כי לא מנעתי טוב ח"ו מהקורא הנכבד, כי מעבר לגוף השאלה – שהובאה בכותרת המאמר – השואל שיחי' לא נכנס לגופו של ענין כלל, זולת שהכביר בדברי שבח וכו' כנהוג, ואוי לו למי שטועים בו, ולכן השמטתי את דבריו.
והנה במה שהעיר באות ב' לענין חליטה וכתב שהעליתי "שמועילה חליטה כה"ג שהוא רק מעט שמן" עכ"ל. הנה מניתי את ג' האופנים שעל ידם ניתן להכשיר את הבשר מהדם בעלמא, מליחה צליה וחליטה, וכפי שכתבתי 'בכללות' ע"ש, אך לא עלתה על ליבי לומר כי בנדון השאלה מהניא חליטה. ואולי לא ירדתי לסוף דעתו. ובעיקרא דמילתא, הנה בגוף הדברים רמזתי לדברינו בשו"ת פקודי הלוי ח"א (חיו"ד סימן כ"א), ויעוי"ש כי בכלל דברינו שם (באות ב') נכללו דברי – אדוני זקיני – מרן הגרש"י הלוי זלה"ה בשו"ת דברי חכמים חיו"ד סימן ט' בענין חליטה ע"י טיגון בשמן, שציין מעכ"ת שליט"א, ואף דנתי בדבריו כדרכה של תורה, ע"ש ותרו"צ [וע"ע שם באות ו' שנזכרו גם דברי הערוך השלחן שהזכיר להלן מיניה]. אכן נשמטו ממני דברי הגר"ע יוסף זצ"ל שציין מע"כ שליט"א, בהיות ובעת כתיבת הדברים במקורם (חשון תשע"ו לפ"ק) כמדומה טרם יצא לאור עולם הספר שו"ת יבי"א חלק י"א.
ומה שהעיר מע"כ שליט"א על דברינו להחמיר בענין כלי שני. הנה לא כתבתי אלא כי לכתחילה יש להימנע מכך, ע"ש היטב. ואף דאיכא מרבוותא קמאי דפליגי על הגאונים, מ"מ מרן בשו"ע הכריע לחומרא. וראה בדברינו באות ה'-ו' שביארנו טעמינו בהכרעה זו, והיינו כיון דחזינן מיהא יסוד הדבר בתרי דוכתי ביו"ד [בסימן ס"ח בדין מליגת העוף ובסימן ק"ה לגבי כלי שני] דהבלעה והפלטה בכלי שני חמירא טפי מבישול, ע"ש היטב, ואין טעם לכפול את הדברים.
והנני מוקירו כרו"ע, ומחזיקנא טיבותא להדר"ג שליט"א על שבשפלינו זכר לנו, והעמידנו על האמת. יזכה מע"כ להכתב ולהחתם בספרן של צדיקים גמורים לאלתר לחיים טובים ולשלום, עדי זקנה וגם שיבה בשובה ונחת, ושמחת עולם על ראשו ועל כל הנלוים אליו, אכי"ר.
ביקרא דאורייתא, אוריאל יצחק הלוי,
מו"צ בבית ההוראה 'אש חיים' ו'המאורות' ובעמ"ח שו"ת פקודי הלוי ב"ח
♦

הערה על מאמרו של הרב יעקב דוד אילן "בחיוב קרבנות הנזיר" (עמוד ר"צ)

לכבוד מערכת האוצר השלו' והברכה.
ראיתי מאמרו הנפלא של הגאון ר' יעקב דוד אילן שליט"א בעניין חיוב קרבנות הנזיר, וראיתי שבתו"ד דן גם בגדר חיוב הבעל בקרבנות אשתו.
ובעניותי אמרתי מכבר לבאר את העניין בנוסח שונה מעט. והוא בהקדם מה דיש להקשות לשי' הר"ן (שכתב דלכו"ע חייב הבעל בקרבנות אשתו). דהנה שנינו בנזיר (כד, א) האשה שנדרה בנזיר, והפרישה את בהמתה ואח"כ הפר לה בעלה, אם שלו היתה בהמה תצא ותרעה בעדר, ואם שלה היתה הבמה החטאת תמות, ע"כ. ובגמ' שם אמרו מאן תנא דבעל לא משתעבד לה אמר ר' חסדא רבנן היא, דאי ס"ד ר' יהודה היא אמאי תצא ותרעה בעדר, הא משתעבד לה. הרי להדיא דפליגי רבנן אי חייב הבעל בקרבנות אשתו.
ובאמת יש להסתפק בגדר האי חיובא אי הטילה עליו התורה חיוב ממוני להקריב קרבנות אשתו, וא"כ הו"ל כפורע חובו של חברו, או"ד דרמיא עליו התורה דהוא חשיב כבעל הקרבן, והוא המביאו. ולכאו' נראית ראיה גדולה לומר דאין הוא סתם פורע חובה של אשתו, אלא רמיא עליו התורה בעלות על הקרבן. דאל"ה, מאי אכפ"ל לעניין קרבן עולה ויורד אי הבעל הוא עשיר ועני, ניזל בתר מצב האשה, שהיא עניה דאין לה נכסים (דמה שקנתה אשה קנה בעלה). אלא מוכרח דהבעל חשיב כבעל הקרבן.
וי"ל דזו היא כוונת הר"ן במש"כ דלכו"ע חייב הבעל בקרבנות אשתו, והיינו בתורת חיוב גמור דהוא חשיב כבעל הקרבן, ולא בתורת פורע חובו של חבירו בעלמא. אלא דיש להסתפק אי חיוב זה מדאורייתא הוא, דעשאתו התורה כבעלים על קרבנות אשתו, או"ד אין הוא אלא מדרבנן.
אברהם דוד ברנד
גילה, ירושלים
♦

תגובת המחבר

לכב' הרב ברנד שליט"א
דבריך נכונים, אך כבר ביארתי הכל במאמרי שם בעמוד רצז דהא דהבעל מביא קרבן עשיר הוא משום דהוא בעל הקרבן, אבל אם הוי רק פורע חוב אשתו תלוי באשה ומביא קרבן עני, עי' היטב במאמרי שם שנתבאר כל מה שכתבת.
♦

הערה על המאמרים בעניין קיום חתונות, שנדחו כתוצאה מהמלחמה, לימי הספירה ובין המצרים

יום שלישי שנכפל בו "כי טוב" לסדר "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך" שנת "המחזיר שכינתו לציון" לפ"ק.
לכבוד מערכת ירחון "האוצר", ראיתי בגיליון האחרון (קיז עמ' צה) משא ומתן בעניין קיום חתונות, שנדחו כתוצאה מהמלחמה, לימי הספירה ובין המצרים, ומצאתי מכתב מאת מרן הראשון לציון הגר"י יוסף שליט"א (הובא בקובץ בית יוסף חלק נא עמוד ההוראה סימן קמה עמ' רמז).
וז"ל הגר"י שליט"א במכתבו: "לכבוד הרב הראשי לישראל הרה"ג רבי קלמן בר שליט"א, נשיא מועצת הרבנות הראשית שלום וישע רב וכט"ס.
הנדון: רבני האשכנזים לגבי נישואין בבין המצרים בשעת הדחק
והנושא בא אודות נישואין בימי בין המצרים בתקופה זו שלאחר המלחמה, ואם ידחו החתונה לאחר ט' באב יכול הדבר לגרום למכשולים רבים יותר, ולכן אף לבני אשכנז היוצאים ביד רמה יש להורות כן. והוא ע"פ הנאמר בילקו"י ארבע תעניות (סי' תקנא). כב' פירסם שאין אף רב אשכנזי שמתיר נישואין בימים אלה. ואני מתפלא מאד על כב', מרן הביא ביבי"א פוסקים אשכנזים שפסקו כן. ויש להוסיף: אציין בזה לכב' כמה וכמה מגדולי רבני האשכנזים שכתבו להקל בזה, וכדלהלן:
שו"ת שערי שמים ח"ג (סי' ד, לגאון אב"ד בברוקלין הרב מנחם הכהן ריזיקאוו. בע"ס תפארת מנחם דברי מנחם ועוד), שנשאל אודות צעיר עם בתולה שבאו בין המצרים אחר יז תמוז לנישואים, והבחור היה צ"ל להמלחמה וגם הבתולה ג"כ הלכה עמו למלחמה להיות המשרתת לשמש החולים והנפצעים במלחמה, אם מותר לעשות הנישואים. והשיב שם בתוכן בתשובתו בזה הלשון: מהא דאיתא במג"א (סי' תקנא סק"ח), וז"ל המג"א: ולצורך מצוה מותר לבנות בית חתונות, ומה שאין נוהגים לישא אשה היינו משום דלא מסמני מילתא. ע"ש. ור"ל דקשה ליה איך אפשר להתיר צרכי הנישואין כיון שנישואים גופא אסור, ומתרץ, דבאמת דגם הנישואים גופא מותר רק משום דלא מסמני. ועי' במחצית השקל שם.
וא"כ זמן מלחמה גרוע יותר מזמן אבילות של בין המצרים, כמו דאיתא במסכת כתובות (סב.) ה"מ מילתא חדתי. ע"ש. דמלחמה הוי סכנת נפש ופיקוח נפש בודאי הוי לא מסמני מילתא. אבל לעומת זו יקויים הכתוב טובים השניים מן האחד. ובעזרת ה' ימצא נוחם ומרגוע לנפשו.
וכן יש ללמוד דשרי מהא דכתב בש"ע (או"ח סי' תקנא סע' יז), טוב ליזהר מלומד שהחיינו בין המצרים, וכתב הרמ"א וכן בפרי שלא נמצא אחר ט"ב מותר. ע"ש. וא"כ גם בנידון זה דהיוצא למלחמה הם קרובים יותר למיתה מלחיים ועומדים בסכנה גדולה, ואפשר דלא יכול לקיים המ"ע אח"כ, א"כ נמי מותר ועי' בט"ז (בס"ק יז). עכ"ל.
וכן הוא בשו"ת הלל אומר (להגאון רבי הלל פוסק, סי' רעו) שהתיר נישואין בבין המצרים בשעת הדחק שנשאל אודות חייל העובד בסרפנד (מקום מחנות צבא), והגיע זמנו ששולחים אותו על שדה קטל, וע"פ החוק אם בעל אשה הוא שולחים אותו למקום קרוב, ואם רווק הוא שולחים אותו לאפריקה, והוא כרוך זה שנתיים אחרי בחורה, ואם לא יתקשר עמה עכשיו מי יודע שלא יתחרט ויתפרדו כל פועלי און. ותשאר האשה אומללה לעולם. זאת ועוד אחרת האשה הזאת היא עניה סעורה, ובלי תעודת נישואין לא תקבל מהמשלה שום תמיכה, מובן בזה השעת הדחק הנורא של תקנת האשה והולד ביחד. עי' או"ח סי' תקנא שאין נושאים מר"ח עד התענית, אבל עד ר"ח להמחבר שבארץ ישראל עבדינן כוותיה, מותר. ומצד המנהג כדכתב הרמ"א שנוהגין להחמיר גם מי"ז בתמוז, וטעמא שלא מסמני מילתא, והעיקר משום שמחה כלשון הטור, בנשואין אף בל"ס איכא שמחה, ולכן במחזיר גרושתו שאין כ"כ שמחה עי' א"א (שם סק"ח), במחזיר גרושתו מר"ח עד ט' באב, הניח בצ"ע זה, אבל עד ר"ח משמע שאין צ"ע, ומבן שהנושא את בעולתו שאין כאן שמחה, וגם טעמא של לא מסמני לא שייך כשכבר נהג בה מנהג אישות זה שנתיים וע' נו"ב (אה"ע סימן פב) שהנושא בעולתו דידיה אין מברך רק יום אחד, משום דטעמו שניהם ואין כ"כ שמחה, והיו דינם כמחזיר גרושתו במועד שמותר. ועי' שיורי טהרה (מערכת ב אות כג) שמצדד בענין כזה דחשיב כמקדש בביאה וחשובה כבר כנשואה. ועי' שד"ח (מע' ביהמ"צ א' אות יד) שהתיר חופת אלמון ואלמנה בשעת הדחק, ואין לך שעת הדחק גדול יותר מנ"ד. וחוץ מכל המדובר הללו יצילו את הזוג מאיסור נדה, כי עכ"פ טבילה ראשונה תטבול ואח"כ היא מסולקת דמים, ומשום זה בעצמו כדאי לשנות להם המנהג ולהתיר להם. עכ"ל. ע"כ.
וכן ראיתי שהתיר בשעת הדחק אף לאחר ר"ח אב, הרבי"ד הלוי (במברג, סי' קיב). והובא בילקו"י ארבע תעניות הנד"מ (עמ' קפז). ושם נתבאר שהרב יד הלוי כהשבות יעקב סבירא ליה. והן אמת שהרב יד הלוי הביא תשובת השבות יעקב, אך הוסיף וכתב שבשעת הדחק שמא אף הרב שבות יעקב יודה להקל. והנה לך לשונו שם: אודות נישואין אחר ר"ח אב שלא בשבוע שחל תשעה אב בתוכו. אין לו פנאי לעיין. אם הדחק הגדול שכתבת הוא כדאי להתיר, כיון שזה הוא מדינא דגמ' ביבמות (דף מג.), ואין לנו צד היתר כי אם סברת רבינו האי גאון שהביא הב"י (סי' תקנא ד"ה מ"ש ולפ"ז) מה שפירש הגאון הנזכר על דברי גמרא הנ"ל, וכנראה שלפי פירוש ההוא יש מקום להתיר, ומ"מ לא אחליט הדבר עדיין עד שבוי לתיבי מחר. ואעתיק לך בזה מ"ש הרב שבות יעקב בתשובה וכו'. עכ"ל. והנה חזינן מהני רבוותא מחכמי אשכז שאף הם הודו להתיר בשעת הדחק (מי ומי בטעמו סיבתו ונימוקו) בכבוד רב ובברכה רבה יצחק יוסף הראשון לציון". עכ"ל הגר"י יוסף בקובץ בית יוסף.
בברכה רבה,
הצב"י ניתאי כהן ס"ט
מח"ס מסובין ועוד
החו"פ אשדוד ת"ו
♦

הערה בתשובת הגרב"ד פוברסקי שליט"א "בדין אחד מברך לכולם בברכת קידוש השם" (גיליון קטז)

למערכת הרבצת התורה "האוצר"
בהערת הרב אברהם דוד ברנד שליט"א (גליון 117 עמ' שסט) על דברי מרן הבד קודש שליט"א (גליון 116 עמ' רצב) בענין ברכת מצוות קידוש השם ברבים, שנטתה דעתו הקדושה של רבנו שאחד מברך לכולם, דהיא מצוה של רבים [ולשיטתו בבד קודש מועד א' סט"ו],
והק' א. מנין שיש מצוה יותר ברבים המקיימים קידוש ה' היא מצוה טפי, הא ס"ס היא מצוה לכל יחיד וחשיב כהרבה יחידים, ב. דן מהו גדר ציבור בזה, ג. חשש משום הפסק שמא יהרגו את המברך קודם ויהיה הפסק בין הברכה לקיום המצוה של האחרים. וציין הרב הכותב לספרו למש"כ אדבר דבר.
והנה הגם שלא זכיתי שיבוא לידי ספרו הנ"ל, ורבנו הגרב"ד פוברסקי שליט"א א"צ לא לדידי ולא לדסגאי מנאי, הנה עצם הענין שיש מצוה בקידוש ה' דרבים, פשוט הוא שמעשה המצוה היא העמידה על רצון ה' גם באופן שיהרג על כך. וא"כ מה שמעמיד עצמו למיתה היא היא המצוה. ולכן כשעושה זה בפרהסיא, שזה עשרה מישראל, הוי קידוש ה' ברבים והוא דרגה אחרת, כמ"ש הרמב"ם הנודע (יסה"ת פ"ה ה"ד) וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים. משמע שיש שני ענינים של מצוות קידוש השם, וגם זהו נוסח הברכה המקדש את שמו ברבים,
ונראה שעצם זה שיש רבים שנמצאים ומוסרים את עצמם, כל אחד מהרבים מקיים מצוה בעצמו משום הרבים ושפיר הוי מצוה דרבים. וא"כ גם החשש דהפסק אינו, כיון שעצם המצב שמעמיד את עצמו להריגה הוא הקידוש השם, וגם אם לא יהרג בסוף או שיקח זמן עד שיהרג קיים את המצוה.
בברכת התורה וברכת הנהנין
מאיר טופיק
כולל עטרת גבריאל
חבורת עטרת-יצחק ירושלים
♦

הערה למאמרי "הערה בדברי רש"י בסוגיית שיריים לרבי נחמיה" (גיליון ק"י עמ' רמז-רנ)

בשעתו נעלמה ממני הסוגיה בפרק התערובות (זבחים פא:) ושייכותהּ לעניין זה, ולהשלמת הדיון הדברים מובאים להלן.
לעיל (פא:) בעניין תערובת דם ושיריים, ת"ש: תערובת חטאת ועולה, נתן למעלה - מודים שייתן למטה ואלו ואלו עלו לו. ואחרי שנתן למעלה זו תערובת שיירי חטאת בדם עולה (וקשה על רב יוסף, שגם בזוֹ חכמים חולקים על ר"אֱ שיישפך לאמה)! ודוחה רב יצחק בר יוסף בשם "אמרי במערבא": לא, מדובר "כגון דאיערב חטאת החיצונה בשירַיִם", שהתערבו חטאת ושיירי חטאת־פנימית (וכַסובר ששיריים פנימיים וחיצוניים באותו יסוד, רש"י ד"ה הכא במאי עסקינן). "א"ל אביי: ונימא מר 'כגון דאיערב בשירים'! דלמא הא קמ"ל, אפילו למ"ד שירים מעכבין, חָסְרוּ - אין מעכבין".
ועי' ברש"י (ד"ה הכא במאי עסקינן, ולימא מר, דלמא הא קמ"ל), שמשמע להדיא חילוק בין פנימיים לחיצוניים לעניין עיכוב. לעומת האופן השני שהעלינו בשם רש"י בסוגייתנו, שאין חילוק כזה למסקנה, אלא בדעת רב אדא.
ויש לשים לב, שרש"י כפי שהוא לפנינו נוקט בסוגיה לעיל שסתם 'שיריים' הם חיצוניים, שכ"כ "דאינהו שירים סתמא" (להסביר בזה מדוע אף שלשון הגמ' סתומה "בשירים", הכּוונה לפנימיים); וכן אח"כ "ולימא מר... כלומר בשיָרֵי חיצונה כמותהּ", מובן מדבריו ("כלומר") שאין הפּשט בלשון 'שיריים' הסתמית לומר דהיינו דווקא חיצונה. אמנם לשון 'שיריים' אינהּ רק פנימיים אלא "אף" פנימיים (כבִלשונו בד"ה דלמא הא קמ"ל).
אמנם עי' דק"ס (הערה ת), שבקושיית אביי יש גרסה בכמה כת"י בגמ' וברש"י (ד"ה ולימא מר) "דאיערב בשיריהָ". לפ"ז לשון 'כלומר' של רש"י הכּוונה שאין זה כפשט־הלשון שהתערב דמהּ בשיריים שלהּ, אלא דמהּ בשיירי אחרת־כמוֹתהּ. ומש"כ רש"י "דאינהו שירים סתמא" - במתיבתא (ביאורי רש"י) ביארוהו שדינם (של שיריים הפּנימיים) כמו כל 'שיריים סתמא', שהרי אלו גם אלו ניתנים על היסוד של המזבח החיצון. כלומר, הביטוי הסתמי 'שיריים' הוא כוללני ואינו מצומצם רק לחיצוניים (שהרי גם הפּנימיים ניתנים באותו מקום); וכלשון רש"י בהמשך "אף בשירי פנימית".
אכן לגוף הקושיה על ההבנה (בדברי רש"י בסוגייתנו) שלמסקנה ר' יוחנן (בדעת רבי נחמיה) אינו מחלק לעניין עיכוב. י"ל שאביי מְדייק (מדברי ר' יצחק בר יוסף) שהלשון היא סתמית המכוונת אף לשיריים הפּנימיים, כדי להשמיע חידוש בעניין עיכוב השיריים; והנה חידוש זה שייך גם אם נֹאמַר כר' יוחנן שאין חילוק בין פנימיים לחיצוניים לעניין עיכוב, אלא שלּוּ נקט 'כגון דאיערב חטאת בשייריהָ' לא היינו סבורים להעמידהּ כמ"ד שיריים מעכּבים (ר' נחמיה), וממה שרמז על שיריים פנימיים יש כדי ללמד שחָבוּי כאן חידוש נוסף. או שמא נקטו פנימיים כדי להשמיענו את החידוש הנ"ל אף לרב אדא בר אהבה, המחלק.
בברכה
יעקב מתלון
♦ ♦ ♦