ספר ברקאי: רבנות וקהילה בעולם משתנה, כרך שביעי. מרכז ברקאי. מודיעין תשפ"ו. 229 עמ'. amit@israelrabbis.org.
רבנות קהילה הייתה בכל הדורות משימה מורכבת ורבת אנפין, וכך גם בדורנו: יש בה מסירת שיעורים לקהלים מגוונים, מחקר ופסיקה בשאלות הלכתיות מגוונות, ייעוץ אישי וזוגי, גישור, הכוונה רפואית, הדרכה פיננסית, התמודדות עם אירועים מפתיעים ומאתגרים בקהילה, ועוד ועוד. מרכז ברקאי שם לו למטרה לתת בידי רבני הקהילות 'ארגז' עשיר של 'כלי עבודה' שישמשו אותם בתפקידם, והוא מקיים כבר למעלה מעשור תוכניות הכשרה וליווי לרבנים, המשלבות ידע תורני עם דגשים מעשיים שונים.חלק מפעילות המרכז הוא הוצאת ספר שנתי עם מאמרים של רבנים שהשתתפו בתוכנית, ולפנינו הכרך השביעי. כל מאמר פותח בשאלה הלכתית ממשית, ומנתח אותה כדרכה של תורה עד למסקנה, וזאת תוך התייחסות לאדם שמאחורי השאלה, ולצדדים הבין-אישיים שכרוכים בה. כך, לדוגמה, מאמרו של הרב יוסי דובדבני בנושא 'שילוב מנהגי עדות שונות בקהילה מאוחדת'. הרב דובדבני מציע חמישה כללים להכרעה בשאלות המתעוררות בנושא זה: (א) לימרינהו לכולהו – חתירה לחיבור מנהגים; (ב) הלך אחר המחמיר – קבלת הדעה המחמירה במקום מחלוקת שיש בה מחמיר ומקל, כזמן קידוש לבנה;[1] (ג) התחשבות בטרחא דציבורא; (ד) הליכה אחר הרוב; (ה) הליכה בבית כנסת אחר מנהג החזן, במקום שבו לא נקבע נוסח מוגדר. כלל שישי וחשוב שמוסיף הרב דובדבני לאחר מכן, הוא שעל הרב עצמו לעיין היטב במקורות המנהגים כהכנה להכרעתו. מאמרו של הרב משה הימלפרב עוסק בטלטול פלאפון בשבת, בעיקר בנסיבות של מלחמה. לצד הדיון ה'יבש' בסוגי המוקצה השונים ושיוך הפלאפון לסוג המתאים, הרב הימפלרב דן בהרחבה בנראות ובהשלכות השליליות של נשיאת פלאפון בשבת, גם אין במצב מסוים הדבר מותר, וזו דוגמה נאה לכך שדווקא ה'קשב' של רב הקהילה לרגשות הציבור ול'שולחן ערוך החמישי' – מביא להחמרה מעבר לשורת הדין.
עוד מאמרים רבים בספר שלפנינו, ובכולם עיון בגופה של סוגיה מצד אחד וחשיבה מעשית-קהילתית על הנחלת הדברים בפועל מצד שני. מודל מבורך זה מאפיין את כל הכרכים של ספרי ברקאי, ויש לקוות שיחלחל למסגרות הכשרה נוספות.
שו"ת דבריו ליעקב ה: מהל' חול המועד עד הל' פורים. הרב יעקב ישראל שמרלר. ירושלים תשפ"ו. תרפד עמ'. 025376655.
לפנינו הכרך החמישי והאחרון בסדרת 'דבריו ליעקב', בירורי הלכה על סדר אורח חיים שפורסמו לראשונה בעלון 'מבי מדרשא' היוצא לאור ע"י בית המדרש 'נחלת יעקב'. בין הנושאים: כיבוס בגדי קטנים בתשעת ימים, גדר הקטן שיכול לשתות את יין ההבדלה בשבת חזון, נוסח קבלת תענית והצורך בו ביום החופה, תעניות וסיגופים בימינו, שיעור התקיעות וצורתן, אופן התשובה ביום הכיפורים, נעלי 'קרוקס' ביום הכיפורים, כוונה בהנחת הסכך, ברכה על כניסה לסוכה ללא אכילה (בסימן זה משתדל למצוא תקנה למצבים אלו, שתועיל גם לשיטת רוב האחרונים שהצריכו ברכה וגם לשיטה הנהוגה שאין מברכים), דיני ארבעת המינים: 'לבלוב', פיטם, בלעטלך ועוד, גובה נרות חנוכה, זמן ההדלקה בחול ובערב שבת, דיני הפרזים והמוקפים בפורים, ועוד נושאים רבים. הדיונים בספרנו מעשיים, מעניינים, סדורים, בהירים ומאירים, ובעיניי ראיתי את קורת הרוח שהם מסבים לנערים המחבבים סגנון כזה.בסי' ב עוסק בכיבוס בחוה"מ למי שהתלכלכו כל בגדיו, והציע שיקנה לחברו את כל בגדיו מלבד בגד אחד שרוצה לכבס, ואז יכבסו, כדין מי שאין לו אלא חלוק אחד. ולכאורה יש להעיר על כך, שמן הסתם אין הכוונה להקנאה מוחלטת אלא להקנאה רק כדי להתיר את הכיבוס, ואם כן נמצא שהבגדים נותרים בפועל ברשותו של המקנה, אף אם הבעלות עליהם השתנתה, ואם כן לכאורה נפל פיתא בבירא, ולא שייך עיקר טעם ההיתר במי שאין לו אלא חלוק אחד, שחלוקו מוכיח עליו. ועוד יש להעיר, שהמחבר כתב שני טעמים לאיסור הכיבוס למי שיש לו כמה בגדים וכולם התלכלכו ברגל: (א) היה על האדם להיזהר שלא יתלכלכו, וזו קצת פשיעה; (ב) כדי להתיר יש צורך באונס ניכר לרבים. ולכאורה במקרים רבים לא שייך הטעם הראשון, דמה יעשה האדם ולא ילכלך את בגדיו, ובפרט הורים לילדים קטנים, ומי ביקש זאת מידו, לשמור על חולצה לבנה ללא רבב במשך יותר מיום אחד; ועוד, שמפורש בתוס' (מו"ק יד, א ד"ה שאין) שאין זו פשיעה. וגם הטעם השני אינו ברור, שכן רוב הראשונים לא הצריכו אונס ניכר, ובכללם שלושת עמודי ההוראה, וכפי שכתבתי בספר תורת החיים – חוה"מ (עמ' תיב-תטז, ושם בעמ' תמט הובא מקור מחד מקמיא להקל מי שהתלכלכו כל בגדיו, ובהמשך הובאו מקורות רבים מפוסקי זמננו שהקלו).
בסי' כד דן בכשרות סוכות שנבנות ליד מבנים גבוהים, שבהן מטרת הסכך אינה רק לכל אלא גם לצניעות, ובשו"ע הרב (או"ח תרכו, א) כתב שסוכה שאינה עשויה לצל בלבד אלא גם לתשמישי צניעות פסולה. ובסוף מסיק להקל מכמה טעמים, אך מזהיר כשכבר נתן די סכך לצורך צל ומוסיף עוד סכך לשם צניעות, שיכוון בפירוש גם לשם מצווה. ולכאורה יש להעיר בעיקר העניין, שבשו"ע הרב נימק את דבריו: 'כל שאינה עשויה[2] לצל בלבד, אין זו סוכה אלא בית [...] התורה אמרה סוכה ולא בית'. ולכאורה פשוט שסיכוך לצורך פרטיות בסוכה בימי הסוכות אינו מפקיע את הסוכה מייעודה ואינו מגדיר אותה כבית, וזיל בתר טעמא. ונראה שעד כאן לא דיבר שו"ע הרב אלא על צניעות שמפקיעה משם סוכה, ולא על סוכה שהרבו בה סכך לצורך פרטיות הישיבה בסוכה, ומקרא מלא צווח ואומר 'תשבו כעין תדורו', ולא מסתבר שצניעות ופרטיות בסיסית כבר מוציאה מידי שם סוכה. ועוד, שבתים גבוהים מהסוכה וסמוכים לה היו גם בעבר הרחוק, כולל בזמן חז"ל, ובכל זאת לא שמענו בלתי היום למי שפקפק בכשרות הסוכות בגלל זה. וממילא יש לדון גם על הוכחת המחבר ממה שכתב הריטב"א (סוכה ח, ב ד"ה ת"ר) שסוכת גנב"ך ורקב"ש 'תהא עשויה לצל בלבד ולא עשויה לדירה דאם כן הוה ליה קבע', שכן בנידוננו אין מדובר ב'קבע', אלא בצורך שווה לכל נפש של צניעות ופרטיות לימי סוכות. ויעוין במרדכי (סוכה סי' תשמ) שדן לפסול סוכה שאינה ראויה לצרכים הבסיסיים של אדם בימי הסוכות ובכלל זה הגנה מגנבים ולסטים, וכתב: 'כיון שאין יכול לעשות בה כל צרכיו, אכילה ושתיה ושינה בלא צער – מתחלה לא הויא סוכה, כיון דלצעוריה קיימא', ודון מינה ואוקי באתרין. וגם יש לדון על עיקר מה שלמד שו"ע הרב את חידושו מדמיון הסוכה לענני כבוד, שהרי ענני הכבוד לא הוגבלו לצל בלבד, אלא כיוונו את מסע בני ישראל במדבר ושימשו לעניינים נוספים (ברייתא דמלאכת המשכן פי"ד), ואף גיהצו את בגדיהם (רש"י דברים ח, ד). וצ"ע.
אחזור על הראשונות. 'פקודי ה' ישרים משמחי לב'. העיון בהלכות המועדים, הוא עצמו משמחת הרגל ומההכנה אליו. מתיקות ושמחה מיוחדת יש בספרים שטורחים בליבון עניינים שהם מעשיים מחד גיסא, אך מצריכים בירור ועיון מאידך גיסא. כזה הוא ספרנו.
♦
דעת ישכיל ו: קובץ בתורת הישכיל עבדי. ישיבת המקובלים בית אל (מקור ברוך) ומכון גם אני אודך. ירושלים תשפ"ו. malkagab94392@gmail.com589 עמ'.
לפנינו קובץ שישי במספר, עשיר במאמרים בהלכה ובקבלה, בתורתם ובתולדותיהם של הרב עובדיה הדאיה זצ"ל, ובנו ממשיכו הרב שלום מרדכי חיים הדאיה זצ"ל. גדולים בנסתר ובנגלה, גדולים בלימוד וגדולים בהרבצת תורה.בין הנושאים והכותבים בקובץ: קונטרס שמח"ה לאיש על הרב שמ"ח הדאיה (מאת בנו, הרב רפאל יהושע יחיאל הדאיה), קבלת הוראות מרן ביורה דעה (הרב יעקב חיים סופר), האם גרושה עשירה צריכה לפרנס את ילדיה כשאביהם עני (בעל ספר ארחותיך למדני), מעין שבע בליל פסח שחל בשבת (הרב ראובן ניסן), ברכת האילנות בשבת (הרב מתתיהו גבאי והרב משולם כהן), השפעת מעשי ההורים על בניהם (הרב אלחנן סופר), מנהג הספרדים באי-הוצאת הציציות החוצה (הרב עמנואל מולקנדוב), ועוד ועוד.
♦
ובתורתו יהגה: ביאורים והארות בפרשיות השבוע. הרב שמעון זוננפלד. הוצאת שלמי אריאל. תשפ"ו. zonenfeld@gmail.com. 0525665862.
מאז לימודיו בישיבת שבי חברון כתלמיד לפני רבו, הרב משה בלייכר שליט"א, עוסק הרב שמעון זוננפלד בעיון בחמישה חומשי תורה, בדגש על הבנת מהלך הפרשיות, והמסר הכללי שעולה מצירוף העיון הפרטני בפשט הפסוקים יחד עם המבט המקיף על מגמת החומש כולו. בספר שלפנינו ריכז הרב זוננפלד ביאורים והארות על חמישה חומשי תורה, והדברים מאירים ומשמחים.
כך, למשל, בעיונו בפרשת כי תשא (עמ' 318-317), עומד המחבר על קושי המתעורר מאזכור כפול של 'מלאך' בהובלת ישראל במדבר: פעם אחת הוזכר המלאך בפרשת משפטים, לפני חטא העגל (או עכ"פ לפני תיאורו בתורה, ואכמ"ל), ושם משה לא הביע התנגדות לכך, ופעם אחרת הוזכר המלאך בפרשת כי תשא כתוצאה של חטא העגל, ושם התעקש משה והתפלל על הליכת ה' בקרב מחנה ישראל – ומאי שנא? ביאור הדברים המוצע לפנינו, מבוסס על ראייה תהליכית של המתחולל לאורך פרשות חומש שמות, שכבר התבססה לעיל. המחבר מבאר שאינו דומה המלאך המוקדם למלאך המאוחר: מתחילה, תכנן ה' לצוות על בניית המקדש רק בארץ ישראל, ואז היה המלאך בגדר שושבין, שליח המוליך את ישראל לארצם ולמקדשם שייבנה בה. לאחר מכן, ה' בחר לצוות על הקמת משכן כבר במדבר ולשכון בקרב ישראל, ובחירה זו היא שעומדת כעת בסימן שאלה, עם חידושה של הצעת המלאך. כנגד כך קם משה בתפילה, שדווקא ה' ינהיג את ישראל ולא מלאך.
במקום אחר (עמ' 375) מבאר המחבר שעניינה של טומאה היא מציאות המונעת גישה אל הקודש. לאור זאת הוא ממשיך ומבאר מדוע איסור נידה על בעלה נקרא בשם טומאה: הבית היהודי היא בית מקדש קטן, ששורה בו שכינה!
בנוגע לברכת כהנים, עומד המחבר (עמ' 449-448) על תכיפותה הגבוהה: מדי יום (מה שמפשטות הרמב"ם נראה שמהווה חיוב של ממש על הכהנים! ממש כמו תפילה, וכלשונו בריש הל' תפילה: 'שתי מצות עשה: אחת, לעבוד את ה' בכל יום בתפלה; שנייה, לברך כהנים את ישראל בכל יום'), ולפעמים אף יותר מפעם ביום. המחבר מבאר שברכת כהנים מטמיעה בנו את ההכרה שה' הוא טוב ומטיב, ובכך משלימה את תפקיד הכהנים ללמד את העם תורה (דברים לג, י). ועוד מבאר שם את ההבדל בין ברכה לסתם נתינה: ברכה היא יצירת צינור לשפע עתידי, היא פעולה אלוקית שמכוונת בעיקר לעתיד.
בדורנו אנו זוכים לראות בהתעוררות העיסוק בפשוטו של מקרא. ספרנו הוא מהעוסקים לא רק בפשט אלא גם בעומק הפשט, בכוונת הדברים, בביאור מושגים ומונחים בלשון הקודש, ובסלילת דרך לחיבור פנימי שלנו אל התורה ואל נותן התורה.
♦
טהרת הכהן. הרב יעקב סבתו. תשפ"ו. 628 עמ'.
לפנינו ספר מקיף, אוצר בלום, על כלל ענייני טהרת כהנים. הספר מחולק למדור של פסקים והסברים קצרים, ותחתיו מדור הערות לביאורים, מקורות ועיונים. בתחילת הספר מובא תקציר ההלכות המעשיות, הממלא כשישים עמודים. לספר אופי סיכומי ועיוני כאחת, סיני ועוקר הרים. לצד הבהירות והמבנה הסדור והיסודי, עם חלוקה לפרקים וכותרות תדירות, מופיעים בהערות עיונים עם ראיות ומשא ומתן בדברי הפוסקים, ועם זאת, לרוב אין מטרת הספר להכריע בין הדעות ולהכניס ראשו בין ההרים, אלא להציג את הדעות השונות עם ראיותיהן ושיקוליהם העיקריים.חלק א, ובו פרקים א-ו, עוסק בעצם איסור הטומאה: טומאת כהן שכבר טמא, טומאה במקום מצווה, ועוד. חלק ב, ובו פרקים ז-יא, עוסק בהגדרת הדברים המטמאים בטומאת מת. חלק ג, ובו פרקים יב-יח, עוסק באופני התפשטות טומאת מת. חלק ד, ובו פרקים יט-כב, עוסק בחציצה בפני הטומאה. חלק ה, ובו פרקים כג-כה, מבוסס במידה רבה על החלקים הקודמים, והוא עוסק במקומות ואתרים שונים: בתי חולים, כלי תחבורה, קברי צדיקים, ומוזיאונים ועוד.
בעמ' רסו-רסז הקשה הרב המחבר על הגרע"י שהתיר לכתחילה לכהן ללכת מעל קברי גויים, והרי השו"ע כתב שיש להיזהר מכך. והמשיך ומנה מספר טעמים נוספים להחמיר בהיטמאות כהן לטומאת אוהל של גוי: (א) מציאותם של יהודים מומרים שנקברים כגויים; (ב) הדעה שטומאה רצוצה דינה כטומאת מגע, והרי גוי מטמא במגע; (ג) יש סוברים שקברו של גוי מטמא במגע, ולדידם מדובר בטומאה שכהן מוזהר עליה.
בעמ' תנה-תנז (ושוב בעמ' תקצ-תקצא) נידונה הצעתו של הגרל"י הלפרין (בספרו טהרת פתחים) להכניס מתים במרכזים רפואיים לארון מיוחד כדי למנוע טומאת כהנים, ולהציל מדין סוף טומאה לצאת באמצעות הוצאה מתוכנת של המת מהמבנה בעודו בתוך הארון, ומתבאר שגם במצב זה עדיין יש צד גדול לומר סוף טומאה לצאת.
בעמ' תקלד-תקנו נידונה בהרחבה השאלה המעשית, האם כלי מתכת הבא במידה חוצץ בפני הטומאה, ומה דין רכב, רכב ומטוס שבימינו.
כיום, הלכות טומאת מת נוגעות בעיקר לכהנים, ולא רבים הבקיאים בהן. תקוותנו שלא ירחק היום וננהג בהן כולנו, לכל הפחות ברגלים, שבהם חייב אדם לטהר עצמו, וספרנו יהיה מן הנלמדים ביותר.
♦
מדברך נאוה. הרב אליהו טוקר. רשת הכוללים חפץ חיים בעיון והוצאת צוף. תשפ"ו. 716 עמ'. t0527128441@gmail.com.
הרב אליהו טוקר עומד בראש כולל חפץ חיים בעיון. בספר הרחב שלפנינו, בירורים ושיעורים בספר חפץ חיים. מדברי המחבר בהקדמה: 'הדבר ידוע לכל תופסי התורה כי בספר 'משנה ברורה' כל תיבה ותיבה מדוקדקת ומחושבת בדרך ניסוחה סינון אחר סינון, ויש כוונה ומשמעות לצורה בה נכתבת כל הלכה והלכה, ורבינו החפץ חיים השקיע רבות בשיטת פסיקתו וניסוחו, גם במה שהביא ומה בחר להשמיט [...] אבל פחות ידוע כי בספר חפץ חיים הוא ממש דכוותא, ומשום מה נתפס כאילו ספר חפץ חיים נתחבר כספר מוסר ונכתב לפשוטי העם ואין לדקדק בו כל כך'. הספר מדברך נאוה עומד על עומקו ודקדוקו האדיר של ספר חפץ חיים, מתוך עיון בפרטי הדינים והגדרותיהם. ולהלן כמה דוגמאות, כטיפה מן הים.הפרק הרביעי עוסק באמירת לשון הרע על חפצים, שנאסרה על ידי החפץ חיים. המחבר מבאר שאף שהחפץ חיים ראה בספר יראים המקוצר שהיה מצוי בידו את האיסור, הוא לא רצה להוציא מדבריו איסור חדש של לשון הרע על חפצים בלא נזק, שכן איסור זה לא הוזכר ברמב"ם וביתר הראשונים. ולכן, הביא החפץ חיים את האיסור בתוספת ההערה: 'וזה מצוי מאד בעוונותינו הרבים, שחנוני אחד מוציא דבה על נכסי חנוני אחר, וכל כהאי גוונא מפני הקנאה, וזו היא לשון הרע גמורה מדאורייתא', דהיינו, האיסור הוא דווקא כשנגרם נזק לבעל החפצים, ולא איסור עצמי של אמירת לשון הרע על חפץ (ויעוין בכעין זה גם בספר 'החפץ בחיים', עמ' מה-מו; ובספר 'ערך הקודש' עמ"ס ערכין, עמ' מב-מג, הביא בשם הגרי"ד סולובייצ'יק בן הגרי"ז, שבלשון הרע על חפץ האיסור הוא דווקא באמירת שקר, וכלשון היראים והחפץ חיים: 'להוציא דיבה').
השיעור האחד עשר בחלק השיעורים עוסק, בין היתר, בגדרי תוכחה, וכולל התייחסות נרחבת לחובת התוכחה במצב שבו ספק האם התוכחה תתקבל: החפץ חיים כתב שהחיוב להוכיח פוקע רק במקרה שבו ודאי שהתוכחה לא תתקבל, והרב המחבר מקשה מהחיוב להוכיח במקרה של ספק על דעת הפמ"ג (משב"ז או"ח שמד, א) שמדאורייתא אין אומרים ספק דאורייתא לחומרא במצוות עשה. הוא מתרץ שחיוב התוכחה נובע מערבות הכוללת אחריות של המוכיח עצמו על העבירה, ומעין אחריותו של שומר ממון, שבוודאי כוללת גם הרחקה של הממון הנשמר מספק נזק. והדברים משמחים ומאירים.
בשיעור זה מייסד המחבר כלל, לאור דברי החפץ חיים בספרו וגם במשנ"ב: אדם אינו עובר באיסור לפני עיוור אם הוא 'עושה את מה שראוי לעשות' לתועלת עצמו ולא לצורך הכשלת חבירו, ומבאר בזה את ההיתר לשמוע לשון הרע לתועלת אף כשהמספר מתכוון לגנות ולא לתועלת.
הספר מסתיים במפתח נרחב.
♦
מדרגת האדם השלם: מאמרי הרב יוסף יוזל הורוויץ (הסבא מנובהרדוק). תשפ"ו. 679 עמ'. md050411640@gmail.com. 0504116403.
לפנינו מהדורה חדשה, מדויקת ומאירת עיניים, של חיבורו הגדול של הרב יוסף יוזל הורוויץ, הסבא מנובהרדוק. 'חיבור' תרתי משמע, שכן ספר מדרגת האדם נכתב ופורסם טיפין טיפין, והוא מורכב מתריסר מאמרים המבוססים על סיכומי תלמידים משיחות הסבא, ובעיקר סיכומיו של הרב יצחק וולדשיין זצ"ל הי"ד. כל מאמר מתמקד בנושא, בין הנושאים: תיקון המידות, תשובה, ביטחון, נקודת האמת, יראה ואהבה, בקשת השלימות, ועוד. הסיכומים הוגשו לסבא והוגהו על ידו עובר לפרסומם. תחילה פורסמו כחוברות, ולאחר מכן כספר, שנעשה נכס צאן ברזל לתלמידי ישיבות נובהרדוק למיניהן, ובהמשך לכל חלקי העולם היהודי. הספר יצא לאור כמה פעמים, בשינויים שונים.המהדורה שלפנינו מבוססת על המאמרים כפי שהוגהו על ידי הסבא בחייו, למעט הגהות לשון בסיסיות. מלבד זאת, נוספו מראי מקומות רבים מספור למקורות שנזכרו בספר, וגם למקורות שלא נזכרו במפורש אך יש בהם כדי להעשיר את ההבנה. והדברים מאירים ובהירים ומזמינים, ובפרט למי שלא זכה לגדול על תורת נובהרדוק. בתחילת הספר מבואות רחבים המתארים את חייו, פעלו ומשנתו של הסבא, ואת תהליך התהוות ספר מדרגת האדם.
כל אחד מן המאמרים ארוך ומעמיק, הן בדברי התורה שבכתב וחז"ל, הן בנפש האדם, ולא מן העניין הוא לנסות לסכם דברי מוסר בסקירה קצרה. מכל מקום, פטור בלא כלום אי אפשר, ואעתיק כמה גרגירים מן הספר, שדומני שיש בהם כדי לעורר חשק לעוד. 'ולכאורה קשה: אם שנה את המאה פעמים ורק לא שנה גם את ה'אחד', מדוע קוראים לו רשע? ואלא שזה הוא טבע הדבר - כיון ששייר את ה'אחד', מסתמא יש בו דבר המעכבהו לקיים גם את ה'אחד'. והמפריע הזה אשר פעל עליו בל ילך מעלה – הוא בעצמו יפעל עליו לילך מטה מטה. וב'חוט השערה' תלוי כל התורה' (עמ' קנח). 'בעל כרחנו מוכרחים אנו להיות פרושים' (עמ' שעז-שעט – בשם הגרי"ס, כהנגדה לאידאל התורני העקרוני של 'איש מדיני'). 'ולפעמים, ההשתוקקות הרבה מקלקלת את הישרות – כי מפני שהאדם רצונו חזק להגיע לגבוהות, אינו מביט על האמצעים אם הם הולכים שוה בשוה עם קיום התורה, אלא מאהבת המטרה אינו משים לב על האמצעים. וזהו קלקול גדול' (עמ' תקכג). 'כשנתבונן בכל היסורין נמצא, כי על פי רוב המה באים ממדות האדם' (עמ' תקצב). 'צריך כל אחד להרגיש חיוב לפעול על כל מי שסביב לו ולהצילו מהפח הטמון לו; כי אם הוא, שיודע ממנו, לא יחוס עליו, מי יחוס עליו!?' (עמ' תרנו).
נפלאים ויקרים דברי הסבא, גם למעלה ממאה שנה אחר פטירתו. חוב גדול חייב לו כלל ישראל, ואין לך 'פריעת בעל חוב מצווה' כלימוד ספר מדרגת האדם על מנת לקיים. כעת זה אפשרי בקלות, חמרא למריה טיבותא לשקייה.
♦
רזא דשמירת שבת: בירורים במשנת מרן הגרש"ז אויערבך בהלכות שבת. הרב אורי רדמן. כולל רצון יהודה, פתח תקווה תשפ"ו. 412 עמ'. urired@walla.com.
פנים רבות מספור לה, למשנת הגרש"ז אוירבך זצ"ל. אין לך תחום מתחומי ההלכה והלמדנות שלא זכה לאורה. מסופר כי בצעירותו התלבט הגרש"ז בין דיינות להמשך הרבצת תורה בישיבתו, קול תורה, וקיבל עצה מהחזו"א: 'אמנם יש לך נטיה לפסיקת הלכה, אך אם תישאר ב"קול תורה" תהיה גם ראש ישיבה וגם פוסק; בעוד שאם תצטרף לבית הדין, תהיה פוסק בלבד' (התורה המשמחת עמ' 52). וממשיך הרב המספר (שם): 'ואכן, השנים הוכיחו עד כמה מרחיק ראות היה חזונו של החזון איש'. הספר שלפנינו מוקדש לבירור מקחו של צדיק בסוגיות השונות המשלימות בהלכות שבת, שהגרש"ז התמחה בהן באופן מיוחד.הספר פותח בשלושה פרקים כלליים: (א) פסיקת ההלכה במשנתו של הגרש"ז; (ב) כבר הורה זקן; (ג) הפולמוס על ספר שמירת שבת כהלכתה. אחריהם שישה פרקים העוסקים בגדרי מלכות שבת: לשון בני אדם כקריטריון בהגדרת מלאכות שבת, מלאכות צד, מחתך, ממרח, בישול, בניין בכלים. אחריהם שישה פרקים העוסקות בתוצאות מעשה מלאכה, ובכללם התייחסות למגבונים לחים ולמעליות שבת. אחריהם שבעה פרקים העוסקים במעשה המלאכה, ובגדרי פסיק רישא, חיישנים, צביעה בדרך לכלוך. אחריהם שמונה פרקים העוסקים בחשמל וטכנולוגיה, ובהם התייחסות בין היתר לסגירת מעגל חשמלי בשבת, הנאה מחשמל שמיוצר בשבת על ידי ישראל, דוד שמש, חליבה בשבת, יד סולדת. הספר מסתיים בשני פרקים העוסקים בהגדרת פיקוח נפש והצלת חיים.
מדברי המחבר בהקדמתו:
ואומנם הניסיון להבין את שיטתו של פוסק אחד אינו הדרך המקובלת בעולמה של הלכה, שבו הדיון הוא לגופו של דין ונושא ולא לגופו של פוסק, אבל אין לכחש שמעמדם ההלכתי של פסקי הגרש"ז בענייני שבת הוא ייחודי – הן משום שפסקיו חופפים את כל מצבי החיים ולא נכתבו כתשובות מזדמנות בצורה נקודתית לגבי מקרה מוגדר, הן משום שפסקיו הובאו בספרי ההלכה שיצאו לאור על ידי תלמידיו המובהקים והוא עצמו ניסחם.
הספר ברור ובהיר, ומשלב סקירה עם עיון בסוגיות השונות, מפי הגרש"ז ומפי תלמידיו, ובראשם הגרי"י נויבירט זצ"ל בעל שמירת שבת כהלכתה, שפרק שלם הוקדש לספרו, ולהבדיל בין חיים לחיים ויבלחט"א הגרז"מ קורן שליט"א בעל מאורי אש, ואף המכונים הטכנולוגיים שבמידה רבה פעלו לאורו ובהכוונתו: מכון מדעי טכנולוגי להלכה ומכון צומת. במפתח העניינים בסוף הספר, מוזכרים מכשירים טכנולוגיים רבים שנידונו בספר, ובהם הולטר, טלפון, כוס תרמית, כרטיס מגני, מדיח כלים, מדרגות נעות, מונה מים, מזגן, מכשיר שמיעה, קלנועית, ועוד.
ומדי דברי בו, אעלה על הכתב כמה הערות:
א. בעמ' 38 נכתב שספר שמירת שבת כהלכתה הוא מקור לסוגה שלמה של ספרי הלכה המורכבים ממדור פסקים בחלקו העליון של העמוד ומדור הערות ומקורות בחלקו התחתון. למעשה, קדמו כמה וכמה ספרים לשש"כ בתבנית זו, והידוע שבהם הוא ספר חפץ חיים.[3] זאת, מבלי להפחית מערכו של השש"כ, שאכן ביסס והרחיב את הכתיבה בתבנית זו, והיווה מודל לחיקוי לרבים מספור, שכמה מהם אף אימצו את המילה 'כהלכתה' כחלק משם ספרם.
ב. בעמ' 39 מנגיד הרב רדמן בין הגרי"י קניבסקי, שהסתייג ממחברים ש'מלקטים הוראות (להיתרא כמובן) מכל אשר ימצאו בחיבורים וירחונים (אשר רבים מהם לאו דסמכא כלל)' ובין הראי"ה קוק, שהגה וערך את כתב העת עיטור סופרים. לענ"ד אין כאן ממש ניגוד, ומסתבר שיש לפרש בצורה מאזנת את שני הצדדים: מצד אחד, נראה שגם הגריי"ק הסכים שיש לעיין בכובד ראש בדברים שמתפרסמים בכתבי עת תורניים ואף לתת להם משקל לפי העניין, ובפרט כשהמחבר מוכר וכשניכרים דברי אמת, וכשהליקוט נעשה בכובד ראש ולא במגמה להקל; ומצד שני, פשוט שגם הראי"ה לא ראה בפעילותו הנמרצת בכתב העת סתירה לכך שהלכה למעשה יש לעיין בכובד ראש ולהתחשב בהיררכיית הפוסקים. ואדרבה, ככל שפריחת כתבי העת התורניים מתרבה, כך יש לחשוש יותר לאזהרתו של הגריי"ק. כך שלא רק שאין המגמות הללו סותרות, הן אף משלימות זה את זה.
ג. בעמ' 213 דן הרב רדמן בהיתר הגרש"ז להקדים פעולה עתידית שאיננה שייכת למציאות בהווה, כהקדמת פעילות עתידית של מדחס המקרר באמצעות פעולה שנעשית בשעה שבה המדחס עודנו פועל. הרב רדמן מסיק מהיתר זה, שהגרש"ז יתיר גם לפתוח ברז מים שמותקן עליו מסנן שצבר לכלוך. מבלי להיכנס לסוגיית מסנני המים (לסיכום הדעות בסוגיה זו, ראו ספר צומת ח"א פי"ח), אציין שבעוניי לא הבנתי את הדמיון: פתיחת הברז יוצרת סינון מיידי בהווה של המים שמעורב בהם לכלוך, ולא רק מקדימה פעולה עתידית שאינה שייכת בהווה.
מעבר לכך, לענ"ד עיקר יסודו של הגרש"ז מצריך עיון רב, בסברתו ובראיותיו, והארכתי בזה במקום אחר (אמונת עתיך 141 עמ' 140-134), ולפי האמור שם, מסתבר שלא התיר הגרש"ז הקדמה או הפעלה עתידית אלא כשבהווה אין לה היתכנות, אפילו תיאורטית ולוגית, כמו הקדמה של הפעלת מכשיר שעודנו דולק, או הקדמת כיבוי של מכשיר כבוי, שכן מבחינה תיאורטית ולוגית אי אפשר להדליק את הדולק ולכבות את הכבוי (ובעוניי אף היתר מוגבל זה אינו מחוור לי, כפי שכתבתי שם). וכל שאין עומד בהגדרה מחמירה זו – אינו בכלל היתר הגרש"ז, אף אם בפועל יש גורם כלשהו שמונע מלעשות בהווה את הפעולה העתידית שאותה מקדימים. ולכן פשוט שאין להתיר טכסיסי 'גרמא על גרמא' למיניהם, אלא במצבים שבהם הותרה גרמא, וכפי שאכן מסיק גם הרב רדמן במסקנתו שם. אמנם בשיחה עם הרב רדמן, הוא העירני שאחת מראיות הגרש"ז לחידושו הייתה מההיתר להניח קדירה עם בשר על האש אף שעלול להיות מצב של אידוי כל המים שיביא לצלי קידר יבש, ולמעין 'אפייה לאחר בישול', וכאן לא מדובר בתוצאה שמבחינה תיאורטית אינה שייכת בהווה, אלא רק בתוצאה שבפועל אינה שייכת בהווה, וצ"ע.[4]
ד. בעמ' 317 כותב הרב רדמן שמדברי החזו"א בעניין הפעלת מכשירי חשמל בשבת, נראה שהאיסור שקיים בדבר לשיטתו הוא דווקא בשינוי 'ממוות לחיים', ולפי זה אין איסור ברישום דיגיטלי חסר חשיבות, של מכשיר שפועל ברצף לפני הרישום, במהלכו, ואחריו. מעין זה כתבתי גם אני הקטן (ספר צומת ח"א עמ' 116), וטרם התבררה לי סברת האוסרים בזה.
♦ ♦ ♦