בגליון קיז חזר הרב שטרנליכט להעמיד את דבריו האחרונים, וטען שיש כמה סוגיות שמהן מוכח שהאמה היא אמה טבעית, ובמציאות היא ששה טפחים, והיא 47.5 ס"מ, ואילו הזרת היא הזרת הטבעית 20 ס"מ, שהיא חציה של אמה של חמישה טפחים, והטפח כ7.9 ס"מ קרוב לשיעורו של הגר"ח נאה, והוא הפס שמודדים במקום פירוד האצבעות. ושיש לזה ראיה מהלשון, שודאי טפח הוא מלשון טפיחה, ומזה משמע שמדובר על מקום פיסוק האצבעות, שרק באצבעות טופחים, ובהן עיקר חוזק האחיזה. וכתב שהוא פס היד מבפנים, ואינו אגרוף כדברי רש"י.
על כן אשוב בזה לבאר את דבריי, וגם להראות את ההכרח לזה בהתאמת השיעור לשיעורי הנפח העולים מהמחקר ומכתבי יב"מ, וכן מתאימה לעולה משיעורי האמה מהמסורת למקום המקדש. כמובן שדבריי הם תשובה לכל הסוברים שאמה היא 46-48 ס"מ כגודל אמה טבעית.
וראה גם במאמר של ידידי ר' דורון אדלר בירחון זה, שמחזק את דברי.
♦
א.
לשון טפיחה
כאמור, כבר הבאתי בירחון קטז את דברי רש"י שמשוה בין טפח לאגרוף. גם ביארתי שבהכרח לא מדובר על מקום פירוד האצבעות, כי אם נמדוד במקום תחילת פירוד האצבעות כשנניח יד בצד יד כדי למדוד יוצא קו מעוגל ולא ישר, ואינו דרך מדידה. ועוד, שאם המדידה היא במקום פירוד האצבעות לא יובנו דברי הרמב"ם בעירובין, שההבדל בין טפח שוחק לטפח בעלמא הוא על ידי יצירת רווח שבו נראה אור בין האצבעות. רק כשמודדים במקום שורש האצבעות ניכר ההבדל הזה בין שתי הידים, כאשר בהצמדה יש רווח טבעי של אור בין שתי כפות הידים, בעוד שבהזזת הידים כדי ליצור הצמדה מלאה המרחק קטן 3 -4 מ"מ. ראה את התמונות שהצגתי בגליון סו עמ' רמד. וראה בגליון עט, שהבאתי גם מדברי האחרונים שמדדו מהו טפח, והראיתי שכל מי שבדק את ההתאמה של האצבעות ביחס של 4 5 6 לטפח, המבוארת במנחות מא ע"ב, הגיע למסקנה שהטפח הוא בין 8.6-9 ס"מ.לכל הדברים האלו, שחזרתי עליהם בגליון קטז, הרב שטרנליכט לא מתייחס כלל, וכל ראייתו היא מהלשון טפח שמשמע טפיחה. לענ"ד לאו ראיה היא, שלשון טפיחה, מתפרשת שפיר על פיסת היד שבה טופחים, הכוללת את שורשי האצבעות מהמקום שבו האצבעות מתחילות להתקפל כשאוחזים. ולא מובן מנין לו שטופחים רק ממקום הפרדות האצבעות ולמעלה.
ועתה נתייחס לסוגיות הגמרא שעליהן הוא נסמך.
♦
ב.
שבת דף צב ע"א
הגמרא דנה מנין לנו שהנושא חפץ כלשהוא מעל עשרה טפחים חייב, ומסיקה: "מארון. דאמר מר: ארון תשעה, וכפורת טפח - הרי כאן עשרה. וגמירי, דכל טונא דמידלי במוטות - תילתא מלעיל ותרי תילתי מלרע, אישתכח דלמעלה מעשרה הוה קאי".הרב שטרנליכט כתב שבגמרא זו מבואר שגובה האדם עד הכתף הוא שלוש אמות של ששה טפחים, כי הוא הולך בתר דברי התוספות, שהבינו שהלימוד הזה קשור לקביעה כמה הוא גובהו של אדם בינוני, והגמרא מיוסדת על הנחה שגובהו של אדם בינוני הוא ג' אמות עד הכתף[1]. וכתב הרב שטרנליכט שכיון שגובה כתפים של אדם בינוני הוא 144-142 ס"מ, הרי שגודל האמה הוא בערך 47.5-48 ס"מ, והיא לדעתו האמה הטבעית.
אלא שמה שכתוב בגמרא הוא אך ורק שכאשר מפחיתים מכתפו של אדם בינוני 6.66 טפחים (שני שליש הארון), תהיה תחתית החפץ שאותו נושאים יותר מ10 טפחים מעל הקרקע. כלומר, שגובה אדם בינוני עד הכתף הוא יותר מ16.66 טפחים. דברים אלו מתאימים במדוייק למה שמסתבר מהמציאות לפי דרכי. לפי ההנחה שטפח הוא 8.6 ס"מ, מה שמבואר בגמרא הוא שכתפו של אדם בינוני היא יותר מ143.3 ס"מ, וכבר הודה הרב שטרנליכט שזה אכן תואם את המציאות באדם בינוני, שהוא 170 ס"מ. דבר זה מביא לחיזוק ראיה בדיוק המידה שאמרתי, שכן אם נאמר שטפח הוא 9 ס"מ, יוצא שהגמרא מניחה שגובה כתפיו של אדם הוא 150 ס"מ, ודוחק להעריך שאדם בינוני הוא בגובה 180 ס"מ. על כל פנים, על גודל האמה הטבעית לא מדובר כלל.
התוספות הביאו מכאן ראיה לשיטתם שגובה אדם ג' אמות עד הכתף, כי הם הבינו שהגמרא בנויה על הנחה שגובה אדם בינוני עד כתפו הוא ג' אמות, אך גם הם לא אמרו דבר על גודל האמה הטבעית, ולא קבעו שג' אמות טבעיות הן גובה האדם עד הכתף. לכל היותר, אם נרצה להעמידם כשיטתנו, נאמר שלדעתם גובה אדם בינוני עד הכתף הוא 155 ס"מ, וכך הוא אצל אנשים שגבהם 185 ס"מ. מכל מקום, מהגמרא עצמה אין כל ראיה שגובה אדם בינוני הוא 185 ס"מ, כי מה שאמרו בכמה מקומות שאדם הוא ג' אמות תואם למה שאמרו בענין המקוה שאדם הוא אמה על אמה בגובה ג' אמות, והרי ברור שאדם הוא לא ריבוע של אמה על אמה. אלא הכוונה בזה היא שכמחשבים אמות שלמות כנגד גופו של אדם מחשבים כך. וכמו שבעוביו אדם אינו אמה על אמה, כך גובהו הוא לא בדיוק ג' אמות. וכפי שעמד על זה הריטב"א בבבא בתרא קא, וז"ל: "וי"א דרומו של אדם שלש אמות, לאו דוקא מצומצמות"[2].
♦
ג.
עירובין דף כא ע"א
הגמרא מביאה דרשה שחוקרת מהו גודל התורה לעומת גודל העולם, במה שנקרא אמות של הקב"ה, ואומרת שדבר זה לא התפרש "עד שבא זכריה בן עדו ופירשו - דכתיב ויאמר אלי מה אתה ראה ואמר אני ראה מגלה עפה ארכה עשרים באמה ורחבה עשר באמה (היא התורה). וכי פשטת לה הויא לה עשרין בעשרין, וכתיב היא כתובה פנים ואחור. וכי קלפת לה כמה הויא לה - ארבעין בעשרין (שהם 800 אמות מרובעות), וכתיב מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן וגו'. (הרי שהעולם הוא כמו זרת על זרת של הקב"ה, שהוא חצי אמה על חצי אמה) נמצא כל העולם כולו אחד משלשת אלפים ומאתים בתורה (שכשמכפילים חצי אמה על חצי אמה ב3200 נקבל 800 אמות מרובעות. עפ"י ר"ח)".מחשבון זה עולה שזרת האמורה בפסוק "ושמים בזרת תכן" היא חצי אמה של הקב"ה.
הרב שטרנליכט מציין שבשו"ת הרשב"א חלק ה סימן קמז בתשובה לשואלים "היכן מצינו ששתי זרתות הם אמה", הביא סוגיה זו, וכתב שמכאן אנו רואים ששתי זרתות הן אמה. והוא מתקשה לפי שיטתו שזרת היא חצי אמה של חמישה טפחים, למה הגמרא מתייחסת כאן לאמות של חמישה טפחים, כאשר סתם אמות הן בנות ששה טפחים. ועל כן הסיק שכוונת הגמרא היא שלכל הפחות זה היחס בין העולם לתורה, אמנם אם האמות של זכריה הן אמות של ששה טפחים, היחס הוא גדול יותר.
לענ"ד אינו מובן מה הביא ראיה משם. הגמרא לא עוסקת בגודל אמה טבעית, וגם לא מבואר בה שהיא עוסקת בזרת טבעי. גם אין ראיה מהגמרא לדברי הרשב"א שזרת היא חצי אמה של חמישה טפחים, והרשב"א לא הביא משם ראיה, אלא ביארה שזה מתאים גם לפי שיטתו, ולא דן כלל בהשוואה לאמה או זרת טבעיים.
מתשובה נוספת של הרשב"א עולה שכלל לא היה ברור לו האורך של זרת טבעית, שכ"כ בשו"ת הרשב"א חלק ב סימן רלג:
"עוד שאלת אם הקנה ראובן לשמעון בשטר שיעשה על קרקע שלו חלון רחב זרת אם משמעו זרת של תורה שהיא חצי אמה, או נאמר שלא נתכוון זה אלא לזרת של קנה שהוא יצא בעיר בכל מקח וממכר. שאף בשטר עצמו כתוב למעלה בענין אחר קנה. ושמא נאמר שאף בזה נתכוון לזרת של קנה. וכי האי גוונא יד בעל השטר על התחתונה,
תשובה תחלה אני אומר שאין זרת של תורה חצי אמה כמו שאמרת אלא חצי אמה פחות שתות שהן שני טפחים ומחצה. שלא אמרו חצי אמה אלא באמה בת חמשה טפחים. כדכתיב והאמה אמה וטפח הזרת האחד וכדאיתא בריש פרק קמא דעירובין.
ולענין עקר מה שהיא שאלה, אני אומר שאין אני יודע כאן עיקר לזרת של קנה כלל. שאם אתה בא לספקן אי אפשר לספקו אלא בזרת בינוני של כל אדם או בזרת המדה של קרקעות אם יש ביניכם מדת קרקעות כנהוג בינינו".
מבואר שאצל הרשב"א 'זרת בינוני של כל אדם' היא אפשרות נוספת של זרת. אין לו ידיעה שהיא חצי של אמה בת חמישה טפחים. ולענ"ד כתב כך לפי שלא ברור בדיוק מהי זרת טבעית, שכן בניגוד לטפח ואגודל, הנמדדים מעצם לעצם, הזרת היא דבר שאפשר למותחו במאמץ. ולכן הוא אינו יכול להחליט שזרת טבעית היא בדיוק חצי אמה של חמישה טפחים[3].
♦
ד.
מנחות דף מא ע"ב
לגבי אורך חוטי ציצית נאמר: "וכמה תהא משולשת? ב"ש אומרים: ד', וב"ה אומרים: ג'; וג' שבית הלל אומרים, אחת מארבע בטפח של כל אדם. אמר רב פפא: טפח דאורייתא - ד' בגודל, שית בקטנה, חמש בתילתא".בפשטות, אחרי שהוזכר בברייתא שהאצבע היא שיעור טבעי ביד של אדם בינוני ביחס לטפח, רב פפא בא להבהיר את הייחודיות של מקום מדידת הטפח של התורה, שאינו כמו הטפח של היוונים והרומאים, שאין אצלם בטבע של אדם בינוני את יחסי האצבעות האלו[4]. לפי הבנה זו, אם היה בטפח של התורה דבר נוסף שהוא מתאים יותר לאמה הטבעית, היה רב פפא צריך לאומרו. ולכן יש מגמרא זו קצת סמך לקביעתנו שאמה טבעית אינה מקבילה למספר עגול של טפחים.
אך הרב שטרנליכט חולק על דברי, ומבאר שרב פפא בא לומר את ההבדלים בין האצבעות כדי לומר שבית שמאי דברו על אצבע אחרת. הבנה זו מנוגדת להבנת הפוסקים בהלכות ציצית, שגם הוא מזכיר בדבריו, שנוקטים שאורך חוטי הציצית הוא י"ב אגודלים (כמובא בשו"ע סימן יא), מפני שהם הבינו שדברי בית שמאי, שהגמרא פוסקת כמותם, גם הם נאמרו באגודל, והם מדברים על החלק שאותו פותלים, שהוא שליש מאורך החוטים.
מקור לדברי הפוסקים יש להביא מהתוספתא דמסכת כלים ב"מ פרק ו הלכה יב: "אצבע - מארבעה אצבעיים[5] בטפח. טפח - מששה טפחים באמה. זרת אמורה בתוכה (צ"ל בתורה) חצי אמה של ששה טפחים. איזו היא אמה בינונית זה אמה של חמש טפחים (הגר"א מגיה שצ"ל ששה טפחים)". כיון שהיא נאמרה כחלק מהכללים לכל התורה, עולה מזה דאצבע שאמרו בכל מקום שמדובר בו על מדידה ולא פורש אחרת, היא אחת מארבע בטפח, שהיינו אצבע אגודל שהיא אחת מארבע. בפשטות הכוונה היא גם לדברי בית שמאי, כיון שכ"ה בכל התורה.
הרב שטרנליכט כותב שיש מי שפירש שרב פפא מחדש שרק רוחב האגודל קובע את שיעור הטפח והאמה, ושואל על הבנה זו - אם טפח אינו מידת טבעית בגוף האדם אלא רק תוצר של ד' אצבעות, למה לא אמרה הברייתא "וג' שאמרו בית הלל באגודל של כל אדם"[6]. ועוד, שבבכורות לט ע"ב הובאה ברייתא "אצבע שאמרו אחד מארבעה בטפח של כל אדם", ושאלו למאי הלכתא ואמרו ג' אפשרויות. ואומר הרב שטרנליכט, שברגע שאמרו בברייתא אצבע שאמרו וכו', כבר לא שייך לומר שהכפלת האגודל היא הקובעת את הטפח גם בלא שיהיה הטפח הטבעי. והוא שואל על השיטה שהביא, למה הגמרא לא תירצה ש"אצבע שאמרו" הוא לקבוע בזה שיעור טפח ואמה?
אך השאלות הן על הבנה שלא אמרתיה. לא אמרתי ששיעור האמה והטפח נקבע רק על ידי האגודל הטבעי, אלא ששיעור האמה נקבע על ידי האגודל והטפח הטבעיים, ויכול למודדה בזה או בזה. גם לשיטתי הטפח הוא מדת טבעית של אדם בינוני, ואדרבה, גודלו הטבעי מוכיח את השיעור הנכון. מעתה מובן שמידת האגודל לא נאמרה כדי למצוא באמצעותה את הטפח, אלא שכיון שגם האגודל וגם הטפח הן מידות תואמות בטבע, מי שאינו יודע מהו אגודל טבעי יוכל למוצאו על ידי הטפח הטבעי. לעיל ביארתי שרב פפא לא בא לבאר את הברייתא שמדובר בה על אגודל, כי זה היה ידוע לכולם מהמציאות, אלא הוא בא לבאר את היחס של שלושת האצבעות לטבע כף היד במקום שהיא נמדדת לפי התורה, להראות את יופיה של התורה. ביאור זה מסתבר כשיטת הרמב"ם, שהגרסה בדברי רב פפא היא 4 5 6. אכן לפי הגרסה שבאצבע השלישית השיעור לטפח הוא חמש ושליש, לא נראה שהכוונה בזה להראות את יופיה של התורה, אלא שהוא בא להודיענו את יחסי השאר האצבעות לטפח. וכנראה זה נועד להודיענו שאם אינך יודע את מידת טפח, תוכל למוצאה על ידי כל אחת מהאצבעות, וגם לאמת את השיעור על ידי השוואת הממצאים[7]. עכ"פ, לפי שני הביאורים גם מידת הטפח היא מידת טבעית.
הברייתא לא חייבת לומר שבית הלל דברו על אגודל, כמו בתוספתא דכלים ושאר המקומות שזה לא פורש, ואמוראים לא הוצרכו לפרש זאת, כי הטבע שהאגודל הוא אחד מארבע בטפח היה ידוע לכולם. הגמרא בבכורות לא אמרה למאי הלכתא נאמר "אצבע שאמרו אחד מארבעה בטפח של כל אדם" שהוא כדי למצוא את הטפח ואת האמה, כי אכן במילים טפח של כל אדם מבואר שמדובר על טפח טבעי. ולפי הפוסקים שנקטו שבכל מקום אצבע היא אגודל, ולא רק בג' הלכות אלו, ביארתי שזה שהאצבע היא אחד מארבע ידוע מהתוספתא לכל מקום. ולכן משמע לגמרא שברייתא זו, שנאמרה בלשון אחרת מהתוספתא, מתייחסת להלכה ספציפית שהייתי חושב בה שהיא יוצא מן הכלל, ועל זה אמרו ג' אפשרויות.
ועוד יש לדון לפי הפוסקים הסבורים שגם בית שמאי דברו באגודל, למה הברייתא לא אמרה 'ואצבע שאמרו בית שמאי ובית הלל הוא אחת מארבע בטפח של כל אדם'. וי"ל שאמרו בית הלל מכיון שהברייתא סיימה בדברי בית הלל, אך בעצם הבהרה זו נאמרה על כל הברייתא. וכדי להשמיענו שלא תאמר שבית הלל מדברים באצבע קטנה, והיא חצי המידה של בית שמאי, או שבית שמאי מדברים באצבע השלישית, כך שדבריהם זהים לדברי בית הלל. אלא שניהם מדברים באותה אצבע, שהיא האגודל.
עכ"פ, גם אם אין כאן ראיה גמורה לכך שאמה טבעית אינה נמדדת בטפחים, איני רואה כל סרך ראיה לכך שאמה טבעית היא ששה טפחים, כי הסוגיה לא עוסקת בזה כלל.
♦
ה.
כתובות ה ע"ב
"דאמר ר' אלעזר: מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתידות? מאי טעמא? אילימא משום דמחלקן, כל חדא וחדא למילתיה עבידא, דאמר מר: זו זרת, זו קמיצה, זו אמה, זו אצבע, זה גודל! (וכן מובאים דברי מר במנחות יא) אלא מה טעם משופות כיתידות?".ופירש רש"י: "מ"ט - כלומר במאי דומות כיתידות. אי נימא דמחלקן - שמחולקות זו מזו ואינן מחוברות יחד. חדא חדא למילתיה - קושיא היא, כל אחת יש בה צורך ואף בצורכי גבוה. זו זרת - מן הקטנה מודדין זרת של חושן. זו קמיצה - מאצבע שאצל הקטנה מתחילין לקמוץ חופה שלש אצבעות על פס ידו הקמיצה והאמה והאצבע וקומץ. זו אמה - מהגדולה מודדין אמת בנין ואמת כלים". ובמנחות יא ע"א הוא ממשיך: "לפי שהיא ארוכה מכולן ושתי אמות היו בשושן הבירה שתי מקלות שהן אמה ובהן מודדין אמות הבנין ואותן מקלות נמדדו באותו אצבע שהוא ארוך. זו אצבע - לטבל הכהן אצבעו בדם. זו גודל - לבהונות דמצורע אלמא קמיצה בקומץ ולא זרת".
הגמרא שואלת מאי טעמא התנסח רבי אלעזר שאלה בנוסח כזה? במה דומות האצבעות ליתדות? אם תאמר שהוא אמר שהן דומות ליתדות בכך שחלוקות האצבעות זו מזו, ואינן מחוברות יחד כמו פרק היד, הרי אין מקום לשאלה למה הן מחולקות. שהרי בכל אחת מהאצבעות יש צורך לשימוש בפני עצמו, שהרי אפילו בצורכי גבוה בעניני המקדש מצאנו שיש לכל אחת מהן צורך מיוחד. אלא ודאי השאלה שלו היא כעין שאמר בר קפרא לפני כן - למה האצבעות משופות כיתידות, ולכן הוא אומר כבר קפרא, שהוא כדי שיכניס את האצבע לאוזנו.
בפשטות זו זרת הינו כמו "זו אצבע", זה כינוי האצבע הקטנה[8], והשימוש בה הוא למידת זרת לחושן. מרש"י משמע שבאמה לא מדובר באמה של אדם בינוני, שהרי הוא אמר ששתי האמות של שושן נמדדו באותה אצבע, ומשמע שיש אמה שתואמת לאמה הארוכה של שושן, ויש אמה שתואמת לאמה הקטנה יותר, ולא מדובר כאן כלל על אמה טבעית בינונית.
הרב שטרנליכט הביא את דברי ההון עשיר בשבת פרק יג משנה ד, שמדבריו משמע שהוא הבין שאמה היא אמה טבעית של ששה טפחים, ודייק ממה שמידת זרת נאמרה לעצמה, שמידת זרת בכל מקום היא חצי אמה של חמישה טפחים. וז"ל: "אם אפשר למדוד האמה ע"י הזרת כגון שהיה הזרת חציו, לא היינו צריכים לאמה שהרי בכפול הקטן יעלה בידנו השיעור הגדול, ומהאי טעמא אומר אני שא"א שיהיה שליש דווקא (כלומר זרת אינה שליש אמה כדברי הקליר[9]), דבשלשה ממנו אנו משערים האמה. לכן צריכים אנו לומר שזה הזרת הוא מדה משונה ממדת האמה ושאין לו ערך בהיותו שלם עמה (כלומר אין לו ערך של יחידה שלמה כגון שנים או שלשה), אלא צריך לחלק אחד מהג' זרתות לחלקים ולהניח קצת מחלקיו, וקצת מהם לחבר' עם השני זרתות כדי שתהיה אמה שלימה מדוקדקת, ומשום הכי ברא לו הקדוש ברוך הוא אצבע בפני עצמו על כי הוא מדה בפני עצמה, ובאמת הוא שהמרחיב הזרת מן הגודל בכל כחו הוא קרוב לחצי אמה מאד, אבל מי שאינו מרחיבו יותר מן הראוי אלא כדרכו אינו אלא מעט יותר משליש, ועל כי באותו הזרת הנזכר בקרנות דיחזקאל (מג, יג) יש לנו גילוי שהוא חצי אמה, אנו מפרשים כל זרת הנזכר בקרא חצי אמה, אבל דון מינה ומינה כי אותו חצי אמה הוא באמה בת חמש כדאיתא בש"ס (עירובין ד א), נמצא שהוא שני טפחים וחצי שהוא יותר משליש אמה בנונית ופחות מחצי, א"כ הוא הזרת דעולם ודחושן ודמזבח הנזכר בש"ס, הוא חצי אמה בת חמשה".
אמנם נראה מדברי ההון עשיר שהוא הבין שזרת ואמה האמורות כאן הן מידות טבעיות של אדם בינוני, והאמה היא כששה טפחים. אך אין זו מסקנתו להלכה. בספרו (חושב מחשבות - מי נידה פרק 37) הוא שירטט שיעור לשתי אצבעות, ומציורו עולה שהוא נקט שאגודל הוא 2.46 ס"מ[10]. וא"כ לדעתו אמה שהיא ששה טפחים היא 59 ס"מ, שאינה תואמת לאמה טבעית. ובאמת, גם אם ננקוט כשיטתו שזרת נאמרה כשיעור בפני עצמו מפני שהיא אינה בדיוק חצי אמה, אין כל ראיה לומר שמדובר כאן גם באמה וגם בזרת במידות טבעיות של אדם בינוני, שכן הגמרא עוסקת בשימוש שעושים באצבעות למצוה ולא באה לומר את האופן שבו נגיע למידת אמה וזרת. יש אנשים שאצלם אמת הזרוע היא אמה של ששה טפחים בינוניים (אנשים בגובה 185 ס"מ), והם יוכלו למדוד אמה באמה שלהם. ויש אנשים שאצלם הזרת היא חצי אמה של חמישה טפחים (כמו אצלי ביד, ואני אדם בינוני), והם יוכלו למדוד את קרנות המזבח בזרת שלהם. ומי שאצלו הזרת היא חצי אמה של ששה טפחים ימדוד בה את החושן, לפי הסוברים שהיא חצי אמה של ששה טפחים.
עכ"פ לשיטת הרשב"א, שההון עשיר מצדד כמוה, הזרת היא חצי אמה של חמישה טפחים. ויש עוד ראשונים הסוברים כך.
אך בתוספתא דכלים הנ"ל לפי הגרסה שלפנינו, וכן בכ"י, כתוב שזרת היא חצי אמה של ששה טפחים, וכן גרס רב ניסים גאון בריש עירובין והרד"ק בערך זרת, ונראה שכך גם גרס הר"ש[11]. וכ"ה באוצה"ג ערובין עמ' 11 "כי שתים עשרה אצבעות עושות זרת". וכ"כ הגאון ר' נתן באוצה"ג שם עמ' 10. וכ"ה בר"י ברצלוני בפי' ס' יצירה עמ' 69. וכ"כ במחזור ויטרי סימן תקט "אמה שהיא שתי זרתות", כשהוא מדבר על אמה בעלמא שהיא של ששה טפחים, ועולה מזה שהזרת היא חצי אמה של ששה טפחים. וכן נראה דעת העיטור (חלוקת קרקעות דף כה טור ב), שכתב "ד"א - ח' זרתות", שאמות החצר הן כמו אמות בעלמא. וכן נראה מהרמב"ם, שכתב בהקדמה למשנה "שהאדם שהוא על זרת אחת בארץ", וכנראה כוונתו לרגלו, שהוא שלשה טפחים. ולקמן נראה שכן הבין הרב המגיד מדבריו בהל' שבת על היחס בין הסיט לזרת, שהוא בקירוב 2/3[12]. וכן משמע בראשונים בהל' ציצית שהשוו י"ב אגודלים לזרת[13]. ונראה שלדעתם כוונת הגמרא רק לכך שיש שימוש לכל האצבעות במידות המקדש גם באמות המקדש. ומה שאמרו "כל חדא למילתיה", הכוונה היא כפי שביאר רש"י, שכל אחת מהאצבעות היא לשימוש שלו בעלמא. ועיקר מה שבאה גמרא זו לומר הוא שלכל אצבע יש שימוש שלה, וגם למצוה יש לה שימוש.
והרמב"ם כתב בהלכות שבת פרק ט הלכה ז שהסיט הוא קרוב לשני שליש זרת, ואח"כ כתב שסיט כפול הוא ארבעה טפחים. נראה שהסיבה לכך שהוא כתב בקירוב היא משום שקשה לומר בסיט שיעור מוחלט, כיון שהמדידה אינה מעצם לעצם כמו באגודל ובטפח, והמידה משתנה לפי מידת המתיחה. אבל עכ"פ הרמב"ם ראה שהוא בערך שני שליש מזרת במידה קבועה שהיא שלשה טפחים, חצי אמה של ששה טפחים, כאמור בתוספתא, וכיון שהוא כבר הבהיר שהוא בקירוב בסיט כפול, הוא קיצר ואמר שהוא ארבעה טפחים.
והרב המגיד כתב: "והזרת הוא ג' טפחים, לפי שהאמה היא בת ו' טפחים ויש בה שתי זרתות במדת הזרת האמור בכתוב ולא המשוער ביד. שהמשוער ביד, מלא הסיט יותר הוא משני שלישים במורגש, ונמצא שרוחב הסיט כפול הוא ד' טפחים. זה דעת רבינו".
ואכן בפשטות הרמב"ם אומר שהשני טפחים הם שני שליש זרת, ומשמע שהוא מתכוון לזרת שהיא ג' טפחים (25.5 ס"מ), שהיא חציה של אמה בת ו' טפחים. ומבאר המ"מ שאם נאמר שכוונת הרמב"ם לזרת המשוער ביד במורגש, הרי מלא הסיט, שהוא המרחק בין האגודל לאצבע, הוא יותר משני שליש מאותה זרת המשוערת ביד, שעיננו הרואות שהיא כ21.5 ס"מ[14].
מסתבר שהשם זרת נקבע לחצי אמה מכיון שבמציאות זרת טבעית היא אכן חצי אמה של חמישה טפחים, שהיא 43 ס"מ, וכפי המציאות אצלי ביד שהזרת היא 21.5 ס"מ (בלחץ הזרת 22 ס"מ, ובלחיצה עד כאב 22.5 ס"מ). ואכן כולם מסכימים שיש זרת שהיא חצי אמה של חמישה טפחים, והיא הזרת שנאמרה במזבח. אך לפי רבים מהראשונים אין ללמוד מזה לסתם זרת, שכן שם יש הכרח לזה, שיחזקאל פרק מג פסוק יג אמר: וְאֵ֨לֶּה מִדּ֤וֹת הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ בָּֽאַמּ֔וֹת אַמָּ֥ה אַמָּ֖ה וָטֹ֑פַח וְחֵ֨יק הָאַמָּ֜ה וְאַמָּה־רֹ֗חַב וּגְבוּלָ֨הּ אֶל־שְׂפָתָ֤הּ סָבִיב֙ זֶ֣רֶת הָאֶחָ֔ד וְזֶ֖ה גַּ֥ב הַמִּזְבֵּֽחַ.
ומבארת הגמרא (במנחות צז ועירובין ד) שכל חלק מהמזבח שהוזכר בפסוק זה הוא באמות של חמישה טפחים, שנאמר "וחיק האמה", ואות ו' מורה היפוך, לומר לך שבניגוד לאמה וטפח, שהיא אמה של ששה שהוזכרה לפני כן ומשמשת דברים אחרים במזבח, מה שמוזכר מכאן ואילך הוא באמה בת חמישה טפחים. ועל כן גם הקרנות, שהן מה שנאמר בפסוק "וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד" הן בזרת שהיא חצי אמה של חמישה טפחים[15].
ואף שהרשב"א למד מזה לכל זרת, רבים מהראשונים נקטו כפי שעולה מהתוספתא, שזרת האמורה בתורה בחושן היא חצי אמה של ששה טפחים והיא מידת שלשה טפחים. וגם היא נקראת זרת מפני שזרת הוא שם נרדף לחצי אמה, ובעלמא במידות של התורה השיעורים הם על פי אמה של ששה טפחים.
♦
ו.
עירובין דף מח ע"א
הגמרא דנה על ארבע אמות שיש לכל אדם בהלכות שבת. "אמר ליה רב משרשיא לבריה: כי עיילת לקמיה דרב פפא בעי מיניה: ארבע אמות שאמרו, באמה דידיה יהבינן ליה או באמה של קדש יהבינן ליה? אם אמר לך אמות של קדש יהבינן ליה - עוג מלך הבשן מה תהא עליו? ואם אמר לך באמה דידיה יהבינן ליה - אימא ליה: מאי טעמא לא קתני לה גבי יש שאמרו הכל לפי מה שהוא אדם? כי אתא לקמיה דרב פפא, אמר ליה: אי דייקינן כולא האי לא הוי תנינן. לעולם באמה דידיה יהבינן ליה, ודקא קשיא לך מאי טעמא לא קתני גבי יש שאמרו - דלא פסיקא ליה, משום דאיכא ננס באבריו".הרב שטרנליכט כתב ש"ננס" היינו קצר, ומזה הוא מכריח כחכמים שהבינו שהגמרא באומרה "אמה דידיה" מדברת על אמה טבעית של אדם, והכוונה היא שמי שאין אמתו ששה טפחים טבעיים, אבל גופו כאדם בינוני, יקבל ד' אמות של ששה טפחים. ואכן כדבריו כתב רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב יב חלק יח דף צט טור ד): "בננס מאיבריו כלומר שהוא ארוך וזרועותיו קטנים". וכן ר"א בן הרמב"ם כתב בספרו המספיק (מובא בבית אהרן וישראל גליון רב עמ' מ): "ארבע אמות שלו אשר ארכן ממרפקו ועד ראש האצבע האמצעית שלו". וכן כתבו המג"א (שמט, ב) והגר"ז (שם), והמ"ב (ס"ק ד) שאמה דידיה היא הזרוע. אך ראה לקמן מה דעת הגר"ז למסקנה.
עכ"פ לענ"ד נראה העיקר כראשונים שמהם עולה שאין זו כוונת הגמרא, אלא אמה דידיה היינו האמה שכל אדם משער בגופו על ידי ששה טפחים שלו. כך עולה ממה שכתב רש"י במקום, שאמה של קודש היא ששה טפחים בינונים. לשם מה הוא מציין שאלו טפחים בינוניים? נראה שהוא בא להבהיר שבכל האמות המדוברות בסוגיה זו החשבון הוא לפי טפחים בינוניים, וכך גם לגבי אמה דידיה, שבה הכוונה לטפחים שלו ולא לטפחים בינוניים, שהם המודד לאמה של קודש.
ננס באבריו היינו קטן, ולאו דוקא קצר באורך אבריו. בירושלמי יומא פרק ב הלכה א נאמר: "ר' חמא בר עוקבה בשם ר' יהושע בן לוי אין קמיצה פחות משני זתים ואין הקטרה פחותה מכזית. ר' יצחק בי רבי אלעזר שאל מעתה כהן שאין ידו מחזקת כשני זיתים פסול מן העבודה". מאיזה דין הוא ייפסל מן העבודה? פשוט שהוא מדין הננס המובא במשנה בכורות ז, ו. מדובר על כהן שהיד שלו לא מכילה כשתי זיתים, ולפי הסלקא דעתך של הירושלמי דבכל קמיצה בעינן שני כזיתים, הוא יקרא ננס.
ובלאו הכי מובן שכשמודדים בטפח מידת אורך קוראים למי שטפחו במידה קצרה מהרגיל באופן יוצא דופן, ננס באבריו, ומודגש "באבריו", כיון שאורך כל גופו הוא כשל אדם רגיל. רב פפא לא חייב לומר כחוש כדי להבהיר שמדובר על טפח, כפי שלשיטת הרב שטרנליכט הוא לא חייב לומר קצר כדי שתובן כוונתו.
את ההכרח להבנה זו ביארתי בירחון קטז מעצם זה שהגמרא מגדירה ננס באבריו כענין חריג. אם הכוונה "באבריו" לזרוע שהיא 47.5 ס"מ, הרי שאדם בינוני, שזו אמתו, גובהו 1.70 ומקבל 1.88 מטר, לפי זה כמעט חצי מהאנשים יקראו ננסים באבריהם, כי יש רבים בגובה 1.70 שהזרוע שלהם קטנה מ47.5 ס"מ, דהיינו 46 ס"מ, אבל גופם כשל אדם שזרועו 47 ס"מ, שהוא בגובה 1.70, והם זקוקים ל18 ס"מ מעל ראשם. אדם כזה אינו דבר נדיר שראוי לקרותו ננס באבריו, דמשמע מהלשון שהוא אדם משונה.
לפי דרכינו הכל מובן. אדם בינוני שגובהו 170 ס"מ וששה טפחיו הם 51.7 ס"מ, והוא מקבל 2.06 מטר, דהיינו 36 ס"מ מעל ראשו. גם אם טפחיו קטנים מעט מטפח בינוני, כגון שששה טפחיו הם 47 ס"מ, ולא 51.7 כאדם בינוני, עדיין הוא יכול להסתדר בטוב עם 1.88 שהוא מקבל, שכן עדיין יש לו 18 ס"מ מעל ראשו, וא"צ לתת לו יותר ממה שעולה ממידת אבריו. רק אם ששה טפחיו הם 46-45 ס"מ, שזה דבר נדיר אצל אדם בגובה 1.70, שכן בדרך כלל ששה טפחיו הם 51 ס"מ ולמעלה, לא יישארו לו 18 ס"מ מעל ראשו, לכן הוא יקבל כמו אדם רגיל שמקבל 2.06 מטר. ומובן שפיר שרק אדם חריג שמוגדר כננס באבריו, צריך לשנות בשבילו את המדידה הרגילה. לפי זה נראה שגדר ננס באבריו הוא ששישה טפחיו הם פחות מאמתו הטבעית.
מצינו בחולין צג ע"א "ריש מעיא באמתא בעי גרירה". הכוונה שבמקום יציאת צינור המעיים מהקבה יש חלב שצריך לגוררו באמתא. והלשון צ"ב, למה לא אמר 'ריש מעיא בעי גרירה אמה'. נראה שהוא בא לרמוז שכאן אין הכוונה למידת אמה אלא שימדוד באמת ידו. וכן מבואר במהרי"ל המובא ברמ"א יו"ד סד, טו לגבי מדידת אמה בענין דין חלב "נהגו להקל למדוד בזרוע, ואין מצריכין אורך אמה בצמצום". נראה שהמנהג מיוסד על הדקדוק האמור, ומבואר במהרי"ל שזה מפני שאמה טבעית היא פחות מאמה הלכתית. ועל כרחך שהוא מבין סוגיה זו כפי שביארתי.
וכן עולה מדברי תלמידו, מהר"י ווייל, סימן עה: "ונראה דאורך ב' מנעלים מאדם בינוני היינו אמה, וכן עלתה לי המדה". ומבואר בדבריו דסבר שאמה היא שני מנעלים הקרויים מידת שו"ך. וראיתי שאומרים שמידה זו היא י"ב צא"ל, ומסתבר שמכאן בא מנהג אשכנז להחשיב צא"ל לאגודל. ובפועל במדינות אירופה בימי האחרונים מידה זו היא בהרבה מקומות היתה כחזו"א. ועכ"פ נראה ששורש הענין הוא שבפסיעה גדולה אדם שם את רגלו במרחק של כף רגל, כך שאמה היא שתי רגלים, ועכ"פ הוא יותר מאמת הזרוע. וכבר הזכיר הרב שטרנליכט שלמעשה הגר"ז פסק שאמה היא 52 ס"מ, ולכן נראה שמה שכתב בענין זה בשולחן ערוך הרב אינו תואם למסקנתו. והמשנה ברורה שהביא את דבריו לא נחית לכל זה.
וכן משמע בריטב"א דף ק ע"ב שכבר הזכרתי לעיל, וז"ל: "וי"א דרומו של אדם שלש אמות, לאו דוקא מצומצמות, כי אין בפשוט ידיו ורגליו אמה, אלא יותר יש בגופו משלש אמות".
הי"א האלו מתייחסים לשאלה אם רומו של אדם ג' אמות מצומצמות, איך הוא לא יטבע במקוה שעומקו ג' אמות. ואמרו שיש להשיב על שאלה זו, שע"כ גובה אדם אינו ג' מצומצמות, אלא יש בגופו יותר מג' אמות. והוכיחו זאת, כי אם נאמר שכל גובהו ג' מצומצמות, אין בפישוט ידיו ורגליו אמה. ההוכחה הזו בנויה על דברי הגמרא בעירובין מח שפישוט ידיו ורגליו של אדם מוסיף לו אמה. והנה אם הכוונה ב"אמה דידיה" למידת זרועו, אינו מובן למה קבעו שאם גובהו ג' מצומצמות לא יהיה בפישוט ידיו ורגליו אמה, הרי כשהוא מרים את היד יש מעל הראש את מידת זרועו, ואם פישוט רגליו מוסיף, הרי שזה עוד יותר מאמה? על כרחך שד' אמות של אדם אינן נמדדות באמת הזרוע אלא באמה של ששה טפחים. ועל כן הם שואלים שלפי אומדן דעתם, בפישוט ידיו ורגליו לא תהיה אמה נוספת של ששה טפחים בינונים, כי היד המורמת מוסיפה רק את גובה הזרוע. זו אכן המציאות לפי שיטתנו שאמה היא 51.7 ס"מ, שיד מורמת אינה מוסיפה 51.7 ס"מ. וא"כ אם גובה אדם ג' אמות מצומצמות הוא בערך 155 ס"מ, ואדם בגובה כזה יהיה פישוט ידיו ורגליו, אף אם נאמר שפישוט רגליו מוסיף כמה ס"מ, הוא יוסיף בסה"כ בערך 48 ס"מ, ולא יגיע להוספה של 51.7 ס"מ. ראיה זו כתובה בשיעורין של תורה סי' ז, ואם כי הוא לא ביארה כפי שכתבתי, נראה לי שביאורה הוא כדכתבתי[16].
לפי זה יובן מהו ננס בעלמא, שלפי הגמרא בחולין סג ע"א פסול לעבודה. אדם רגיל הוא בין 1.55 ל 1.85, אדם ננס הוא מי שקטן מאדם רגיל ב10 אחוז, דהיינו שגובהו פחות מ1.40. ומעתה י"ל שגם דברי הרמב"ם והשו"ע שכותבים כלשון הגמרא אמה שלו, מתפרשים על אמה שיש בה ששה טפחים שלו, שכל אדם יוצר את מידת האמה שלו לפי טפחיו.
נמצא שאין סוגיה בגמרא ממנה יש הכרח שאמה טבעית היא ששה טפחים. ואדרבה, מהסוגיה בעירובין מח משמע שהיא אינה ששה טפחים, וכן יש לדייק מהגמרא במנחות מא.
לעיל הזכרנו את דברי הרב עמנואל חי ריקי, ששיטתו היא כהקליר שסאת לח גדולה בשליש מסאת יבש, וכבר כתבתי במאמריי שעל פי זה מתיישבים כל הקשיים במידות. ועתה נחזור ונבאר מה שהתחדש לי בזה, ויתבאר כיצד דבר זה מוכיח שהאמה אינה יכולה להיות 47.5 ס"מ.
♦
ז.
ביאור הפסוקים ביחזקאל. הברייתות והירושלמי והסוגיא בעירובין יד
במלכים א, ז, כו נאמר על הים של שלמה "אלפים בת יכיל", ובדברי הימים ב ד, ה: נאמר "מחזיק בתים שלושת אלפים", ואיתא בעירובין דף יד ע"ב:"תני רמי בר יחזקאל: ים שעשה שלמה שלש אמות תחתונות מרובעות ושתים עליונות עגולות. נהי דאיפכא לא מצית אמרת, דשפתו עגול כתיב, אלא אימא חדא! - לא סלקא דעתך, דכתיב אלפים בת יכיל, בת כמה הויא - שלש סאין, דכתיב מעשר הבת מן הכר[17]. דהוה להו שיתא אלפי גריוי. והא כתיב מחזיק בתים שלשת אלפים! - ההוא לגודשא. אמר אביי שמע מינה: האי גודשה תלתא הוי. ותנן נמי: שידה תיבה ומגדל, כוורת הקש, וכוורת הקנים, ובור ספינה אלכסנדרית, אף על פי שיש להן שולים והן מחזיקות ארבעים סאה בלח, שהן כוריים ביבש – טהורין".
היסוד הוא סתירה בין הפסוקים בגודל הים של שלמה. בתרגום יונתן, בתוספתא בברייתא דמלאכת המשכן, ובספרי והירושלמי עירובין מיישבים את הסתירה הזו בין מלכים לדברי הימים בצורה פשוטה - במלכים מדובר בלח, ובדברי הימים ביבש.
ובפשטות הכוונה היא שבדברי הימים מדובר במידה המקבילה לשלש סאים של יבש שהם שליש מידת הבת במלכים, כי סאת היבש קטנה בשליש מסאת הלח. וכ"כ הקליר ביוצר לפרשת שקלים "ומדת המקוה כשני חומרים ביבש... וסאת יבש חסרה שליש בלח".
אך על זה יש לשאול:
א. לכאורה מהפסוקים ביחזקאל, שמובא אחד מהם בבבלי הנ"ל, משמע שבת ואיפה שוים, ושניהם עשירית הכור. שכך נאמר ביחזקאל פרק מה פסוק י-יד:
(י) מֹֽאזְנֵי־צֶ֧דֶק וְאֵֽיפַת־צֶ֛דֶק וּבַת־צֶ֖דֶק יְהִ֥י לָכֶֽם:
(יא) הָאֵיפָ֣ה וְהַבַּ֗ת תֹּ֤כֶן אֶחָד֙ יִֽהְיֶ֔ה לָשֵׂ֕את מַעְשַׂ֥ר הַחֹ֖מֶר הַבָּ֑ת וַעֲשִׂירִ֤ת הַחֹ֙מֶר֙ הָֽאֵיפָ֔ה אֶל־הַחֹ֖מֶר יִהְיֶ֥ה מַתְכֻּנְתּֽוֹ:
(יב) וְהַשֶּׁ֖קֶל עֶשְׂרִ֣ים גֵּרָ֑ה עֶשְׂרִ֨ים שְׁקָלִ֜ים חֲמִשָּׁ֧ה וְעֶשְׂרִ֣ים שְׁקָלִ֗ים עֲשָׂרָ֤ה וַחֲמִשָּׁה֙ שֶׁ֔קֶל הַמָּנֶ֖ה יִֽהְיֶ֥ה לָכֶֽם:
(יג) זֹ֥את הַתְּרוּמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר תָּרִ֑ימוּ שִׁשִּׁ֤ית הָֽאֵיפָה֙ מֵחֹ֣מֶר הַֽחִטִּ֔ים וְשִׁשִּׁיתֶם֙ הָֽאֵיפָ֔ה מֵחֹ֖מֶר הַשְּׂעֹרִֽים:
(יד) וְחֹ֨ק הַשֶּׁ֜מֶן הַבַּ֣ת הַשֶּׁ֗מֶן מַעְשַׂ֤ר הַבַּת֙ מִן־הַכֹּ֔ר עֲשֶׂ֥רֶת הַבַּתִּ֖ים חֹ֑מֶר כִּֽי־עֲשֶׂ֥רֶת הַבַּתִּ֖ים חֹֽמֶר:
ב. בענין הסתירה בין הפסוק במלכים לפסוק בדברי הימים משמע מהגמרא בבבלי שההבדל הוא בגלל גודשא, וכך כתב רש"י "לגודשא - כשמודדין בו יבש". וצריך להבין למה לא קאמר הא ביבש, כמו בירושלמי "אלפים בלח שהם שלושת אלפים ביבש", ומה בא ליישב בענין הגודש. וכיצד למד מכאן אביי שגודשא תילתא הוי.
בדפוס פיזרו כתוב בבבלי "ההוא לגושא", ולפי זה התירוץ בבבלי לסתירה בין אלפים בת לשלושת אלפים בת תואם לתירוץ בירושלמי הא בלח הא ביבש. אך אכתי יש הכרח לבאר שיש בבבלי דברים אחרים מהירושלמי, שכן אם כל התירוץ הוא הא בלח הא ביבש, איך למד מזה אביי שגודשה הוא שליש יותר?
בעבר פירשתי שהכוונה של הבבלי היא לבאר קושיה שלא שאלו בירושלמי - שאם בדברי הימים מדובר ביבש, מדוע שתי המידות קרויות בת. וכוונתו באומרו לגודשא היא שמה שהמידה בדברי הימים פחותה מהבת בעלמא של מלכים, ובכל זאת היא קרויה בת, נובע ממה שגודשא של המידה הקטנה שבדברי הימים היא שליש מלבר לתכולת בת זו עצמה. וביחד עם הגודש הזה הם כמו הבת שבספר מלכים, כי הגודש מוסיף שליש. ולפי זה מובן שכיון שיש קשר בין המידות על ידי הגודש, גם המידה הקטנה של היבש ראויה להיקרא בת. ומובן שאינו סותר לתירוץ של הירושלמי, וגם למה שתי המידות קרויות בת. ובאשר לפסוקים ביחזקאל, כתבתי שיש לומר שכונת יחזקאל לקבוע שיש לשמור את היחס של שלוש סאים לבת כמו שלוש סאים לאיפה, וכל אחד הוא עשירית מהכור דידיה. ולפי זה אין ביחזקאל כלל התייחסות לבת הקטנה של דברי הימים.
אך עתה נראה לענ"ד שהיו בישראל שני סוגי תקנים לבת ולכור של הלח. וכן מצאו ארכיאולוגים בת העשויה להיות תואמת ל20.7 ליטר (היא בדרך כלל מעט יותר גדולה, כנראה משום שלא מילאו את המידה עד הסוף) ובת התואמת ל31.1 ליטריח. יחזקאל בא לתקן קלקול שהיה במעשר, וכתוצאה מזה יבואו גם לקלקול בשיעור התרומה לנשיא, אך הוא לא בא לתקן ולחדש מידה כלשהיא. בפועל היו שתי מידות לבת. ההמון היו מפרישים מעשר בת קטנה כעשירית מחומר - כור גדול, וכך היה מעשר בכמות קטנה מדאי.[18]יחזקאל לא מנע אותם מלעשות בת קטנה, שאין בזה נפק"מ אם שומרים על היחס הנכון, אלא הוא בא לומר שיקפידו על יחסי המידות, וכשיעשו מעשר בת הוא יהיה עשירית מהחומר המתאים לגודלה, כמו שהאיפה מתאימה עשירית לחומר שלה[19]. אם הבת קטנה, היא תהיה עשירית מחומר, שהוא כמו החומר של האיפה, ואם הבת גדולה יעשו אותה עשירית מחומר גדול, העיקר שהיא תהיה עשירית. ואחר כך מוסיף יחזקאל שבהתאם לזה גם כשיפרישו לנשיא חלק (ששית האיפה מהיבש ועשירית הבת מהלח - כך מפרש המלבי"ם), היחס של אותה בת אל הכור יהיה כמו שקבע בהשוואת המידות.
אין להתפלא על כך שיש הבחנה בין כור לח לכור יבש, כי אדרבה, ככל שהמידה גדולה יותר יותר צריך להקפיד בה על הבחנה בין לח ליבש. וכן ראיתי שמצאו במחקר שהרומאים היו מקפידים יותר על הכלים הגדולים שיעשו הפרדה בין מידת לח למידת יבש[20].
וי"ל שהתרגום יהונתן והמדרשים והירושלמי שאומרים שהאלפים בת דמלכים הם בלח, כוונתם לומר שהם בבת גדולה, והשלושת אלפים בת דדברי הימים הם בבת קטנה. ולפי שאנו עושים את המידה הקטנה רק ביבש, ואת המידה הגדולה רק בלח, אמרו הא בלח הא ביבש, אך באמת בים שלמה שהוא לח הכוונה היא: הא במדת בת קטנה והא במידת בת גדולה. ולפי זה מיושב למה קורא למידה הקטנה בת. ועל כן לשיטתם א"צ להגיע לענין הגודש כדי להבין את הפסוק.
♦
ח.
מידות הלח והיבש האיטלקי - 'ביצה' – קיאטוס: 48 סמ"ק
במשנה מסכת כלים פרק יז משנה יא נאמר: "מדות הלח והיבש שיעורן באיטלקי זו מדברית".מכאן שיש חשיבות גדולה לברר את מידות האיטלקי, כי על ידיהן ניתן להבין מה הן מידות הלח והיבש אצלנו. בענין זה עסקתי בגליונות האוצר סח, ע, ולא נשנה כאן אלא בשביל דברים שנתחדשו לי בזה. תחילה יש להקדים מה שנודע במחקר שרבות מהמידות ברומא וביוון היו אותן מידות עם שם שונה, אלא שהרומאים לא השתמשו בחלק מהמידות הקטנות של היוונים, והיוונים לא השתמשו בחלק מהמידות הגדולות של הרומאים. הרומאים קבעו את התקנים ביוון משעה שכבשוה (בימי החשמונאים), והם השתמשו גם ברומי וגם בכל האימפריה, בצד השמות והתקן שלהם גם במידות בשמות של היוונים ובתקן של היוונים. בפועל, כשרצו להבדילו מתקן רומי כינו את התקן היווני 'אתונאי', 'אתקי' או 'אתי'.
בטבלת המידות שנקראות בויקפדיה 'יווניות' מצויין באותה שורה הוצמד להן השם "רומי", והא מהטעם הנ"ל, שהרומאים הם שקבעו את התקן, ולכן גם מידות יוניות נקראות במחקר "רומי". בטבלה זו השיעור בסמ"ק נכתב לפי קוטילה - 272.8 סמ"ק, שזה תקן שהונהג ברומי עצמה, אך בספר מידות ומשקולות של תורה כתב שלפי החוקר פטרי רוב הכלים שבהם השתמשו באימפריה נבנו לפי תקן 290 לקוטילה, שהוא בעצם התקן האטי. ופרופ' שצמן במאמרו על המידות (מובא במלחמת היהודים של יב"מ) כתב שהיה תקן מצוי בין 285- ל290. בהמשך נשתמש בתקן של 288 סמ"ק, כי הוא התואם למסורת הלוג ליטרה[21].
בטבלה זו הוספתי בסוגריים את המידות שלשיטתי מקבילות למידות שלנו.
מדדי קיבולת נוזלים:
שם יווני
כתב יווני
שווה ל
ליטר
תֵיאוּר (עם מקבילה למידות שלנו)
קוכליאריון
4.5 מ"ל
כַּף
צ'מה
2 קוכליאריה
9.1 מ"ל
כף גדולה / קונכיה
מיסטרון
2+1 ⁄ 2 קוכליאריה
11.4 מ"ל
ליגולה רומית
קונצ'ה - כמאה
5 קוכליאריה
22.7 מ"ל
מלא בקליפה
קיאתוס
10 קוכליאריה
45.5 מ"ל
קיאתוס רומי (ביצה)
אוקסיבאפון
ὀξυβαφον
1+1 ⁄ 2 קיאטוי
68.2 מ"ל
אצטבולום רומי
טיטרטון –
המיקוטילה
τέταρτον, ἡμικοτύλη
3 קיאטוי
136.4
קוורטריוס רומי
קוטיליה, טריבליון או המינה
κοτύλη, τρύβλιον, ἡμίνα
6 קיאטוי
272.8 מ"ל
קוטילה רומית
קססטס
Ξέστης
12 קיאטוי
545.5 מ"ל
סקסטריוס רומי
הוֹס / צ'וס/ כווס
72 קיאטוי
3.27 ליטר
קונגיוס רומי
(8 לוג)
קרמיון
8 הוס
26.2 ליטר
אמפורה רומית רביעית
(64 לוג)
מטרטס
Μετρητής
12 הוס
39.3 ליטר
אמפורה (96 לוג)
מדדי הקיבולת היבשה:
שם
יווני
שווה ל
מקבילה מודרנית
תֵיאוּר (עם מקבילה למידות שלנו)
קוכליאריון
4.5 מ"ל
קיאתוס
10 קוכליאריה
45.5 מ"ל
קיאתוס רומי (חצי תומן)
אוקסיבאפון
ὀξυβαφον
1+1 ⁄ 2 קיאטוי
68.2 מ"ל
אצטבולום רומי (תומן)
קוטיליה או המינה
6 קיאטוי
272.8 מ"ל
קוטילה רומית (רבע קב)
קססטס
Ξέστης
12 קיאטוי
545.5 מ"ל
סקסטריוס רומי(חצי קב)
קויניקס
24 קיאטוי
1.09 ליטר
מנת הדגנים היומית של גבר בוגר - (קב)
המיקטון
ἡμίεκτον
4 צ'וניקים
4.36 ליטר
סמימודיוס רומי (4 קבים)
הקטאוס
8 צ'וניקים
8.73 ליטר
מודיוס רומי (8 קבים)
מדימנוס
48 צ'ונייקים
52.4 ליטר
מדימנוס (8 סאים)
מַטְבֵּעַ
יְחִידָה
שם יווני
שווה ערך
מִשׁקָל
אובול או אובולוס
ν�βολΌς
1 ⁄6 דרכמה
0.72 גרם
דראמה או דרכמה
6 אובולים
4.3 גרם
מינה
μnᾶ
100 דרכמות
430 גרם
כִּשָׁרוֹן טאלאנטון
מינאות
יש שתי מידות שחסרות בטבלה. 'המימדינדיוס' – חצי מדימנוס הוא שוה לאמפורה רומית רביעית - 26.2 ליטר, והוא מקביל לארבעה סאים יבש, וכמו כן המי כווס שהוא חצי כווס והוא שווה ל4 לוגים. והוא שליש ההין, שהיא מידה הכתובה בתורה.
אם ננסה להתאים את המידות האלו לנפח העולה מהמידות לפי הגר"ח נאה, או שיטת הרב שטרנליכט הקרובה לו, לא נמצא שום התאמה לא בלח ולא ביבש.
הרב וייס במידות ומשקולות של תורה (פרק קמח), ופרופ' גרינפילד בהמעין (כח ד תמוז תשמח)[22], ניסו לחפש התאמה לרוב המידות, וגילו שאפשר להתאים את המידות לפי ההנחה שהביצה היא 48 סמ"ק. הם מצאו התאמה מושלמת ביבש כשהלכו לפי תקן של 290 סמ"ק לקוטילה, שכן לפי תקן זה קיאטוס היא מידה התואמת לביצה שהיא 48 סמ"ק. ומאחר שגם אצלנו כל המידות נמדדות בביצים, מוצאים הקבלה לרוב מידות היבש שהוזכרו בתוספתא בבא בתרא פרק ה הלכה י: "לא יעשה אדם מדה חסירה או מדה יתירה בתוך ביתו מפני שמרמא בה אחרים בכל מקום עושין: תרקב, וחצי תרקב, קב, וחצי קב, רובע, תומן, וחצי תומן, ועוכלא".
אולם התוספתא ממשיכה: "ובלח: הין, וחצי הין, ושלישית הין, ורביעית הין, ולוג, וחצי לוג, ורביעית, ושמינית, וחצי שמינית, ואחד משמנה בשמינית וזהו קורטוב".
ובזה ההתאמה גם לשיטתם אינה מלאה, אלא שאפשר למצוא התאמה חלקית לפי שיטת הראשונים שלוג שוה לרבע הקב, כי לקוטילה יש התאמה עם הלוג, ואמרו שיש סמך גדול לכך ממה שמצינו בתרגום השבעים, שלוג מתורגם קוטילה. ומעתה הקונגיוס – כווס - 12 קוטילה, הוא ההין שהיה 2480 סמ"ק. כיון שבהין יש 48 רביעיות לוג, והמיכווס (שלא נרשם בטבלה, אך גם הוא היה) תואם לחצי ההין, ועולה מזה שרביעית הלוג היא איצטרבלום, והוא רבע קוטילה - 72 סמ"ק.
אם אנו באים להסתמך על תרגום השבעים. יש לדעת כפי שהעירו גם הם, שתרגום השבעים לנ"ך לא בא בחשבון כיון שאינו מוסמך, וגם בענין המידות יש בו סתירות, לכן נתייחס רק לתרגום השבעים על התורה. התרגום הידוע כיום אינו התרגום המקורי והשלם שעליו דברה הגמרא, שהרי מצד אחד יש בו רק ארבעה מהשינויים שהוזכרו בגמרא, ומצד שני יש בו תוספות לא מובנות. יש שינוי בשנים ששלח הוליד את עבר, ועוד. לכן נראה שחלו בו ידים בהעתקות. אלא שעכ"פ יש להניח שאם היה כתוב בו משהו כתרגום של מידה הוא היה נשמר, כיון שהוא ענין שהקפידו הרבה על שמירתו. לכן עם כל הפקפוק בתרגום זה, נראה שבענין המידות יש מקום ללמוד ממנו.
בתרגום השבעים הין לא מתורגם כלל אלא נשאר הין (גם סאה לא תורגמה. רק איפה תורגמה לאויפי, שהיא מידה מצרית שלא ברור כמה הכילה באותו זמן). ולענ"ד לפי הבנת הרב וייס ודעימיה, שהם באו לתרגם את המידות, מזה מוכח שהין אינו כווס, שאם התכוונו לתרגם למידה, משמע שהיה ידוע להם תקן קבוע תואם למידה שלנו. וא"כ גם ההין היה צריך להיות מתורגם לפי אותו תקן לכווס. לשיטתי י"ל שמה שכתוב שלוג הוא קוטילה, הוא דוקא משום שאין מידה ישירה ללוג ביוונית. וכמו שבענין סאה הם כותבים מטרון, דהיינו מילה שפירושה הוא 'מידה', כך גם כאן כתבו קוטילה, כפירוש המילה שהוא קערית - ספל, כלומר ספל של שמן או יין. ותו לא מידי.
ומכל מקום, עיקר הקושי בשיטה זו אינו מתרגום השבעים, אלא הוא מה שנראה מחז"ל להדיא שהכוונה בהשוואה למידת האיטלקי בלח אינה כדבריהם.
♦
ט.
רביעית היא טיטרטון ורבע - 108 סמ"ק
בירושלמי שקלים (ג, ב), שיש לו מקבילה בשבת (ח, א), ובפסחים (י,א), יש סוגיה שבה מבואר להדיא שיעור רביעית באיטלקי, ובהמשך יש לסוגיה זו גם קשר גם לבבלי בפסחים, כפי שנראה להלן.במשנה המובאת בבבלי שבת דף עו ע"ב איתא: "המוציא יין כדי מזיגת הכוס".
ובגמרא: "תנא: כדי מזיגת כוס יפה. ומאי כוס יפה - כוס של ברכה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: כוס של ברכה צריך שיהא בו רובע רביעית, כדי שימזגנו ויעמוד על רביעית". כלומר מתחייבים על הוצאה בשבת אם היא כמות של רובע רביעית, כי כשימזגנו הוא יהיה רביעית.
ובירושלמי פרק ח הלכה א איתא: "ר' זעירא שאל לר' יאשיה כמה שיעורן של כוסות. א"ל נלמוד סתום מן המפורש. דתני ר' חייה ד' כוסות שאמרו ישנן רביעית יין באיטלקי... כמה הוא שיעורן של כוסות. ר' אבין אמר טיטרטון ורביע".
דברים אלו אינם מתיישבים לשיטת הרב וייס, מפני שר' אבין היה צריך לומר ששיעור הכוס הוא איצטרבלום, שהרי לדברי הרב וייס זה שיעור רביעית.
יש מי שכתב לפרש שכוונת הברייתא של רבי חייא לומר שתמצא את שיעור ד' כוסות באמצעות רביעית יין באיטלקי, כלומר ששיעור רביעית הוא רביעית האיטלקי. ומכיון שקססטס היא מידת יסוד שרביעית ממנה קרויה קוורטריוס רומי, הרי נודע לנו בזה שיעור רביעית, שהוא בדיוק כמו רביעית של הרומאים.
אך לדבריו קשה, שא"כ למה הזכיר את המילה "יין", היה לו לומר רביעית באיטלקי. ועוד, שר' אבין אמר בסוף דהסוגיה טיטרטון ורבע, ולא מובן מאי קאמר למה הוצרך לומר רבע. וגם אם רצה לחזור לבאר שעל זה מדובר, ולא על שיעור ארבע הכוסות כולן, למה אמר ורבע, בואו החיבור, ולא אמר רביעית.
על כן לענ"ד כוונת רבי חייא היא כפי שאמרו בבבלי בשבת, שמשערים ברובע רביעית, וכוונתו היא שהשיעור הוא ביין איטלקי, שכן דרך מזיגתו של יין זה היתה ידועה אחד לארבע. וכיוצא בזה מצינו בתוספתא פסחים פרק ב הלכה טז שמדובר בה על "רביעית יין האיטלקי", ושם מדובר על שיעור שכרות. ונראה שבמילה 'האיטלקי' הכוונה היא לומר את חוזק היין, שבהתאם לזה הוא היה נמזג אחד לארבע.
ומה שאמר ר' אבין "טיטרטון ורביע", לענ"ד פירושו מובן לפי דרכינו. 'טיטרטון' כידוע הוא המידה רביעית ביוונית (כלומר רבע קססטס), 'ורבע' הוא רבע הקב (שהוא הקוטילה), כפי שביארו גם הרב וויס ודעימיה שקיאטוס הוא ביצה, והקוטילה היא 6 קיאטוס. למעשה, שיעור זה הוא שיעור לכל ארבעת הכוסות אחרי המזיגה, דהיינו ללוג - 3/4 קססטס, אלא שאין מידה ביוונית - איטלקית מקבילה לה, ולכן נקט לשון נופל על לשון של רביעית, דהיינו שהיא רבע של המידה שלהם (קססטס) ורבע של המידה שלנו (הקב).
ולפי דרכינו יובן גם מדוע נקט לשון יווני טיטרטון במקום המקבילה הרומית קואדרניוס? נראה שנקט כך כדי ללמדנו שהתקן של כל המידות הוא התקן היווני שתקנו הרומאים, ולא התקן שנהג רק באטליה אצל הרומאים.
ולפני שנבוא לביאור המשך הירושלמי, נעיין במקבילה בגמרא בפסחים קט ע"א, שם איתא: "אמר רבי יצחק: קסתא דמוריסא דהוה בציפורי היא הות כמין לוגא דמקדשא, ובה משערין רביעית של פסח. אמר רבי יוחנן: תמנייתא קדמייתא דהוה בטבריא הות יתירה על דא ריבעא, ובה משערין רביעית של פסח".
רבי יוחנן מדבר על מידה הנקראת 'תומנייתא'. כיון שאמרו במשנה למדוד באיטלקי, נראה שהיא מידה יוונית - רומית. אך יש להבין מהי מידה זו, ומדוע לא שיער במידת המקבילה ללוג באיטלקי? ומהו "כמין לוגא", ולמה לא אמר הוא לוגא. ומה פירוש הות יתירה על דא?
ונראה שהדברים מתבארים בדברי הירושלמי הנ"ל, וכפי הנוסח המודפס בשקלים שבבבלי (ח ע"ב): "א"ר חנין לוגא דאורייתא - תמונתא עתיקא דמורייסא דציפורי. א"ר יונה וחכמנא לה (דב"ש[23]), דבית רבי ינאי הוה מכילין בה דבש. תני: חצי שמינית טברנית הישנה. א"ר יוחנן הדין דידן (הות) הוא, ולמה קרי ליה עתיקה מן בגין דהוה ביומי. אית דאמרי דהות זעירא ורבתא, ואית דאמרי דאזעירא ולא אזעירא כמה דהות".
ובגרסת הגר"א: "א"ר חנין לוגא דאורייתא תמונתא עתיקא דמורייסא דציפורי. א"ר יונה וחכמנא לה דבית רבי ינאי הוה מכילין בה דבש. א"ר יוחנן הדין דידן הוא, ולמה קרי ליה עתיקה מן בגין דהוה ביומי. אית דאמרי דהות זעירא ורבתא, ואית דאמרי דאזעירא ולא אזעירא כמה דהות. תני: חצי שמינית טברנית הישנה".
ונראה שרבי חנין אומר כדברי רבי יצחק בבבלי שיש לשער את הלוג על פי המידה העתיקה של המורייס בציפורי. לקססתא הרומית אין קשר לשמינית, על כן נראה שדברי הירושלמי מפרשים את הבבלי שקסתא הוא שם כללי לכלי למידה, כפי שכתב כאן רש"י. וכן תלמיד הרשב"א "קסתא דמורייסא. מדה שמודדין בה המורייס". וכן מובא בכפתור ופרח פרק טז "קורין לו קסט בערבי, בפתחות הקו"ף. ומשקלו אלף וג' מאות וחמשים דרהם". ורבי חנין קרא לה בשם הפרטי 'תמונתא' - 'שמינית', משום שהמידה שבה היו הרומאים מודדים ללח את המידות האחרות היא הקונגיוס – שהיה שמינית אמפורה הרביעית, ונקראה ביוונית כווס או הויס. וראיה לכך שהיו רגילים האיטלקים למדוד את מידותיהם היא ממה שיבוא לקמן שהחוקרים בונים את מידותיהם לפי הכלי שתוקן לשם זה, והוא הקונגיוס של אספסיאנוס.
ולפי זה מה שאמרו שהוא "כעין לוגא", פרושו שמהקונגיוס לומדים את הלוג והרביעית, שכן הוא כפולה של לוג. אפשר שגם ראו רמז במה שנקראה שמינית לכך שמידה זו היא 8 לוג, אך זה אינו מוכרח.
עכ"פ, לפי מידת הליטרה המקבילה ללוג לפי מסורת הגאונים, כפי שנציין להלן, אותה שמינית היא 8 לוג.
רבי יונה אמר שהוא מכיר את המידה הזו, ובביתו של רבי ינאי היתה והיו משתמשים בה. או שהיו משתמשים בה למדידת דבש. יתכן שדבש הוא ט"ס, שנמשכה מהנוסח של (דב"ש) הנ"ל.
אח"כ הגמרא מביאה ברייתא, שאומרת שהלוג נמדד על פי חצי שמינית טברנית הישנה, כלומר על פי מידת המיכווס, שהוא חצי קונגיוס, שהוא למעשה ארבע לוג. בבבלי אמר רבי יוחנן שהיא שמינית, וי"ל שאין כאן מחלוקת שמהחצי שמינית נודע השמינית, וכיון שהקסתא היא הכלי מידה הרשמי של המלכות שהיא שמינית, קרי רבי יוחנן לחצי שמינית – שמינית, שכן מהמידה שהיתה חצי שמינית לומדים על השמינית. ואמר שהיא יתרה על המידה העולה מהקסתא רבעא, כי לדעתו הקסתא של ציפורי לא היתה מדוייקת, והכוונה לרביעית לוג אחת. וזה הבדל קטן של 1/33, כי במידה זו יש 32 רביעיות לוג.
ובאופן אחר יש לבארו לפי רש"י, שכתב: "תמנתא קדמייתא - מדה שהיתה בה כבר בטבריא הות יתירה - על תמנתא דהשתא רביעית. ובה משערין רביעית לפסח - שהיו ממלאין אותה ומנערין אותה לתוך אותה של עכשיו עד שהיא מליאה, ומים הנשארים בתמנתא הן הן רביעית".
כלומר, לפי רש"י המילה "דא" אינה מוסבת על הקסתא, אלא הכל מדובר על התמניתא, שהיו שתי מידות כאלו, ובין אחת לשניה היה הפרש של רביעית. וכך, באמצעות ההפרש בין הישנה לחדשה נודע שיעור רביעית. לפי דבריו אין הכרח שבתמניתא עצמה יש משהו שקשור ללוג, אלא שעכ"פ מכח ההשוואה לירושלמי ברור שגם הקסתא היתה תמניתא, שבאמצעות המידה הזו לכשעצמה היו משערים. לכן מצירוף הירושלמי לבבלי חייבים לפרש שהתמניתא היא הקונגיוס, כפי שביארתי.
הירושלמי מביא את דברי רבי יוחנן שמידה זו היתה קיימת בימיו וקוראים לה "עתיקה", כלומר הישנה, להבדיל מהחדשה, כי במסחר עשו במידה זו שינויים, והמידה הרשמית עלתה וירדה עד שחזרה להיות כמוה, או שגם אחרי הירידה לא חזרה להיות כראשונה. לפי הגר"א בהגהותיו, דברי רבי יוחנן מוסבים על מידת הקסתא של ציפורי שנקראה לפני כן עתיקה, ולכן הוא משתמש בלשון עתיקה, וכן מסתבר.
עכ"פ למדנו שהקונגיוס היא המידה שממנה הוציאו את שיעור לוג, ואכן לפי מסורת הגאונים שהבאנו במאמרים קודמים על פי רש"י ור"ח בעירובין, ובפירוש הגאונים לטהרות, ליטרה היא לוג, והליטרה היא 430 גרם, כמו המינא היווני, וכמו שהיה מקובל גם אצל הגאונים מאה דינר ערבי שהוא ליטרה. ולפי זה הקונגיוס שלפי התקן של 288 סמ"ק לקוטילא הוא 3456 סמ"ק, והוא 8 לוג.
גם דברי הבבלי והירושלמי הללו אינם מתיישבים עם שיטת הרב וייס, שקשה למה חכמים מחפשים מידת תמנתיא לדעת מהו השיעור, כאשר המידה הבסיסית של היוונים והרומים היא קוטילה, וגם יש רביעית ממנה, שהיא האסטרובלום.
ונראה שבאמת אין צריך למצוא התאמה מלאה לכל המידות, כי לא יכולה להיות התאמה מלאה, מאחר שהם לא באו והעתיקו מאיתנו את המידות. מדוע שבאיטליה יקבעו כמו השיעורים שלנו. אלא נראה שההתאמה נובעת ממה שהשיעורים שלהם ושלנו מיוסדים על דבר שיש בטבע, והוא הביצה המצויה, שנפחה הוא כמו כלי שמכיל בטבע מידת נפח קטנה.
לפי זה מובן מאוד מה שעל פי הקיטאטוס אנו מוצאים את התאמת כל השיעורים.
ההשוואה בין המידות עולה גם מתוך החשיבות המרכזית שיש בשתי מערכות המידות לקב, השוה לקוניקס (שמות אחרים: הוניקס- כויניקס). נראה שגם התאמה זו אינה מקרית, ונעוצה בענין טבעי. לפי מה שכתוב בויקיפדיה, בעולם היווני (למשל אצל ההיסטוריון הרודוטוס), הכּוֹיְנִיקְס הוגדרה רשמית "קצבת החיטה היומית המינימלית לאדם עובד או לעבד". פלביוס אומר שחייל רומי קיבל 4 מודיוסים של חיטה לחודש (של 30 יום). ונראה שהשיעור נעשה מתוך החשבון על הכמות המקובלת לחיטה, שכן מודיוס רומי אחד שווה בדיוק ל-8 כּוֹיְנִיקְס. אם נחלק את 32 הכּוֹיְנִיקְס שמקבל החייל ל-30 ימי החודש, נקבל בדיוק: 1 כּוֹיְנִיקְס ליום (עם שארית קטנה של 2 כּוֹיְנִיקְס לגיבוי ופחת).
א"כ הם לקחו את התקן היווני העתיק, לפיו בן אדם זקוק לכ-1.1 ליטר של גרגירי חיטה ביום (כ-830 גרם) כדי לשרוד ולעבוד פיזית, ותרגמו אותו למערכת המידות שלהם (4 מודיוסים).
ואנו רואים שגם אצלנו יש קשר בין מידה זו למנת הדגנים, כי נראה שזה היסוד לשיעור "ראשית עריסותיכם" לפי שמאי במשנה מסכת עדויות פרק א משנה ב "שמאי אומר מקב לחלה". אך למעשה נקטו חכמים ששיעור הפרשת חלה כדי עיסת מדבר מהמן, שהוא שיעור נפח התזונה מכלל המאכלים שאדם אוכל, ולא רק מהדגנים. מכל מקום, גם לפי חכמים השתמשו בקב לאמוד מידה הנצרכת לדגנים, אלא שאצלנו אמדו בה באופן קטן יותר, כי לא צריכים לאכול בצורה מופרזת. כך שאצלנו כמות של קב - 1.1 ליטר – כ 24 ביצים מהחיטה שבשדה, שימשה לפי ר"ש לשלושה ככרות שנאכלו בשלשה ימים. והוא מה שאמרו בסיום אותה משנה יא במסכת כלים על שיעור שתי סעודות בעירוב, שמקילים בהן שיהיו בשליש פחות מסעודה גדולה: "ר' שמעון אומר משתי ידות לככר משלש לקב". כלומר, בשבת מסתפקים בשני שליש מהרגיל, אך בעלמא מקב עושים שלש ככרות, וכל כיכר כזו היא מדת הדגנים הנצרכת לאדם ליום - 8 ביצים. וי"ל שהמידה קב נקבעה אצלנו מתוך חישוב כמה אדם יהודי צריך לאכול, שהוא שליש מהכמות שהגויים קבעו לאכילת אדם.
לפי זה, המודיוס הוא מידת של 8 קבים, שזו מידת הדגן שנצרכה ל8 ימים – רבע מהחודש.
ומידות הלח נקבעו לפי העקרון של הוספת שליש, כדברי המשנה ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש שבלח יש שליש יותר. ואולי הוא כפיצוי על כך שבלח לא שייך בגודש, מחשבים את גודלו כנגד היבש בגודש. לכן אצלנו סאת הלח גדולה בשליש מסאת היבש, והאמפורה קוואנדלוס שימשה גם ליבש, והיא מידת ארבע סאים יבש, והמידה גדולה ממנה בשליש בלח – מטרטס, שהיא שוה לארבעה סאים לח. הקונגיוס הוא שמינית מהאמפורה, והוא 8 לוג -2/3 של הין, וכן יש כמה מידות שהן כפולות של לוג.
♦
י.
דברי יב"מ. עישרון - שבע קוטילות אתונאיות
עוד יש לעיין בזה בדברי יב"מ, שהוא חי בתקופת הבית. בהקדמה לתרגומו של קלמן שולמן לספר מלחמת היהודים הביא עדות שהגר"א אמר לבנו, שהוא משתוקק להעתקת "יוסיפון לרומיים" ללשון הקודש, כי באמצעותו "נוכל להגיע אל מטרת כוונתם של רבותינו ז"ל בתלמוד ובמדרשים בדברם במקומות רבים בענייני ארץ קודשנו ובית מקדשנו".בספרו קדמוניות היהודים (ספר ג פרק ו, ו) כתב יב"מ על לחם הפנים: "[הלחמים נאפו] משני אַסָּארוֹן, אשר הוא מדד של העברים המכיל שבע קוטיליות אתונאיות".
המתרגמים תרגמו "אסארון" - עשרונות, כי כתוב לפני כן "שני", אך איות מדויק של המילה שהוא כתב זה עישרון, ומבואר שהוא בא להבהיר את מידת עשרון. ואכן לא מסתבר שיב"מ יתרגם למידות האטלקי דוקא את מידת שני עשרונים, כאשר ברוב המקומות מדובר רק על עישרון. נמצא שלדבריו עשרון, שהוא להלכה המידה שממנה מפרישים חלה, הוא 7 קותילה אתי.
ונראה שדבריו בנויים על המסורת בהפרשת חלה, שכפי שמבואר בגמרא עירובין פג, שמה שנאמר במשנה בעדויות א, ב "קב ומחצה חייבים בחלה, ומשהגדילו המדות אמרו חמשת רבעים חייבין", הוא במידות ירושלמיות וציפוריות, אבל במידה מדברית המידה החייבת בחלה היא 7.2 רבעי קב. וכבר הראינו לעיל שרבע קב מקביל לקוטליה בתקן אתונאי. ונראה שיב"מ הולך לפי המסורת שלפיה קוטילה היא רבע קב, והשמיט את החומש מהחשבון כדי לעגלו. לפי זה הקב 6 קוטילה, הסאה 24 קוטילה, האיפה 72 קוטילה, והכור 720 קוטילה.
אכן במקומות אחרים כתב יב"מ שיעורים שאינם תואמים לתקן המדברי. ונראה לבאר זאת בהקדם הידוע שיב"מ היה בשלב הראשוני של המרד מנהיג המרד בגליל. בתקופת יב"מ, ציפורי היתה מוכרת כבירת הגליל, ותארה על ידו "פאר הגליל כולו". וכך כתבו בויקיפדיה "ציפורי הוקמה בתקופה ההלניסטית, והוכרזה כבירה המנהלתית של הגליל על ידי גביניוס". אלא שקבעו את מידות ציפורי לכלל העם כמידות הנוהגות במסחר רק אחרי החורבן, כשהמרכז הפך להיות בגליל.
מסתבר שיב"מ, שהיה מודע למידות של ציפורי ונהג על פיהן, אמר במקומות אחרים את השיעורים לפי מידות ציפורי. רק במידת העישרון אמר לפי התקן המדברי, כיון שהמידה הזו היתה ידועה לכולם בשימוש הלכתי להפרשת חלה.
ועוד נראה, שכמו הרבה מחברים יב"מ לפעמים מעגל את המידות, וכפי שביארנו שנראה שעשה גם בענין העישרון. ובפרט יש לו נטיה לעשות זאת כאשר על ידי העיגול הוא אומר מידה שתואמת לחלוקה המידה ליחידות דומה לחלוקה שאצל הגויים. יב"מ גם לא קבל על עצמו לבאר את התורה לפי המקובל אצל הפרושים. הוא מתייחס לפרושים בספרו קדמוניות ספר שמונה עשרה כאלו שחושבים שרק הם יודעים לפרש את התורה, ואילו הוא הולך בדרך כלל לפי תרגום השבעים גם בפסוקי הנ"ך. במידת הים של שלמה הוא נוקט כמו התרגום, שהשמיט את המידה במלכים של 2000 בת, וכתב רק את המידה של 3000 בת. נמצא שלשיטתו אין מקור לחלק בין סאת לח לסאת יבש, ולכן אין לחפש את ההבדל הזה בכתביו.
לפי זה יובנו היטב דבריו במקומות האחרים.
תרגום של מידת הבת הכתוב אצלו בקדמוניות ספר ח פרק ב. ויש להקדים, שבמלכים א ה כתוב ששלמה שלח לחירם 20000 כורים של חיטה ו20000 כורים של שמן. אך יב"מ הולך אחרי תרגום השבעים, שהפכו את הכורים של השמן לבתים. בפיסקה ח הוא כותב שחירם ביקש "עשרים אלף מטטרטס של שמן". ושם בפיסקה ט (במהדורה של ניזה, ששם נמצא המקור ביוונית, הוא פיסקה 57) הוא אומר שאכן "נשלחו לו מדי שנה עשרים אלף כורוס חיטה, ומספר דומה של באתּוּס שמן, והבַּת יכולה להכיל שבעים ושניים קְסֶסְטֶס [סֶקְסְטָרִים, קסטים]".
לפי הנחתינו שיב"מ הולך לפי תקן צורי, שמגדיל את התקן המדברי ב1.44, לכן המידה של הבת הזו אכן קרובה למידה של מטטרטס, שמכילה 72 קסססטס, ונראה שהוא מזכיר את המדיה בקססטס, כיון שכמו כן בבת יש 72 לוג.
ועל ההין כתב בספר ג פרק ח פיסקה ג, שם הוא מתייחס לשמן זית למשיחה במשכן שהיה מעורב בהין שמן, ואמר על ההין "הוּא מִידַת הָאָרֶץ שֶׁלָּנו וְהוּא מֵכִיל שְׁנֵי כּוֹסִים אֲתֵנָאִיִּים".
"מידת הארץ שלנו" מתפרץ בבירור על איזור הגליל – תקן ציפורי מעוגל.
ובקדמוניות ט, ד סי' ה הוא מדבר על הסאה שהוזכרה בנבואת אלישע, שהיא מידת יבש. במלכים ב פרק ז פסוק יח כתוב: סָאתַ֨יִם שְׂעֹרִ֜ים בְּשֶׁ֗קֶל וּֽסְאָה־ סֹ֙לֶת֙ בְּשֶׁ֔קֶל יִהְיֶה֙ כָּעֵ֣ת מָחָ֔ר בְּשַׁ֖עַר שֹׁמְרֽוֹן. ויב"מ כתב (פיסקה 85) "עד שקנו שתי סאטון שעורים בשקל, וסאטון של סולת בשקל, כפי נבואת אלישע. הסאטון שוה מודיוס וחצי איטלקי". מכיון שאצל יב"מ אין הבדל בין לח ליבש, מובן שכשמחלקים את המטטרטס ששוה לבת ולאיפה לשלוש, יוצא שהיא כמידת מודיוס וחצי.
ובספר טו פרק ט פסקה ב הוא מתאר רעב בימי הורדוס, וכתב שהורדוס חילק חיטה (הנוסח על פי מהדורת ניזה בתרגום מחשב): "והוא [הורדוס] שלח אל מחוץ לגבולות המדינה כורים במספר של כעשרת אלפים, והכור יכול להכיל [שווה ל-] עשרה מדימנוסים אתונאיי..." לפי האמור שהוא מתייחס לתקן הצורי, גם כאן הוא עשה עיגול שמביא לשיעור של מידה המורכבת בצורה דומה לשלנו, רק שכאן העיגול הוא יותר גדול. כור צורי לפי ההנחה שהסאה היא מודיוס וחצי, הוא 404 ליטר. ועשרה מדימנוסים היינו מעל 500 ליטר. ונראה שהוא עיגל את המידה גם כדי להרשים, וגם כדי שתתחלק לעשרה מידות, כמו שהכור נחלק לעשרה איפות.
נמצא שבסופו של דבר יב"מ מלמד אותנו שני דברים. האחד, מוכח מדבריו שהמידות שיש להשוות אותן בינינו לאיטלקי הן רומיות לפי תקן אטי, כפי שכתב על העשרון שהוא 7 קוטלי אטי. והשני, שרבע קב הוא קוטילה. ומדבריו על העשרון, שהם העיקר, מצטרפים למה שפירשנו בדברי הגמרא על התומניתא, שהתומניתא היא הקונגיוס, שקרוי שמינית, ולפי מסורת הליטרה לוג היא שמונה לוג ולא ששה לוג. והראיה לחיזוק לזה היא מדברי יב"מ שהקוטילא היא רבע קב, וזה מוכיח שהלוג הגדול ממנה בשליש.
הירונומוס הנוצרי, המתרגם הלטיני של התנ"ך, הלך בעקבות יב"מ. וכנראה למד ממנו לתרגם את הלוג לקססטאס, ולא כבתרגום השבעים לקוטילה. אך להין ולאיפה ולסאה הוא אינו נותן מקבילה רומית, כנראה שלא הייתה ברורה לו האמת בהשוואות של יב"מ. סאה שנאמרה במלכים הוא מתרגם מודיוס, משום שזה שם כללי למידה, כמו בתרגום השבעים.
לפי כל האמור יוצאת התאמה במידות היבש, התאמה לכפולות של לוג במידות הלח. והראיה הגדולה לכל זה היא שיש תיאום מלא בין זה למסורת הגאונים ורש"י שהלוג הוא ליטרה, שכן מאה זוז לפי דרכמה יוונית שהיא 4.3 גרם, הם 430 גרם.
ובירחון האוצר גליון ע' הראינו שיש מסורת אצל הגאונים, שמובאת גם בר"ח, רבינו גרשם ורש"י, שלוג הוא המשקל של ליטרה, וכן נראה לפי הירושלמי בתרומות פ"י שלוג הוא מאה זוז בעלמא או מאתים זין ירושלמי. וזה תואם לשיעור שלנו, לפי ההנחה שהזוז הוא הדרכמה היונית שהיתה 4.3 גרם. כעת נוסיף שההשוואה בין זוז לדרכמה יונית עולה מדברי יב"מ בקדמוניות ספר שלישי פרק ח, א: "והשקל הוא מטבע של העברים ומחזיק ארבע דרכמות אטיות" (בתרגום אברהם שליט). מדוע הוא כותב לפי המערכת המוניטרית האתונאית ("התקן האטי"), המבוססת על דרכמה מכסף נקי במשקל של כ-4.32 גרם (וטטרדרכמה של כ-17.28 גרם)? משום שזה היה התקן המסחרי המוביל בעולם ההלניסטי מאז כיבושי אלכסנדר מוקדון. גם כאשר האימפריה הרומית שלטה פוליטית, הכלכלה במזרח הים התיכון המשיכה להתנהל במונחים יווניים.
וכן אנו רואים שחז"ל במטבעות הכסף עושים בדיוק את החלוקה היונית שמקבילה למעה, זוז, סלע, מנה, כיכר, וגם אצל היוונים האובול חולק לעיתים לחצי אובול, כמו שאצל חז"ל המעה חולקה ל-2 חצאים שנקראו קונטרוניק (חצי מעה), והוא הפונדיון. אצל הרומאים הדינר התחלק ל-4 ססטרצים, וכל ססטרציוס ל-2 פונדיונות, ועל כן אצלם פונדיון הוא 1/8 דינר, בעוד שאצל חז"ל הוא 1/12 דינר. את ההסבר לזה כתב ד"ר עידלר[24]. חז"ל שימרו ובנו במודע מערכת הלכתית עצמאית המבוססת על יסודות יווניים, תוך שהם משלבים בה שמות רומיים, אך מעניקים להם יחסים מתמטיים שונים מהתקן הרומי. המבנה היווני המסורתי שימר חלוקה ל-6, בניגוד מוחלט לחלוקה הרומית, שמבוססת רק על כפולות של 4 ו-2. כאשר חז"ל "אימצו" מטבעות נחושת רומיים כמו הפונדיון (Dupondius) והאיסר (As), שהוא חציו, הם היו צריכים להטמיע אותם בתוך המבנה היווני שלהם. לכן חז"ל קראו לדרכמה בשם "דינר", כיוון שזה היה השם הפופולרי והרשמי למטבע כסף בעל ערך דומה, אך הגדירו את הפונדיון המקומי כחצי מעה (חצי אובול), מה שהביא אוטומטית ליחס של 1/12 דינר, מתוך מטרה לשמור על הרמוניה מתמטית עם שיטת ששת האובולים, ולא מתוך כפיפות להגדרות המוניטריות של רומא. זהו ביטוי מובהק לעצמאות משפטית והלכתית: הרומאים קבעו את ערך המטבע הפיזי, אך חז"ל קבעו את "תקן המטבע הלשוני וההלכתי" לפיו יישפטו דיני התורה (כמו קידושין, פדיון הבן, ונזקים).
המידות של היוונים והרומאים התחברו יחד גם בלִיטְרָא או לִיטְרָה, שהיא ביסודה מידת משקל ששימשה אח"כ גם לנפח שבו מדודים נוזלים. המילה ליטרה היא יוונית ושימשה כשם נרדף למילה הלטינית Libra (ליברה - פאונד רומי). הרומאים הגדירו את הליברה כיחידת משקל -327.45 גרם, אך היא אינה זהה למשקל המינא היוונית, ששוה למאה דרכמה שהיה 430 -432 גרם. הליטרה של חז"ל (המופיעה במשנה כמידת נוזלים או ירקות) היא תיאום ושינוי שעשו לליברה הרומית, בדיוק כמו שעשו לפונדיון, ולכן הקבילו אותה למינא היווני בתקן האטי.
ונראה שהיסוד למידה המדוייקת, שהיא הדרכמה היווני שמאה ממנה מקבילה לליברה- ליטרה הרומאית נודע לאמוראי בבל, כי אותו שיעור המשיך בדרכמה הסאסנית, שהיתה 4.28 גרם. במטבעות בר כוכבא הוטבע הסלע על טטרדרכמה והזוז על הדרכמה, כאשר התקן של השקל הוא 13.3- 14.6, מפני שזה התקן שבו השתמשו בזמנו. אך התקן הקדום נשמר, והפרסים הסאסנים קבעו את התקן אצלם כמו התקן היווני הקדום. לכן הייתה תקופה בסוף ימי התנאים ובתחילת ימי האמוראים שבו לא היה מטבע בתקן הנכון. בימי שאפור השני (309- 379 למנינם) נקבע גם משקל הזהב בתקן דומה של 4.2 גרם למטבע הזהב. וכעין זה המשקל שנקבע לדינר הזהב אצל הערבית 4.25 גרם, וקרוב לו אצל הביזנטים – הסולידוס שהיה 4.3 גרם. וזה הביא למסורת שדינר הזהב הוא במשקל של זוז.
בעקבות המסורת שלוג הוא ליטרה ששוה למינא היוני, לאחר שנקבע אצל הפרסים הסאסאנים משקל הזוז – דרכמה ל4.28 גרם, לא היה כל כך צורך לאמוראים לחשב את מידת הנפח של הביצה כדי לדעת מהו לוג ורביעית. ואולי בגלל זה אנו מוצאים את החישובים של הנפח והמשקלים רק בתחילת ימי האמוראים.
לסיכום: למידות הגר"ח נאה והרב שטרנליכט אין התאמה כלל בשיעורי נפח האיטלקי בלח, ואילו הקשיים בשיטה של הרב וויס ודעימיה הם:
א. לפי דרכו יוצא אגודל קטן שאינו תואם במציאות לטפח.
ב. מהסוגיות שבהן הירושלמי והבבלי משווים למידות האיטלקיות עולה שלוג אינו קוטילה.
ג. אינו תואם למסורת המשתמעת מהירושלמי שלוג הוא ליטרה.
ד. אינו תואם לתרגום השבעים, כיון שהוא לא מתרגם הין להויס.
ה. אינו תואם לדברי יב"מ בשיעורים של בת, הין, סאה וכור.
♦
יא.
שיעור האמה בהר הבית לפי דברי יב"מ על מידות בהר הבית
לענ"ד יש להביא חיזוק לשיעור האמה מתיאורי יב"מ על המקדש. בספרו 'מלחמת היהודים' (ספר ה', פרק ה'), מציג יב"מ מערכת מידות השונה מזו של המשנה במסכת מידות. עם זאת, ניכר בכל המקומות שיב"מ מודע היטב לממדים המוזכרים במשנה, והשינויים שהוא עורך הינם מכוונים ומתואמים.בתיאורי פתחי השערים ומבנה המזבח (מלחמת היהודים ה, ה, ג-ו), נוקט יוספוס במידות הגדולות באופן עקבי פי 1.5 מהמידות הכתובות במשנה. יוצא דופן הוא ריבוע המזבח, לגביו נראה כי עיגל את המספר וכתב שהריבוע הוא בן 50 אמה (במקום 48 אמה, שהן המכפלה המדויקת של 32 אמות המשנה פי 1.5).
לגבי הפתח המרכזי של האולם (מלחמת ה, ה, ד), כותב יב"מ שגובהו 70 אמה ורוחבו 25 אמה, במקום גובה של 40 ורוחב של 20 במשנה. על ההבדל בגובה הסביר ידידי הרב דוד ארלנגר שזה יכול להיות מוסבר בכך שיב"מ אומר את הגובה החל מתחילת המדרגות שמוסיפות שש אמות, שזה 46 אמות, והכפיל את התוצאה פי 1.5 וזה יוצא 69 אמות, ואת זה עיגל, בעוד שהשינוי ברוחב (מ-20 ל-25 אמה) משקף יחס שאינו מצוי אצלו בדרך כלל, פי 1.25. גם כאשר הוא מתאר כללית את עובי קירות המקדש (שם) הוא כותב "מסביב לצלעות של ההיכל (הנאוס) נמשכו חדרים רבים בני שלוש קומות, ופתחים הובילו אליהם משני צדי השער; [הקיר] היה בעובי של שמונה אמות". במשנה העובי הוא שונה בקירות: אמה, חמישה אמות וששה אמות, היחס בין זה ל 8 לא ברור.
על הגובה והרחב הכוללים של המבנה כתב "לפניו [בחזיתו] היו גובהו ורוחבו שווים – מאה אמה, אולם מאחוריו היה צר בארבעים אמה; כי בחזיתו בלטו משני צדדיו מעין 'כתפיים' [אומנות] לאורך של עשרים אמה לכל צד".
האורך הכללי של המבנה לא מוזכר במלחמת היהודים, אבל בוודאי שלאולם יש עומק, ובקדמוניות היהודים (ספר ח', פרק ג', פסקה ב') כתב מה שכתוב בספר מלכים פרק ו "עומק האולם במקדש שלמה היה עשר אמות", מסתבר שצריך להוסיפו למידות שכתב.
אחר כך כתב "הבאים פנימה הגיעו אל קומת הקרקע של ההיכל. לחלק זה, אם כן, היה גובה של שישים אמות ואורך שווה לו [שישים אמות], ורוחבו היה עשרים אמות. וחלל בן שישים האמות שוב חולק. החלק הראשון, אם כן, אשר נחלק [נחתך] בארבעים אמות, הכיל בתוכו שלושה דברים נפלאים ומפורסמים בפי כל בני האדם: מנורה, שולחן ומזבח קטורת. והחלק הפנימי ביותר היה בן עשרים אמות, והוא היה מובדל מן החלק הקדמי באמצעות פרוכת".
ובתיאור המישור השטוח שלפני העלייה למקדש, נראה שהשיעור נשאר ללא שינוי, כי אותו הוא מגדיר כבן 10 אמות (מלחמת ה, ה, ב). מסתבר שכוונתו בזה היא ל'חיל' המוזכר במשנה (מידות ב, ג), שרוחבו אכן 10 אמות, ומשתמע מדברי יב"מ שכך היה הדבר בכל רוחות השמים. ולגבי שיעור ההיכל הפנימי הוא כתב 60 אמה אורך על 20 אמה רוחב, וגובה 60 אמה, כמידות המקדש בספר מלכים.
יב"מ בכל המקומות מדבר על אותו המושג הנקרא "פֵּכִיס" (πῆχυς), דהיינו אמה בת שישה טפחים, והשינויים בלשון אצלו נובעים מהטיות דקדוקיות של המילה אמה. בדרך כלל הוא כותב "פֵּכֵייס" (πήχεις), שזה לשון הרבים של פֵּכִיס, ולעיתים המילה מופיעה בצורת השייכות ברבים "פֵּכֶאוֹן" (πήχεων). שינוי זה מופיע בתיאור ההיכל הפנימי, ולענ"ד אין לו כל משמעות מעבר להטיה התחבירית, פירוש כאומר "בשל כך וכך אמות"[25].
ככל הנראה, מידת ה'פכיס' אצל יב"מ הייתה בת 44.4 ס"מ, בהתאמה מלאה לאמה הרומית הסטנדרטית (השווה לרגל וחצי רומית בת 29.6 ס"מ). ראיה לכך היא מידת האיצטדיון שיב"מ מרבה להזכיר: בעולם היווני היא הוגדרה כבת 600 רגליים יווניות (כאשר רגל יוונית היא 30.8 ס"מ, השוות לכ-185 מטרים); אך במערכת הרומית, כדי לשמור על אותו אורך כולל של כ-185 מטרים על אף שהרגל הרומית קצרה יותר, הוגדר האיצטדיון כבן 625 רגליים רומיות (בת 29.6 ס"מ). מי שהשתמש במערכת מידות זו, נקט שאמה בת שישה טפחים היא 44.4 ס"מ. מכאן נראה כי האמה שהייתה מקובלת בימיו ובסביבתו של יב"מ הייתה בת 44.4 ס"מ, אף שקראו לה בשם היווני. ראיה מוצקה לכך הביאו החוקרים מתיאורו את רוחב הבסיס של מגדל פצאל (המשולב כיום במצודת דוד), אותו הגדיר יב"מ כבן 40 אמה. כיום, כאשר המגדל נמדד בשטח, רוחבו עומד על כ-17.75 מטרים – נתון המתקבל בדיוק מתמטי מהכפלת 40 אמה ב-44.4 ס"מ. מנגד, מידת האמה המקורית שלנו (של חז"ל והמקדש) בהכרח גדולה יותר בצורה משמעותית. אנו רואים בבירור כי יב"מ הכיר היטב את המידות המוכרות לנו מהמשנה לגבי השערים והמזבח, שכן הוא שומר על היחס המבני הנכון ביניהן. לפיכך נראה, שאילו לא הייתה לו מגבלה או כוונה מוגדרת להציג את הדברים במערכת המושגים והמידות הרומית-הלניסטית של קוראיו, הוא לא היה משנה את ערכי המידות הריאליים. מעתה נשאל, למה שינה יב"מ את שיעור המידות והגדיל אותן במספרן?
לענ"ד, הדבר נובע ממה שמידת האמה (הפיכס) שלו הייתה קטנה בצורה משמעותית מהאמה שלנו שבה נבנה המקדש. מוסכם שיב"מ רצה להרשים את הקורא בגודלו ובתפארתו של המקדש, ונראה שכדי שלא יתקבל רושם מצומצם הוא הפך את מספר האמות לגדול יותר. השינוי אינו משקף את המידה האמיתית, שכן זו הגדלה שיטתית פי 1.5, ולא הגיוני שמידת האמה היא 66 ס"מ. לפי שיטתי שאמה היא 51.7 ס"מ הוא לא יכול היה להגדיל את המידה בצורה מדוייקת ועקבית כיון שזו אינה הגדלה בשבר מקובל (אם המידה 51.7 צריך להגדיל פי 1.165). ולכן הוא הגדיל פי 1.5.
במקומות בדבריו שבהם מוצאים הגדלה קטנה יותר, נראה שהדבר אינו נובע מהגדלה מכוונת אלא מחישוב כיצד ההיכל הוא מאה על מאה אמה. את הנתון הזה, שהוא מידת דתית מובהקת וידועה, יב"מ לא רצה לשנות, אך הוא לא ידע בדיוק איך מגיעים אליו, ולכן קבע מידות לפי הערכתו בעינים או בשכל שאינן מדוייקות. ומכל מקום, בקדש פנימה הוא נקט את המידות של מקדש שלמה, שגם בגובה יש להן התאמה מסויימת בבית שני. הגובה שישים תואם למשנה, מכיון שבמשנה העליה היא ארבעים אמה, וכל השאר זה תוספות שעולות לששים אמה. גם ב'חיל', שהוא מידת דתית שנקבעה לריחוק, לא נגע, והשאיר אותה כפי שהיא 10 אמות[26].
לפי המסקנה שיש כאן הגדלה מכוונת כדי להתאים לשינוי באמה עולה המסקנה שהאמה שלנו אינה 44.4 ס"מ, שא"כ יב"מ לא היה כותב כל שינוי, ומוסר את המידות של המשנה, כפי שרואים שהוא ידע אותן היטב. אך עדיין לא ברור בכמה היא גדולה.
אין לומר ששינוי המידות ברוחב שער ההיכל ילמד שהאמה האמיתית גדולה פי 1.25 מהאמה הרומית, כי אין כאן שינוי עיקבי של הגדלה כזו, וגם לא מובן למה דוקא בזה יכפיל ב1.25, ובכתלים של ההיכל פי 1.33. ולכן נראה לי שהשינוי במקומות אלו הוא רק כדי להתאים לרוחב כולל של 100 אמה.
ויש להביא ראיה נוספת לכך שהאמה שלנו אינה 44.4 ס"מ, ממה שכתב כשתיאר איך עולים לעזרה ממפלס הר הבית בדרום (ה, ה, ב) "אל הקודש עולים מן הראשון בארבע עשרה מדרגות... מארבע עשרה מדרגות ועד לחומה היה מרחב בן עשר אמות, כולו שטוח. מכאן הוליכו אל השערים גרמי מדרגות אחרים, בני חמש מדרגות". לפי המשנה במידות ד, ו מדרגה בהר הבית היא חצי אמה שלנו, נמצא שהפרש המפלסים הוא 9.5 אמות שלנו. ויחד עם זאת כתב באותו מקום שגובה החומה ארבעים אמה, אך "מבפנים היה גובהה עשרים וחמש אמות כיון שהרצפה היתה בנויה במפלס גבוה יותר". ותמוה, הרי מזה יוצא שהפרש המפלסים הוא 15 אמות, ולא 9.5 אמות?
אלא נראה שהפרש המפלסים לפי המדרגות נאמר באמה שלנו, ונתפוס כאן את הדוגמא לשיטתי 51.7 ס"מ, דהיינו שמדובר ב- 4.91 מטר. ואילו הפרש בגובה הגבעה נאמר לעזרת כהנים, שהיתה לפי המשנה לפי ראב"י שהלכה כמותו גבוהה 2.5 אמות שלנו יותר מעזרת ישראל, שהן 130 ס"מ. והבדל זה נאמר אצל יב"מ באמות רומיות, דהיינו שמדובר ב6.66 מטר פחות 1.30 מטר, שהם 5.36 מטר, ולפי זה מובן שיב"מ עיגל 14.2 אמות ל15 אמות. אך אם גם האמה שלנו היא 44.4 ס"מ הסתירה נשארת בעינה, שכן התירוץ שכאן מדובר בעליה לעזרת כהנים וכאן בעלית לעזרת ישראל לא יועיל, שעדיין יש הפרש של 3 אמות בין שני התיאורים.
מהוכחה זו יש ללמוד גם שהאמה שלנו היא יותר מ51 ס"מ, כי אם האמה היא 51 ס"מ, במפלס לפי המדרגות מדובר על 4.84 מטר, ובמפלס לפי גובה הגבעה מדובר על 6.66 פחות 1.27 מטר שהם 5.39 מטר, ועדיין ההפרש יותר מאמה, ודוחק לומר שעיגל אמה שלמה.
ומכל מקום, ההסבר שכתבתי מתיישב יפה גם אם האמה שלנו גדולה יותר והיא 55.5 ס"מ.
ועתה נבאר היכן נמצא אצלו את 500 על 500 אמה[27]. נראה שחסרון מידה זו מדבריו יובן לפי מה שבארתי במאמרי במעלין בקדש גליון לח שהר הבית 500 אמה מרובעות הוא השטח שצריך להיות כהר בתוך המתחם. בהיקף הכללי לא נקבעו אמות אלא ההוראה היא שיכלול את התחום הזה באופן שיהיה ניכר רובו מן הדרום וכו' לפי צורת המבנה. לפי זה מובן מדוע אין רמז אצל יב"מ על מידת 500 על 500 אמה.
אמנם נמצא אצלו את היקף הסטווים והיקף האנטוניה.
בקדמוניות (טו, יא, א) יב"מ מתאר את הסטיו המלכותי וכותב כי הוא נמשך לאורך כל החומה הדרומית, "מעמק הקדרון המזרחי ועד העמק המערבי ואורכו היה איצטדיון אחד". אחר כך בפסקה ג' הוא מתאר מה שביצע הורדוס סביב המקדש, וכותב: "זה היה המתחם כולו, אשר היקפו היה ארבעה איצטדיונים, כאשר כל צלע לוקחת את אורכו של איצטדיון אחד". ותמהו, שהרי איצטדיון הוא 185 מטר, והר הבית רחב בהרבה. וועל כן יש חוקרים שמסבירים שהסטיו לא הגיע עד הקצה. עכ"פ מכאן עולה שכשהוא מחשב את היקף הר הבית בסטווים הוא מחשיב כל צלע 185 מטר. וביחד הם 740 מטר.
ובמלחמות היהודים (ה, ה ב. בתרגום ליזה אולמן) כתוב על הסטווים "היקפם הכולל, יחד עם האנטוניה, נמדד בשישה אצטדיות", או בתרגום מהמקור "ההיקף הכולל של הסטיווים היה שישה אצטדיות, הכולל בתוכו גם את האנטוניה". ותמהו על כך שכאן הוא כתב ששה איצטדיונים, ומה בא לומר באומרו עם האנטוניה. ולענ"ד הדבר מבואר שלא מדובר כאן על היקף כל המתחם שהורדוס הוסיף, אלא זו אותה מידה שכתב בקדמוניות על אורך הסטווים, שבסה"כ הוא ארבע אצטדיונים, והדבר תואם בקירוב להוספה של שני סטוים בשביל האנטוניה שהם 370 מטר, כי האנטוניה לפי הסלע שבצפון מערב המתחם היא 120 מטר על 45 מטר, שהם 335 מטר, ועל כן יחד עם היקף הסטווים בהר הבית הוא קרוב לשש אצטדיות.
ידידי הרב ארלנגר כתב שהמידה שהוא נוקט בה לאמה, 55.5, מוכחת משלושת השערים העיקריים של המתחם ששרדו מתקופת בית שני שבהם מופיע רוחב זה, או שחלק מפתחיהם נמדדו סביב נתון זה (מטיח לטיח או בין האומנות) והם: השער הכפול (חלק משערי חולדה בדרום). למרות שהוא חסום כיום, וורן וחוקרים נוספים מדדו את פתחיו התת-קרקעיים ומצאו כי המעברים המקוריים שלו נעו סביב מידה זו (במדידות פנימיות מטיח לטיח נמצאו 5.55 מטרים במדויק). שער ברקליי (בכותל המערבי): מתחת לרחבת שער המוגרבים שהמשקוף העצום שלו גלוי לעין, ורוחב הפתח המקורי שלו נמדד גם הוא ברוחב של כ-5.55 מטרים. ושער וורן שבתוך מנהרות הכותל (מול מקום קודש הקודשים המשוער).
ויש להעיר שלא ברור אם המשנה התכוונה בשיעורי השערים שאמרה גם לשערים האלו, שהשער בדרום פונה לתוספת הורדוס, ובמערב דברה המשנה על שער אחד, ובפשטות הוא שער עילי. ומכל מקום מסתבר שכל השערים נעשו באותו תקן, אלא שבמשנה לא נאמר אם הרוחב כולל את מזוזות השער או בלעדיהן. על כן בהחלט יכול להיות שמזוזות השערים האלו צמצמה אותם ל517 ס"מ. וכן טוען פרופ' מיכלסון (באתר אמת הארץ) על פי המזוזה שנראית בשער ברקלי מבפנים שמזוזות השערים מצמצמות אותם לרוחב קרוב לזה, והוא מצא מידה כזו גם בשער השלשלת, ובשערי חולדה. עכ"פ, גם מרוחב השערים יש סיוע לסברה שהאמה אינה 44.4 ס"מ, כי מהמזוזות לשער ברקלי נראה שהמזוזות לא צמצמו שיעור גדול כ"כ.
סייעתא לשיעור המדוייק הבאתי במאמריי על הר הבית בגליונות האוצר עח, פ, פא, פג. שם עמדתי על דברי הרדב"ז שהכיפה ממש מציינת את מקום ההיכל. הרדב"ז לא דן בכך שהמבנה אינו מכוון כרוחות העולם, אך מצאתי שכאשר מרבעים את הכיפה לרוחות העולם, הריבוע יוצא מאה על מאה אמה באמה של 51.7 ס"מ בקירוב. נראה אם כן שזה פתרון הספק של הרדב"ז כיצד בדיוק הוא מצויין. גם מה שכתב הרדב"ז שאבן השתיה היא ללא ספק האבן הנמצאת שם מתאים לפי אמה זו, כי הוכחתי שם שמקום הנחת הקטורת היה בקצה המזרחי של קדש הקדשים, ויש מקום על אבן הצח'רה שנראה מתאים לזה.[28]
הרדב"ז מתבסס על ידע שעבר במסורת, ועל מסורת אפשר לסמוך גם באיסורי כרת, אך יתכן שאין כאן ראיה גמורה לגודל האמה, כי אולי מדובר בפרשנות של הרדב"ז.
ואכן לפני הרדב"ז מובאת אצל תלמיד הרמב"ן (מסעות א"י) הסברה שהמלך כוון את הבנין ליסודות הקדומים, ואצלו נראה להדיא שהוא כותב זאת מסברה. עכ"פ סברה שכך היה יש, וכשאנו מוצאים שכך נראה בפועל לפי גודל הכיפה, יש יותר מקום להסתמך על הסברה הזו. מכל מקום, מובן שבבניית מבנה מרובע על יסודות של מבנה מתומן לא מדובר על צמצום של ס"מ על ס"מ כוונתם היא שבנו את המבנה שלהם בהיעזרות ביסודות הקדומים, כך שיוצא בפועל שכתלי הכיפה מורים על התחום המקודש בהפרשי ס"מ מועטים.
♦
יב.
מבנה מתומן הכיפה הוא על מקום ההיכל, ותחת הכיפה אבן השתיה
הרדב"ז (ב תרצא), הורה הלכה למעשה למדוד מקירות מבנה הכיפה מרחק שיבטיח שלא נכנסים לתחום העזרה, מתוך הנחה שמבנה הכיפה מציין במדויק את תחום ההיכל ושבתוכו אבן השתיה. מבואר מדבריו שהוא סבר שיש לקבל בוודאות את המסורת שנביא לקמן שהיהודים הראו למוסלמים את מקום ההיכל, והם בנו את מבנה הכיפה סביב הסלע, שהוא אבן השתיה, ולדעתו הוא נבנה באופן שמציין במדוייק את גבולות ההיכל. לרדב"ז היה ברור הדבר ברור לחלוטין והוא לא חשש לאיסור כרת שמא אינו נכון, אלא רק הרחיק לחומרה מכל צורה שיכולים לתאר לעצמנו שבה הכיפה מציינת את מבנה ההיכל בהתאם לכך שצורתו כארי, רחב מלפניו 100 אמה וצר מאחריו 70 אמה[29].סוד הדבר כתוב בפרקי דר"א פרק ל כנבואה על בני ישמעאל "ויבנו בניין בהיכל"[30]. ובמכתב שכתבו ראשי הקהל בירושלים[31], שבו הם מבארים מהיכן ידוע להם מקום המקדש, ואומרים "בעת אשר [המוסלמים] פשטו ידם ולכדו את ארץ הצבי מיד אדום ובאו ירושלים, והיו עמהם אנשים מבני ישראל[32], הראו להם מקום המקדש, והתנו עמהם תנאים שהם יכבדו את בית המקדש מכל גיאול" (גנזי הגאונים בבא בתרא דף ס). ועולה מדבריהם שהיה ידוע ומוסכם מקום המקדש, על היהודים והמוסלמים כאחד, בגלל הידע שמסרו להם היהודים. מה שהמוסלמים מכבדים את מקום המקדש ומרשים ליהודים לבא להתפלל בשעריו הוא מחמת אותו המידע שמסרו להם היהודים על מקום המקדש. המוסלמים מתייחסים לאבן שנמצאת מתחת הכיפה, ואומרים שהאבן היא האבן שממנה הושתת העולם. לכן ברור שדבר זה מהווה אישור של ראשי הקהל בירושלים שאכן זה נכון. כמו כן ברור שידע הגיע מחכמים יהודים לפי מה שכתבו באגרת "התנו איתם תנאים", סתם אנשים שבאו עם עומר לא יכולים להתנות תנאים. וישנם עוד מקורות לכך שהידע הועבר מהיהודים למוסלמים, ותמיד הוא בא מחכמים. לפי דף שנמצא בגניזה הקהירית, כנראה מהמאה הי' – י"א[33], עומר שאל את זקני היהודים בדבר הסלע, כמו שכתוב באגרת חכמי ירושלים, אך שם הדיון הוא "בדבר הסלע, הלא הוא אבן השתייה. והיה אחד החכמים מסמן לו את גבולות המקום עד אשר נחשף. אז ציווה כי תיבנה על הסלע כיפה שתצופה זהב". גם לפי ר' פתחיה מרגנשבורג[34], ור' יצחק חילו[35], שהיה רב הקהילה בירושלים, סביב שנת ה'צ (1330 לספה"נ), מדובר על זקן יהודי שהראה לעומר היכן לבנות[36]. גם אצל המוסלמים יש מסורת שמודה בכך שהידע הגיע מחכמי היהודים. כך כתב אל עומרי[37]: "ויש מסורת כי כעב בא לירושלים, ושחד 'חבר' מ'חברים' (=תלמידי חכמים) יהודים, ביותר מעשרה דינרים, כדי שזה יראה לו את הסלע אשר עמד עליו שלמה בן דוד, כאשר סיים את בנין המסגד (=המקדש) והתפלל סמוך לסביבת שער השבטים"[38].
ועל פי זה הועבר במסורת שהכיפה עומדת על ההיכל וקדש הקדשים ובתוכה אבן השתיה. כך כתב תלמיד הרמב"ן (מסעות א"י[39]) "על אבן שתיה בנו מלכי ישמעאל בנין מפואר מאד, ועשו אותו בית תפילה, ובנו למעלה מן הבנין כפה נאה עד מאד, והבנין על בית קודשי הקודשים ועל ההיכל", וכן כתב ב"מסע משולם מוולטרה בארץ ישראל בשנת רמ"א": "לצד מערב תוך הרצפה יש מקום גבוה כמו שלש אצבעות, ואומרים כי הוא אבן שתייה. ולשם כפה גדולה ומוזהבת בתכלית היופי מרובעת, והיא גבוהה הרבה, וכסו אותה הישמעאלים עופרת, ואומרים כי הוא בית קדש קדשים בלא ספק". והמעיין יראה שעל האבן כתב "אומרים" בלא להוסיף "בלא ספק", ואילו על זה שהוא בית קדש הקדשים כתב "בלי ספק". ונראה שזה שיש שם מקום בולט ג' אצבעות הוא לא ראה בעיניו, אבל על הידע שהוא המקום הנכון בית קדש הקדשים כתב בלי ספק, לומר שזה דבר שבעיניו נחשב ודאי, כי זו המסורת ששמע גם מהיהודים.
אין מסורת אחרת על מקום בית המקדש. כל הנסיונות לייצר מסורת שלא קיימת לא יצלחו. כל מי שביקר בארץ ושמע מה אומרים תושבי הארץ קבל מה שאמרו חכמי ירושלים שהכיפה היא מקום המקדש, היות והוא לא שמע מסורת אחרת, בודאי שלא ניסה לייצר מסורת עצמאית. אם היו שתי מסורות לא יתכן שאף אחד לא מספר על מסורת אחרת, במקום הכי חשוב לעם ישראל[40]. יש שרצו לומר שהכו"פ פקפק בה, כי הוא לא הזכיר אותה להדיא, אך אם הכו"פ היה מפקפק במסורת זו בודאי הוא היה כותב אותה, ומעיר עליה, אלא נראה שהיה פשוט לו מאוד שהכיפה היא ההיכל, עד שלא הוצרך לאומרו, ובזה מובן על סמך מה הוא כותב הוראות ל"היום", מה מותר, מה אסור, ומה חייב בתוך המתחם. ובלשונו בפרק ו: "אנו צריכים לדעת גדר וגבול מקום האסור וחייב ליכנס היום שם בבית הקדוש". הוא מתייחס להיכל ולעזרה כקיימים היום, וכשהוא אומר את התחום ואסור והחייב שבמשנה הוא כבר הורה מה לעשות באמדן דעת לפי הכיפה, כי לדידיה תחום ההיכל ידוע, שהיא הכיפה, ולכן הנכנס יאמוד את המרחקים לפי מה שכתב[41].
מהותה של האבן שעליה הונח הקטורת בבית שני בדברי הגמרא ביומא דף נג, והזוהר ופרקי דר"א ועוד מדרשים לוטה בערפל של סוד.
במשנה ביומא נג ע"ב כתוב: "משניטל ארון, אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים ושתייה היתה נקראת, גבוה מן הארץ שלש אצבעות, ועליה היה נותן".
ובתוספתא (ב הלכה יד) "ר' יוסה אומ' ממנה נשתת העולם שנ' מציון מכלל יופי הופיע".
ובגמרא נד ע"ב נאמר: "ושתיה היתה נקראת. תנא: שממנה הושתת העולם. תנן כמאן דאמר מציון נברא העולם". ורש"י על המשנה כתב בענין ושתייה היה נקראת "בגמרא מפרש לה".
משמע שהגמרא מעמידה את המשנה כר' יוסי, שהאבן הזו היא האבן ממנה הושתת העולם. אך הרמב"ם בפירוש המשנה כתב טעם אחר לשם שתיה, ובהלכה (בית הבחירה ד, א) כתב "אבן היתה בקדש הקדשים במערבו". נראה שהוא מתייחס אליה כאבן בעלמא, בלא להזכיר שממנה הושתת העולם.
ומצינו דרשה על פסוק באיוב לט כח, שבו נאמר: סֶ֣לַע יִ֭שְׁכֹּן וְיִתְלֹנָ֑ן עַֽל־שֶׁן־סֶ֝֗לַע וּמְצוּדָֽה, ודרשו בויקרא רבה פרשה כ סימן ד: "ר' יודן גלייה פתח (איוב לט, כז) אם על פיך יגביה נשר אמר הקדוש ברוך הוא לאהרן על מימר פומך הייתי משרה שכינתי על גבי הארון או על מימר פומך הייתי מסלק שכינתי מעל גבי הארון. סלע ישכון מקדש ראשון ויתלונן - לינה אחת, מקדש השני על שן סלע ומצודה - לינות הרבה, דתנינן תמן משניטל הארון היתה שם אבן שתייה ולמה נקראת כן. א"ר יוסי ב"ר חלפתא שממנה הושתת העולם, הה"ד מציון מכלל יופי".
המדרש מתבסס על המשנה, שבה נאמר על אבן ש"היתה שם מימות הנביאים הראשונים", ומבאר שדברי ר' יוסי בתוספתא הם כמשלימים לטעם השם, והוא כמשמעות הגמרא וכדברי רש"י. בפשטות המדרש מגלה שהוא ממש שן סלע. אף שבדרך כלל אבן אינה סלע, יכולות להיות הרבה סיבות לכך שכאן הסלע נקרא אבן. אם מצד שאצל הקב"ה היא אבן הפינה להשתת העולם, או אבן שהוא ירה בבריאת העולם, ואם מפני שיש בה את האבן שעליה הניח יעקב את ראשו, כמובא בתרגום המיוחס ליונתן על הפסוק "והאבן הזאת שמתי מצבה" – "ואבנא הדא דשויתי קמא תהי מסדרא בבי מוקדשא", וכ"ה בפרקי דר"א פרק לה. מהמדרש מבואר שמה שנאמר במשנה שהיתה שם אבן מימות הנביאים פירושו שהתגלה לנביאים ענין האבן, ומה שנאמר "היתה שם" אינו מלמד בהכרח על כך שהיא כבר אינה שם, אלא הוא סגנון המשנה, וכמו שנאמר במשנה "הר הבית היה" והר הבית קיים גם היום. ואפשר שזה נאמר מפני ששברו את אבן השתיה כפי שמפרשים בדברי הירושלמי (תענית א, ו) "פסקה אבן שתייה מ"ט כי השתות יהרסון".
לפי זה יש להבין שמה שאמרו במסורת שבמקום קדש הקדשים נמצאת עד היום אבן השתיה, מתפרש כפשוטו על הסלע שאנו רואים שהוא השן סלע או הסלע שיצא ממנו שן הסלע שפסקה. אי אפשר לפרש במדרש שאבן השתיה היא כמו שן שהונחה על הסלע רק בימי בית שני ואפשר לטלטלה, כי המשנה שעליה מתבסס המדרש אומרת שאבן השתיה שבה השתמשו בבית שני היתה שם מימות נביאים הראשונים, כלומר לא רק מבית שני. כך משמע גם מהלשון במדרש, שלא כתוב שהיא כשן סלע, אלא משמע שהיא ממש שן סלע[42]. מהמדרש משמע שהייחוד של שן הסלע בבית שני במקום כללות הסלע בבית ראשון מורה על ארעיות השראת השכינה בבית שני, אבל במציאות הסלע ושן הסלע הם דבר אחד.
אין מקום להקשות על ראשונים שנראה מדבריהם שהיא אבן מיטלטלת מדוע לא התייחסו למדרש, או להקשות ממפרשים של המדרש שאמר שהיא "כשן סלע", כי דרכם של ראשונים לפרש מה שעולה מהמשנה לפי הבנתם, בלי להתחשב בכל המדרשים, ומפרשי המדרש יכולים להוציאו מפשוטו ולפרש לפי הבנתם מהמשנה, אבל עכ"פ פשט המדרש כפי שכתבתי. אנו רואים שהרמב"ם כאן בפירוש המשנה אף כותב הסבר אחר מהגמרא לשם אבן שתיה, ולא כרש"י שאומר על המשנה בגמרא מפרש לה. כל שכן שאין פלא על הרמב"ם שאינו מביא מדרש זה. עד לפני 200 שנה לא היתה יכולת ליהודים לדעת מהיהודים מה נמצא תחת הכיפה. ורוב הראשונים בכלל לא היו בארץ, להיוודע מה המסורת בזה בירושלים. אך כל הספק של אבן השתיה אם זה דוקא סלע או אבן מיטלטלת, היה לפי עידן הצילומים. לכן כשאנו רואים מדרש שתואם למה שאנו רואים ויודעים שהאבן הזו היא סלע, ודאי נוח לנו להבין שאבן השתיה היא שן סלע ומה שאנו משיגים בעיניים מאבן השתיה הוא אותה שן סלע – או הסלע שממנו יצאה אותה שן סלע כפי שעולה ממדרש זה. .
גם אם נאמר כפשט הרמב"ם שאבן השתיה היתה אבן מיטלטלת, בכל אופן אין בזה נפק"מ ואינו מחליש כלל את המסורת, כי ידוע לנו שהועבר במסורת שהיהודים גילו למוסלמים את מקום ההיכל וקדש הקדשים, ועליו נבנתה כיפת הסלע. והסלע נקרא אבן השתיה כי זה מה שאנו משיגים כיום מאבן השתיה, ועיקר המסורת היא ששם הוא קדש הקדשים, כפי שרואים מכל מעבירי המסורת.
ההגיון בהעברת הידע על המקום למוסלמים ברור, כדברי חכמי ירושלים, לשמר את המקום מכל גיאול מחמת הנוצרים שאצלם היתה "נבואה" באונגליון שלא יישאר מהמקדש אבן על אבן, וההסתה של הירונומוס להשליך אשפה על המקום.
אין כל קושי להבין כיצד נשארה בעם ישראל היכולת להעביר ידע שהסלע הבולט שבמרכז המתחם הוא מקום קדש הקדשים. לצורך העברת ידע כזה לא חייבים בכלל להיות במקום.
בנוסף לזה, הגיוני מאוד שהיתה יכולת ליהודים להעביר ידיעה על המקום המדוייק של ההיכל ולא רק באופן כללי על האבן שנמצאת במתחם, כי יש מקורות מהם עולה שחרבות המקדש נשארו קיימות עד סמוך לכניסת הערבים לארץ. וממילא מובן שזה איפשר ידיעה על המיקום המדויק של המזבח וכל מה שיש במקום. ואפרט את הראיות לכך.
ועוד נראה שהידע על המיקום נשאר מפני שחורבון המקדש נשארו גלויים במקומם כמעט עד ימי הכיבוש הערבי שהיה בשנת 638 למניינם. במסע הצליין האנונימי מפיאצ'נצה, שנכתב בשנת 570 למניינם הוא כותב: "התפללנו בפריטוריום (מבנה שלטוני רומי) שם נשפט האדון (יש"ו), ושם עומדת כעת בזילקת סיינט סופיה, ממול לחורבות מקדש שלמה ליד האכסדרה של שלמה"[43].
כדי להבין את כוונתו הגיאוגרפית יש לעשות השוואה לדברי הנוסע מבורדו משנת 333 למניינם, מתקופת הקיסר קונסטנטינוס, שכן הנוסע מבורדו מפרט את הדברים שראה בפינה הדרומית של המתחם[44]: "שם נמצאת גם אבן פינה גדולה, עליה נאמר: אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה. ומתחת לפינת המגדל הזה ישנם חדרים רבים, ושם היה ארמונו של שלמה... ישנם שם בורות מים תת-קרקעיים גדולים מאוד ובריכות שנבנו בעמל רב". לאחר מכן הוא עובר לתאר את מה שעמד בחצר המתחם, כלומר בשאר השטח המרכזי וכתב "ובחצר עצמה, במקום שבו עמד המקדש אשר בנה שלמה... שם ניצבים שני פסלים של אדריאנוס, ולא רחוק מהפסלים ישנה אבן נקובה, אליה באים היהודים בכל שנה ושנה, ומושחים אותה בשמן, ומקוננים באנחה, וקורעים את בגדיהם, וכך הם שבים".
הצליין מפיאצ'נצה כתב שהוא עמד ליד האכסדרה של שלמה, ועמודי האכסדרה ידועים בעיקר בפינה הדרום מזרחית, ועל כן נראה לי כחוקרים הסוברים שהצליין מפיאצ'נצה עמד בדרום הר הבית, במקום שנקרא רק בזמנו "בזילקת סיינט סופיה", והוא אומר שראה מולו (מצפון) את חורבות המקדש המרכזיות, ומשמע ששרידי המקדש היו גלויים, והביזנטים השאירום כך במכוון.
אמנם יש חוקרים הסוברים שהוא עמד בצפון הרחבה, מפני שבתקופה מאוחרת יותר הנוצרים ייחסו את הפריטוריום לצפון הר הבית. אך לא תואר בשום מקום השארות האכסדרה של שלמה במקום הזה, ומדברי הנוסע מבורדו בהמשך שמתאר כיצד יורדים מהר ציון ופוגעים בקירות שבהם נמצא הבית שבו נשפט יש"ו משמע שמדובר בדרום הר הבית.
הוכחה להעדר מבנים על מקום המקדש בתקופה הביזנטית עולה מתוך מפת מידבא (בערך 560 למניינם), שהיא רצפת פסיפס מקורית בעיר מידבא שבירדן. המפה שמציגה את הארץ בזמן השלטון הביזנטי קרוב לזמנו של הנוסע מפיאצ'נצה אינה מציירת כנסייה או מבנה נוצרי שעומד במקום הכיפה על הר הבית, וגם לא במקום אחר בהר הבית, ומובן שהר הבית הושאר שומם כדי להדגיש את הנבואה הנוצרית על חורבן המקדש היהודי[45].
בפיוט של רבי אלעזר הקליר, "עת לגעור חית יער", שנתגלה בגניזת קהיר ויצא לאור על ידי עזרא פליישר (תרביץ, שנה נ"ד, חוברת ג', תשמ"ה, עמ' 406–407), מתואר רקע היסטורי קדום מימי הכיבוש הפרסי (שנת 614 למניינם), המכונה בפיוט "אשור" בהשראת פסוקי המקרא בעזרא. הפיוט חושף כי היהודים בנו מזבח ברשות הפרסים ואף הקריבו עליו קרבנות לזמן קצר. נתון זה מסביר את דבריו של הבישוף הארמני סיביאוס, הכותב בחיבורו שיצא בשנת 661 למנינם[46] כי הישמעאלים נתנו בתחילה ליהודים לבנות בית תפלה במקום קדש הקדשים[47]. ככל הנראה חל אצל סיביאוס ערבוב כרונולוגי בין ההיתר הזמני שנתנו הפרסים לחידוש המזבח לבין עליית האסלאם[48].
הבישוף ארקולף, שביקר בירושלים בשנת 680 למניינם, מספר "באותו מקום מפורסם שבו עמד לפנים המקדש המפואר, השוכן בסמוך לחומה המזרחית, מבקרים כיום הסרצנים [המוסלמים], בית תפילה מרובע, אותו הקימו בצורה גסה באמצעות קורות וקרשים על גבי שרידי חורבות, אומרים כי מבנה זה יכול להכיל שלושת אלפים איש בבת אחת"[49]. יש חוקרים שהעמידו את דבריו על מבנה בדרום המתחם, במקום בו נמצא מסגד אל אקצה, או מזרחית לו, במקום אורוות שלמה, אך קשה על זה, שמהנוסע מבורדו והנוסע מפיאצנצה נראה שהמקום המפורסם למקדש המפואר היה סביב הסלע במרכז החצר. ואולי יש לומר שכוונתו בכינוי זה לכלל המתחם. בניין מרובע בגודל כזה יכול להיות תואם למבנה ראשוני של אלקצה, אך אולי גם בקצת הגזמה למידות ההיכל, ולפי המסורת שיהודים הראו לעומר את תחום ההיכל. על כן לענ"ד יש הסתברות שעומר בנה שם מבנה עץ. ומה שהוא לא תיאר את הסלע, יתכן שאז הוא עדיין לא היה גלוי כ"כ, ומשום שלא הרשו לו להיכנס למקום והוא לא ראה אותו. עכ"פ נראה שלא היה במתחם מבנה מתומן.
כעשר שנים מאוחר יותר, בשנת 691 למנינם כפי שעולה מהכתובת הערבית המופיעה בפסיפס הפנימי של כיפת הסלע, הקים הח'ליף עבד אל-מלכ את מבנה האבן המתומן העומד עד היום. המבנה מתומן כדרכם של הביזנטים. חצי תחתון מצופה שיש, וחצי עליון מקראמיקה כחולה עם קליגרפיה ערבית. הסגנון התחתון הוא ביזנטי, והעליון עותמאני. הארכיאולוג פרופ' דן בהט במחקריו[50] הסביר זאת כך: בכנסיות מסגנון הביזנטי היו בונים את החלק התחתון מצופה בלוחות שיש ואת החלק העליון מצופה בלוחות זכוכית, בסגנון העותמאני היו מצפים בקרימיקה. יש הוכחות שהמוסלמים בתקופה מוקדמת זו של ראשית האסלאם לא גיבשו סגנון אדריכלי עצמאי מובהק. לפיכך, האומנים והבנאים המקומיים העתיקו לחלוטין את סגנון הבנייה הביזנטי-נוצרי שרווח בארץ ישראל. בסגנון זה החצי התחתון היה מצופה שיש וחצי העליון היה פסיפסי זכוכית מוזהבים, אך חלק זה התבלה עם הזמן, לכן הסולטן סולימן המפואר החליף אותו בקרימיקה כחולה בסגנון עותמאני[51].
ועתה נראה שמדברי יב"מ, אותו עד ראיה מימי בית שני שהגר"א השתוקק לתרגם את דבריו, מתבררת האמת כמו שידוע לנו במסורת, שהיהודים גילו לערבים היכן לבנות את המבנה שתואם להיכל, כי העובדה שקדש הקדשים הוא בפסגה של הגבעה, ששם הוקמה הכיפה כתובה במפורש בדברי יב"מ, ואף משמע מדבריו שהיה סלע ניכר בפסגת הגבעה במקום קדש הקדשים.
במלחמת היהודים ה, ה, א כתוב[52]: "בית המקדש היה בנוי, כפי שאמרתי, על גבעה חזקה. בתחילה בקושי הספיק השטח הישר שבראש הגבעה להיכל ולמזבח, שכן מסביב היו מדרונות תלולים ותהומות. אולם המלך שלמה, מי שייסד את בית המקדש, בנה חומה בצד המזרחי, והוסיף סטיו אחד על גבי הסוללה, ואילו בית המקדש בשאר צדדיו היה חשוף. לאורך הדורות הוסיף העם כל העת לשפוך עפר, והגבעה הלכה והתרחבה, עד שהמישור שבראשה הוחלק והורחב. העם פירק גם את החומה הצפונית, וסיפח שטח גדול מזה שהקיפה אחר כך החומה של המתחם כולו[53]. לאחר מכן, כאשר הקיפו את הגבעה משלושה עברים בחומות שיסודותיהן נבנו ממעמקי הגיא, ועשו מפעל שהיה בלתי נתפס למראה בגלל גודלו ומורכבותו – שכן לבניית המפעל הזה נפרקו כל אוצרות הקודש, והתמלאו מחדש מן המעשרות שנשלחו אל המקדש מכל העולם המיושב – הוקמו הן מתחם המקדש העליון והן מתחם המקדש התחתון".
יש לעיין:
א. מה כוונתו.
ב. האם דבריו תואמים למציאות שאנו רואים.
ג. מנין הוא יודע את הנתון על הגבעה שהיתה בימי קדם לפני היישור.
ונראה ביאור הדברים:
כוונתו לומר שבתחילה היה בגבעה מקום מיושר רק בתחום מצומצם שראוי בקושי רק להיכל ולמזבח. לא היה מקום מתאים לכל העזרה על תחום ישר, ובודאי שלא היה מקום לעזרת נשים ממזרח למזבח, והיא נבנתה מאוחר יותר.
דבריו תואמים למציאות. אפשר לראות זאת בצורה כללית במפת גבהי הסלעים ששרטט ריטאמייר המצורפת בסוף המאמר, אך הדברים מתבררים יותר לפי נתוני גובה הסלעים הידועים לנו כיום:
א. במקום הצח'רה יש בליטת סלע שמגיעה ל 744.7 מטר מעל פני הים, אם נניח שלא היתה בליטה גבוהה יותר נראה שמפלס ההיכל בערך 744.7 מטר, והצ'חרה היא למעשה חלק מהאוטם שש אמות שהיה בהיכל ואבד כשנחרש ההיכל.
במזרח הסלע, במקום שהוא מזרח ההיכל, ישנו סלע בגובה של 741.8 מטר (לפי גבהי סלע שנראו בפינות המתומן 90 ס"מ מתחת לגובה הריצוף של הרמה שהוא שם בערך 742.7 מטר- הגובה משתנה מעט בכללות הרמה)[54].
ב. בתעלה שנחפרה בשנת 2007 ממרכז כיפת השלשלת לצפון הרמה לעומק של כ70 ס"מ לא נמצא סלע האם. גם מחפירה שעשו לחיזוק יסודות כיפת השלשלת שנמצאת 7 מטר מזרחית לכיפה במקום המשוער למזבח, וקוטרה כ14 מטר, נראה שסלע האם במקום הוא יותר משני מטר מתחת לריצוף[55].
ג. בהמשך יש שיפוע, כי גובה סלע בבור מספר 5, שנמצא ממש בפינה העזרה הדרום מזרחית הוא כ739 מטר[56]. מתחת לרמה, במרחק של 10 מטר מהרמה, נחפרה תעלה לכל אורך הרמה לעומק של 1- 1.5 מטר, ובחלק שמול הכיפה לא הגיעו בה לסלע האם[57].
לפי אמה של 51.7 ס"מ, מפלס העזרה צ"ל בגובה 741.6 מטר[58] מפלס עזרת ישראל 740.3 מטר, ומפלס עזרת נשים צ"ל 736.5 מטר. אם האמה היא 51 ס"מ, מפלס עזרת נשים 737.38 מטר. א"כ מפלס עזרת נשים מעט פחות ממפלס המקום כיום, ולפי דברי יב"מ המקום יושר בהוספת עפר, כך שאין כל פלא על כך שלא הגיעו לסלע האם.
א"כ הסלעים מראים לנו שלא היה שטח מיושר מתאים לכל העזרה ועזרת נשים באותו מפלס של המזבח, ואף למזבח נוצר מקום כנראה רק על ידי יישור. מפלס עזרת נשים היה נמוך מהמפלס כיום, ובתחילה לא היה עליו כלום. רק מאוחר יותר עשו במקום הגבהה שהתאימה לעזרת נשים, כשהיא נמוכה יותר ממפלס המזבח, והיה שם סלע בודד שהגיע לגובה מפלס עזרת נשים המיושרת.
נראה שיב"מ הגיע למסקנה זו לפי הידוע שיש אבן בקדש הקדשים שהיא כשן סלע בולטת מהסלע הכללי, ובמתחם עזרת נשים אין סלעים חוץ מסלע אחד, וגם הוא נמוך בצורה ניכרת מחלק המיושר שמעליו. מסתבר שיב"מ הכיר את גבהי הסלעים האלו, ולפי זה הסיק את מסקנותיו על מה שהיה בימי קדם.
דבריו על היות המקום כגבעה ששיאה קדש הקדשים מקבילים לדברי הרמב"ם (בית הבחירה ו, א) "המקדש כולו לא היה במישור אלא במעלה ההר. כשאדם נכנס משער מזרחי של הר הבית מהלך עד סוף החיל בשוה, ועולה מן החיל לעזרת הנשים בשתים עשרה מעלות רום כל מעלה חצי אמה ושלחה חצי אמה". כלומר, המפלסים השונים אינם רק תוצאה של מדרגות שעשו, אלא של מבנה ההר. כדי להגיע לקדש הקדשים מהמזרח צריך לעלות בהר. וכן מבואר מהציור שצייר על זה במסכת מידות.
האברבנאל (מלכים א ח, י) כתב שהענין הזה שהמקדש הוא במעלה משופע הוא "מה שהעידו חז"ל במסכת מידות והביאו הרמב"ם, והוא מסכים עם מה שכתב יוסף בן גוריון בספר שכתב לרומיים". האברבנאל הבין שתאור המשנה במסכת מידות על העליה משער המזרח עד מפלס ההיכל הוא תיאור של עליה במעלה ההר, ושינויי הגבהים נובעים מהשינוי בגובה ההר המתואר בדברי יב"מ הנ"ל. המבי"ט בקרית ספר ביאר שבנית המקדש בצורה זו היא במכוון "משום דאקרי הר ה', משמע דבעודו הר הוא דקדיש", כלומר כדי שיהיה ניכר שזהו הר. גם במאירי (מידות ד ב) וברא"ש (שקלים ו, ג) מבואר שהר הבית הטבעי היה משפע ועולה עד פסגתו בקדש הקדשים, ולכן השער הסמוך למערב נקרא עליון.
לפי גבהי הסלעים הידועים כיום במתחם, אין ספק שהתיאור על ההיכל והמזבח הוא על המקום הגבוה ביותר של הגבעה שבתוך רחבת הר הבית, שפסגתו היא מקום הכיפה. אף שמצד צפון מערב אין סמוך לה מורד תלול, מסביבה רואים גם היום שהיו מדרונות תלולים, שכן במערב בדרום ובמזרח, וגם בצד צפון מזרח אחרי מקום הרמה יש מדרונות תלולים.
להלן בסוף המאמר אציג תמונה עם שרטוט גובה פני הקרקע לפי הסלעים באיזור עיר דוד הר הבית והעיר העתיקה, וממנה דבריי מתבארים.
נראה שיב"מ אומר מה היה בעבר כדי להסביר את חילופי הגבהים של המקדש לפי גבהי הסלעים שרואים בהר, מדוע המקדש בנוי בצורה כזו שעולים מלמטה עד הפסגה. לכן הוא אומר שבעבר היתה הפסגה שהספיקה בקושי להיכל ולמזבח, ואחר כך הרחיבוה. וכך נוצרו מפלסי הגבהים השונים.
המתבונן בשרטוט המצורף יראה שאין כל אפשרות לומר שבעבר עמדה גבעה נוספת תלולה מסביבה למרגלות הרמה דרומה, ומקום המקדש שעליו מדבר יב"מ הוא על אותה גבעה, כי אין די מקום להציב שם גבעה תלולה. ואם נאמר שכוונתו לומר שהיא תלולה רק אחרי כל הרמה, לא שייך שיב"מ יאמר שההיכל והמזבח היו על פסגת גבעה תלולה מסביבותיה, כשיש מקום גבוה ממקום ההיכל והמזבח בקרבתו.
וכן יש להוכיח שהמקדש לא היה מתחת פסגת הגבעה בדרום אלא ממש על פסגתה מתיאורי יב"מ על האנטוניה. יב"מ מתאר כי האנטוניה עמדה על צוק סלע נישא בפינה הצפון-מערבית של הר הבית, והיו בנויים גרמי מדרגות פנימיים שירדו ישירות ממנה אל תוך הסטווים המקיפים את חצר הר הבית מצפון וממערב[59]. המקום שבו יש סלע גבוה שהוא כהמשך להר מצפון מערב, וההגיון מורה שיש לבנות מבצר שם במיוחד כשמוסיפים את ההרחבה של הורדוס לצפון, וההגיון מחייב לבנות את המבצר המגן עליו בפינת ההוספה, כפי שהוא נראה בדיוק בפינת מתחם הר הבית כיום, שבה שוכן כיום בי"ס "אל-עומריה". בהמשך לצפון מערב, ההר ממשיך לעלות הרבה בלי הפסק משמעותי של גי בעליה של ההר. זו נקודת תורפה של ירושלים, כי מהגבעה הצפונית מערבית הזו אפשר להגיע בנקל להר הבית בלי לרדת מורדות תלולים.
לעומת זאת, אם הר הבית והמקדש היו עומדים בחלקו הדרומי של המתחם מתחת לפסגת הגבעה בדרום, ההגיון מחייב לבנות את המצודה שתגן עליו ותפקח עליו ממש בקרבתו על פסגת הגבעה הסמוכה במקום בו ניצבת הכיפה, ולא על הסלע שמרוחק מחוץ למתחם. לכן אלו שסוברים שהמקדש היה מדרום לפסגת הכיפה מעמידים על מקום הכיפה את מבצר האנטוניה, ואומרים שהיא מופרדת מהמשך ההר לצפון מערב על ידי חפיר קטן שנמצא בצפון מערב הרמה.
אך כאמרו אין כל הגיון שהורדוס יקבע את המצודה במקום הזה כאשר הוא מרחיב את חומת הר הבית צפונה. מצודה קובעים על החומה החיצונית. גם ניתוח המערכה הצבאית מוכיח לחלוטין שמקום האנטוניה היה מחוץ לפינת המתחם המקודש. כאשר יב"מ מתאר את מערך המצור הרומי, הוא מציין שהמבצר היה מוגן ומבוצר בצדו הצפוני על ידי חפיר ענק ועמוק, שניתק באופן מוחלט את המצודה מן העיר החדשה (הבזיתא), כדי שלא ניתן יהיה לגשת אליה בקלות. יב"מ (מלחמות, ספר ה, פרק ד, פסקה ב) מתאר את מיקומן של סוללות המצור הרומיות כשבאו להילחם באנטוניה, שהיתה מרכז העצבים של המורדים, ובלא כיבוש המבצר הזה הרומאים לא יכלו להתקדם. הוא מציין כי "הלגיון החמישי הקים סוללה מול אמצע הבריכה המכונה סטרותיון, והלגיון השנים-עשר – במרחק של כעשר אמות ממנה אל מול מצודת האנטוניה". הוא מתאר את התחבולה של יוחנן מגוש חלב ומגיני ירושלים, שחפרו מנהרה תת-קרקעית ארוכה שהגיעה אל מתחת לסוללות, תמכו את תקרתה בקורות עץ, ומילאו אותה בזפת ובחומרי בעירה. כאשר הציתו את המנהרה, נשרפו הקורות והאדמה קרסה, דבר שגרם לקריסה של סוללות העפר והמגדלים הרומיים אל תוך חלל הבריכה העמוקה שמתחתיהם (שם, סעיפים 469–472 במהדורה המדעית). בעקבות אובדן הסוללות, נאלצו הרומאים להתחיל את המלאכה מחדש; יב"מ ממשיך ומתאר כי בשלב זה נאלצו הלגיונות לכרות את כל העצים ברדיוס של תשעים סטדיות סביב ירושלים, כדי להקים סוללות עפר עצומות וחדשות במקום אלו שקרסו, במטרה לגשר שוב על פני החפיר העמוק ולטפס אל החומות המבוצרות (שם, סעיפים 480–482).
בהמשך, בספר ו', מתאר יב"מ את הקרבות העקובים מדם שנמשכו שבועות ארוכים בתוך חצרות ההר, גם לאחר שהאנטוניה עצמה כבר נכבשה, עד שטיטוס נאלץ להורות לחייליו להרוס לחלוטין את יסודות המצודה כדי לפלס דרך ישרה שדרכה יוכל הצבא להוביל את האילים המנגחים ומכונות המצור הכבדות, שינתצו את חומת המקדש הפנימית (שם, ספר ו, פרק ב, פסקה א). הצורך בהריסת המצודה מובן, היות והיא יושבת ברצועת ההר שמחברת בין הר הבית לביזיתא.
לא ניתן להסביר בשום אופן את רוחבו ועומקו של החפיר הענק הזה, ואת קריסת הסוללה המסיבית של הלגיון החמישי אל תוך בריכת הסטרותיון אל מול מצודת האנטוניה, אם נניח שהמצודה הייתה עומדת במרכז הר הבית (במקום כיפת הסלע), שכן שם אין בריכה, ואין חפיר צפוני עמוק וגדול כ"כ. כמו כן, לא ניתן להסביר מדוע טיטוס היה צריך להחריב ולשטח את המצודה כדי לכבוש את הר הבית והמקדש, הרי אם היא הייתה ממוקמת בתוך המתחם על מקום כיפת הסלע, ברגע שהמצודה נכבשה הוא היה יכול להזרים את חייליו ולנגח את חומות העזרה ללא כל מכשול.
על כן תיאור זה יכול להתרחש במציאות אך ורק אם מצודת אנטוניה ממוקמת מחוץ לפינת מתחם הר הבית (מצפון-מערב לו) ומופרדת ממנו בחפיר, ולא על גבי פסגת הר הבית עצמה.
עדות לחפיר עמוק זה ולבריכת הסטרותיון קיימת בשטח עד ימינו. ממצאים שעינינו רואות מצביעים בבירור שכל התיאור הנ"ל מתאים אך ורק למיקום מצודת אנטוניה על הסלע שמחוץ לפינת הר הבית הצפון מערבית[60].
♦
יג.
דחיית השיטה הדרומית
בספר "נויו של עולם" מאת ברק שרגאי (עמ' תקמח), בענין תיאור יב"מ על מקום המקדש שהוא על הפסגה כתב שאי אפשר לפרש שלפי דבריו המקדש ממוקם על סלע הכיפה, כי עינינו הרואות את הסלע, שמדותיו מכילות בנקל את כל העזרה.[61]הבאנו לעיל את דברי יב"מ שההיכל והמזבח נבנו על פסגת ההר, ובעבר בקושי הספיק המקום המיושר שבפסגה להיכל ולמזבח. לדבריו, כוונת יב"מ שבימי שלמה מדרום לרמה שעליה בנויה כיפת הסלע היתה גבעה צרה תלולה מכל עבריה, כולל ירידה תלולה מצפון למקדש, עליה ניצב המקדש, וזה נמצא 13 מטר מתחת למפלס הרמה של היום. מצפון המקדש ניצבה שן הסלע שהיום אנו רואים ברמה ועל הרמה עמדה מצודת האנטוניה, שהיא הבירה שהוזכרה בספר נחמיה, והיא זו שהיתה מוגנת מצפון מערבה בחפיר קטן.
אך המציאות טופחת על פניו, שכן האמת היא שדברי יב"מ מתאימים אך ורק להעמדת המקדש על מקום הכיפה. כאשר העמידו את קדש הקדשים במקום הסלע שבכיפה, אכן בקושי היה מקום להיכל ולמזבח על פני הסלע שברמה, כפי שפירטתי לעיל את גבהי הסלעים הידועים לנו.כדי להתאים את דבריו לדברי יב"מ, ברק שרגאי (בעמ' תקמט) הוכרח להמציא שהיתה גבעה קטנה תלולה למרגלות הרמה בדרום שיורדת ושוב עולה בתלילות, וכל הרואה את המפה יבין מיד שהמצאה זו אינה תואמת כלל לטופוגרפיה, כי בכל אופן שתצייר אין די מקום להעמיד את הגבעה. לא הגיוני להעמיד כאן מצוקים של 90 מעלות. בנוסף לזה, מפלס הר הבית לשיטתו הוא בגובה של מפלס שערי חולדה, . שטח הר הבית לשיטתו בדרום הוא למעשה אותו גובה של שיא הגבעה שהוא המציא, והכל מנוגד לתיאור הזה של הגבעה וגם לתיאור של יב"מ שעולים מהר הבית בדרום ב19 מדרגות למקום העזרה.
בענין האנטוניה והחפיר הוא התעלם מדברי יב"מ על המלחמות שהיו בחפיר שמול האנטוניה, וטען (בעמ' תקלט) שמול האנטוניה, במקום שבו מציבים אותו במחקר, אין כלל חפיר להגן עליה ממזרח למערב ולהפרידה מגבעת בית זיתא, אלא רק בריכות שנמשכות מצפון מערב לדרום מערב (בריכת הסטרותיון), ולכן יש להציב את האנטוניה דוקא במקום הכיפה. כאמור לעיל, דבריו מופרכים. במציאות יש שם חפיר שניכר עד היום. ודברי יב"מ שהבאתי בתיאור המלחמות סותרים את דבריו לחלוטין. הבריכה היא המשך התעלה החשמונאית ונוצרה כתוצאה מהחפיר שקטע את התעלה, והיא רק חלק מהחפיר שגדול ממנה בהרבה.
כיסוד לתיאוריה שלו ברק שרגאי הביא את הפסוק מספר יהושע פרק טו פסוק ח: וְעָלָ֨ה הַגְּב֜וּל גֵּ֣י בֶן־הִנֹּ֗ם אֶל־כֶּ֤תֶף הַיְבוּסִי֙ מִנֶּ֔גֶב הִ֖יא יְרֽוּשָׁלִָ֑ם וְעָלָ֨ה הַגְּב֜וּל אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֗ר אֲ֠שֶׁר עַל־פְּנֵ֤י גֵֽי־הִנֹּם֙ יָ֔מָּה אֲשֶׁ֛ר בִּקְצֵ֥ה עֵֽמֶק־רְפָאִ֖ים צָפֹֽנָה: וְתָאַ֨ר הַגְּב֜וּל מֵרֹ֣אשׁ הָהָ֗ר אֶל־מַעְיַן֙ מֵ֣י נֶפְתּ֔וֹחַ...
ברק שרגאי מזהה את "גי בן הנם" בנחל קדרון, ותחילת גי הנם בבריכת השילוח, והגי הזה עובר ממזרח לעיר דוד והעופל אל מזרח הר הבית. את "עמק רפאים" הוא מזהה כעמק שלמרגלות הרובע היהודי, שתחילתו אפשר לראות במקום בריכת השילוח ופונה שם למערב עיר דוד וצפונו מסתיים בהר הבית. לדבריו, הגבול עבר ממקום בריכת השילוח ממערבה של עיר דוד דרך עמק רפאים שלמרגלות הרובע היהודי, והגיע להר הבית. כך שעיר דוד עצמה היא בגבול בנימין[62].
לענין זה שגי בן הנם ממערב להר הבית הוא מביא מקור מהאברבנאל בירמיהו יט, ב "שמשער החרסית יוצאים לגיא בן הנום, והוא (שער החרסית) היה שער אחד משערי העזרה המכוון כנגד זריחת השמש". ונראה לי שדבריו בזה מסתברים וכך נראה מעוד מקורות[63], אך בכל המשך ההסבר לסוגיה לא נראים לי כלל דבריו, ולא מצאתי מישהו בראשונים שאומר כדבריו.
יסוד הענין הוא הגמרא בזבחים נד ע"ב שאומרת: "דרש רבא, מאי דכתיב: וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה, וכי מה ענין נויות אצל רמה? אלא, שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם, אמרי, כתיב: וקמת ועלית אל המקום, מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות, לא הוו ידעי דוכתיה היכא, אייתו ספר יהושע, בכולהו כתיב: וירד ועלה הגבול ותאר הגבול, בשבט בנימין ועלה כתיב וירד לא כתיב, אמרי: ש"מ הכא הוא מקומו. סבור למבנייה בעין עיטם דמדלי, אמרי: ניתתי ביה קליל, כדכתיב: ובין כתפיו שכן.
ואיבעית אימא: גמירי, דסנהדרין בחלקו דיהודה ושכינה בחלקו דבנימין, ואי מדלינן ליה מתפליג טובא, מוטב דניתתי ביה פורתא, כדכתיב: ובין כתפיו שכן".
מאחר שברק שרגאי הסיק שההר על פני גיהנם הוא גבעת הר המוריה, הוא מסיק שלפי דברי הגמרא עין עיטם, שגבוה מהמקדש פורתא, חייב להיות מיד סמוך למקדש באותה גבעת המוריה, והבין מדברי רש"י שיובא לקמן שהוא במישור של פסגת הר המוריה, ועל כן הוא מחפש מעיין בתוך מבנה הכיפה שבנויה על דרום המישור או בצפון המישור. אלא שחיפש הרבה, ולא מצא.
אכן לענ"ד הוא לא חיפש במקום הנכון כי כוונת חז"ל מתבארת ממה שאמרו באיבעית אימא "אי מדלינן ליה מתפליג טובא", מבואר שמדובר על מקום שהוא מרוחק על גובהו של ההר. והיינו שמדובר על מוצא המים שעל ההר שממשיך לעלות מכיוון צפון מערב, כך שראשו מתפליג טובא מהר הבית. הלשון מתפליג טובא מבהירה שלא מדובר כאן על גבעת הר המוריה, שהיא עצמה הר הבית ת"ק על ת"ק בלבד, אלא על ראש כל ההר שעל פני גי הנם, כלשון הכתוב בספר יהושע. ראה בתמונה שבסוף המאמר שההמשך הטבעי של ההר הולך ועולה בכיון צפון, ואחר כך צפון צפון מערב. כלומר, ההר עולה מהשילוח דרך עיר דוד להר המוריה, ומשם לפינת הר הבית הצפון מערבית במקום בו היתה האנטוניה, ומשם לגבעה שהיתה נקראת בעבר בית זיתא (העיר החדשה בכתבי יב"מ), שהיא צפון צפון מערב להר הבית כאשר גבולה מהצד הדרום מערבי הוא החלק הצפוני של רחוב הגיא.
ונראה להכריח שמדובר על פסגת ההר שממנה באים המים כדרך מי גשם מהידוע בטבע שמעיין אינו ממש בפיסגה, וכיון שכאן אמר ראש ההר, שהוא המקום הגבוה ביותר משמע שלא מדובר על מעיין ממש, אלא כל מקור המים למקדש נקרא עין עיטם כי במשך הזמן היו עוד מים שבאו למקדש ממעין עיטם שבנחלת יהודה, והמקור הקרוב הגיע מאסיפת מי הגשמים של המשך ההר. פסגת ההר הזה שהיא במגרש הרוסים, אכן גבוהה הרבה מהר הבית, גובהה בערך 800 מטר, וידוע בודאות שמגובה ההר נמשכו מים בימי קדם שעברו בתעלת המים החשמונאית הצפונית שזורמת לצד רחוב הגי. תעלה זו נכנסה להר הבית מצפון מערב לרמה. כדי למלא את בורות המים של הר הבית בצפון ואת המצודה שקדמה לאנטוניה (מצודת הבירה החשמונאית) כשהורדוס הרחיב את הר הבית ובנה את מצודת האנטוניה, הוא "חתך" את התוואי המקורי של התעלה החשמונאית הזו, ומעתה במקום להגיע להר הבית היא ניקזה את מי הגשמים אל תוך בריכת הסטרותיון[64]. ראה בהערה את ציור הבריכה שבתוך החפיר (בציור זה לא ציירו את האנטוניה).
מה שהגמרא אומרת "נחתי בי קליל" פירושו ירדו בו מהגובה מעט, כי הגמרא רוצה להדגיש שבית המקדש הוא עדיין גבוה מעל ירושלים, אבל עכ"פ עין עיטם הוא מרוחק מגבעת הר המוריה כפי שאמרו "אתפליג טובא", ומשמע שהוא בפסגת ההר כולו.
והנה מה שאמרו בזבחים שסנהדרין צ"ל בחלקו של יהודה ולשכת הגזית צ"ל סמוכה למקום העזרה, בפשטות הוא כדעת רבי יהודה במגילה דף כו שירושלים נתחלקה לשבטים, והר הבית והעזרות ולשכות בחלקו ורצועה יוצאת מחלקו של יהודה למקום המזבח[65].
ובמדרש תדשא פרק כב כתוב: "היתה ירושלם לפנים שתי עיירות, אחת עליונה ואחת תחתונה. העליונה נפלה בגורל יהודה, והתחתונה בגורל בנימין... וכשלכד אותה דוד, התחיל ובנה ירושלם העליונה ועשה חומה אחת בהיקף סביב לעליונה ולתחתונה... ובתחתונה שהיתה לבנימין נבנה בית המקדש".
ונראה שגם מדרש זה הוא כשיטת רבי יהודה, ולשיטתו נחלת בנימין היתה במה שמכונה "עיר דוד" וצפונה, באופן שהיא כוללת את מקום ההיכל, ואילו נחלת יהודה היתה באיזור הרובע היהודי, ומשם נכנסה רצועת יהודה להר הבית שתחתיו[66].
ולכאורה כל זה רק למ"ד שנתחלקה ירושלים לשבטים, אך פשט הפסוקים נראה שירושלים אכן נחלקה לשבטים, שהרי "בין כתפיו שכן" מתבאר בספרי ובגמרא בכ"מ על השראת השכינה בחלקו של בנימין, ובין ערי בנימין מוזכרת יבוס[67]. על כן נראה לענ"ד שכוונת הגמרא במגילה למ"ד שלא נתחלקה היא שמכל מקום אחרי חלוקת הנחלות נמסרו ירושלים ובית המקדש לכלל ישראל. עכ"פ הגמרא בזבחים לא דיברה מצד רצועה של יהודה במקום המזבח, אלא מצד הצורך בקרבת הסנהדרין שבלשכת הגזית לעזרה. ולכאורה יש להקשות, הרי לפי הגמרא במגילה בלאו הכי רצועה נפקא מיהודה בשביל המזבח, ומה אכפת לן שיתפלג טובא מיהודה, והרצועה תגיע עד שם. וי"ל דכוונת הגמרא היא שא"א לשנות את החלוקה בין השבטים, ויהודה לא יכול היה לקבל יותר מהתחום שקיבל בהר המוריה, על כן אם מרחיקים את המקדש ומעמידים אותו ממש על ראש ההר, יצא שבית המקדש מרוחק טובא מנחלת יהודה, והוא נגד הקבלה שסנהדרין צריך להיות סמוכה למקום המזבח.
כהבנה זו שעין עיטם הוא בהמשך ההר שעל פני גיהנם נראה מהראשונים, שמדברים על כך שמקום המקדש הוא נמוך מעין עיטם, והוא נבנה על כתף ההר. נראה שכולם מדברים על הנמכה מפסגת ההר שעל פני גיהנם, ולא על הנמכה מגבעת הר המוריה, שהיא חלק קטן וכקצה של אותו הר.
רש"י עה"פ ביהושע פרק טו פסוק ח אומר שאותו מקום שבו הוקם המקדש הוא הקצה הצפוני של ירושלים, "ועלה וגו' גי בן הנם - עודנו עולה מעט עד עין עיטם ומשם והלאה הוא יורד, וזהו שאמרו רבותינו ז"ל בשחיטת קדשים סבור למבנייהו בעין עיטם שהוא גבוה מירושלים מעט". בפשטות משמע שעין עיטם היא ראש ההר שעל פני גי הנם, וירושלים מתחת ראש ההר, ונקט ירושלים מתחת לעין עיטם כי המקדש הוא בירושלים, והיא נמשכה מאיזור בריכת השילוח עד הר הבית, ולמסקנה הגבול עבר שם בצפון ירושלים ולא בעין עיטם שהיא ממש ראש ההר.
וכ"כ רבנו מיוחס: ״ובין כתיפיו שכן - שלא נבנה בית המקדש בראש ההר, אלא למטה ממנו מעט, כמו שנא׳ מכתף היבוסי מנגב היא ירושלם ועלה הגבול אל ראש ההר, למדנו שירושלים למטה מראש ההר״. משמע דהוא סבר שעין עיטם היא ראש ההר שעל פני גי הנם, והגבול עובר בצפון ירושלים ששם בית המקדש.
וכן עולה מדברי רבנו בחיי, שכתב: ״וטעם בין כתפיו ולא אמר על ראשו לפי שבית המקדש אינו בגובה ההר ממש אלא למטה מעט נמוך כ״ג אמה מעין עיטם, ודעתו של דוד היה לבנותו שם, כמו שדרש בשחיטת קדשים וכן פירש רש״י ז״ל. והנה משה קראו בכאן בלשון "כתף", וכן יהושע תלמידו קראו כן: (יהושע טו, ה) "אל כתף היבוסי", ומה שנקרא "יבוסי" על שם שקנאו דוד מארונה היבוסי. ויש שפירש מה שאמר "בין כתפיו" לפי שהוא באמצע נחלתו". לפי רבינו בחיי חז"ל אמרו שבין כתפיו אינו בגובה ההר בפיסגה, אך הלשון "בין כתפיו" אינה מכריחה שמדובר במקום יותר נמוך, הוא מביא גם פירוש אחר ללשון זו.
נמצא שרש"י על ספר יהושע, רבינו משולם ורבינו בחיי סוברים שעין עיטם היא ממש ראש ההר שעל פני גי הנם, ולמעשה בית המקדש לא נבנה בראש ההר שעל פני גי הנם, והגבול לא עבר שם.
אך בזבחים דף נד ע"ב (ד"ה סבור למיבנייה) כתב רש"י על עין עיטם "נראה בעיני שהוא מעין מי נפתוח האמור שם אחר עליית ההר אשר על פני גיא בן הינום אשר לא נכתב ירידה בינתיים (כי כתוב אחרי עליית ההר "ותאר הגבול מראש ההר אל מעין מי נפתוח")... ואיכא דאמרי - האי דלא בנאה בעין עיטם משום דרחיק שם נחלת בנימין מנחלת יהודה יותר משיעור הר הבית, ואפשר (נראה דצ"ל ואי אפשר) לסמוך לשכת הגזית לעזרה, ואנן בעינן סנהדרין בעזרה דכתיב וקמת ועלית וגו' וצריכה להיות בחלקו של יהודה".
וביומא דף לא (ד"ה עין עיטם) כתב: "ולפי ענין המקראות נראה לי שהוא מעיין מי נפתוח האמור בספר יהושע (טו) שמשם הגבול משפע ויורד למזרח ולמערב, והוא הגבול /הגבוה/ בכל ארץ ישראל, והך מילתא דאביי משום דאמרינן בזבחים (נד, ב) סבור למיבנייה לבית המקדש בעין עיטם, אמרי: ניחתי ביה פורתא, דכתיב (דברים לג) ובין כתפיו שכן, דשמעינן מיניה שהוא גבוה מן הכל, ולא פריש מנא ליה, ופריש ליה אביי הכא". מדבריו על זיהוי עין עיטם עם מעין נפתוח נראה שעין עיטם שגבוה פורתא מהמקדש אינו בהר שעל פני גי הנם, אלא בנקודת גבול הבאה המוזכרת בפסוק, שהיא מעין נפתוח, ומקום זה גבוה מההר פורתא, וכתב רש"י בזבחים שאף שלא כתוב אחר ראש ההר עליה, עכ"פ לא נכתב ירידה בינתיים. ויש קצת סיוע להבנה זו שבגבול בנימין ביהושע (יח טו- טז) ששם מפורט הגבול ממערב למזרח נאמר: וּפְאַת־נֶ֕גְבָּה מִקְצֵ֖ה קִרְיַ֣ת יְעָרִ֑ים וְיָצָ֤א הַגְּבוּל֙ יָ֔מָּה וְיָצָ֕א אֶל־מַעְיַ֖ן מֵ֥י נֶפְתּֽוֹחַ: וְיָרַ֨ד הַגְּב֜וּל אֶל־קְצֵ֣ה הָהָ֗ר אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵי֙ גֵּ֣י בֶן־הִנֹּ֔ם אֲשֶׁ֛ר בְּעֵ֥מֶק רְפָאִ֖ים צָפ֑וֹנָה וְיָרַד֩ גֵּ֨י הִנֹּ֜ם אֶל־כֶּ֤תֶף הַיְבוּסִי֙ נֶ֔גְבָּה וְיָרַ֖ד עֵ֥ין רֹגֵֽל: הרי שכאן יש ירידה ממעין מי נפתוח, וכשבאים ממזרח למערב היא עליה. וי"ל שלשיטתו שם נאמר וירד מפני שלמעשה עין עיטם, שהוא מעין נפתוח, גבוה מעט. עכ"פ משמע מרש"י בזבחים וביומא שעין עיטם אינו בהר המוריה, אלא שהוא סבר שהוא גם לא בהר שעל פני גיהנם אלא במקום אחר מופלג, שהרי רש"י אומר להדיא שהוא מרוחק מנחלת יהודה יותר משיעור הר הבית, וגם בכל מקומות גבול של הנחלות מדובר על מקומות שאינם צמודים זה לזה[68].
נראה א"כ שלשיטתו הכוונה היא למקור מים שנמצא בהר שממערב להר הבית, שאינו המשכו של ההר שעל פני גי הנם. ומה שאמר שאינו עולה לו כוונתו שאינו גבוה הרבה מהר המוריה, ונראה שהסיק זאת ממה שהמקום הסמוך נקרא מעין, וגם אפשר שדקדק כך ממה שהגמרא אומרת סבור למיבני בעין עיטם, ולכאורה עין עיטם לא הוזכר בפסוק, והיה צ"ל רק סבור למיבניה בראש ההר, לכן מפרש רש"י שהוא במעין מי נפתוח
אלא שלפי זה דברי הגמרא באיבעית אימא אינם מובנים, מאי קאמר דרחיק שם נחלת יהודה מבנימין, הרי קו הגבול עובר שם?
ונראה לי שרש"י סבר שיש בגמרא שתי דעות שונות. הדעה הראשונה סבורה שעין עיטם שרצו לבנות בו הוא מעין נפתוח שבסופו של דבר קו הגבול עבר בו, אך אינו מקום המקדש, ולפי דעה זו לא שייך לומר אתפליג טובא מנחלת יהודה למרות שהמקום עצמו מרוחק מהר המוריה כיון שעכ"פ הגבול של יהודה עובר בו. ואחר כך מובאת דעה אחרת, וכן הוא גורס "איכא דאמרי", ולפי דעה זו עין עיטם אינו מעין נפתוח אלא ראש ההר, וקו הגבול לא עובר בעין עיטם שהוא ראש ההר, והוא כמשמעות דבריו בפירושו ליהושע שהגבול לא עבר ממש בראש ההר, ולא נבנה שם המקדש משום ששם איתפליג טובא מנחלת יהודה.
והנה בענין סתירת הפסוקים בלשון ירידה שנאמר ממי נפתוח בנחלת בנימין, יש לדייק עוד ממה שבגבול בנימין הירידה היא "אל קצה ההר", ואילו בגבול יהודה המקום נקרא "ראש ההר". ונלענ"ד לפרש לפי הדרך הזו של רבינו מיוחס ורבינו בחיי, שהיא גם מה שעולה מפשטות רש"י בספר יהושע, ודבריו בביאור דעת האיכא דאמרי בזבחים, שמעיין מי נפתוח הוא מקום אחר, ופסגת ההר שבה עין עיטם היא מקום אחר שהגבול לא עבר בה. ממעין מי נפתוח עד הקצה של ההר שבו עבר הגבול יש ירידה במציאות, אבל המקום החשוב ברוחניות הוא הר המוריה, ולכן לא כתוב ממנו למעין מי נפתוח עליה. ולפי זה מובן מדוע הגמרא אומרת "סבור למבניה בעין עיטם" ולא כלשון הפסוק "אל ראש ההר", דזה משום שיש שני ראשים להר, ומהצד השני כשאומר את גבול בנימין המקום בו עבר הגבול נקרא "קצה ההר" שאליו יש ירידה. ומעתה לפי המסקנה הכל מתיישב, דבאמת הגבול הוא בראש ההר מבחינה רוחנית שהוא הר המוריה, שלכן אחריו לא כתיב עליה למעין נפתוח, להורות שהוא המקום העליון, וראש ההר ממש הוא פיסגת גבעת בית זיתא שהגבול לא עבר בו, ומעין מי נפתוח הוא במקום אחר שפיזית יותר גבוה מפיסגת הר המוריה, ולכן בגבול בנימין יש ירידה אל קצה ההר, שהוא הר המוריה[69].
ויש לעיין במה שרש"י אמר ביומא שאביי בא ללמדנו מנן לן מה שנאמר בזבחים, ואינו מובן מאי קאמר, הרי מה שלמדנו אביי הוא שעין עיטם גבוה לפחות כ"ג אמה, וזה שעין עיטם גבוה ממקום המקדש נלמד ממה שכתוב בין כתפיו? ואלו שני דברים שונים. ויש שרצו להגיה ברש"י, אך נראה לי שהכוונה של רש"י תובן לפי מה שכתב רבינו בחיי, שמהלשון "בין כתפיו" אין הכרח שהוא גבוה יותר, ואף שמים צריכים לבוא ממקום גבוה יותר הוא יכול להיות גבוה יותר באמה אחת, ומנא לן שמעין מי נפתוח גבוה מראש ההר אולי הוא נמוך ממפלס ההיכל. ועוד קשה, שמים יכולים להגיע למפלס העזרה גם לבור שקרקעיתו נמוכה ממפלס העזרה, כפי שהיה בפועל לפי מה שאנו רואים את הבורות שעל הרמה. אם כן, מוצא המים שהגיע למקדש יכול להיות נמוך אף ממפלס העזרה, על כן מפרש רש"י שזה שעין עיטם גבוה יותר נלמד ממה שיש צורך לכך שהמים יגיעו למקוה שעל שער המים, ורק מזה מוכח שהוא גבוה לפחות כ"ג אמה מעל קרקע עזרה, וזהו מה שכתב רש"י שאביי משמיענו מנא לן מה שאמרו בזבחים שעין עיטם גבוה מהמקדש.
ומכל מקום פשוט שאין כוונת הגמרא שהוא גבוה רק כ"ג אמה, כפי שהבין ברק שרגאי שהרי לדבר כזה אין כל לימוד. וכן כתב רבינו חננאל שם להדיא: "נמצא עין עיטם גבוה מקרקע עזרה כ"ג אמות ויותר כדי שיהא עשוי במורד". והריטב"א שם כתב "והשתא אכרח אביי מהכא דגובה דידיה עשרים ושלש אמות כדמפרש ואזיל שהרי היו נמשכין למקוה שעל השער". כוונתו כדברי ר"ח דאשמועינן שגובה דידיה לפחות כ"ג אמה.
לפי שיטתם י"ל שמה שאמרו בזבחים שעין עיטם גבוה נאמר מתוך ידע על כך שירושלים מוקפת בהרים גבוהים ממנה, שמסתמא מהם באים המים, ומקור המים למקדש נקרא עין עיטם, לכן אמרו שעין עיטם גבוה בהמשכו של ההר, ואביי אמר שלפי סברה הפשוטה שהמים למקוה של כה"ג גם הם באו מעין עיטם, הרי שגובהו לפחות 23 אמה יותר מקרקע העזרה.
והמלבי"ם (יהושע טו, ט) כתב "שכל מקום שאומר ותאר, נסב בעוגל של שלש רוחות, ופה הקיף החוט בעוגל ולקח רצועה עגולית מחלקו של בנימין לחלקו של יהודה, כמ"ש חז"ל (יומא יב א) רצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ועליו מזבח בנוי, עד שבמעין מי נפתוח נשלם ההיקף הזה. ולכן אצל בנימין (יח, טז) לא נזכר ותאר, כי שם היה החוט בגבנונית העיגול לא בקערוריתו". הוא מבאר את הלשון "ותאר" שנאמרה בגבול יהודה, אך ביאורו לא מספיק ללשון "וירד" שנאמרה בבנימין, ויש לפרשה כפי שביארתי, שזה מורה על כך שבפועל מעיין מי נפתוח נמצא במקום אחר גבוה יותר.
המלבי"ם בספר יחזקאל מג, יב על מה שנאמר "זאת תורת הבית על ראש ההר" כתב: "אמר שבזה יבדל הבית השלישי מן הבתים הקודמים, א) שיהיה על ראש ההר, וזה כולל, א, שההר עצמו שעליו יבנה הבית יהיה נכון בראש ההרים, (כמ"ש ישעיה ב'), עד שההר יהיה בראש כולם. ב, שלעומת שהבתים הקודמים היו בכתף ההר (כמ"ש חז"ל סבור למבניא בעין עיטם דמדלי טובא וכו' ובין כתיפיו שכן) הוא יהיה בראש ההר, לא בכתפו, שזה יורה על התרוממותו על כל".
פירוש דבריו נראה שהר המוריה יתרומם ויהיה מעל עיו עיטם, ודבריו תואמים למה שביארתי.
הרד"ק בשמואל ב כד, יח כתב "שגרן ארונה שהיה מקום בית המקדש הוא במעלה כנגד ירושלים", וגם הוא נראה שנקט במעלה ולא על הפסגה ביחס להר שעל פני גיהנם, ולא ביחס להר המוריה עצמו.
נמצא שלפי כל דברי הראשונים לא כתוב בגמרא שיש מעין סמוך לבית המקדש על אותו מישור של פסגת הר המוריה. לפי נוסח הגמרא בזבחים "איבעית אימא", ולפי רש"י בדעת האיכא דאמרי ובפירושו לספר יהושע, מבואר להדיא בגמרא שהוא מקום מרוחק, והכונה היא שהוא בהמשך ההר. ולפי רש"י בדעה הראשונה בגמרא עין עיטם הוא מעין נפתוח והוא נקודת גבול אחרת מרוחקת משם.
אם כן, כל הבסיס של ספרו מהגמרא ליתא למי שמתבונן בשורש הדברים, כי מתברר מדיוק לשון הפסוקים והגמרא שעין עיטם אינו במקום מיושר שבפסגת הר המוריה, אלא אתפליג טובא מפסגת הר המוריה[70].
ככלל, יש לפרש את הגמרא בהתאם למה שרואים במציאות. כאן אנו רואים את המציאות שבית המקדש היה במקום הכיפה שהיא פסגת הר המוריה על פי האמור בכתבי יב"מ. על כן צריך לפרש את הגמרא כפי שמראה המציאות, וכפי שביררנו אכן מלשון הגמרא והראשונים עולה שמקום בית המקדש הוא במקום שתואר על ידי יב"מ.
ומה שאמרו שהוא המקום הכי גבוה ובאמת אינו המקום הגבוה בארץ ישראל, הוא שאלה אחרת, וכבר בואר על ידי החת"ס (ח"ב יו"ד סימן רלד) בענין ארץ ישראל שהוא כפיסגת עהכדור המשופע: כאשר לוקחים גוף כדורי ומניחים אותו על גבי משטח, או כשמייחסים אותו לנקודת ההתחלה שלו, הנקודה המרכזית (האמצעית) היא הגבוהה ביותר ביחס לכל שאר הצדדים שמתרחבים ומשתפלים ממנה מטה. מכיוון שארץ ישראל היא נקודת הראשית והמרכז הרוחני והגשמי של העולם, כל שאר המדינות נחשבות כ"יורדות" ממנה ויונקות ממנה, ולכן היא מוגדרת כנקודה הגבוהה ביותר בכדור. והוא הדין בענין ירושלים ביחס לכל ארץ ישראל, אלא שבפועל בית המקדש אכן צריך להיות במקום גבוה כמו שכתוב "וקמת ועלית", ולכן חיפשו היכן בפסוקים של יהושע רמוז על מקום גבוה. ומה שקראו למקום הגבוה "עין עיטם", אף שלא ידוע על מעיין במקום זה לא קשיא, שנראה שהשם הזה כולל לכל המים שמגיעים למקדש, כולל מים שבאים ממעין במרכז המתחם מבריכות שלמה, ששם נמצא המקום עיטם שהוזכר בנחלת יהודה. ודוקא אם מדובר בכך שמקום המקדש הוא למרגלות פסגת הגבעה, יקשה, שהרי אין שום מוצא מים שבאים מהפסגה אל דרום הגבעה[71].
'נויו של עולם' כתב (עמ' תרלט) "קיימת דרך לאמת ואף לדייק את השיטה הדרומית במראה עיניים". לצורך זה הוא מציג תצלומי אינפרה אדום, שלדעתו מאמתים את מסקנותיו שבמקום הכיפה עמדה האנטוניה ואח"כ כנסיה ביזנטית, ואילו קדש הקדשים נמצא מדרום לרמה, כשהמקום המסתבר הוא במקום בו נמצאת המזרקה העתיקה הנקרא אלכאס, כי לטענתו רואים בצילומים קוים ישרים בצורה שדומה לחלק מכתלי ההיכל והעזרה. וכן רואים בצילומים סימנים שמראים על שרידים של מבצר האנטוניה ושרידים של מבנה כנסייה ביזנטית סביב מקומה של הכיפה. לגבי תחום הר הבית, הוא מסיק שהתחום לא היה ריבוע של חמש מאות על חמש מאות אלא רק אחרי הרחבת הורדוס, והסיק בעמ' תשצא מכח שיטתו זו שהאמה היא ככל הנראה 44 ס"מ[72], ולכל היותר 48 ס"מ, כי אם היא גדולה יותר הרי שתחום חומת הר הבית הצפונית יעבור באמצע הרמה.
לגבי גודל האמה כבר הראיתי לעיל שמדברי יב"מ מוכח בבירור שהאמה שלנו גדולה באופן משמעותי מהאמה הרומאית, ומסתבר מעל 51 ס"מ, ועכ"פ שיטתו לא מתיישבת עם אמה שהיא מעל 48 ס"מ, וממילא צריכה להידחות על ידי כל מי שנוקט שהאמה גדולה מ48 ס"מ. שיטתו לגבי המיקום של המקדש וגודל האמה והר הבית היא שיטת האדריכל טוביה שגיב, ראה דבריו בתחומין כח. אך ביחסי הגובה, הדברים של טוביה שגיב שם הפוכים ממנו. טוביה שגיב בנה את נתוני גובה המקדש על נתוני גובה הסלעים בבורות הידועים לנו בהר הבית. הוא השתמש בענין הנתונים על גובה הסלעים כקושיה על המסורת שקדש הקדשים היה בכיפה, כי הוא טען שלא יתכן שיש סלעים בולטים תוך תחום הר הבית, כפי שעולה ממה שמציבים את המקדש בכיפת הסלע. לכן הוא סבר שצריך להעמיד את קדש הקדשים במקום המזרקה אל כאס, כשגובה המפלס של קדש הקדשים 740 מטר, 3 מטר מעל הגובה שם כיום (כיום גובה המפלס הוא בערך 737 מטר). לדעתו תחום הר הבית לא היה מתחילה 500 אמה על 500 אמה מרובעות אלא קטן יותר, וכך הוא מגיע לכך שבתחום שהוא קבע להר הבית לא ידוע על סלע בולט. יש להעיר שהוא מתייחס רק לסלעים שנבדקו בבורות, ומתעלם ממה שנראה כסלע הבולט בגובה 737.3 מטר שלפני הערוגה הדרום מזרחית למרגלות הרמה. אלא שהקושיות של שגיב שם בתחומין כח על מקום המקדש לפי כיפת הסלע אינן קושיות, כי אין כל קושי בכך שסלעים יבלטו מחוץ לעזרות, כמו שהיה סלע בעזרת נשים. גם אין כל הכרח שבאמת הגיעו מים מאמת המים למקוה שמעל שער המים. רבא בזבחים דרש דרשה על פי המסורת שדוד חשב לבנות את המקדש במקום הכי גבוה, שהוא מקור המים למקדש. הוא לא עסק כלל בהבאת המים למקוה של הכהן, ולדבריו המים שנכנסו למקדש יכלו להגיע למפלס הבורות שנמצאים בתחום העזרה וההיכל, אף אם הם באו דרך קשת וילסון יתכן שהיה חיבור לתחתית הבורות שעל הרמה, וגם יתכן שהיתה דרך נוספת שבה הם באו מצפון לקשת וילסון. אביי ביומא לא, אמר שלפי מה שהתברר שם על גובה המקוה שעל שער המים, מקור המים למקדש גבוה ממפלס העזרה לפחות כ"ג אמות. אביי רק אומר מסקנה הגיונית ממה שאמרו בגמרא על גובה השער והמקוה לגובה מקור המים של המקדש, ותו לא מידי.
רש"י ביומא הלך לפי דרכו בזבחים שמדובר במעיין מי נפתוח ומבאר שאביי בא לומר מנין לנו שמי נפתוח גבוהים ממקום המקדש וכתב "והך מילתא דאביי משום דאמרינן בזבחים (נד, ב) סבור למיבנייה לבית המקדש בעין עיטם, אמרי: ניחתי ביה פורתא, דכתיב (דברים לג) ובין כתפיו שכן דשמעינן מיניה שהוא גבוה מן הכל, ולא פריש מנא ליה, ופריש ליה אביי הכא".
אין כל הכרח למצוא את הדבר במציאות כדי להשתכנע היכן נמצא בית המקדש, כי איננו יכולים לדעת כל דבר מה היה במקדש שטיטוס צוה להרוס. למעשה, המקוה יכול לקבל מים לגובה כזה כי מקור המים בתעלה החשמונאים גבה 50 מטר מעל מפלס ההיכל, ובלאו הכי המקוה גם היה להיות גם מאסיפת מי גשמים במקום עצמו.
ברק שרגאי הלך בדרכו של שגיב בענין מיקום תחום הר הבית ומקום ההיכל והאנטוניה (הרבה מהדברים שכתב בספרו הם משגיב, בלא שיזכיר את שמו כמקור לאותם דברים), אך בכיוון הפוך כלפי מטה. לא נראה לו הגיוני ששטח כל ההיכל שהיה למעלה נעלם ואיננו, כי דרך העולם שדברים שהיו למעלה מתכסים ולא נעלמים. לכן, כדי לאפשר בכל זאת את התיאוריה שקדש הקדשים נמצא במקום המזרקה, הוא מעמיד את מבנה המקדש למטה בעומק של יותר מ10 מטר מפני הקרקע. והעובדה שאין לנו יכולת לבדוק ולחפור מאפשרת לו לטעון שבצילומי אינפרה אפשר לראות שיש חלקים מההיכל המזבח והעזרה שעומדים ניצבים על מקומם עשרה מטר מתחת לפני הקרקע. אלא שדוקא ענין גובה הסלעים שהזכיר שגיב מהווה הוכחה שזה בלתי אפשרי. וילסון ירד לבור 6 ובור 8, שנמצאים לשיטת ברק שרגאי בעזרה ועזרת נשים, וכתב וראה בתמונות שאלו בורות עם מים והם חצובים בסלע. בור 8 הוא בור ענק שאורכו 43 מטרים ורוחב בין 12 ל27 מטרים ותקרתו נתמכת בעמודי סלע שהושארו בזמן החציבה, שהגובה העליון של הסלעים הוא 734.9 מטר מעל פני הים, כמטר מתחת לפני הקרקע כיום.
להלן ציור הבור (צייר וליאם סימפסון, הובא בכתבה של ארנון סגל במקור ראשון):
זהו למעשה המראה של המקום בו לפי ברק שרגאי נמצאת עזרת נשים. כמובן שהציור הזה מפריך לחלוטין את שיטתו. יש גם סלע הנראה לעינים בגובה 737.3 מטר למרגלות הערוגה הדרום מזרחית של הרמה. מדובר בשכבת סלע גיר מקומית מחוספסת, צ'רלס וורן תיעד את הבליטה הזו כחלק מסלע האם הטבעי של ההר ולא כאבן שקועה. פלא הוא שבספר של ברק שרגאי הוא כלל לא מזכיר את הגובה של הסלעים, ומתעלם גם מהסלע שבולט לעניינו בגובה 737.3 מטר מעל פני הים, במקום שלשיטתו נמצאת העזרה 10 מטר מתחתיו[73]. לענ"ד תצלומי האינפרה האדום שהוא מציג, לא מסייעים כלל לשיטתו. ברק לא הציג אף מומחה שתומך בדברים שהוא הסיק מהצילומים, וחלק מהדברים שכתב נראים פענוחים בלתי אפשריים. לדוגמא, הוא טוען שרואים בצילום את כיפת בית המוקד בערוגה שלפני המדרגות הדרום מזרחיות העולות לרמה, וטוען שמקום זה מתחבר לבור מספר 5 שנמצא בפינה הדרום מזרחית של הרמה, כי הבור הזה הוא המחילה היוצאת מבית המוקד לשער טדי תחת הבירה. אך הבור הזה חצוב בסלע שגבהיו נמדדו וקרובים לפני הרמה. גובהו בפינה הצפון מערבית 739 מטר ותחתיתו בערך 729 מטר לשיטתו שהכל נמצא 10 מטר מתחת לאדמה, איך אפשר לייחס את בור מספר 5 למחילה שהיתה מתחת לגובה מפלס בית המוקד, לפחות 12 מטר מתחת?
איני מומחה לפענוח צילומים. אך כיון שהוא לא הציג כל ראיה למומחיותו, וגם נראה מדבריו שהוא אומר את הדברים מסברה בעלמא, רשאי גם אדם כמוני, שאינו מומחה, לחלוק על דבריו, בפרט כשאני מראה את הסתירות לדבריו מתוך מה שהוא בעצמו מראה. תחילה יש לדעת שצילומים אלו בנויים על תרגום שינויי הטמפרטורה לעצמים, ובדרך כלל, הדברים יכולים להיות מוסברים על ידי הדברים שרואים על פני הקרקע, צל של מבנה סמוך, עצים, תעלות וחילופי חומר בריצוף. הוא עצמו מציג (בעמ' תרנ) תמונה ישנה רגילה (לא אינפרא) שבה ניכרים חלק מהדברים שהוא רואה בהם שרידי מבצר או כנסיה על הרמה. האפשרות לראות בצילום רגיל חלק מהדברים מלמדת שהדברים האלה הם תוצאה של דבר שקיים על הרמה (אולי בחילופי חומרים בריצוף). גם שינוי הגוונים שלא מוסברים על ידי משהו חיצוני יכולים להעיד דוקא על חורבות של המקדש שקבורים מתחת, ואין כל יסוד להשוואתם דוקא למבצר וסימני כנסיה. מדובר בניחושים בעלמא[74].
למעשה אינפרא אדום יכול להביא לניחושים על מה שיש מתחת לאדמה עד גובה של מטר ולכל היותר עד שני מטר, ותו לא. לשם ידיעה על מה שיש יותר לעומק משתמשים בדברים אחרים. השיטה הנפוצה ביותר היא על ידי מכ"ם חודר קרקע (GPR - Ground Penetrating Radar), וכן לפעמים משתמשים בהדמיה התנגדותית חשמלית (ERT - Electrical Resistivity Tomography) או סקר מגנטי (Magnetometry).
לגבי מקום קדש הקדשים, לדעתו הוא פחות או יותר במקום הברזיה[75], בצילומי אינפרא נראה לו שיש סימנים של קוים ישרים שהם חלק מכותלי קדש הקדשים וההיכל במקום זה. אך בעמ' תשכו הוא מציג 'תמונה מספר 38', שלדבריו היא תמונה מעובדת, שבה נעשה צמצום להשפעת עצמים המצויים על הקרקע, ואז לפתע כל הקוים הישרים שסימנו לדעתו את מבנה ההיכל נעלמו. גם הקוים של העזרה שסביבו מקבלים צורה שאינה קו ישר. המקום היחידי שבו נראית כעין חומה עבה בקו ישר בתמונה מספר 38 הוא סמוך למסגד אלאקצה לכל רוחבו. ובמקום הזה לפי השערתי אכן עוברת חומת הר הבית הדרומית של חמש מאות על חמש מאות אמה באמה של 51.7 ס"מ בהתאמה טופוגרפית לגבעת הר המוריה בלי חריגה לגבעות נוספות, וביארתי זאת במאמר במעלין בקדש גליון לח[76]. השערה זו ששם עוברת החומה הדרומית מקובלת על רבים מהחוקרים, גם אם הם לא אוחזים בכך ששיעור האמה היא 51.7 אלא בשיעורי אמה שונים. אך יותר מסתבר שקו זה הוא השפעה מהצל של המסגד, כפי שרואים בתמונות בזויות שונות שהצל מגיע עד לשם. מכל מקום, למרות שתמונה מספר 38 מראה למעשה ההיפך מדבריו, הדבר הזה לא מונע ממנו להגדיר תמונה זו כראיה "להתאמה מופלאה לתכנית העזרה".
קיצור הראיות לנכונות מסורת הכיפה והאבן השתיה:
א. המסורת על מקום המקדש מיוסדת על כך שידוע על מסורת ברורה שעברה מאב לבן, ומרב לתלמיד, ונמשכה גם אחרי הקמת הכיפה. ראשי הקהל בירושלים בזמן הגאונים כתבו את מה שופר מדור לדור שחכמי היהודים שהיו בארץ בזמן כיבוש המוסלמים ידעו היכן קדש הקדשים, ואמרו זאת למוסלמים. לדבריהם מבנה הכיפה הועמד על מקום ההיכל והכיפה על קדש הקדשים כפי שכתב תלמיד הרמב"ן, ושם נמצא סלע מיוחד שאמרו שהיא אבן השתיה, וכך הועברה המסורת בכל הדורות מאז בנית הכיפה. יש ארבעה מקורות קדומים של יהודים שבהם כתוב מה שאמרו מנהיגי הקהל בירושלים. דבריהם תואמים גם למסורת ערבית שהידע הועבר מחכמים יהודים, וגם סיבאוס הנוצרי אינו אומר דבר אחר. וכך הועבר במסורת מדור לדור.
ב. אין כל קושי על המסורת שתחת הכיפה נמצאת אבן השתיה ממה שבדרך כלל אבן זה דבר מיטלטל, ושם בפועל אנו רואים סלע, כי עכ"פ במדרש ויקרא רבה משמע שהיא שן סלע. ואף אם נאמר שאבן השתיה היא אבן מטלטלת, בסופו של דבר, הסלע, זה מה שאנו משיגים כיום מאבן השתיה, ועיקר המסורת היא ששם הוא קדש הקדשים.
ג. לא קיימת אצל הראשונים מסורת אחרת על מקום ההיכל. מקום שריפת הפרה לפי כולם היה במקום המכוון נגד הכיפה.
ד. ממסכת מידות למדו הרמב"ם ועוד ראשונים שמקום המקדש כולו הוא במעלה גבעת הר המוריה, כי משמע מהמשנה שכשבאים מהר הבית, הנמוך מהעזרות, יש לעלות לפסגת גבעת הר המוריה כדי להגיע לקדש הקדשים, והראשונים הבינו שהעליות נובעות ממה שהמקדש הוא על הר, ויש לשמר את צורת ההר. על כן אין כל קושי על המסורת ממה שהרמב"ם כתב שהמקדש כולו היה במעלה ההר, וכתב האברבנאל שכך בדיוק אומר יב"מ. זו אכן המציאות שאנו רואים כשמשרטטים את מקום המקדש לפי ההנחה ששיא הצח'רה הוא בקדש הקדשים.
ה. מקום ההיכל והמזבח הוא על פסגת הגבעה, שהיא נמוכה מהמשכו של ההר כולו הקרוי בספר יהושע "ההר שעל פני גי בן הנם", והוא ההר שממשיך מצפון מערב המתחם. על כן הגמרא בזבחים נד אמרה שעין עיטם גבוה ממקום המקדש, זו המציאות שאנו רואים, ההר נמשך לצפון מערב ומקור המים למקדש בא משם במרחק משמועתי ("אתפליג טובא" מנחלת יהודה בלשון הגמרא). כך הבינו הראשונים וכך עולה מתיאורי יב"מ.
ו. המציאות לפי מה שאנו רואים וגובה הסלעים באיזור ההיכל והעזרות מתאימה לדברי חז"ל שההיכל נחרש, ומשמע רק ההיכל עם האוטם שעליו הוא עמד, ונשארה רק האבן שהיתה בתוך האוטם. מסתבר שיסודות כותלי העזרה וכותלי עזרת נשים יראו אם יחפרו לעומק המקום עד סלע האם.
ז. יב"מ כתב במפורש שההיכל והמזבח הועמדו מתחילה בראש הגבעה על שטח שיושר בפסגתה, ובקושי היה מקום להיכל ולמזבח. דבריו תואמים למפה הטופוגרפית ולידע שלנו מהסלעים במקום שמדייק יותר מפה זו, ואין כל אפשרות להתאימם עם השיטה הדרומית.
ח. גם מדברי יב"מ על האנטוניה מוכחת המסורת שהכיפה בנויה במקום ההיכל. לדבריו היא מצפון מערב להר הבית, והופרדה מבית זיתא, שהיא המשך ההר שעל פני גיהנם מצפון מערב בחפיר עצום שיש בתוכו בריכה, והקרבות מול האנטוניה היו על בריכה זו. הדברים האלו לא ניתנים להסבר אם האנטוניה היא במקום הכיפה, אלא היא חייבת להיות מועמדת על הסלע שמחוץ לפינת המתחם הצפון מערבית. וגם זו סתירה גמורה לבעלי השיטה הדרומית, שמציבים את האנטוניה במקומה של הכיפה, בעוד שלפי כתבי יב"מ במקום הפסגה של הר המוריה נמצא המקדש ולא האנטוניה.
ט. אין אפשרות להעמיד את ההיכל 10 מטר מתחת לגובה המפלס היום מדרום לרמה, כשקדש הקדשים כנגד אלאקצה, בגלל גבהי הסלעים הידועים הנמצאים במקום זה. הסלע שגובהו מעל המפלס של היום גלוי לעין. בשנת 1870 ויליאם סימפסון ירד לבור ענק הנקרא אצל וילסון בור מספר 8 ונמצא בתחום עזרת נשים לפי הסוברים שהיכל היה מדרום לרמה, ותיעד את הבור. מציורו המפורט עולה שכל הבור הענק הזה שנמצא במקום בו צריכה להיות עזרת נשים חצוב בסלע, ותקרתו נתמכת בעמודים שהושארו בעת החציבה. העמודים מנעו קריסה תחת כובד המשקל של המבנים או הקהל שאמורים היו להימצא מעל. אי אפשר להכחיש את הנראה בבירור כפי שתיעד. תמונה זו מראה לעין כל שלא ניתן להעמיד את המקדש מדרום לרמה ולומר שהמקום מכוסה, ובעומק של 10 מטר מתחת לפני השטח.
לסיכום: לשיטה הדרומית אין כל סיוע מהגמרא. היא נסתרת מהמסורת, ומדברי יב"מ, ומהמציאות של הבורות במקום שבו רוצים להעמיד את העזרות, שהם חצובים בתוך הסלע, ולכן לא יתכן ששם הייתה העזרה.
לעומת זאת, המסורת המעמידה את קדש הקדשים תחת הכיפה תואמת ללשון הגמרא, לדברי יב"מ, ולמציאות של גבהי הסלעים.
♦
לסיכום:
א. מידת הטפח 8.6 מוכחת מהתאמה למידות שאר האצבעות, ומהגדרת טפח שוחק, והמציאות של דרך המדידה הישרה, ולפי זה, ששה טפחים אינם תואמים לאמה טבעית בינונית.
ב. מהסוגיה בעירובין משמע כהבנת הראשונים שאמה טבעית אינה תואמת לאמה של ששה טפחים אלא גדולה ממנה, וכ"כ להדיא המהרי"ל, והובא ברמ"א ביו"ד, וזו מסקנת הגר"ז.
ג. במידות הנפח יש ראיות שרביעית היא 108 סמ"ק, וזה תואם למידת הטפח, על יסוד דברי הקליר שסאת היבש קטנה בשליש מסאת הלח.
ד. השיעור עולה מסוגיות הירושלמי והבבלי, המורים על שיעור רביעית ולוג באיטלקי.
ה. הדבר תואם למה שעולה מכתבי יב"מ על שיעור העשרון, אלא שהוא כתב חלק אחר של המידות לפי תקן ציפורי, ובלא להבחין בין סאת לח לסאת יבש.
ו. כך עולה גם מהמסורת על לוג, שהוא כמים השוקלים ליטרה שהיא מאה זוז, ומדובר במאה זוז שהם כמשקל המינא היווני – 430 גרם.
ז. גם מדברי יב"מ על המידות של הר הבית עולה שהאמה היא יותר מ51 ס"מ.
ח. הרדב"ז סובר שמבנה הכיפה תואם בצמצום קרוב למידות ההיכל כי הוא בנוי על יסודותיו. מצאתי שלפי צורה המבנה הוא אכן תואם לגודל ההיכל שהוגדר במשנה מאה על מאה אמה לפי אמה של 51.7 ס"מ, ואכן מסופר שלפני הקמת מבנה הכיפה הקימו המוסלמים מבנה מעץ מרובע גדול שעשוי להכיל אלפים איש. אמנם יתכן שדברי הרדב"ז בנויים על פרשנות למסורת ולכן הדיוק אינו מוכרח.
ט. יש המפקפקים במסורת שהכיפה בנויה על קדש הקדשים וההיכל וטוענים שמדברי חז"ל משמע שקדש הקדשים לא היה ממקום בפסגת הר המוריה, ויש מסורות מהן עולה מקום אחר במתחם, דרומי יותר. אך הראיתי שאין מסורת על מקום אחר, וכן מוכח מדברי עד הראיה - יב"מ שקדש הקדשים היה בפסגת ההר, שהמבנה הטופוגרפי שלו וקרבתו למבצר האנטוניה תואם לזה. את דברי חז"ל צריך לפרש לפי מה שרואים ויודעים מהמציאות, ואין להמציא מסורת אחרת שלא קיימת.
מפת ירושלים בשלהי בית ראשון לפי ריטמאייר עם ציוני המקומות לפי המאמר
שירטוט ריבוע ההיכל 100 על 100 אמה בהתאם למתומן הכיפה מכוון לרוחות העולם. הריבוע הוא 51.7 מטר. המרחק מאמה טרקסין לסוף כותל הה יכל 19.1 מטר שהם 37 אמות כפי שכתוב במשנה. קצה הכניסה המערבית הוא מקום כותל העזרה.
♦ ♦ ♦♦ סקירת ספרים חדשים: ספר ברקאי, דבריו ליעקב, דעת ישכיל, ובתורתו יהגה, טהרת הכהן, מדברך נאוה, מדרגת האדם, רזא דשמירת שבת♦