פתיחה
במאמרו "ביסוס מקורות שיעור 'האמה הקטנה'" (גיליון קטו) ייחד הרב שלמה שטרנליכט פרק לבירור משקל הדרהם המצרי, שבו מסר לנו הרמב"ם[1] את משקלם של רביעית הלוג ושל שיעור חלה. מסקנת הפרק היא שבמצרים של ימי הרמב"ם נהגו שני תקני דרהם נפרדים: 'דרהם כספי' ממוני, ששימש למטבעות הכסף ושקל כ-2.97 גרם, ולצידו 'דרהם משקל' ממערכת המשקלות של האוקיה והרוטל, ששקל 3.12 גרם - כמשקל הדרהם שפרסמה ממשלת מצרים באלמנך שלה בשנת תרפ"ד. בדרהם השני הזה, לדבריו, נמסרו כל שיעורי הרמב"ם, ומכאן העלה שרביעית הלוג היא כ-84 סמ"ק.
מכיוון שנושא משקל הדרהם נתברר בהרחבה במאמר שפרסמתי לפני זמן לא רב[2], ובמסגרתו נאספו ונותחו נתונים של אלפי משקולות ומטבעות מן התקופות הרלוונטיות לצד המקורות הכתובים, מצאתי לנכון להעיר על הדברים. מסקנת אותו מאמר, העומדת בעינה גם לאחר העיון במאמרו של הרב שטרנליכט, היא שבמצרים בתקופה הפאטימית - התקופה שבה מדד הרמב"ם את שיעוריו - נהג תקן דרהם אחד ויחיד, שמשקלו 2.98-2.97 גרם.
אקדים ואומר שיסוד אחד מיסודות דבריו של הרב שטרנליכט נכון וחשוב, והוא החילוק העקרוני שבין 'דרהם' ככינוי למטבע ובין 'דרהם' כיחידת משקל. אלא שמן היסוד הנכון הזה הפליג המחבר אל מסקנה שאין לה אחיזה בממצאים - וכפי שיתבאר, כל הממצאים הקיימים, ובכללם גם משקולות מערכת האוקיה והרוטל שעליה הוא משליך את יהבו, מעידים כנגדה.
♦
א.

בין מטבע הדרהם למשקל הדרהם - היכן באמת נחלקנו

החילוק בין המטבע ליחידת המשקל אכן נכון ומוכרח, ובמצרים של ימי הרמב"ם הוא אף חד יותר מכפי שתיארוֹ הרב שטרנליכט: המטבעות במצרים באותה תקופה כלל לא נסחרו במניין אלא במשקל, כפי שמוכיחות עדויות רבות בנות התקופה שליקט מייקל בייטס[3], וכפי שמעיד בפירוש ר' אשתורי הפרחי: "בארץ ישראל יש עמנו היום מטבע יוצא במשקל והוא לבן ושמו דרהם נוקרא... וכן זה המטבע יוצא בעמון ומואב סיחון ועוג בסוריא וארץ מצרים בשוה"[4]. מטבע הנשקל בשעת התשלום אינו זקוק להטבעה מדוקדקת, ואכן מטבעות הדרהם הפאטימיים שבקטלוג של ליין-פול שוקלים בין 1.128 ל-1.62 גרם בלבד[5] - הרחק מכל תקן דרהם שהוא. המטבע המצרי לא נשא אפוא את תקנו על גבו, ותקן המשקל שבו שקלו את המטבעות ידוע לנו דווקא מן המשקולות ולא מן המטבעות.
נמצא שברור מאליו, ומוסכם על הכול, ששיעורי הרמב"ם נמסרו ביחידת המשקל הנקראת דרהם ולא במטבע. כל התיאורים הציוריים שבמאמר - האישה הצוברת תק"כ מטבעות כסף קטנטנים על כף המאזניים, והסוחר השוקל שקית סוכר כנגד חמישים מטבעות - מלחמה יפה הם נלחמים, אלא שאין להם בעל דין: אף הרב בניש והרב מרגולין, שחישבו את שיעורי הרמב"ם על פי משקל המטבעות, לא העלו על דעתם שבמצרים שקלו קמח כנגד מטבעות, אלא סברו שתקן המשקל שעל פיו נשקלו המטבעות הוא הוא תקן המשקל ששימש במערכת המשקלות כולה. השאלה האמיתית היחידה העומדת לדיון היא אפוא זו: מה היה משקלה של יחידת המשקל 'דרהם' במצרים במאה השתים עשרה - והאם לצד התקן המתועד של כ-2.975 גרם נהג שם תקן שני של 3.12 גרם, שכל שיעורי הרמב"ם נמסרו דווקא בו.
♦

ב.משקולות מצרים מעידות: תקן אחד

תופעה מטרולוגית ייחודית למצרים היא הימצאותן של אלפי משקולות זכוכית קטנות. בתקופה הפאטימית יוצרו עיגולי הזכוכית הללו על פי תקני הדרהם, כפולותיו וחלקיו - רבע דרהם, חצי דרהם, דרהם, שני דרהמים, ולעיתים חמישה ומעלה - ומיעוטם על פי תקן הדינר[6]. במאמרי ניתחתי 1097 משקולות פאטימיות מארבעה קטלוגים[7], והן יוצרות עקומת פעמון מובהקת שמרכזה 2.98 גרם; ניתוח נפרד של 22 המשקולות השלמות והנקיות ביותר שבקטלוג הספרייה הלאומית של מצרים העלה תקן של 2.98-2.97 גרם. זהו אפוא משקל הדרהם המצרי בתקופתו של הרמב"ם, ככל שהממצא הפיזי יכול ללמד.
והנה, במאמרו אין הרב שטרנליכט חולק על כך שמשקולות הזכוכית מתעדות את תקן הדרהם הכספי - אדרבה, הוא עצמו מביא מהינץ[8] שבמשקולות זכוכית קטנטנות השתמשו להנפיק את דינרי הזהב ואת דרהמי הכסף במשקל הרצוי, ומן האנציקלופדיה של האסלאם שמשקלו הרשמי של הדרהם הכספי, שהונפק על פי משקלי הזכוכית, היה 2.97 גרם. טענתו היא אחרת: שכל עולם המשקולות הזה שייך לעולם המטבעות בלבד - 'אבן הקטן של הדרהם' שימשה לדבריו 'בעיקר רק לצורפים וסוחרי הזהב והכסף והרוקחים', ואילו המסחר הכללי התנהל באבני האוקיה והרוטל, שלהן, לשיטתו, תקן דרהם אחר. טענה זו מוליכה את הבירור אל משקולות מערכת האוקיה והרוטל עצמן, ואליהן נגיע מיד; אלא שעוד קודם לכן היא נתקלת בקושי בתחומה שלה.
וזאת, שכן הממצא איננו מצטמצם למשקולות זעירות לשקילת מטבע בודד. בקטלוג האגודה האמריקאית לנומיסמטיקה מצויות משקולות נחושת וזכוכית מהתקופה הפאטימית והאיובית בעריכים של עשרה, עשרים ואף חמישים דרהם[9] - משקולות שוודאי לא נועדו לבדיקת מטבע בודד. אמנם אין הכרח שהן לא שימשו כלל לשקילת מטבעות - שהרי המטבעות נשקלו בשעת התשלום, וסכומי כסף גדולים נשקלו מן הסתם במשקולות גדולות - אך כך או כך, קיומן שומט את הקרקע מתחת ההנחה שמשקלים גדולים בהכרח נשקלו במשקולות אוקיא ורוטל. משקל הדרהם המשתמע מעשרים ואחת המשקולות הללו נע בין 2.83 ל-3.1 גרם, כאשר רק אחת מהן מגיעה ל-3.1, והממוצע הוא 2.98 גרם. אילו נהג במצרים 'דרהם משקל' של 3.12 גרם, שאליו היו שייכות המשקולות הגדולות, היתה משקולת של חמישים דרהם צריכה לשקול 156 גרם; אולם שתי משקולות החמישים הקיימות שוקלות 149.8 ו-151.8 גרם.
♦
ג.

אבני האוקיה והרוטל - עדות מבית

והנה הראיה החותכת מכולן, הבאה דווקא מן המקום שממנו מבקש הרב שטרנליכט להביא את ראייתו - מערכת המשקלות של האוקיה והרוטל, זו שלטענתו התנהלה על פי דרהם של 3.12 גרם. במסד הנתונים שאספתי מצויות שש עשרה משקולות פאטימיות ממערכת זו, מחצי אוקיה ועד רוטל שלם של י"ב אוקיות, שלוש מהן מזכוכית והשאר מעופרת[10]. לפי דברי ר' אברהם בן הרמב"ם, שאוקיית מצרים מכילה י"ב דרהם[11], משקל הדרהם המשתמע ממשקולות אלו הוא בממוצע כ-2.91 גרם, והגבוהה שבהן מגיעה לדרהם של כ-3.04 גרם.
אילו היה 'דרהם המשקלות' שוקל 3.12 גרם, היתה האוקיה צריכה לשקול 37.44 גרם - ואין בנמצא ולו משקולת אחת המתקרבת לכך (את הנטייה הקלה של הממוצע כלפי מטה מן התקן מסבירה היטב שחיקה וקורוזייה של העופרת). נמצא שאבני האוקיה והרוטל של מצרים הפאטימית - הן עצמן, ולא מטבעות ולא משקולות מטבע - מעידות שמערכת המשקלות למסחר התנהלה על פי אותו תקן דרהם של המטבעות, ומכחישות מניה וביה את קיומו של דרהם 3.12 בימי הרמב"ם.
♦

ד.ראיות נוספות שלא נהגו שני תקנים

ראשית, מדרך העולם: שני תקני משקל הסמוכים זה לזה כדי חמישה אחוזים אינם יכולים לשמש זה בצד זה בלא סימון המבחין ביניהם. ואכן, בתקופות האומיית והעבאסית, שבהן באמת נהגו במצרים כמה תקני דרהם במקביל, נשאו המשקולות כיתוב המציין את ערכן ואת תקנן; בתקופה הפאטימית נעלם הכיתוב הזה מן המשקולות[12] - עדות נאה לכך שבטלו התקנים המקבילים ונותר תקן אחד, שאין עוד צורך לציין בו דבר.
שנית, שתיקת המקורות כולם: הרמב"ם, שהעיד על עצמו שדקדק בשיעוריו "בתכלית הדיוק", מוסר אותם ב'דרהם מצרי' סתם. אילו נהגו במצרים שני תקני דרהם שנפקא מינה ביניהם קרוב לחמישה אחוזים - לא יעלה על הדעת שהוא היה סותם ולא מפרש באיזה מהם דיבר. וגם אם תמצי לומר שסמך על ההקשר, הרי בנו ר' אברהם ור' תנחום הירושלמי[13], שהרבו שניהם לעסוק בדרהם המצרי, היו מזכירים אי-פה אי-שם את דבר קיומם של שני תקנים - ואין בדבריהם רמז לכך. אף בספרות המטרולוגית הערבית של התקופה לא נזכרו שני תקני דרהם במצרים. תקן שאין לו זכר לא בממצא הפיזי, לא בספרות ההלכה ולא בספרות הערבית - כל כוחו בכך שאי אפשר להוכיח בוודאות גמורה שהוא לא היה. שהרי דברים שלא היו, דרכם שאינם משאירים אחריהם עדויות על אי-קיומם.
שלישית, מלשון הרמב"ם עצמו: לדברי הרב שטרנליכט "עיקר כוונת הרמב"ם היתה לקמח במשקל מ"ג ושליש אוקיות מצרים... ומים במשקל שתי אוקיות מצרים ורביע" - כלומר, הרמב"ם כתב דרהמים, אך במדידה עצמה שימשו לדעתו משקולות אוקיה. וקשה: אילו מדד הרמב"ם באבני אוקיה, היה מוסר את שיעוריו באוקיות - שתי אוקיות ורביע לרביעית - ולא בדרהמים. וראייתו של הרב שטרנליכט משיעור חלה - שאף אותו ביטא הרמב"ם בתק"כ דרהמים, אף שפשוט שכמות כזו לא נשקלה במשקולות דרהם קטנות אלא באבני רוטל ואוקיה, ומכאן שדרכו למסור בדרהמים גם את הנשקל באוקיות - אינה ראיה. שיעור חלה כלל לא נמדד במאזניים: הרמב"ם עשה כלי מידה אחד, של רביעית, ואת שיעור חלה חישב ממנו חישוב מתמטי. מלשונו בעדיות אפשר אולי להסתפק בדבר, אך בהקדמתו למנחות פירש להדיא: "וכבר הזכרתי בתחילת מסכת עדיות שעשיתי מידה של רביעית ודקדקתי בו ככל יכולתי" - מידה אחת של רביעית; וכך מסתבר, שהרי עשיית כלי מידה מדויק היא מלאכה קשה ומורכבת, ואין טעם לעשות שני כלים כשאפשר לעשות אחד ולחשב ממנו את חברו, וזהו "ומצאתי שיעור חלה" - בחשבון מצאו. ומעתה הדברים פשוטים: את הרביעית מדד ושקל בפועל בדרהמים, ואת התוצאה המחושבת של שיעור חלה מסר באותה יחידה עצמה שבה נערכו המדידה והחישוב, ולא ראה צורך להמירה לשלושה רוטל ושבע אוקיות ושליש - שיעור מסורבל וקשה לזיכרון. נמצא ששיעור חלה איננו ראיה לכלום, ואילו שיעור הרביעית, שנמדד ונשקל בפועל, נמסר בדרהמים - ועל כורחנו במשקולות דרהם נשקל.
♦

ה.על 'עדות ממשלת מצרים' ושאר עדים בני המאה העשרים

נבוא עתה אל עדי הקיום של דרהם 3.12, כפי שהם מובאים במאמר: האלמנך הממשלתי המצרי משנת תרפ"ד (1924), המצוטט מתוך חיבורו של הינץ[14]; הערך 'דרהם' באנציקלופדיה של האסלאם; חיבורו של פופר[15] על הסולטנים הצ'רקסיים (1468-1382); ועדות סוחרי הזהב לפני הגר"ח נאה בירושלים של שנת תש"ז[16]. שלושה מארבעת העדים - האלמנך, האנציקלופדיה וסוחרי הזהב - מתארים בפירוש את מצרים של המאה ה-20, והאלמנך המצרי של שנת תרפ"ד הוא בלי ספק עד נאמן ומהימן - למשקל הדרהם המצרי בשנת תרפ"ד.
נותר אפוא פופר, שחיבורו עוסק על כל פנים בתקופה הקרובה יחסית לימי הרמב"ם - אלא שבדיקת העמוד שעליו נסמך הרב שטרנליכט (עמ' 39) מעלה תמונה מאלפת. פופר איננו "מביא ממקורות שהדרהם במצרים שקלה 3.12 גרם", כלשון המאמר; הוא מונה שם, זו בצד זו, שורת הערכות מודרניות למשקל הדרהם: 3.186 גרם - הערכת זמבאור באנציקלופדיה של האסלאם, שאותה אימץ פופר עצמו ליחידת היסוד של חישוביו; 3.148 גרם - זמבאור בערך אחר שם; 3.0884 גרם - מדידת המשלחת הצרפתית משנת 1799; 3.0898 גרם - מדידת הוועדה המצרית משנת 1845; ולצידן, להשוואה בעלמא, את הערכים הנקובים במדריכי התיירים של בֶּדֶקֶר - 3.12 גרם ל"מצרים" (שאינו אלא הרוטל המצרי המודרני של 449 גרם מחולק ל-144) ו-3.2 גרם ל"פלסטינה וסוריה" - ואת ערכה של קושטא, 3.207 גרם. שלושת הערכים שליקט הרב שטרנליכט מתוך העמוד הזה - 3.12, 3.2 ו-3.207 - הם בדיוק שלושת האחרונים, ואילו הערכות החוקרים והוועדות הרשמיות, שאינן עולות בקנה אחד עם 3.12, לא הובאו. נמצא שה"מקור" לדרהם ההיסטורי של 3.12 גרם איננו אלא מדריך תיירים בן תחילת המאה העשרים. אגב אורחא למדנו עוד, ששתי המדידות הרשמיות מהמאה ה-19 מצאו במצרים המודרנית עצמה דרהם של כ-3.09 דווקא. מסתבר שלא צריך ללכת אפילו מאה שנה לאחור בשביל למצוא שינויים בתקן הדרהם המצרי.
ההיסק מעדים אלה אל ימי הרמב"ם מניח בשתיקה שתקן המשקל המצרי לא זז ממקומו במשך למעלה משבע מאות וחמישים שנה. אולם הנחה זו מופרכת מן הממצא עצמו: תקן הדרהם המצרי עלה מ-2.98-2.97 גרם בתקופה הפאטימית ל-3.03-3.02 גרם בתקופה הממלוכית[17], בתקופה העות'מנית המוקדמת מתועד 'דרהם מצרי' של 3.07 גרם[18], ואין כל קושי להניח שהוסיף וטיפס בהמשך עד שהגיע במאה ה-19 ל-3.08 גרם ובמאה ה-20 ל-3.12 גרם. נמצא שדרהם האלמנך המצרי איננו 'מערכת מקבילה' מסתורית שלא הותירה אחריה שריד - אלא גלגולו המאוחר של אותו תקן אחד עצמו, לאחר מאות שנות תמורות. ואגב, הרב שטרנליכט עצמו מונה בנשימה אחת דרהם מצרי של 3.12, דרהם ארץ-ישראלי של 3.205 ודרהם קושטאי של 3.207 - שינויי מקום גלויים לעין, ולא נתברר לי מדוע יודה בשינויי מקום ויכפור בשינויי זמן.
ואף הנחת הרציפות עצמה ניתנת לבדיקה מקרוב, מתוך דברי מרן הבית יוסף: בשולחן ערוך כתב שהפרוטה היא אחד משלושים ושניים במעה כסף, "שהיא אשפירו עוטמני ששוקל ט"ז גרעיני שעורה שהוא רביע דרהם". משקל האשפירו - האקצ'ה העות'מנית - בשנות כתיבת השולחן ערוך ידוע היטב ממחקרי המטבעות: 0.731 גרם[19]. נמצא שהדרהם של ארץ ישראל בימי מרן שקל כ-2.93 גרם - לא 3.12 ולא 3.205. הרי ש'מסורת הדרהם' של האימפריה העות'מאנית, שממנה יצאה כל השיטה הזאת, אף היא אינה עשויה מקשה אחת, והדרהם שינה את משקלו ממקום למקום ומדור לדור גם בתוך האימפריה עצמה.
ולא אכחד שתמהתי על מידת האמון הסלקטיבית שנוהג המחבר בעדיו: את מדידותיהם של הנוסעים האירופיים הוא פוסל בהינף קולמוס - "לאו דוקא שהיו יכולים לדייק ממש על השערה" - ואילו אלמנך ממשלתי בן המאה העשרים - ואף מדריך תיירים אירופי, כפי שנתברר אצל פופר - כשרים בעיניו להעיד על המאה השתים עשרה. והינץ, שבחיבורו הוא פותח את ראיותיו, הוא עצמו הדוגמה המובהקת לכשל השיטה: הינץ הניח תקן דרהם אחיד וקבוע לכל ארצות האסלאם ולכל הדורות, וחישב על פיו נתונים המרוחקים זה מזה אלף שנים ואלפי קילומטרים - הנחה שהממצאים הפיזיים מפריכים אחת לאחת[20].
ועוד ראוי להעיר: מלבד המשקל המסוים של 3.12 גרם, מבקש הרב שטרנליכט ללמוד מהינץ, מפופר ומן האנציקלופדיה של האסלאם גם את עצם הטענה הכללית - שבארצות האסלאם היה "דרהם המשקלות" מושג נבדל מן הדרהם הכספי וכבד ממנו. אמנם, במקומות ובתקופות מסוימים אכן נהגו תקני דרהם אחדים זה בצד זה; הדבר מתועד היטב, ואף במאמרי הרחבתי בו. אלא שעובדות מטרולוגיות הן עובדות של מקום ושל זמן, ומן המונחים "דרהם ואזאן" ו"דרהם אל-כייל", המופיעים במקורות מאוחרים, אין ללמוד דבר על מצרים של המאה השתים עשרה - לא שכפילות מונחים כזו נהגה בה, ולא שאם נהגה בה בתקופה כלשהי היתה משמעותה שם כמשמעותה במקורות המאוחרים. בירור מלא של גלגולי המונחים הללו על פני מפת ארצות האסלאם ותקופותיהן חורג ממסגרתה של תגובה זו; לענייננו די בכך שבמצרים הפאטימית עצמה הממצא מדבר בקול אחד - תקן אחד, כמו שנתבאר.
♦

ו.סתירת הס"א והס"ד שעורות

הראיה האמיתית היחידה העומדת ביסוד שיטת שני התקנים היא הסתירה בדברי הרמב"ם: בפירוש המשנה לבכורות כתב שמצא שדרהם הכסף שבזמנו שוקל ס"א שעורות[21], ואילו ממשנה תורה עולה דרהם של ס"ד שעורות[22]. סתירה חזקה היא, ואיני בא להקל בה ראש. אלא שהתירוץ המוצע - שני תקנים קבועים שנהגו זה בצד זה - הוא בדיוק התירוץ שכל הממצאים שוללים, וכמו שנתבאר.
אמנם, בהטעימו שהחשבון "מפליא" רומז המחבר לטענה חדה יותר: היחס שבין 3.12 ל-2.9735 הוא בדיוק היחס שבין ס"ד לס"א - הוא היחס העולה מן הסתירה שבדברי הרמב"ם. מה הסיכוי, כך הרמז, שבמקרה יעמדו שני התקנים זה מול זה ביחס של ס"ד לס"א דווקא, ולא ס"ג לס"א וכיוצא בזה? על כורחך ששני התקנים הללו עמדו זה בצד זה כבר בימי הרמב"ם, והם הם ס"ד וס"א השעורות שבדבריו. טענה נאה היא, וראויה למענה - והמענה כפול. ראשית, מן הצד החשבוני ההתאמה מרשימה פחות משהיא נראית: תקן שעלה במרוצת הדורות בכחמישה אחוזים ייפול בהכרח בקרבת יחס כלשהו של שעורות שלמות, שהרי כל מדרגת שעורה אינה אלא כאחוז וחצי, והסיכוי שהעלייה ההיסטורית תנחת דווקא בסביבת ס"ד לס"א איננו זעום כלל. שנית, והוא העיקר: לפי מה שיתבאר מיד ביישוב הסתירה, ס"א השעורות שבפירוש המשנה אינם "תקן" כלל אלא תוצאת שקילה של שעורות ממשיות, וממילא אין לפנינו שני תקנים שיחסם טעון הסבר, אלא מדידה אמפירית אחת מימי הרמב"ם מזה, ותקן מאוחר שצמח מן הקדום בדרכו שלו מזה - וקרבת המספרים אינה אלא צירוף מקרים שסבירותו אינה רחוקה. וכנגד צירוף מקרים שכזה מונח על הכף השנייה תקן שלם שכל ממצאי התקופה מכחישים את קיומו; ובכגון זה אין הבחירה קשה.
ובאשר ליישוב הסתירה גופה - את הפתרון יש לחפש בתוך תקן אחד, ומפתחו בלשון הרמב"ם בבכורות: "מצאתי" - לשון שקילה ובדיקה בפועל, לא לשון מסירת תקן. אלא שהנשקלות כאן אינן המטבעות אלא השעורות: הרמב"ם השווה את תקן הדרהם למשקלן של שעורות ממשיות שהניח על המאזניים, ולא ל"תקן שעורה" רשמי כלשהו - ואגב, לתקן מצרי שכזה, שבו מתחלק הדרהם באופן רשמי לס"ד שעורות, לא מצאתי שום מקור מימי הרמב"ם (ואדרבה, מקור מימי הרמב"ם או מעט אחריו כותב שהמנהג במצרים הוא לחלק את הדרהם ל-48 גרגרי חיטה[23]), ואף הרב שטרנליכט לא הביא לו מקור אלא מן העת החדשה. והנה משקלן של שעורות טבעיות אינו קבוע כלל, וכל השוקל שעורות מקבל תוצאה שונה במקצת מחברו. בין כתיבת פירוש המשנה לכתיבת משנה תורה עברו שנים רבות, ואין לשלול שהרמב"ם חזר ושקל, ובשקילה החוזרת נמצאה לו שעורה בינונית קטנה במקצת מבראשונה - ונמצא הדרהם מכיל ס"ד שעורות ולא ס"א. סתירה שבין שתי מדידות של דבר שאין לו משקל קבוע - אינה סתירה.
ומי שאין יישוב זה מניח את דעתו - תישאר אצלו הסתירה בצריך עיון; אך אין בכוחו של צריך עיון להקים יש מאין תקן משקל שלם, שאלף משקולות בנות התקופה מעידות שלא היה ולא נברא.
♦
סיכום
במצרים של ימי הרמב"ם נהג תקן דרהם אחד ויחיד, שמשקלו 2.98-2.97 גרם. תקן זה מתועד באלפי משקולות זכוכית מן התקופה הפאטימית, במשקולות המסחר הגדולות של עשרה, עשרים וחמישים דרהם, ובאבני האוקיה והרוטל של מערכת המשקלות עצמה - ואילו ל'דרהם משקל' של 3.12 גרם אין בימי הרמב"ם שום ממצא, שום מקור ושום רמז, והעדים המובאים לקיומו מעידים כולם על מצרים של מאות שנים מאוחר יותר. לפי זה, רביעית הלוג של הרמב"ם עומדת על 78-80.5 סמ"ק לערך, כפי שיעורי החישוב השונים[24], ולא על 84 סמ"ק.
ההשלכות ההלכתיות של סוגיה זו חשובות ורחבות, ודווקא משום כך ראוי שהבירור העובדתי שביסודה ייעשה מתוך הממצאים והמקורות של התקופה הנידונה עצמה. מוטב לנו מסקנה הנשענת על אלף משקולות בנות זמנו של הרמב"ם, ממסקנה הנשענת על אלמנך בן המאה העשרים.
♦ ♦ ♦
הערה מהרב עידוא אלבה
בענין הסתירה במשקל הרמב"ם לדרהם.
בבכורות פרק ח, משנה ח לשון הרמב"ם היא:
"כבר בארנו כמה פעמים כי הסלע המדובר עליו בתורה אשר קראו ה' שקל, וקורא אותו גם כסף, כמו שאמר חמשים כסף, ומאה כסף, ואמר שלשים שקלים, יש במשקלו עשרים וארבעה דרהם (דרהם כאן הוא משקל הכסף בזמן חז"ל הכוונה למעה), משקל הדרהם שש עשרה גרגרים, ואלה לשונות תלמוד שאין בהם ספק. והקבלה אשר בידי מאבא מארי זצ"ל מאביו מזקנו איש מפי איש ז"ל שהגרגרים הללו ששוקלין בהן גרגרי שעורים, ואיני יודע יסוד לכך.
וכבר מצאתי משקל הדרהם המצרי מגרגרי השעורים ששים ואחת גרגרים, נמצא משקל הסלע מן הדרהמים של מצרים ששה דרהם ורבע וחרוב בקירוב. ואמר לי אבא מרי זצ"ל שהוא ראה תשובה לגאון מראשי ישיבות בבל ובה הוא אומר כי חמש סלעים של בן הם שלשים ושלשה דרהם וחצי דרהם, זה היה ענין התשובה, ולא באר באיזה דרהמים ולא כמה משקל הדרהם, ואין ספק שהוא דבר על משקל דרהם של בבל".
ויש לעיין - אם הרמב"ם שקל גרגרי שעורים במציאות כנגד הדרהם, מה הוקשה לו ממה שראה תשובה לגאון שבה אמר משקל אחר. וכי הרמב"ם לא הבין שמשקל השעורות במציאות כשלוקחים אותו באקראי בעלמא אינו קבוע?
אלא שהרמב"ם במקומות אחרים אליהם הוא מפנה כאן מתייחס כאן מדבר על למשקל "שעורים כסף", כלומר למשקל תקני של שעורים שנהגו במסחר כסף, שכך הוא כותב בפירוש המשנה שקלים פרק א משנה ז "ומעה כסף, הוא חצי שתות מחצית השקל, והוא חלק מעשרים וארבעה מן הסלע, ומשקלו ששה עשר גרגרי שעורים כסף. וחכמים אומרים חצי, כלומר חצי המעה והוא משקל שמונה גרגרים כסף". ויש לעיין בשביל מה חזר על המילה כסף בכל פעם שהוא כותב גרגרים. יכולות להיות להדגשה זו כמה סיבות. אחת, שכוונתו לתרגם כסף לערבית, שהוא 'פצ'ה'. השניה, להורות שמדובר בכסף צרוף. והשלישית, שכוונתו ללמד שמדובר במשקל תקני של כסף.
אם כוונתו רק לתרגם את המילה כסף לערבית, היה לו לכתוב 'והוא פצ'ה שמשקלו ששה עשר גרגרים', ובדברי חכמים בודאי לא היה לו לכתוב דבר.
אם כוונתו ללמד שהוא כסף צרוף, היה לו לכתוב שמדובר בכסף צרוף.
אלא ודאי כוונתו להדגיש שהכל מדובר במשקל הסכמי של שעורים, ולא במשקל שעורה בפועל.
וכן בשבועות פרק ו משנה א "שתי כסף משקל שלשים ושנים גרגרי שעורים מכסף". הרי שגם כאן חזר על המילה שעורים כסף בסוף, למרות שכבר אמר בתחילה שאמר שתי כסף.
ובחגיגה פרק א משנה ב כתב במקור הערבי "לכן לא תכון אקל מן עולה במעה כסף וד'לך, וזת סת עשרה חבה שעיר מן פצ'ה", ובתרגום: "אבל לא תהא עולה בפחות ממעה כסף, והוא משקל שש עשרה גרגרי שעורים מן הכסף". כאן מתחילה הוא אינו נוקט את לשון המשנה, אלא לשון תרגום, ושוב חזר ואמר "שעורים מן הכסף", משמע שהוא לא בא רק לתרגם את המילה כסף, שאם כן, הוא היה אומר זאת כבר במשפט הראשון.
ובכתובות פרק ה משנה ו "טרפעיק, הוא שלש מעין משקלו מן הכסף הצרוף (כבודו העירני, כפי שציין הרב קאפח, שמילים אלו הן הוספה מאוחרת של הרמב"ם), מן המעות שכל מעה מהן משקל ששה עשר גרגרי שעורה כסף." כאן מבואר להדיא שבמילים שעורה כסף הוא לא בא להשמיענו שזה כסף צרוף, כי אם כן למה הוסיף וכתב הדגשה שהוא מן הכסף הצרוף.
הרמב"ם בפירושו לבכורות מדבר על אותם משקלים שביאר במקומות האחרים שהם שעורים כסף, וגם במקומות אחרים במשנה לפעמים הוא אומר שעורים כסף ולפעמים הוא לא אומר. ראה בדמאי ב, ה שהוא מדבר על המשקל מעה או דינר בגרגרי שעורה בלא להזכיר שהם גרגרי כסף, וכן בעו"מ. לכן למרות שכאן לא כתב גרגרי שעורה כסף - זו כוונתו שהרי בכל המקומות האלו מדובר באותו ענין על משקל הכסף של חז"ל, ובודאי אין לנו לומר שבתחילת המשנה הוא מדבר על משקל שעורה כסף של חז"ל, ואילו בהמשכה על משקל שעורה בפועל שהוא שקל, בלי להבין שיתכן שיש שינוי בין משקל תקן שעורה למשקל שהוא שקל בפועל.
בתחילה חשבתי שהרמב"ם בא להבהיר שמדובר במשקל שעורה הסכמי שהיה נהוג במשקלי כסף, אלא שכבודו כתב לי שמצא שבמצרים נהגו לחלק את הדרהם למשקלי חיטה. ועוד כתב לי כבודו שבכלל לא ברור שהיו משקלים כאלה, שקשה ליצרם, ויש המשערים שהיו שוקלים בגרעינים ממש. לענ"ד גם במציאות קשה להניח שהיו גרעיני שעורה במשקל ממוצע 0.047, כי גם כיום, כשפיתחו זנים חדשים, זה נחשב משקל מעבר לממוצע.
לכן נראה לי עתה שהרמב"ם ברר את השעורים, ושקל בגרעיני שעורה שהיו נראים לו גרעינים שמנים ומלאים, כי הוא הניח שבגרעינים כאלו יוצא משקל אחיד, וכך שקלו חז"ל. ולפיכך מובן שהרמב"ם רצה להתאים את הדרהם המצרי לכסף של חז"ל, שנשקל בשעורים שמנות שלהן קראו שעורים כסף. ומאחר שבמצרים לא היו שוקלים את הדרהם בשעורים, כשהרמב"ם הגיע למצרים הוא הוזקק לבדוק זאת בעצמו כמה גרגרי שעורים כסף יש במשקל הדרהם במצרים, והוא לקח גרעיני שעורה כבדים, שאכן משקלם הממוצע הוא 0.047 גרם. וזה פירוש הלשון "מצאתי שבמצרים הוא 61 גרגרי כסף", כלומר, עם הגעתי למצרים רציתי להורות לציבור את ענין המשקלים בדרהם של מצרים, ולפיכך בדקתי אם הוא 64 גרעיני שעורה, כמו שעולה מדברי הרי"ף בקידושין שהוזכרו בשו"ת בנו של הרמב"ם, ומצאתי שבמצרים הוא 61 גרעיני שעורה. והרמב"ם סבר שמסתמא בכל מקום בוררים שעורים, וזה מה שעשה הגאון וזה מה שעשו חז"ל. אך בשלב יותר מאוחר מצא הרמב"ם שדרהם אצלם הוא 64 גרגרי שעורה כסף, כלומר שיש קצת הבדלים גם כשבוררים גרעינים שמנים בדוקא ועלו לו במשקל זה. ולכן בפירוש המשנה לעדויות ובהלכה הוא מתייחס לדרהם המצרי ששוקל 64 שעורים כסף.
ויש גם אפשרות לומר שבבכורות הוא שקל כנגד הדרהם ס"א שעורים משום שבדק זאת בדרהם שהיה פחות מהתקן המדוייק. ולדוגמא. הרמב"ם שקל דרהם של 2.89 גרם שיצא לו 61 גרגרי שעורה. זאת אומרת, שכל גרגר שעורה היה בערך 0.047 גרם, וכנגדם משקל חרוב היה 0.19 גרם. וכיון שכל סלע הוא 384 גרגרי שעורים כסף, הרי שסלע הוא 18.2 גרם הוא 6.3 דרהמים בקירוב, ופדיון הבן הוא 91 גרם שהן 31.5 דרהם. וכשהרמב"ם שמע שהגאון מבבל אמר שהמשקל שצריך לתת בפדיון הבן הוא 33 דרהם, הוא הניח שהוא מתכוון לאותו משקל של 91 גרם, אלא שאצלו כל דרהם שקל 2.86 גרם, והיו בו 60 גרגרי שעורים. ולבסוף הרמב"ם החליט שהדרהם התקני במצרים הוא 3 גרם, לכן כתב שהדרהם היא 64 גרגרי שעורה שמנות.
♦ ♦ ♦