והנה, על פי ההלכה אין תוקף לחוק זה. אך כיון שאין לדייני בית הדין הרבני אפשרות לדון על פי ההלכה, שאם יפסקו על פיה יפסול בית המשפט את פסק הדין, והחוק מחייב אותם לפסוק לפי החוק ולא לפי ההלכה, העלו הדיינים פתרון, שבתחילת הדיון מודיע בית הדין, שאם הצדדים רוצים לדון על פי חוק איזון משאבים, על שני בני הזוג לקבל קניין בפני בית הדין. ובקבלת הקניין מתחייב הבעל לחלק את נכסיו לפי החוק, אף על פי שלפי ההלכה לא היה מחויב לדון כן. ומסבירים לצדדים שבלעדי קניין זה לא יוכל בית הדין לדון בעניינם, ולכן מוכרחים הצדדים לקבל קניין על כך[1].
ושאלה זו נוגעת גם לחלוקת נכסי ירושה, שעפ"י ההלכה הבנות אינן יורשות את אביהן, והאשה אינה יורשת את הבעל, ולפי החוק האשה יורשת מחצית מנכסי הבעל, והבנות יורשות בשווה עם הבנים. וכשיש בן שרוצה לקבל את חלקו בירושה, הוא מוכרח להתפשר עם הבנות כדי שיסכימו לכך. וכשמגיעים לבית הדין הרבני, מציע בית הדין לקבל קניין, שהבן מקנה לאחיותיו ולאמו את החלק המגיע להן על פי החוק, אף שעל פי התורה הוא שלו. ולאחר שהוא מקבל קניין, יש לבית הדין זכות לפסוק על פי החוק, כיון שבקניין זה הקנה להן את חלקו.
ויש לעורר בזה, שבאופן שאחד מבני הזוג קיבל קנין מפני שלא היתה לו ברירה אחרת, או בבן שלא היתה לו ברירה אחרת והוצרך לתת לאמו או לאחיותיו, לכאו' קבלת הקנין אינה פתרון כלל, וכדלהלן.
♦
א.
מתנה באונס אין לה תוקף גם בלא מסירת מודעא
שני בני זוג הבאים להתגרש, ובית הדין הרבני מוכרח לדון עפ"י חוק איזון משאבים, הנהוג בבית הדין הרבני [ראה בספר משכיל לדוד פסקי דין, עמוד 287 ואילך], שבית הדין מודיע לבני הזוג שאם רוצים לנהוג לפי החוק עליהם לקבל קנין, ובמידה שאחד מבני הזוג מסרב לקבל קנין על כך מפני שאינו רוצה להפסיד מה שזכה עפ"י דין, מודיעים לו בית הדין שאינם דנים בתיק זה ומושכים עצמם מתיק זה. ואזי קיימות בפני הבעל שתי אפשרויות. אפשרות אחת, שהיא תתבע אותו בבית משפט והוא יפסיד [או לחילופין שהוא יתבע אותה בבית משפט והוא יפסיד]. ואפשרות שניה, שיתבע אותה בבית דין פרטי, ששם דנים עפ"י ההלכה.אמנם האפשרות השניה אינה רלוונטית בדרך כלל, שאין לו אפשרות לכוף אותה לדון בבית דין פרטי, והיא מצהירה שהולכים אחר הנתבע ומוכנה לדון רק בפני ביה"ד הרבני, ובד"כ הנשים מסרבות לדון בבתי דין פרטיים, מפני שהן מעוניינות לקבל יותר לפי החוק. כך שהבעל אנוס, שאם הוא רוצה לגרש את אשתו ולחלק את נכסיהם, מוכרח הוא להפסיד את חלקו ולדון עפ"י החוק, והאשה תקבל יותר ממה ששייך לה עפ"י הדין.
ומעתה, יש לעורר שאין כלל תוקף בקבלת הקנין, שהרי זה 'קנין באונס', שהבעל מוכרח לוותר על זכותו לדון בדין תורה, מפני שבית דין מושך עצמו. והאפשרות השניה תהיה תביעה בבית משפט שלא כדין. ומחמת שאונסים אותו לוותר על זכותו, שאם ידונוהו בבית משפט יפסיד יותר, לכן הוא מוכרח ואנוס לוותר על זכותו לפי ההלכה. ובאופן כזה אין תוקף לקנין שעשה, וכדלהלן.
מבואר בשו"ע חו"מ (סי' ר"ה) כמה אופנים של מכירה ומתנה באונס, וכדלהלן. 'מכירה באונס' חלה משום שאגב זוזי גמר ומקנה (סעיף א'). 'מתנה באונס' אינה מועלת משום שאינו מקבל תמורה למתנתו. ובמתנה מבואר שם שא"צ כלל למודעא, אלא אם ידוע לבי"ד שנאנס על המתנה, יכול לבטל המתנה גם לאחר זמן (שם ס"ב).
והנה בנדון דידן, נראה שזה ודאי שלא מוגדר כמכירה באונס, שהרי אינו מקבל ממון ותמורה שלא היה זכאי בדין. שבכל מכירה המוכר מקבל ממון עבור מה שמוכר, ואגב זוזי גמר ומקנה, אבל בנדון דנן אינו מקבל מאומה עבור קנין זה, שהרי עד כמה שהחליטו ביניהם להתגרש, יש לו זכות לחלק את נכסיהם לפי דין תורה, ואין לאשה זכות לתבוע לחלק את נכסיהם עפ"י החוק. וכיון שהוא מוכרח להפסיד חלקו מפני שהאפשרות השניה תהיה שידונו בבית משפט והוא יפסיד, והאשה אינה מוכנה לדון בבית הדין פרטי, הרי זה מוגדר כמתנה באונס, שאין לה כל תוקף גם באופן שלא מסר מודעה.
ובאופן שהדיינים יודיעו לשני הצדדים, שלפי ההלכה אין לה זכות לקבל מחצה מנכסיו, ועפ"י ההלכה יש לו זכות לתבוע אותה בבי"ד פרטי שידונו עפ"י ההלכה, ובאופן שהצדדים יסכימו לקבל קנין גם כששמע הבעל שזכותו האמיתית לדון עפ"י דין תורה, ודאי שמועיל הקנין שקיבלו ביניהם. אך בד"כ הבעל רק יכול להרויח מלדון בבית דין פרטי, ורוב הבעלים היו מעוניינים לדון שם, אלא שהאשה אינה מסכמת לדון שם. וכיון שאין לו אפשרות לכופה, מוכרח הוא להתדיין בבית הדין הרבני, ונמצא שהדבר מוגדר כמתנה גמורה באונס.
וכן בחלוקת ירושה, באופן שאחיותיו אינן מוכנות ללכת לבית דין פרטי, ששם לא יקבלו את חלקן לפי החוק, ומוכרח לקבל קנין בכדי לקבל את חלקו, הרי זה בגדר מתנה באונס, שבכדי שיקבל את חלקו ששייך לו עפ"י הדין הוא מוכרח לתת להם שלא כדין, ומתנה באונס אינה מתנה.
♦
ב.
בדין פשרה באונס
ויש לדון האם דבר זה מוגדר כפשרה באונס שדינו כמכירה, כמבואר בשו"ע (סי' ר"ה ס"ג) פשרה, דינה כמכר; ומחילה, דינה כמתנה עי"ש. ובנדון דידן, כיון שהסכים להתפשר עמה עוד לפני תחילת הדיונים, ייחשב קבלת הקנין כפשרה שדינה כמכירה, ומועיל.אכן נראה שאין בזה כלל גדר של פשרה, שמהותה של פשרה, היינו שיש צד שהתובע יפסיד אם יתדיין עם הנתבע, וקיבלו פשרה שגם אם הצדק עם הנתבע יקבל התובע חלק מהתביעה. אבל בנדון דידן מעיקר הדין אין לה כל זכות לתבוע אותו בבית משפט לחלוקת נכסים עפ"י החוק, והיא מחויבת להתדיין בבית דין פרטי שדנים בכל העניינים לפי ההלכה. והסיבה שהוא מוכרח לקבל קנין היא מפני שהוא יודע שאחרת הוא לא יוכל לתבוע אותה בבית דין פרטי, ויש סיכוי שהיא תתבע אותו בבית משפט, ולכן מוכרח לקבל קנין, והרי זו מתנה באונס.
וכבר ביאר הסמ"ע (שם סק"ט) בטעם שפשרה דינה כמכר. וז"ל: דכל פשרה היא באה על ידי טענת התובע שאומר שחייב לו כך וכך והנתבע טוען שאינו חייב לו כלום, נמצא שהפשרה שנעשית ביניהן שכל אחד מוותר מטענותיו, זה מוחל קצת וזה נותן קצת, ה"ל כעין מכירה שזה נותן לו המקח וזה נותן לו הדמים בעד המקח עי"ש.
וכבר הקשו הפוסקים, שבשו"ע בסי' י"ב (סעיף י"א) כתב וז"ל: אם ראובן הפחיד את שמעון למסרו למלכות אם לא יתן לו ממון שהיו דנין עליו ואין לו בו זכות כפי הדין, ועשו פשרה בקנין וביטול מודעא, יכול לחזור בו עכ"ל. ומבואר שאפי' בלא מודעא אין הפשרה חלה. וכבר חילק בזה הב"ח (סי' ר"ה שם), וז"ל: ומיהו דוקא באחד שיש לו דין על חבירו ואינו יודע אם יהא זוכה בדין אם לאו והוה ליה כאילו מוכר כל אחד לחבירו כל זכות שיש לו בתביעה זו בסך שמתפשרים ביניהם אבל אם ראובן תובע משמעון תביעה שידוע שאינו זוכה בה בדין והפחידו שאם לא יתן לו אותן מעות שילשין אותו למלך ועשו פשרה ביניהם בקנין וביטול מודעא פשרה כזו הו"ל כתליוהו ויהיב והקנין וביטול המודעא הכל היה מחמת אונס וחייב להחזיר לו מה שנתן לו על פי פשרה זו וכן כתב ב"י על שם הרשב"א בסוף סימן זה מחודשים סעיף ח' עכ"ל. ובבאר היטב (שם סק"ג) ובפתחי תשובה (שם סק"ה) ביאר שהב"ח התכוון ליישב בחילוק זה את הקושיא מסימן י"ב עי"ש. וכחילוק זה כתבו רבים מגדולי הפוסקים ליישב את הסתירה מסימן י"ב, ראה בקצוה"ח (שם סק"ב) ובשער המשפט (סי' י"ב סק"ה). וכן כתבו המבי"ט (ח"ב סי' ק') ובשו"ת לחם רב (סי' מ"ז) והמהרח"ש בתורת חיים (ח"ב קונטרס מודעה ואונאה) ובשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' כ"ג) ובשו"ת פרח מטה אהרן (ח"ב סי' ז' ו)
ובנתיה"מ (שם סק"ט) כתב וז"ל: עיין מ"ש מהרי"ט (חלק ב', חו"מ סי' צ"ח) דדוקא בדין מסופק הוי כמכר לענין זה דאונס בלא מודעא לא מהני, אבל בדין ברור שהנתבע פטור והוא כפהו להתפשר עמו הוי כתלוהו ויהיב, וכן מבואר בתשובת הרשב"א [ח"ג סי' ק"ב] שהביא הב"י סוף סימן זה [מחודש ח'] ע"ש עכ"ל. ואף שיש מהאחרונים שכתבו חילוקים אחרים בין סי' י"ב לסי' ר"ה, ראה בבאר היטב בשם מהר"ע ובפתחי תשובה בשם החמדת שלמה, יש לחלק שלמדו שגם בסי' י"ב אין ברור שיש לו זכות בו, ולכן הוצרכו לחילוק אחר, אבל באופן שידוע שיש לו זכות בו, לכל השיטות הוי כמתנה.
ואין לומר, שיש אופנים שהאשה טוענת שהיא אינה חייבת להתגרש כלל, ותמורת מה שהסכים לה בקנין בחלוקת הנכסים עפ"י החוק, היא מסכמת לדון בבית הדין הרבני ולהתגרש לפי החלטתם, והרי זה כפשרה באונס שמועיל.
אכן נראה שזה אינו, שעפ"י ההלכה גם אם היא טוענת שאינה מוכנה להתגרש, יש לו זכות לתבוע אותה על זה בבי"ד שיברר את דינם אם חייבת להתגרש, ומעיקר הדין יש לו זכות לתבוע אותה בבית דין פרטי, כיון ששם ידונו הכל לפי ההלכה ולא לפי החוק, אלא שהיא אינה מסכמת להתדיין שם, והרי גם לשיטתה שאינה חייבת להתגרש, מ"מ היא מחויבת להתדיין בבי"ד פרטי, וכיון שאינה מקיימת את חובתה להתדיין שם, מוכרח הבעל לתבוע אותה בבית דין הרבני ולקבל קנין לחלק שלא כהלכה, וזה גופא הוי מתנה באונס.
אמנם באופן שעיקר קבלת הקנין בפני הבית הדין היה לאחר שהתברר דינם אם צריכים להתגרש, והתברר שאינה חייבת להתגרש כלל עפ"י הדין, אלא שהאשה מסכימה להתגרש רק בתנאי שייתן לה חלוקת הנכסים שלא כדין, אזי אכן יועיל קנין זה, שאין זה מוגדר כאונס כלל, שהרי אינו צריך לגרש אותה, ואינה מכרחת אותו להתגרש. ומבואר בשו"ע (סי' ר"ה סעיף י"ב) באיזה אונס אמרו שהוא מבטל המקח, באונס דאתי ליה מאחריני; אבל באונס דאתי ליה מנפשיה, כגון מי שמוכר מפני שהוא דחוק למעות, לא עכ"ל. ולפי"ז באופן כזה, כיון שאינו מוכרח לגרש את אשתו, יש לה זכות להתנות שייתן לה נכסים לפי החוק בתמורה להסכמה זו.
אמנם המציאות מוכיחה שבד"כ אין פני הדברים כך. לא מיבעי' באופן שהאשה תובעת את הגירושין, אלא גם באופן שהוא תובע את הגירושין, מ"מ היא באמת מסכימה להתגרש גם בלא קבלת נכסיה שלא כפי הדין, אלא שהיא יודעת שכיון שבבי"ד הרבני מוכרחים לדון לפי החוק היא מעוניינת לקבל יותר, מה שאין מגיע לה לפי הדין, ואילו היו דנים בבית דין פרטי שאין דנים לפי החוק, לא היתה עושה תנאי זה, וממילא הדרנא לדינא שאין תוקף לקנין זה.
♦
ג.
שיטת הגרי"ש אלישיב שאין לבי"ד להציע לקבל קנין משום איסור לדון בערכאות
והלום ראיתי בספר כנס הדיינים (שנת התש"ע, התשע"א, עמוד 365) במאמרו של הגאון רבי אברהם שרמן שליט"א שדן בפני הגרי"ש אלישיב זצ"ל בענין הנהגת הדיינים להציע לצדדים לקבל קנין לדון לפי החוק, והשיב הגרי"ש אלישיב שהדבר אסור מדין ערכאות. וז"ל: יש בדבר חילול השם לדון ולפסוק עפ"י חוקים שאינם משפטי התורה, כל ענין איסור הליכה לערכאות הוא שאנו מראים שהתורה אצלם, אולם, אצלנו התורה קדוש, ומי שרוצה לסטות מזה, לא בסדר. כשהצדדים מסכימים ביניהם שנדון עפ"י החוק, הדבר נראה כאילו החוק אצלם הוא החוק האזרחי ולא חוקי התורה, גם אם הצדדים הצדדים רוצים שנפסוק עפ"י חוק ומסכימים לזה. דין הפשרה הוא כאשר הצדדים יכולים להחליט על ממונם עפ"י השכל הישר, אבל אם רוצים הצדדים להוסיף ולהתנות שהחוק שלהם הוא זה שיקבע, הרי זה נחשב לערכאות עכ"ל.♦
ד.
דברי הגרז"נ גולדברג שאין מוגדר כמתנה באונס
בקובץ הישר והטוב (כרך ה' עמוד ד') כתב הגרז"נ גולדברג זצ"ל. וז"ל: אמנם אם קבעו היורשים להתדיין בבית דין הרבני והסכימו ביניהם לחלוקה שונה מדין תורה, נראה שאין בזה איסור גזילה שבי"ד מורים להם לעשות קנין על החלוקה וכיון שהסכימו כולם לחלוקה זו והחלוקה נעשתה בקנין נמצא שהיורש עפ"י דין מקנה את חלקו ליורש שלא עפ"י דין בקנין ואין כאן גזילה. ואע"פ שיש מקום לדון בזה שפעמים לא היה היורש מסכים לוותר על חלקו מרצונו, אלא מאחר שיודע שאם יסרב לקיים את החלוקה שלא כדין תורה ברצון יכריחו אותו שאר המוטבים ע"י תביעה בבית משפט בעל כרחו, א"כ מחוסר אונים מסכים לקיים את החלוקה בב"ד בקנין, ויהיה דינו כתליוהו ויהיב שאין מתנתו מתנה כמבואר בשו"ע חו"מ סי' ר"ה, מ"מ נראה שזה אין דינו כאונס, שדווקא אונס שבהעדר נתינת המתנה היה נפסד הרבה יותר כגון שאנסוהו שאם לא יתן מתנה יטלו ממנו ממון הרבה יותר משוויות המתנה או יהרגוהו ח"ו, ובנתינת המתנה נפטר מעונשים חמורים יותר זהו אונס, אבל במקום שאף אם לא יתן המתנה לא היו נוטלים ממנו יותר ממתנה זו, והברירה היא אם יטלוה מידו בכוח, או שיתננה בעצמו, אף שבין כך היה מפסיד המתנה, מ"מ אילו לא גמר בדעתו ליתן את המתנה אגב אונסא לא היה נותן המתנה, אלא היה ממתין שיקחוהו ממנו באונס, כיון שבין כך ובין כך אינו מפסיד יותר, ומנתינתו מוכח שגמר בדעתו והסכים, וא"כ בניד"ד כיון שהסכים לחלוקה זו בב"ד וקנה בקנין אי"ז אונס אלא רצון והחלוקה בתוקף.וממשיך הגרז"נ גולדברג: ודבר זה למדתי משו"ת גנת ורדים אהע"ז כלל א' סי' א' אשר דן בחוק שהיה נהוג במדינת תורכיה שאם היה אחד מגרש את אשתו מביתו ואומר לה לשון גירושין, אם עשה כן ג' פעמים קובע חוק הישמעאלים שהתגרשה ממנו בעל כרחו, ושוב אינו רשאי להחזירה. ונתעורר הענין אצל בני היהודים אשר עשו כן ונתוודע הדבר לשלטונות ושוב היה מחוייב לגרשה כפי החוק, ומ"מ היו רוצים לסדר גט כמשפט התורה ג"כ, והתחבטו רבני תורכיה בדבר דשמא נידון כגט מעושה כיון שאינו מגרשה ברצון אלא באונס, שהרי בעל כרחו יכפוהו השלטונות לגרשה ממנו, ומחמת כן היו הרבנים עושים תחבולות שהיו מנסים לשחד את השלטונות שירשוהו להחזירה לזמן מועט, והיו משקרים עליו שבאמת אינה מגורשת עפ"י חוקיהם ואח"כ היו משדלים אותו שיגרשנה מרצון עי"ש. וכתב הגנת ורדים שלדעתו אין צורך בכל זה שזה אין דינו כגט מעושה כיון שאין האונס אלא לגרשה ממנו ולא יותר, א"כ אי"ז אונס, שלא נקרא אונס אלא אם יכפוהו להפסיד יותר ממה שמפסיד עכשיו, אבל אם לא יפסיד יותר ממה שמפסיד עכשיו רק אם לא יסכים לעשותו מרצון יכפוהו לעשותו בעל כרחו, אי"ז אונס אלא רצון עי"ש וא"כ נראה שחלוקה המתקיימת בב"ד בקנין אינה גזילה בידם עכ"ל הגרז"נ גולדברג זצ"ל.
והנה גם לפי דבריו, אין ללמוד מכך לגבי בעל ואשה שהבעל מסכים לקבל קנין בבית הדין הרבני ואינו רוצה להתדיין עמה בבית משפט, שדוקא בנדון דידיה, שדן בחלוקת ירושה שייך סברתו שבלא"ה יפסיד בבית משפט כמו בבי"ד, אבל בחלוקת רכוש והתדיינות לגירושין, הוא עלול להפסיד בבית משפט יותר, לגבי מי יהיה אחראי על גידול הילדים וכן לגבי חיוב מזונות לילדים, וכן לחלוקת הרכוש, שם יפרשו יותר את החוק לטובת האשה, ולכן לא שייך עיקר סברתו לגבי בעל שקיבל קנין בבית הדין הרבני.
♦
ה.
תמיהה גדולה בדברי הגרז"נ גולדברג
אכן בעיקר סברת הגרז"נ גולדברג לגבי ירושה, הדברים תמוהים מאד, שאין לך אונס גדול מזה שנותן דבר שכופין אותו לתת והוא מקדים לתת, שהרי הסיבה שהוא נותן זאת מעצמו מפני שרוצה לחסוך את מה שיקחו ממנו, שיהיה לו צער ובזיונות שיבואו לגזול ממנו, או בבני משפחה שתובעים אותו בבית משפט ויצטרך להתדיין עמם ותהיה בזה עגמ"נ מרובה בעצם ההתדיינות. שכיון שבלא"ה יתבעו בבית משפט, והוא רוצה לקבל את הנכסים שלו, וכדי לקבל את החלק שלו הוא מוכן לקבל קנין בבית דין הרבני ולחסוך התדיינות שלא כדין בבית משפט, שהרי אם לא יסכים עמם לא יקבל כלל את חלקו, ובכדי לקבל את חלקו ולחסוך התדיינות משפטית הוא מוכן לתת מעצמו באונס.וכמדומני שבכל מעשה כזה שאדם נותן מה שבלאו הכי עומדים לקחת ממנו, אפשר למצוא סיבה מספקת מדוע הוא מעדיף לתת ולא להמתין שיקחו ממנו. ומאד קשה להגיד שהוא מתכוון לתת במתנה גמורה, שכיון שידוע לנו שיש לו אונס שבלא"ה מוכרח לתת שלא מרצונו, אין לנו לקבוע שהוא מתרצה לתת מרצונו הטוב.
ועיינתי בגינת ורדים שציין הגרז"נ ולא הוזכרה כלל סברא זו, אלא סברא אחרת, שבלאו הכי הגוים אסרו להם לגור ביחד, ואין יכול כבר לגור עמה לפי חוקיהם. ולאחר שיש כבר מצב שאין יכול לגור יחד עמה, לפיכך כעת הוא מסכים להתגרש בחפץ לב גם בדיננו. ואדרבה, מדויק שם שאם הערכאות היו כופין אותו לגרשה בדינינו, גם אם היה מגיע אלינו לגרש, היה מוגדר כאונס. אלא שהם כלל לא דורשים ממנו לגרש בדיננו, ומבחינתם משעה שהם פירדו אותם כבר נתגרשו, והוא כבר נמצא במצב שהפסיד אצלם, וכעת הוא מוכן גם להפריד את הקשר שאינו בר קיימא, שאינו יכול לגור עמה.
וידידי הג"ר משה לולקין שליט"א שאל את הגאון רבי דוד לאו שליט"א, הרב הראשי ונשיא בית הדין לשעבר, כיצד מועיל הקנין שהרי זה קנין באונס. והשיב לו שמעיקר הדין נוקטים שהחוק מחייב את בני הזוג, כיון שלכתחילה התחתנו על דעת כן, ורק לרווחא דמילתא מבקשים מהם לקבל קנין עכ"ד.
והדברים מחודשים מאד, שבשלמא בזוג חילוני היה שייך לומר כן שמתחתנים על דעת לנהוג לפי החוק [וגם שם יש לדון הרבה, שלא עלה על דעתם שיתגרשו], אבל בבני זוג חרדים לא עלה על דעתם מעולם לנהוג לפי החוק, שהרי בכל שאר הדברים נוהגים רק עפ"י משפטי התורה אשר צדקו יחדיו, ורק בדבר זה מחייב החוק לדון כן. וכמדומני שאם החוק לא היה מחייב את הדיינים בבית הדין הרבני לדון כן, לא היו אומרים סברא מחודשת כזו, והיו דנים לפי משפטי התורה, אך כיון שאין להם ברירה סמכו עצמם על סברא מחודשת זו. והשי"ת יצילנו מכל מכשול.
♦ ♦ ♦