ב"ה יום חמישי כ"ו סיון תשפ"ו
להגה"צ שליט"א
מישהו שהוא לא כזה דתי נפטר לו אביו ונמצא באמצע השבעה על אביו, למעשה יש לו שערות ארוכות "קוקו", וכעת באמצע השבעה יש לו התעוררות אחרי מה שקרה שנפטר אביו, ושאל אם מותר לו לגזור את הקוקו שלו, או שיצטרך להמתין לפחות עד סוף השלשים, וגערה וכדומה.
תודה מקרב לב על התשובות העצומות ובכבוד רב מאד
הרב יעקב אהרן סקוצילס
רב ומו"צ וראש כולל להוראה ירושלים
מח"ס "אהל יעקב" ושא"ס
♦
תשובה
ב"ה יום השישי כ"ז סיון לסדר "ותעצר המגפה" תשפ"ו
לכבוד הגאון הגדול בעל השאילתות, ובעל המדות הטובות, חופש כל תעלומות, דבריו מתוקים לפיות, ספריו מעטרים את הספריות, ומופצים בכל פאות, שפתותיו מור נוטפות, אמרותיו טהורות, מתנהג בחסידות, מזכה הרבים נפלאות, רבי יעקב אהרן סקוצילס שליט"א מח"ס אהל יעקב. ששון ושמחה, ורוב ברכה וישועה.
איתא במסכת מועד קטן (יד:): "אבל אסור בתספורת, מדקאמר להו רחמנא לבני אהרן (ויקרא י, ו) ראשיכם אל תפרעו". וכתב בפירוש המיוחס לרש"י (שם): "גידול שער". ועוד איתא (שם, יט:): "שלשים יום מנלן [דשלשים יום אסור בגילוח – פירוש המיוחס לרש"י], יליף פרע פרע מנזיר. כתיב הכא: "ראשיכם לא תפרעו" [הא שאר אבלים, חייבים משמע – פירוש המיוחס לרש"י] וכתיב התם (במדבר ו, ה) "גדל פרע שר ראשו", מה להלן שלשים אף כאן שלשים". ע"כ. ועוד איתא בגמרא (שם, כב:) שעל אביו ואמו נוהגים דיני אבלות כל י"ב חודש, חוץ מדין איסור תספורת ששיעורו הוא עד שיגערו בו חבריו, וז"ל הגמרא שם: "על כל המתים כולן מסתפר לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו - עד שיגערו בו חבריו. על כל המתים כולן - נכנס לבית השמחה לאחר שלשים יום. על אביו ועל אמו - לאחר שנים עשר חדש". וכתב בספר גשר החיים (פרק יט אות א) שאף שחלק מפרטי דיני אבלות מקורם בתורה ובנביאים, כגון איסור תספורת, הנלמד מהכתוב "ראשיכם אל תפרעו" - "עם כל זה אין אבלות שבעה מן התורה אלא מדרבנן, כמבואר ברמב"ם ריש הלכות אבל". עכ"ל.
וכן פסק מרן בשולחנו הטהור (הלכות אבילות יו"ד סימן שצ סעיף א): "אבל אסור לגלח שערו, אחד שער ראשו ואחד שער זקנו ואחד כל שער שבו, ואפילו של בית הסתרים, כל שלושים יום". ועוד כתב (שם, ד): "על כל המתים מגלח לאחר שלשים, על אביו ועל אמו, עד שיגערו בו חבריו". וכתב הרמ"א: "ושיעור גערה יש בו פלוגתא, ונוהגים בג' חדשים. ובמקומות אלו, נוהגין שאין מסתפרין על אב ואם כל י"ב חדש. אם לא לצורך, כגון שהכביד עליו שערו, או שהולך בין עובדי כוכבים ומתנוול ביניהם בשערותיו, דמותר לספר". ומשמע כי שיעור האבלות על אביו ואמו הוא י"ב חודש, ואף לענין איסור זה של תספורת היה צריך להיות כן. אלא שבתספורת הקילו שרשאי להתגלח עוד קודם שעברו י"ב חודש, אם שיער ראשו גדל פרע, ונתנו חכמים שיעור לדבר "משיגערו בו חבריו".
♦
מהו שיעור "גערה"
ומצאתי בשו"ת אגרות משה (ח"ג יו"ד סימן קנו) ששיעור "גערה" אינו דבר שווה בכל המקומות ובכל האנשים, ובכל אדם ומצב יש לדון לגופו של ענין, והרמ"א פסק לפי זמנו, וז"ל: "והשמיענו הרמ"א דהגערה הוא רק סימן לגודל השער ביותר, שלא חייבוהו להאבל אף על אביו ואמו להצטער ביותר, ומחמת שלא לכל אינשי שוה הצער באורך השער, נתנו השיעור בגערת חברים הרגילים עמו ויודעין איך דרכו להתספר, שמזה יבינו בכמה יותר מהרגלו הוא מצטער. שלכן אם ליכא מי שיגער, שיערו דהצער ביותר לסתם אינשי הוא בג' חדשים. אבל אם כן ליכא דבר מוחלט לכל המידות ואף לכל אינשי שבמקום אחד שיעור הג' חדשים. דוודאי לא כל המדינות שוות, שאיכא חלוק בין חמות לקרות, ואיכא חלוק בין מדינות לענין הקפדת יופי, וגם במקום אחד איכא הרבה אינשי. ולכן מסתבר ששני פעמים כפי הרגילות, הוא שיעור הצער לכל מדינה כהרגלה ולכל יחיד כהרגלו. וכיון דבדרך כלל מסתפרים בכל חודש או לששה שבועות, משערין שיעור גערה כב' פעמים מה שרגילים להסתפר דהיינו ב' או ג' חדשים. ואצל הרמ"א ב' פעמים הזמן המצוי ביותר הוא ג' חדשים. ואם אצל יחיד הגיע זמן גערה קודם ג' חדשים, דנוהג להסתפר בכל חדש לכל הפחות, יכול להסתפר אפילו קודם ג' חדשים, דבשביל זה תלו זה בחבריו שיודעין הרגלו. אבל תוך שלשים לא מהני גערה, דלא גרע מסתם אבל, ולא ניתן שיעור גערה לקולא אלא לחומרה". עכ"ל. נמצינו למדים מדבריו, שאין שיעור "גערה" תלוי אלא בכל אדם לפי מקומו ומנהגו הפרטי. ומה שכתב הרמ"א ששיעור "גערה" הוא ג' חדשים, נאמר לפי מנהג מקומו וזמנו של הרמ"א, שנהגו להסתפר כל ששה שבועות, ואז זמן ה"גערה" הוא לאחר זמן של כשתי תספורות, דהיינו לאחר ג' חדשים.וכן משמע מדברי רבי שלמה זלמן אויערבך, שכתב בספרו מנחת שלמה (מועד קטן אבילות עמ' קלג): "שיעור ג' חדשים היינו ממצב של גילוח, כלומר מתחילת צמיחת השערות עד שיעברו ג' חדשים, ולכן אם אחד הסתפר והניח קצת שערות אשר למי שמתגלח לגמרי לוקח זמן של ב' או ג' שבועות עד שהשערות מגיעות לשיעור זה, אפשר לחשב כאילו שבועות אלו כבר עברו מתוך הזמן של ג' חדשים".
ובספר ציוני הלכה (עמ' שצא) נשאל מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל: "שערותיו מגודלות מאד וכבר גוערים בו באמת, אך עדיין לא עברו ג' חודשים, האם יש מקום להחמיר בזה עד שיעבור זמן גערה", השיב: "וודאי, כיון שלא עברו ג' חודשים. תלוי עד כמה השערות ארוכות, רק אם הם ארוכות באופן מיוחד אפשר להקל".
♦
היתר תספורת לאחר שלשים יום במקום הצורך
הנה עיין בדברי רבי עקיבא איגר שכתב בהגהות על השו"ע (סי' שצ סעיף ד) וז"ל: "אבל קודם זמן הגערה לא מהני מה שהולך בין השרים". ומבואר בדבריו שאין להקל באיסור תספורת בכל י"ב חודש קודם שיעור "גערה", אפילו כאשר יש צורך בדבר כגון "שהולך בין השרים". אולם חלק על כך בקיצור שלחן ערוך (סימן ריא סעיף יב) ופסק: "אסור לגלח שערו כל שלשים, בין שער ראשו, בין שער זקנו, בין שער שעל כל מקום. ועל אביו ואמו אסור לגלח עד שיגערו בו חבריו. ושיעור גערה יש בו מחלוקת הפוסקים, ונוהגין במדינות אלו שאין מגלחין כל י"ב חודש אם לא לצורך. כגון, שהכביד עליו שערו, או שהולך בין האומות ומתנוול ביניהם בשערותיו, אז מותר לגלחם". ומבואר שבמקום צורך, כאשר "הולך בין האומות ומתנוול ביניהם בשערותיו" - רשאי להתגלח.וכן אדם הרגיל להתגלח בכל יום,, עיין שפסק בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג סימן שפב) וז"ל: "במדינתנו (דרום אפריקה) יש הרבה הרגילים בכל ימות השנה לגלח זקנם יום יום, ועיקר הדין באבל שצריך להמתין שלושים יום ובאביו ואמו עד שיגערו בו חבריו, וזהו ג' חדשים כמבואר ברמ"א (יו"ד סוף סימן שצ), אבל לאלו שמגלחין זקנם כל יום, לכאורה פשוט שהגערה היא לפני ג' חדשים ומותר מיד לאחר שלושים. וכן מביא בפתחי תשובה (שם ס"ק ד) בשם החתם סופר (סימן שמז) דלבני אשכנז שרגילים לגלח זקנם שיעור גערה שלושים יום. ואף למנהג שאין מסתפרים באב ואם כל י"ב חודש וכמבואר ברמ"א, מ"מ אם הולך בין העכו"ם ומתנוול בכך מבואר ברמ"א שם שמותר להסתפר". עכ"ל.
♦
היתר תספורת קודם שלשים יום במקום הצורך
אולם כל זה הוא אחר השלושים, ולעצם שאלתו של כת"ר שליט"א בתוך השלושים האם יכול לספר את שערותיו, הנה בספר עיקרי דינים (יו"ד סימן לו סעיף י) כתב: "הורה להתיר הרב עפר יעקב לגלח תוך שלושים לאבלותו אפילו על אביו ואמו, מי שצריך לילך אצל הדוכס לפקח על עסקי צבור ולעמוד על הפרץ פן יצא דבר מלכות מדה א' שמבקשים ממנו סוחרי עובדי כוכבים שתלוי בה כמעט פרנסת ומחיית רוב הצבור". ועוד בספר שבות יעקב (יו"ד שצג, ב) כתב להתיר לאבל לצאת מפתח ביתו בתוך ימי השבעה על מנת להשתדל אצל המלך עבור הכלל, וז"ל: "שהורה מורה אחד לאבל שיוכל לילך אצל השררה יר"ה [ירום הודו] תוך שבעה לעמוד על נפשם ומאודם, אי טב הורה, כי יש מי שמפקפק על זה. תשובה, על דבר המפקפקים על המורה אין דבריהם אלא תימה, והמפקפק אינו בקי בודאי בהוראה לידע בין ימין לשמאל. כי ודאי דבר האבד מותר לגבי אבלים, ואבידתם קודמת לאבילות אביהם, כי אביהם גופא ניחא ליה, ומחלו ליקרא גבייהו".וכן כתב הגאון החתם סופר (ח"א או"ח סימן קנח) והביא את דעת המקילים באיסור תספורת כדי לראות את פני המלך משום הפסד רב, וכתב: "וראיתי רבותי התירו לאחד בתוך שבעה ימים על אביו להסתפר ולהתכבס וללבוש מגוהצין לראות פני קיר"ה [הקיסר ירום הודו] משום הפסד רב דממונו. וטעמם ונימוקם עמם דתספורת וכל מנהגי אבילות לאו דאורייתא, רק אסמכתא בעלמא, כמו שהאריכו כל הראשונים. ואעפ"י שהראב"ד ז"ל סבירא ליה דמכל מקום תספורת ותגלחת דאורייתא כל שלשים, כבר דחו דבריו גם בזה כמבואר באריכות נפלא ברא"ש ריש פרק אלו מגלחין. והרי הביא הרי"ף והרא"ש בשם ירושלמי, וכשנודע לו באמצע התגלחת שמת אביו, הרי זה גומר, וכתב המרדכי הטעם משום כבוד הבריות. ופסקו טור ושו"ע (יו"ד סימ' שצ, ב). ועל כרחך משום שהוא רק דרבנן בעלמא, ומשום הכי הקילו רבותינו משום כבוד המלכות, אף על פי שהוא רק הפסד ממונו דלא לתחזי ולא להסתפר. ואפשר שיש בזה נמי משום לעולם ירוץ אדם לקראת מלכים (עי' ברכות יט:) מכל מקום כבר נהגו בזה קולא גדולה בכל מקום, כל זה נ"ל להביא קצת ראיה להמקילין במדינות ההמה".
אולם החתם סופר עצמו התיר לאבל להתגלח בתוך שלושים כשהיה צריך להתייצב לפני הדוכס, וצירוף שתי קולות נוספות, כדבריו: "ומה שאמר שהתרתי להדיא להסתפר לאבל בתוך שלשים, חלילה לו לומר כן ומכ"ת נ"י לא כיון שמועתו בזה. פלוני בא אלי וגילה לי סודו שיש לו לדבר עם הדוכס, ואם לא יראה פנים יפסיד יותר מאלף ר"ט [שם מטבע כסף בזמן החתם סופר]. ואמרתי בקושי אני מתיר, אך המתן עד יום רביעי שהוא ראש חודש, וגם תהיה בו סנדק, ואז יצרף לזה עוד ב' קולות: [א] מצות מילה - שכמה קהלות פראנקין מסתפרים. [ב] שהוא ראש חודש. וכתב בשיירי כנסת הגדולה (סי' תקנא אות כ) שמי שאינו אוכל בשר בימים אלו מותר בראש חודש אב, שהרי אשכנזים מסתפרים בראש חודש אייר. אם כן יש בזה גם כן קצת קולא, למאן דלא חייש לצוואת רבי יהודה החסיד ומסתפר בראש חודש. והתרתי לו משום כבוד השר והפסד ממונו בצירוף כל הנ"ל, וכל כי הני מילי לימרו משמאי. אלא האמת אז הפרזתי קצת על המידה בדברים מדינות בני מנהגי זכות על ללמוד המתירים להדיא, אבל חלילה לי שהתרתי או אתיר כזה".
ובספר מפניני הרב (שכטר, ליקוטי הנהגות עמ' רז) הביא מעשה רב כך: "שמעתי מהר"י דינסטאג, שבשנת תרצ"ט כשהיה תוך שלושים לאבלות שעל אמו, היה צריך לבקר באחד ממשרדי הממשלה (באמריקה) להעיד בפני פקידים איזו עדות שהיתה נדרשת בכדי לקבל ויזה בעד יהודי פרטי שהיה צריך לברוח מאירופה לאמריקה. והיות שלא התגלח במשך כמה שבועות, והיה נראה כמנוול במקצת, חשש שמא מחמת רגשי אנטישמיות של הנכרים המשמשים כפקידים ימנעו מלהעניק את הויזה שהיתה כל כך נצרכת. ושאל את פי הגר"מ סולובייצ'יק בדבר, ויעץ לו שיתגלח בתוך השלשים". וכן הביא מרן בעל התשובות והנהגות שליט"א (ח"א סימן תש) וז"ל: "אם מותר לאבל בתוך שלשים לגלח הזקן. הנה בספר כל בו להלכות אבלות (ח"ב סימן קכב) מראה פנים להיתר כשיהיה לו מזה הפסד ממון. ובתפארת ישראל בהקדמתו לסדר מועד, התיר בזמנו בשבוע ג' או ד' כשיאבד פרנסתו כשהוא לשחוק בעיניהם. ואמר להגרע"א זצ"ל, ולא אמר לא איסור ולא היתר, ומתיר בצורך גדול. ועיין שו"ת חתם סופר (או"ח סימן קנח) שמתיר רק בצירוף עוד קולות. ולדעתי היום נתפשט גידול הזקן באבל, ומצוי אפילו בגויים, ויכול לתרץ לעצמו שמתנוול מפני אבילות ולא נוכל להתיר כלל תוך שלשים. אבל כיון שהמנהג בזמנינו בזקן שמגלח כל יום, אם כן הגערה היא מיד, וכלשון הנודע ביהודה שבימי המצרים כשאין מגלחים הזקן יום כשנה. ולכן יש להתיר לאחר שלשים, אבל בתוך שלשים יום שהאיסור חמור ואסמכוהו אקראי, אין בידינו להתיר. ובהפסד מרובה ממש כפשוטו ולא מניעת רווח, יש לשאול בעל הוראה". עכ"ד.
♦
אם יש לחוש בעשיית "קוקו" לאיסור "לא ילבש"
ולפלפולא דאורייתא אצתי לכתוב מעט בענין עשיית "קוקו" לגבר האם יש בכך איסור "לא ילבש" ואיסור "בחוקותיהם לא תלכו" וכדו'. מצאתי בספר מקור נאמן למרן ראש הישיבה רבי מאיר מאזוז זצ"ל (ח"ג עמ' קכא), שכתב וז"ל: "והנה לגבי גידול קוקו, כבר נתבאר שלדעת מרן השלחן ערוך אין לחוש משום איסור "ובחוקותיהם לא תלכו", אולם יש להסתפק אם יש לחוש בזה לאיסור ד"לא ילבש גבר שמלת אשה", והנה הגאון חדרי דעה (דף פ ע"ג), הביא מה שכתב הכל בו, שטומטום ואנדרוגינוס מסתפר כאיש, והובא בש"ך (סימן קפב ס"ק ח), וכתב על זה, שצריך לומר כאשה, והפירוש הוא, דטומטום ואנדרוגינוס אסורים לגלח ראשם כאשה אלא כאיש, כן אסורים להסתפר כאשה אלא כאיש, והובא בדרכי תשובה (סימן קפב, ס"ק יד), ע"ש. וצריך לומר בכוונתו, שיש איסור להסתפר בצורה שהנשים מסתפרות, ולפי זה אם עושה קוקו וכדו', דבר שדרך הנשים דוקא להסתפר, יש לחוש בזה לאיסור לא ילבש, אולם לגבי קוקו יש להסתפק כיון דכיון הרבה נוהגים כן, ואם כן יש לומר שדינו כמו גידול שער פרע שאין בו משום איסור לא ילבש וכנ"ל, ועוד, שכיון שיש חילוק בין גבר לאשה, דגבר מניח פאות על כל פנים, משא"כ באשה, וכמו שכתב כיוצא בזה בשו"ת שארית ישראל הנ"ל, אם כן אין בזה משום לא ילבש גבר שמלת אשה, ועיין בעצי לבונה יורה דעה (שם), מה שכתב להשיב על דברי הרב חדרי דעה, ועוד עיין בשו"ת דברי שלום מזרחי (חיו"ד, סימן סב), ע"ש. אלא שבאופן שאינו מניח פאות, אכן יש להסתפק שיעבור גם על איסור לא ילבש, והגאון הראגוצ'ובי בספרו צפנת פענח על הרמב"ם (פרק יא מהלכות עבודה זרה הלכה א, דף ז ע"א), כתב, שיש בגידול שער משום לא ילבש גבר שמלת אשה, וזה כוונת הגמרא בנזיר (נט.), וכנגדו בנזיר מותר, וזה קאי אמאי דאמרינן התם, שלא יתקן איש בתיקוני אשה, והיינו גידול שער כמבואר בעירובין (ק:), אבל נזיר שאסור לגלח מותר לקלעם, וזה הטעם שמצינו בילקוט שמעוני (יואל, רמז תקלג), על יואל בן פתואל שהיה מסלסל בשערו כבתולה, מכיון ששמואל היה נזיר עולם, כמבואר בסוף נזיר, והוא היה לוי וצריך לכנוס לעזרה, ואסור לכנוס בראש פרוע עד שיעשה מחלפת, ע"כ. וצריך לומר דהיינו דוקא כשמגדל שערו באופן שנוהגות הנשים, או שבזמן הש"ס כל גידול פרע היה שייך רק בנשים, אבל גבי גידול קוקו שאנו דנים, כיון שהיום גם דרך הרבה גברים כן, תו ליכא משום לא ילבש, ועוד עיין בשו"ת בית שערים (חיו"ד, סימן רלו, ד"ה אלא שמצאתי), ע"ש. ומכל מקום כבר נתבאר שבכל כיוצא בזה, יש להתרחק משום הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו". עכ"ל.♦
העולה מהאמור
נראה לענ"ד שאין לו לגזור שערות ראשו בתוך השלושים, אלא יחכה לאחר השלושים ואז יגזור שערות ראשו.בברכה רבה
הצב"י ניתאי כהן ס"ט
מח"ס מסובין ועוד
♦ ♦ ♦
בעניין הנהגת בית הדין הרבני בקבלת קנין לחלוקת הנכסים לפי החוק בגירושין ובירושה♦ הערה בענין תשלום נזקין - השלמת החפץ עצמו