לכבוד ידידי הרה"ג מעוז ומגדול מזכה הרבים, שמן תורק שמו ה"ה רבי חיים טג'ניה שליט"א הרב לקהילות יוצאי אתיופיה בפלטרין של מלך עיה"ק ירושלים ת"ו.
אחר עתרת מבוא הברכה והשלום, באתי להשיב לשאלתו המעשית, אשר שאלני, בהיותו כתובת נאמנה ואבן השואבת למבקשי הדרכה וסיוע הלכתי, ועל של עתה באתי על מה שנדרש מעימו, בעבור משפחה אשר זכתה לעלות ולחונן אדמת קודש ארץ ישראל, ועתה הינם מבקשים להעלות את עצמות קרובת משפחתם מקברה בארץ הניכר אתיופיה, לקבורה בארץ ישראל ארץ האבות. וכמשאת נפש אבותינו משך כל הדורות, לכל הפחות להיטמן באדמת קדשה, אם לא זכו לחיות בה.
ודא עקא, כי באופן מעשי, עקב ההנחיות הנוהגות עתה מסתבך והולך המהלך המיוחל, שכן על פיהן אין ניתן לקבור בחלקת ישראל פה בארץ ישראל, מי מעדת שארית יהודי אתיופיה (פלשמורה) אשר לא עבר גירות לחומרא ע"י הרבנות הראשית. ועקב כך, במידה שיעלו את עצמות המנוחה הנ"ל (אשר בחיי חיותה לא עברה ההליך הנ"ל), הרי כי לא תזכה להיקבר אלא בחלקה מסוימת באחת מערי הארץ, שאינה של בני ברית, ח"ו.
ובאו בני המשפחה במבוא צר, אשר אין דרך לנטות לכאן ולכאן, ונלחצו אל הקיר במצוקם, ונפשם בשאלתם - אם לטלטל את המנוחה ע"ה לאדמת קודש, אך לשכן רע לצידה, או שעדיף להותירה באדמת החו"ל, אך בבית קברות יהודי, בחינת יהא מונח עד שיבוא אליהו ויתקע בשופר גדול להחיות מתינו ונבואה מקדשינו ברינה.
♦
תשובה
הנה לעוצם חשיבות הענין, למצוא מזור לשואלים, אשר נפשם פרשו בכפם, אין מנהל לה, לדעת לעות את יעף, למצוא להם מנוחה, לדעת דעת ה' ודברו זו הלכה פסוקה, ובפרט לגודל חביבותו בעיניי, שינסתי מתני והתפניתי מחוק לימודי והטרדות הקבועות הרבות, להשיבו אל נכון בס"ד.הנה ראשית עלינו לדעת, אם מותר הדבר ונכון מעיקרו, להטריד מנוחת המתים, בשביל להעלותם לאדמת קודש ישראל. והרי היא לא ציותה על כך, שנאמר כי מצוה וחובה עלינו לקיים את דבר המת אשר ציותה במאמרה.
ובשולחן הערוך הטהור למרן (יו"ד סי' שסג סע' א. והטעם בנו"כ. ע"ש) פסק כי משום שהטלטול של המת לחינם מביא אליו בלבלול וחרדת הדין, ע"כ אין מפנין את המת מקברו ואף לא מקבר בזוי לקבר מכובד. ובכל זאת, כדי לקברו בארץ ישראל (או בקברי אבותיו) שרי (ואפילו מקבר מכובד לקבר בזוי). והוא ע"פ הגמ' בכתובות (קיא, א) שם נאמר כי כל הקבור בארץ ישראל, כאילו הוא קבור תחת המזבח, שנאמר "וכפר אדמתו עמו". (ולך נא ראה במהר"ל, שם, המוסיף בקודש לחדד יסוד המעלה הנאמרת בגמרא, ללמדנו כי הקבור בארץ ישראל מעלתו גדולה אף ממי שהוא חי בה בימי הבלו על האדמה, שכן דוקא כשהוא טמון בתוככי הארץ הקדושה והחביבה הנחשקת ע"י דרי מעלה ומטה, אשר מזלייהו קא חזי לרום מהותה, אז הוא כקבור תחת המזבח, שהוא אצל השי"ת ממש, ואין שם שייכות חטא, ולכך כפרה היא). וכ"ה בתוספתא (ע"ז פ"ה) דהרי הוא כקבור תחת המזבח. ויתרה מזאת מבואר באדר"נ (פכ"ו), שם הוסיפו רז"ל כי אותו הקבור תחת המזבח (כלו' באר"י) כקבור תחת כסא הכבוד (ומאחר כי הזכרנו ענין קברי אבות, דשרי לטלטל המת ממנוחתו לשם כן, דע, כי להעבירו ליד אשתו הוא כקברי אבות להא, כמ"ש בשו"ת יד יצחק ב, רמט. מלמד להועיל יו"ד קיז. וראה עוד במעבר יבק שפ"א פ"ט "אשה הקבורה אצל בעלה, בודאי דנייחא רבה איכא לתרוויהו". ואף שיש מחמירין בהא לדינא, יש להקל, וכפי שהעלה זאת מרן רבנו זיע"א בתשו' כת"י, נדפס בספר חם השמש - שמחות, עמ' 72, וצירף להא הטעם שעי"ז יוכלו לבוא לבקר אצלם קרוביהם, והוא נח"ר למתים כנז' בפוס' ומקורו בספ"ח סי' תנ).
ופסקה הרמב"ם (פ"ה מהל' מלכים הי"א) לגמ', כי כל הקבור בארץ ישראל מתכפר לו, שכאילו המקום שקבור בו הוא מזבח כפרה, שנאמר "וכפר אדמתו עמו". וכו'.
ושבאמת שום שכל ומקרא מפורש, כי כן ראינו בתוה"ק שנהגו עם יעקב אבינו ע"ה, ועם יוסף הצדיק זי"ע, שהעלו את עצמותיהם לארץ ישראל, והוציאו את עצמות יוסף ממקום היותם במצרים במיוחד לשם כן (אמנם, שניהם ציוו על כך, ומשא"כ בנידו"ד). ושבאמת כן נהגו והנהיגו גדולי החכמים, ע"ש.
וראה להר"ן בחידושיו (למס' מועד קטן, בסופה, בהלכותיו, ד"ה והתם בברכות) הכותב כי, "כללא דמילתא, אסור לפנות המת או העצמות ממקומן וכו', אבל לכפרה שלו ולכבודו, כגון להעלותו לארץ ישראל, ולירושלים, או לקברו אצל אבותיו – מותר" (ועי' ירושלמי מוע"ק פ"ב ה"ה).
וצא ולמד עוד בדברי רבותינו הראשונים כמלאכים, שהפליאו מילתם הטהורה במעלת הקבורה באדמת קודש ישראל. כמו בר"א אבן עזרא (בראשית כג, יט), ובר"י אבן שועיב תלמיד הרשב"א (פר' ויחי בלימוד השלישי ממיתת יעקב קבורתו), וברבינו בחיי (בראשית כג, ב), ראה שם ותרו"ץ.
♦
א. ב.
ולא אכחד מאדוני, כי בירושלמי (כלאים פ"ט ה"ג) הובאה דעת רבי בר קיריא שהמביאים מתים מחו"ל לא"י עליהם נאמר "ותבואו ותטמאו את ארצי". ואף כן איתא בזוה"ק, בפר' ויחי (רכה, ב והלאה) וכן בפר' אחרי מות (עה, ב).אבל הלא אף בירושלמי יש מחבריו שנחלקו עליו, ע"ש. וכבר כתב אביר הפוסקים המהרלנ"ח (סי' סג) כי אין לחוש לדעת רבי בר קיריא. וכ"כ בשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סי' כג). וכן פסקו כל הפוסקים להלכה ולמעשה. ושאף שמהזוה"ק מבואר דלאו שפיר למיעבד הכי, הן בתלמוד שלנו כתוב דאדרבה מעלה יתירה היא. והלכה כהתלמוד. ועוד, שמצינו (בירושלמי הנ"ל גופו, ובבלי מוע"ק כה, א, ועוד) שכן נהגו ישראל קדושים לאורך הדורות, צא ולמד דו"ק ותשכח.
לא זו אף זו ראיתי בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' רז), שכתב לבאר דאף רבי בר קיריא לא ס"ל לחלוק בדר"כ על כך שמותר ואף מצוה להעלות את המתים לארץ ישראל, ע"ש בדבריו.
♦
וכתב בשו"ת הרדב"ז (קצז) שמה שנהגו להעלות עצמות המתים ממצרים לקוברם בעיה"ק ירושלים יפה הם עושים, שכן קבלה בידינו שאין תחיית המתים אלא בעמק יהושפט (בירושלים עיה"ק), וכולם צריכים לבוא ולהתגלגל לשם ולהחיות שם, נמצא ע"י שמביאים אותם לשם עתה הם ניצולים מגלגול מחילות לעת"ל (עי' בסנהדרין צ, ב וכתובות קיא, א). וכתב כי אפי' מתי ישראל לא יקבלו נשמותם לעת"ל אלא לשם.
וראה להתרגום בשיר השירים (ח, ה) שם מתבאר ג"כ ענין זה דתחיה"מ תתרחש בירושלים דוקא, ע"ש.
וע"פ יסוד הדברים, העלה מרן רשכבה"ג רבנו הגדול זיע"א, בספרו הבהיר יבי"א (ח"ז יו"ד סי' לט. ועע"ש בתשו' הסמוכות לזה), מבארו באר מים חיים ישקו העדרים, כי מותר להעלות את עצמות השר הצדיק משה מונטיפיורי ז"ל ואשתו עזר כנגדו יהודית ע"ה, לקוברם בא"י.
וכי כן עשו מעשה רב כמה מרבני ירושלים בדורינו האחרון, שהעלו את עצמות קדוש ישראל מרן החיד"א לכאן, בהסכמת כל גדולי התורה בארץ ישראל. ועוד, כן נהגו בכמה וכמה רבנים מפורסמים ז"ל (הן שהביאום לקבורה באר"י, והן שהעלו עצמותם לקבורה אחר שכבר נטמנו בעבר בחו"ל), בעשרות השנים האחרונות באר"י, וכל זאת בהסכמתם של גדולי ישראל ובתי הדין שלהם.
ולכך, בוודאי הגמור כי מצווה רבה היא וחסד לנשמותם הוא, בדאפשר להעלות את אותם יהודי חו"ל, אפי' שכבר טמונים באדמתה, ולקברם בארץ הקודש ארץ ישראל. ועי"ז שכנו בטח, ושכבו וערב שנתם בלא פחד מגלגולי מחילות (לכה"פ לא ממרחק ארצות) העתידיים.
ומה גם, כי טעמים נוספים מצינו לטעם ההעלאה והקבורה באר"י, וחזו לאצטרופי ולהצדיק המצודק, העלאתה לאר"י. ומהם, מה דאמרו רבותינו במדרש (בראשית רבה ויחי פ' צו), וכעי"ז הוא בירושלמי (כלאים ט,ג) ובזוה"ק (וישב קפא,ב) ובאלפא ביתא דרבי עקיבא (אות ט), כי המתים הקבורים בארץ ישראל קמים הם בתחיית המתים, בימות המשיח, קודם למתי חו"ל (ויש בזה דעות כמה זמן קודם וכו'. עי' בנועם הנשמות שם פ"כ. ועוד ראיתי לו שמביא טעמים נוספים למעלת קבורת אר"י, ע"ש).
ועוד, כי אר"י היא מקום טהרה, ומוצאה הנשמה מנוח לכף רגלה, ואילו בחו"ל הוא מקום טומאה, אשר מייסר ומערבב הנשמה עד שעולה לה למקומה. כ"כ הריקאנטי (שמות פרק כ), החסד לאברהם (מעין ג נהר י) והמעבר יבק (שפתי רננות פי"ב אמרי נועם פכ"ז).
א"כ גבהה ושגבה מעלת קבורתה, הן מצד אדמתה המכפרת עוון, הן מצד מנוחת ושלוות הנפש בטהרתה, הן מצד מניעת או הקטנת שיעור גלגול המחילות בעת התחיה, והן מצד שמתיה חיים קודם, ועוד.
♦
ג. ד.
דא עקא, באשר לנידו"ד, הלא המדובר הוא כי במידה שיעלוה ארצה ייאלצו לטומנה בחברת שכנים רעים, יושבי הארץ, הקיני הקניזי וכו', אסורים ולטושים עמם. ואם אמרו רבותינו הרחק משכן רע בחיים, שהוא לזמן, יש לנו לדון ק"ו כי יש להרחיק מחברתו ודביקותו הרעה שלו ושל שלל מזיקיו וטומאותיו העפריות במשכן הירקבו, במכון משכן טומאה רצוצה דיליה (ועי' באוה"ח הקד' ר"פ חוקת, ובזוה"ק ח"א רכ, א. וי"ל), בשכנות שלאחר מיתה, העלולה להתארך גם מאות בשנים, עד כי יבוא משיח צדקינו בב"א ויקיץ מתינו להחיות בעגלא.דון בנפשך, הלא מבואר הוא בשו"ע (יו"ד סי' שסב סע' ה) כי אין קוברין רשע אצל צדיק (ואפי' לא רשע חמור אצל רשע קל). וכתב בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' שמא ד"ה אך) ע"פ רש"י בסנהדרין (מז,א) כי הוא איסור מדאו', מהלכה למשה מסיני (וכעי"ז הוא אף בערוך לנר בגמ' שם, ובשדי חמד כללים ק, לח, בשו"ת מנחת אלעזר ח"ב סי' מא, ובשו"ת אגרו"מ יו"ד ח"ב סי' קנב).
ויתירה מזאת יש בספר חסידים (אות רכג) שרשע אחד היה קבור בין הצדיקים שנהרגו על קידוש ה', ובא הרשע לאדם חשוב שבאותו הדור, שיפעל שיוציאו אותו מביניהם, כי קשה להם הדבר מנשוא . ומסתברא לן כי ייסורים רוחניים שכאלו להבלא דגרמי הקשורים במקום הטמינה, קשים ומייסרים לאין ערוך מזו הרימה הנושכת ומאכלת הבשר, ופי כמה וכמה תאבל הנפש ותתייסר לזאת, מאשר מנעיצת מחט מלובן ומשונן בבשר החי.
והן בקדושיו האמן, דחזי וידעי מאי דחזי, שכן כתב הרמ"ע מפאנו (בשו"ת שלו בסי' מד) שאפי' יעשו מחיצה ביניהם אסור לקבור צדיק אצל רשע. ואם כן הוא ברשעי ישראל, י"ל כי כל שכן בגויים שאין לקבור ישראל לידם.
אם כי בענין זה של תועלת המחיצה, אינו מוסכם כל כך, כי בספ"ח הנ"ל, אות רכג, אכן משמע שאין די במחיצה, אף לא בדיעבד. ואילו בספ"ח באות תשה מבואר כי עכ"פ בדיעבד לאחר שכבר נקבר רשע אצל צדיק, ניתן להסתפק במחיצה, ואין להצריך להוציאו משם. וראה במקר חסד על הספ"ח אות רכג לחלק בין אינשי כשרי סתם, צדיקים במעשיהם, לבין הנהרגים על קידוש שמו ית', ע"ש. ובאופ"א חילק בשו"ת קול מבשר א, א בין סוגי הרשעים, ע"ש. וע"ע בשו"ת חת"ס יו"ד שלג ואהע"ז ח"ב שלג, ובגליון מהרש"א על השו"ע שם, ועוד בחת"ס יו"ד ב, שמא ובשו"ת יבי"א ח"ז יו"ד סי' לו. ואעיקרא מלתחילה, ובענין בעלי ממון המוזילים ממנו כעפר ע"מ להיקבר ע"י צדיקים גדולים, אי שפיר קעבדי או דאדרבא המה המגרעים לעצמם, אם הינם אנשים שאינם נודעים בצדקותם, רק אנשים פשוטים, ולמטה מכך. עי' בזה בספר החשוב נועם הנשמות להגר"ש כהן, סוף שער יט.
♦
ועיין בשו"ת פרי השדה (ח"ג סי' כט) שנתן טעם לכך שאין קוברין צדיק אצל רשע, מפני שהרשע סופג עונשים בקבר, והצדיק לידו מביט וחש בסבלו של שכנו, ומחמת כן חמרמר בקרבו, כי בכל צרתו לו צר עליו בצרתו, ומצטער בעצמו עימו, וגם ענוש לשכנו לצדיק לא טוב. ואכן כתב שם שעל פי אלו הדברים, עולה כי יהא מותר לקבור ע"י גוי, שכן אין לנו אחווה והשתייכות עמהם, ואין הישראל צר לו בעצמו בצרתו של זה שכינו.
אבל ביבי"א (ח"ז סי' לט) כתב כי כדברי נביאות הם לפסוק על פי טעם כזה ואחר מדילן, להתיר לקבור יהודי לצד גוי. והרי מפורש בדרשות מהרי"ל (בהל' שמחות, עמ' תרב) שהטעם שאין קוברין רשע אצל צדיק הוא משום שמשמים מגלין לצדיק[1] סודות עילאין ורזין גניזין מלפני ולפנים, הנאמרים מאחורי הפרגוד. ובאם נמצא לידו שכנו הרשע, אשר הסיר אזנו מחייו משמוע וכולו תועבה, הרי כי נמנעים מלהצדיק את הצדיק ולגלות לו תורה בחדריו, כדי שלא ישמע גם הרשע, והרשיעוהו בהירשעו, ואוי לרשע ואוי לשכנו, הנמנע מחמתו מהשגה והתעלות במותו. ולפי"ז הרי כל שכן בגוי, שאינו ראוי לשמוע בסודות התורה כלל, ואם כן ימנעו מחמתו את הצדיק משמוע. ולכך אין לטומנם סמוכים זל"ז כלל.
ועוד טעם למנוע מלקבור ליד גוי נראה, כי הלא בצוואת רבי יהודה החסיד (אות א) איתא כי אין לקבור שני שונאים ששנאו זל"ז בחייהם, זה ע"י זה, דעי"כ אין לשניהם מנוחה ח"ו (כבחייהם, שהימצאם בקירוב מיצר זל"ז). והובא הדבר בשמו ברבינו ירוחם (נתיב כח). ופסקו השו"ע (יו"ד שסב,ו). והלא הלכה היא בידוע, עשו שונא ליעקב, וא"כ בהיקבר ישראל ליד גוי, עלול הגוי בעצם הימצאו ושנאת עצמותו, להצר מנוחת הישראל ח"ו.
ובחידושי רבינו יהונתן מלוניל (סנהדרין מז, א) מצינו טעם לאיסור קבורת צדיק אצל רשע, שאין לקברם זה אצל זה משום שהוא בזיון להצדיק בשכן שכזה, ע"ש.
♦
ה. ו.
ולכך מחמת הני טעמי תריצי ומסתברי, היה נראה לנכון יותר להשאירה במקום היטמנה הכשר בבית הקברות היהודי בחו"ל, מאשר לעוקרה ממקום מנוחתה ולהביאה לארץ הקדושה, אך בשכנות מבוזה ופחותה למרעים ומשחיתים אפופי טומאה במשכבותם, שונא רשע לצדיק וטורד מנוחתו, והם הנידונים במדורים שבעה לאנחתם, ומייסרי שכניהם במשבתם, ופורשי מסכי זוהמא הגורמים למניעת השגה והתעלות לנפש שכנתם לאחר מיתתה (כנזכר לעיל כל זה).שהלא כלל הוא בידינו, אין עשה קיומי דוחה לא תעשה חיובי. ועוד, סור מרע, ולבתר הכי עשה טוב. וכעי"ז בנידו"ד, נהי דהיא לא תזכה במעלת אר"י המכפרת, הרי כי לכה"פ לא תתייסר ותתבזה בקרבתה לשכנים רעים ומרעים זרע משחיתים. וכל שכן שלא נטרידנה ממנוחתה ונבהילנה ונעקרנה ממקומה לשם כך.
ובכל זאת נקפני ליבי ממנוע טובת הארץ הקדושה והמכפרת מעניה זאת, דמה פשע לנשות ממנה טובת הביאה אל אדמת קודש המכפרת כמזבח בית עולמים לנשמות ורוחות מובלים, וכי כך עונים את המועקות התרחקו מהסתפח בנחלת אלוקים.
ואמרתי בליבי, על כגון זאת אמרו עשה לך רב והסתלק מן הספק. ושאלתי פ"ק כבוד מו"ר כש"ת הגר"א בן חיים שליט"א, אב"ד משפטי החיים, מקהיל קהילות קדושות ברבים, מי כמוהו מורה ודאין, ואיהו משארי בשרו של מרן רבנו הגדול זיע"א. והסכים מו"ר בדעתו הרחבה דעת תורה, לסברתי הענייה, כי כן יש להורות, והוא לה הטובה לנפשה.
על כן בשכר זאת, שב ואל תעשה, ויבולע המוות לנצח בב"א, ויקומו שוכני עפר, גאולה תהיה לה לא מאיתנו כי אם מאיתו יתברך. דשנים ורעננים יקוצו מתינו להחיות, ויחדיו נעלה מקדשו בנס הרימה. אמן ואמן.
♦
ומאחר שהזכרנו בתוך דברינו ענין קבורה ליד רשעי ישראל, וליד שונא של הנפטר, נתייחס אף לסוגיא הנידונית – העלאה לארץ ישראל, ביחס למשקלים אלו, של קבורה ליד מחלל שבת ח"ו, או ליד שונא. מה עדיף, קבורה בחו"ל ליד כשרי ישראל, או באר"י המכפרת, אך על יד מחלל שבת או שונא של הנפטר.
קבורה ליד מחלל שבת. הנה כל הנזכר לעיל גבי מניעת הקבורה ע"י גוי, נלמד מקבורה ע"י רשע (נלמד בכל שכן. כנ"ל. והבאנו לעיל שיטה לומר כי ליד רשע יהודי חמיר טפי). וא"כ הוא הדין שאין להעלות נפטר כשר לאר"י, כאשר שם קבור הוא כהוגן, ואילו כאן תהא קבורתו ע"י מחלל שבתות[2].
♦
ז. ח.
קבורה ע"י שונא. בצוואת רבי יהודה החסיד (אות א) איתא כי הוא צער לנפשותם, שעי"כ אין לשניהם מנוחה ח"ו. ונפסק בפוס' ובשו"ע וכנ"ל. אך נראה כי ארץ ישראל עדיפא על עפרות חו"ל, אף אי לצורך כן ייאלצו לקוברו ע"י שונאו. דהלא כתב בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' צו, והוב"ד במקו"ח על צוואת ר"י החסיד שם) כי להיקבר בקברי אבותיו[3] עדיף אע"פ שהוא ליד שונא, שענין קבורה ע"י שונא לא נמצא ע"ז איסור מפורש וגמור בש"ס. ואף הוכיח כי נהוג הכי, שלא להקפיד על שנאה בכה"ג, ע"ש. והעלה למסקנתו כי עכ"פ לאחר י"ב חודש להראשון[4] שרי בוודאי (ולהשני שבא עתה, ומרגיש, אינו מקפיד ע"ז כי עדיף לו עריבות אבות מלחוש בעצמו בשנאה הזו. וכנ"ל). והובאו דבריו להלכה בברכי יוסף על השו"ע שם. ואם כנים דברינו, הלא כל שכן הוא בנידו"ד, שעברו י"ב חודש לשניהם. (ועע"ש במקו"ח הנוגע לזה).ואף כי התם בקברי אבות מיירי[5], אך נראה פשוט כי כל שכן הוא באדמת ארץ ישראל, דקבורתה מכפרת עוון (מלבד שאר מעלות דאית בה כנ"ל) כנזכר, והוא העיקר באמת לנשמתו, שרואה עתה את המציאות במבטה הזך והטהור, וניחא ליה טובא להנפטר. על אף שיש לו שונא שם.
ואם כי הבית לחם יהודה (יו"ד סי' שסג סק"ז. ע"ש) פליג על השבו"י, וס"ל שאין מעלת קברי אבות מצדיק קבורה ע"י שונא (וע"ע כעי"ז בשו"ת מנחת אלעזר ח"ד סי' ג). עכ"פ נראה לומר כי גבי אדמת ארץ ישראל, שגופה כפרה אליו וכנ"ל, מסתברא לומר כי אף הוא יודה לזה, דגברה על חשש שנאה, בהיכא דבלא כן אי אפשר.
וראוי לציין כי בנידו"ד, שעברו למעלה מי"ב חודש מעת הטמנתה הראשונית, הרי כי נכון הוא בפרט להעבירה בדאפשר, באופן שהוא עילוי לה, דיתכן דטעם חרדת הדין הנ"ל בריש דברינו כבר אינו שייך אז, וא"כ לצד זה מהית"ת תו שלא לשפר מקומה ולהיטיב לנשמתה. עי' בהא למהר"ם שיק בחיו"ד סי' שנד, ובנוב"י חיו"ד סי' פט.
♦
יא. העולה למעשה
א. מוטב להיקבר בחו"ל בין יהודים מאשר בארץ ישראל על יד גויים (וכל שכן כי מוטב להיקבר בחו"ל ע"י יהודים מאשר בקברי אבותיו - שלא באר"י – ע"י גויים. והוא הדין כשיש מעלת שניהם, שהקברי אבות בארץ ישראל אך הוא ליד גויים, חו"ל בכשרות עדיף).ב. מוטב להיקבר בחו"ל בין שומרי שבת מאשר בארץ ישראל בין מחללי שבתות (וכל שכן גבי קברי אבות כנ"ל, וה"ה בשניהם כנ"ל).
ג. מוטב להיקבר בארץ ישראל על יד שונאו מאשר בחו"ל לא על יד שונאו, כאשר עברו י"ב חודש מקבורת שונאו (ואם עדיף קברי אבות כשהוא ע"י שונאו, עי' בפנים התשובה שנח' בזה האחרונים, ושיש לצדד שגבי אר"י לא נחלקו).
נותן טעם בקצרה בענין המעלות החשובות של קבורה בקברי אבות, ויתרה מזו, של קבורה בארץ ישראל, מבואר בפנים התשובה, ע"ש.
♦
בנידון דידן
אין להעלות את הנפטרת ע"ה לארץ ישראל לקבורה בסמיכות למי שאינם מבני ברית חלילה, וטובת נשמתה היא שתישאר בביה"ק היהודי בחו"ל, על אף שהיא מפסידה בזאת לעת עתה את מעלת ארץ ישראל.בברכת התורה
ישראל אבבאו בלאצ'ו
♦
נספח - הצרכת גיור לחומרא לאחר פטירה
וטרם אכלה לדבר לא אכלא אשר על שפתי, כדלהלן:
הנה שערי תשובה לא ננעלו, ועדיין לא נלאיתי ממצוא תקנה עכ"פ מעשית לעלובתא דא, כי שמא ישתנה המצב, שהרי אם הוא כפי המתואר בדיוק, הרי כי אינו על צד היושר והטוב עתה, דלמה נגרע חלילה בני שארית יהודי אתיופיה משאר כל עדה ועדה. ותמהני לזאת, וכי כך עונים את המועקות. והלא יש לנו אב זקן הוא ניהו מרן רבנו זיע"א אשר פסק נכוחות אודות יהדותם השורשית והברורה, בעבר ובהווה, של עדות יהודי אתיופיה[6].
וי"ל באופן ברור כ"ז אף בהקשר לעדתנו - שארית יהודי אתיופיה, כי ע"פ דת תורתינו הקדושה, אף עזיבת הדת רח"ל היל"ת – מאיזו סיבה שלא תהיה, ובפרט מאונס כזה או אחר – אינה מפקיע שם ישראל ממנו ח"ו. ולאפוקי מסברות קראיות וכיוצ"ב אשר חדרו לשולי מחננו ואף השפיעו על אישים מבני העדה, הגורסות כי במקרה המרה רח"ל כזה או אחר הרי כי באמת אותו האדם או הציבור כבר אינו יהודי ח"ו, ויצא מכלל ישראל לשיטתם הזרה. וסברא זו הלא היא היפך דתינו ואמונתינו הטהורה. עכ"פ כל מה שנותר הוא עניין בירורי היחס – אשר הוצרך בכללות העדה, ומרצון המנהיגים והזקנים עצמם, להסיר סייגים וטפלים זרים, והרה"ר חייבה זה, ומינתה ממונים אחראים על כך, כנודע. ומעיקרא דדינא אך הוא הדבר הנצרך רק ביתר שאת ועוז בתת-העדה, ותו לא. ואף אם רצונך לדקדק ולהזקיק גיור לחומרא, אי מטעמים הכלליים שנאמרו ביהודי אתיופיה, ואי מטעם שסו"ס העדה הנ"ל הייתה הרי גביהם משך הדורות האחרונים מציאות של פחות ידיעה והשגחה רצופה אודותם ע"י הקייסים ז"ל, ואי מצד מומר ששב, שבעי טבילה, ועוד טעמים לו יהיו. הן כ"ז דווקא בחיי חיותם, בדאפשר, וכדלהלן.
ובני עדת קדשינו יהודים לכל דבר, יהודים גמורים ללא ספק חלילה[7], וכי אין להצריך באופן כללי בגיור לחומרא[8]. אמנם הנחיות הרה"ר בפועל, ובפרט גבי שארית יהודי אתיופיה, הן להצריך גיו"ל, ואנא אמינא איישר לפעלא טב (והארכנו בזה בכ"מ). ולענ"ד כן היתה דעת מרן זיע"א בפועל גבי העדה הנ"ל, להצריכם בזה הלחומרא, דבהא יש לה יותר מקום והצרכה, וכדהנהיג ואף ביאר כ"ז שלוחו של מרן בחיי חיותו, הראשל"צ הגרש"מ עמאר שליט"א בשמע שלמה ח"ה אבהע"ז סי' ד ע"ש. וע"ע לפסק ב"ד הגדול לערעורים בראשותו, תיק מס' 812321/1. ואף ק"ק הנ"ל אינם מתנגדים והעליה היתה מותנית בזאת וכו'.
אך עכ"פ, וכאן תורפו ועיקרו של דבר, הניחא בדאפשר עבדינן לחומרא, אך בדלא אפשר, כנפש ענייה זו, מה דלא אפשר לא עבדינן. וכי נטבול עתה העצמות היבשות וחיו, וכי שייך כלל לגיירם לחומרא עתה, אתמהה. ומאחר דאי אפשר, אין לנו אלא להסתפק בבירורי יוחסין עליה כהלכה ע"י הרבנים הבקיאים והמוסמכים לכך. ומשעלתה בס"ד זכה וטהורה, הרי כי מחובת הממונים לאשר את זהותה הברה ולאפשר הבאתה לקבר ישראל בארץ ישראל דיקא, ולסתום הגולל בטהרה.
השיקול היחיד כנגד אשר ניתן לקבל ולהבין לנכון הוא כי אין את כוח האדם לברר על כגון זאת, בפרט כי אין לדבר סוף, ולא יכלו הבקשות על עניינא דנא. ואת כוח האדם הקיים, במידה שישנו ועד כמה, מחוייבים להפנות לדאגה לחיים עימנו כהיום לאוי"ש, לבירור והכשרת העלתם ארצה כדינא.
ואמת אומר, כי אם זהו השיקול, אכן דברי אמת הם (מלבד הפרט שאין לדבר סוף, כי צא ולמד מכל עדה ועדה בישראל אשר אינה להוטה להעלות את כל קרוביה וקרובי קרוביה ז"ל ארצה עד אברהם אבינו ע"ה, בפרט שכלול הדבר בטרחה אינסוף ובדמים מרובים), שכן טובת החיים קודמת בוודאי. אך לפי זה באם תואיל המשפחה ליקח על חשבונה וטרחתה שלה דמות מוסכמת ומוסמכת באופן פרטי (ובלתי תלוי) שיברר הדבר כהלכה, גבי אותה מנוחה (וה"ה בכל כיוצא בה), הרי כי שוב אין כל פתחון פה למנוע חלילה מיהודיה כשרה מקום קבורה כראוי לה בארץ ישראל בבית קברות יהודי כשר ומהודר כהלכה[9].
וא"כ מחובת הממונים מטעם הרה"ר להיוועץ בדבר מיהו המוסכם עליהם לשמש עכ"פ באופן פרטי לכגון זאת, דאם לא כן הרי הם נועלים דלת בפני עמך בית ישראל (ומה בכך שאינם מעדתם שלהם), המוכנים באמת לברר את הנדרש בשביל דבר עצום זה של לזכות בקבר ישראל בארץ ישראל, אשר נפסק בשו"ע גביו כי מטלטלין מת מקברו בחו"ל לעלותו לארץ הקדושה, אף שהוא מקבר יפה וטוב לקבר כעור וגרוע (במובן גשמי). וחלילה שלא לאפשר זאת ע"י זה שמתעלמים ולא מעמידים מישהו מוסכם כנ"ל.
עכ"פ איני בקי בפרטים הטכניים וההנחיות וכו' כדבעי, ואם המצב הוא כפי המתואר הרי כי בטוחני ברבנים הגאונים האחראיים על התחום הרלוונטי שיפעלו לכה"פ בהתאם להנ"ל כדי לאפשר לפחות למעוניין לטרוח על חשבונו לטובת נפש קרוביו, שתהא לו הדרך המוסכמת והאפשרית לזה. ולא תהא כזאת בישראל לנעול דלת בפני מתי עמך בית ישראל, ולו יהי שהם מעדות יוצאי אתיופיה.
ואברך את השואלים הי"ו, כי בעזה"י, בזכות שמכוונים הם לשם שמים, להעלות בקודש ולדאוג לטובת נשמת הנפטרת, שתהא באדמת קודש ישראל, ובקברי ישראל, ושתהיה ליד המשפחה שעי"כ יוכלו הם לעלות לקברה שיש בזה נחת רוח גדולה לנפטרים כנודע (ואכמ"ל בזה עתה), בזכות כן, יה"ר מלפני אבינו שבשמים, שיראו הם סייעתא דשמיא מובהקת[10] וגלויה, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה (ובענייננו, ראה בזה בשו"ת מהר"י ברונא סי' עז, ובשו"ת התשב"ץ ח"ג סי רפח, ובגליוני הש"ס כתובות קיא,א), ויצליחו בכל ענייניהם. אמן סלה.
בברכה"ת
הנ"ל
♦
תשובה להערה - הוצאת ממון על קבורה באר"י
האם להוזיל כספים לשם העלאת נפטר לארץ ישראל, או דעדיף ליתנם לצרכי צדקה וחסד לעילוי נשמתו
לכבוד הרב הגאון רבי ישראל אבבאו בלאצ'ו שליט"א רב ומו"צ לקהילות יהודי אתיופיה ומחבר ספרי שבות ישראל.(...) ביחס לקבורה בארץ ישראל וכיוצ"ב (תשובת 'אדמת ישראל'). כמדומני שיש להביט על סוגיא זו בראיה רחבה ומחנכת:
לא טוב הדבר שמשקיעים כספים שאינם, לבנות קברים ומצבות, שלא לדבר על העלאת עצמות לארץ הקודש. מוטב להשקיע מאמצים וכספים בהצלת נפשות, בתורה ובמצוות, הן בארץ והן באתיופיה.
בידידות
הרב מנחם ולדמן
♦
תשובה
בעזהי"ת, שלהי תמוז ה'תשפ"ולכבוד כמוה"ר רבי מנחם הכהן ולדמן שליט"א, מזכה הרבים לאלפים, דורש טוב לכל עמו, ידיו רב לו, ויאהבו אותו כל בית ישראל, מדברנא דעדתינו הקדושה, הגבר הקים על לשם שמים וראה במפעליו ברכה.
אחר דרישת שלומו הטוב ושלום תורתו!
ראשית אודה לכת"ר על המילים החמות שבע"פ ושבכתב אודות חיבורינו בס"ד, היוצאות מן הלב ונכנסות אל הלב, ומעניקות כח, ועל של עתה באתי, להערותיו החשובות, ואשתדל להקיף העניינים שנגע בהם, כמיסת היד.
♦
במש"כ כת"ר בענין קבורה באר"י, ותורף דבריו שאין לבזבז ממון על מצבות, וכ"ש על העלאה לארץ ישראל, ושיש לחנך לזאת, ובפרט במקום הצלת נפשות רוחנית.
הנה יש עמדי דברים בזה. וראשית אחזק דבריו שכיון למה שכתבו ע"כ רבותינו הפוסקים ואף עוררו על הענין, לכל מי שיש לו לב לשמוע. ויסודם של הדברים הוא בהבנה הברורה כי כאשר אנו מחפשים לעשות נח"ר לנפטר, ולהגן על נשמתו וכו', הרי כי עלינו לשקול בעינה של תורה דוקא מהו הדבר המועיל. ויש דברים שאף להיפך ח"ו, כמו שמתקוטטים בגלל זה, והנפטר ודאי לא חפץ בזה, והדבר מצערו. וראה כעי"ז בשו"ת דברי מלכיאל ד, צו המדבר בענין חשיבות אמירת הקדיש לנפש הנפטר, אשר אין מעלה כמותה להעלת נפשו כנודע. וכתב על פחיתות "האיש שמעיז לשנות ממנהג ישראל ואינו אומר קדיש אחר מות אביו, אות היא כי נפשו לא ישרה בו, וכו', ולזה לדעתי אין מוטל על בית דין לעסוק עם איש כזה" כלו' לכפותו לכך, ע"ש. ושעם זאת הכל בשום שכל, וז"ל "ובגוף הדבר, נואלו ההמון לחשוב שהעיקר הוא לעבור לפני התיבה ואמירת קדיש, ויש שמרבים בקדישים ככל האפשר, וכל היום עושים מה שליבם חפץ. ובאמת העיקר הוא להרבות בתורה ומעשים טובים ולהזהר מדברים האסורים, ובזה 'ברא מזכה אבא', ועל כגון זה נאמר "טוב שמוע מזבח טוב", ויש אשר יעשו מריבה בבית הכנסת וגם יבואו לידי הכאה, בעבור אמירת קדיש או העברה לפני התיבה, ולא יבינו כי יצא שכרם בהפסדם". ומאזני צדק ההלכה בזה, צא ולמד בדברי הפוסקים, כמו מה שכתבו, והביאו זה בענין ש"ץ, כי "כל מצוה שאדם רגיל לעשותה, ואינו עושה אותה, נענש על זה". ט"ז או"ח תקפא סק"ג בשם ספר חסידים סי' תקכט. ועם זאת, "אבל במקום שיש לחוש למחלוקת, טוב לסלק את עצמו". מחצית השקל שם, סק"ו. עוד בזה כתבו כי "כל העוזרים ומסייעים לשליח ציבור שאינו הגון, כאילו גוזל טוב מן הקהל, ועתידים ליתן את הדין". משנ"ב תקפא סק"י בשם ספ"ח סי' תשנח. ואעפ"כ, "אם רואה שיש מחלוקת בשביל התפילה, לא יתפלל - כחזן - אע"פ שיתפלל מי שאינו הגון" עי"ז. משנ"ב שם סקי"אא בשם ספ"ח סי' תשנז. וכאגב, מענין לענין, דרגה שלימה ונשגבה בשיקול התמידי מהו הנכון בעיניו ית' ראה בספ"ח סי' תקמו, "ותחשוב בכל יום ובכל לילה, שלא יהא רגע אחד – פנוי – מלחשוב אחר הקב"ה, מה טוב בעיניו, והאיך לעשות רצונו, ובמה למנוע".
בנוסף, מחובתינו לזכור, כי ממונינו נתון בידינו בשליחות, ועד שהבינונו כי עלינו להקדיש ממנו לצרכי שמים, אין לנו למעול בהקדש כזה ולהוציאו לדברים הנכונים פחות, במקום להשקיעו במקומות הרצויים והמתבקשים.
ראשון המדברים והמעוררים בזאת היה רבינו חיים פלאג'י, בספרו רפואה וחיים (ז, כג) ז"ל: "מי יתן והיה שלא יתנו אבן גדולה כי אם אמה על אמה (א.ה. נראה כי שיעור זה גבי ענייננו לאו דוקא הוא, אלא כוונתו דמיעוטו יפה, ולעשות מצבה כמידת הקבר, וכנהוג באותו בית החיים, כאיש בין האנשים, מידה בינונית הרגילה. ולענין דינא בשיעור המחויב למציבה ע"ע בשו"ת חיים שאל סי' עא, ובברית עולם על הספ"ח סי' תשלח, אגרו"מ יו"ד ג, קנד, ולראה"י בשו"ת וישב הים א, יז), ולכתוב 'פה נטמן ונגנז פלוני פן פלונית, מנוחתו כבוד', ויום הפטירה, והשנה שהיה. ותו לא כי הכל הבל. ואלו המעות יתרים (שנחסכו ע"י צמצום המצבה והחריטה) יפזרו לצדקה לעילוי נשמתו".
♦
א. ב.
ואעתיק לך דברי מרנא הכהן רבנו בעל החפץ חיים בספרו אהבת חסד (ח"ב פט"ו בהג"ה) וזל"ק: ראיתי להזכיר פה ענין נחוץ, יש אנשים שרוצים לעשות יד ושם לזכר עולם על נשמת אבותיהם, ועושים להם מצבה של אבן שיש יקרה ומפותחת בפתוחי חותם באותיות מוזהבות וכדומה, ציורים ופרחים הרבה, ויש שמוסיפין לזה נטיעות יפות וכדומה מתענוגי בני אדם, ומפזרין על אלו העניינים ממון הרבה, וחושבין שבזה עושין נחת רוח גדולה לנשמת הנפטר.וכמה טעות טועין אלו האנשים במחשבה הזו. כי באמת נפש הנפטר אחר פרידתו מן העולם הזה הוא מכיר שם בעולם האמת את התכלית הנרצה של תורה ומצוות, כי הוא רואה שזו היא הסחורה היקרה המהלכת שם בכל העולמות, ועבורם יתענג האדם לאור באור החיים. ואז יקר מפז אצלו איזה מצוה קלה שעשה בעולם הזה, ומתמרמר הרבה על עצמו, על שכלה ימי חייו בהשגת תענוגי הבל וכבוד המדומה, שהוא צריך לתת דין וחשבון עליהם.
ואם כן, מה נחת רוח יוכל להגיע לו, כשרואה שבניו, שכלה עליהם כל כוחותיו, וחשב עליהם בחייו, שהם יצילו אותו מן הדין בפעולותיו הנאות והישרות, ולבסוף הם מוסיפין עוד תענוגי הבל כאלה?
ויותר טוב היה להם, שישימו מציבה שאינה יקרה כל כך ובאותיות פשוטות ולא מוזהבות, ובלי ציצים ופרחים, ובלי נטיעות (אבל עצם המצבה הוא ענין נצרך לנפש המת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בשקלים סוף פרק ב'), ויתר ההוצאות, שנופלין על זה, היה להם לקנות ש"ס ולתנו לבית המדרש, ויכתבו עליו שהוא לזכר נשמת אבותיהם, או לעשות מזה גמ"ח קבוע לזכר נשמת אבותיהם, ובזה היה מתעלה נפשם מאוד למעלה. כי מכל הלוואה והלוואה, שנתווסף להם מצות עשה דאורייתא, ממילא נתווסף זכות לאבותיהם גם כן. כמו שכתב בספר "יש נוחלין", דזכות ומצוות שעושה הבן אחר מיתת אביו, הוא כפרה לנפש אביו, אף על פי דמנפשה קעבד (מעצמו הוא עושה).
וכתב על זה בנו, בעל השל"ה, וזה לשונו, ולא זו בלבד שמציל את אביו מדינה של גיהנום, ומתיר אותו מן היסורין, אלא אף זו שמכניסו אחר כך לגן עדן, ונותנו במחיצת הצדיקים. כדאיתא בזוהר סוף פרשת בחוקותי, וכו'.
ויצייר האדם בנפשו, אלו היה הוא בעצמו, חס ושלום, מושלך באש או בשאר יסורים קשים, כמה היה חפצו ותשוקתו, שבניו יכנסו בעבי הקורה בעבורו, באיזה עצה שיוכלו להצילו מזה העונש הנורא. כזה וכזה יראה הוא בעצמו לעשות עבור נשמת אביו ואימו שעמלו בכל כוחותיהם עליו עד שעשוהו לאיש, להצילם בכח מעשיו הטובים מעונש, וכו'.
על כן כשארע, חס ושלום, לאחד, שמת לו אחד מיוצאי ירכו בימי עלומיו, ולא הניח לו שם ושארית בארץ, מהראוי שיעשה לו יד ושם לזכר נשמתו במצוה הקבועה לדורות, וכנ"ל, אם יש בכוחו, ואז "לזכר עולם יהיה צדיק". ואפילו אם אין בכוחו לזה, על כל פנים יתנדב עבורו איזה ספר, הצריך לרבים ללמוד בו, ויכתוב עליו את שמו, ובכל עת שילמדו בו, יהיה לנחת רוח לנשמת הנפטר. וכן ראיתי רבים נוהגין. יתן ה' יתברך שיקוים בימינו מקרא שכתוב (ישעיה כה,ח) "בלע המות לנצח, ומחה ה' אלוהים דמעה מעל כל פנים" וגו'. עכת"ד.
וצא נא וראה נא (בספר החפץ חיים חייו ופעליו א, רנב) שכן נהג הוא בעצמו למעשה, הח"ח זיע"א, במצבת קבורת בנו ר' אברהם.
שכן, צדקת החיים בעד המתים מועילה להם לכפרתם, כמ"ש הרמ"א (יו"ד רמט, יז) "מה שנוהגין לפסוק צדקה עבור מתים בשעת הזכרת נשמות, מנהג ותיקין הוא , ומהני לנשמותיהם", וכמ"ש לבאר זה במשנה ברורה (סי' תרכא) על מה דאית שם בשו"ע וברמ"א (ס"ו), כי "נהגו לידור צדקות ביוה"כ בעד המתים (הגה:) ומזכירין נשמותיהם, דהמתים גם כן יש להם כפרה ביוה"כ". וכתב המשנ"ב (סקי"ט): "כפרה ביוה"כ, כשנודרין בעבורן, דאמרינן אילו היה חי היה נותן גם כן צדקה (ואפילו אם היה עני, היה טהור לב ורוצה ליתן) וכו', ומסתברא דאם הבן נותן בעד אביו בכל גווני מועיל (היינו, אפי' היה האב רשע, ולא שב ולא התודה לפני מותו) להקל דינו, דברא מזכה אבא" (ודבריו הם ע"פ הב"י שם בשם הרוקח בסי' ריז, ע"ש).
וראה עוד שהמליץ כעין הנ"ל בשו"ת מלמד להועיל (ח"ב סי' קלט, והובאו תו"ד בספר לקט שאלות המצויות להגריא"ה דינר, עמ' קט), לאב אחד שבנו נספה בטביעה ואבד זכרו ל"ע, כי תחת שיעמיד לו מצבת זכרון וכו' לשמו, יתן ממון זה לקנין נצח למוסדות קדושים של תורה וחסד. והיה זה מזכרת עולם לנשמתו. ע"ש.
והנה בימינו מוזילים הון רב ועצום לכל מיני אנדרטאות וכדו', ואם כי אין האדם נתפס בשעת צערו ובוודאי זכותו לעשות זכרון להולך, אך לולי היו עושים כן באופן מסתבר שהיו משקיעים ממון בצורה נכונה ולא סתם לשופכו בלא חשבון ומשקל הוגן בגלל הצער, וכן לולי שהיו מנציחים במקומות נכונים, שעושים נח"ר אף לנפטר, וכו', ודאי היה עדיף וכדאי. אכן סו"ס גם הנפטר כנראה צריך להיות בר הכי לכך, שיהא בחייו שייך לקדושה, בשביל שאוהבי זכרו ינציחוהו מאהבתו בדברים שאכן היו חשובים וערכיים אצלו באמת.
♦
וכן פסק מרן רבנו בחזון עובדיה (אבלות א, תנה), וזרעו בחיים אחריו בילקוט יוסף (ביקור חולים ואבילות סי' נ ס"ב). שלא לפאר את המצבה ולבזבז עליה, רק יותר טוב לו שיתן את הממון לצדקה.
ואמרו רבותינו במדרש, אם חפצת לעשות צדקה, עשה עם עמלי תורה.
♦
ג. ד.
ואפילו לגדולי ישראל נהגו כן, שלא לעשות מפואר מצויר מעוטר ומכויר, וכמ"ש הרב ברית עולם, ונפסקו דבריו גם בספר עקרי הד"ט (יו"ד סי' לה אות יט).וכן הורה על פי דבריו האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל גבי מצבת קבורת חמיו האדמו"ר מהריי"צ זצ"ל, "יעשו את האהל ואת המצבה בפשטות, בלא קישוטים" וכו' (ספר ימי בראשית – הוצ' קהת, עמ' 235. ספר חם השמש – שמחות, עמ' 21).
וכן ראיתי עוד בקונטרס עמק הדרעא (עמ' כג. שבסו"ס המלכות, מהדורת אלנקאווה) על הצדיק רבי יוסף אלמערבי זיע"א (שי"א כי היה מתלמידי האריז"ל), אשר הורה שלא לעשות לו מצבה יפה כלל, והעדיף לו הגל, שכן אמר, כיצד אשכון אני במשכן מפואר, בעוד רבי חרב ביתו ושכינתו בגלות ועפר, חלילה מכון ה' חרב ואנכי אתהדר, דיו לעבד להיות כרבו. ואעיקרא, בענין מצבה לצדיקים, והלא אין עושין נפשות – מצבות – לצדיקים וכו', כדאית בירושלמי סופ"ב דשקלים, שכן אינם זקוקים לאבני זכרון, דדבריהם הם זכרונם, חיים וקיימים בתוכינו ועימנו תמיד, ושפתותיהם דובבות. גם אינם זקוקים הצדיקים שנתפלל לכפרתם, דאדרבא אינהו קיימו בזכות עצמם, ואנו המתפרנסים מזכותם ומכוחם, ומכוח שפתותיהם הדובבות בתורתם הנשארת עמנו כאן, הינם עולים ומתעלים, וא"כ למה להם מצבה. ויש להאריך בכ"ז. ובאמת לכאו' הם מנהגים חלוקים בקרב בני ישראל במקומות מושבותם, עכ"פ לענין כתיבת שם הצדיק ושבחו עליה, ואכ"מ. ע"ע בשבות ישראל קמא יו"ד סי' מ, באשר הבאנו שבעה טעמים להקמת מצבה, ודון לפי"ז בנידו"ד. וראה בשו"ת כתב סופר יו"ד סי' קעח שמסיק כי הקמת המצבה לצדיקים הוא "לתועלת החיים, והוא לתועלת ישראל". ובאמת, הרי כן מוכח ממצבת קבורת רחל אמנו ע"ה, שהקימה יעקב אע"ה, והיא שעמדה לאבותינו ולנו, בגלותם כנודע. וע"ע למהרש"ק בשו"ת טוב טעם ודעת כרך ב מהדו' ג ח"ב יו"ד סי' רז. וע"ע באגרו"מ יו"ד ח"ד נז, ה הכותב כי אין איסור בזה ועל כן "מרוב חביבות, ומרוב צער, כתבו על המצבה רגשותיהם, בשבח גדולתו ומה שנחסר להעולם בפטירתו", ומוסיף כי יתכן שלאחר שכן נהגו הרי נעשה זה אף לחיוב עלינו לכבדם כך לצדיקים, וצ"ע. עכתו"ד לעניינן.
♦
ואמת אגיד, כי לבד שישנה מעלה וכעין חובה להביא כאמור את הממון לצדקה, הביאו את המעשר אל בית האוצר, ולא לבזבזו על אבן לבנה, עוד ראינו לגדול וצדיק (וציינו וחששו לדבריו רבותינו הפוסקים, כבחזו"ע הנ"ל) המזהיר כי חמור הדבר, והמקל בכך מרע ואף חוטא ח"ו ולא מועיל כלל, הלא דבריו בקונטרס היחיאלי להגה"צ רבי יצחק אלפייה מחכמי ירושלים שלמעלה (פרק טו סכ"ט. דף נז, א). וז"ל: ולא הבנין הוא העיקר כסברת אניני הדעת, אלא העיקר הוא המצבה, האבן הניתנת ביום השביעי, אע"פ שהיא קטנה (אך לא יותר מדאי, אלא כשיעור אורך ורוחב שיוכר בה צורת המצבה), כי בלעדי זה, ח"ו הנפש לא תמצא לה מנוח ומרגוע, ותשוטט בעולם, ויהיה לה צער גדול מאוד בלי שום מנוחה, ותוכל לגרום היזק לה ולהחיים.
ואפילו למי שדעתו לבנות לאחר זמן כשיהיה בידו היכולת, בכל זאת לא יצער נפשות מתיו, אלא ביום השביעי ממש, בצאתו מהאבלות יתן המצבה, ושוב אחר זמן, כשירצה וירחיב ה' גבולו, יבנה הבנין. כי הבנין לא מעלה ולא מוריד כי הוא זה (נדכצ"ל). ואולי אלו המאבדים כסף וזהב לרוב, לעשות בניינים בהוני הונות, חושבים בזה שיהיה תועלת לנלב"ע, אבל ח"ו (נדכצ"ל) אדרבא עתידין ליתן את הדין.
שמביישין (את) העניים שאין בידם, ואשר כמה עניים הנודדים ללחם מפני הבושה, ומחמת קנאת איש מרעהו מוכרים גם כסותם, וממיתים עצמם ממש, ואת נפשות בני ביתם עמהם, בכדי להשיג לבנות (בנין ומצבה מפוארת ומופרזת לנפטר), ובפרט כשהבונים (יצרני המצבות וכדו') בלי רגש וחמלה (בהפריזם על המחיר כנודע, ותופסין אדם בשעת צערו בכיסו), מפשיטין גם את עורן. האם אין בזה עוון פלילי לאלו הבונים בסכום עצום? (וכו').
(והנה הלא) באותם הדמים יכולים להחיות כמה נפשות אביונים ונדכאים ות"ח ועניים. (אך המציאות הכואבת היא כי) העשיר לו ירבה, בגובה אבנים עולה עד לשמים, ומזיל מעשרים עד חמישים לירות לבנין הזה, ומראה ותרנות (בממונו לכך. וכו'), וכשבאים העניים וכדו', אינו מעניק להם מפרי צדקותיו, כי אם בצמצום גדול, דבר שאין בו (כדי) מחיה ומזון, באיזה גרושים וכו' וכמי שכפאו שד רח"ל, ובעין צרה גדולה בהם, ווי להאי כיסופא, מה יענו ליום הפקודה? האם העושר ניתן להם לאבדו לאבנים גדולות במקום להחיות בו נפשות יקרות? (וכו').
הא לך, בחברון עיר האבות, שמאז ועד עתה אין בה שום בנין רק מצבות. קברי הראשונים שבירושלים ת"ו, החסידים והצדיקים וגאוני עולם, מבלי שום בנין רק המצבה, ואלו (השצא שבונים להם בנין למצבותם) ממי למדו לעשות כן?
גם נוסף עליהם גרמא בהיזקא שכיח, שכמה וכמה מאחרים הבנין עד שתהא ידם משגת, ומשאירים הקבר (לבינתיים) בלי שום מצבה, וצומח מזה צער גדול והיזק למתים ולחיים כדאמרן. עכת"ד לעניינן.
ועוד ראיתי לו בספרו אהבת השם (שביל קלב, עמ' קכה), וז"ל לענייננו: "ולצערי אודיעך קושט דבי אמת, כי המתחדשים פרצו גדרן של הראשונים בענין המצבות, והתחילו להן בעשיית בניינים שונים היפך ממנהגהם של הראשונים ומארי תורה ובעלי חכמה ויראת ה' ובעלי מצוות ומעש"ט שהיו מסתפקים אך ורק בנתינת מצבת אבן על קבורתם ותו לא מידי.
ואלו המתחדשים בעם, מרעה אל רעה יצאו בעשייתם כמה מיני בניינים, מינים ממינים שונים, והולכים מיום ליום ומעלים בדמים עד שהגיעו להוצאת סכומים עצומים אשר לא יכילם שכל ורעיון (א.ה. ובזמנינו ג"כ כן הוא, לא גבי בנין על הקבר, רק גבי דברים פחותים מהא), ומביישים העניים וגם הבינוניים והאביונים ומי שאין ידם משגת.
ולא ידעו כי העיקר הוא המצבה (בפשטותה), ווהבנין כלא חשיב ואפילו לטפלה. והיצר מכשילם בטפל לבטל מהם גם את העיקר. אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה (וכו').
אחי ורעי, שמע נא לקול תחנוני, ואל תלך בנתיבות עקלקלות של פורצי גדרות הראשונים, ובונים להם במות בעל, וכל אחד מתפאר שכך וכך לירות עלתה לו המצבה, והשני משיב לו עלה בכפליים, והשלישי בכפלי כפליים. ובאמיתות, בממון זה היו יכולים להחיות כמה נפשות עניים ואביונים וראי אלוקים, ובעלי תורה ומצוות, ובעלי מעשים טובים. ולהנלב"ע, די לו באבן אחת קטנה, אמה על אמה, או גדולה ביותר מאמה, כרצונו של קרוב הנלב"ע, ובלא בניין כלל ועיקר וכלל.
ומצינו בגמ' (מוע"ק דף ט), כשברכוהו לר"א בר"ש אמרו ליה ליחרב ביתך – זה הקבר, ואלו אניני הדעת והמתחדשים רוצים לבנות אותו ובבנין מפואר, להראות לכל העולם כאילו הם משקרים בתחיית המתים, ח"ו (וכו').
ואם באמיתות למצוה מתכוונים, די להם במצבה אמה על אמה בלי שום בנין, והכסף של הבנין יחלקוהו לעניים ולאביונים ולנצרכים ולנזקקים ולהוגי תורת אל, כדכתב גאון עוזינו הרב חיד"א בחיים שאל, בתשובתו סי' לד, 'יען שהוא תקון למושב הנפש, יתנו לו מצבה פשוטה' (וכו').
ועל כן איעצך ושמע בקולי, השתדל לקיים דברי רבותינו על מתכונתם בנתינת אבן המצבה ביום השביעי, דהיינו ביום גמר האבלות, לא להקדים נתינתה ולא לאחרה, כדכתב האר"י החי (בשער המצוות פר' ויחי), והאבן כפי יכולתך, וחדל לך מכל בנין, ואדרבא בכסף הבנין עשה בהם קיום נפשות, ובנה לך בהם בניינים מפוארים בעולם הבא, שיועילו לך ולהנלב"ע, על ידי חנינתך בהם להוגי תורת א-ל, ולאביונים ולת"ח והצנועים, כדאיתא במדרש רבה, בראשית סדר חיי שרה וז"ל, אמר רבי יודן, חמשה פעמים כתוב בני ברזילי, כנגד חמשה ספרי תורה, ללמדך שכל מי שהוא מאכיל פרוסה לצדיק כאילו הוא מקיים חמשה ספרי תורה, עכ"ל. ואשר בזה יהיה נחת רוח גדול ועילוי לנרנח"י של הוריך וקרוביך הנלבע"ם, ויזכו גם כן למחיצות עליונים לפני ולפנים, ולך תחשב לצדקה גדולה, וחיות נפשות רבות, ותזכו למצוות, ושכרך כפול מן השמים, באלפי כפלי כפליים, כן יהי רצון. אמן. עכת"ד לעניינן.
ועוד בתוך דבריו הביא מאמר רבותינו ז"ל, בירושלמי (מוע"ק סופ"ה) שהוכיחו זה את זה על שהשקיעו בבנין בתי כנסת מפוארים ולא נתנו הממון להחיות עמלי תורה, ובילקוט שמעוני (מלכים א, ז רמז קפו) שם מרז"ל יש הדורשין לגנאי מה שצבר אדונינו דוד המלך ע"ה ציבורין מכסף וזהב לבנין ביהמ"ק ולא הוציאו לכלכל בו נפשות, ושכל כן, להך מאן דאמר, עלה לו לאדונינו הדבר לקטרוג ולא זכה לבנות את ביהמ"ק. וכתב הרב ז"ל כי אם כן לביהמ"ק כל שכן וכל שכן למצוות אחרות וכ"ש לדברים שאין בהם מצוה אלא רק הנאה לנו שאבוי למעול בשליחותינו ולהוציא הממון שלא במקומו, ע"ש.
♦
ה. ו.
ועם כל זאת אענה חלקי ולא אבוש, כי על אף שכת"ר כתב להשוות (במכל שכן) דין העלאת עצמות המנוח לאר"י, לדין בניית מצבות מפוארות, שבזה כבזה אין להוזיל ממון עליו. אך לא כן אנכי עמדי, ואדרבא לי פשוט הוא שחלוקים הדברים ורחוקים זמ"ז מאוד, שכן מצבה מפוארת אין כל ענין בה (ואדרבה אית בזה אפי' צד גריעות ויוהרא, כנ"ל), ומשא"כ להעלות עצמות המנוח לאר"י מעלות יתירות שנינו בה (כנזכר באורך בתשובת אדמת ישראל), וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, ובוז יבוזו לו אם לא. ומן המעלות, כפרה לנפש באדמת ישראל, ומניעת סבל מקליפת ארץ העמים, ומניעת צער גלגול מחילות, ועוד.ואף כי אם יתן הון ביתו לצדקה וחסד וכל שכן להחזקת עמלי תורה (דכולהו איתנייהו בהו) הרי זה עונג ושכר נצחי לנשמת המנוח, פרי מעלליה תאכל. עם כל זה, לענ"ד מה שיעלו עצמותיו לאר"י ניחא ליה טפי, כי בזה הוא זכי לנפשיה, ואינו טורח לאכול מלחמו של אחר. ונשמתו בהשקט ובטח וכו' כנ"ל. ועוד, כי צדקה וחסד וכו', עם כל מה שכל רגע ופרט שלהם וכ"ש של תורה שכרו נצחי לאין שיעור, סו"ס אין איתנו יודע עד מה. ומסתברא שאף כל רגע של הניית הנפש במנוחת אר"י וכפרתה לנצח שויא. והלא הממון יספיק אם כי רב הוא לשנים מספר של תורה וחסד לכל היותר, ואילו מנוחת העצמות באר"י היא תמידית עדי ביאת גואל (ואף אז שכרו לפניו במניעת גלגול עצמותיו פני תבל יובל).
♦
ובדברי בזה עם הגר"ש הכהן שליט"א, מח"ס נועם הנשמות, נתווכח עמי מתחילה וטענתו בפיו סדורה, הלא כל ענין העלאת נפטר לארץ ישראל מעיקרו במח' נתון, ומה גם העלאת עצמות לבד כשכבר כלה הבשר, דגם בזה חלקו החולקים אם על כה"ג נאמרה מעלת ההטמנה בארעא קדישא, וכו'. אך אנכי השיבותיו, דסו"ס על זה גופא כתבו כל הפוסקים דברם כי יש מעלה עצומה להעלות לאר"י הנפטרים בחוצה לה. ועוד, שכל רבותינו האחרונים, כמו הרדב"ז, ואף כל גדולי דורותינו האחרונים הורו הלכה ועשו מעשה בעצמות מתים, להוציאם מקברם לשם כך. אם כן, כך היא הלכה מסורה בידינו (וכשם שפוסקים למטה כך פוסקים למעלה), וכן הוא מנהג ישראל, אף גבי עצמות, וכלומר שאף כלפיהם נקטינן שיש בהם המעלות של כפרה וכו', עד כדי טלטלום והטרדתם ממקום מנוחתם (שבעלמא הוא דבר אסור חמור מאוד). וא"כ מהיכא תיתי שבשביל שיקולים כאלו ליקח הממון למקומות (חשובים וטובים) אחרים נוכל למנוע מהנפטר את אותה טובה עצומה. (ולענין המנהג בהא, ראיתי עתה מש"כ בשו"ת שבט הלוי ב, רז, ה דמקומות מקומות שנו בהא, ועכ"פ הנה איך שיהיה היכא דנהיגו נהיגו, כאתרא דהרדב"ז, כנ"ל, ושמענו משם הנפק"מ העולה לדידן כנ"ל. ואכמ"ל).
ומה גם דטעמים נוספים קמן, שהרי מעלים המנוח לאר"י היכן שבני משפחתו, ומשא"כ בחו"ל שבדר"כ כבר זכו בני המשפחה ועזבוה. וא"כ הלא זה לכשעצמו הוא רצון וטובת הנפטר, וכדאיתא בספר חסידים (אות תנ, וכן שם אות תשי): "ברזילי הגלעדי אמר (שמואל ב יט, לח) "אמות בעירי", כי הנייה יש למתים שאוהביהם הולכים על קבריהם ומבקשין על נשמתן טובה, ומטיבין להם באותו עולם. וגם, כשמבקשים מהם הם מתפללין על החיים" (וראה בשו"ת עין יצחק חיו"ד סי' לד במה שפסק הלכה למעשה עפ"ז).
ומה גם שנראה כי הוא כבוד משפחה, כבודם של החיים עצמם, שראש משפחתם או אף קרובם איתם עימם בארצם, ואינם כיתומים או עריריים. ובפרט מן הפרט בעדת קדשינו, שכבוד משפחה הוא לנו, שבני משפחתינו טמונים במקום משאת חייהם משך כל אלפי שנות גלותם, ששאפו לזכות, אם לא לחיות עליה, לכל הפחות להיקבר באדמתה. עוד הוא כבוד לנו, שקרובינו בארץ הקודש, ככל יהודי כשר הראוי וזכאי לכך. א"כ הוא סיבה נוספת, כבוד החיים והקרובים, להצדיק העלאה זו על פני דברים אחרים, ושאין זה בזבוז ממון בעלמא.
♦
ז. ח.
על כן אני על משמרתי אעמודה, שאף כי למרות שהרחיבו רבותינו ככל הנזכר שלא לבזבז ממון מתוך אהבה לנפטר ולזכרו הטוב, על הבלים שונים אף כי הם נראים כדבר שיש בו ממש, אך פשיטא שלא על כגון זו דברו. והיא גופא ראיה לדברי, שבכל המקומות הרבים שהזכירו רבותינו ענין ההשתדלות להעלות עצמות המת לארץ ישראל, הן במקומות שדובר על העלאת נפטרים רבים (כבנדון הרדב"ז) והן במקומות שדובר על נפטרים יחידים, רבנים או אינשי דעלמא, לא מצינו לפוסק אחד שיפצה פה לומר כי חבל על דאבדין ומוטב שיובל הממון לבית החי, להחיותו ולכלכלו ושב ורפא.ודברתי בזה עם חברים מקשיבים ת"ח, והסכימו לדברי בס"ד.
♦
ואם כי להעלות נפטר וכ"ש עצמותיו לארץ ישראל כרוך הדבר בהחלט בהון רב מאוד בשיעור בלתי מבוטל, אך כל טעמינו הנ"ל תקפים ושרירים גם כאן.
♦
ט. י.
ומה שאכתי יש לדון באופן שיהא מדובר בהון עצום ורב, בשיעור חריג כפול ומכופל משום מה, שמא שם יש לדון בדבר מחדש, אולי באמת הנפטר עצמו יהא מרוצה בכהאי גוונא שיקחו מכספו להחיות עם רב ולא אותו לבדו, ומחיה נפשות רבות עדיף אליו (ואף חזי לאצטרופי לטעמים הנ"ל, דעצמות יש כאן בשר אין כאן וכו' כנ"ל).♦
אכן בזאת חוששני, במה שהזכיר כת"ר בתוך דבריו שיקול, שניתן ליקח כספים שכאלו להצלת נפשות רוחנית. ובאמת שמא בכהאי גוונא עלינו לדון בנפשנו לומר, כי היא-היא טובת הנפטר, ומוחל הוא על כבוד עצמו וטובתו, למען השב נפשות עשוקים אליו יתברך, אשר אין דבר גדול וחיוני מכך. ודומיא הוא (אף בהלכה, כדמצינו בהל' שבת כה"ג) לפיקוח נפש של ממש, שוודאי שדוחה מעלות קבורה כמעלה הנידונה. ויש להתיישב בדבר (ובפרט לפי דברי הרב אלפייה הנ"ל שעדיף צדקה והחזקת נפשות, וכ"ש זו הרוחנית, אף על פני מצוות רבות וחשובות, ע"ש). ואיך שיהיה, אי"ז דומה ללקיחת הממון לצדקה וחסד ספרים והחזקת תורה, דלענ"ד על אף רום העניינים, טובתו האישית הנצחית למנוחת נשמתו טהרתה וכפרתה קודמת בכהאי גוונא (ובפרט בצירוף הטעמים הנ"ל).
♦
יא. העולה למעשה
א. יש להעמיד לכל נפטר מציבה כהלכתה וכמדתה, תיכף ביום השביעי לקבורתו (ראה בזה למרן רבנו בחזו"ע אבלות א, תנב. וכן הוא המנהג בקרב קהילות בני ספרד) ואין להתרשל בדבר ח"ו.ב. על המצבה, צורתה, עיטורה, ועיצובה להיות רגילה ופשוטה, כמנהג ישראל הכשרים.
ג. טובת נשמת הנפטר היא שיוזילו הון לטובת נשמתו לצדקות וחסד, גמחי"ם וספרי קודש לבתי מדרש, ועל כולנה להחזקת עמלי תורה.
ד. אין לבזבז ממון על המצבה ושאר דברים (רק הוצאות רגילות לצרכי השבעה וכל העניינים שהם כבוד המשפחה וכבוד הנפטר כפי הרגיל) ובמקום לבזבז ע"ז יוציאו במקום הנכון והנדרש לצורך צדקות כנ"ל.
ה. על אף האמור, לצורך העלאת הנפטר, או עצמות הנפטר, לארץ ישראל, יש להעדיף את הוזלת הממון לשם כך אף יותר מאשר הוזלתו לצרכי תורה וחסד.
ו. עם זאת באופן שמדובר בהצלת נפשות מרדת שחת, וכן במקום שיקולים נוספים, כמו אם נדרש לשם ההעלאה הון עצום ורב באופן חריג, יש להתיישב בדבר שמא טובת הנפטר ורצונו הוא אדרבא שיוותרו על טובתו האישי אף כי היא נצחית, ויצילו נפשות לכבודו ית', ובוודאי יעמוד זה לנפטר לכפרתו ולטהרתו והגנתו לעדי עד.
ביקרא דאורייתא
ישראל אבבאו בלאצ'ו
רב ומורה צדק ומח"ס שבות ישראל
♦ ♦ ♦