הנה ביו"ד בסי' צ"ו מבואר דאם חתך דבר חריף אפי' קר, כבצל וכדו', בסכין בשרי, נעשה הבצל בשרי ואסור לאוכלו עם חלב, משום דוחקא דסכינא בדבר חריף. ומקור הדין מהגמ' בחולין קיא, ב "צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר, אסור לאוכלו בכותח, וה"מ צנון דאגב חורפיה בלע". ועי' בב"י ובשו"ע שם בס"א וב', ובכה"ח שם ס"ק י' וי"א האם דין זה נאמר רק בסכין בן יומו או אפי' באינו בן יומו.
ויש לברר האם דין זה נאמר רק בסכין, דמשום שהוא חד נבלע ממנו, או גם אם חתך במזלג וכפית, נחשב כחיתוך בסכין.
♦
א.

דוחקא דסכינא בסכין

והנה בפשטות לשון הגמ' ופוסקים נראה דדין זה נאמר רק בסכין. אמנם מאידך מסברא קשה לחלק בין סכין שחתך עמו לבין מזלג שחתך עמו, דבשניהם יש דחיקות בחיתוך. ואין לומר דרק בסכין שיש חדות בחיתוך משא"כ במזלג, דהא מדין מדוכה דפסק השו"ע שם בס"ג דתבלין שנדוכו במדוכה של בשר אסור לאכלם בחלב. מוכרח מזה דאי"ז משום דוחק החיתוך, אלא העיקר הוא עצם הדחיקות, אף ללא חיתוך חד. ואף דאכתי י"ל דשאני מדוכה, דיש בה דחיקות גדולה שטוחן בה את התבלין דק דק. מ"מ, הרי ודאי דין מדוכה נאמר גם כאשר לא טחנן דק. וכן הרי גם בסכין פעמים שאינו חד, והוא שווה לנעיצה של כפית ומזלג.
ואין להוכיח ממה דהפוסקים כתבו הכל רק על סכין ולא הזכירו מזלג או כפית, דהא פעם לא היו מצויים כ"כ כפיות ומזלגות, והיו אוכלים הרבה בידיים. וכן נקטו הפוסקים סכין, משום דרגילים לחתוך בדרך כלל בסכין ולא ע"י כפית או מזלג. אבל לעולם י"ל דה"ה דאיכא דינא דדוחקא דסכינא אף בכפית ומזלג.
♦
ב.

בדברי הט"ז האם בכף שייך דוחקא דסכינא

והנה בט"ז ביו"ד סי' צ"ד סקי"ד לגבי תחב כף לתוך אורז, בסו"ד כתב "ולפי הנראה לענ"ד יש להחמיר במקום שיש דוחקא דסכינא, אבל באין דוחקא דסכינא כההיא דתחב כף שזכר רש"ל בזה יש להקל כדעת רמ"א". ולכאורה מבואר בדבריו דבכפית אין דין דוחקא דסכינא.
אמנם נראה דאין מזה ראיה לנד"ד שחותך ע"י כפית, די"ל דרק אם הוא תוחב לתוך אורז כפית, הרי מכיון דאין חדות לכפית אין הוא חותך באורז. משא"כ בסכין, הרי תמיד נחתך בע"כ משום חדותו. אבל לעולם, אם חתך בדחיקות בצל או כל דבר חריף אחר ע"י כפית, יש בזה דין דוחקא דסכינא.
ומצאתי שכבר העיר מדברי הט"ז הבא"ח בשו"ת רב פעלים ח"א יו"ד סי' י"ט בתו"ד, וז"ל וא"כ בנ"ד יש להסתפק אם הגסה זו שמגיס בכף את האורז כדי לערב בו החמאה חשיב כמו דוחקא דסכינא כיון שהוא צריך לדחוק בחוזק כדי לערב החמאה היטב, או"ד לא חשיב כדוחקא דסכינא. וצ"ע בזה. ודע דאם רק תחב את הכף בקדרה זו, אע"פ דהתבשיל הוא אורז, שהוא דבר גוש, בהא לא מספקא לי, דודאי לא חשיב התחיבה הזאת כמו דוחקא דסכינא. ועיין להט"ז סי' צד' סקי"ד שכתב אבל באין דוחקא דסכינא כההיא דתחב כף שזכר רש"ל בזה יש להקל עכ"ל. והתם הוי התחיבה בדבר גוש כאורז וכיוצא, וכאשר יראה הרואה שם, אך לא נסתפקתי אלא בהנחה זו דנידון השאלה שהוא מגיס כדי לערב החמאה היטב באורז, שדרכו לדחוק הכף באורז כדי לערב בו החמאה היטב וכו' עכ"ל.
ומבואר שהוא הסתפק אי איכא דוחקא דסכינא בכפית היכא דמערב היטב את החמאה באורז וכדו', וכל דברי הט"ז הם רק במערבב, ולא שדוחק עם הכפית. אמנם יתכן לומר דגם לדברי הרב פעלים, בנד"ד דחותך ע"י כפית בדבר קשה כבצל וכדו', הוי ממש כמו חותך בסכין. וכל מה שהסתפק הוא רק היכא דמערבב את האורז, שאי"ז נחשב ממש דוחקא לשם חיתוך, אלא רק לערבב את החמאה באורז. אבל בחותך ע"י כפית, יתכן דפשיטה ליה דהוי ממש כדוחקא דסכינא.
♦
ג.

האם במזלג יש דין דוחקא דסכינא

אמנם לגבי מזלג יש לדון בב' אופנים. האחד, אם חותך עמו מצידו כמו שחותך עם סכין, ובזה אין חילוק בין כפית למזלג, דשניהם שווים. אמנם היכא שנועץ מזלג בדבר חריף, מאחר שיש למזלג שיניים, בזה יש לדון, דגם אם נימא דבכפית לא נחשב כסכין, דאין בה דחיקות בחיתוך, מ"מ בשיני המזלג הרי יש כאן דחיקות חדה בנעיצת המזלג בדבר החריף.
ולכאורה נראה דדין זה תלוי במחלוקת הפוסקים. הנה בשו"ע ביו"ד סי' ס"ט ס"א פסק דצריך להדיח את הבשר קודם מליחה. ואם אחר שהדיח חתך כל נתח לב' או לג' צריך לחזור להדיחם. ומקורו במרדכי שהובא בב"י שם, שכתב "כתב המרדכי בפרק כל הבשר היכא שחתכו הטבח לנתחים גדולים אפילו תללינהו, ושוב חתך כל נתח לשנים או לשלשה קודם מליחה צריך לחזור ולהדיחו, דהכי אמרינן בפ"ק (דחולין) ח.ב אפילו למ"ד בית השחיטה צונן אגב דוחקא דסכינא מיבלע בלע, וכי היכי דמבליע הכי נמי מפליט אגב דוחקא דסכינא" עכ"ד המרדכי.
והנה מה שהביא המרדכי מהגמ' בחולין, אמרי' שם "אתמר השוחט בסכין של עובדי כוכבים, רב אמר קולף, ורבה בר בר חנה אמר מדיח וכו', איכא דאמרי דכולי עלמא בית השחיטה צונן, מאן דאמר מדיח שפיר. מאן דאמר קולף אגב דוחקא דסכינא בלע". וביארו התוס' והרא"ש והרשב"א וש"ר, דאע"פ שאי"ז דבר חריף, מ"מ מאחר דבית השחיטה חם, בצירוף החום ודוחק הסכין, מבליע משמנונית הסכין, עי"ש. ולפי"ז כוונת המרדכי דה"נ אם חתך אחר הדחה גורם לדם לצאת מכוח דחיקות הסכין בבשר. ואף דיש לחלק מהסוגיה דחולין, מ"מ כוונת המרדכי לדמות את עיקר הענין, דע"י דחיקת הסכין איכא פליטות ובליעות. ובזה מיושבת קושיית הפר"ח על השו"ע שם עי"ש.
והנה החוו"ד על השו"ע שם בסי' ס"ט (בביאורים סק"ג) כתב "עי' בש"ך ס"ק ג' דדוקא בסכין אבל קרע ביד לא, וכתבו האחרונים הטעם דטבע הדם למשוך אחר הסכין. ונראה ג"כ דדוקא בסכין דטבע הדם לגרר אחר חתיכת הסכין, אבל אם אכל שונרא חתול חתיכה אפשר דלא אמרינן הוי דוחקא דשיניים כמו דוחקא דסכינא דאין טבע של דם לגרור רק ע"י הסכין, דאם לא תימא הכי בשר חי דמותר לאכול באומצא היכי משכחת לה דהא יוצא דם בעין ע"י דוחקא דשיניים, ודוחק לומר דמותר ע"י בליעה דוקא וללעסו אסור, וצ"ע דין זה". והו"ד בפת"ש שם סק"ג, ועי' בהגהות ברוך טעם על החו"ד שם משכ"ב.
אמנם מאידך הרבה אחרונים באמת ביארו בשיטת הרמב"ם דשפיר איכא דוחקא דסכינא בשיניים, ומש"ה אסר לאכול בשר חי בלא הדחה ומליחה, משום דם בעין הנפלט מהחתיכה בדחיקת השינים, וכמו בדוחקא דסכינא. וכמש"כ הערוגת הבושם (סי' ס"ו סק"א), היד יהודה (סי' ס"ז וסי' ס"ט), הערה"ש (סי' ס"ז ס"ט), שו"ת מרחשת (חיו"ד סי' כ"ח אות ג'), הזר זהב על איסור והיתר (כלל נ"ח אות ד'). וכן בספר תוספת ירושלים בסוף קיצור הוראת היתר פליג לגמרי על החו"ד, עי"ש. ונמצא דפלוגתא היא אם בשיניים איכא דינא דדוחקא דסכינא.
ומעתה לפמש"כ המרדכי הנ"ל דיסוד דינא דבעי הדחה בחתך בסכין הוכיחו מדינא דדוחקא דסכינא לגבי בליעות, וע"ז דנו הפוסקים לענין שיניים, לכאורה ה"ה במזלג, שיניים שדוחקות בדבר, ויהיה תלוי במחלוקת פוסקים אלו.
אמנם נראה דיש לחלק בין הדברים. דגם לפוסקים המחמירים, יתכן דבמזלג מודו דלא נחשב דוחקא דסכינא, כיון די"ל דשינים זה יותר כמו סכין, שהן ממש גורמות לחיתוך כעין סכין, כיון דהשיניים צפופות, וכן הוי כעין מדוחה שטוחנים ע"י השיניים. משא"כ בתחב מזלג סתם, אין זה כ"כ דוחקא וחוזקא כסכין. ועוד י"ל דדוקא בשיניים, דסו"ס יוצא משם דם ע"י השיניים, משא"כ כאן. וכן י"ל דלפוסקים דאין דוחקא בשיניים יתכן דהם סברי דזה דווקא בשיניים, כמו שנראה מלשון החו"ד דטבע הדם להיגרר בעיקר ע"י הסכין, ולא ע"י השיניים. אבל במזלג י"ל דיש דין דוחקא דסכינא. וא"כ נמצא דאין הכרח מהפוסקים הנ"ל לנד"ד.
♦
ד.

שיטות הפוסקים בדוחקא במזלג וכפית

ושו"מ שכמה פוסקים אחרונים כתבו דאיכא ביה דוחקא דסכינא, ודינו כסכין ממש. ומהם הדרכי תשובה ביו"ד סי' צ"ד בס"ק ק"א, שכתב וז"ל: עי' בשו"ת ריב"ם שנייטוך יו"ד סי' לא' שנשאל בא' שאכל עם מזלג של חלב ב"י בשר חם על כל של בדיל, ועי"ש במ"ש בזה. וסיים אמנם לומר שהמזלג אינו כסכין זה אינו, שבודאי שימוש המזלג של מתכת בתיחובו והבאתו וניקובו בדוחקא הוא כמו דוחקא דסכינא, ע"כ צריך המזלג נעיצה והמאכל קליפה עי"ש עכ"ל.
וכן ראיתי שכן דעת הגר"מ פינשטיין, שהובא בספר מסורת משה (ח"ב ביו"ד אות ל"ב), דמסתמא כן יש דוחקא דסכינא גם במזלג, דמאחר שלא מוצאים מקור לחילוק דזה רק בסכין, למה נחלק. וכן דעת הגרח"פ שיינברג שהובא בשו"ת דברי חכמים (חיו"ד עמוד ק"פ(, דגם במזלג יש דין דוחקא דסכינא. ויתכן שכונתם היא שגם אם חתך במזלג ולא נעץ אותו, דגם בזה יש דוחקא דסכינא, ולפי"ז ברור דה"ה בכפית בכה"ג. ולא מצאתי בכל הפוסקים מי שכתב איפכא, ואין להוכיח מסתימת הלשון סכינא, כמשנ"ת. וכן השיב הגרח"ק הו"ד בקובץ מה טובו אהלך יעקב ח"ח עמ' קל"ט, דגם בכפית ומזלג שחותך עמהם יש דין דוחקא דסכינא.
והנה לאור כל הנ"ל נראה עיקר דגם בכפית ומזלג שחותך עמם דבר קשה כבצל או שום דיש בזה דין דוחקא דסכינא. וזכיתי לדבר בזה עם כמה מגדולי ההוראה שליט"א ואביא מה שהשיבו לי בזה. דהגרי"ח סופר שליט"א אמר לי דאין חילוק בין מזלג לסכין, ובשניהם יש דין דוחקא דסכינא. וכן הג"ר שריאל רוזנברג שליט"א אמר לי דודאי שאם חותך עם סכין או מזלג יש דין דוחקא דסכינא.
אמנם מאידך הג"ר אשר וייס שליט"א אמר לי דדוקא בסכין. ושאלתי מדין מדוכה, והשיב לי דשאני סכין ומדוכה, דעיקר תשמישם לחתוך ולדוך, ובזה נאמר דין דדוחקא דסכינא, עכ"ד. וצ"ב מה עוזר עיקר תשמישו או לא, הלא זה ענין מציאותי של בליעות ופליטות, ואולי כוונתו לומר שעיקרם לחיתוך בצורה חזקה ודחקות גדולה, משא"כ בכפית ומזלג. וכן הג"ר יעקב תופיק אביעזרי שליט"א, רב ואב"ד דביתר, אמר לי דרק בסכין נאמר דין דוחקא דסכינא, דיש בזה דחיקות בחיתוך, משא"כ בכפית ומזלג.
♦ ♦ ♦