עיון חדש בהגדרת מסורת העוף

א.

הצורך במסורת בעופות

בכשרות הבהמות והדגים, נתנה התורה סימנים מפורשים (בפרשיות שמיני וראה)^[1]. בבהמות – כל בהמה מעלת גרה מפריסה פרסה ושוסעת שסע כשרה לאכילה. בדגים – כל דג בעל סנפיר וקשקשת כשר לאכילה^[2]. בעופות, לעומת זאת, לא נכתבו בתורה בהדיא סימני עוף טהור ועוף טמא. תחת זאת נאמר בתורה בפשיטות (ויקרא יא, יב): "ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו שקץ הם", ולאחר מכן מונה התורה רשימה של עשרים וארבעה עופות האסורים באכילה.
לכאורה, כל מין עוף אשר אינו כלול ברשימה זו, כשר הוא לאכילה. ואכן נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה פב, א-ב): "סימני עוף טהור לא נתפרש מן התורה אלא מנה מינים טמאים בלבד ושאר מיני העוף מותרים והמינים האסורים ארבעה ועשרים האמורים בתורה. כל מי שהוא בקי באותם מינים ובשמותיהם הרי זה אוכל כל עוף שאינו מהם ואינו צריך בדיקה".
אולם, האדם הפשוט אינו יכול לזהות את כל העופות המנויים בתורה^[3]. בשל כך, נמנו במשנה במסכת חולין (נט, א) כמה סימנים להבדיל בין העוף הטמא לעוף הטהור: "סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה וסימני העוף לא נאמרו אבל אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא וכל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף טהור ר' אלעזר בר' צדוק אומר כל עוף החולק את רגליו טמא".
לעניין הלכה למעשה, ישנה מחלוקת בראשונים באיזה אופן ניתן לזהות את העופות הטהורים והטמאים. אולם, כבר מימי קדם נהגו בכל תפוצות ישראל שלא להסתמך על הסימנים בלבד, אלא לדקדק ולחקור ולא לאכול שום עוף ללא עדות נאמנה על כך שאכן עוף מסוים זה נחשב לטהור ונאכל בעבר^[4]. עניין המסורת נזכר כבר בגמרא (חולין סג, ב): "אמר רק יצחק, עוף טהור נאכל במסורת. נאמן הצייד לומר עוף זה טהור מסר לי רבי, אמר ר' יוחנן, והוא שבקי בהן ובשמותיהן". רש"י שם (ד"ה במסורת), מבאר את המסורת הנדרשת כדי לפסוק על עוף כי הוא כשר לאכילה: "אם זכור הוא באדם כשר שאכלו או שמסר לו רבו או צייד חכם שהוא טהור".
וכך נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה פב, ב): "ואף על פי שיש לו שלושה סימנים אלו אין לאכלו לפי שאנו חוששים שמא הוא דורס אלא אם כן יש להם מסורת שמסרו להם אבותיהם שהוא טהור". וכן פסק הרמ"א (שם סעיף ג): "ויש אומרים שאין לסמוך אפילו על זה ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור וכן נוהגין ואין לשנות".
בימי חז"ל, המסורת על אודות זהות העופות הכשרים הייתה מסורה בידי הציידים המומחים, שהיו בקיאים בשמות העופות, וידעו לזהות באופן ודאי את העופות הטמאים ולהבדיל אותם מהעופות הטהורים. ברבות השנים, ציד העופות פחת, ותחת זאת נאכלו במרבית העולם עופות שגודלו בגידול ביתי. כתוצאה מכך, מסורת העופות נדדה מהציידים אל מורי ההוראה והשוחטים, שהעידו מזכרונם על העופות שהיו נאכלים בזמנם. וכך כותב למשל הש"ך (שם ס"ק א): "ומכל מקום אם תלמיד חכם מעיד על עוף שמקובל הוא שטהור, נאמן. ובפרט האידנא שאין לנו צייד, אלא מסורת".
אולם, מטבע הדברים, לקהילות מסוימות הייתה מסורת על עופות מסוימים, שלקהילות אחרות לא הייתה מסורת עליהם. כבר בימי חז"ל התעוררו מחלוקות מעין אלו, כמובא בגמרא בחולין (סב, א): "עורב, זה עורב למינו, ר' אליעזר אומר להביא את הזרזיר [שגם הוא עוף טמא], אמרו לו לר' אליעזר, והלא אנשי כפר תמרתא שביהודה היו אוכלים אותן מפני שיש להן זפק. אמר להם, אף הן עתידין ליתן את הדין. דבר אחר, למינהו, להבא סנונית לבנה. דברי רבי אליעזר, אמרו לו והלא אנשי גליל העליון אוכלים אותו מפני שקרקבנו נקלף, אמר להם אף הן עתידין ליתן את הדין".
למעשה כיום, מספר העופות שיש עליהם מסורת ברורה הוא קטן מאוד. ישנם אף פוסקים הסבורים כי יש לאסור באכילה את תרנגולי הפטם הנפוצים כיום מכיוון שהם שונים מהתרנגולים שנאכלו בעבר, ולפיכך לכאורה אין עליהם מסורת, ואכמ"ל.
♦
ב.

הצורך במסורת בבהמות ובדגים

לעומת זאת, עניין המסורת בבהמות וחיות הוא סוגיא חדשה יחסית. סוגיא זו נעוצה בדברי הש"ך ביורה דעה סימן פ (ס"ק א). על דברי השולחן ערוך שביאר את ההבדלים בין חיה לבין בהמה (ונפק"מ לעניין חלב וכיסוי הדם), כתב הש"ך: "ולפי שאין לנו עתה אלא מה שקבלנו במסורת, וכדלקמן ספ"ב גבי סימני העוף קצרתי".
הפרי מגדים על אתר (שם) תמה על דברי הש"ך מדוע כתב דבעינן מסורת אף בבהמות וחיות, והלא לא בעינן מסורת אלא בעופות, וע"כ כתב שכוונת הש"ך היא שלא ניתן לסמוך על סימנים כדי להבדיל בין בהמה וחיה ולהתיר באכילה את חלב החיה, שכן לעניין זה אין לנו אלא מה שקיבלנו במסורת. אך לעניין הבשר עצמו אי"צ מסורת.
לעומת זאת, מדברי החכמת אדם נראה כי הבין את דברי הש"ך כפשוטם, שיש צורך במסורת אף ביחס לבהמות וחיות, ואלו דבריו (כלל לו, ו): "לפי שאין אנו אוכלין אלא מה שקיבלו במסורת מאבותינו כדלקמן סי' ו [לגבי עופות]. וא"כ אסור לנו לאכול מן החיות רק הצבי שניכר לנו".
שאלת המסורת בבהמות וחיות התפרסמה בשנת תש"י, בעקבות פולמוס הז'בו. בקצר נציין כאן כי הז'בו הוא מין בקר המתאפיין בחטוטרת גדולה על גבו. קבוצת יהודים מצרפת ביקשו לייבא בקר זה לארץ, וביקשו את הסכמת הגאון ר' יצחק אייזיק הלוי הרצוג למהלך. הגרי"א הרצוג פסק כי הז'בו מותר באכילה (עיין פסקים וכתבים ח"ד סי' כ).
לעומת זאת, החזון אי"ש טען כי אין להתיר את הז'בו באכילה, שכן יש לקבל את דברי הש"ך כפשוטם, וכפי הבנת החכמת אדם, שאף בבהמות וחיות יש צורך במסורת (עיין קובץ אגרות ח"א סי' צט, ח"ב סי' פג, ח"ג סי' קיג)^[5]. פולמוס זה התפרסם מחדש בשנת תשס"ד, כאשר נטען כי בבקר המיובא לארץ מעורב גם ז'בו. בעקבות כך התחדדו הבדלי המנהגים בעניין זה, כאשר הגרי"ש אלישיב והגר"נ קרליץ הורו כי הז'בו אסור באכילה, בעוד הפוסקים הספרדיים והחסידיים הורו שאין צריך מסורת בבהמות וחיות^[6]. הגר"ש ואזנר אף התיר באכילה את הביזון האמריקני – בעל חיים שלכל הדעות אין עליו מסורת, בנימוק שדברי החכמת אדם לא נתקבלו אלא על ידי בני ליטא (שבט הלוי ח"י סי' קיד).
לגבי דגים, ההנחה הפשוטה היא כי אין צריך מסורת, ודג אשר יש לו סנפיר וקשקשת מותר באכילה. אולם, במקרים שבהם צורת הקשקשים שונה מהצורה המקובלת, חלק מהפוסקים הצריכו מסורת. כך למשל בספר הערוך (ערך אקונס) כתב כי אין להתיר באכילה דג שאין לו קשקשים כעת על סמך טענה כי יש לו קשקשים אולם הוא משיר אותם בעת שהוא עולה מן המים, אלא דווקא בידעינן ומכירין בהן ומוחזקין כך ביד דייני ישראל^[7].
כך גם בעניין דג שקשקשיו אינם נקלפים אלא בקושי (כגון דג השטירל המפורסם), לדעת החת"ם סופר (חולין סו, ב) דרגת הקושי בהורדת הקשקש שבה עדיין נחשב הקשקש לקשקש טהור ולא לחלק מהעור, טעונה מסורת.
♦
ג.

האם מסורת כתובה נחשבת מסורת?

ועם זאת, יש לדון מה מוגדר כמסורת. לצורך העניין, אנו יודעים כי באיטליה הייתה מסורת פעילה על מינים רבים של עופות. בספרי השו"ת של חכמי איטליה נזכרות ציפורים רבים אשר נהגו לאכול באיטליה. המסורת השתנתה מקהילה לקהילה, אך ניתן לומר כי עשרות עופות נאכלו ברחבי הארץ. בין היתר אנו יודעים כי נהגו לאכול באיטליה טווס^[8], נחליאלי, קיווית מצויצת ועוד^[9].
יש לחקור האם העובדה שעוף מסוים נזכר בספריהם של גדולי ישראל בתור עוף טהור מספיקה כדי לקבוע שישנה מסורת על אותו עוף?
שאלה מעין זו הועלתה לדיון בידי הגר"מ פיינשטיין בהקשר לעוף הפסיון. על עוף זה ישנה מסורת ותיקה עוד מימי חז"ל^[10], והוא נזכר כעוף טהור בראשונים^[11], והיה מנהג לאוכלו בחלק מקהילות אירופה^[12]. לאחר השואה, נשאל בשו"ת אגרות משה (ח"א סי' לד) האם יש להתיר עוף זה באכילה: "בדבר עופות הנקראים פאזאנע, אשר בספר מלמד להועיל כתב להתיר, דברתי עם הגרי"א הענקין שליט"א [זצוק"ל] ולא ידוע עוף זה במדינה זו [ארצות הברית] ולכן אין לשחוט עליהם כי אין לנו מסורת עליהם. ודברתי עם הר"ר נפתלי קארעלבאך שהיה רב באשכנז ושאלתיו אם זוכר הוא מקהלתו באשכנז בזה, ואמר שלא ידוע לו זה שהיו אוכלין".
עם זאת, נקט האגרו"מ כי מכח דברי המלמד להועיל שהעיד שהיו אוכלים את הפסיון בברלין ניתן היה לכאורה להתירו לעלמא, אולם הוא דחה זאת וכתב כי אין סגי בעדות כתובה בלבד, אלא בעינן שאדם אשר בקהלתו נהגו לאכול עוף זה יראה את העוף אשר אותו רוצים להתיר כיום ויאמר כי זה הוא אותו עוף. ואלו דבריו: "מ"מ הא על השם לבד ודאי אין לסמוך דאולי יש דומין לו שנקראו ג"כ בשם זה, וגם יש שינוי בהשמות בין המדינות, אלא צריך דוקא שהמעידים יראו ויכירו בטביעות עין שעוף זה הוא שאוכלין אותו במדינה ההיא, ויהיו אנשים מדקדקים שלא יאמרו בדדמי, שזה קשה להשיג".
וסיים: "ובפרט שיש הרבה עופות הדומים לעוף זה שצריך לזה דקדוק גדול שאין לסמוך על סתם אנשים, ולא נחשב זה מסורת ואין לשוחטם. ואף אם היתה מסורת טובה היה מהראוי שלא להתירם, שלא יטעו בעופות הדומים להם". מדבריו אנו שומעים גדר חשוב לענייננו, כי לא ניתן להתיר עוף באכילה על סמך מסורת כתובה בלבד, אלא נצרכים אנו לעדות ראייה של ממש, שאדם אשר ראה בעיניו כיצד אכלו בקהילה פלונית עוף פלוני, יעיד זאת בפנינו.
הסברא בעניין זה היא לכאורה פשוטה, שמות העופות נוטים להתחלף משפה לשפה וממקום למקום. גם זני בעלי החיים עשויים להיות דומים מאוד זה מזה, אך שונים מבחינה מהותית, המגדירה אותם כמין נפרד. בשל סיבות אלו, קובע הגר"מ פיינשטיין את הגדר שהתקבל בסופו של דבר, כי לא ניתן להתיר באכילה עוף על סמך מסורת כתובה אלא על סמך מסורת שבעל פה.
♦
ד.

מסורת מצוירת

אולם, לכאורה ישנו ספר אחד אשר עשוי לשנות תפיסה זו. המדובר בספרו של רבי יצחק הכהן, שו"ב בליוורנו, "זבחי כהן". ספר זה נדפס בשנת תקצ"ב, וכמנהג התקופה הוא כתוב חלקו בלשון הקודש וחלקו באיטלקית. הספר נועד להיות ספר עזר לשוחטים, אולם הוא כולל חידוש נדיר מאוד לתקופה – איורים מפורטים של אברי הבהמות. מהקדמת הספר אנו למדים כי ר' יצחק הכהן עצמו שרטט את האיורים האלו.
יתר על כן, בעמודים 13-14 של הספר, בחר המחבר לכלול ציור גדול ומפורט, הכולל את כל העופות הטהורים שנהגו לאכול באיטליה. לצד ציורים אלו נדפסו שמות העופות בשפה האיטלקית (מעניין לציין כי דווקא התרנגול נעדר מציור זה).
הציורים המפורטים בספר אינם מותירים מקום לספק, ולפחות חלקם מאפשרים לזהות בבירור את העופות שנהגו לאכול באיטליה עם עופות הנפוצים כיום – ביניהם טווס, פסיון ועוד. יש מקום לדון האם באופן מעין זה גם הגר"מ פיינשטיין יודה כי ניתן לסמוך על מסורת כתובה מעין זו, שכן היא פותרת את החששות של שינויי הלשון וההבדלים בין המינים.
על אותה הדרך יש לדון לדעת הסוברים כי נצרכת מסורת גם בבהמות. חפירות ארכאולוגיות חשפו כי הז'בו היה בעל חיים מוכר מאוד בארץ ישראל בימי קדם, והוא גודל בחוות ומתואר בפסיפסים. יש לדון אם כן האם ידיעות אלו מספיקות כדי לגבש מסורת על כשרותו של הז'בו.
כמובן כל זה אינו אלא בגדר הצעה, ואיננו לעניין הלכה למעשה. העניין מסור למורי הוראה, וחלילה לסמוך על דעתי.
♦ ♦ ♦