ומבואר בקרי"ס דהא דלר"מ לא חלה קדושת שלמים על מע"ש היינו דכיון דהוי ממון גבוה הוי כהקדש דאין קדושה חלה עליו, ונאמר בזה דינא דאין קדושה חלה על קדושה. וכ"נ בדברי רש"י [המפרש] לפנינו, וברמב"ם בהל' מע"ש פ"ז הי"ט. עוד מבואר בקרי"ס דגם בדין קודש דשביעית נאמר דינא דאין קדושה חלה על קדושה. ומקור דבריו הוא בירושלמי שקלים פ"ב [ובפי' הר"ש מסירליאו שם מבואר דבשביעית ישנו הדין דאין בו אונאה כבהקדש], ויבואר להלן.
אמנם באור שמח בהל' חמץ ומצה פ"ו נקט דהטעם דלר"מ אינו יכול להקדיש בהמת מע"ש לשלמים הוא דכיון דהוי ממון גבוה, אינו בעלים לאתפסינהו בקדושת שלמים וכו'. ולדברי האו"ש נ"מ דחסרון בעלות שייך רק היכא דהוי קדושה דידי', דאמרי' דאינו בעלים להקדישו כיון דהוי ממון גבוה, משא"כ בקדושה הבאה מאליה. ולפ"ז ניחא מה שפסק הר"מ בהל' בכורות פ"ה ה"ט דבהמת מע"ש חייבת בבכורה, ומקורו בירושלמי במע"ש. ומוכרח דכיון דהוי קדושה מאליה, שפיר חלה קדושת בכורה על מע"ש. [ובתורת זרעים במס' מע"ש כתב דכוונת הר"מ רק דחייב בבכורה ליתנו לכהן, ויבואר עוד להלן.]
ובאחיעזר חיור"ד סימן כה דן בהא דאין קדושה חלה על קדושה אם הוי מחסרון בעלות או מגזה"כ. וברש"י עה"ת בפרשת בחוקותי עה"כ לא יקדיש כתב לשם קרבן אחר לפי שאינו שלו. מבואר בדברי רש"י דהא דאינו יכול להקדישו לקרבן אחר הוא מחסרון בעלות. וכ"ה לשון רש"י בזבחים קג, א ד"ה, אלא שכתב שם "דאינו שלו". אמנם באחיעזר שם הסיק דל"ה מחסרון בעלות, אלא מגזה"כ דאין קדושה חלה על קדושה. והוכיח כן מהא דאמרי' בבכורות נג, ב דגם בקדשים קלים לריה"ג איכא דין זה, אף דהוי ממון בעלים. וע"כ דהוי גזה"כ דאין קדושה חלה על קדושה. אכן צ"ע מדברי רש"י שהבאנו. עוד יש להעיר להמבואר בקרי"ס לפנינו, דגם במע"ש לר"מ ובשביעית איכא דינא דאין קדושה חלה על קדושה. ובזה הרי לא שייך לומר דאיכא חסרון בעלות, דהא גם לר"מ דממון גבוה הוי בעלים, וכדיבואר, וכן בשביעית, אפי' אם הוי הפקר, הא עכ"פ לא הוי של חבירו, ולא שייך בזה חסרון בעלות להקדישו.
ולחומר הדברים נראה דדברי רש"י אזלי היכא דרוצה להפקיע את הקדושה ולהקדישו לקדושה אחרת. ובזה הטעם דלא מהני הוא מחסרון בעלות, דאינו יכול להפקיע את הקדושה מגבוה. משא"כ היכא דרוצה להוסיף קדושה נוספת על קדושתה, ולא להפקיע את הקדושה הראשונה, בזה לא הוי חסרון בעלות, שהרי אינו מפקיע את הקדושה, אלא מוסיף עליה קדושה אחרת. ולענין זה ילפי' מהך קרא דאין קדושה חלה על קדושה, והוא מגזה"כ גרידא. ובהך גוונא מיירי הגמ' בבכורות שם. וכן בהקדש, דפטור מבכורה גם מדינא דאין קדושה חלה על קדושה, כמש"כ רש"י בחולין קל, א הוא מגזה"כ הנ"ל, דהרי חסרון בעלות לא שייך בקדושה הבאה מאליה, באופן זה שיהיו בה את שתי הקדושות, וע"כ הוי גזה"כ גרידא דלא יקדיש. וכן בסוגין לגבי קדושת שלמים על מע"ש. וניחא שפיר מה שהקשיתי ממע"ש ושביעית, דמיירי לענין להחיל עוד קדושה עליהם, דלא מהני מגזה"כ דאינו יכול להחיל קדושה אחרת, וראה עד"ז בדברי אאמו"ר הגאון רבי מרדכי אילן זצ"ל בספרו תורת הקודש ח"ב סימן לט.
ובעיקר מש"כ רש"י בחולין הנ"ל דהטעם דהקדש פטור מבכורה הוא משום דאין קדושה חלה על קדושה, מבואר דאף דבכור הוי קדושה הבאה מאליה ול"ה חלות הקדש דידיה, מ"מ אינו חל על דבר קדוש. וכ"נ בגמ' בכורות נג, ב הנ"ל, דמקשי' על מעשר בהמה דלא יחול על מוקדשין מדין אין קדושה חע"ק, אף דעשירי מאליו קדוש. וזהו מגזה"כ דלא יקדיש, דאין קדושה חלה על קדושה.
ויש להעיר מכאן ע"ד הרידב"ז בתוס' הרי"ד בירושלמי מע"ש פ"א ה"ג ו, ב שר"ל בדעת הרמב"ם בכורות סופ"ה הנ"ל שפסק דבהמת מע"ש חייבת בבכורה, אף דפסק דמע"ש הוי ממון גבוה. וקשה, דאיך תחול קדושת בכורה על קדושת מע"ש? אלא על כרחך דבקדושה הבאה מאליה לא אמרינן ד"ז, דהוי כדין אין איסור חל על איסור, דבאיסור הבא מאליו חל. ודלא כשיטת הירושלמי שם, דלר"מ דמע"ש ממון גבוה לא חל עליו קדושת בכורה. עכתו"ד. ומלבד דדבריו תמוהין מסברא, דדין אין קדושה חלה על קדושה הוי דין בחפצא, דעל דבר קדוש לא חלה קדושה אחרת. ולא שייך כלל לדין אאחע"א. ומשו"ה גם בקדושה הבאה מאליה אינו חל על דבר הקדוש, וכמפורש ברש"י דמה"ט הקדש פטור מבכורה. וכן אי' בתמורה בר"פ חמישי דמערימין על הבכורה, דמקדישו במעי אמו לקדושה אחרת ושוב לא חלה עליו קדושת בכורה. אמנם לדברינו לעיל ניחא, דשם איירי להפקיע את הקדושה, והרידב"ז מיירי לענין שיחולו שתי הקדושות. והרי"ט אלגזי בהל' חלה דן דאיך במע"ש ממון גבוה חייב בבכורה, הא ל"ה דידיה. אכן בזה י"ל דהרמב"ם אזיל לשיטתו בכ"ד, דמשום ההיתר אכילה במע"ש הוי דידיה, וכמש"כ ברי"ט אלגזי שם. אך לקושטא דמילתא נראה דמש"כ הר"מ דבהמת מע"ש חייבת בבכורה, ה"נ לא חלה עליה קדושת בכורה להקרבה, אלא דהוי בקדושת בכורה לענין חיוב נתינה לכהן. וכ"כ בתורת זרעים מע"ש פ"א מ"ג עמוד קטז, ויבואר עוד להלן בזה.
והנה בגמ' בכורות יב, ב אמר ר"ח בהמה שביעית פטורה מבכורה דאמר קרא לאכלה ולא לשריפה. והרמב"ם בהל' בכורות פ"ה ה"ט כתב הטעם דבהמת שביעית פטורה מבכורה דלאכלה ולא לסחורה, ועי' ראב"ד שם. ובמנ"ח במצוה יח הקשה בעיקר פטור בהמת שביעית מבכורה מקרא דולא לשריפה, דנימא דמ"מ חלה קדושת בכורה לענין נתינה לכהן. והרי"ט אלגזי הקשה עוד, דנימא דעשה דהקטרה ידחה ל"ת דשביעית. והנה טעם הגמ' דלאכלה ולא לשריפה, שייך בכל הקרבנות דאינן באין משביעית, כיון דהאימורים הוי לשריפה. ועי' במתני' בשביעית פ"ח מ"ח דאין מביאין קיני זבים וכו' מדמי שביעית. וכ"ה במתני' במע"ש פ"א מ"ז דאין מביאין ממע"ש. ובפה"מ להר"מ שם כתב הטעם דאין מביאין משום ביטול דין האכילה, דהעולה נשרפת. אמנם בלשון המשנה קתני רק דאין מביאין, ובגמ' אמרי' דמה"ט לא חלה קדושה בכורה על שביעית ובהמת שביעית "פטורה" מבכורה. ובתו"כ בפ' בהר איתא "לאכלה ולא להביא ממנה מנחות" וכו'. ובתוספתא במסכתין פ"ח קתני ואם הביא פסולים, ובפי' המשנה להר"ש שם כתב הטעם מדין דבר שבחובה שאינו בא אלא מהחולין, וכ"ה בתוי"ט בשביעית שם. והיינו דהר"מ נקט הטעם דאין מביאין קרבנות ממע"ש ובשביעית מדיני מע"ש ושביעית, דמבטל מצות אכילתם, והר"ש נקט הטעם מדיני הקרבנות, דאינם באין אלא מהחולין. ולטעם דדבר שבחובה, יש לדון דהוי פסול, דאינו יוצא ידי חובת קרבן אלא מהחולין, כמבואר בפי' רבינו שמואל בתו"כ המובא להלן. ולהכי קתני בתוספתא לשון פסול. [וע"ע במשנה ראשונה בשביעית שם, שכתב עוד נ"מ בין הנך טעמים.]
והנה בסוגין דבכורות הנז' בדין פטור בכורה בבהמת שביעית, י"ל דכיון דבכורה הוי קדושה מאליה לא שייך חסרון מדין דבר שבחובה, ולהכי אמרי' הטעם דולא לשריפה. ובקר"א להלן פד, א הקשה דבמביא קרבן משביעית אמאי ל"ה מביא מהחולין, דהא שביעית הוי מהחולין, כי היכי דמותר לקדש אשה מדמי שביעית. וע"כ דהטעם דאי אפשר להביא קרבנות משביעית הוא משום דהוי לשריפה, כי היכי דמה"ט בהמת שביעית פטורה מבכורה. (ועי"ש, שהקשה על לישנא דמתני' אין מביאין כו', דהא אפי' נדבות אסור להביא מפירות שביעית.) אמנם רש"י בחולין כב, א כתב דא"א להביא קרבנות גם ממע"ש לר"י דהוי ממון הדיוט. והיינו דדינא דדבר שבחובה אינו משום דמביא מדבר שקדוש, אלא הוי דין בחובת הבעלים בהבאת הקרבן, דאינו יכול להביא ממה שמחוייב ממק"א, וכמש"כ המאירי בחולין שם המובא להלן. וה"נ מה"ט אינו יכול להביא קרבנות מדמי שביעית, כיון דמביא ממה שמחוייב ממק"א. וניחא קו' הקר"א. ולאור המבואר י"ל בשי' הרמב"ם הנ"ל דלהכי הביא דשביעית פטורה מבכורה מטעם דלאכלה ולא לסחורה, דמהאי טעמא פטור גם מנתינה לכהן. אבל מטעמא דולא לשריפה הוי רק פטור מקדושת בכורה להקרבה, וכקו' המנ"ח.
ולפ"ז איכא טעם חדש להא דאין מביאין קרבנות משביעית, דהיינו מדינא דאין קדושה חלה על קדושה, דקדושת שביעית דמי לקדושת קרבנות, ואמרי' בזה דינא דאין קדושה חלה על קדושה. וחזינן דגם במע"ש שייך דין זה, כמבואר ברמב"ם ובקרי"ס הנ"ל, דמה"ט לר"מ דמע"ש ממון גבוה אינו יכול להקדישו לשלמים. ולפ"ז י"ל בדעת הרמב"ם דס"ל דבאמת עיקר פטור בהמת שביעית מבכורה הוא מדין דאין קדושה חלה על קדושה, וה"נ מה"ט א"א להביא קרבנות מדמי שביעית [אמנם הר"מ בפה"מ הנ"ל לא הזכיר טעם זה]. אלא דאם פטור שביעית מבכורה הוא מדין אין קדושה חלה על קדושה, עדיין נ"מ לענין החיוב נתינה לכהן, דאף דא"ק חע"ק, מ"מ דין מתנות כהונה דבכורה שייכי גם בבהמת שביעית. וכבר נתבאר במקומו דלהכי בפטור הקדש מבכורה לא סגי בטעמא דא"ק חע"ק, אלא בעי' לקרא דבקרך, וכמש"כ רש"י בחולין קל, א שני טעמים אלו, כיון דבעינן לפוטרם גם מחיוב נתינה לכהן. וטעמא דבקרך לא שייך בשביעית. ועי' במרומי שדה בחולין שם, שדן דבקק"ל לריה"ג, דהוי בקרך, ה"נ חייב בבכורה. אמנם נראה דמ"מ פטור מבכורה מדין אין קדושה חלה ע"ק, דדין זה אינו רק מחסרון בעלות אלא מגזה"כ, וכמש"נ לעיל. וא"כ י"ל דלהכי כתב הר"מ הטעם דבהמת שביעית פטורה מבכורה משום דהוי סחורה, דטעם זה מהני דליכא חלות בכורה בשביעית אף לענין מת"כ. אבל לטעם דולא לשרפה הוי רק הפקעה לענין הקרבה, ולא ידעי' מהך קרא דפטור גם מדין מת"כ, וכנ"ל. והרי לענין קדושת הקרבה דבכורה בלא"ה ידעינן דזה לא שייך בבהמת שביעית, מדין א"ק חע"ק. ולהכי הוכרח הרמב"ם להביא טעם פטור שביעית מבכורה מקרא דלאכלה ולא לסחורה, דהוי הפקעה גם מחיוב נתינה דבכור לכהן, וכדפי'[1].
♦
זכות אכילה במעשר שני
כתב הרמב"ן במדבר ה, י: ... והנה מעשר שני ונטע רבעי שאמר בהן הכתוב שיהיו קדש לה' הם לאיש כממונו עכ"ל. ודברי הרמב"ן צ"ב, דמשמע דמע"ש לר"מ, דהוי ממון גבוה, חשיב ממונו. וכבר הביא בהערות הרב שעוול על הרמב"ן מהדו' מוה"ק דתמהו כן על הרמב"ן.והנה בתו"כ בפ' בחוקותי מרבינן דיורש מוסיף חומש. ובפי' הראב"ד שם כתב בתי' קמא דקאי לר' יהודה, דמע"ש ממון הדיוט, דלר"מ, דממון גבוה הוא, אינו בירושה. א"נ דקאי אף כר"מ, והוי רבוי דיורש מוסיף חומש. ובביאור דברי הראב"ד נראה, ובהקדם מש"כ הרמב"ם בהל' אישות פ"ה ה"ד וז"ל קידשה במע"ש בין בשוגג בין במזיד אינה מקודשת לפי שאין לו לעשות בו שאר חפציו עד שיתחלל שנא' במעשר לה' הוא ע"כ. וצ"ע, דתיפ"ל דכיון דהוי ממון גבוה אינו שלו, ולמאי הוסיף הר"מ הטעם דאין לו לעשות בו שאר חפציו עד שיתחלל. וביאר בזה הגר"ח ז"ל [הו"ד בכתבי הגרי"ז ז"ל בזבחים ו.] דגם לר"מ דמע"ש ממון גבוה הוא, הוי בעלים על מע"ש, ול"ה רשות אחרת כמו הקדש, ורק דמדיני הקדושה דמע"ש הוא דאינו ניתן למכירה ולקדושין. ומה"ט כתב שם דירושה מהני במע"ש לר"מ, כיון דהוי מידי דממילא, אין בזה חילול הקדושה. עכתו"ד. אמנם בראב"ד הנ"ל מפורש בתי' הראשון דלא מהני ירושה במע"ש לר"מ, והרבוי דיורש מוסיף חומש קאי לר"י דמע"ש ממון הדיוט, ובא"נ הוסיף דמהני רק לענין חיוב חומש. ומשמע דס"ל להראב"ד דלא מהני ירושה במע"ש לר"מ. [וצ"ע מקדושין כד, א במע"ש דאתא מבי נשא וכו', ומפורש דמהני ירושה. עי"ש ברש"י ובר"מ בהל' מע"ש בדין זה, וכבר תמה כן באו"ש בהל' אישות עי"ש.]
והנה הרע"א בקדושין נד, ב ע"ד הגמ' דמקשי' מברייתא דהפודה נט"ר ומע"ש שניתן לו במתנה מוסיף חומש, דאי ר"מ מי מצי יהיב ליה, ומשני דיהיב ליה כשהוא סמדר וכו'. וכתב הרע"א להקשות ע"ד הרשב"א והריטב"א שם, שכתבו דלר"מ דאדם מקנה וכו' הו"מ לאוקמי גם קודם לזה. והק' הרע"א, דמה יהני לר"מ קודם שנעשה סמדר, כיון דכשיבוא לעולם הוי ממון גבוה ואינו יכול להקנותו. וגם לר"מ אמרי' דבנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, דלאו בר אקנויי, לא מהני. ועי"ש. ונראה ליישב עפי"ד הגר"ח הנז', דהא דמע"ש אינו יכול להקנותו הוא רק מחלות דין קודש שבמע"ש ולא מחסרון בעלות, א"כ כעת, דליכא עדיין דין מע"ש, שפיר שייך מכירה לר"מ. ואף דלכשיבוא לעולם לא שייכא מכירה, הא זה אינו מחסרון בעלות או משום דלאו בר הקנאה הוא מדיני קנינים, אלא מדין קודש שבו. וא"כ, כיון דבשעת המכירה ל"ה עלה קדושת מע"ש, שפיר מהני המכירה, ולא תיפקע מטעם דאח"כ חלה קדושת מע"ש.
אתרוג ומצה של מע"ש
והנה במע"ש לר"מ איכא זכות ומצות אכילה, ובמאמרי באוצר בער"ה תשפ"ו גליון קז מעמוד קטז ולהלן הארכתי אם הך זכות אכילה הוי רק משלחן גבוה, כמו האכילה בקדשים, או דבמע"ש עדיף, ואית ליה בעלות לאכילה. ועי' לשון רש"י בחוקותי כז, ל עה"כ וכל מעשר הארץ וגו' לה' הוא, שכתב קנאו השם ומשלחנו צוה לך לעלות ולאכול בירושלים ע"כ. ונוטה מהך לישנא דהוי אכילה משלחן גבוה. ולכאורה י"ל דלדברי הגר"ח הנז', שכתב דבמע"ש לר"מ הוי בעלים, ורק מדיני קודש שבו אי אפשר למוכרו, דסותר לקדושתו, א"כ לענין אכילה, דזו מצוותו, מסתבר דלענין זכות אכילה במע"ש הוי דין בעלות לאכילה, ועדיף מזכות אכילה בקק"ל לרבנן. ולפ"ז נראה דלהכי הוא שהוסיף הר"מ בהל' אישות הנ"ל דהטעם דאינה מקודשת במע"ש הוא משום שאין לו לעשות בו שאר חפציו וכו', דבלא"ה היתה מקודשת בזכות אכילה דאית ליה, כיון דהוי בעלות לאכילה.ודבר זה מוכרח משיטת הרמב"ם בהל' חו"מ פ"ו ה"ח, דס"ל דבמצת מע"ש יצא. וכן בהל' לולב פ"ח ה"ב דבאתרוג של מע"ש יצא, כמ"ד בסוכה לה, א דיוצא משום שיש היתר אכילה. [ובר"מ שם משמע דהיינו דווקא בירושלים. וי"ל דבגבולין, כיון דאינו ראוי לאכילה לא חשיב פרי. וניחא להר"מ לשיטתו בפהמ"ש בסוכה שם, דאתרוג של ערלה פסול לפי שנא' פרי ואינו ראוי לאכילה ל"ח פרי. עי"ש.] וכן בהל' בכורים פ"ו ה"ד כתב הר"מ דעיסה של מע"ש חייבת בחלה, ובכס"מ הביא מהמהרי"ק דמשום שיש היתר אכילה הוי עריסותיכם. והרי"ט אלגזי בבכורות ביאר כן גם בשי' הר"מ בכורות פ"ה ה"ט הנ"ל, שכתב דבהמת מע"ש חייבת בבכורה. ומבואר מכ"ז דאית ליה בעלות לאכילה. וע"ע ברמב"ם בהל' מע"ש פ"ג דהגונב מע"ש פטור מכפל. והרדב"ז כתב דמ"מ חייב בקרן דהוי ממון שיש לו תובעין. ואפשר דהיינו משום היתר האכילה שיש לו במע"ש. וכ"כ באמרי בינה בהל' יו"ט בסי' כא. והבאתי את שי' הרמב"ם במאמרי באוצר שם.
ובזה מבואר הרמב"ן עה"ת בפ' במדבר הנ"ל, שכתב על מע"ש דאף דאמר הכתוב שיהיו קדש לה' הם לאיש כממונו. ונראה דאתי גם לר"מ דהוי ממון גבוה, אלא דס"ל לרמב"ן דמ"מ לענין אכילה הוי בעלים. וכן מוכרח בתוס' ב"ק סח, ב, שכתבו דאין אחרים יכולים לפדות נט"ר מחמת דאוכלו בירושלים. וביאר השערי יושר ש"ו פט"ז ד"ה ועפי"ד דמוכח דהוי בעלים לאכילה. וכן התוס' לשיטתם שם סט, א דשייך זכיה מהפקר במע"ש, היינו לענין בעלותו באכילה. וכמ"כ בזה מבואר העונג יו"ט בסימן צג דשייך קניני גניבה במע"ש, היינו לענין האכילה במע"ש.
ולפ"ז יש ליישב את קו' המנ"ח שהק' גבי מע"ש ממון גבוה, דאיך אמרי' בסוכה לה, א דנוטל אתרוג של מע"ש אף שמכשירה לקב"ט, והרי כיון דהוי ממון גבוה אינו בעלים לענין להכשירה. די"ל דבבעלות דבעי' להכשר סגי בבעלות דהיתר אכילה. וכן נראה במה שהקשה האו"ש בהל' חו"מ פ"ו גבי מצת מע"ש, דאינו בעלים לר"מ, ואיך מחשב לשמה. דנראה דסגי לזה בבעלותו לאכילה. ואכן במאמרי באוצר שם הבאתי שהאור שמח בכמה מקומות נקט דבמע"ש הוי בעלים לאכילה. ובזה תתיישב היטב הערת הב"ח בהגהותיו בב"ב פא, ב אות ב דלר"מ לא שייך מתנה על האכילה במע"ש. ולפ"ד ניחא, ועיש"ה. ולפי המבואר ודאי דמהני ירושה במע"ש לר"מ, דלענין היתר אכילה כיון דהוי בעלים לאכילה, שפיר יכול להוריש זכות זו. אמנם הרשב"א ומאירי ב"ק סז, א כתבו דבגונב והפריש מע"ש, לר"מ חשיב שינוי רשות בגזילה. מוכח מדבריהם דגדר ממון גבוה הוא דהוי כרשות אחרת. וכן קשה מהר"ן סנהדרין ל, א שכתב גבי עד המעיד דהוי מע"ש, דכיון דהוי ממון גבוה והוא בא להוציא הממון מחזקתו בעינן ב' עדים. וכ"ה בר"ן בקדושין סו, א בשם הרמב"ן. ומבואר דמע"ש ממון גבוה הוי רשות גבוה. ושמעתי דכבר נשאל מרן הגרי"ז ז"ל מדברי הרשב"א, והשיב דהגר"ח ז"ל אמר את דבריו רק בשיטת הרמב"ם. מיהו יש לדון דלענין שינוי רשות דגנב, לא בעינן שיצא לרשות אחרת, וחשיב שינוי רשות כל שיצא מרשות הגזלן, וגם בגנב והפקיר ייחשב כש"ר. וראה בזה בספרי משא יד ח"ד בפרשת משפטים.
♦
פדיון מע"ש
בב"ק סט, ב אמרי' מאן תנא צנועין ר"מ היא לאו אמר ר"מ מע"ש ממון גבוה הוא, ואפ"ה לענין "פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשיתו יסף עליו קרייה רחמנא מעשרו ומוסיף חומש". ומבואר דהא דמוסיף חומש הוא משום דאוקמי' רחמנא ברשותו. עי"ש ברש"י ותוס' דהראי' היא דלגבי חומש כתיב ממעשרו, ולזה בעי' לומר דהתורה אוקמיה ברשותו. [ועי' בתוס' חכמי אנגליה בפסחים ו, ב שהק' בדינא דרב דשני דברים עשאן הכתוב כאילו הם ברשותו וכו', דאמאי לא תני גם הא דבמע"ש אוקמי' רחמנא ברשותיה להוספת חומש.] וצ"ע, דלהגר"ח הנ"ל דמע"ש ממון גבוה ל"ה רשות אחרת, והוי שפיר בעלים, ורק לענין מכירה הוי סתירה לדיני מע"ש. והרי דין פדיון הוי מדיני המע"ש, ושפיר הוי בעלים לזה. וא"כ אמאי בעי' לומר דאוקמי' רחמנא ברשותו.והנה בעיקר דין חומש בפדיון מע"ש והקדש, יש להתבונן. דלענין פדיון מעשר דמוסיף חומש נאמר בתורה ואם גאל יגאל איש "ממעשרו", היינו דהתורה תלתה הוספת חומש בדין "ממעשרו", אבל לענין פדיון הקדש קתני כמה פעמים בפרשה "המקדיש" וגו' ויסף חמישית וגו' (ויקרא כז - טו, ולהלן), הרי דבהקדש תלתה התורה הוספת חומש בשם "מקדיש". ובכתבי הגרי"ז ז"ל בריש תמורה ובכ"ד כתב דדין חומש אינו תלוי בהבעלים של הקרבן, דהוא המתכפר, כי אם בהמקדיש, דחומש חייבא רחמנא להמקדיש את הקרבן. ובזה ביאר דלהכי ממעטי' בב"מ נד, ב המקדיש ולא המתפיס, דהקדש שני אינו מוסיף חומש. וכ"פ הרמב"ם פ"ז מערכין וז"ל והמקדיש שפדה לעצמו הוא שמוסיף חומש לא המתכפר בה שפדאה. והקדש ראשון הוא שחייב בתוספת חומש אבל הקדש שני אינו מוסיף עליו חומש שנאמר ואם המקדיש יגאל וגו' ולא המתפיס. והיינו דאם היה דין חומש על הבעלים של הקרבן לא היה שייך לחלק בין מקדיש למתפיס, כיון דגם המתפיס הוי בעלים, ואמאי אינו מוסיף חומש. אלא על כרחך דגזה"כ הוא "דמקדיש" מוסיף חומש, ולהכי ממעטי' דהמקדיש ולא מתפיס. ולהכי כללם הר"מ יחד, משום דחד דינא הוא על המקדיש ולא על הבעלים של הקרבן. עכ"ד הגרי"ז שם. וע"ע בדבריו להלן שם י, א.
ונראה דלענין פדיון מעשר, דכתיב קרא "ממעשרו", ה"נ הוספת חומש תליא בשם בעלים. וניחא הא דלענין מע"ש גם בהקדש שני מוסיף חומש. והתוס' ב"מ נד, ב עמדו בזה דמאי שנא מהקדש. ולהמבואר ניחא, דשאני פדיון מע"ש, דדין חומש תליא בדין בעלים, ומש"ה גם בהקדש שני מוסיף חומש, כיון דעכ"פ הוי בעלים. וד"ז מבואר בדברי האור שמח בהל' ערכין פ"ז ה"ב, שהביא את דברי התוס' שהקשו דדין מעשר הפוך מהקדש, ועל חילול שני מוסיף חומש. וכתב האו"ש ונראה לדעתי הטעם דמע"ש הוא ענין הבא בחיוב לא ע"י נדר או נדבה. משא"כ הקדש היינו דווקא הבא בנדר או נדבה, אבל הבא בחיוב כמו בכור ומעשר לא נפדין. ומעשר אית ליה בעלים משא"כ הקדש וכו'. א"כ בהקדש כתיב חומש במקדיש, מי שהוא סיבת ההקדש ולא בהקדש שני וכו', אבל במעשר, כל עיקרו של מעשר בא בגדר חיוב, ולכך הפודה מעשר שניתן לו במתנה מוסיף חומש, דבעלים הוי דדידיה הוא לאוכלו. ולכך אין נ"מ בין הקדש ראשון להקדש שני דסו"ס בעלים דידיה הוי וכו'. עכ"ד. ודברים אלו מבוארים גם במשך חכמה בפ' בחוקותי ד"ה ואם גאל יגאלנה, וז"ל "ולא כתב ואם גאל יגאל את בהמתו כמו שכתב גבי מעשר משום דאיש אחר מצי לגאול מיד גזבר בלא רשותו אבל במעשר לא מצי לגאול איש אחר בלא רשותו משום דאיהו אכיל לא מצי לגאול איש אחר בלא רשותו משום דאיהו אכיל לה ושלו המה וכמש"כ בתוס' מרובה בסוגיא דצנועין".
ובזה מבוארת הגמ' בב"ק הנ"ל, דאכן לענין הוספת חומש במע"ש בעינן לדין בעלים. ולהכי צריך לומר דבמע"ש לר"מ דהוי ממון גבוה אוקמיה רחמנא ברשותיה, דחשיב מעשרו ומוסיף חומש בפדיונו. ולענין פדיון הקדש לא נזכר בכולי תלמודא דבעי' לאוקמיה רחמנא ברשותיה בכדי להוסיף חומש, והיינו משום דלהוספת חומש בפדיון הקדש לא בעי' לדין בעלים, אלא תליא בשם מקדיש, וכדברי הגרי"ז הנ"ל. וכ"ה לשון המשנה בב"מ נה, ב חמשה חומשין הן וכו' ומעשר שני "שלו" מוסיף חומש, הפודה את "הקדשו" מוסיף חומש. הרי דלגבי מע"ש קתני "שלו" ולגבי הקדשו לא קתני שלו אלא "הקדשו", היינו דחשיב מקדיש, וכדפי'. ויעוי' בשערי יושר ש"ו פט"ו, ובתורת הקודש ח"ג סימן כט שכ' עד"ז לחלק בדין חומש בפדיון מע"ש לחומש בפדיון הקדש.
ויש להעיר דבתוס' רי"ד ב"ק עו. גבי גנב והקדיש, דאמרי' דהוי תורא דראובן והשתא נמי תורא דראובן, ס"ל דהוא גם בהקדיש לבד"ה. [ונחלקו בזה הר"מ והראב"ד בהל' גניבה, ועי' בתוס' ב"ק שם.] וכתב שם הרי"ד וז"ל פי' שהרי צריך לשחוט לשם בעליו, ואם הקדישו לבדק הבית נמי שמו עליו "שהרי הבעלים מוסיפין חומש בפדיונו" וכל אדם אינן מוסיפין חומש עכ"ל. ולכאורה משמע בדברי התוס' רי"ד דדין הוספת חומש בהקדש תליא בדין בעלים, ומש"ה חשיב דהשתא נמי תורא דראובן לענין חומש. אמנם אין הדברים מוכרחים, די"ל דלענין מכירה לחיוב דו"ה בעי מכירה גמורה. ושפיר י"ל דס"ל לתוס' רי"ד דאפי' אם נשארה לו זכות בעלמא לפדיון, דקודם לאחרים ומוסיף חומש, משו"ה ל"ח כמכירה גמורה לחיוב דו"ה.
ויסוד דברינו מוכרח בדברי הראב"ד בתו"כ הנ"ל, דדין הוספת חומש בפדיון מע"ש חלוק מפדיון הקדש, דבהקדש תליא בשם מקדיש, וכדכתי' איש כי יקדיש וגו', ובמע"ש תליא בדין בעלים, וכדכתי' "ממעשרו". ומשום דבמע"ש ה"נ גם לר"מ הוי בעלים. ולהכי הוא דהקשה הראב"ד דאיך יורש מוסיף חומש לר"מ, הא ממון גבוה ואינו בירושה. ולא הקשה כן על כל דין יורש בקדשים דאיך מוסיף חומש, הא לא שייכא ירושה בקדשים, דשאני בקדשים, דהוספת חומש תליא בשם מקדיש ויורש במקום אביו קאי, משא"כ במע"ש תליא בדין בעלים וכמבואר. ולהכי הקשה הראב"ד דלר"מ דממון גבוה וליכא ירושה במע"ש, איך יורש מוסיף חומש, הא ל"ה ממעשרו. ומ"מ חזי' מהראב"ד דאף אם חשיב כבעלים במע"ש לר"מ לענין דבפודה מוסיף חומש ומקרי ממעשרו, ולהכי דוקא המקדיש מוסיף חומש, מ"מ ס"ל להראב"ד דליכא ירושה במע"ש לר"מ, דל"ה ממון להוריש כמו דלא מצי למוכרו. ודלא כדברי הגר"ח דמהני ירושה במע"ש לר"מ, וכנ"ל. אמנם לדברי הגר"ח צ"ע, דכיון דבמע"ש הוי בעלים לכל דיניו, זולת מה שסותר לקדושת המעשר, א"כ כיון דפדיון אף הוא מדיני מע"ש, הדרא קושין, דלמאי הגמ' בב"ק הוצרכה לומר דאוקמיה רחמנא ברשותו לענין פדיון. ושמעתי שמרן הגרי"ז העיר קו' זו [להגר"ר פיין זצ"ל, נדפס בקובץ יד אליעזר של ישיבת מיר]. ונראה מוכרח דאמנם להגר"ח במע"ש הוי בעלים לדיניו, אבל היינו דווקא לדיני אכילה ולקיים את מצותו, אבל לענין פדיון, דזה הפקעה מהמעשר, בזה ל"ח כבעלים, ולהכי בעי' לעשאן הכתוב כברשותו לענין פדיון.
ולכא' נראה דקו' זו הקשה הראב"ד, והובאו כל דבריו בחי' הרשב"א, וז"ל דהא הקדש ודאי ממון גבוה הוא ולענין פדיה אוקמיה רחמנא ברשותיה לענין חומש ולא בעי ברשותו בשעת חילול דתנן במעילה כא שלח ביד פקח ונזכר נוטל פרוטה או כלי ואומר פרוטה של הקדש בכל מקום שהיא מחוללת על זו אלמא לא בעינן שיהא ברשותו בשעת חילול [ונתכוין לזה ברש"ש במעילה שם], ותירץ דשאני הקדש דרחמנא אוקמיה ברשותיה דאפי' ע"י מעילה מפיק ליה לחולין עכ"ל. ולכא' זוהי קו' הרשב"א. אך התי' צ"ב, דמאי שייך חילול למעילה, דרק במעילה הוי גזה"כ דיוצא לחולין. ובכנסת ראשונים במסכת מעילה נתבאר דס"ל דגם מעילה הא דההקדש יוצא לחולין בקדשי בד"ה ע"י מעילתו, הוא בגדר חילול ופדיון. והדברים ארוכים ואכ"מ.
ולפי המבואר עפי"ד הגר"ח כתבתי באוצר שם דמח' ר"מ ור"י היא בדיני הקדושה דמע"ש אם הוי של גבוה או של הדיוט, אבל בדין הבעלות לכ"ע הוי בעלים, ורק דר"מ ס"ל דהוי כקדושת גבוה, ולר"י הוי כקדושת הדיוט. ובזה מבוארים דברי הקרי"ס הנ"ל, דבמתפיס מע"ש לשלמים, דאמרי' דלר"מ דממון גבוה אינו יכול להקדיש לשלמים, דהוא מדין קדש הנא' במע"ש. וכ"נ בלשון הר"מ בהל' מע"ש וכנ"ל. ולאו מחסרון בעלות הוא, כפי שנקט האו"ש בהל' חו"מ הנ"ל. והיינו דגם לר"מ חשיב בעלים, ורק מדין קודש שבו אינו יכול להתפיס עליו קדושה אחרת.
וכבר האריך בזה אאמו"ר הגאון זצ"ל בספרו תורת הקודש ח"ב סימן לח, דלהכי קתני בדברי ר' יהודה מע"ש ממון "הדיוט", ולא קתני ממון "בעלים", כדאמרי' גבי קק"ל. דשאני בקק"ל, דלכ"ע הוי קדושת גבוה, ומח' ריה"ג ורבנן היא אם הוי בעלים. אבל במע"ש נתבאר דלכ"ע חשיב בעלים, והמח' היא בדיני הקדושה, דלר"מ הוי בקדושת גבוה כקרבנות, ולהכי נא' במע"ש דינא דאין קדושה חלה על קדושה. ולר"י מע"ש הוי בקדושת הדיוט, היינו דקדוש למצוותו, אבל ל"ה בקדושת גבוה. והיינו דאמר ר"י מע"ש ממון "הדיוט" היינו דקדוש למצותו, אבל ל"ה בקדושת גבוה כקרבנות, כמו לר"מ. ולהכי ליכא במע"ש לר"י דינא דאין קדושה חלה על קדושה, ויכול להקדיש מע"ש לשלמים. אבל לר"מ אי אפשר להקדיש לשלמים, מדינא דאין קדושה חלה על קדושה, וכמש"כ. אמנם יש לציין כי בלשון תוס' בקדושין נג, ב סוד"ה אף כתבו ור' יהודה סבר ממון "בעלים" הוא, עי"ש.
♦
דבר שבחובה אינו בא אלא מהחולין
בפי' רבינו שמואל בתו"כ ויקרא חובה פי"ח [מהדורת מכון אופק בראשות ובעריכת ידידי הגאון רבי אברהם שושנה שליט"א] כתב וז"ל תי' למה לי למעט עולת העוף שאינו בא מן המעשר, תיפוק לי דלא היתה נאכלת, דילפי' בפרק בכל מערבין [ערובין כז:] לוקחין בהמה אגב עורה אבל עור בלא בשר לא, והכא ליכא בשר לאכילה כלל. הקשה לנו מורי הרב מפי אחיו, ותירץ דאי מהתם הוי אמינא דעבר אמצות עשה ואין לו ליקח אבל אם עבר ולקח יצא בו ידי חובתו קמ"ל, וא"ת האי נמי נפקא לן מפ"ק דחגיגה מסת מלמד שאינו מביא חובתו [אלא] מן החולין, וי"ל דאי מהתם ה"א אם ירצה לערב מערב כדאמר התם עכ"ל.והמאירי בחולין כא: [וכ"כ המאירי בביצה יט. ובחגיגה ז:] כתב דכל הקרבנות שאדם חייב בהם מצד שהטיל הכתוב על האדם הן לכפרה על חטא הן להביאו בזמן ידוע אינו רשאי לפרעה ממעות מעשר שני שלו או לפטור עצמו במעשר בהמה שלו או בנדרים ונדבות שכבר נדר ונדב, שאי אפשר לו לפרוע חובו במה שהוא צריך להביאו מצד אחר עכ"ל. וכ"נ ברש"י פסחים ע. ובדברי רבינו שמואל הנ"ל מפורש דמדין דבר שבחובה וכו' אינו יוצא י"ח, והוי פסול בקרבן. ונתכוין לקושייתו בכתבי הגרי"ז בריש מנחות. ועי' בטה"ק במנחות פב. ולדברי המאירי יסוד דין דבר שבחובה הוא דאינו יכול לפרוע את חובתו ממה שמחוייב כבר. וכן משמע ברש"י פסחים הנ"ל, וכ"ה ברש"י ביצה יט, ב. וניחא רש"י לשיטתו בחולין כב, א ד"ה משלו, שכתב דאינו יכול להביא ממע"ש גם לר"י דהוי ממון הדיוט. עכ"פ להמאירי י"ל דרק אינו יוצא י"ח לגבוה, אבל ל"ה פסול בקרבן. ובריטב"א מגילה ח. מבואר דדינא דדבר שבחובה כו' הוא משום דבנדרים חייב באחריותן. והדברים נוטים לדברי המאירי, דדינא דדבר שבחובה וכו' הוא דא"י לפטור את חובתו ממה שמחוייב. וע"ע במרה"פ בירושלמי מע"ש סופ"א ובפ"מ שם, שדנו אם מדין דבר שבחובה הוי פסול. ועי' במג"א סימן תרצד סק"א ושו"ת מהרי"ל סימן נו, דאינו יוצא במשלוח מנות ממעות מעשר כספים מדין דבר שבחובה, וכ"ה בהגר"א יו"ד סימן רמט סק"ד. ובשו"ת פנ"י ח"א סימן ב חולק וס"ל דדין דבר שבחובה כו' נאמר רק בחיוב קרבנות. וע"ע באבן האזל מעה"ק פט"ז הי"ז, ובתורת הקודש ח"ב סימן לה.
ובקר"א במנחות שם הקשה דלמה לי קרא להא דדבר שבחובה אינו בא אלא מהחולין דבחטאות ואשמות פשיטא, דכיון דמע"ש ממון גבוה אינו יכול לשלם חובתו בדבר שאינו שלו, כי היכי דאינו יוצא בגזל וכו'. ותי' דסד"א דכיון דהתירה התורה להביא שלמים ממעשר, דה"ה דהותרו כל הקרבנות להביאן ממעשר. אלא שהקשה דא"כ למה לי קרא לחטאת העוף דאינו בא אלא מהחולין וכו', והיא קו' רבינו שמואל לפנינו. ותי' דנ"מ לפסול הקרבן. ובעיקר קו' הקר"א י"ל עפ"י המבואר לעיל דגם לר"מ דמע"ש ממון גבוה חשיב בעלים לכמה דברים. ושפיר סד"א דיכול להביא מהם קרבן. ובקר"א בהמשך דבריו כתב דלא מצא מבואר דין מנחת נדבה אם יכול להביאו מהמעשר וכו'. והדבר מפורש בתוס' זבחים נ, א ד"ה אם, שכתבו וצ"ע מנחת נדבה דאינה באה אלא מהחולין מנלן. ועי' בשפ"א ועו"ש שם, ובשפ"א לפנינו. ולמאירי, דדדבר שבחובה אינו בא אלא מהחולין הוא משום דא"י לפרוע חובתו ממה שמחוייב, שפיר יש לדון דבנדבה ליכא ד"ז. וכ"נ בתוס' מנחות פב. ד"ה להקיש עי"ש.
♦ ♦ ♦