במי שלא התפלל מחמת שהיה במצב של סכנה של פיקוח נפש אם חייב להשלים להתפלל - הרב פינחס סאמעט
בס"ד, חודש אייר תשפ"ו לפ"קשלום וברכה וכט"ס, לכבוד מע"כ היקר החשוב ומרומם, הרה"ג מוה"ר מתתיהו גבאי שליט"א, בעמח"ס בית מתתיהו, ומועדי הגר"ח, ושא"ס, ירושלים ת"ו
אחדשה"ט וש"ת באה"ר, הנני בזה על דבר השאלה, במי שלא התפלל מחמת שהיה במצב של סכנה של פיקוח נפש, האם חייב להשלים להתפלל בתפילה הסמוכה, או לא.
הנה דיני תשלומין לאדם שלא התפלל, הם רק במקום שלא התפלל לסיבת איזה אונס או טעות, וכמו שמבואר בשו"ע (או"ח סי' ק"ח סעיף א'). אולם אם לא התפלל מחמת שהיה פטור מן התפילה מן הדין, מאחר שבזמן החיוב עצמו היה פטור ולא חל עליו חיוב תפילה כל עיקר, אין עליו גם חיוב תשלומין. וכמו שכתב השו"ע (יו"ד סי' שמ"א סעיף ב') בנוגע לענין אונן, דמהאי טעמא אינו צריך להשלים התפילה.
וביאר הט"ז (או"ח סי' ק"ח ס"ק א', יו"ד סי' שמ"א ס"ק ה'), דמי שטרוד באיזה טירדא, הוי כאונס שאינו יכול להתפלל, ולא חשבינן ליה כפטור על ידי זה מתפילה, שהרי גם כל מקרה של אונס שפטור על ידי זה מתפילה לא אמרינן שפטור מהשלמה, ואדרבה, על זה נתקן דין השלמה. ושונה הדין מאונן, כי אצל האונן מה שפטור מתפילה הוא מעצם הדין, שהרי אף אם יושב בטל, ומצד עצמו הוא מוכן להתפלל, בלא שום מניעה, אפילו הכי פטור מתפילה.
ולזה דעת הט"ז שם, דהוא הדין העוסק בצרכי ציבור, צריך להשלים ולהתפלל בתפילה הסמוכה, וכדין שאר אונס, ואף על גב דהיה טרוד טרוד טירדא דמצוה, הוי ליה כאנוס מחמת טירדת המצוה.
אבל הדרישה (יו"ד סי' שמ"א ס"ק ג') דעתו, שהעוסק בצרכי ציבור פטור להשלים, וכדין אונן, שאין העוסק בצרכי ציבור כשאר אונס, דשאני אנוס, שחייב מן הדין אלא שמצד האונס נפטר, משא"כ העוסק בצרכי ציבור אינו חייב מן הדין כלל, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה.
וכתב הפרמ"ג (או"ח סי' ק"ו מש"ז ס"ק א'), שלפי זה, המלוים את המת, ולא התפללו, הרי לענין אם צריכים להשלים להתפלל בתפילה הסמוכה, זה תלוי במחלוקת הדרישה והט"ז, שלדעת הט"ז יוצא דגם המלוים את המת צריכים להשלים את התפילה, אבל לדעת הדרישה, גם המלוים את המת, שפטורים מן התפילה, יהיו פטורים מלהשלים להתפלל בתפילה הסמוכה.
ובנוגע בנידון דידן, במי שלא התפלל מחמת שהיה במצב של סכנה של פיקוח נפש, נראה דהוי ליה בכלל שאר אונס, שחייב בתפילה מן הדין, אלא שמצד האונס נפטר, ויוצא שבזה גם לשיטת הדרישה חייב להשלים להתפלל בתפילה הסמוכה.
דושה"ט
פינחס סאמעט
לרוץ בשבת לצורך הידור מצוה - הרב פינחס סאמעט
בס"ד, חודש אייר תשפ"ו לפ"קשלום וברכה וכט"ס, לכבוד מע"כ היקר החשוב ומרומם, הרה"ג מוה"ר מתתיהו גבאי שליט"א, בעמח"ס בית מתתיהו, ומועדי הגר"ח, ושא"ס, ירושלים ת"ו
אחדשה"ט וש"ת באה"ר, הנני בזה על דבר השאלה, במה שהסתפק מעכ"ת, האם שרי לרוץ בשבת לצורך הידור מצוה.
הנה כתב המחבר בשו"ע (או"ח סי' ש"א סעיף א'): אין לרוץ בשבת, אלא אם כן הוא לדבר מצוה, כגון לבית הכנסת, או כיוצא בו.
ומקור הדין לאסור לרוץ בשבת, בגמרא (שבת קי"ג ע"א), ונלמד מקרא (ישעיה נ"ח י"ג) 'וכבדתו מעשות דרכיך', ודרשינן שלא יהיה הילוכך של שבת כהילוכך של חול. ופירשו בגמרא שם - שלא יפסע פסיעה גסה בשבת. עוד אמרינן בגמרא (ברכות ו' ע"ב), שאסור לרוץ בשבת.
והנה מדברי רש"י בגמרא ברכות שם (ד"ה מחליין) שהביא מגמרא שבת שם, שאסור לפסוע פסיעה גסה בשבת, משמע שסתם ריצה יש בה פסיעה גסה. אבל הפרמ"ג (או"ח סי' ש"א א"א ס"ק א') כתב שהריצה בשבת היא אסורה גם ללא פסיעה גסה, והיא איסור נוסף על איסור פסיעה גסה.
ובטעם האיסור, כתב המאירי (שבת קי"ג ע"א ד"ה מטכסיסי), שהואיל ודרך האדם לרוץ ולפסוע פסיעה גסה בחול לצורך עסקיו, אין זה מכבוד השבת לרוץ ולפסוע פסיעה גסה. וכעין זה כתב השו"ע הרב (סי' ש"א קונטרס אחרון ס"ק ב'), שאסרו לרוץ ולפסוע פסיעה גסה בשבת, משום דהוי דרך חול.
ולפי זה, כל שהריצה הוי עבור חפצי שמים, מותרת. וכמו שביאר בזה הטור (או"ח סי' ש"א סעיף א') והלבוש (או"ח סי' ש"א סעיף א'), ובקיצור שו"ע (סי' צ' סעיף א'), שמהפסוק מעשות דרכיך משמע שרק דרכיך אסורים, אבל דרכי שמים, מותרים. ומכאן למדין שמותר לרוץ לדבר מצוה.
וזהו מה ששנינו בגמרא ברכות שם: אמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי, לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת, שנאמר (יהושע י"א י') "אחרי ה' ילכו כאריה ישאג". וביאר המהרש"א בגמרא ברכות שם (ח"א ד"ה ואפילו), כי כשם שהשומע שאגת אריה ומתיירא הולך במרוצה, ומותר אף בשבת משום סכנה, כך תלכו אחרי ה' - לדבר הלכה, שמותר לרוץ לדבר מצוה.
והשתא הואיל דריצה לצורך דבר מצוה, לא נכלל בגדר האיסור, דלא הוי הריצה דרכך, רק דרכי שמים, ממילא פשוט דהוא הדין ריצה בשבת לצורך הידור מצוה, נמי יהא מותר בזה.
וכן מצאנו בכהאי גוונא שכתב בספר מנחת שבת (סי' צ' ס"ק ג') להתיר לרוץ בשבת לצורך הליכה לבית המקוה לטבול בשבת. והרי אף שסתם טבילה קודם התפילה, יש בזה משום היכון לקראת אלוקיך ישראל - זו ההכנה לפני המצווה, לפני התפילה, והוי רק משום הידור מצוה, שמכין עצמו בכך לתפילה, ואפ"ה מותר.
והלם חזיתי בזה בספר צל"ח (ברכות ו ע"ב ד"ה לעולם) שהעיר בזה, מדוע כאשר אמר אביי בגמרא ברכות שם, שמצוה לרוץ בכניסתו לבית הכנסת, לא השמיענו שמותר לעשות כן אפילו בשבת. ומחמת זה יצא לחדש וביאר, שיש חילוק בזה, דאביי בכל מקרה מיירי, אפילו באופן שאין זמנו בהול, שיכול להספיק לבוא לבית הכנסת אפילו לא ירוץ, ויגיע לשם קודם שיתחילו להתפלל. ובזה לא התירו את הריצה בשבת. אף על גב דרצונו בכך להיות מוקדם בבית הכנסת ולהיות מעשרה הראשונים, והוי בזה משום הידור מצוה בתפילה, אפ"ה לא התירו בזה את הריצה בשבת. ואין מותר לרוץ בשבת לבית הכנסת אלא כשזמנו בהול, באופן שאם לא ירוץ לבית הכנסת, לא יגיע לשם עד אחר שכבר התחילו להתפלל.
אבל באמת כבר השיג עליו בזה בספר בית מנוחה (עמ' ק"ח ע"ב, דינים השייכים להליכה לבית הכנסת בשבת), דמסתימת הפוסקים נראה דודאי גם אם אין זמנו בהול, מצוה לרוץ לבית הכנסת בשבת. והיינו מטעמא משום דרצונו בכך להיות מוקדם בבית הכנסת ולהיות מעשרה הראשונים, והוי בזה משום הידור מצוה בתפילה. ועיי"ש, שביאר את הטעם בהא דאביי לא אמר דלמיעל שרי למרהט אפילו בשבתא, היינו משום דאביי לא שמע הא דאמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי.
ונראה לי לחדש שיסוד זה נראה נמי כן מדברי הגמרא. דהנה אמרינן בגמרא ברכות שם: אמר רבי זירא, מריש כי הוה חזינא להו לרבנן. היינו בראשונה כשהייתי רואה את תלמידי החכמים, דקא רהטי לפרקא בשבתא, היינו שרצים בשבת לשמוע את הדרשה, אמינא קא מחליין רבנן שבתא. היינו אמרתי שהם מחללים את השבת. כיון דשמענא להא דאמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי, לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת, שנאמר (יהושע י"א י') "אחרי ה' ילכו כאריה ישאג", אנא נמי רהיטנא. אז אף אני התחלתי לרוץ.
ויש להבין בזה, מעיקרא מאי קסבר רב זירא, שיש בריצה זו משום חילול שבת. ואכן צריך לומר ע"פ מה שביאר רש"י (ברכות ו' ע"ב אגרא דפרקא), דעיקר קיבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם, הוא שכר המרוצה, שהרי רובם אינם מבינים להעמיד גירסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן, שיקבלו שכר. ולפי זה מדוייק הלשון "כי חזינא לרבנן", שהרי כולם אין מבינים את השיעור, ומצוותם רק בעצם הריצה לבית המדרש, שיש בזה משום הידור מצוה. ולכך היה סבור רבי זירא מתחילה, דאיכא בזה איסור משום חילול שבת, ולבסוף, כששמע שמותר לרוץ בשבת אף להידור מצוה, אמר שגם הוא בעצמו התחיל לרוץ בשבת לכך.
והנה הגם שביאר המהר"ל בספר דרך החיים (אבות פרק ה' משנה י"ד), כי עצם הריצה והליכה היא מצוה בפני עצמו, והלימוד היא מצוה בפני עצמו, ואם כן אין משם ראיה בנוגע לעניינינו, דהמדובר כאן לרוץ לצורך הידור מצוה. אבל מצאתי שהנצי"ב בספר העמק שאלה על ספר שאילתות, ביאר שם דהכוונה היינו דהריצה והליכה היא לצורך הידור מצוות הלימוד. דהנה זה לשון השאילתות (שאילתא א'): דקא אזיל לדבר הלכה, או לפירקא, או לבי מדרשא, או לתפילה, בשבת, מהו לפסוע פסיעה גסה, מי אמרינן כבוד שבת עדיף, ולא ליפסע, או דילמא, חבובי דבר הלכה עדיף, ושפיר דמי. וביאר הנצי"ב שם (אות י'), דהכוונה במה שאמרו לפירקא, דקא משמע לן רבותא בזה, דאף על גב שהוא אינו מן המבינים בדרשת הרב, וכמו שביאר רש"י, אפילו הכי מותר לרוץ בשבת, ואף על גב דאינו רק חיבוב והידור מצוות הלימוד. והוסיף הנצי"ב שם (אות כ"ז), דלכל מצוה קלה מצוה לרוץ בשבת.
דושה"ט
פינחס סאמעט
♦ ♦ ♦
בהלכות מעשר שני♦ עיון חדש בהגדרת מסורת העוף♦ בדין שתיית החלב כשרוב הבהמות עם סירכות♦ בדין דוחקא דסכינא האם הוא גם במזלג וכפית♦ קבורה בחו"ל בין קברות ישראל, או בארץ ישראל בבית קברות של גויים ח"ו, ובדין בזבוז ממון לקבור באר"י♦ תספורת קודם השלושים במקום צורך גדול והמסתעף