האם אכן אין אלו אלא 'דברי פרידה', או שמא מדובר בהספד לכל דבר?
בדברים להלן נבקש לבחון את גדרו ההלכתי המדויק של ההספד שאותו אסרו חכמים, ולבחון מתוך כך אם יש יסוד הלכתי להבחין בין דברי "הספד" ל"דברי פרידה".
♦
מהות ההספד ותכליתו
השולחן ערוך כותב (יורה דעה, שמד, א) ש"מצוה גדולה להספיד על המת כראוי", ומגדיר את מהותו כך: "ומצותו שירים קולו לומר עליו דברים המשברים את הלב, כדי להרבות בכיה".[2]כלומר, המטרה של דברי ההספד זה הנסיון להביא את השומעים לידי צער ובכי.
בדומה לכך מנוסחים הדברים גם בלבוש (יורה דעה, שמד, א): "מצותו שירים קולו שכן כתוב (יחזקאל כד, יז) האנק דום, ואמרו רז"ל (ירושלמי מו"ק פ"ג ה"ה) מכאן שהוא צריך לצווח על המתים, כלומר לומר עליו דברים המשברים את הלב כדי להרבות בבכייה". הש"ך הסביר (שמד, א) שחובת הרמת הקול של המספיד היא "כדי להרבות בכייה"ג, והוסיף ש"כל המוריד דמעות על אדם כשר הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחם בבית גנזיו".ד
אותה מטרה עצמה,[3][4]קרי הצורך לעורר את השומעים ולהביאם לידי עצבות ובכי, היא שעומדת גם מאחורי החובה לדאוג לכך שבעת ההלוויה ינכחו גם מקוננות, ונגנים המנגנים בחליל שקולו "מעורר הבכי".[5]
וכהגדרת בעל העקידת יצחק (ויקרא, סז) ש"מלאכת הנגון שעניינה להעיר השמחה או העצב... מהבכי והאבל כאומרו (ירמי' ט') קראו למקוננות וגו'. ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים".[6]
כפי שסיכם הרב אליהו בקשי דורון בשו"ת בנין אב (ו, נא), מהות ההספד ותכליתו היא "בראש ובראשונה התעוררות הבכיה והאנחה על סילוקו של המת", והרחיב שם בטעמו של דבר, וכי אין מדובר בהכרח בבכי הטבעי שבוכים האבלים המצטערים על מות קרוביהם, ואכמ"ל. (ראו בהערה).[7]
לאור הגדרה זו של מהות ההספד ותכליתו, מובן מדוע אין מספידים בימים שבהם מצווים אנו בשמחה.
אמנם המציאות היא שאין ההספדים המקובלים כיום דומים להספדים בזמן חז"ל. כשם שאיננו נוהגים עוד להביא נגנים שינגנו בהלוויה ומקוננות, כמנהגם של חז"ל, כך גם איננו מספידים עוד כדרך שהספידו בימי רבותינו. למעט מקרים יוצאי דופן (דוגמת מותו הטרגי של אדם צעיר, ממחלה, תאונה או מפעולת איבה וכו') שבהם יישמעו הספדים קורעי לב, לרוב המספידים בימינו אינם מרימים קול נהי, זעקה וצווחה, ודבריהם יתמקדו בתיאור מידותיו הטובות של הנפטר וכדומה. פעמים רבות ה'מספידים' אף יעלו זכרונות נעימים ממסכת חייו של הנפטר, לרבות סיפורים שמעלים חיוך על פני הנאספים.
ונראה שאין מקום לאסור משום כך אמירת דברי שבח על הנפטר, כל שהדבר אינו נעשה בסגנון ובאופן המעורר צער ובכי. ואף אם רגילים הכל כיום לכנות 'דברי פרידה' שכאלה בכינוי 'הספד', וזהו דרך ההספד הרגיל והרווח, אין בכך לאסור אמירת 'הספד', כל שאין בהם נסיון לעורר את השומעים לבכי וצער.
וכך אמנם כתבו מספר פוסקים שונים הלכה למעשה, וקבעו ש"פשוט הדבר דרק הספד אסרו רבותינו בהימים שהבאתי לעיל, אבל לאמר איזה דברי שבח על הנפטר, ולעורר בניו ובנותיו לילך בדרכי ה' ולשמור כבוד המת, בוודאי מותר, רק יזהר שלא לעורר נהי וקינים".[8] וכן כתבו שניים מגדולי רבני תימן בשו"ת דברי חכמים (חלק אבן העזר, ס' כב). לדבריהם "הספד לחוד וסיפור שבחי המת לחוד". "עיקר ההספד הוא מה שאומרים הוי, אוי ואבוי, צר לי עליך וכיוצא בדברים אלו... ולעולם סיפור שבחי המת בלי עירוב דברי הספד שרי בכל זמן ובכל ענין".[9]
וכך כתב גם בשו"ת משנה הלכות (ו, רט) שאין לערער על המנהג "שנהגו רבנים דפה ביום שאסור להספיד אומרים רק שבחים על המת, ואומרים דזה לא הוה הספד". שכן למען האמת אין באמירת שבחי הנפטר משום הספד, כל עוד הם לא נאמרים "בדרך הספד וקינה... גניחה וצעקה". לדבריו, שבחים הנאמרים בלשון גניחה וצעקה, "ודאי היינו הספד ממש", "אבל לאמור שבחים בלי צעקה וגניחה... לא הוי הספד דודאי שבחים לאו הספדא הם". וכן כתבו אף פוסקים נוספים.[10] והחילוק העקרוני בין ההספד שלנו כיום, לבין מהותו של ההספד שעליו דיברו חכמים, הוזכר אף בדברי פוסקים נוספים, אף שלא התירו בשופי לכל.[11]
ויתר על כן, אם אין באמירת דברי פרידה משום איסור של דברי הספד, הרי שיש להמליץ (ואולי אף לחייב) את אמירת הדברים משום כבוד המת.[12]
♦
האם אסור לומר דברי שבח מפני שמרגילין לאמירת הספד?
אמנם אף אם אין בדברי הפרידה הנאמרים בשבחו של הנפטר משום איסור הספד על המת, עדיין יש לדון שיש לאסור את אמירת הדברים מצד אחר. שכן, חכמים למדונו שביום שבו אין מספידים את הנפטר, שיש להתרחק מעניינים העשויים להרגיל ולהביא לידי אמירת דברי הספד.כך נפסק להלכה בשולחן ערוך (או"ח, תקמז סעיף א) שהיות ובחול המועד אסור להספיד את המת, לכן "אין מניחין את המטה ברחוב, שלא להרגיל את ההספד". ובדומה לכך מצינו שבראש חודש "אין נוהגין לומר צדוק הדין וקדיש שלא להרגיל ההספד" (לבוש אורח חיים סימן תכ סעיף ב). והמגן אברהם (תקמז ס"ק ח) העיר שיש ללמוד מכך שבימים כאלה שבהם אין אומרים צידוק הדין, שאין גם לומר "שבחו של מת דהא נמי מרגיל ההספד כשמזכיר שבחו, וא"כ אסור לדרוש עליו, אלא לחכם בפניו". ודבריו הובאו להלכה במשנה ברורה שם (תקמז ס"ק כו).[13] ואם כן, יש לומר שאמירת דברי פרידה ייאסרו מצד זה, וכלשון המשנה הלכות שהוזכר לעיל (ו, רט) "לאו משום דשבחים הוא הספד, אלא משום דהשבחים מרגילים ההספד". והמשיך שם וכתב שלא מצינו באחרונים שחלקו על דברי המגן אברהם, "וא"כ כיון דרבותינו הצדיקים הפוסקים האחרונים אשר מימיהם אנו שותים סגרו הדלת שלא להגיד שבחים מאן לא חש ליה לגרמיה לעבור על דבריהם". אמנם, לדעתו יש בכל זאת "קצת ללמוד זכות" על אומרי השבח על הנפטר בימים אלה, מכוח דברי הצל"ח שהתיר לספר בשבחיו של אדם חשוב.[14]
אמנם טענת המשנה הלכות כי האחרונים כולם קיבלו את דברי המגן אברהם אינה כה פשוטה, והמעיין בספר דרושי הצל"ח (דרוש ל) יראה שלפנינו 'מעשה רב' של ממש.
הצל"ח עצמו 'הספיד' בחודש ניסן את אחד מה'מובחרים' שבבני קהילתו, ולאחר שפתח את דבריו בציון העובדה שאין מספידים, המשיך והסביר לקהל השומעים שראוי לעשות כבוד לנפטר בהזכרת שבחיו: "והגם שבשאר ימות השנה אגרא דהספידא דלויי, להרים קול בכי וצעקה, לא כן היום שכבוד היום גורם, שלא לעורר הספד, רק להגיד שבח תהלת ומעלת האיש הנכבד הזה". הנודע ביהודה המשיך את דבריו וציין שלטענת המגן אברהם גם אין לומר דברי שבח, היות והם מרגילים להספד, אך חלק עליו בטענה שחכמים לא אסרו באופן גורף כל דבר המרגיל להספד. לטענתו, העיקרון המסביר מה נאסר ומה הותר על אף שמרגיל להספד, זהו העיקרון הפשוט הבא:
חכמים ביקשו שנכבד את כבוד הנפטר שקבורתו היא ביום שבו אין מספידים, ועל כן התירו את כל הנעשה לכבודו של הנפטר – דוגמת עצם ליווי המטה - אף אם יש חשש שהדבר עשוי להרגיל להספד, ומה שאסרו זה רק עניינים שאין בהם כבוד למת[15]: "דחז"ל לא רצו למנוע כבוד המת, ומה שהוא כבודו עושין לו חוץ מן ההספד אבל עכ"פ לא גזרו במה שהוא כבודו". לדעתו, עיקרון זה מחייב להגיע למסקנה שונה מזו של המגן אברהם, וכך לשונו: "ולכן נ"ל היתר להזכרת שבח, וכ"ז אפילו בחוה"מ וק"ו בימים הללו שהוא רק מנהג ואין לימים הללו רמז בתלמוד בבלי, ובפרט על אדם נכבד ויקר ערך".
אמנם מצינו מבין הפוסקים מי שכתבו וסתמו להלכה כדעת הצל"ח וכנגד דעת המגן אברהם. ראו בהלכות הספד בספר חזון למועד (ט, ד) שהרב חנוך זונדל גרוסברג כתב להלכה ש"מותר להזכיר שבחו של מת אפילו בחול המועד, וכל שכן בימי ניסן".[16]
אם כן, לפנינו מחלוקת האחרונים אם מותר לשבח את הנפטר בימים בחול המועד שנאסר בו ההספד, וכן ביתר הימים שאין מספידים בהם [אף שיש מקום לטעון שהמגן אברהם בעצמו דיבר רק על המועד ולא על ימים שאין אומרים בהם תחנון], ומנהג העולם בזה הוא הקובע, דפוק חזי מאי עמא דבר בענין של מנהג אבלות מפני הרחקת ההספד. ובפרט שלכולי עלמא אין מדובר באיסור מדברי התלמוד.[17]
ובדומה לכך כתב הרב דניאל יהודה טרביס (שו"ת תקנת השבים, חלק ב, סימן סו), שהיות וההספד הוא דברים שמעוררים לידי בכי, אין כל איסור באמירת דברי שבח על המת, "רק שהחמירו הפוסקים אפי' בדברי שבח שלא לאמרם דזה נמי מרגיל להספד", והוא "חידוש הפוסקים", על כן יש להתיר זאת במקום שאם לא ייאמרו דברי הספד כלל תיגרם מכך פגיעה גדולה במשפחה. והביא שם עוד שכן שמע להלכה מהרב שלמה זעפראני שיש להקל בראש חודש לומר דברי התעוררות שכוללים דברי שבח על הנפטר, "משום שעיקר מצות הספד הוא לגרום לצבור לבכות ולהרגיש צער על המת, ואילו כאן אומר רק דברי התעוררות. ואף על גב דהמ"א אוסר לומר דברי שבח מחמת שזה מרגיל להספד, זהו רק אם המספיד יודע לומר הספד כראוי, וגורם לציבור לבכות, אבל היום מעט רבנים יודעים להספיד כראוי, וכ"ש אם המספיד הכין דבריו ודאג שהם לא יגרמו לציבור לבכות, שאין לחשוש כ"כ שדברי שבח מרגיל להספד".[18]
אמנם מצינו רבים שחלקו על דברי המגן אברהם בנוגע לדין הנוסף שכתב שם מאותו הטעם עצמו, והתירו למעשה לדרוש בשבת ובמועד על חכם שנפטר, ולא אסרו מחשש שמרגיל להספד.
וכך כתב בחזון עובדיה (אבלות, א, רצא; יביע אומר ט, יו"ד, מו) שנוהגים לדרוש על תלמיד חכם בשבת שבתוך השבעה, "שנאספים בבית הכנסת, ודורשים עליו בקול נהי, לעורר את העם לתורה ולמצות ולחזור בתשובה".
וציין לדברי ספר בינה לעתים, שכתב שכך הנהיגו "גדולי הדור" למרות ש"בלי ספק כמה מן השומעים יתעצבו ויצטערו, והוא כעין הספד". והסביר הבינה לעתים שההיתר הוא משום ש"אין התכלית המכוון בזה אלא להתעורר לבקשת התיקון אל מעוותינו ולהשלים חסרון נפשינו ולהרהר בתשובה וכו'". והביא עוד משו"ת צפיחית בדבש (סי' כה) שכתב שהוראה זו פשטה "בכל תפוצות ישראל", וכי "המנהג מימי עולם להזכיר גם שבחיו של המת בתוך הדרשה, ואין לבטל מנהג קדמון כזה כדי לחוש להחמיר כדברי המג"א". והוסיף שם לשער שסברת המתירים נסמכה על ההכרה שאם אמנם הזכרת שבחי הנפטר מרגיל להספד, אולם מצד שני נצמחת מכך תועלת גדולה "שע"י זה ילמדו העם לעשות כמעשהו, ולתקן את מעשיהם ולחזור בתשובה, לכן לא ראו לאסור הדבר... וכן עמא דבר להיתרא".
וראו עוד בשו"ת פעולת צדיק (ג, כז) שהצדיק את המנהג לדרוש בשבת ובמועד על פטירת המת ולספר בשבחיו, וזאת "אף אם הוא בקול בכי" והדרשן "בוכה ומבכה אחרים". וציין לפסק הרמ"א שם ש"מי שיש לו עונג אם יבכה כדי שילך הצער מלבו מותר לבכות בשבת", ושכן יש לומר על "הדרשנים שבזמנינו שבוכים בתוך הדרוש כדי שילך הצער שבלבם, דאף הם מן המתנחמים ומצטערים בצרתם של אבלים, וכ"ש האבלים שבוכים בשמעם דברי המנחמים וכו'. וזהו עונג שלהם ומותר".
ולאור דבריו אלה יש מקום לשער שהמנהג לומר דברי פרידה על הנפטר, יסודו בתועלת הגדולה שראו שיש לדברים הן לכבודו של הנפטר והן לתועלת האבל עצמו, שבאמירת דברי ההספד מוציא את צערו מלבו. ויש לצרף לכך את דברי רב האי גאון שאם מונעים מן האדם להספיד את מתו, הרי שצערו הולך מתגדל. ובלשונו, שאם "אין אתה נד להם ומרויח כאב לבם בהספד - באין לידי צער גדול"[19].
עד כה עסקנו בשאלה אם דברי פרידה נאסרו משום שהם בכלל הספד. אולם גם אם נאמר שהמספיד עצמו מעורר בכי, עדיין יש מקום לדון אם ביחס לאבל עצמו נאמר איסור זה.
♦
האם אסור לאבל לבכות?
לדעת האגרות משה (א, קסה) כל האיסור שקבעו חכמים להספיד את המת לא נאמר ביחס לאבלים עצמם, שהם מחוייבים בכבוד הנפטר ורשאים להספיד אפילו בחול המועד. "ולכן באבל עצמו המחוייב בכבודו אף לעורר אחרים שיבכו מסתבר שיכול אף להספיד", וסיים דבריו בצריך עיון.[20]הרב פינשטיין הדגיש בדבריו שחכמים אסרו את ההספד במועד ולא אסרו את הבכי, ואדרבא, לדבריו האבל עצמו "מחוייב בבכי שלשה ימים, ועצם הבכי מצינו שאף לאחרים התירו, דנשים במועד מענות שהוא באופן שכולן עונות".
ויש לצרף לכך את דברי הרב שלמה קורח (עריכת שולחן עמ' רמב, ועריכת שלחן - ילקוט חיים חלק יב עמ' ערב), שהעיר "שבכל הלכות יום טוב, מועד ופורים וחנוכה וראש חודש, לא נזכר הבכי אלא מושג ההספד. והוא דבר פשוט כי בכי הוא דבר המסור ללבב בני אדם ורגשותיהם ולא שייך ציווי שיעצור אדם לבו ודמעותיו ולא אסרו אלא בדבר שהוא בידו ומעשיו של האדם כגון ההספד". ואת דברי הרב יהודה הרצל הנקין, בפתיחה שכתב לספר אש תמיד של בנו הרב איתם, הי"ד, שלא שייך "לתת שיעור לבכי", שכן "הבכי פורץ מהלב והוא לא נשלט". לדבריו, כל מה שנתנו חכמים שיעורים (שלושים יום לבכי) "לא אמרו לא לבכות אלא בדומה ללא להספיד, שאין לשאת דברים במטרה לגרום לאחרים לבכות, ובדומה לנשים שהיו מקוננות, אבל בכי הבא מן הלב לא שייך לקצוב לו שיעור".
♦
סיכום
לאור דברי הפוסקים שהובאו לעיל נדמה שההבחנה בין "הספד" ל"דברי פרידה" איננה משחק לשון או הערמה בעלמא לעקוף את איסור ההספד. יסודה נעוץ בהבנה שהגדרת ההספד שאסרו חז"ל הוא דברים שתכליתם לעורר נהי ובכי, ואילו דברי שבח, מוסר והתעוררות שאינם מכוונים לכך אינם בכלל האיסור.ממילא, ככל שאכן מדובר בדברי שבח והתעוררות שאינם מכוונים לעורר נהי ובכי, אין הדברים אסורים, ואדרבא יש בהם משום כבוד המת, ותועלת לשומעים.
אמנם יש באמירה שאסור להספיד כדי לחזק את ההכרה שיש להקפיד שאכן ייאמרו רק דברי פרידה ודברים בשבח הנפטר, שלא מתוך כוונה לעורר בכי כבדרך הספד, שאותו אסרו חכמים.[21] אלא אם כן המספיד הוא אחד האבלים עצמן, שאז אפשר לסמוך על דברי האגרות משה שלא אסרו ההספד באבל עצמו.
♦ ♦ ♦