גדר כלאחר יד במלאכות שבת

דין עשיית מלאכה בשבת בשינוי ('כלאחר יד') בשבת נדון במקומות רבים. במאמר זה ייערך נסיון להגדיר מהו השינוי המעשי הנדרש כדי להחשיב עשיית מלאכה כלשהי כמלאכה 'כלאחר יד', דרך דיון במקרים שונים העוסקים בשינוי, סיווגם וטעמיהם.
אין לראות בדברים או במסקנה הכרעה הלכה למעשה אלא הצעה לבירור ההלכה.
♦
א.

מקרים הנידונים בש"ס בגדר כלאחר יד

ישנם מקרים רבים הנידונים במסגרת דין כלאחר יד. ייתכן שיש סוגים או הבדלים בין המקרים הללו, כי ישנם כמה גדרים של כלאחר יד או שינוי במלאכות שבת. לקמן מקרים בהם נזכר דין כלאחר יד. מתוך עיון במקרים אלו יש לכאורה להעלות הגדרה איזה שינוי נדרש לשם היתר עשיה כלאחר יד במלאכות שבת.
א. שבת צ"ב. במשנה: "המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתיפיו חייב שכן משא בני קהת. כלאחר ידו, ברגלו, בפיו ובמרפקו, באזנו ובשערו ובפונדתו ופיה למטה בין פונדתו לחלוקו ובשפת חלוקו במנעלו בסנדלו פטור שלא הוציא כדרך המוציאין". בפירוש רש"י: "שכן משא בני קהת- בכתף ישאו, וימין ושמאל וחיק אורח ארעא". משמע מדבריו שעיקר הלימוד מבני קהת לנשיאה בכתף שאינה 'אורח ארעא', אך הוצאה בימין ושמאל הן כאורח ארעא, ואינן צריכות ללימוד זה. לגבי נשיאה בכתף, יש להבין מדוע אינה 'אורח ארעא', ומהו בדיוק הלימוד לחיוב מבני קהת.
ב. שבת ק"ד: במשנה לגבי מלאכת כותב: "לאחר ידו, ברגלו, בפיו ובמרפקו פטור". ובגמ' ק"ב. "בשלמא אימין ליחייב משום דדרך כתיבה בכך אלא אשמאל אמאי, הא אין דרך כתיבה בכך". מקושיית הגמ' ומהמשכה עולה שהכותב בשמאל פטור משום שאין דרך כתיבה בכך. יש להבין את השוני בין מלאכת כותב למלאכת הוצאה, בה שנינו "המוציא בין בימינו בין בשמאלו חייב".
ג. כתובות ס. "תניא רבי מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת. מאי טעמא- יונק מפרק כלאחר יד והמקום צערא לא גזרו רבנן". רש"י פירש: "שאין דרך בני אדם לינק אלא לחלוב ביד". בסוכה ל"ח: כתב רש"י: "אבל אתרוג דלאכילה קאי- כי מורח ליה מינשי ותליש ואכיל ליה, ואף אם אוכלו במחובר אין לך תולש גדול מזה". ומכך משמע שאכילה במחובר היא דרך תלישה (ואסורה מדאורייתא משום מלאכת קצירה). יש להבין זאת, כי גם בדין 'גונח יונק' נעשה המעשה בפיו של היונק, ומדוע אינו נחשב לדרך המלאכה (במקרה זה, מפרק משום מלאכת דישה).
עוד מובא בכתובות שם: "צינור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש, מאי טעמא מתקן כלאחר יד הוא", וברש"י: "ע"י שינוי ברגלו".
ד. שבת ע"ד. לגבי בורר בקנון ובתמחוי פירש רש"י: "פטור אבל אסור - מותר לכתחילה לא הוי דדמי לברירה וחייב חטאת לא הוי דכלאחר יד הוא דעיקר ברירה בנפה וכברה אבל ביד לא דמי לבורר כלל". בדברי רש"י לביצה י"ב: (ד"ה "אבל לא בטבלא") משמע שדרך הברירה היא בכמות גדולה "שאין דרך לעשות בכלים אלו אלא הרבה", לעומת קנון ותמחוי שאינן בכך. אחרונים דנו מהו בדיוק גדר 'אין דרך ברירה' שבקנון ובתמחוי.
ה. ביצה י"ג: "המולל מלילות של חטים מנפח על יד על יד ואוכל... אמר רבי אלעזר וכן לשבת". רש"י פירש: "וכן לשבת- אחת אחת לא הוי מפרק תולדה דדש דכלאחר יד הוא, אבל משקיבצן בידו הויא תולדת דישה וחייב". יש להבין מדוע מלילה או פירוק חטים בודדות נחשבים לדישה כלאחר יד.
ו. שבת ל"ט. בדין בישול בחמה כתב רש"י "דאין דרך בישולו בכך", וכבר דנו בכך אחרונים.
ז. פסחים ס"ו: מובא דין מחמר כלאחר יד. "מי שפסחו טלה תוחב לו (סכין) בצמרו". רש"י פירש: "כלאחר יד- שאין דרך טלה לשאת משאוי". בדין זה השינוי אינו נעשה במעשה האדם.
ח. בבכורות כ"ה. מובא שאין דרך לתלוש שער מן הבהמה, אך הדרך היא לתלוש נוצת עוף. רש"י שם: "כלאחר יד- דאין דרך לתלוש צמר אלא לגזוז".
ט. שבת ג. ברש"י "ידו לא נייח- הלכך כי הוציאה לא עקר מידי ואין דרך הוצאה בלא עקירה והנחה". יש להבין האם הכוונה בכך לגדר כלאחר יד בהוצאה.
י. שבת קנ"ו. לגבי מלאכת לישה כתב רש"י: "הכא גובלין כלאחר יד כדמפרש וזיל והנ"מ הוא דקא משני". השינויים המובאים בגמ': על יד על יד, נותן את השתית ואח"כ נותן את החומץ, עירבוב שתי וערב. יש להבין דין זה, שהרי בשינוי זה מותר לכתחילה לגבל.
יא. שבת פ"א. "אמר רבא אסור למשמש בצרור בשבת". ברש"י: "ומשני כלאחר יד - האי כדרך דקאמר רבא כדרך הממשמש בחול בלא שינוי משום השרת נימין, אבל כלאחר יד כגון אוחז צרור בשתי אצבעותיו שפיר דמי".
יב. שבת ע"ד: "אמר רבי יוחנן הטווה צמר שעל גבי בהמה בשבת חייב שלוש חטאות... רב כהנא אמר אין דרך גזיזה בכך ואין דרך מנפץ בכך ואין דרך טווי בכך". הגמ' מקשה מטווית העזים במעשה המשכן ותירצה "חכמה יתירה שאני". רש"י: "כדכתיב וכל אשה חכמת לב, אבל להדיוט אין דרכו בכך והוי כלאחר יד". יש להבין מה בין אומן להדיוט לעניין שינוי.
יג. בביצה ל"ג בדין קטימת קיסם לדעת חכמים אסור משום שבות, מסביר רש"י "אינו אלא משום שבות - דקטימה תקון כלאחר יד הוא ולא תקון מעליא הוא אא"כ מחתכו וממחקו בסכין". וא"כ יש להבין מדוע רבי אליעזר חולק בכך ומחייב חטאת.
יד. בשבת צ"ב. "המוציא משוי על ראשו פטור. ואת"ל אנשי הוצל עושין כן, בטלה דעתן אצל כל אדם". יש להבין מה הטעם שאם בטלה דעתם של אנשי הוצל, אע"פ שדרכם של אנשי הוצל באופן זה, אינו כדרך המלאכה.
טו. בדברי רש"י שבת מ"ו: ד"ה "איסורא" מובא: "... חריץ ליכא איסורא דאורייתא דחופר כלאחר יד הוא דחופר דאמר לקמן תולדה דחורש וחייב ה"מ כדרכו במרא וקרדום".
וכן בשבת צ"ד: לדעת רבנן הנוטל ציפורניו ביד פטור, ופירש רש"י: "בהא שנוטלן בידו ולא בכלי הוא דפטרי רבנן שאין דרך גזיזה בכך בחול", ולדעת ר' אליעזר חייב משום "שיכול לאמן ידו לעצמו לתקנו בלא כלי". במקרים אלו מדובר בשינוי בדרך המלאכה בכך שאינה נעשית בכלי. יש להבין אם זה דומה לגדר כלאחר יד שבשאר מקרים.
במקור הפטור בעשיית מלאכה כלאחר יד דנו האחרונים. מפורסמים דברי האג"ט (פתיחה אות ג') "דדוקא בשבת דכתיב ביה מלאכת מחשבת ע"כ כל שכתב כלאחר ידו או בשמאלו לאו מלאכת מחשבת היא", כלומר ישנו חסרון בגדר 'מלאכת מחשבת'. בשו"ת בסוף הספר אג"ט (קנ"ד אות ב') כתב: "בטעם הפטור כלאחר יד דמפרשים האחרונים באעה"ז משום מלאכת מחשבת ואינו מובן. וכתב כבודו ע"פ פרש"י ביצה י"ג: "מלאכת מחשבת - מלאכת אומנות"... דברי רש"י אינו בפשטות מובן וצריכין ביאור עמוק". הב"ש (אבהע"ז סי' קכ"ג סק"ד) הביא את דברי ספר התרומה והגמ"י שספר תורה שנכתב בשמאל פסול כמקור לפסול גט שנכתב בשמאל. ספר התרומה מביא בתוך דבריו ראיה לכך מדין כתיבה בשמאל בשבת. לכאורה, לפי הבנתו זו יש לומר שפטור כלאחר יד בכותב בשמאלו בשבת אינו משום מלאכת מחשבת בדווקא, כדלקמן.
♦
ב.

דין המוציא על כתפו

לעיל הובאו דברי רש"י שהלימוד ממשא בני קהת הוא לנשיאה על כתף שאינה 'אורח ארעא' ולא לנושא בימינו, בשמאלו ובחיקו. אחרונים התקשו בדבריו בכמה עניינים:
הפנ"י הקשה היאך למדו הוצאה שאינה כדרכה מן המשכן, הלא לדברי התוס' בריש המסכת מלאכות נלמדות מן המשכן דווקא כשיש סברא בלימוד זה. וא"כ אין סברא ללמוד הוצאה בכתף, שכן אינה כדרכה. הפנ"י מתרץ שלגבי משא בני קהת התפרש שנקרא מלאכה ועבודה (כן משמע בפהמ"ש לרמב"ם ג"כ). יעויין במנחת אשר שדן בדברי הפנ"י.
בשפ"א התקשה, שיש לחלק בין משא כבד למשא קל. הן משום שמשא בני קהת היה בארון ובמזבח, שהיו כבדים, הן משום שאין דרך העולם להוציא משא קל על כתיפו.
וכפי שהביא בספר ברכת אברהם על אתר את דברי הגמ' לקמן (קמ"ז.) "היוצא בטלית מקופלת מונחת לו על כתיפו בשבת חייב חטאת ולא סוחרי כסות בלבד אמרו אלא כל אדם", הרי שדרך לשאת משא על כתיפו.
גם הגרשז"א בספר מנחת שלמה (שבת צ"ב.) התקשה בדברי רש"י, כי משמע ממנו שגם הנושא משאוי קל כגון עפרון על כתפו מתחייב מגדר משא בני קהת. עוד הקשה שם, שאין הדבר תלוי בלימוד מפסוק אלא בסברא מהי דרך המלאכה.
לכן כתב בספר מנחת אשר (שבת סי ע"ו אות א'): "... ונמצא לפי זה מה דמשמע מרש"י דעל כתיפיו לאו אורח ארעא אין כוונתו דהוי כלאחר יד ושלא כדרך המוציאין, אלא דאינו עיקר צורת ההוצאה ולולי דמצינו הוצאה זו בבני קהת הו"א שלא חייבה תורה על אופן זה של הוצאה". סיוע להבנה זו הביא מדברי רש"י (שבת צ"ב:) בדין שניים שעשאוהו: "דלאו אורחיה", בפשטות אין כוונתו לדין כלאחר יד.
כך שממשא בני קהת לא למדו שנשיאה בכתף היא דרך מלאכה, ולא שנשיאה בכתף אסורה מדאורייתא אף שאינה דרך מלאכה, אלא שבמלאכת הוצאה ישנו חיוב בנשיאה בכתף, אף שדרך זו פחות נהוגה אצל המוציאים.
לכאורה, מדברי הריטב"א והר"ן על הש"ס (שבת צ"ב. על דברי רש"י) נראה שכוונת רש"י היא שנשיאה בכתף אינה דרך המלאכה. שהרי הם דנו באריכות בדברי הירושלמי שגם הוצאה בימינו, בשמאלו ובחיקו נלמדת מבני קהת, וכל אלו אינן כדרך המלאכה בודאי. אומנם הריטב"א מסכם: "ומסתברא שאין הירושלמי אלא אסמכתא בעלמא דלא צריך למילף מבני קהת אלא בכתפו דכתיב בכתף ישאו וכדברי רש"י".
אך עדיין ניתן להסביר את הסיפא בדברי הריטב"א, שלמדו ממשא בני קהת נשיאה בכתף בלבד, כך שההבנה השתנתה מעיקרה, ונשיאה בכתף היא דרך מלאכה, אך אינה 'אורח ארעא' - צורת הוצאה נהוגה, כדברי המנחת אשר.
ראיה גדולה לדברי המנחת אשר יש בשיטה להר"ן (שבת צ"ב.) "המוציא משאוי על ראשו פטור, לפי שאין דרך העולם אלא הדיוט שבהדיוטים, ואין דרך בני דעת מוציאין משאוי אלא על כתפן". מפורש שנשיאה בכתף היא דרך מלאכה.
אולם מפשטות דברי הריטב"א וחי' הר"ן על הש"ס נראה שהם הבינו את דברי רש"י כפשוטם, שנשיאה בכתף אינה דרך מלאכה ונלמדה ממשא בני קהת. אם נקבל את דברי הפנ"י דלעיל, שישנו לימוד מיוחד שהוצאה בדרך זו אסורה אף שאינה דרך מלאכה, כפי שמשמע מלשון הרמב"ם, עדיין יש להסביר גדר זה.
כך נראה שהבין בספר אג"ט (מלאכת לש אות ט' סקי"ד): "ודומה למ"ש רש"י צ"ב. בשם הירושלמי בהא דתנן המוציא בתוך חיקו וכו' חייב ובשם הירושלמי דכך היה במשכן. וע"כ שאינו דרך המוציאים דאם היה כדרך המוציאים לא היה צריך לומר משום דהוה במשכן" (חזרתו מסברה זו בהערה שם היא אליבא דהירושלמי, אך לבבלי סברתו זו קיימת, וכ"כ במלאכת גוזז אות ה').
עולה מכך מחלוקת (ע"פ דברי רש"י והראשונים שהביאוהו) אם נשיאה בכתף היא הוצאה כדרכה אם לאו. אך יש לדון אם כל משא, כבד או קל, דרכו בנשיאה בכתף.
להבנתו של המנחת אשר אכן דנים בנשיאה בכתף מסברה הרגילה בכל עשיית מלאכה כלאחר יד - אם מנהג עשיית המלאכה כך הוא. ואם כן, באופנים מסויימים נשיאה בכתף אינה דרך מלאכה, כפי שהדגים הגרשז"א "נשיאת עפרון על כתפו". לכן יהיה הבדל בין אופנים שונים של נשיאה בכתף לפי הבנה זו, ובאופן אחר וכגון, "היוצא בטלית מקופלת על כתיפו", ייחשב לדרך המלאכה, כפי שמשמע מדברי הגמ'.
אלא שלהבנת האג"ט והפנ"י עולה, שאף שנשיאה בכתף אינה דרך מלאכה חייבה התורה הוצאה באופן זה ממשא בני קהת. לפי זה יש לומר שאין הבדל בין אופנים של נשיאה בכתף, וכפי שכתב הקול רמ"ז (הביאו המעשה רוקח דלקמן) שחייבים במשא בכתף במשא כבד או קל (אא"כ נקבל את סברת השפ"א שהלימוד הוא למזבח, ארון וכד' - משאות כבדים).
בספר מעשה רקח (רמב"ם הל' שבת פי"ב הי"ב) הסביר שנשיאה בכתף היא דרך הסבלים בלבד, ולא לשאר בני אדם, ובפרט אנשים חשובים אין דרך לשאת בכתף. ולכן קראה התורה למשא בני קהת 'עבודה', לחייב בנשיאה בכתף אף לשאר בני אדם. לפי זה מדויקת לשון רש"י, שכתב על נשיאה בכתף 'לאו אורח ארעא' ולא כתב שהיא אינה כדרכה של מלאכה במפורש. לפי זה יש לדון במלאכה שדרכה להיעשות באופן מסויים בקבוצה מסויימת בלבד, אם תחייב את כלל בני האדם או ש'בטלה דעתן אצל בני אדם', כדלקמן.
באופן זה ניתן להבין את דברי רש"י, כפי שכתב בספר ברכת אברהם (עמ"ס שבת צ"ב. "בענין הוצאה כלאחר יד" ענף א' אות ג'): "והנראה בזה שגם לרש"י לא עלה על דעתו שנלמד מבני קהת גם על דבר שאין דרך כלל, אלא דסד"א דכיון שעיקר הוצאה ביד נחשב שלא כדרך הוצאה אם מוציאו על כתיפו גם אם זה בדבר כבד שמצינו שדרך אנשים לישא על כתפיהם, קמ"ל מבני קהת שחייב וכל כיוצ"ב שזה כבד ושלפעמים כן הדרך... לפי"ז אתי שפיר סוגיא דלקמן בטלית מקופלת אינו חייב על כתיפו אלא משום שגם בזה לפעמים הדרך כן כגון מוכרי כסות, ומה דסגי בכן י"ל דמקורו במתניתין".
בסיכום הדברים, יש שלוש שיטות בעניין:
א. נשיאה על כתף היא דרך מלאכה, וישנם כמובן אופנים שאינה דרך מלאכה, כפי מנהג בני אדם (מנחת אשר).
ב. נשיאה על כתף אינה דרך מלאכה, אלא שיש בה איסור תורה מכח הלימוד משא בני קהת (פנ"י ואג"ט). כפי נראה הסיבה לכך היא שדרך ההוצאה היא ביד ולא בכתף. כעין זה מצינו במלאכות אחרות חילוק בין עשייה בכלי לעשייה ביד, כדלקמן. הכתף נידונת ככלי למלאכת ההוצאה.
ג. נשיאה על כתף היא דרך מלאכה במשא כבד, למרות שדרך בני אדם אינה כך אלא רק הסבלים, וזהו הלימוד ממשא בני קהת. בעניין זה יש לדון ב'בטלה דעתן אצל בי אדם', כדלקמן. הסבלים נידונים כאומן העושה מלאכה בדרך אחרת משאר בני האדם.
לפי זה, יש לדון בגדר 'בטלה דעתם אצל כל אדם', באמצעותו מבחינה הגמ' בין מלאכה הנעשית כדרכה למלאכה הנעשית 'כלאחר יד', כדלקמן (אות י'). זאת, לפי ההבנה הראשונה והשלישית. על ידי כך, יתברר איזה שינוי במעשה המלאכה נדרש על מנת להחשיבו כמלאכה הנעשית 'כלאחר יד'.
לפי ההבנה השניה, ההבדל בין משא בכתף למשא ביד הוא כהבדל המוכר במלאכות שונות, בין עשייתן בכלי לעשייתן ביד (כפי שיידון בהמשך באות י"א). בירור בדין זה יכול לסייע לנידון דידן.
♦
ג.

מלאכות ביד שמאל

בעניין זה אריכות בדברי האחרונים. כבר הובאה לעיל השאלה מה בין כתיבה - בה שנינו שהכותב בשמאל אינה דרך כתיבה, להוצאה - בה שנינו "המוציא בין בימינו בין בשמאלו חייב".
על כך כתב בשיטה להר"ן (ק"ג. ד"ה "אמר אביי" בסופו): "ויש לומר דהוצאה מלתא שכיחא היא לשמאל כמו לימין, אבל כתיבה שהיא מלאכה דקה לאו אורח ארעא למיכתב בשמאל". וכן בדעת רבי יוסי שחיוב כותב הוא משום רושם, וחייב אף הכותב בשמאלו, פירש שם: "רבי יוסי היא - פי' ולא הוי רישום כלאחר יד דהא דרך לרשום בשמאל כבימין".
לפי סברה זו כתב בספר אג"ט (חלק התשובות, סי נ"ד אות ט'): "נראה לי פשוט דהמוחק בשמאלו חייב כמו המוציא... ודווקא הכותב שאינו יכול לכתוב בטוב בשמאל פטור... ולא הוצרכתי לכותבו אלא מפני שראיתי לאליה רבה בעניין פתיחת הספרים וסגירתו שכתוב אותיות על צד הדפין וכן בעניין שבירת העוגות לעשות בשמאל, ולי הדבר תימה".
האג"ט חולק על דברי אליה רבה ומחייב הן בפתיחת דפי הספר משום מוחק ובסגירתו משום כותב, סברתו היא ש"כתיבה זו דהיינו סגירה יוכל לעשות בשמאל כמו בימין וחייב כמו הוצאה ורשימה לר' יוסי".
אמנם בחיי אדם (שבת, כלל ל"ז ס"ה) דן בחיבור אותיות כסף לפרוכת משום כותב. בנוסף לנימוקים אחרים כתב: "וגם זה יעשה ביד שמאל, דהכותב בשמאל פטור דאין דרך כתיבה בשמאל". ובנשמת אדם ביאר: "כעניין שכתב א"ר בעניין שבירת העוגות דכתובין עליו אותיות בשמאל דהכותב בשמאל פטור". הרי שצירף את דעת א"ר להלכה.
סברת האג"ט מובנת - כשאופן עשיית המלאכת מקשה על עשייתה בפועל (ללא קשר לתוצאת העשייה) נחשב הדבר לשינוי, ולמלאכה כלאחר יד. סמך לכך דברי השיטה להר"ן שכתיבה היא 'מלאכה דקה', ולכן אין דרך עשייתה ביד שמאל. אך את דעתו של הא"ר יש להבין.
החיי אדם, שהביא את דעת הא"ר, כתב (שבת כלל ט' אות ב'): "כל אלו המלאכות אינו חייב עד שיעשה כדרך שעושין אותה מלאכה... מ"מ נ"ל דבין שעשה בימינו או בשמאלו חייב, חוץ מהכותב דפטור בשמאל". כלומר, בגוף ההלכות סתם שרק כתיבה בשמאל היא 'כלאחר יד', אך לא כדברי הא"ר שמחיקה או שבירת אותיות שבעוגה בשמאל נחשבות למלאכה 'כלאחר יד'.
כ"כ בתפא"י (כלכלת שבת כללי ל"ט מלאכות אות ג'): "וכ"כ הכותב בשמאלו פטור דאין דרך כתיבה בכך. ונ"ל דדוקא בכותב שדרך לכתוב רק בימין והו"ל שינוי. משא"כ שאר מלאכות כגון שהדליק נר ביד שמאלו חייב, מדדרך לעשות פעם בימין ופעם בשמאל, וראייתי דהאי המוציא בשמאלו חייב". לפי סברה זו בנידון בדברי הא"ר (חתיכת עוגה בשמאלו) אין לפטור משום שינוי, כי הדרך היא לחתוך בימין ובשמאל.
גם בספר אפיקי ים (ח"ב סי' ד' ענף ה' מלאכת כותב ד"ה "ונסתפקתי") סבר כדעת חיי"א שבשאר מלאכות לבד כותב חייב בשמאלו. ספיקו הוא במחיקה וכתיבה הבאות כאחד (נטל גגו של אות ח') שעשאן בשמאלו אם חייב, וסיים: "שוב ראיתי מביאים בשם א"ר דמוחק בשמאל פטור, ואין בידי לדעת טעמו בזה". לעומת זאת, המהרש"ם (דעת תורה לסי' ש"מ) הביא את דברי החיי"א וסיים: "ומ"מ לעניין כותב ומוחק צדקו דברי הא"ר".
אמנם יש החולקים על דעה זו. בספר מגן אבות (מלאכת בורר ד"ה "ונראה") הורה לברור עצמות דגים ביד שמאל. משמע שאין דרך מלאכת בורר בכך. גם בחי' הרא"ם הורביץ (פסחים ס"ו.) כתב בפשיטות שהשוחט בשמאל בשבת פטור. יתר על כן מובא בדברי ראשון, השיטה להר"ן (שבת ק"ל.): "... ולא מהדרינן במילה לעשותה בשמאלו או לשנות בה משום דלא חשבינן מילה בשבת דחייה אלא היתר גמור". פשוט בדברי השיטה להר"ן שמילה בשמאל היא בכלל שינוי, אכן מילה מצריכה דיוק ויש לראותה כ'מלאכה דקה' כדברי הר"ן.
מעין זה כתב בספר חידושים וביאורים (עמ"ס שבת סי' כ"ב אות ג'): "מהא דאיצטריך לאשמועינן דהמוציא בין בימינו בין בשמאלו חייב, ובתוספתא התולש בין בימינו בין בשמאלו חייב, משמע דבשאר מלאכות הרגילות בימין פטור בשמאל כגון התופר והקושר וכיו"ב... ואף אם לא יהיה ניכר שינוי בתוצאות התפירה נמי חשוב שינוי לעניין שבת דאף בכותב יפה בשמאלו פטור... ומיהו רוב מלאכות יש לדמות להוצאה ותלישה דאין אדם מקפיד עליהם בין ימינו לשמאלו". ובדומה לכך סיכם בשו"ת עמודי אש (סי' ה' קונטרס מועד ושבת אות ל"ב) ע"פ דברי השיטה להר"ן: "... ומדבריו יש ללמוד דגם מוחק חייב בשמאל דאינו מלאכה דקה ויוכל לעשות בשמאל כמו בימין. ובשאר מלאכות צריך לעיין אם הוא מלאכה דקה חייב רק בימין, וכשאינו מלאכה דקה חייב גם בשמאל".
אלו דברי הא"ר (סי' ש"מ סוס"ק י"א): "כתב בשמאלו או לאחר יד, ברגלו בפיו ובמרפקו פטור, ואפשר דהוא הדין למוחק לכן נ"ל דטוב לשבר העוגות הנ"ל בשמאלו וכן הספרים הנ"ל". לפי הא"ר יש להבין: מדוע פתיחת ספר שבו אותיות ביד שמאל נחשבת למחיקה שלא כדרכה, ומדוע סגירתו של הספר נחשבת לכתיבה שלא כדרך המלאכה, הרי עשייה באופן זה ביד שמאל אינה שונה או חריגה, כפי שכתב בתפא"י 'הדרך לעשות פעם בימין ופעם בשמאל'.
בסיכום הדברים יש שלוש דעות בדין עשיית מלאכות ביד שמאל:
א. דעת החיי"א, תפא"י ואפיק"י שרק במלאכת כותב נשנה דין זה שבכותב בשמאלו פטור, שכן אינו דרך מלאכה.
ב. דעת השיטה להר"ן, מגן אבות, רא"ם הורביץ, עמודי אש ובספר חידושים וביאורים, שגם במלאכות אחרות ייתכן היתר זה. כגון בשוחט, במילה (חיובו ג"כ משום נטילת נשמה), בבורר, וייתכן שגם קושר ותופר (כסברת החו"ב). כן כתב החזון יחזקאל בביאורו לתוספתא (שבת פ"י הי"א), וכן הסבירו בשו"ת יגל יעקב (או"ח סי' נ"ה) ובשו"ת זקן אהרון (להגר"א ואלקין, ח"א סי' י"ז) שבמלאכות אחרות, כגון שחיטה ומילה, המצריכות דיוק, עשייה בשמאל נחשבת לשינוי.
ג. דעת א"ר ומהרש"ם (כפי שסיים: "מ"מ לעניין כותב ומוחק צדקו דבר א"ר") שדין זה אמור בכותב ואפשר שגם במוחק. מכך הסיק הא"ר ששינוי בשמאלו אפשר ששייך גם בפתיחת וסגירת ספר, שהם משום מוחק וכותב. בספר חמדת ישראל (ס"ט:) הסתפק אם רק במלאכת כותב עשיה ביד שמאל נחשבת שינוי או גם במלאכת מוחק, לכאורה ספיקו הוא כשל הא"ר. בהבדל מהשיטה הראשונה דלעיל (חי"א וסיעתו) דרק כתיבה בשמאלו היא 'כלאחר יד', לשיטה זו גם מחיקה בשמאל וגם תולדות כתיבה (פתיחת ספר וסגירתו) בשמאל הן 'כלאחר יד'.
בהסבר השיטות כתב בחי' שבט הלוי (עמ"ס שבת קג. "עשיית מלאכות שבת בשמאל"): "ובעניותי דשלושה סוגי מלאכות לפנינו, הוצאה, כתיבה ושאר מלאכות. דודאי הוצאה דאין עושה שום פעולה ועשיה בנפעל רק מוציא חפצא וכיוצ"ב דעת תורה לחייב בין בשמאל בין בימין דמה נפ"מ בין ימין ושמאל... ולהיפך לעניין כתיבה פשיטא ליה להש"ס כאן דחייב דוקא בימין... והיינו טעמא דעצם מהות הכתיבה שצריכה דיוק גורם לפטור כשעושה בשמאל. איברא יש לעיין לעניין שאר מלאכות נהי דאי"צ דיוק כ"כ... אבל אין להכחיש דדרך האדם לעשותם בימין דוקא, כאשר עינינו רואות כיון שהימין היא הבעלת כח וממהר ומאמן מלאכתו בימין יותר מבשמאל... ולעניין מוחק בשמאל ודאי נראה דעת הגאון אבני נזר דדומה לשאר מלאכות יותר מבכותב... ודלא כא"ר שהתיר מחיקה בשמאל כמו כתיבה בשמאל והכרעת הגאון מהרש"ם כא"ר לפטור מוחק בשמאל כמו כתיבה צריכה ביאור".
ניתן להסביר זאת ע"פ דברי השיטה להר"ן, שכינה את מלאכת הכתיבה 'מלאכה דקה' לעומת מלאכת הוצאה. לפי זה יש לדון בשאר מלאכות אם עשייתן בשמאל משונה יותר מן הדרך המצויה במידה זו שתחשב עשית מלאכות אלו בשמאל 'שלא כדרך מלאכה'. שיעור ה'דקות במלאכה' שהזכיר הר"ן אינו ברור בשאר מלאכות, ובנקודה זו ישנה מחלוקת: יש שצמצמו את השינוי בשמאלו לכתיבה בלבד (חיי"א וסיעתו), ויש שהכלילו מלאכות נוספות שבהן העשיה בשמאל עדיין קשה יותר מהעשיה בימין (מגן אבות וסיעתו). השיטה לר"ן גופא כתב דין זה של שינוי בשמאל גם לגבי מילה, כאמור.
בחי' הר"י מלוניל (שבת ק"ג. ד"ה "בשולט") כתב: "... דהוצאה מילתא דשכיחא הוא לשמאל כמו לימין, אבל כתיבה שהיא מלאכה דקה, אימא לך דבשמאל פטור דלאו אורח ארעא למכתב בשמאל". הר"י מלוניל הוסיף על דברי הר"ן את מנהגם של בני אדם, דהיינו: מפני שכתיבה היא מלאכה דקה מנהג בני אדם לכתוב ביד ימין ולא בשמאל, לעומת הוצאה, השכיחה אצל בני אדם בימין ובשמאל.
את דעת הא"ר יש לבאר לכאורה ע"פ דברי ספר התרומה (סי' ר"ה): "וצריך לכתוב בימינו כדאמרינן וקשרתם וכתבתם, מה כתיבה בימין אף קשירה בימין ואפילו דיעבד פסול אם כתב בשמאל. דהא תנן בפרק הבונה הכותב בין בימינו בין בשמאלו שתי אותיות ופריך אין דרך כתיבה בשמאל ומשני בשולט בשתי ידיו... ובעניין זה צריך לכתוב סת"ם דנאמר בכולהו כתיבה, דאין לומר דווקא בשבת דגמרינן ממשכן אינו מועיל כלאחר יד, אבל בעלמא כשר, אין סברא לומר כן שיכתוב סת"ם כהלכתן בשבת לא יהא חייב. אומנם גבי שחיטה כתיב וזבחת ותנן נפלה סכין ושחטה פסולה, הא הפילה כשרה אפילו כלאחר יד, ואפילו הכי פטור בשבת משום דהוי כלאחר יד".
דעת ספר התרומה, שכתיבת סת"ם בשמאל פסולה משום שאינה דרך כתיבה, נידונה באריכות בדברי הפוסקים (או"ח סי' ל"ב ס"ה, יעויין בספר הלכה ברורה שם, בירור הלכה אות י'-י"א). שתי שאלות עולות מתוך דבריו: האם הוא הכריע למסקנה שתפילין שנכתבו בשמאל פסולות לכתחילה או בדיעבד, או שמא שהסתפק בכך. שאלה שניה היא מהו היסוד לפסול זה - הלימוד 'וקשרתם וכתבתם', או לימוד ממלאכת כותב בשבת, שיש להבינו במדויק בהקשר זה.
בא"ר (סי' ל"ב סק"י) כתב: "ולי נראה שלא לברך כדמשמע בב"י וב"ח. וכתב מג"א דאם שולט בשתי ידיו וכתב בשמאל כשר. ואיטר שכתב בימין פסול". מבואר, לדעת א"ר אין לברך על תפילין שנכתבו בשמאל (שלא כדעת הלבוש, יעויין במחה"ש סק"ד ביאור הדבר). דין המג"א שהביא מבואר בהערת הגרעק"א (על דברי המג"א בסי' ל"ב סק"ד). לפי הלימוד 'וקשרתם וכתבתם', גם בשולט בשתי ידיו צריכה הכתיבה להיות בימין, כפי הקשירה, אך לפי הלימוד ממלאכת כותב בשבת, בשולט בשתי ידיו גם בשמאלו הכתיבה היא כדרכה, ולכן התפילין כשרות. אם כך, נמצא לדעת מג"א הלימוד לפסול בדיעבד תפילין שנכתבו בשמאל הוא ממלאכת שבת, ואם כן זהו הלימוד העיקרי.
בתוך דבריו כתב בספר התרומה: "... דאין לומר דווקא בשבת דגמרינן ממשכן אינו מועיל כלאחר יד, אבל בעלמא כשר, אין סברא לומר כן שיכתוב סת"ם כהלכתן בשבת לא יהא חייב"
האחרונים (אבעה"ז ריש סי' קכ"ג בדברי הב"ש, הח"מ והפר"ח) הקשו על סברה זו, שכן בשבת 'מלאכת מחשבת בעינן', ולכן כתיבה בשמאל אינה דרך כתיבה, אך לעניינים אחרים (גט וסת"ם, עיי' בהגר"א שם שמדמה ביניהם) כתיבה בשמאל תיחשב כתיבה. לכן יש להבין את דברי ספר התרומה בזה.
לכן נראה שספר התרומה הבין מדברי הגמ' 'וקשרתם וכתבתם' שישנה דרך כתיבה הנוגעת לדיני תורה ככלל (לבוש בסי' ל"ב ס"ה הבין שזו אסמכתא לדעת ספר התרומה), וממלאכת כותב בשבת נלמד האופן המדויק של דרך כתיבה זו. לכן הוא הביא את שני הלימודים, ולכן הוא כתב שאין סברה לפטור בכתיבת סת"ם בשמאל בשבת. כך מובא בשו"ת הרשב"א (סי' אלף ק"כ משם רבינו יואל הלוי).
לפי זה, כתיבה בשמאל לעומת כתיבה בימין אינה דרך מלאכה, כעין ששנינו במלאכות אחרות שיש בהן דרך עיקרית ודרך משונה, כגון הגוזז בכלי לעומת הגוזז ביד וכד', אך לא מדין 'כלאחר יד'. ניתן לדמות את הכתיבה בימין לכלי המיועד לכתיבה, לעומת כתיבה בשמאל, שאינה דרך כתיבה כלל. בספר בית יצחק עמ"ס שבת לגרי"א ברטלר ביאר כך את דברי ספר התרומה (יעויין בשו"ת הר צבי או"ח סי כ"ה בביאורו לדברי ספר התרומה, אך ע"פ האמור בשו"ת חלקת יעקב או"ח סי' י"א יש לדחות ביאור זה).
כך שניתן להבין את דברי הא"ר שסגירת הספר בשמאל אינה דרך כתיבה, כי כל כתיבה בשמאל אינה כתיבה כדרכה כלל, גם לענינים אחרים בתורה (סת"ם וגט, יעויין בבהגר"א אבהע"ז סי קכ"ג). לגבי מחיקה הסתפק הא"ר אם כך הוא, כי מלאכת מחיקה נלמדת מכתיבה בעניינים רבים.
סיוע להבנה זו ניתן להביא מדברי האו"ש (שבת פי"א הי"ז). האו"ש מסתפק בשאלה אם רושם בשמאלו חייב או פטור מדין כלאחר יד. לצד אחד חייב, כי הדרך לרשום רישום פשוט בשמאל, ואינה 'מלאכה דקה' כדברי השיטה לר"ן, וכפי שכתב האו"ש :"דאין על התולדה דין האב לכל דבר אלא דמשתנה לפי היחס שיש לו שדרך הוא לרשום גם בשמאל". לאידך גיסא, יש סברה לפטור רושם בשמאלו, משום שרושם (לת"ק במשנה שהכותב שתי אותיות חייב, דלא כר' יוסי) הוא תולדה דכותב, ודיניו הפרטיים הם כפי שמצאנו במלאכת כותב.
בסיכום הדברים: כפי שביאר הגר"ש ואזנר בחידושיו, מחלוקת האחרונים בדין עשיית מלאכות שבת בשמאל היא מחלוקת בסברה מה מידת השינוי הנדרשת בעשיית המלאכה ועד כמה ניתן להרחיב את האמור בכותב בשמאלו למלאכת שבת אחרות. מלאכת כותב היא 'מלאכה דקה' (כלשון הר"ן), כלומר יש קושי ממשי בכתיבה בשמאל. על אף שהתוצאה יכולה להיות זהה לכתיבה בימין באיכותה, נדרש מאמץ בעשיית המלאכה (הכתיבה ביד שמאל) באופן זה. בשל מאמץ זה, כתיבה בשמאל היא מלאכה 'כלאחר יד'. בשאר מלאכות נחלקו אם אכן מתקיים עניין זה - קושי או מאמץ בעשיית המלאכה בשמאל הנדרש להשגת התוצאה מעשייה זו. מכך ניתן ללמוד שהשינוי בדרך עשיית המלאכה נוגע לתוצאת המלאכה (כגון בכותב בשמאל, התוצאה היא הכתב), אך אין צורך שיהיה שינוי בתוצאת המלאכה (הנפעל, כלשון האג"ט).
לפי ספר התרומה, כתיבה בשמאל אינה דרך כתיבה כלל, וכעין עשייה ביד מלאכות שעיקרן בכלי (כעין הנידון במשא בכתף לדעות מסויימות, כאמור לעיל).
♦
ד.

הוצאה, קצירה ודישה בפה

כבר הובאה הקושיה בנוגע למלאכה שלא כדרכה בפה - לגבי הוצאה שנינו במשנה שהמוציא בפיו פטור משום שאינה מלאכה כדרכה. ובכתובות ס. "תניא רבי מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת. מאי טעמא - יונק מפרק כלאחר יד והמקום צערא לא גזרו רבנן". רש"י פירש: "שאין דרך בני אדם לינק אלא לחלוב ביד", וגם כאן אין דרך חליבה בפה (ישנה מחלוקת לאיזה אב מלאכה שייכת חליבה). בבה"ל (סי' שכ"ח סל"ג ד"ה "ותניק") דן שחליבה מאדם לכלי או יניקה בפה מאשה אסורות מדאורייתא, כיון שהן נחשבות למלאכה כדרכה, משא"כ ביונק מן הבהמה.
זאת, לעומת דין "גונח יונק", בסוכה ל"ח: כתב רש"י: "אבל אתרוג דלאכילה קאי- כי מורח ליה מינשי ותליש ואכיל ליה, ואף אם אוכלו במחובר אין לך תולש גדול מזה". ומכך משמע שאכילה במחובר היא דרך תלישה (ואסורה מדאורייתא משום מלאכת קצירה).
גם לגבי הוצאה הריטב"א (שבת צ"ב.) מביא שהמוציא אוכלים בפיו חייב: "... דכיון דקא מכוין להוציאו כך מחשבתו משויה ליה מקום, דכיון דאחשבה לפומיה לעניין אכילה אחשביה נמי לעניין הוצאה". יש להבין סברה זו שכתב הריטב"א, כי משתמע שהוצאת אוכלים בפיו אינה דרך הוצאה, וחיובה הוא משום 'אחשביה'. לעומתו, בשיטה להר"ן כתב: "... דמחשבתו משויא ליה מקום, והא דפטרינן לעיל בפיו ובמרפקו היינו בכלים שאין דרך להוציא כלים, אבל באוכלין אורחיה הוא", בדבריו נראה שהוצאת אוכלים בפיו היא דרך הוצאה. יש להבין את דברי הריטב"א בעניין זה, שאף שאינה דרך הוצאה בכך, חייב בהוצאת אוכלים בפיו בשל סברת 'אחשביה'.
המג"א (סי' של"ו סקי"א) הביא את דברי רש"י "אין לך תולש גדול מזה", ופירש: "ומ"מ אפשר דאין חייב עליה דאין דרך תלישה בכך כדאמרינן ע"ג: שאם זרק אבן על האילן והשיר פירותיו פטור דאין דרך תלישה בכך אלא ביד או בכלי וה"ה במפרק ודש כה"ג ע"ש". במחה"ש (על דברי המג"א) הסביר את ספיקו של המג"א: מדברי רש"י בסוכה משמע שבתלישה בפה חייב כי היא כדרך מלאכה, אך מדבריו בשבת ע"ג: נראה שאין דרך תלישה בפה אלא בכלי או ביד בלבד, הלכך הסתפק בכך המג"א.
על דברי המג"א העיר בספר תוספת שבת (סי' של"ו סקי"ט): "... ובספר בכור שור כתב דרש"י לא אתי למעוטי אלא אם זרק אבן על האילן והשיר פירותיו, אבל אם נושך בשיניו אין לך תלישה גדולה מזו כדפירש"י להדיא". גם בשו"ת רב פעלים (ח"א סי' כ') הסיק מדברי רש"י כדעת הבכור שור. וכן הבין האו"ש (שבת פכ"א ה"ו) את דברי רש"י, שהתולש בפיו מן המחובר חייב, על אף שהקשה על כך מכמה מקומות. בספר אג"ט (קוצר סקכ"ט אות ג'-ח') קיבל את דעת הבכור שור והאריך להסבירה.
חלק על כך המ"ב (שעה"צ סקמ"ג): "ומכל מקום לעניין חיובא מסקי כמה אחרונים דלית בהו, בין אם תולש ברגלו או בפיו, והוא מתוספתא פ"י דשבת". כן הוא בחיי"א (כלל י"ב ס"א): "הקוצר דבר ממקום גידולו בין שקצר ביד או בכלי חייב, ובפיו אסור" ובשועה"ר (סי' של"ו סט"ז). ובמפורש חלק על דעת הבכור שור בשו"ת מהרי"ל דיסקין (קו"א אות ל"ו).
נמצא אם כן, בהבנת דברי רש"י בדין תלישה בפיו מחלוקת אחרונים. יש המחייבים מדאורייתא כי באופן זה הוא התלישה היא כדרכה (בכור שור וסיעתו), ויש האוסרים מדרבנן, כי בשינוי זה התלישה אינה כדרכה (החיי"א וסיעתו).
לשיטת הבכור שור, יש להבין את דין "גונח יונק", שבו מפורש בגמ' שמדובר ב"מפרק כלאחר יד הוא". מלאכה זו נעשית בפה, וא"כ מדוע פשוט בגמ' שאינה כדרכה.
ביאור להבנה זו כתב בספר אג"ט (מלאכת קוצר סקכ"ט אות א'-י"ד) באריכות. נסכם הבנה זו בקצרה:
א. ע"פ דברי רש"י התולש מן המחובר חייב חטאת, כלומר התלישה היא כדרכה. למרות שבמקורות אחרים (לגבי אכילת טבל וחלב) יש לדון אם אכילה מן המחובר היא אכילה כדרכה, תלישה בפיו לאכול מייד ("בשביל למהר אכילתו" כלשונו) היא דרך מלאכת תלישה.
ב. סמך לסברה, במלאכת הוצאה בפיו שמחשבתו משויא ליה מקום, וכן מחשבתו משויא ליה דרך הוצאה, כיון שדרכו בהכרח באופן זה. וכ"כ: "... רק טעמו של רש"י כיון ששכח ואף על פי כן אוכלו בפיו שרוצה תיכף לאוכלה תיכף בזה חייב".
ג. דין "גונח יונק". לכאורה הסברה נותנת שאף בזה ננקוט ש"מחשבתו משויא ליה מפרק" (כלומר, מדאורייתא). טעם אחד, שהחלב אינו אוכל אלא רפואה, לכן אין מקום להחשיב יניקה בפיו לדרך אכילה, כי אין הדרך בדוקא לאכול חלב כך. הצורך לרפואה אינו מחשיב את היניקה למפרק כדרכו.
ד. סברה נוספת - בחליבה לרפואה הדרך היא כשהחלב רותח בלבד. לכן נידון כדרך אכילה לאלתר, שאין בו משם דש. אך חלב זה הוא אוכל, גם כן ובזה הדרך לחלוב לאכילה אינו בשעת יניקה אלא להיפך. ולכן 'גונח יונק' נחשב למפרק כלאחר יד, בעוד תולש בפיו לאכילה ייחשב למלאכה כדרכה.
ה. סברה אחרת - מיגו שנחשבת דרך לצורך אכילה נחשבת דרך לצורך תלישה, משום שהוא 'ממהר אכילתו כך'. ובשל כך יש בכך 'מלאכת מחשבת', ואין שינוי פוטר. משא"כ יניקה בפיו שהיא לצורך רפואה, אין מיגו כזה, כי במצב זה אינו דרך אכילה, כאמור.
לכאורה, ההבדל בין דברי הריטב"א והשיטה לר"ן (שבת צ"ב:) שהובאו לעיל הוא ההבדל בין שני ההסברים של האג"ט.
הסברים אלו כתבם בספר בני ציון (סי' של"ו סקי"א). ובקצרה - דרך אכילה מחשיבה תלישה ממחובר בפיו בפועל לדרך תלישה, כי כך היא אכילתו וכוונתו. או, באופן אחר, דרך אכילה מוסיפה לתלישה ממחובר בפיו כוונה, כך שגם אם התלישה אינה כדרכה, יש בה 'מלאכת מחשבת', משום שכך היא דרך האכילה. וכיון שפטור כלאחר יד נובע מהעדר 'מלאכת מחשבת', במצב זה אין חסרון זה.
אומנם, כפי שהעיר בשו"ת מהרי"ל דיסקין (קו"א אות ל"ו), התלישה והאכילה הן שתי פעולות שונות ונפרדות, הלכך אין סברה שמפני שהאכילה היא כדרכה תיחשב גם התלישה בפיו כדרכה.
והנה, בנשמת אדם (כלל י"ב אות א'), על אף שחלק על מסקנת האג"ט וסבר לפטור בתלישה בפה משום שהוא כלאחר יד, האריך להסביר את מחלוקת האחרונים בדין זה והביא יסוד דומה לדברי האג"ט: "... ונ"ל דגם זה תליא בפלוגתא דבסי' ש"כ ס"א ברמ"א במוצץ בפיו וא"כ י"ל דה"ה תולש". הרמ"א שם מביא: "... אבל מותר למצוץ בפיו מן הענבים המשקה שבהן וכ"ש בשאר דברים, ויש אוסרין למצוץ בפה מענבים וכיוצא בהם". המג"א (סק"ב) והט"ז (סק"ב) הסבירו את דעת המתירים, שיניקה מן הבהמה דרכו בכך, אבל סחיטת ענבים בפיו אין דרכו בכך. בעניין זה נמצא שדרך האכילה מפקיעה מידי איסור סחיטה, ולהבנת הנשמ"א גם מתלישה. הלכך תולש בפיו פטור, כי היא בדרך אכילה. יסוד זה דומה לסברת האג"ט. אלא שלמחמירים בסי' ש"כ בדברי הרמ"א יש לאסור בנידוננו.
עד כאן הבחנה אחת בדין תלישה בפיו. ישנו הסבר אחר של הנשמ"א לביאור העניין: "והנה י"ל דתליא בפלוגתא דבדף ק"ז אמרינן הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר חייב, ומפרש רבא משום עוקר דבר מגידולו וע"ש ברש"י וזהו שיטת הירושלמי, ולפי זה בודאי אף בתולש בפיו חייב עכ"פ משום עוקר דבר מגידולו דזה דומה לנטילת נשמה דהעובר ושולה דג ממים דאין חילוק אם הוא ביד או בדבר אחר. אבל לפי מה שכתב הרשב"א בשם רמב"ן דלא קיימ"ל כהירושלמי, ונ"ל עוד ראיה לזה מדף ע"ג. מאן דשקיל פיסא ונתר תמרי דאמר ר"א אין דרך תלישה בכך. ש"מ דאע"ג דעכ"פ עוקר דבר פטור משום דקוצר אינו אלא במה שדרך לקצור".
הראיה מדף ע"ג. נידונה באחרונים (הא"ר הביאה, ודן בה באג"ט). ברש"י שם מובא שאין דרך תלישה אלא ביד או בכלי, ולא בזריקת אבן לדקל. לכאורה ניתן לדייק שבפה אין דרך תלישה, אך בשו"ת רב פעלים הנ"ל דן באריכות שאין לדייק דווקא כך (וכן הביא מכמה אחרונים).
אך מתליית המחלוקת דברי הראשונים בשבת ק"ז יש לדון באופן אחר להסבר המחלוקת בדין תלישה בפיו. לדעת רש"י, המדלדל עובר במעי הבהמה עובר משום קוצר - עוקר דבר מגידולו, ואם כך גם בתולש עובר משום עוקר דבר מגידולו. לגבי מלאכת קוצר אין הבדל באופן העשייה, ביד או בפיו, שניהם נחשבים כדרך המלאכה. לדעת רמב"ן ורשב"א מדובר בנטילת נשמה, ולפי זה בתלישה בפיו אין משום קוצר, ויש להבדיל בדרך המלאכה בין עשייתה בכלי או ביד לבין עשייתה בפיו, שאז המלאכה כדרכה. וא"כ רש"י, המפרש (סוכה ל"ח) שבתלישה בפיו עובר באיסור תורה, לשיטתו שיש בכך משום קוצר, ולכן גם בפיו המלאכה היא כדרכה. לפי זה יובן מדוע הכריע החיי"א להקל בדין תלישה בפיו ולהחשיבה כמלאכה לאחר יד, כי העיקר כדעת הרמב"ן והרשב"א.
לפי מהלך זה, קצירה בפה היא כדרך המלאכה, לעומת תלישה בפה (משום דש או גוזז, כן הוא לדעת רמב"ן ורשב"א), שאינה דרך מלאכה. בשו"ת יבי"א (ח"ד או"ח סי ל"ח אות ו') הביא את דברי הטל אורות (מלאכת קוצר) שרש"י המחייב בתלישה בפה כיון שמכוון לאוכלו במחובר מחשבתו משויא ליה מקום, ואכילתו זו מחשיבה תלישה בפיו כדרך מלאכה, בשונה מדין "גונח יונק", שכן לדעת רש"י איסור חולב הוא משום דש ולא משום קוצר. ושם הקשה הגרע"י: "ומ"מ קשה דאמאי לא נילף דמהניא מחשבתו לגבי דש מדאמרינן הכי גבי הוצאה ותלישה".
דעת ספר טל אורות במילואה מובאת במלאכת דש ("כלל המוציא יין" עמ' 128 ואילך), שם הוא הוכיח שדעת רש"י שחולב ומפרק (שבלשון הש"ס) אסורים משום דישה. וכן בדין "גונח יונק מפרק כלאחר יד הוא". במלאכת קוצר ("כלל המוציא" עמ' 105) חילק בין קצירה, שבה 'מחשבתו משויא ליה מקום" וקצירה בפיו היא דרך קצירה, משא"כ בדישה. בכך יישב את דברי רש"י, שבסוכה ל"ז: לגבי תלישה בפיו כתב "אין לך תולש גדול מזה", לעומת דברי רש"י בדין "גונח יונק": "שאין דרך בני אדם לינק אלא לחלוב ביד". חילוק זה דומה לחילוקו של הנשמ"א.
לכאורה, את קושיית הגרע"י ניתן להסביר, שלא בכל מצב שבו 'מחשבתו משויא ליה מקום' לעניין אכילה נוכל לומר שהמלאכה (קצירה או דישה) היא כדרכה, כי צריך שמחשבה זו תהפוך את עשיית המלאכה בפיו, שהיא שינוי, לדרך מלאכה. בקצירה, שעיקרה בעקירת דבר מגידולו, מסתבר שאם היא נעשית בפה לשם אכילה די בכך כדי להחשיב את הקצירה בפיו לדרך מלאכה, כי עקירת הגידולים התבצעה ממה נפשך באופן מספיק דיו לאכילה. בדישה אין הדבר כן. הגם שפירוק חיבור האוכל מהפסולת בפיו הביא לידי אכילה, לא בכל אופן פירוק כזה יספיק לאכילה. בקצירה, די שתתרחש עקירת הגידולים מחיותם בדרך מספקת כדי שתיחשב דרך זו מלאכה כדרכה. משא"כ בדישה, שבה התכלית היא פירוק האוכל המחובר, וכשמלאכה נעשתה בפיו, אף שהביאה לידי אכילה, העשייה בפיו אינה מספקת לתכלית המלאכה בכל גווני.
בשיבולי הלקט (סי' צ') מובא: "והנותן בשר במרק או שורה פתו ביין ומחזיר לפיו ומוצץ היין חושש אני לו מחטאת וכ"ש המוצץ בפיו משקה של ענבים וכיוצא בהן. וכ' אחי ר' בנימין נר"ו דאין במציצת בשר ופת ולא במוצץ משקה מפירות או מענבים דרך סחיטה כלל... וכ"כ בעל הדברות זצ"ל ואפילו למצוץ מן הענבים מותר לכתחילה שאין דרך סחיטה בפיו, אבל יניקה בפה לכתחילה אסור וכל דבר שאין דרכן בכך לא גזרו ביה ואינו תולדה". הרי שלעומת יונק בפיו, שאסור מדרבנן, שינוי הנעשה במציצת ענבים בפה אינו דרך סחיטה כלל ומותר לכתחילה. לקמן, לגבי מלאכת טחינה או לישה, יובאו שינויים במעשה המותרים לכתחילה.
בסיכום הדברים: נחלקו אחרונים אם תלישה בפה היא דרך מלאכה או מלאכה כלאחר יד. הסיבה להחשיבה כדרך מלאכה היא משום שבמצב זה היא גם דרך אכילה, הלכך דרך האכילה באופן זה משנה את גדרו של השינוי. הסבר אחר הוא חילוק בין קצירה למלאכות אחרות.
לפי הבנתו של החיי"א, דין 'כלאחר יד' משתנה בין אבות מלאכה שונים. באותו המעשה (אכילה בפיו) יש לראות שינוי המספיק להחשיבו 'כלאחר יד' אם הוא משום קוצר, אך לא אם נדונו כתולדה למלאכת דש. יסוד זה, שהשינוי במעשה נדון לפי אב המלאכה, מתבאר ע"פ דברי הרמב"ן לקמן (אות ח'). לפי זה, שינוי במעשה המלאכה הוא ביחס לאב המלאכה, לכן נדרש שהשינוי יהיה בצורת המלאכה שבמשכן, ולא בכל שינוי בעשייה תיחשב עשיית המלאכה ל'כלאחר יד'.
לפי הבנתו של האג"ט (לכל שלוש ההבחנות שכתב בין 'גונח יונק' לתולש בפיו), מעשה התלישה בפיו הוא שינוי בעשיית המלאכה, אך אין בו חסרון משום 'מלאכת מחשבת', כי התכלית למעשה זה היא האכילה. לעניין אכילה זו יש כוונה של התולש בפיו, וישנן סיבות שונות (שלוש הסברות הנ"ל) שכוונה זו תחשיב את התלישה בפיו לעשיית מלאכה כדרכה. לפי זה, שינוי בעשיית המלאכה נחשב למלאכה 'כלאחר יד' כשהשינוי פוגם בייחוס כוונת העושה לתכלית המלאכה. הבנה זו נובעת מהבנתו היסודית של האג"ט בגדר דין 'כלאחר יד', כדלקמן (אות י"ג).
♦
ה.

שינוי במלאכת בורר

מובא בגמרא (שבת ע"ד.): "בורר ואוכל ביד בורר ומניח ביד, בקנון ובתמחוי לא יברור ואם בירר פטור אבל אסור, ובנפה ובכברה לא יברור ואם בירר חייב חטאת". רש"י פירש: "פטור אבל אסור - מותר לכתחילה לא הוי דדמי לברירה, וחייב חטאת לא הוי דכלאחר יד הוא דעיקר ברירה בנפה וכברה, אבל ביד לא דמי לבורר כלל".
יש להבין את גדר השינוי בברירה בקנון ובתמחוי. האם מדובר בגדר כלאחר יד שבכלל מלאכות שבת (כפשטות דברי רש"י), או שמדובר בפטור ייחודי למלאכת בורר. הנפק"מ לכך בדברי הפוסקים היא בבורר בקנון ובתמחוי ומניח לאחר זמן. אם מדובר בדין כלאחר יד הדבר אסור מדרבנן. אולם להבנה אחרת בגדר זה, ברירה בקנון ותמחוי דומה לברירה ביד, בכך שהיא דרך אכילה ואינה דרך ברירה (ורק משום שדומה לנפה וכברה, גזרו בקנון ותמחוי מדרבנן), אך במניח לאחר זמן תיחשב ברירה זו לדרך ברירה גמורה, ולכן האיסור במצב זה יהיה מדאורייתא. לפי זה יש להבין מדוע ברירה בקנון ותמחוי אינה מלאכה כלאחר יד, כבשאר מלאכות שבת שבהן נעשה שינוי.
מפורש הדין בשיטה להר"ן (ד"ה "אלא אמר רב יוסף"): "ויש מפרשים דבקנון ותמחוי דפטור אבל אסור ה"מ כדי לאכול לאלתר הא לבו ביום חייב חטאת, וכן נראה דס"ל לקמן לרב ירמיה דבקנון ותמחוי לבו ביום חייב חטאת ולאלתר אסור. וכן נראה מההיא דפ"ק דביצה המולל מלילות וכו'". לפי זה, הבורר בקנון ותמחוי לאלתר שדינו פטור אבל אסור הוא משום שאינו דרך ברירה אלא דרך אכילה, אך גזרו בכלים אלו משום נפה וכברה, כדלקמן. כשבורר בקנון ותמחוי שלא לאלתר נחשב לדרך ברירה מן התורה. לפ"ד השיטה להר"ן יש להבין מדוע הברירה בקנון ותמחוי אינה מלאכה כלאחר יד האסורה מדרבנן.
והנה הריטב"א (שבת ע"ד. ד"ה "ובקנון ובתמחוי") כתב: "... ועוד אדרבה יותר הוא דרך ברירה בקנון ותמחוי ונפה וכברה כדמוכח בפ"ק דביצה". נראה בדבריו שברירה בקנון ובתמחוי היא כדרך המלאכה (וכן משמע מדבריו למסקנת הסוגיה לדעת רב המנונא ואביי, שבקנון ותמחוי לבו ביום חייב חטאת).
כן משמע גם בצל"ח (ביצה י"ד: ד"ה "ואני") שבברירה בקנון ותמחוי פטור אבל אסור בבורר לאלתר, אך הבורר לבו ביום חייב חטאת, כדין בורר ביד לבו ביום (שהרי רק לעניין ברירה לאלתר חילק בין ברירה ביד לברירה בקנון ותמחוי, ומיניה למד לברירה ביו"ט). וכן בלבוש (סי' שי"ט ס"א): "... בקנון ובתמחוי שאין דרך ברירה בכך, לאוכלו מיד פטור אבל אסור. ואין עיקר דרך הבוררים אלא הבורר לאוצר שכן דרך כל הבוררים זורקין את הפסולת ואוצרין את הפירות כמו זורה את התבואה, אבל הבורר לאכול לאלתר אין זה דרך ברירה".
מובא בספר שיבולי הלקט (סי' צ"ב, הובא בב"י בסי' שכ"א, וכן בספר המכריע סי' כ"ג): "... כדאמרינן גבי בורר בנפה וכברה חייב, בקנון ובתמחוי דהוי שינוי פטור אבל אסור, ביד דהוי שינוי מותר לכתחילה". נראה מדברים אלו שהבין שברירה ביד היא שינוי גמור ולכן מותר לכתחילה, אך לבו ביום חייב בבורר בידו, וא"כ הוא הדין לבורר בקנון ובתמחוי לבו ביום. חילוקו של שיבולי הלקט בין ברירה בקו"ת וברירה ביד נאמר בבורר לאלתר בלבד.
כן ביאר את דברי הראשונים (רמב"ן, ר"ן וריטב"א) בספר חידושים וביאורים (שבת סי' ל"ד את ד'), וכפי שמשמע בדברי המ"ב (סי' שי"ט סק"ט-י').
אולם בדברי רש"י שהובאו לעיל: "פטור אבל אסור - מותר לכתחילה לא הוי דדמי לברירה, וחייב חטאת לא הוי דכלאחר יד הוא דעיקר ברירה בנפה וכברה, אבל ביד לא דמי לבורר כלל", נראה שהפטור בברירה קנון ותמחוי הוא מגדרי מלאכה שלא כדרכה "כלאחר יד" (אמנם מדברי רש"י בביצה י"ב: ניתן להבין אחרת, כדלקמן).
כפי הנראה, כך הבינו אחרונים: מהר"ם קאזיס (שבת ע"ד.), שכתב "בקנון ותמחוי פטור אבל אסור בכל גווני", היינו לאלתר ולבו ביום. גם הפמ"ג (ראש יוסף ביצה י"ד:) נקט כך בפשיטות שבקנון ותמחוי פטור אבל אסור גם בבורר לבו ביום, משום שאינו דרך המלאכה. וכן הבין בדברי רש"י בספר אול"צ (ח"א סי' כ"ז אות ד').
הרמב"ם כתב (שבת פ"ח הי"ב): "הבורר אוכל מתוך פסולת או שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובירר מין ממין אחר בנפה וכברה חייה, בקנון או בתמחוי פטור ואם בירר בידו לאכול לאלתר מותר".
בספר אג"ט (בורר סק"א אות ב'): "ומדברי הרמב"ם משמע מדבריו דבקנון ותמחוי אוכל מתוך פסולת אפילו לאכול לאח"ז אין בו חיוב חטאת, וגרוע לעניין חיוב מביד אם בורר לאכול לאחר זמן אף דלעניין איסור לאכול לאלתר חמור מיניה". במקום אחר (מרקד סק"ה אות ו' בהערה) כתב שהרמב"ם הסיק דין זה מדימוי קנון ותמחוי לסודרין, שברירה בהם היא שינוי גמור.
הסתפק בעניין זה בספר תהילה לדוד (סי' שי"ט אות י"ז). בדברי רש"י הנ"ל הבין שברירה בקו"ת היא מגדרי כלאחר יד, כבכל מלאכות שבת, וגרועה מבחינה זו מברירה ביד. לכך הבורר בקו"ת לבו ביום פטור אבל אסור. כמו כן, הסיק שכך היא דעת הפמ"ג (מש"ז סק"ו), שדימה ברירה בקו"ת למשמר בסודרין, ששניהם בגדר מלאכה כלאחר יד, ואף לאחר זמן פטור אבל אסור (אלא שבקו"ת לאלתר גזרו אטו נפה וכברה, משא"כ בסודרין), וכפי שהובאה דעתו מדבריו בראש יוסף הנ"ל.
אם כן, ישנה מחלוקת בגדר הברירה בקנון ובתמחוי. לפי דברי הר"ן והריטב"א, ברירה בקו"ת אינה בגדר מלאכה כלאחר יד, ואילו לפי דבר אג"ט (בדעת הרמב"ם) ופמ"ג (בדעת רש"י) ברירה זו היא כלאחר יד.
מפירוש רש"י (ביצה י"ב: ד"ה "אבל לא בטבלא") בהסבר צורת הכלים הקנון והתמחוי ובאופן הברירה באמצעותם, יש להסיק מתוך דבריו שם לגבי טבלא, נפה וכברה: "... שאין דרך לעשות בכלים הללו אלא הרבה", שהברירה בקנון ותמחוי נחשבת לדרך ברירה, אלא שהיא "על יד על יד - מעט מעט". ולפי דברי רש"י האלו ניתן לבאר גם את דברי רש"י בשבת ע"ג. שהובאו לעיל, בדרך אחרת.
באג"מ (או"ח ח"א סי' קכ"ד) ובאול"צ (ח"א סי' כ"ז) הסבירו ע"פ דברי רש"י בביצה שבקנון ובתמחוי הכלי מסייע לברירה, אך לא ביעילות שישנה בנפה ובכברה. לפי זה, אין מדובר בשינוי מדרך הברירה 'כלאחר יד', שהוא מעשה משונה, אלא בדרך שונה במלאכת בורר, ע"י כלי משני ולא כלי עיקרי. וזה כעין החילוק שיידון לקמן בין מלאכות שעשייתן בכלי ולא ביד. בקו"ת מדובר בדרך ברירה, אך ברירה בכלים אלו לאלתר היא דרך אכילה.
לענייננו, אין כאן שינוי של ממש באופן עשיית המלאכה, כפי שהגדיר האג"ט בהקדמתו 'שינוי בפועל' את המלאכה. ועובדה היא שלא בטלה דעתם של הבוררים בקנון ובתמחוי אצל כל אדם, כפי שיבואר גדר זה בדין 'כלאחר יד' לקמן.
לפי החולקים וסוברים שברירה בקו"ת נחשבת 'כלאחר יד' ממש, יש לומר שדרגת הקושי בברירה באופן זה מספקת כדי להחשיב דרך עשייה זו כלאחר יד. כפי שבכל מלאכה, הוצאה או דישה, בה שינוי אצל פועל המלאכה נחשב 'כלאחר יד'. לעניין זה, מלאכה שדרכה להיעשות בכלי מיועד, הנעשית בכלי אחר שאינו מיועד לכך, נחשבת למלאכה 'כלאחר יד' בשל הקושי הנלווה לעשייה בדרך זו. כעין דברי רש"י (שבת מ"ו: ד"ה "איסורא") לגבי מלאכת חופר, כפי שיבואר לקמן (אות י"א).
♦
ו.

המולל מלילות בודדות

בגמ' ביצה י"ג: מובא: "המולל מלילות של חטים מנפח על יד על יד ואוכל... אמר רבי אלעזר וכן לשבת". רש"י פירש: "וכן לשבת - אחת אחת לא הוי מפרק תולדה דדש דכלאחר יד הוא, אבל משקיבצן בידו הויא תולדת דישה וחייב". בהמשך הגמ' פירש רש"י: "אלא מאי אית לך למימר - אע"ג דלמעשר הויא מלאכה, לשבת לא הוי מלאכה דמלאכת מחשבת שהיא מלאכת אומנות אסרה תורה שנסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן בויקהל והתם מלאכת מחשבת כתיב".
בר"ן (על הרי"ף לביצה ה.) ובטוב"י (סי' שי"ט ס"ז) מובאת מחלוקת אם היתר זה של מלילה בשינוי נאמר רק ביו"ט או גם בשבת (כדעת הרי"ף). בשו"ע (סי' שי"ט ס"ו-ז') מובא: "אין מוללין מלילות בשבת, אבל מולל בשינוי מעט בראשי אצבעותיו. היו לו מלילות מער"ש מנפח מיד ליד ואוכל, אבל לא בקנון ותמחוי".
גם לדעה שהיתר זה הוא גם בשבת (משום שהותרה דישה לאלתר כלאחר יד) וגם לדעה שהיתר זה הוא בי"ט בלבד (ובשבת אסור מדרבנן כדין דישה כלאחר יד), פשוט הוא שמלילה זו אינה כדרך המלאכה.
יש להבין מדוע מלילה בראשי אצבעותיו וניפוח מיד ליד נחשבים למלאכה שלא כדרכה, וכן את דברי רש"י ש'מלאכת מחשבת שהיא מלאכת אומנות אסרה תורה'.
האריך בעניין זה בספר אג"ט (מלאכת דש סקכ"ח). בביאורו הוא הביא מחלוקת ראשונים אם המלילה נחשבת לשינוי או שהיא הותרה מגדרים אחרים במלאכת דש (אות י"ב שם - שאינו מפרק את כל הקליפה באופן זה או שבדרך זו הדישה היא לאלתר). לדעת רש"י הביא את פירוש אדמוה"ז בשועה"ר (סי תק"י בקו"א אות א'): "... משמע משום שמולל השבולת והזרע נופל מאליו הוי דש כלאחר יד, אבל אם היה מפרק הזרע בידו הוי דש גמור, וכן משמע ממה שכתב רש"י... ומפרכין קטניות פירוש שמפרך השרביטים והזרע נופל מאליו", וכן הוא בשועה"ר סי' שי"ט ס"ט.
נראה שכך ניתן להבין מדוע מעשה המלילה נחשב לשינוי, וכן ניפוח על יד על יד. אכן דישה ביד היא מלאכה כדרכה (ולא רק בכלי, כפי שהוכיח אדמוה"ז שם), אך באופנים אלו פירוק הפסולת מהאוכל לא נעשה ישירות באמצעות היד, אלא בדרך עקיפה שיש בה קושי בהשגת התוצאה. (גם אם התוצאה הסופית זהה- פירוק הקליפה מן האוכל ואין הבדל בנפעל, כהגדרת האבנ"ז יעויין בתשובתו שהובאה בס' אג"ט סי' קנ"ה אות ב'.)
לפי זה יבוארו דברי רש"י שמלילה אינה בגדר מלאכת מחשבת כי אינה 'מלאכת אומנות', היינו שדרך מעשה המלילה אינו מעשה אומנות, אלא דרך חריגה.
בשו"ת רב פעלים (ח"ב סי' מ"ב) כתב בדין זה: "הרי לך דהמולל בראשי אצבעותיו חשיב שינוי קצת, דהכי קרי ליה מרן ז"ל בשו"ע שינוי מעט, והטעם כי בידיו ממש דהיינו בכף ואצבעותיו ביחד הוא אסור מדברי סופרים, ולכן אם מולל בידיו שמשנה למלול רק בראשי אצבעותיו דלא ניחא ליה תשמישתיה להכי חשיב שינוי מעט ואינו חשוב שינוי גמור, מפני שתשמיש זה גם כן עושהו בידיו ולא בדבר אחר".
מעין זה מובא בגמ' שבת פ"א. "אמר רבא אסור למשמש בצרור בשבת". רש"י שם פירש: "ומשני כלאחר יד - האי כדרך דקאמר רבא כדרך הממשמש בחול בלא שינוי משום השרת נימין, אבל כלאחר יד כגון אוחז צרור בשתי אצבעותיו שפיר דמי". השינוי במקרה זה הוא באחיזה במקצת ידו ולא בכל ידו, כפי המתבאר בדין מולל בראשי אצבעותיו.
לסברת האג"ט והבא"ח ישנו קושי בעשיית המלאכה בדרך זו. התוצאה - פירוק הפסולת מהאוכל - תושג גם במלילה בראשי אצבעותיו, אך בעשייה בדרך זו, הקושי משפיע על השגת התוצאה (לפי האג"ט פירוק האוכל מהפסולת נעשה מאליו, לבא"ח 'לא ניחא תשמישיה').
♦
ז.

בישול בחמה, תלישה מעציץ שאינו נקוב ומחמר כלאחר יד

בשבת ל"ט. לגבי בישול בחמה פירש רש"י: "דשרי - דאין דרך בישולו בכך".
בספר אג"ט (שו"ת בסוף הספר סי' קנ"ה אות ב') הבחין בין מלילה לבישול בחמה: "... ואם המלילה חשיב שינוי בנפעל למה קורא אותו כלאחר יד, ועוד נסתר מהמבשל בחמה עצמה דמותר לכתחילה משום שאין דרך בישול בכך. ופרשתי דאף דכל שלא כדרכו אסור לכתחילה הכא הוה שינוי בנפעל. ואם המלילה חשיב שינוי בנפעל גם בשבת יהיה מותר כמו לבשל בחמה".
מדיוק דברי רש"י נראה שישנו הבדל בדין זה, כיון שהוא לא כתב שהוא "כלאחר יד" אלא ש"אין דרך בישול בכך".
בספר אג"ט (מלאכת האופה סקמ"ג אות ג'-ד') מסביר שבבישול בחמה ישנו שינוי בנפעל. כלומר, לבישול בחמה אין תוצאה דומה לבישול באש. לכן אינו בגדר 'כלאחר יד' במלאכות שבת, שבו פטור אבל אסור משום 'מלאכת מחשבת אסרה תורה'. בישול בחמה דומה לזריעה בעציץ שאינו נקוב, מעשה הזריעה הוא כדרכו, אך הזריעה גופה שונה מן הרגיל.
כן כתב באג"מ (או"ח ח"ג סי' נ"ב) שאין כוונת רש"י שבישול בחמה הוא מלאכה שלא כדרכה (כגון הוצאה שלא כדרכה בשבת צ"ב. וכד'), אלא שאין להחשיב בישול בחמה לתולדת מבשל שבמשכן כלל (לפי זה הסביר באופנים שונים את דין תולדות חמה). כן משמע מדברי הנוב"י (יו"ד תנינא סי' מ"ג, ובצל"ח פסחים ע"ד.), וכ"כ הגרשז"א (מנחת שלמה ח"א סי' י"ב הערה 4).
אמנם האג"ט במקום אחר (שו"ת בסוף הספר סי' ג' אות כ"ב) פירש ע"פ הסברו של אדמוה"ז לדין מלילת שיבולת דלעיל: "... וצריך לומר כיון שמתבשל מאליו אח"כ שלא ע"י מעשיו לא גזרו בכלאחר יד כזה, וכה"ג כוחו בכרמלית לא גזרו". לפי הסבר זה השינוי בבישול בחמה הוא מדין 'כלאחר יד'.
לכאורה, הן מלשון רש"י (שלא כתב שמדובר בבישול 'כלאחר יד' בדווקא) והן מסברה, פשוטה יותר ההבנה שבישול בחמה אינו שינוי מדרך המלאכה, כי בעשיית הבישול אין שום שינוי. בפועל, הבישול נעשה באותו האופן בין בחמה ובין באור (וכן בתולדות חמה ואור), השינוי הוא בתהליך הבישול ובתוצאתו ולא במעשה האדם.
אם נדמה בין מלילת מלילות לבישול בחמה, כפי דברי האג"ט, בישול בחמה ייחשב כמלאכה לאחר יד, כי יש עיכוב בתהליך הבישול בחמה לעומת האש, ויש בכך הגדרה אחרת של עשיית הבישול.
כפי שכתב באג"ט, יש לדמות בישול בחמה לתלישה מעציץ שאינו נקוב. דין זה מובא בגמ' (שבת ק"ח.): "התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור, התם לאו היינו רביתיה הכא היינו רביתיה". בפירוש רש"י שם: "ושאינו נקוב פטור - משום דלא מחובר בקרקע עולם הוא", "לאו היינו רביתיה - דאין דרך זריעה שם, אבל אלו שאמרנו הוא עיקר גידולן".
בחיי אדם (שבת, כלל י"א בנשמ"א סק"ב) הבין שכוונת רש"י "אין דרך זריעה שם" היא שתלישה מעציץ נקוב אינה דומה לאב מלאכת קצירה, ולא לגדר 'כלאחר יד' במלאכות שבת. כך הסביר גם בספר דברות משה (עמ"ס גיטין פ"א סי' ו' ענף ב') את דברי רש"י.
לעומת זאת, באג"ט (זורע סק"ט אות כ"ג, ובעיקר במלאכת אופה סקמ"ד אות ד') הבין בדברי רש"י שמדובר בפטור מדין 'כלאחר יד' שבמלאכות שבת: "... אבל הזורע בעפר בעציץ שאינו נקוב שזורע גרעינים שאינן מצומחין, הרי יכול לעשות כן תיכף בעציץ נקוב ע"כ הוי זריעה שלא כדרכה ופטור וכבר בארנו כן במלאכת זורע סקכ"ג. נמצא דבעניין הצמיחה אין שינוי בנפעל לבין נשרה במים, דנשרה במים ג"כ אינו מחובר לקרקע, רק בפועל יש שינוי שלשרות הדרך לעשות, והוא שינה וזרע בעציץ שאינו נקוב שאין הדרך לעשות כן, וכיון שאין שינוי רק בפועל ע"כ אסור מדרבנן כמו בכל מלאכה כלאחר יד".
הרי שהבין את דברי רש"י כאמור, שהפטור בתלישה וזריעה (במלאכת זורע הנ"ל כתב שזריעה נלמדת מכל שכן מתלישה) הוא משום שהן 'כלאחר יד' בעציץ שאינו נקוב. השינוי לפי הבנתו אינו בנפעל - בזרע או בקרקע בהם מתבצעות הזריעה והתלישה, אלא בפועל, באדם שהעדיף לעשות כן בדווקא, לזרוע בעציץ שאינו נקוב על פני קרקע. זהו חידוש לעומת ההבנה הפשוטה שמעשה הזריעה אינו שונה מן הרגיל בדרך זו, הטמנת זרע בקרקע.
כן כתב במנחת אשר (שבת סי' ע"ה אות א'): "אלא פשוט מאד שאין כוונת רש"י שם לגדר שינוי דכלאח"י דהרי אין כאן שום שינוי במעשה הקצירה אלא דאין איסור קוצר אלא בדבר שהוא מחובר לקרקע כדרך העולם ולא בחיבור שהוא שונה במהותו".
עוד יש לדמות לדין בישול בחמה את המובא בפסחים ס"ו.: "... מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו". רש"י פירש: "... ואין זה משאוי לעבור עליו משום שביתת בהמתו דלאו אורחיה בכי האי מלאכה ובעניין זה הביאו סכיניהם". בהמשך הגמ' מובא: "והלא מחמר כלאחר יד הוא". רש"י פירש: "שאין דרך טלה לשאת משאוי". עוד כתב רש"י שם: "כגון זה שאינו מחמר גמור אלא כלאחר יד ואין כאן אלא שבות ואפילו שבות דידיה לא חמיר כשאר שבות דכל כלאחר יד לא שכיחא".
מפורש בגמ' שהמניח סכינו בצמר הטלה אינו עובר משום שביתת בהמתו ומחמר, כי היא 'כלאחר יד'. בספר קה"י (פסחים סי' נ"ב) הקשה על כך, שהרי השינוי אינו נעשה במעשה האדם אלא בדרך המשא של הבהמה. יתר על כן, פטור 'כלאחר יד' הוא מדין מלאכת מחשבת, וגדר זה אינו שייך בבהמה, שאין לה דעת וכוונה. לכן הסביר: "והנראה בזה דבאמת איסור מחמר הוא בהשתתפות מעשי האדם עם מעשה בהמתו כדאמרינן בשבת שם לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך ופירש"י ז"ל ואיזהו מלאכה הנעשה ע"י שניהם זו היא שהיא טעונה והוא מחמר. נמצא דשפיר מועיל ענין השינוי בטעינת הבהמה למחשביה לגבי מעשה האדם כלאחר יד, שגם ההחמרה של האדם מחשבא מחמר שלא כדרכו שאין דרך לחמר באופן זה".
בספר שערי יצחק (לגר"י פלאקסר, פסחים סי' י"ב אות א'-ב') האריך בעניין זה ויישב את קושיית הקה"י באופן אחר: מתוך דיוק דברי רש"י משמע שהשינוי הוא בטלה ("שאין דרך טלה לשאת משאוי"), לכן הגדרת השינוי היא בנפעל, כלומר בתוצאת המלאכה, ולא בפועל (האדם העושה את המלאכה). כן הסביר שם את דין הזריעה בעציץ שאינו נקוב - שהוא שינוי בנפעל, דהיינו בתוצאת הזריעה.
גם כאן אין שינוי בעשייה גופה, אלא שינוי כלשהו בנפעל (טלה, לעניין מחמר ושביתת בהמתו) נחשב לשינוי בפעולה בגלל הגדרת האיסור.
בשלושת המקרים האלו, נחלקו אחרונים אם שינוי בנפעל יכול להיחשב לשינוי בעשיית המלאכה עצמה.
אפשר (כדברי החיי אדם והמנחת אשר לגבי זריעה בעציץ שאינו נקוב, האג"מ לגבי בישול בחמה והשערי יצחק בדין תוחב סכין בטלה) ששינוי מסוג זה אינו מוגדר מלאכה 'כלאחר יד', אלא שינוי שהוא בגדרי המלאכות גופן.
אך אחרים (אג"ט במלאכת זורע בדין בישול בחמה וזריעה בעציץ שאי"נ, קה"י לגבי תוחב סכין בטלה) מבארים כי במקרים אלו השינוי בנפעל הוא מדין 'כלאחר יד'. לשיטה זו יש לבאר: הרי אין שינוי ברור בתוצאת המלאכה (במחמר לאחר יד ישנה הוצאה של הסכין לרה"ר, לגבי בישול בחמה יש לדון אם הוא דומה לבישול באור)? לכן נראה שהשינוי הזה נידון כסוג של שינוי בעושה המלאכה, בפועל. הבחירה באמצעי מסויים (חמה לצורך בישול, עציץ לזריעה וטלה למשא) היא שינוי בעשיית ע"י האדם העושה אותה. בדרכים אלו אין יעילות מלאה להשגת התוצאה בהשוואה לדרכים הרגילות. לכן נחשבים דרכים אלו למלאכה 'כלאחר יד'.
♦
ח.

תלישת שער בהמה ונוצת עוף והוצאה בלא עקירה והנחה

במשנה (בכורות כ"ד:) מובא שמותר לתלוש שער מן הבכור, ואין בכך משום גזיזה בקדשים. בגמ' בהמשך מובא שתלישת כנף מן העוף אסורה ביו"ט משום "דהיינו אורחיה", ומשמע שתלישת שער מן הבהמה היא גזיזה כלאחר יד.
הרמב"ן (הל' בכורות י"ח.) כתב: "... כיון דמסקנה דתולש משום גוזז הוא, לא הוי משום עוקר דבר מגידולו דהוא תולדה דקוצר אלא תולש מן הקרקע. אבל כל דתליש מן בעלי חיים משום גוזז הוא דמחייב בלחוד, ומשום הכי כי הוי כאורחיה כגון עוף חייב משום גוזז, ואי לאו אורחיה הויא מלאכה כלאחר יד ופטור ואע"ג דהוי כאורחיה לעקור דבר מגידולו".
וכן כתב הרמב"ן באריכות בחידושיו לשבת ע"ד: ד"ה "הא דאמרינן". והוסיף בתוך דבריו לחלק בגזיזה בבהמה בין גזיזה ביד לגזיזה בכלי: "ולאו אורחיה דגזיזה אלא בכלי", אך בעוף גם גזיזה ביד היא 'כלאחר יד'.
מדברי הרמב"ן עולה, שתלישה מן העוף נחשבת למלאכה 'כלאחר יד' לעומת תלישה מן הבהמה, רק למסקנה שבתלישה זו יש משום גוזז ואין חיוב משום קוצר. לו היה בתלישה משום קוצר, תלישה מן העוף היתה נחשבת למלאכה כדרכה. כך שגדר 'כלאחר יד' תלוי באב המלאכה. בגזיזה גופה יש הבדל בין כלי ליד בבהמה, כלומר דרך גזיזה בבהמה בכלי ולא ביד.
יש להבין את דעת הרמב"ן. הרי אם נדון גזיזה מן בהמה למלאכה שלא כדרכה, כלומר לעשייה חריגה או משונה - נכון יהיה הדבר בין אם נגדיר איסור זה כקוצר או כגוזז, כי יש שינוי בפעולת האיסור גופה.
בס' קה"י (שבת סי' מ"א) הסיק ע"פ דברי הרמב"ן שגדר 'כלאחר יד' הוא בשינוי לא בעשיית מעשה האיסור אלא בשינוי מגדר המלאכה: "ומוכח דענין אין דרכו בכך, אין אנו משגיחים על אותה מעשה אם דרכו בכך אלא משגיחים על האב, אם דרכו של האב בסגנון כזה, והוא באמת חידוש גדול, ולפ"ז הכ"נ במבשל בחמה אם נחשבהו למאלכת מבשל שפיר אמרינן דאין דרך בישול בכך".
ונראה שמשום כך הבין בספר דבר אברהם (ח"א סי' כ"ד אות ח') שאין כוונת הרמב"ן לומר שהתולש מן הבהמה עושה מעשה 'כלאחר יד', אלא שאין דרך זו בגדרי המלאכה, וכפי שדייק מלשון הרמב"ן בבכורות "שאינו אורחיה" של המלאכה (בכך חלק על דברי מהריט"א בביאורו לרמב"ן בבכורות).
גם החזו"א (בכורות סי' כ"א סק"ז) הסביר כך את דברי הרמב"ן: "ולמאי דמסיק דהוי כלאחר יד נראה דאינו כלאחר יד ממש כמו דכל מלאכות בשינוי אינו חייב עליהן דהכא תולש לאו שינוי גמור הוא, דהא בקוצר חייבין על קוטף ותולש אפילו במידי דלאו אורחיה וכמש"כ תוס' בסוגין. אלא גוזז מיוחד טפי, וכל שמשנהו לתלישה במידי דלאו אורחיה לא הוי בכלל תולדת גוזז". וכן ביאר בספר מנחת אשר (שבת סי' ע"ה אות ב') את דעת הרמב"ן.
לכאורה, אין להקשות על הבנה זו מדברי הרמב"ן גופא (הן בבכורות והן בחידושיו לשבת) שנקט לשון 'כלאחר יד' לגבי הגוזז מן הבהמה ביד, משום שכוונת הדבר אברהם היא שכיון שאין דרך גזיזה בכך במלאכות גוזז, אין מקום לאסור מה"ת כמלאכה כדרכה. ולכן רק דומה דרך זו למלאכה 'כלאחר יד', אך אינו משום שנעשה שינוי במעשה בפועל המחשיב מעשה זה כ'לאחר יד'.
יעויין בשיטה להר"ן (שבת ע"ד: ד"ה "תולש"): "... ופריק דלא דמי דשאני עוף דאין לו גזיזה ותלישתו זו היא גזיזתו, אבל בבהמה דאורחה בגיזה אינו חייב בקדשים עד שיגזוז... בבהמה דאיפליגו בה אינו חייב בשבת על תלישתה עד שיגזוז דתלישה דבהמה לאו היינו גיזה". מלשונו של הר"ן משמע כדברי הדב"א והחזו"א שהובאו, שתלישה מן הבהמה ביד אינה דרך תלישה כלל בגדרי המלאכה, כי עיקר המלאכה בגזיזה בכלי, ואין זה משום גדר 'כלאחר יד', דהיינו שינוי במעשה המלאכה.
אמנם דרך אחרת בביאור דברי הרמב"ן כתב בספר נתיב חיים (שבת סי' י"א, לרה"ג אלתר חיים קנובליך): "והנראה בזה דלמדנו מדברי הרמב"ן יסוד חדש בפטור כלאחר יד בשבת, דהא דקימ"ל דשינוי פוטר במלאכות שבת אין פירושו שינוי במעשה שנעשה עכשיו, רק פירושו דצריך שיעשה שינוי בצורת המלאכה כפי צורתה במשכן, כלומר פעולת שינוי שלגבי המלאכה במשכן נחשבת לשינוי שלכ"ד". על פי זה, יש לבאר שפעולה כלשהי תיחשב שינוי לגבי מלאכת גזיזה, אך לא לגבי קצירה. הטעם הוא שיש צורך שפעולת השינוי תהיה בגוף המלאכה כפי שהיתה במשכן. לכאורה, הכוונה לצורת המלאכה ביחס לתכליתה. כעין זה כתב הגראי"ה קוק באגרות הראי"ה (תש"פ ותשפ"ד), כפי שיבואר לקמן (אות י"ג).
בעניין זה יש להבין את דברי רש"י (שבת ג.) "ידו לא נייח - הלכך כי הוציאה לא עקר מידי ואין דרך הוצאה בלא עקירה והנחה".
בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סי' נ"ט) דן בדברי רש"י אלו. בתחילת דבריו כתב: "הנה מלשון רש"י שכתב שאין דרך הוצאה בלא עקירה והנחה, משמע הטעם דבעינן עקירה והנחה הוא משום דבלא זה הוה מלאכה שלא כדרכה. אבל לעלם איכא שם מלאכת הוצאה גם בלי עקירה... והנה כבר ראיתי שהגאון ר"מ זעמבא הי"ד בספרו תוצאות חיים (סי' ז סק"ד) שעמד ג"כ בזה, והוא ז"ל כתב דבאמת גם רש"י מודה דליכא שם מלאכת הוצאה בלא עקירה והנחה". בסוף דבריו הסיק: "... והתם מלאכה כתיב ועקירה והנחה לא כתיב. וא"כ מה המקור לדין זה דבעינן עקירה. ולזה פירש"י דאין דרך לעשות בלי עקירה, והיינו דבא ליתן טעם דכשבאו חכמי הדורות לקבוע צורת גדרי הוצאה של תורה, קבעו דגם עקירה והנחה בכלל עיקר איסור הוצאה, כיון שאין דרך לעשות באופן אחר. ובכה"ג אין הפטור רק מצד שלא כדרכה אלא דאין זה בגדר מלאכה כלל. ודו"ק בזה".
לפי הבנה זו אין כוונת רש"י שהוצאה ללא עקירה והנחה היא 'כלאחר יד', אלא שעקירה והנחה הן תנאים עיקריים במלאכת הוצאה. כפי שכתב בתוצאות חיים הנ"ל: "... בהוצאה הרי זו היא גדרה של מלאכה מה שעוקר ומניח. א"כ אף אם היתה נחשבת הוצאה מרשות לרשות כדרכה גם בלי עקירה והנחה מ"מ היה מיפטר דליתא למלאכה כלל, כיון שחסר חלק מעצם המלאכה דעקירה והנחה הרי היא עשיית המלאכה".
בספר אפיקי ים האריך בעניין זה - אם ההנחה היא חלק מגוף מלאכת ההוצאה או רק תנאי לחיוב (נפק"מ בהוצאה שיש בה עקירה אך אי בה הנחה). לאחר שהסיק שגם ההנחה היא מגוף המלאכה הביא ראיה לכך מדברי רש"י לפסחים פ"ה (אפיקי ים ח"ב סי' ד' ענף ח' ד"ה "ומלבד"): "ונלע"ד דזהו שדייק רש"י ז"ל בלשונו הזהב, בד"ה דעבד ליה עקירה והנחה וז"ל בשבת בעינן עקירה והנחה עד שיניח לא נגמרה המלאכה עכ"ל. ומאי בעי רש"י ז"ל בזה שכתב דעד שיניח לא נגמרה המלאכה ונראה מיותר לכאורה". מלשון זו דייק שגם ההנחה היא מגוף מלאכת ההוצאה. יש בכך סיוע להבנת האחרונים הנ"ל בדברי רש"י (שבת ג.) 'ואין דרך הוצאה בלא עקירה והנחה'.
יתר על כן כתב הגראי"ה קוק (אגרות הראי"ה תש"פ): "ובעניין זה גיליתי פנים, שהעקירה וההנחה לגבי הוצאה נחשבים לתנאים מכשירים וגוף המלאכה היא עצמות ההוצאה מרשות לרשות, ונפק"מ דמוציא כלאחר ידו שפטור הוא דווקא כשגוף ההוצאה נעשית כלאחר ידו, אבל אם רק העקירה וההנחה נעשית כלאחר ידו, אם ההוצאה נעשית כדרכה, חייב משום מלאכה גמורה, ויש סימוכין לזה בירושלמי בעניין הוצאה ובדין מושיט, ואכמ"ל".
לפי הגראי"ה קוק, דין המשנה (צ"ב.) "שלא הוציא כדרך המוציאין" הוא רק כשהשינוי היה בפעולת ההוצאה גופה, אך בשינוי בעקירה או בהנחה אין המלאכה נחשבת כמלאכה 'כלאחר יד'. לפי זה, קשה לפרש את דברי רש"י 'ואין דרך הוצאה בלא עקירה והנחה' לשינוי 'כלאחר יד', כיון ששינוי כזה לא מועיל. כוונת רש"י תהיה שאם אין עקירה או הנחה חסר תנאי לחיוב במלאכת הוצאה.
עולה מכך, שגם בהוצאה, כפי שמצאנו לגבי גזיזה, אין להבין בפשטות את דברי הראשונים העוסקים בדרך המלאכה כדין 'כלאחר יד' האמור בכלל מלאכות שבת.
♦
ט.

שינויים במלאכת לישה

במלאכת לישה נשנו בגמ' (שבת קנ"ו., ק"מ.) מספר שינויים בהם מותר ללוש לכתחילה. כשמדובר באיסור לישה מדרבנן ניתן להבין כיצד שינוי מתיר לכתחילה את האיסור, ואופן השינוי יכול להיות שונה מגדר השינוי בדין 'כלאחר יד' במלאכות שבת. לכן אין להסיק מכך מהו גדר מעשה השינוי בדין 'כלאחר יד'.
שינוי בסדר נתינת המשקה. בתרומת הדשן (סי' נ"ג, הביאו הב"י בסי' שכ"א) מבואר ששינוי בסדר נתינת המשקה לבלילה הוא שינוי קל, ולכן הוא מועיל רק בבלילה רכה, האסורה מדרבנן, ולא בבלילה עבה, שאיסורה מדאורייתא. מדבריו נראה שבלילה עבה בשינוי זה של סדר נתינת המשקה עדיין אסור מדאורייתא. כלומר, שינוי בסדר נתינת המשקה אינו בגדר שינוי 'כלאחר יד' כלל. וכפי הנראה שהוא משום ששינוי זה קודם למעשה הגיבול, בעוד מעשה הגיבול הוא כדרכו.
שינוי שתי וערב: תלמיד הרמב"ן (שבת קנ"ו. ד"ה "גובלין", וכעין זה הרמב"ן במלחמות שם) כתב לגבי שינוי שתי וערב: "בכאן התיר במרובה בשינוי שלא יגבל כל צורכו, אבל לגבל כל צורכו אסור אפילו על יד על יד... אי משום דשתית לא מתאכל בלא גיבול כל צורכו אבל מורסן לשוורים מתאכל בלא גיבול כל צורכו". משמע מדבריו ששינוי על יד על יד אינו מועיל בגיבול האסור מדאורייתא, אך גיבול בשתי וערב מותר. הטעם הוא, שבגיבול שתי וערב 'לא מתאכל כל צורכו', כלומר הלישה אינה שלימה. לפי זה מדובר בשינוי בנפעל ולא בפועל (כהגדרת האג"ט), וייתכן ששינוי זה הוא ייחודי למלאכת לישה. בכל אופן אין ללמוד ממנו לגדרי שינוי 'כלאחר יד' שבכלל מלאכות שבת.
שינוי על יד על יד. בבה"ל (סי' שכ"א סי"ד ד"ה "שמא") הובאה דעת הפמ"ג ששינוי מעט מעט מותר גם בקמח שאינו קלי, דהיינו באיסור לישה מדאורייתא (מקורו הוא בדברי התוס' שבת י"ח.). חלק על דעת הפמ"ג הנשמ"א. טעמו של הנשמ"א הוא משום שגיבול מעט מעט הוא בגדר חצי שיעור האסור מה"ת. את דברי התוס' הנ"ל הסביר בכך שמדובר בשינוי 'כלאחר יד'. בבה"ל הסביר את דברי התוס', שמדובר בקמח קלי, ודינו כדבר שנתבשל, שבו דין לישה קל יותר. משום כך שינוי על יד על יד מועיל במקרה זה. את דעת הפמ"ג דחה מכח קושיית הנשמ"א מדין חצי שיעור האסור מן התורה.
יש להבין את דעת הפמ"ג, שכן שינוי על יד על יד הוא בפשטות שינוי בעשיית המלאכה, בגדרי 'כלאחר יד' הכללי. זהו שינוי בפועל ולא בנפעל, ולכן מסתבר שבשינוי זה צריך להיות איסור מדרבנן, אך לדעת הפמ"ג (וכ"כ בתו"ש סי' שכ"א סקכ"ח) שינוי זה מתיר איסור לישה מדאורייתא לגמרי (זאת לדעת התוס' שבת י"ח. והראב"ד, יעויין בראש יוסף שם).
בעניין זה יש שלוש הבנות.
א. בספר שביתת השבת (מלאכת לש סקל"ה ד"ה "וזה אשר השיב לי חכם אחד") כתב: "וטעם הדבר נלע"ד משום דבלישה אין דרך בני אדם כלל ללוש פחות מכשיעור חשוב, דאין אדם טורח ללוש פחות מכשיעור, ואף אם עושה עיסה גדולה אינו לש מעט מעט עד שיצטרף לעיסה גדולה, אלא לש דוקא כל העיסה בבת אחת ואח"כ אם ירצה חותך את העיסה גם לחתיכות קטנות, אבל מלאכת הלישה היא דוקא בשיעור חשוב. ונמצא דלעולם אין דרכן של בני אדם כלל לעשות מלאכת לישה בפחות מכשיעור. ומשו"ה כשלש פחות מכשיעור הוה כלאחר יד וחשוב שינוי ומותר. ולא דמי לכל חצי שיעור שאסור דהתם דרך בני אדם לעשות עצם המלאכה בפחות מכשיעור".
הטעם לפי זה הוא שבמלאכת לישה דרך בני אדם ללוש עיסה גדולה בדווקא, כפי הנראה מפני שרק בעיסה גדולה מתגבלת העיסה כראוי. כעין זה כתב בחזו"א (או"ח סי' נ"ח סק"א) בפירוש דברי הרמב"ן: "... אבל קלי הנאכל אין אדם טורח לעשות שתיתא בשיעור מועט, ואפשר שטורחו מרובה לדקדק להעמידו על אופנו הראוי ודברים אלו משתנים לפי המקומות והזמנים". בשביתת השבת מובא במפורש שאין הכוונה לטעמו של האג"ט דלקמן.
ב. באג"ט (מלאכת לש, סקכ"ג, סק"ל אות ב'): "ויש לומר דחילוק יש בין מלאכת לישה לשאר מלאכות כיון שענין לישה הוא לחבר את על הקמח להיות גוש אחד. ואם גיבל שתי חצאי שיעור כל אחד בפ"ע עדיין מחוסר חיבור חצי שיעור זה על חצי שיעור זה ". לפי האג"ט היתר שינוי על יד על יד בלישה דאורייתא נובע מיסוד מלאכת לישה, שענינה - חיבור נפרדים ליצירת גוף אחד. לכן גודל העיסה הוא עיקר בהגדרת המלאכה. בלישה על יד על יד אין יצירה של גוף אחד שבו איסור לישה מעיקרא. זאת, לעומת המובא בשביתת השבת, שבו הנידון הוא ע"פ דרך בני אדם בלישת עיסה, ולא בהגדרת אב המלאכה לש.
ג. הפמ"ג (סי' שכ"א מש"ז סקי"ב) כתב בתוך דבריו: "... ע"י שינוי מעט מעט וכמ"ש בעולת שבת דמים נותן הרבה מיד בפעם אחת רק הלישה הוא מעט מה שאוכל באותה סעודה... או דקלי בר גיבול הוא ונקיט קלי דראוי בשבת לאכול משא"כ קמח עם מים אין ראוי בשבת". מתוך דבריו עולה סברה, שלישה מעט מעט מותרת כי היא מצורכי הסעודה, כעין ברירה לאלתר, שהיא דרך אכילה. נראה שכתב סברה זו גם לדעת התוס' שקלי בר גיבול הוא. לפי זה לא מדובר בשינוי מדרך המלאכה, אלא בגדר אחר במלאכות שבת - דרך אכילה ולא דרך מלאכה. יעויין בבה"ל (סי שכ"א סי"ד ד"ה "שמא") שדחה את הדימוי מברירה לאלתר לדישה על יד על יד.
ד. בבה"ל הנ"ל הסביר שהיתר על יד על יד הוא רק בקמח קלי, שעבר קליה מער"ש, ולכן גדר הגיבול בו שונה, משא"כ בקמח במים אין היתר ללוש על יד על יד. הטעם הוא שאין גיבול מלא אחר בישול או קליה (כעין סברתו לגבי חרדל שנתבשל מער"ש).
ה. החזו"א (או"ח סי' נ"ח סק"א) כתב הבנה מחודשת: "ולפי זה השינוי שעושה על יד על יד מציל מאיסור דאורייתא, ונראה דאיירי דנותן החומץ על המרובה בכלי אחד ואח"כ נוטל מעט לכלי אחר ומגבל ומחזיר הכל לכלי אחד, וזה נקרא שינוי שאין זה כדרך מלאכתה, וגם אין כל החלקים שוין בבלילתן כיון שנוטל מעט מעט קודם שגבלן בכלי הראשון". זהו פשט שונה באופן הגיבול על יד על יד, מעשה הגיבול בכלים שונים שונה מגיבול עיסה כדרכה.
לפי ההבנות האלו, שינוי בלישה על יד על יד אינו נובע מדין 'כלאחר יד' ושונה ממנו. אם משום שזהו גדר ייחודי למלאכת לישה (כדעת שביתת השבת, פמ"ג, אג"ט, ודומה הדבר לבורר בדרך אכילה) או שהשינוי הוא בנפעל, בתוצאה (חזו"א, בה"ל). לכך, אין ללמוד משינוי על יד על יד לעניין מעשה השינוי בדין 'כלאחר יד' במלאכות שבת. יעויין בשו"ת אג"מ (או"ח ח"ד סי' ע"ד, מלאכת לש אות ד') הבנה דומה בגדרי השינויים במלאכת לש.
גם במלאכות שבת אחרות מצאנו ששינוי בעשיית המלאכה אינו אסור מדרבנן אלא מותר. בב"י (סי' שכ"א ס"ח) הביא: "וכתוב שיבולי הלקט (סי' צ"ב) בשם הרב רבי יאשיה אי איכא דקשיא ליה כיון דכדרכו חייב משום טוחן על ידי שינוי ליהוי פטור אבל אסור, תשובה - קתא דסכינא שינוי גמור הוא דבין מדוך של עץ למדוך של אבן הוי שינוי כדאיתא בפ"ק דביצה, וקתא דסכינא הוי שינוי גמור הלכך מותר לכתחילה, כדאמרינן גבי בורר... ביד דהוי שינוי גמור מותר לכתחילה עכ"ל".
♦
י.

טוויה על גבי בהמה והוצאת משא על ראשו

בגמ' (שבת ע"ד:) שנינו: "הטווה צמר שעל גבי בהמה בשבת חייב שלוש חטאות, אחת משום גוזז ואחת משום מנפץ ואחת משום טווה. רב כהנא אמר אין דרך גזיזה בכך ואין דרך מנפץ בכך ואין דרך טווי בכך. ולא, והתניא משמיה דרבי נחמיה שטוף בעזים וטוו בעזים, אלמא טוויה על גבי בהמה שמה טוויה? חכמה יתירה שאני".
רש"י פירש: "חכמה יתירה - כדכתיב וכל אשה חכמת לב, אבל להדיוט אין דרכו בכך והוי כלאחר יד". כלומר, ישנו הבדל בדין כלאחר יד בין אומן להדיוט. התוס' (ד"ה "חכמה יתירה") הוסיף: "והעושים אותם בטלה דעתם אצל כל אדם כדאמרינן בהמצניע גבי אנשי הוצל".
דין אנשי הוצל מופיע בגמ' (שבת צ"ב.): "המוציא משוי על ראשו פטור, ואת"ל אנשי הוצל עושין כן בטלה דעתן אצל כל אדם". התוס' שם (ד"ה "ואת"ל") הקשה מדברי הגמ' (שבת קמ"ד:) שבערביא מקיימים קוצים בכרם לגמלים ולכן לא בטלה דעתם אצל כל אדם, לעומת זאת, לגבי אנשי הוצל הגמ' נוקטת שבטלה דעתם אצל בני אדם. תוס' תירצו: "וי"ל דהתם חשוב מנהג ערביא דלכל העולם נמי אם היה להם רוב גמלים הו נמי מקיימי".
עוד ישנו בגמ' (שבת ס"ב.) הבדל בין סתם אשה לאשה גזברית לעניין הוצאת טבעת עם חותם. בסתם אשה הוצאה זו היא 'הוצאה כלאחר יד' (לשון הגמ'), ובאשה גזברית 'דרך הוצאתה של זו בכך' (לשון רש"י).
ממקרים אלו עולה ששינוי כלשהו בעשיית המלאכה ייחשב למלאכה כלאחר יד עבור קבוצת אנשים אחת, אך לא לכלל בני אדם.
יש להבין לפי זה: א. מדוע ישנו הבדל בין אומן (גזברית או אומנית בטוויה) להדיוט. ב. מדוע אע"פ שמנהג אנשי הוצל במשוי על ראשם בטלה דעתם, וגם עבורם תחשב דרך זו 'כלאחר יד'. ג. מדוע לא נוקטים לגבי אומנים שבטלה דעתם אצל בני אדם.
והנה, לגבי דין אנשי הוצל דנו הראשונים מדוע בטלה דעתם אצל בני אדם, לעומת מקרים אחרים (כגון המקיים קוצים בערביא) שלא בטלה דעת אנשי מקום אחד אצל שאר בני אדם.
התוס' דלעיל נקטו ש'מנהג חשוב' לכל העולם הוא אם גם בשאר העולם היו נוהגים כן באותן הנסיבות. ואם כן, להבנת התוס' מנהג אנשי הוצל במשוי על ראשם אינו נהוג בשאר העולם הגם שיכולים לנהוג בדרך זו. יעויין בשו"ת צפנת פענח (סי' פ"ה), שכתב בתוך דבריו ש'אנשי הוצל שאני שהרגילו עצמם בכך'.
הריטב"א (שבת צ"ב: ד"ה "ואם") מפרש: "והנכון, דכל שהוא מנהג משונה לכל העולם ומפני היו נוהגים כן, כגון הא דהוצל אף לדידהו לא מהני מנהגא ובטלה דעתם אצל כל אדם. וכשהמנהג אינו משונה והיו ראויים לנהוג בו שאר מקומות ואין נוהגים בו מהני מנהגא למקום שנוהגים בו בלבד... אבל הכא שמה שאין נוהגים בו כן בשאר מקומות אינו אלא מפני שאינם צריכים ודאי מהני מנהגם לכל העולם".
לפי הריטב"א שלושה מצבים: א. מנהג משונה במקום מסויים אינו מועיל כלל. ב. מנהג ראוי הנהוג רק במקום מסויים, ואינו נהוג מבחירה, מועיל למקומו בלבד. ג. מנהג מקום מסויים שבשאר מקומות אינו נהוג כיון שאינו נצרך, נחשב מנהג לכל העולם.
גם המאירי (שבת צ"ב. ד"ה "המוציא משאוי") כתב כעין זה: "ויראה לי שכל שבני אדם נוהגים כן מצד הראוי לפי ענינם אין אומרים וכי גליל רובא דעלמא שמ"מ רובא דעלמא הם לעצמם... אבל מה שמחוז או עיר או כפר או כרך נוהגים מצד פחיתות ורוע סדר ראוי לשאול עליהם וכי רובא דעלמא הם שיקובל מהם מה שהוא אצלם ברוע סדר, ואח"פ פירשו בהם שאין הנהגתם מקובלת אף לעצמם הואיל ומצד רוע סדר הוא בא להם... ואחר שבני העולם אין קורין לארוסה חרופה היאך מקודשת בלשון זה במקום שאין קורין כן והעלה שם שלא אמרוה אלא ביהודה". (יעויין בבה"ל סי' ש"כ ס"א ד"ה "ובמקום" שדעת הרשב"א והריטב"א אינה כדעת התוס' בדין בטלה דעתם אצל כל אדם).
מסתבר שהטעם שאם בטלה דעתם אצל כל אדם נחשבת עשיית המלאכה 'כלאחר יד' הוא כדברי תלמיד הרשב"א (קידושין ו. ד"ה "ועוד לקרא"): "א"נ י"ל, דגבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שבטלה דעתם אצל כל אדם לא מקרייא מלאכה".
והנה, בספר קבא דקשייתא (סי' ס"ג) הקשה עד דברי הגמ' "חוכמה יתירה שאני": "ק"ל בהא דמבואר בשבת דאם טוו מהעז פטור דהוי כלאחר יד, וכבר כתב בב"ש סי' קכ"ג סק"ד ובח"מ סק"ה דהפטור של כלאחר יד נפיק מקרא דמלאכת מחשבת, וא"כ במשכן דכתיב ביה מלאכת מחשבת למה היה כשר מה שהנשים טוו מן העזים, וכבר מבואר בירושלמי יומא הובא ברמב"ן במלחמות פ"ק דסוכה דהיה עשייתן צריכה כוונה לשמן, אפילו חציבת אבן ואריגה הכל צריך עשייה לשמה, ואיך יוכשר כלאחר יד, וצ"ע".
לכאורה קושיה זו אינה קשה לפירוש רש"י, כיון שלפירושו אצל נשים חכמות לב נחשבת הטוויה ע"ג הבהמה לדרך מלאכה. לדעת התוס', שכתב: "והעושים אותם בטלה דעתם אצל כל אדם כדאמרינן בהמצניע גבי אנשי הוצל", אצל חכמות לב לא נוקטים שבטלה דעתן אצל כל אדם, וממילא יש מקום לנקוט שמלאכתן במחובר נחשבת מלאכה כדרכה. יעויין במהדורת הרד"א מנדלבוים לספר קבא דקושייתא אסופת הסברים לקושיה זו וליישובה.
כן הוא בחי' המאירי (שבת י"א. ד"ה "לא יצא החייט במחט"): "... ואע"פ שכל אלו אין דרך הוצאה אעפ"כ לא יוציא, ואם יצא מ"מ לדעת גדולי המחברים פטור אע"פ שהוא אומן ודרך אומנותו. ולדעתנו כל אומן בדרך אומנותו חייב הא שאר בני אדם מיהא פטורים אף לשיטתנו".
אמנם בעיקר החילוק בין נשים חכמות לב, שמלאכתן בטוויה במחובר לבהמה ולא בטלה דעתם אצל כל אדם, לבין אנשי הוצל, הנושאים משאוי על ראשם ובטלה דעתם אצל כל אדם, צ"ע.
א. בהערות הגרי"ש אלישיב (שבת צ"ב: אות ב') הקשה קושיה זו ע"פ דברי התוס' שם. הרי אם אין העולם עושה כן מפני שאין לו צורך, לא אמרינן בטלה דעתם אצל כל אדם (וכגון המקיים קוצים בערביא). א"כ קשה מדברי הגמ' "חוכמה יתירה שאני", כיון שאם היו יודעים בני אדם חוכמה זו היו טווים במחובר לבהמה, ולפי דברי תוס' די בכך כדי שמלאכה זו תיחשב מלאכה כדרכה, מדוע הוסיפה הגמ' "חוכמה יתירה שאני". לכן הסביר שם ש"חוכמה יתירה" אין שאר בנ"א יכולים ללומדה, "וכל אלו שעושים כן היום אינם יודעים חוכמה זו, ונמצא שעושים הטוויה גרועה". לביאור זה, גם באומן נוקטים שבטלה דעתו אצל כל אדם, כפי שהביא המאירי את דעת 'גדולי המחברים'. כך יבוארו דברי רש"י ותוס' (עיי"ש בהערות הגרי"ש שכך השיב לקושיה מדברי התוס') שמדובר רק בחוכמת לב שבה מלאכה ייחודית בציווי השי"ת, לכך לא בטלה דעתן של נשים אלו אצל בני אדם.
ב. בחזון יחזקאל (עמ"ס שבת י"א: ד"ה "ר' יהודה אומר") מביא את דעת הגר"א, המכריע כר' יהודה שאומן המוציא בדרך אומנותו חייב, ולא בטלה דעתו של אומן אצל בני אדם: "ויש לומר דשאני הכא שכל מי שיעשה אומן דרכו שישנו בהוצאה כזו, ודרך בני אדם שיהיו אומנים ויוציאו באופן כזה. אבל התם אין הכרח שאפילו מי שדר בהוצל ישא משא על ראשו באופן כזה, ולכן בטלה דעתם אצל כל אדם". לכאורה, הסבר זה מבוסס על דברי התוס' שמנהג חשוב הוא אם בני מקום אחר היו נוהגים בו באותן הנסיבות. נשיאת משאוי על ראשו אינה מנהג חשוב, הלכך גם אצל אנשי הוצל מסתבר שיש שינהגו אחרת ולא יישאו משאוי על ראשם. עשיית מלאכה בדרך אומנות היא 'מנהג חשוב', כיון שהדעת נותנת שכל הדיוט שילמד אומנות זו ינהג כך. המאירי (שבת צ"ב. ד"ה "וכן") כותב סברה זו בחלוקה השלישית - שלא אמרינן בטלה דעתם אצל בני אדם, ואדרבה, שאר העולם נגרר אחריהם. והטעם הוא שאין במנהג זה 'פחיתות ורוע סדר', ומפני שכל אדם ראוי לעשות מלאכה באופן הזה.
ג. אמנם פשטות דברי רש"י ותוס' מורים שהחילוק הוא בין הדיוט לאומן, ובאומן עשייה זו נחשבת לדרך מלאכה. כך הסביר בספר אג"ט (מלאכת גוזז סק"ז בהגהה ד"ה "ולכאורה") את דברי רש"י ותוס' וסיכם: "... וכן משמע ברש"י שהעתקנו לעיל דדוקא להדיוט הוי כלאחר יד, אבל חכמים העושים כן לדידהו הוי מלאכה. וכל שכן במשכן שהיה שם הרבה חכמים אשר נתן ה' חוכמה ותבונה בהמה שלא בטלה דעתם והוה לדידהו מלאכה גמורה".
יש להבין כך את דעת המאירי, שמסקנתו היא שאומן בדרך אומנותו נחשבת עשיית מלאכה זו למלאכה כדרכה, אך להדיוט היא 'כלאחר יד'. ובמק"א (שבת צ"ב. הובא לעיל) דן שרק מלאכה הנעשית ב'רוע פחיתות וסדר' במקום כלשהו בטלה דעתם אצל בני אדם אף באותו המקום. אצל האומנים, אין לדון שמלאכתם היא 'פחיתות' כלשהי, ולכן לא בטלה דעתם אצל בני אדם.
נראה שבעשיית מלאכה 'כלאחר יד' מאבדת המלאכה את עיקר חשיבותה. לכל מלאכה יש תנאים שבקיומם חשובה המלאכה, וכפי שנלמדה מן המשכן. אם 'בטלה דעתם אצל בני אדם', הגם שמנהג המקום בעשיית המלאכה הוא באופן החריג, הרי שהמלאכה אינה חשובה בשל מנהג העולם. אך מנהג המקום נובע מ'פחיתות ורוע סדר' שיש באופן זה. כלומר, מליקוי או גריעות ממשיים שקיימים בעשיית המלאכה בדרך משונה זו. אפשר שליקוי זה הוא קושי, טרחא או חוסר יעילות בעשיית המלאכה בדרך זו.
♦
יא.

קטימת קיסם, נטילת ציפורניים וחריץ בעפר

בביצה ל"ג: נחלקו ר' אליעזר וחכמים בקוטם קיסם: "... ושוין שלא יקטמנו ואם קטמו לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו את הדלת בשוגג בשבת חייב חטאת, במזיד ביו"ט סופג את הארבעים דברי ר' אליעזר. וחכ"א אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות".
רש"י פירש לדעת חכמים: "אינו אלא משום שבות - דקטימה תקון כלאחר יד הוא ולא תקון מעליא הוא אא"כ מחתכו וממחקו בסכין", אך יש להבין לדעת ר' אליעזר מדוע חייב מדאורייתא.
בספר אג"ט הסביר דין זו ע"פ מחלוקת נוספת בין ר' אליעזר וחכמים. במשנה (שבת צ"ב:) מובא: "הנוטל ציפורניו זו בזו או בשיניו, וכן שערו וכן שפמו וכן זקנו, ר' אליעזר מחייב וחכמים אוסרין משום שבות". ובגמ' שם העמידו את מחלוקתם בנוטל ציפורניו ביד, אך הנוטלם בכלי חייב גם לדעת חכמים. רש"י פירש: "מחלוקת ביד - בהא שנוטלן בידו ולא בכלי הוא דפטרי רבנן שאין דרך גזיזה בכך בחול".
באג"ט (חורש סקכ"ב אות ז'-ט') הסביר לשיטת רש"י (כריתות י"ט., דלא כתוס' עיי"ש) ש"לית ליה לר' אליעזר מלאכת מחשבת אסרה תורה": "... מובן היטב הפלוגתא שבין ר' אליעזר וחכמים בלעצמו דודאי אין דרך ליטול הציפורנים רק בסכין וכלאחר יד הוא. אך מ"מ ר' אליעזר מחייב כיון שיכול ליטלן יפה בלא כלי הרי אין שינוי בנפעל רק בפועל. ור' אליעזר דלא בעי מלאכת מחשבת מחייב בזה".
בדבריו מתבאר, שלחכמים נטילת ציפורניים ביד או בשן היא בגדר 'כלאחר יד' שבכל מלאכות שבת. בעניין זה חולק ר' אליעזר ביסוד דין 'כלאחר יד' במלאכות שבת, כיון שאינו סובר ש'מלאכת מחשבת אסרה תורה'. כך גם הסביר בבירור האג"ט בפתיחת ספרו (סק"ג ד"ה אך לפי האמור"). כשהשינוי הוא גם בנפעל, בתוצאת הפעולה, גם ר' אליעזר סובר להקל, אך בנטילת ציפורנים אין שינוי בנפעל. לפי זה יש צורך להסביר שבקוצץ קיסם ר' אליעזר חולק וסובר שאין שינוי בנפעל, כלומר, גם בקטימה ביד ללא סכין החיתוך הוא בגדר 'תיקון מעליא', כלשון רש"י. כן משמע בדברי האג"ט (תשובות בסוף הספר סי' ס"ב אות ג'), וכפי שהעירו בהערה ט"ז שם מדברי הנשמת אדם (כלל ל"ו), כדלקמן.
הצל"ח (ביצה ל"ג: בתחילת העמוד) מפרש שכוונת רש"י בלשונו 'תיקון מעליא' היא לאיסור תיקון כלי (וכן פירש שטמ"ק לביצה ל"ג:, וכן ניכר שהבין הרא"ה בחידושיו לביצה שם). לפי זה ניתן להבין את מחלוקת ר' אליעזר וחכמים אם בקטימת קיסם ביד, ללא חיתוך בסכין, נעשה כלי. לר' אליעזר זהו כלי חשוב דיו לחייב משום תיקון כלי (כפה"נ מכה בפטיש, או בניין בכלי, לסוברים שישנו איסור בזה), יעויין בספר משמרת מועד (ביצה ל"ג: עמ' ש"מ) שהבין כך את מחלוקת ר' אליעזר וחכמים אליבא דרש"י. לדעת המנ"ח (מוסך השבת ל"ג מלאכת מחתך) הכוונה לאיסור מחתך (כפי דברי הרמב"ם שבת פי"א ה"ז). לפי זה, נצטרך להסביר שלר' אליעזר די בחיתוך שאינו מדוייק לעניין זה, וכפי שמשמע מדברי הנשמ"א הנ"ל. יעויין בספר תורת המלאכות (מלאכת מחתך עמ' ק"ע ואילך באריכות בנידון דברי רש"י האלו).
לדרך זו יסוד המחלוקת הוא בדין 'כלאחר יד' במלאכות שבת, והשינוי עליו דיבר רש"י לדעת חכמים הוא מדין זה. עשיית המלאכה ביד במקום בכלי היא מגדרי 'כלאחר יד' הכללי. כ"כ בספר נתיבות שלום (סי' מ"ב אות ה').
אך האג"ט (תשובות בסוף הספר סי' נ"ז אות ב') ביאר את דעת ר' אליעזר בדין קטימת קיסם בשבת גם בדרך אחרת: "אך לר' אליעזר דמחייב בקוטם ביד אף שאינה קטומה חלקה כמו שפירש"י, אא"כ ממחקו בסכין. ור' אליעזר לטעמיה בנוטל ציפורניו ביד חייב אף שאינו יכול לנוטלם יפה ביד". להבנה זו, ר' אליעזר מחייב חטאת גם כשישנו שינוי בנפעל, באיכות התוצאה. זו הבנה מחודשת לאור דבריו בפתיחת ספרו (שהובאו לעיל) ששינוי בנפעל הוא שינוי חשוב יותר משינוי בפועל בלבד, ולכן מתיר גם באיסורי תורה אחרים מלבד מלאכות שבת.
נראה שלפי הבנה זו, במלאכה שדרך עשייתה בכלי אין עשייתה ביד נחשבת שינוי כיון שהיא אינה חריגה מן דרך הרגילה אצל בני אדם. לכן ר' אליעזר מחייב באופן זה שהוא בגדר 'מלאכת מחשבת'. (לתוס' ר' אליעזר סובר את דין 'מלאכת מחשבת', כאמור). חכמים פוטרים בעשיית מלאכה ביד במקום כלי מטעם אחר - משום שעיקר אב המלאכה (וממילא התולדה) במשכן היה בכלי, ולכן ביד 'אין דרך גזיזה בכך בחול' (לשון רש"י) לדעת חכמים. נראה, שלדעת חכמים, בעשיית מלאכה ביד (קטימת קיסם ונטילת ציפורניים) ישנו שינוי בנפעל. איכות התוצאה באופן זה שונה מן הנעשה ע"י כלי.
נובע מכך שעשיית מלאכה ביד במקום בכלי אינה מגדרי 'כלאחר יד'. כן כתב בספר מנחת אשר (שבת סי' ע"ה אות ב' ד"ה "ונראה"): "ונראה בזה דאמת אין התולש שערות בידו בכלל כלאחר יד אף אם דרך גזיזה בכלי ולא ביד דכל שהוא עושה בידיו באופן הטוב ביותר אין זה כלאח"י דרק העושה דבר כלאחר ידו או ברגלו וכדומה דיכול הוא לעשותו באופן מתוקן יותר ללא כלי הוי שינוי גמור ובכלל כלאח"י הוא לפטור. אבל העושה דבר שדרך עשייתו בכלי בידו לא הוי כלאח"י אם הוא עושה בידו כדרך בנ"א העושים דבר זה ביד... דבאמת אין לומר שמעשיו משונים כשהוא עושה כמיטב יכולתו ואפשרותו בידיו, אלא דזה גדרה של מלאכת גוזז שהיא בכלי כעיקר דרכה בגיזת הצאן ולא ביד".
יסוד זה הסיק מדברי הרמב"ן בדין התולש שערות בידו שנידון לעיל.
עוד מקרה בו עשיית המלאכה היא בכלי בדווקא מובא ברש"י (שבת מ"ו ד"ה "איסורא"): "... חריץ ליכא איסורא דאורייתא דחופר כלאחר יד הוא דחופר דאמר לקמן תולדה דחורש וחייב ה"מ כדרכו במרא וקרדום".
בספר אג"ט (מלאכת חורש סקכ"ב אות ו') הסביר ע"פ דברי רש"י אלו: "... וזהו בחפירה שדרכו בכלי במרא וקורדום, אבל אשוויי גומות דאורחיה ביד וברגל כמ"ש הרמב"ן בעצמו, כי עביד ע"י כיבוד וריבוץ נמי אורחיה הוא". כלומר, כוונת רש"י בדבריו שחפירה נעשית במרא וקורדום ולא ברגלי המיטה. הטעם לכך הוא מדין 'כלאחר יד' הכללי. ככלל, חפירה ביד היא שינוי מדרך עשיית המלאכה ואסורה מדרבנן משום 'כלאחר יד'. דרכה של השוואת גומות היא ביד וברגל ולכן חייב מדאורייתא, הגם שהחפירה אינה בכלי המיוחד לכך (מרא וקורדום). בכך דומה מקרה זה להסברו העיקרי של האג"ט למחלוקת ר' אליעזר וחכמים, שיסוד ההבדל בין עשיית מלאכה ביד לעשייתה בכלי הוא בדין 'כלאחר יד'. לכן, מנהג בני האדם הוא הקובע את דרך המלאכה לעניין זה, ויש שעשיית חריץ בידו וברגלו ייחשבו לדרך המלאכה כיון שדרך בני אדם כך היא.
דומה לכך כתב הר"א בן הרמב"ם (תשובות בתחילת ספר שביתת השבת, שאלה י"ט בסופה): "... ולא אמרינן חפירה כלאחר יד אלא בההיא חפירה דאמרינן ביו"ט שיחפור בדקר ויכסה ואוקימנא בשהיה לו דקר נעוץ מבעוד יום האיך אע"ג דההיא חפירה בדקר שהוא כלי הידוע לחפירה הואיל והוא שלא כדרך החופרין, חפירה כלאחר יד היא. וכן החפירה כדרך החופרין ברגל המיטה או בכלי אחר חפירה מעליא היא, ואם יש הנפש לומר אין דרך החופרין לחפור בגרירה הנה דבר ידוע ונראה בכל עת שהרבה מבני אדם חופרים בגרירת הברזל או הקורה ע"י צמד בקר וליכא מהאי קושיא".
אמנם ר"א בן הרמב"ם חולק על דברי רש"י שחפירת חריץ ע"י גרירת המטה היא כדרך המלאכה, אך הוא מסכים ביסוד הדין שחפירה שאינה בכלי המיועד לכך היא מגדרי 'כלאחר יד' שבמלאכות שבת. יעויין בספר מנוחת אהבה (ח"ב עמ' ל"ב-ל"ג) מחלוקת ראשונים ואחרונים אם בגרירת מטה ישנו איסור מדאורייתא או מדרבנן.
במקום אחר כתב רש"י (סוכה ל"ג: ד"ה "והא מודי") שגרירת מטה היא "מלאכה גמורה". הרש"ש (סוכה ל"ג: ובשבת מ"ו:) העיר על סתירת דברי רש"י אלו. החת"ס (חידושים ליומא ל"ד:) מפרש שדברי רש"י (שבת מ"ו:) "חריץ ליכא איסורא דאורייתא דחופר כלאחר יד" הם להו"א בגמ' שם, אך למסקנת הגמ' לדעת רבא ר"ש מתיר דשא"מ גם באיסור דאורייתא. למסקנה זו, גרירת מטה וכסא אסורה מדאורייתא, ואינה שינוי מדרך המלאכה כיון שאינה שינוי גדול.
בשו"ת בית שערים (סי' קי"ט) יישב סתירה זו בדברי רש"י אחרת. דברי רש"י בשבת מ"ו: הם שדבר שאינו מתכוון מותר. לשיטה זו, מדין 'מלאכת מחשבת' עשיית מלאכה כלאחר יד מותרת מה"ת. דברי רש"י בסוכה הם לאוסרים דאש"מ.
ניתן להבין את טעמי החולקים. לשיטה שבגרירת מטה אין איסור מדאורייתא, פשוט הוא שרק בחפירה ע"י כלי המיוחד לכך (מרא או קורדום, כדברי רש"י) ישנו איסור חורש מן התורה. בכסא או במיטה החפירה היא 'כלאחר יד'. לחולקים, הטעם מובא בדברי הר"א בן הרמב"ם - "וכן החפירה כדרך החופרין ברגל המיטה או בכלי אחר חפירה מעליא היא, ואם יש הנפש לומר אין דרך החופרין לחפור בגרירה הנה דבר ידוע ונראה בכל עת שהרבה מבני אדם חופרים בגרירת הברזל או הקורה ע"י צמד בקר". מנהג בני אדם הוא שחופרים גם ע"י ברזל או קורה שאינם מיוחדים לחפירה, אין בכך שינוי חריג. ועל אף שמסתמא חרישה בכלי המיועד לכך יעילה יותר, גם בדרכים אחרות החפירה מספקת. מנהג זה הוא המכריע לעניין גדר 'כלאחר יד'.
מכאן יש ללמוד, שהיעילות בעשיית המלאכה היא הגורם להגדרת עשיית המלאכה כ'מלאכה הנעשית כדרכה' ולא 'כלאחר יד'.
♦
יב.

בישול כלאחר יד

כבר הוזכרו לעיל דברי רש"י בדין בישול בחמה. אחרונים (אג"ט להסבר אחד, אג"מ ומנח"ש) הסבירו שבישול בחמה אינו שינוי הנחשב למלאכה 'כלאחר יד', אלא דרך בישול שאינה נכללת באב המלאכה מבשל.
בגמ' (שבת מ:) לגבי בישול שמן מובאת מחלוקת אם "הפשרו הוא בישולו". הגמ' מבארת ש"איכא בינייהו כלאחר יד". רש"י פירש: "דלתנא קמא אפילו ע"י שינוי אסור". לדעת רשב"ג בהפשר שמן כלאחר יד אין איסור. רש"י (ד"ה "ואתא רבי שמעון") פירש: "הלכך כדעבדין בחול לא ליעביד אלא כלאחר יד על ידי שינוי". הפנ"י (שבת מ:) מסביר שמחלוקתם של ת"ק ורשב"ג היא באיסור דרבנן (הפשר שמן אינו אסור מן התורה), הלכך ע"י שינוי לרשב"ג מותר לכתחילה. אמנם, לפי הסבר זה אפשר שאין מדובר בסוגיה זו בשינוי מדין 'כלאחר יד' הכללי בשבת, אך פשטות לשונם של הגמ' ורש"י מעידה שמדובר אכן בשינוי 'כלאחר יד' הרגיל.
עפ"ז כתב במנחת פתים (או"ח סי' שכ"ח סי"ז): "... ועיי' רש"י שבת מ: ד"ה ואתא ר' שמעון, דגם במלאכת בישול ע"י שינוי אינו מן התורה והיינו כלאחר יד דאמרו בכמה דוכתי בש"ס, ולאו דוקא לעניין הוצאה רק בכל המלאכות כן".
בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' ל"א) כתב: "... וגם נראה לי שאין שינוי מועיל אלא כשגוף המלאכה נעשית ע"י שינוי כמו יונק דהוי כלאחר יד וכיוצא בזה, אבל אם היה בשבת ומעמיד הקדירה אצל האש כלאחר יד וכשהיא מתבשלת אין שום שינוי היה חייב. ועתה ניחא מההיא דשונין את הקמח אגבא דפתורא ולא מרקדין דאין שום שינוי נעשה בהרקדה שכדרכו הוא מרקד רק שנופל על השולחן ולא תוך כלי, אבל אם היה עושה גוף ההרקדה ע"י שינוי הכי נמי דשרי".
עוד כתב (סי' פ"ג): "... דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה רק שהמלאכה נעשית על ידה כאשר הוא מחשב בזה מתחייב כאילו הוא עושה בידים כמו אופה הוא מדביק את הפת בתנור והיא נאפת מאליה ומבשל וזורה ורוח מסייעתו".
מהר"ח אור זרוע מצריך שינוי בגוף המלאכה לשם היתר 'כלאחר יד'. נראה שאין מדובר במלאכת בישול בדווקא, אלא בסוג מלאכות 'הנעשות מאליהן', דהיינו שגוף המלאכה מתרחש לאחר מעשה כלשהו, כגון בישול התבשיל, המתרחש אחר הנחת הקדירה.
בספר ארחות שבת (עמ' רע"א הע' ס"ג) נקט שגדר זה של מהר"ח אור זרוע אינו מובא בפוסקים ראשונים ואחרונים, משמע שנחלקו עליו בדין זה. בשש"כ (ח"א פ"א הע' כ"ט) הסביר שלדעת מהר"ח אור זרוע בשינוי בפועל גרידא (ללא שינוי בנפעל, כהגדרת האג"ט) אינו די להיתר 'כלאחר יד'.
אך קשה על דברי מהר"ח אור זרוע מדברי הגמ' בדין הפשר שמן, בה מצאנו דין 'כלאחר יד' במלאכת מבשל. גם בדברי ראשונים אחרים לכאורה נראה שקיים דין 'כלאחר יד' במלאכת מבשל.
כך נראה מתוך דברי הרשב"א (שבת קל"ד: ד"ה "והיכא", וכ"כ הר"ן שם): "והיכא דאישתפוך חמימי ואיבדור סממני לאחר מילה מחממין ושוחקין מפני הסכנה ומיהו היכא דאפשר לשנויי משנינן". פשטות דבריו היא שגם בחימום מים יש צורך בשינוי, וא"כ שינוי מועיל במלאכת מבשל.
באור זרוע (ח"ב סי ל"ח) בדין חילול שבת לחולה כתב שכל שניתן לעשות בשינוי ללא דיחוי יש לנהוג כן, ובפשטות דבריו אלו מוסבים גם על חימום מים בשבת לחולה, כפי שהוזכר שם.
בספר מור וקציעה (סי' שי"ח) פירש בדעת רשב"ג שהכוונה בביטוי 'כלאחר יד' הוא להנחה הקדירה במקום שאין היד סולדת. מטעם זה התירו את הפשר השמן, שהוא מדאורייתא (שלא כדעת הפנ"י לעיל). בכך מתורצת הגמ' לדעת מהר"ח אור זרוע, אך נראה שפירוש זה דחוק, שהרי לשון הגמ' ורש"י 'כלאחר יד' מכוון לכאורה לגדר 'כלאחר יד' שבמלאכות שבת, כאמור.
לכן נראה לבאר ע"פ דברי ספר נתיב חיים (שבת סי' י"א, לרה"ג אלתר חיים קנובליך) שהובאו לעיל: "והנראה בזה דלמדנו מדברי הרמב"ן יסוד חדש בפטור כלאחר יד בשבת, דהא דקימ"ל דשינוי פוטר במלאכות שבת אין פירושו שינוי במעשה שנעשה עכשיו, רק פירושו דצריך שיעשה שינוי בצורת המלאכה כפי צורתה במשכן, כלומר פעולת שינוי שלגבי המלאכה במשכן נחשבת לשינוי שלכ"ד". גם הגראי"ה קוק כתב כעין זאת, כפי שיבואר לקמן.
במלאכות הנעשות מאליהן (כגון בישול) יש צורך שהשינוי ייעשה בגוף המלאכה, כפי שהיא נלמדה ממלאכות המשכן. לכן שינוי בהנחת הקדירה אינו מועיל להיתר 'כלאחר יד' במקרה זה. לפי זה, בהפשר שמן ובחימום חמין יש לדון שהשינוי נעשה בגוף מעשה הבישול.
♦
יג.

גדר השינוי בהיתר 'כלאחר יד'

כפי שהובא בתחילת המאמר, בפתיחת הספר אג"ט (סק"ג) הסיק ע"פ דברי אחרונים (ח"מ, ב"ש ופר"ח לאבע"ז סי' קכ"ג) שמקור ההיתר לעשיית מלאכות שבת כלאחר יד הוא בדין 'מלאכת מחשבת'.
במקום אחר, האג"ט (מלאכת אופה סקמ"ד) חוזר על יסוד זה ועל חילוקו בין שינוי בפועל לשינוי בנפעל, אך מוסיף לחדד בעניין: "ובמ"ש נ"ל לבאר החילוק דכלאחר יד פטור בשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ולכאורה מה ענין זה לזה ולפמ"ש יתפרש. דהנה מה כשאינו מלאכת מחשבת פטור משום דגמרינן משכן דכתיב ביה מלאכת מחשבת, והנה מה שלא היה במשכן אינו מלאכה ופשוט דלא מועיל מחשבתו לעשיית זולתו או להנעשה מאליו להחשב מלאכת מחשבת. נמצא דבלא שעשה העושה המלאכה רק היתה נעשית מאליה לא היה מלאכה דאז לא היתה מלאכת מחשבת ולא הוי מלאכה, רק מפאת העושה במחשבה וכיון שהעשיה היתה שלא כדרכה הרי יש שינוי במלאכה הנעשית שמעשיו הם נכללין בהמלאכה, שבלא מעשיו לא היתה מלאכה כלל ושינוי במעשיו הם שינוי בעצם המלאכה".
כוונת האג"ט שב'מלאכת מחשבת' ההיתר מתייחס לכוונתו או רצונו של עושה המלאכה. כך הוא בדין מלאכה שאינה צריכה לגופה או דבר שאינו מתכוון. אך במלאכה הנעשית בשינוי כלשהו, כוונתו ורצונו של עושה המעשה אינם שונים, ורק עשיית המלאכה שונה. לכן יש להבין כיצד היתר 'כלאחר יד' נובע מדין 'מלאכת מחשבת'.
סברתו של האג"ט היא שמלאכה הנעשית בשינוי אינה חשובה מלאכה האסורה מן התורה כמלאכות שבמשכן. נמצא שהעושה מלאכה שלא כדרכה, אחרי שמעשה זה אינו נחשב למלאכה, אין לראות באדם העושה מלאכה באופן זה כוונה שלימה לאותו המעשה. הגם שישנה כוונה של עושה המלאכה בפועל, כיון שהמעשה הנעשה בשינוי הוא 'פגום', ישנו חסרון בכוונתו של עושה המלאכה. כן פירש את דברי האג"ט בשו"ת בניין דויד (לג"ר דב דויד מייזליש, סי' ל"ה ד"ה "ונראה בהסברת הענין"), וכן בשו"ת בית שערים (סי' קי"ט) נראה כהבנה זו.
באופן זה, חוזר הנידון בדין 'כלאחר יד' לאדם העושה את המלאכה ולמחשבתו. כבר הובאו דברי האג"ט (שו"ת בסוף הספר, קנ"ד אות ב'): "בטעם הפטור כלאחר יד דמפרשים האחרונים באעה"ז משום מלאכת מחשבת ואינו מובן. וכתב כבודו ע"פ פרש"י ביצה י"ג: "מלאכת מחשבת- מלאכת אומנות"... דברי רש"י אינו בפשטות מובן וצריכין ביאור עמוק". האג"ט אינו מסתמך על דברי רש"י הללו, מהם משתמע שהיתר 'כלאחר יד' אינו נוגע למחשבת עושה המלאכה, אלא לאיכותה של המלאכה (אינה 'מעשה אומנות').
בספר טוב ראי (שבת, עמ' רס"ט בענין "מלאכה כדרכה, ובשינוי") נידונה שיטת הגראי"ה קוק בכמה מקומות בגדר זה של 'כלאחר יד'.
הגראי"ה (אגרות הראי"ה תשפ"ד) תמה על דברי האג"ט: "סברת אג"ט צריכה באור, מה ענין מלאכת מחשבת לכלאחר יד'. יש מקום להקל בשבת בעניני כונה הנוגעים בגדרי מתעסק וכה"ג, אבל בצורה המעשית הבאה מצד דרכי המלאכה, ששפיר יש לדמות כלם לדרכי הנאה ואכילה וכה"ג, דמסתברא שדברה תורה על דרכם של בני אדם, ואם יש לומר שהשינוי מאבד את התאר של דרך המלאכה, י"ל דהוא הדין בשאר אסורים. אמנם בלימוד השעור הגדרתי בשבת, שבעניני מלאכה גם במה שהוא תואר המלאכה צריכים להעמיק מה הוא מיסודה ומה הוא מתנאים שלה, שאע"פ שהם מעכבים מכל מקום אין ראיה שיעכבו ג"כ פרטי התארים מצד הדרך הרגיל דיש לומר דקפידת התורה היא על עיקר המלאכה. ודמיתי את הגדרת הפרטים שלמדים ממשכן ושאין למדין קצת דמיון ל"דרך עשייתן", וכשם ששנוי באופן העשיה ע"י הכלי כגון הדיוט שחקק קב בבקעת לא מפקא מדרך העשיה, מוצאים אנו דוגמא דלא גמרינן ממשכן פרטי מושיט לדעות מהראשונים".
יעויין שם (מדבריו באגרות הראי"ה תשצ"ד) הבחנה בין שינוי בעשיית המלאכה הנובע מחוכמה ואומנות (וכגון "חוכמה יתירה שאני"), שהוא אינו 'כלאחר יד' על אף שאינו מנהג רוב בני אדם, לשינוי ממנהג רוב בני אדם, שבו צורת המלאכה העיקרית אינה קיימת.
במאמר המצורף שם (לרה"ג בנימין אלון עמ' רע"ז "לשיטת הרב בהגדרת מלאכת מחשבת"), נתבארה בטוב טעם שיטת הגראי"ה קוק בהשוואה לשיטת האג"ט.
הגראי"ה קוק בהלכה ברורה (ביצה י"ג:. ציון ח') העיר: "הציון בעין משפט לדברי הר"מ אינו מכוון להמובן של תואר מלאכת מחשבת שבסוגיא שלפנינו כפי מה שפירש רש"י בד"ה "אלא" שהכוונה היא מלאכת אומנות, ודברי הר"מ סובבים לא על ענין אומנות שבמלאכה, אלא על הצורך הכוונה להמלאכה, מכ"מ נזכר כאן הביטוי מלאכת מחשבת אסרה תורה". ויעויין בבירור הלכה שם ביאור להערתו זו של הגראי"ה.
מדברי הגראי"ה נראה שהוא חלק על הבנתו של האג"ט שהיתר 'כלאחר יד' נלמד מדין 'מלאכת מחשבת', דהיינו בשל חסרון בכוונתו של עושה המלאכה, וכעין פטור מתעסק או משאצל"ג. לפי הגראי"ה, מדברי רש"י בביצה נלמד גדר אחר של 'מלאכת מחשבת' - התנאי שתוראה וצורתה העיקרית של המלאכה כפי שנלמדו מהשכן יישמרו. לפי דברי רש"י ש'מלאכת מחשבת' היא 'מלאכת אומנות' כלומר, מלאכה חשובה. חשיבותה של המלאכה היא בדרך עשייתה כפי שנלמדה מהמשכן, ואינו משום חסרון בכוונת עושה המלאכה.
בקוב"ש (כתובות סי' ר"ב) כתב: "נראה דהא דפטור בשבת בעושה כלאחר יד אינו דין מיוחד באיסורי שבת כמו מקלקל ומלאכה שאצל"ג, אלא כן הוא בכל דיני התורה שלא נאמרו אלא כפי הדרך הרגיל. ומה"ט פטור באכילת איסור והנאת איסור שלא כדרך אכילה והנאה דכיון דכתב קרא אכילה סתם לא איירי אלא בכדרכה". בהמשך דבריו הביא ראיה להבנה זו מבישול בחמה. נראה שהבנת הקוב"ש כדברי הראי"ה, כפי שנתפרשה באריכות באגרות הראי"ה (תש"פ, תשפ"ד ותשצ"ד, הובאו במאמר הנ"ל בספר טוב ראי).
לפי שתי ההבנות האלו (של האג"ט ושל הגראי"ה קוק) גדר עשיית המלאכה כדרכה מיוסד על כך שישנה צורה בסיסית למלאכה (כפי שנלמדה במשכן) שחריגה ממנה פוגמת את חשיבותה כמלאכה. לאג"ט ישנו בכך חסרון בכוונת עושה המלאכה, ולגראי"ה חסרון בשם המלאכה. אך לפי שניהם הבסיס לכך הוא צורה קבועה ומוכרת של עשיית המלאכה.
כפי שניסח בספר נתיב חיים (שבת סי' י"א, לרה"ג אלתר חיים קנובליך, הובא לעיל): "והנראה בזה דלמדנו מדברי הרמב"ן יסוד חדש בפטור כלאחר יד בשבת, דהא דקימ"ל דשינוי פוטר במלאכות שבת אין פירושו שינוי במעשה שנעשה עכשיו, רק פירושו דצריך שיעשה שינוי בצורת המלאכה כפי צורתה במשכן, כלומר פעולת שינוי שלגבי המלאכה במשכן נחשבת לשינוי שלכ"ד".
דוגמא לכך בדברי הנשמ"א (חיי אדם כל ל"א סק"ד בסופו): "ונראה לי דרמב"ם לשיטתו שכתב בפ"ח דחובל חייב משום מפרק והוא תולדה דדש וא"כ במניח דבר המושך הוי כלאחר יד... אבל לרוב הפוסקים דס"ל דטעמא דמפרק משום נטילת נשמה חייב וא"כ אפילו מושך מאליו אלא דומה לכופת אדם וסוף חמה לבוא". להבנת החיי"א, בהוצאת דם ע"י הנחת עלוקה יהיה הבדל בין הרמב"ם לשאר ראשונים. הנחת עלוקה תיחשב לשינוי 'כלאחר יד' לרמב"ם שהוצאת דם היא משום דש, אך לא לדעת הראשונים שהיא משום נטילת נשמה. אותו המעשה נחשב שינוי באב מלאכה כלשהו אך לא באב מלאכה אחר.
כלומר, שינוי בעשיית המלאכה שנחשב למלאכה 'כלאחר יד' הוא שינוי בצורת המלאכה כפי שהיא נלמדה במשכן. שינוי זה הוא ביחס לאב המלאכה. כידוע, לאב המלאכה שבמשכן שני חלקים: צורת המלאכה ותכליתה. לכן השינוי הנדרש הוא באופן עשיית המלאכה ביחס לתכליתה: פגם כלשהו בעשיית המלאכה הקשור לתוצאה. על אף שאין שינוי בנפעל, בתוצאת המלאכה (כדברי האג"ט בפתיחת ספרו), ישנו שינוי של פועל המלאכה שיוצר קושי כלשהו בהשגת תכלית המלאכה. נראה להציע סברה זו כמדד לעשיית המלאכה 'כלאחר יד': קושי או מאמץ יתר בעשיית המלאכה, הנדרש לשם ביצועה כפי תכלית המלאכה שבמשכן.
מדד זה, של קושי או מאמץ בעשיית המלאכה מבואר בדברי הגרשז"א והבא"ח.
בשולחן שלמה (ח"ג סי' שכ"ח אות כ"ח סק"ב) הובאו דברי הגרשז"א: "הדלקת חשמל במרפק אינה דרך בני אדם בגלל הטורח היחסי או בגלל שלא תמיד תצליח, אמנם לבסוף כשידלק האור ברור שהתוצאה תהיה זהה להדלקה ביד באופן הרגיל, ולמרות זאת נחשבת הדלקה זו לשינוי".
בשו"ת רב פעלים (ח"ב סי' מ"ב ד"ה "הרי לך") כתב: "... ולכן אם מולל בידיו שמשנה רק למלול בראשי אצבעותיו, דלא ניחא תשמישיה, להכי חשוב שינוי מעט ואינו שינוי גמור... אלא כותש במקום הדק דלא ניחא תשמישיה, שאין דרך לכתוש בו... נמצא זה המוציא לאחר ידו דומה ממש להפכת המכתשת דלא ניחא תשמישיה וכן נמי המוציא ברגלו ג"כ דומה ממש לזה". הבא"ח מבחין בין שינוי גמור, שמתיר מלאכת טחינה לגמרי, לשינוי מועט, שאסור מדרבנן כדין 'כלאחר יד'. הנקודה העיקרית היא שכש'לא ניחא תשמישיה' נחשבת דרך זו לשינוי מועט ולעשיית מלאכה 'כלאחר יד'.
♦ ♦ ♦