גדרי הנאת מעיו, הנאת גרונו ומה שבשיניו בהלכה

יסוד המחלוקת בגדר אכילה

ביסוד גדרי איסורי אכילה וקיום מצוות אכילה בתורה, מצינו מחלוקת יסודית במסכת חולין (דף קג ע"ב) בין רבי יוחנן לריש לקיש. שיטת רבי יוחנן, שגדר אכילה תלוי בהנאת גרונו (מעבר המאכל בבית הבליעה), אף פי שלא הגיע המאכל למעיו של אדם, אם עבר בגרונו ונהנה ממנו, נחשב הדבר לאכילה גמורה. ואילו שיטת ריש לקיש, שגדר האכילה תלוי בהנאת מעיו (כניסת המאכל לתוך בני מעיו ושביעתם), וללא הגעת המאכל למעיו אין כאן שם אכילה גמורה.
נפקא מינה באופן שבו מאכל איסור נבלע בגרון ועדיין לא נכנס למעיו, או באופן שאכל חצי כזית והקיאו, וחזר ואכל עוד חצי כזית. לדעת רבי יוחנן, כיוון שגרונו נהנה מכזית שלם (בצירוף שתי הבליעות) חייב. ואילו לדעת ריש לקיש, כיוון שלא נכנס למעיו בבת אחת אלא חצי כזית, פטור.
ולהלכה קיימא לן כרבי יוחנן, שהולכים אחר הנאת גרונו (רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יד הלכה ג וערוך השלחן סימן פה סעיף ט). אולם, הכל מודים שמאכל הנמצא בין השיניים בלבד, ללא בליעה, אינו נחשב להנאה כלל, כדכתיב באיוב (יב, יא): וחיך אוכל יטעם לו.
♦

חיסור המאכל שבין השיניים

מתוך היסוד שמאכל שבין השיניים אינו נחשב לחלק מהבליעה, נצא ללמוד לגבי מי שחייב לאכול שיעור כזית מן התורה או מדרבנן, כגון מצה ומרור בליל הסדר. מי שיש לו כזית מצומצם בלבד, ועומד לאוכלו, יש לחוש שמא מעט מן המאכל יישאר דבוק בין שיניו ולא ייבלע בגרונו. וכיון שמה שנותר בשיניים אינו מצטרף לשיעור הבליעה, נמצא שאכל פחות מכזית. על כן יש לאכול לכתחילה שיעור הגדול במעט מכזית מצומצם, כדי שגם לאחר שיור המאכל בין השיניים, ייבלע בגרונו שיעור כזית שלם.
♦

אכילת פרס ובליעה בבת אחת

מאידך גיסא יוצאת לנו קולא, לעניין שיעור הזמן של אכילת כזית, שהוא כדי אכילת פרס. הואיל והאכילה נקבעת לפי הנאת הגרון, הרי שאין להחשיב את זמן לעיסת המאכל בתוך הפה כחלק מזמן אכילת הפרס, אלא החשבון מתחיל רק מהזמן שבו המאכל יורד לבית הבליעה.
ומטעם זה כתב הבית יוסף (או"ח סימן תעה [ג] ד"ה בתרומת) בשם תרומת הדשן (חלק א סימן קלט), שכך דייק מדברי המרדכי (סוף מסכת פסחים, סדר של פסח), שמצווה מן המובחר ללעוס את כל שיעור כזית המצה היטב בפיו ולרסקו, ולאחר מכן לבלוע את כולו בבת אחת. וכן כתב המשנה ברורה (ס"ק מא) שלכתחילה צריך לבלוע את המאכל ביחד. יסוד זה מדויק בלשון מרן השולחן ערוך (שם סעיף ו), שכתב שאם אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית יצא. משמע שדווקא בדיעבד יצא באופן זה, אך לכתחילה יש לבלוע את הכל כאחד.
♦

חובת הסיבה ושעת קיומה

אף שעיקר דין הסיבה בליל הסדר תלוי ברגע בליעת המאכל בגרונו, ואם היסב רק בשעת הבליעה יצא ידי חובה, מכל מקום נראה שיש להסב כבר מתחילת האכילה, משום שטעם ההסיבה כדי להידמות לבני מלכים, ודמיון זה שייך לכל אורך תהליך האכילה. ולכן ראוי להסב כבר משעת הכנסת המצה או הכוס לתוך פיו, ולא להמתין לרגע הבליעה בלבד.
זאת ועוד, יתכן שאם ימתין מלהסב עד זמן הבליעה, עלול בקלות ובחוסר שימת לב להחמיץ את ההסיבה, ויצא שכרו בהפסדו.
♦

ברכות הנהנין

בניגוד למצוות אכילה ואיסורי אכילה התלויים בהנאת גרונו, הרי שלעניין ברכות הנהנין, ובפרט ברכה אחרונה, הדין תלוי בהנאת מעיו.
בשו"ת פנים מאירות (חלק ב סימן כז) כתב כי לעניין ברכה אחרונה אזלינן בתר הנאת מעיו ושביעה, וכדסמכינן רבנן אקרא (דברים ח, י): "ואכלת ושבעת וברכת", ושביעה זו אינה מתרחשת בגרון אלא בתוך המעיים כשהכרס מלאה. על כן פסק, שאם אכל אדם כזית מאכל בשהייה מרובה שהיא יותר מכדי אכילת פרס, מכל מקום כיוון ששבע בשיעור המחייב והאוכל נקלט במעיו, חייב לברך ברכה אחרונה.
כיוצא בזה פסק הרב בן איש חי (שנה א פרשת חוקת אות יג): אדם שאכל מאכל והקיאו, והוא מסופק אם נשאר במעיו שיעור כזית מן המאכל, הרי זה נכנס בבית הספק, ולא יברך ברכת המזון או ברכת מעין שלש מספק, אלא אם כן יאכל עוד מעט מאכל כדי להשלים לשיעור ודאי. ואם אינו יכול לאכול, ישמע את הברכה מאחרים ויצא ידי חובה, או שיברך בלי שם ומלכות ויהרהרם בליבו.
♦

טעימת תבשיל בתענית ואכילה חוץ לסוכה

כתב מרן השולחן ערוך (סימן תקסז סעיף א): השרוי בתענית יכול לטעום כדי רביעית. ובביאור הדבר כתב המשנה ברורה (ס"ק א) כי אדם המקבל עליו תענית, דעתו שלא לאכול ולשתות, אך טעימה בלבד בפיו ללא בליעה אינה נקראת אכילה ושתייה. ואפשר, אפילו אם מכוון להנאת פיו בלבד, מותר, כיוון שאינו בולע את המאכל למעיו.
וכן מבואר בשו"ת שואל ומשיב (מהדו' רביעאה חלק ג סימן יא דף יב רע"ג ד"ה והנה ביישוב), שכתב: כל שאכל סעודת קבע שחייב בסוכה, שוב אינו רשאי להניח הסוכה ולאכול אכילת עראי חוץ לסוכה. ועל פי דבריו כתב בחזון עובדיה (סוכות עמוד קמה) שהאוכל סעודת קבע בסוכה, אם יש בפיו מה שאכל בסעודתו בסוכה, ויצא חוץ לסוכה, אינו רשאי לגמור אכילתו [דהיינו, לבלוע] חוץ לסוכה, כיון שהכל בא מחמת סעודת קבע שחייבת בסוכה. ע"כ. ומבואר, שהנאת פיו אינה הנאה, וכל שלא נכנס המזון למעיו, חשוב כמי שלא אכל עדיין, ועל כן חייב לסיים את בליעתו בסוכה.
♦

גדר "בריה" ושיעור כזית בשעת הבליעה

לעניין הגדרים ההלכתיים של צורת המאכל, ישנה חשיבות מכרעת למצב המאכל ברגע הבליעה בגרון.
איתא במסכת מכות (דף טז ע"ב): אכל פוטיתא לוקה, ופירש רש"י: בלע שרץ המים. וכן לגבי נמלה כתב רש"י: בלע נמלה חיה הואיל ובריה שלמה. מלשונות אלו דייק הגר"נ קרליץ זצ"ל (קובץ עיון הפרשה גליון רב עמוד קסא) שלכאורה יש מקום ללמוד מדין בריה, שצריך לבולעה חיה כשהיא שלימה, דאם לא כן, הרי כשלועסה אין היא בריה, ומה בכך שכאשר הכניסה לתוך פיו היתה בריה שלימה, סוף סוף בזמן בליעתה אינה שלימה. וכן כתב החזון איש (יו"ד סימן י ס"ק ו) דבריה שנתמעכה בפיו על ידי לעיסה בטילה מדין בריה. והיינו טעמא, דשם בריה הוי ליה משום חשיבותו, וכל שאינו בשלימותו בזמן הבליעה, לא חשוב כדין בריה.
ועוד כתבו בשם הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל לדון באדם שאכל כזית מצומצם של מצה, ובמהלך הלעיסה נדחסו חללי האוויר שבמצה, ובזמן הבליעה בפועל לא היה בנפח המצה שיעור כזית, אם משערים לפי זמן האכילה, ושפיר היה בו כזית, או לפי זמן הבליעה, וליכא כזית. ובתחילה סבר הגר"נ קרליץ בדעת החזון איש שהולכים אחר שעת ההכנסה לפה, על אף שהתמעט משיעורו קודם שנכנס למעיו. אולם, לאחר שנגלה אליו החזון איש בחלום, ובצירוף הראיות דלעיל מדין בריה, חזר בו, ופסק שגם לעניין שיעור כזית אזלינן בתר שעת הבליעה בגרון. ומכיוון שבזמן הבליעה נתמעט השיעור, לא יצא ידי חובתו.
♦

דין לעיסת מסטיק וברכת הנהנין עליו

בפוסקי זמננו מצינו נידון רחב לגבי לעיסת מסטיק (גומי לעיסה), שבו האדם מוצץ את המתיקות והטעם, אך פולט את הגומי בסיום הלעיסה. דעת הגאון הגדול רבי עובדיה הדאיה זצ"ל בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ח או"ח סימן כ אות נד) שאין לברך על מסטיק כלל, וסמך דבריו על מרן הבית יוסף (סימן רו) שפסק שברכת הנהנין היא על הנאת מעיים, וכאן, כיון שפולט את עיקר המסטיק ואינו בולעו, אין כאן הנאת מעיים.
אולם בשו"ת יביע אומר (חלק ז סימן לג) חלק עליו ופסק שיש לברך עליו ברכה ראשונה שהכל, משום שכאשר האדם לועס את המסטיק ובולע את רוקו, הרוק ספוג בטעם המסטיק ונכנס למעיו, ובליעת רוק בעל טעם נחשבת להנאת מעיים. וכיוון שלברכה ראשונה די בהנאה כל שהיא, חייב לברך שהכל.
ברם, בספר ברכת ה' להגאון רבי משה לוי זצ"ל (חלק ב עמוד מא) כתב שאין לברך על מסטיק. והביא ראיה לדבריו מדין "מטעמת", שלדעת מרן השלחן ערוך (סימן רי סעיף ב) אם טעם בלבד בלא בליעה אינו צריך ברכה, שעיקר הברכה היא על הבליעה. וכך כתב: הטועם את התבשיל אינו צריך לברך עד רביעית, ואפילו אם בולעו. ויש אומרים, שאם בולעו טעון ברכה, ולא פטרו את הטועם אלא כשחוזר ופולט, ואז אפילו על הרבה אינו צריך ברכה. עכ"ל. וכלל בידינו, סתם ויש אומרים הלכה כסתם, שאין צריך לברך. ובבית יוסף הביא שכן דעת עמודי ההוראה, הרי"ף (תענית דף ד ע"א מדפי הרי"ף), הרמב"ם (ברכות פרק א הלכה ב) והרא"ש (ברכות פרק ב סימן יז), שמטעמת אינה צריכה ברכה, ולא חילקו בין בולע ללא בולע. ועוד כתב הבית יוסף, שמסתמא דעת הטור כדעת אביו הרא"ש. וגם הרמ"א כתב בהג"ה: וספק ברכות להקל. וכן פסקו המשנה ברורה (ס"ק יט) והכף החיים (ס"ק לא). ועל כן כתב בספר ברכת ה' לדמות דין מסטיק לדיון מטעמת.
אלא שהראש"ל הגאון רבי יצחק יוסף (גליון בית מרן חודש אלול תשפ"ב) כתב לחלק בין מטעמת למסטיק. במטעמת, אפילו בולע עד רביעית, כיון שאין לו כוונת הנאה אינו מברך. מה שאין כן הלועס מסטיק, כיון שמתכוין להנות, וזו צורת ההנאה שלו, חייב לברך.
וזה עתה ראיתי במשנה ברורה (שם ס"ק יט) שכתב לגבי מטעמת בשם החיי אדם (כלל מט סעיף ה) שלכתחילה אם בולע, טוב ליזהר שיתכוין להנות ממנו בתורת אכילה, ויברך עליו. וכן כתב הכף החיים (שם ס"ק כב) שאם טועם קודם גמר הבישול אם חסר מלח או תבלין, יהרהר הברכה בליבו, אבל אם טועם אחר גמר הבישול, יכוין לשם אכילה ויברך. וכן כתב בחזון עובדיה (שבת חלק א עמוד כב ד"ה ודע), שלכתחילה טוב שיתכוון הטועם לשם אכילה והנאה, כדי שיוכל לברך ברכה ראשונה על טעימתו^[1]. ע"כ.
ובספר ברכת ה' הנ"ל הביא עוד ראיה לפטור "מסטיק" מברכה, והוא מה שאמרו בברכות (דף לו ע"ב) וביומא (דף פא ע"ב) לעס פלפלים ביום הכיפורים פטור. וכתב הרמ"א (סימן תקסז סעיף ג) מותר ללעוס עצי קנמון וכדו' ביום התענית. ולכאורה מוכח שבליעת הטעם אינה נחשבת אכילה, והוא הדין למסטיק, שאין לברך על הטעם. [ומה שכתב שם מרן השלחן ערוך שלא כשר הדבר לרחוץ פיו בשחרית דתעניות צבור, התם היינו טעמא מחשש שמא יבלע את המים, ועל כן כתב המשנה ברורה (ס"ק יא) להתיר במקום צער, ובאופן שכופף את ראשו ופיו למטה שלא יבוא לגרונו. ע"ש.]
אלא שכתב הגאון רבי יצחק יוסף (שם) לחלק בין הדברים, שלגבי עצי קנמון כתב רש"י (ברכות ויומא שם) שאין מברכים עליהם משום ש"לאו אוכלא הוא", כלומר שאין דרך לאוכלו, שכיון שהוא "עץ" אין רגילות לאוכלו. מה שאין כן מסטיק, שהרגילות היא לאוכלו באופן כזה שמוצצים את טעמו מבלי לבולעו, על כן יש לברך עליו.
♦

דין סוכריה ומציצתה לעניין ברכות, הפסק ועניית אמן

בניגוד למאכלים רגילים, שדרך אכילתם היא בלעיסה ובליעה מהירה של גוף המאכל, דרך אכילתה של סוכריה היא במציצה ארוכה וממושכת של הטעם, ללא לעיסת גוף המאכל עצמו. ומאחר שכך היא צורת הנאתה ודרך אכילתה, יש לדון לגבי השומע דברים שבקדושה באמצע שמוצץ סוכריה, אם רשאי לענות או לא.
הנה כתב השל"ה הקדוש (שער האותיות דף נה ע"ב): אם עבר ושח קודם שיבלע מהמאכל לא יחזור ויברך שנית משום ספק ברכה לבטלה. והגאון יעב"ץ במור וקציעה (סימן קסז) כתב לחזק את דברי השל"ה, שכל שעוסק באכילה אין השיחה הפסק כלל, אפילו עדיין לא בלע, דתחילת אכילה היא וכו'.
ומכלל דבריהם כתב בשו"ת יביע אומר (חלק ה סימן טז אות ד-ה) ובהליכות עולם (חלק א עמוד שמה) להתיר לכתחילה לענות דברים שבקדושה או לענות אמן אחר ברכת חברו כשדבר מאכל בתוך פיו, אפילו עדיין לא בלע ממנו. ואם נהנה בחיך מהטעם, מותר לענות אף קודם שבלע. וכן כתב באשל אברהם (בוטשאטש סימן קעב על הט"ז ס"ק ו), דאף שאמרו חז"ל (ברכות דף נא ע"א) ימלא פי תהלתך, שלא יהיה מאכל בפיו בשעת ברכה, היינו כשאפשר לו לפלוט המאכל מפיו, אבל אם נחוץ לענות אמן או דבר שבקדושה, אין קפידא כשאינו פולט המאכל שבפיו, ורשאי לענות אמן. וכן דעת הגר"ח קניבסקי זצ"ל (דעת נוטה עמוד שפט).
עוד כתב ביביע אומר לגבי סוכריה שהדרך היא שמוצץ הטעם בלא לעיסה, וכן לגבי גומי לעיסה (מסטיק) שפולטו אחר שמוצץ הטעם, כיון שכך דרך אכילתם, כל שבלע מהטעם היוצא מהם מותר לו להפסיק אף לדיבור בעלמא. ובדיעבד אם רק הרגיש בפה מטעמם אין חוזר ומברך. אך לגבי דברים שקדושה פוסק לענות לכתחילה אף אם רק הרגיש את טעמם בפה. וכן כתב עוד בילקוט יוסף (ברכות מהדו' תשנא עמוד קי ועמוד תנב): מי שבירך על איזה מאכל ברכת הנהנין, ובעודו לועס קודם שיבלע, שמע קדיש או קדושה, עונה עמהם, וכל שהחיך נהנה, אינו חשוב הפסק. וכן אם נתן סוכריה או מסטיק לתוך פיו, והחיך נהנה, פוסק ועונה לכתחילה. אולם אם בירך ולועס את המאכל, והוא קרוב לבית הבליעה, באופן שקשה לו לענות, די שיהרהר אמן בליבו, ויקשיב וישמע את הקדיש והקדושה, ויהיה שומע כעונה. ע"כ.
וכן ראיתי להגר"א פומרנצ'יק בעמק ברכה (ברכות הנהנין אות ו) לענין המכניס פרי לפיו ומוצץ את המשקה ופולט את האוכל, דפליגי בזה הרמב"ם (פרק ח מברכות הלכה ה) והטור (סימן רב) לענין המוצץ קני סוכר. ע"ש. ולהלכה כתב דלא מקרי אכילה אלא מה שבולע בלבד, וכפי שמוכח מדברי התוספות בבבא מציעא (דף פז ע"ב ד"ה שבעך) והאחרונים, דמוצץ הוי שתיה. ועל כן כתב שיש לברך שהכל על המשקה ולא לברך על הפרי כלל. ע"ש.
♦

יסודות החיוב בברכה ראשונה

למדנו מדברי הפוסקים, שבכל מקום שיש חיוב לברך ברכה ראשונה על מאכל, צריכים להתקיים שלושה תנאים: (א) הנאת מעיו, שיגיע הטעם וההנאה לתוך מעיו, ואפילו על ידי בליעת רוק ספוג טעם. (ב) כוונת הנאה, שהאדם יתכוון ליהנות מהמאכל ולא רק לבודקו, כמו במטעמת. (ג) רגילות האכילה, שהדבר יהיה מוגדר כמאכל שדרך בני אדם ליהנות ממנו כך, ושלא כמו עצי קנמון.
♦

אכילת מצה ואיסור אכילה ביום הכיפורים

אולם לענין אכילת מצה, כתב בשו"ת חתם סופר (חלק א סימן קכז סוף ד"ה ואשלם) דבעינן הנאת גרונו ולא הנאת מעיו. וכן כתב בנו בשו"ת כתב סופר (חלק א סימן צז) שבכל אכילה של מצווה הדבר תלוי בהנאת גרונו. ומתוך כך כתב הכתב סופר (שם סימן צו) לחדש לגבי מי שיש לו רק חצי כזית מצה, שיכול לאוכלו, להקיאו, ולחזור ולאוכלו. ובאופן זה נהנה גרונו פעמיים מחצי כזית, ובצירופם עלתה לו הנאת גרונו לשיעור כזית שלם לצאת ידי חובת מצה. ובזה נקט כדעת רבי יוחנן דחולין, שהובא בראש הדברים.
מאידך, לדעת המחצית השקל (סימן תעה ס"ק ד), במצה אין מקיימים את המצווה אלא בהנאת מעיו דווקא.
מלבד זאת, גם באכילת מצה בעינן כוונה באכילה לשם המצווה, וכל שלא נתכוון לשם המצווה לא יצא ידי חובה. ועל כן כתב המשנה ברורה (סימן תעה ס"ק לד) לגבי מי שאנסוהו נכרים לאכול מצה, לא יצא ידי חובתו, וכדעת הפוסקים שחולקים בזה על השלחן ערוך. ע"ש.
♦

אכילת ערב יום הכיפורים ויום הכיפורים

הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל (קובץ אליבא דהלכתא גיליון קו עמוד טז) הסתפק לגבי מצוות אכילה בערב יום הכיפורים, האם סגי בהנאת גרונו בלבד כדי לקיים את המצווה, וכדרבי יוחנן בכל התורה כולה, או שמא בעינן הנאת מעיו, שכן כל תכלית האכילה בערב יום הכיפורים היא להשביע את הגוף ולמלא את הכרס, כדי להקל על הצום למחרת.
והנה בכתב סופר (שם סימן קיז) כתב לחזק את דברי אביו הגאון ז"ל, שלענין האוכל ביום הכיפורים בעינן כותבת במעיו, משום דביתובי דעתא תליא מילתא, ואין בין החניכיים מצטרף. אבל בשתיה דמלוא לוגמיו הביא בשם אביו בעצמו (חידושיו ליומא דף עג ע"ב ד"ה ומ"מ) דתליא בהנאת גרונו. ע"ש. הביאו כף החיים (סימן תריח ס"ק לח)^[2].
שוב מצאתי שכן כתב החתם סופר בתשובה (חלק ו ליקוטים סימן כג) בזמן מגיפת הכולירע, שהסכימו הרופאים שאין לאדם לצאת בבוקר מפתח ביתו אליבא ריקנא, וכתב, שאם התענית עצמו מזיק גם מבלי לצאת מפתח הבית, "ישתה רק הנאת מעיו ולא הנאת גרונו, היינו קפה ותה בלי סוכר וחלב, ומרק שאינו מתובל, ואם היה אפשר שלא כדרך אכילתן, היה טפי עדיף". ע"כ.
ולכאורה יש לומר בפשיטות, דכשם שבאכילת יום הכיפורים אין האיסור אלא רק בהנאת מעיו, הוא הדין נמי באכילת ערב יום הכיפורים, בעינן הנאת מעיו.
♦

דין אכילה בבית הכסא

ומעתה יובנו דברי הבאר היטב (סימן ג ס"ק ב) שהוסיף על דברי השלחן ערוך שכתב שלא ידבר בבית הכסא, "וכל שכן שלא יאכל". שבודאי לא בא לאסור להכניס אוכל לפיו בבית הכסא, שהרי תיפוק ליה מצד האוכל עצמו שאסור לו להכניסו שם, ואף מקום זה אינו ראוי לברכה. אלא כוונתו היא שגם אם בירך והכניס לפיו קודם שנכנס לבית הכסא, אם האוכל בתוך פיו אין לו להיכנס פנימה עד שיבלענו. מוכח מיניה, שעצם ההכנסה לפה אינה נקראת אכילה.

שיירי מאכל שבין השיניים

יש לדון לגבי אדם שסיים את סעודתו ובירך ברכה אחרונה, ולאחר מכן ניקה את שיניו והוציא משם שיירי מאכל שברצונו לאכול. מחד גיסא, כיון שבירך ברכה אחרונה, הרי הסיח דעתו לחלוטין מן האכילה, וכל מאכל חדש שיאכל טעון ברכה ראשונה. ומאידך גיסא, שיירי המאכל הללו כבר היו בפיו במהלך הסעודה ונפטרו בברכה הראשונה, ואולי דינם כחלק מגופו.
ונראה, כי מחמת דקיימא לן ספק ברכות להקל, אין לברך על שיירי מאכל אלו ברכה ראשונה, אולם לכתחילה נכון לנקות את השיניים קודם הברכה האחרונה, או להימנע מלאכול את השאריות הללו לאחר הברכה.
כיוצא בזה לגבי המתנת שש שעות בין בשר לחלב, פסק מרן השלחן ערוך (יו"ד סימן פט סעיף א) שאם מצא בשר בין שיניו לאחר ששהה, צריך להסירו. וכתב הפרי חדש (ס"ק ג) בשם הר"ן (חולין דף לז ע"ב סוף ד"ה אמר רב חסדא) דאין צריך שהייה שש שעות מאותו זמן שמסירו, אלא מאכילה.
ובאופן שבלע את השיירים הללו לאחר שהוציאם, יש לדון אם הבליעה החדשה מחייבת מניין שש שעות מחדש. ולענין מעשה אפשר שיש לחלק בין אופן שהוציא את השיריים מפיו והכניסם בשנית, דבזה בעינן להמתין שש שעות בשנית, לבין אופן שבלע השיריים מבלי להוציאם כלל מפיו, שבזה אמרינן שהשיירים האלו נגררים אחר הסעודה הראשונה. ויש לעיין.
♦ ♦ ♦