ומבואר מסוגיא דידן, דלהלכה סגי בכוונה בפסוק ראשון, ואי"צ לכוונה בכל הקריאת שמע. וכן פסק הרמב"ם (הלכות קריאת שמע פרק ב' הלכה ה'), בזה"ל: "הקורא את שמע ולא כיון ליבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו, והשאר אם לא כיון ליבו יצא, אפילו היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה יצא, והוא שכיון ליבו בפסוק ראשון", ע"כ. והיינו כדעת רבי מאיר הנ"ל, ובשו"ע או"ח (סימן ס' סעיף ה') העתיקו להלכה וחזר ע"ז גם בשו"ע או"ח (סימן ס"ג סעיף ב'), והוסיף דאף מאן דאמר דמצוות אין צריכות כוונה, מ"מ הכא מודי, דמעכבא כוונה בקריאת שמע, כיון דקריאת שמע בעיא כוונה טפי משאר מצוות, עיי"ש. וראה להלן גדר החילוק בזה (ויל"ע אמאי הוצרך בשו"ע לחזור על האי דינא בב' דוכתי).
אלא דבעיקר מה שבשו"ע העתיק לשון הרמב"ם הנ"ל בשתיקה, הנה ע"ע באלף המגן (סק"ח) שעורר בזה. דהא בכסף משנה (ע"ד הרמב"ם הנ"ל) הרבה לתמוה ע"ד הרמב"ם בזה. וא"כ יל"ע אמאי מרן הכס"מ פסק לדברי הרמב"ם הנ"ל בשתיקה בדבריו בשו"ע, וע"ע בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' שד"ם) שפירש ביאור אחר בסוגיא מפי' הרמב"ם, וצ"ע.
♦
דין מי שכיון רק קודם שהתחיל לקרות קריאת שמע
ובמשנ"ב (סימן ס"ג ס"ק י"ג) הוסיף, דאפילו אם קודם שהתחיל לקרות נתכוין לקיים בקריאתו מצוות עשה של קרי"ש, מ"מ כל שבאמצע פנה ליבו לדברים אחרים, הרי לא קיבל עליו עול מלכות שמים בהסכמת הלב. ומבואר מדבריו דבעינן שיכוין גם קודם הקריאה וגם לאחר הקריאה, משום קבלת עומ"ש.אמנם נראה דקריאת שמע חמירא משאר מצוות, ועל כן החמירו בה להאי דינא, ובשאר מצוות סגי בכוונה בתחילת המצווה, וכמו שנתבאר באורך בביאורי ההלכה חלק ג' (סימן ס' סעיף י"ח). ועיי"ש, שכן חזינן בשער הציון (סימן תר"צ סקל"ט), וע"ע בפרי מגדים (סימן ס"ג באש"א סק"ט).
ומתחילה היה נראה דיש להעמיד את החילוק בין קריאת שמע למגילה, דמ"ש בשעה"צ בהלכות מגילה שיצא יד"ח בכה"ג היינו במציאות אחרת, דמיירי במי שלא כיון מאומה, אך בקריאת שמע מיירי במי שכיון ליבו לדברים אחרים, וממילא הסיר מעליו כוונת עומ"ש.
ובאמת שבשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן א') האריך להוכיח דגם בקריאת שמע מי שהתחיל בכוונה גדולה, ואח"כ המשיך לאומרה בלא כוונה וכמתעסק בעלמא, יצא ידי חובתו בדיעבד, עיי"ש. ולהנ"ל יש לפשוט מה שראיתי להסתפק ממרן הגר"ד לנדו שליט"א (קובץ חדוותא גליון 23), במי שהתחיל לקרוא קריאת שמע בכוונה ואח"כ כיון בכוונה הפכית נגד קיום המצווה, אם מהני לו לבטל את המצווה הראשונה למפרע. ולהנ"ל פשיטא דלא מהני ליה, ודו"ק. וע"ע בשו"ת מנחת שלמה (חלק א' סימן א').
גם בבן איש חי (וארא סעיף ו') מבואר דבעינן כוונה בקריאת שמע, ועיי"ש דאם לא כיון ליבו בפסוק ראשון של 'שמע ישראל' בפשטן של דברים, לא יצא יד"ח וצריך לחזור ולאומרו שוב (ולהלן (סעיף ו') יבואר היאך יחזור).
ושוב שמעתי מידידי הרה"ג ר' ישראל אלקרייף שליט"א (מח"ס אור ישראל ואמרות ישראל) להוסיף בזה סברא, דפשיטא שלא יצא יד"ח, כיון דהנה מעיקר הדין הלא צריך הוא לכוין בכל רגע ורגע בקרי"ש, אלא דפעמים שיש להקל משום דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה (וכעין הא דזבחים (ב:) גבי לשמה בזבח), אך כ"ז בסתמא, אבל כשמכוין להדיא הפוך, ודאי דלא מהני.
♦
איזה חלק מקריאת שמע חיובו מדאו'
אכן הנה כבר נודע מה שדנו רבותינו קדמאי ובתראי אם רק פסוק ראשון דקריאת שמע חיובו מדאורייתא, או דכל קריאת שמע חשיבא כמצווה דאו' (ושם הנפק"מ על מה יחזור מספק, אלא דלכאו' להלכה דאף למ"ד דפסוק ראשון בלבד הוא עיקר חיובא, מ"מ יחזור על כולה, וכבר הארכנו בזה במק"א).והנה בגמרא בברכות (טז.) אמרו וז"ל: "רמי ליה רב מרי לרבא, תנן האומנים קורין בראש האילן ובראש הנדבך, אלמא דלא בעי כוונה, ורמינהו הקורא את שמע צריך שיכוין... הכי אמר רב ששת, והוא שבטלים ממלאכתם וקוראים, והתניא..., לא קשיא, הא בפרק ראשון הא בפרק שני", ע"כ.
♦
דעת רבינו יונה והרי"ף דמ"ע דאורייתא איכא בפרשה ראשונה בלחודה
ובתלמידי רבינו יונה (שם) דייקו מדברי הרי"ף (בסוגיא דהתם) דסבירא ליה דפרשה ראשונה הוי מדאורייתא, ומפרק שני ואילך אינו אלא מדרבנן, עיי"ש. ולפי"ז לכאו' היה צ"ל דעיקר הא דבעינן כוונה בקריאת שמע, מדין הפרטי דכוונה בקריאת שמע היתר על שאר המצוות, היינו בפרשה ראשונה עכ"פ, ומכאן ואילך דינו כשאר מצוות מדרבנן. וע"ע בהלכה ברורה (סימן נ"ח בירור הלכה סק"א) שכתב דאין הכרח כ"כ מדברי הרי"ף לזה, וע"ע בהסכמתו לביאורי ההלכה ח"ג שעמד בזה.♦
דעות הראשונים דס"ל דמ"ע דאורייתא היינו בב' פרשיות, ובירור בדעת הרמב"ם
והנה כ"ז אליבא דהרי"ף, אמנם בדעת הרמב"ם מצינו שנחלקו האחרונים. דלדעת הפרי חדש (ריש סימן ס"ז) ס"ל להרמב"ם דב' הפרשיות של קריאת שמע הוו מן התורה, והיינו, 'ואהבת' ו'והיה אם שמוע'. אמנם דעת השאגת אריה (סימן ב') דרק הפרשה הראשונה הוי מן התורה, ועיי"ש שהוכיח כן מדברי הרמב"ם בכמה דוכתי. ועל כן ס"ל דדעת הרמב"ם להלכה דרק פרשת 'ואהבת' היא מדאורייתא, ושאר הפרשיות מדרבנן נינהו.והנה עיין ברמב"ם (הלכות קריאת שמע פרק ב' הלכה א') שכתב בזה"ל: "הקורא את שמע ולא כיון ליבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו, והשאר אם לא כיון ליבו יצא, אפילו היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה יצא, והוא שכיון ליבו בפסוק ראשון", ע"כ. ועיי"ש בכסף משנה שכתב דהוא ע"ד רבא בברכות (יד:). ועיי"ש שביאר בדעת הרמב"ם דרק פסוק ראשון הויא מדאורייתא, ועל כן רק באמירתו בעי כוונה לעיכובא, אבל בשאר פסוקים אין מעכבת הכוונה בדיעבד.
אמנם במקראי קודש (ע"ד הרמב"ם הנ"ל) פליג ע"ד הכס"מ הנ"ל, ועיי"ש שלמד בדעת הרמב"ם דכל הג' פרשיות מדאורייתא נינהו, והוכיח כן מכמה דוכתי, עיי"ש.
♦
לבאר את דברי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות
ושוב שמעתי מידידי הרה"ג ר' יונה שרייבר שליט"א להוכיח לזה ממ"ש הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות, דאין מצוה שהיא חובת כל איש בכל יום ויום מדאו' כי אם מצוות קרי"ש בלבד. והקשו, דלכאו' צ"ע אמאי לא נקט הרמב"ם גם מצוות תפילה, דהא לדידיה היא מדאורייתא לכה"פ פעם אחת ביום, וכמבואר ברמב"ם (ריש הלכות תפילה), וא"כ אמאי לא הזכירו.ואין לפרש דכיון דסו"ס הוא מחלוקת אמוראים אם הוא מדאו' או מדרבנן, וכמבואר בירושלמי בברכות (פ"א הלכה ב'), ובשבת (פ"א הלכה ב'), ולכן י"ל דהרמב"ם לא הזכיר דבר שיש בו מחלוקת, ומפני זה לא הביא את מצוות תפילה. דזה אינו, כיון דהא גם קריאת שמע י"א שהיא מדרבנן, וכמבואר בברכות (כא.).
ועוד הקשו בזה, דהא מצוות תלמוד תורה היא גם מצווה שבכל יום, וא"כ אמאי לא נקטה הרמב"ם בהקדמתו. ועל קו' זו י"ל בפשיטות, דכיון דבסוגיא דמנחות (צט:) אמרו דיוצא יד"ח ת"ת בקריאת שמע, ממילא הרי הוא כלול בקריאת שמע. אכן לפי"ז הדרא קושיין לדוכתא, דמוכרח דס"ל להרמב"ם דצ"ל דלא רק פסוק ראשון דאו', דאי לאו הכי היה צריך למנות קרי"ש בלחודה ות"ת בלחודה, ודו"ק.
ולחומר הקושיא (ממצוות תפילה) שמעתי לחדש בזה מידידי הרה"ג ר' ישראל אלקרייף שליט"א די"ל בזה דלכו"ע קריאת שמע כולה מדאו', ואליבא דהרמב"ם גם מצוות תפילה היא מדאו' פעם אחת ביום עכ"פ, אלא דפליגי רבוותא בסוגיא דברכות (כא.) אם מדינא דאו' צריך לקרוא איזה פרשיה בתורה וחכמים תקנו לקרוא את קריאת שמע, ולפי"ז היכא שקרא פרשה אחרת מן התורה יצא יד"ח רק מדאו' ולא מדרבנן, או דלמא דעיקר חיובא דאורייתא הוא שחייב האיש הישראלי לקרוא דווקא את פרשות קריאת שמע. וכבר עמד בזה בשו"ת שאגת אריה (סימן א'), עיי"ש שהוקשה לו, דהרי התם בסוגיא דברכות הנ"ל נח' שמואל ור' אלעזר, ולכאו' היה צ"ל דלהלכה נקטינן כדעת שמואל דקריאת שמע מדרבנן, כיון דשמואל היה רבו של ר' יוחנן, וכמבואר בחולין (צה.), ור' יוחנן היה רבו של ר' אלעזר, וכמבואר ביבמות (צו:), וא"כ י"ל כוותיה דקריאת שמע מדרבנן. ואמאי פסק הרמב"ם דקריאת שמע מדאו'. אלא דמזה מוכרח כנ"ל, דלכו"ע קריאת שמע מדאו', ורק פליגי מהו עיקר החיוב בה, ודו"ק היטב (וע"ע בתלמידי רבינו יונה בסוגיא הנ"ל).
ולפי"ז נראה לבאר היטב את דרכו של הרמב"ם בסוגיין, דס"ל להרמב"ם דלא זו בלבד דעיקר קריאת שמע מצוותה היא מדאו', אלא דגם איכא חיובא מן התורה לקרוא דווקא את פרשיות קריאת שמע. ומהאי טעמא כתב בהקדמתו לפיה"מ דרק קריאת שמע היא מצווה תמידית הנוהגת בכל יום, כיון דיוצא בה ידי חובת תלמוד תורה, אמנם מצוות תפילה לא היה לו לכתוב, כיון דתליא מילתא בפלוגתת האמוראים בירושלמי הנ"ל, ואילו קריאת שמע לכו"ע חיובה הוא מדאו', ואין בה מחלוקת. וכיון שקבעו על פרשייה זו לקריאת שמע ממילא יצא בה גם ידי חובת מצוות תלמוד תורה, ואתי שפיר.
ולפי"ז יש לבאר הא דמצינו בסוגיא הנ"ל דספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא יחזור ויקרא, ולכאו' למ"ד דקריאת שמע מדרבנן אמאי יחזור ויקרא, והא ספק דרבנן לקולא. ועד"ז י"ל, דבאמת ליכא מאן דסבירא ליה דקריאת שמע מדרבנן, כיון דלכו"ע יסודו בדאו', ורק פליגי על מה היה עיקר החיוב. ועל כן הנפק"מ בין מ"ד קריאת שמע דאו' למ"ד קריאת שמע דרבנן הוא רק היכא שכבר השכים וקרא פרשה אחת בתורה. דלמ"ד קריאת שמע דאו' יצא ידי חובתו, ולמ"ד דקריאת שמע דרבנן לא יצא בכה"ג ידי חובתו, כיון דבעיקר התקנה נתקן גם מה שיקרא פסוקים אלו דווקא, ודו"ק היטב.
והנה יש לחקור בהא דמבואר מכל זה דלמ"ד דקריאת שמע דרבנן, אי היינו דרבנן העמידו דבריהם במקום תורה וחידשו דאע"פ שמן התורה יוצא ידי חובתו דמצוות קריאת שמע בכל פסוק שיאמר, מ"מ מדרבנן יאמר דווקא פסוקים אלו, ואם לא אמרם דווקא לא יצא יד"ח אפילו מדאו'. או דלמא דלמ"ד דקריאת שמע דרבנן, אליבא דהלכתא גם האומר כמה פסוקים יצא בהם ידי חובה ואף שאינם מפרשיית קריאת שמע. ויש בזה נפק"מ למעשה, וכנ"ל.
♦
מה שחידש מרן הגרד"ל לפי"ז גבי ברכות התורה, ומו"מ בדבריו
ושוב ראיתי למרן הגר"ד לנדו שליט"א (אהלי טהרות מס' 218 עמוד ו') שיצא לחדש חידוש עצום, דבכה"ג שעומד סמוך לסוף זמן קריאת שמע ועוד לא אמר ברכות התורה, ראוי לו לומר מטבע קצר בזה הלשון: "ברוך שנתן תורה", כיון דמדאו' יוצא יד"ח בכל שבח שאומר, ואי"צ דווקא הנוסח המתוקן בסידורים, שהוא מדרבנן. והעמיד דדמי האי דינא למ"ש במנחת חינוך (מצוות ת"ל) גבי ברהמ"ז, דמה"ת יוצא יד"ח בכל דבר שבח שיאמר, ורק דרבנן קבעו בו גדרים ותיבות, וכ"ה בפתיחה כוללת להפמ"ג, עיי"ש. וע"ע בביאורי ההלכה חלק א' (סימן מ"ז סעיף ט').ולפי"ז י"ל, דאף גבי ברכות התורה דינא הכי, דאחר שיצא ידי חובתו מדאורייתא, א"כ לכו"ע חיובו מדרבנן, ומצווה דרבנן דברכה"ת אינה דוחה מצווה דאורייתא דקריאת שמע בזמנה. ועל כן היה מקום לומר דבכה"ג שעומד קודם סוף זמן קריאת שמע יעשה כנ"ל, ויצא מבית הספק ומפלוגתא דרבוותא בזה[1].
אכן לכאורה אין הדברים מוכרחים כ"כ, דהנה המעיין בדברי המנחת חינוך (שם) גבי ברכת המזון יראה, דאע"פ דמדאו' סגי באמירת איזה שבח, מ"מ לעניין הלכה האומר איזה תיבות שבח ולא אמר את נוסח הברכה כתיקונה לא יצא ידי חובתו כלל, כיון דעד כמה שכן תקנו רבנן, הרי הם הפכו המצווה ההיא כמצווה שלא נתקיימה כהוגן, וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ועל כן אין מוכרח לחדש דמהני כה"ג והוא לא נזכר בפוסקים. ואדרבה, לדברי הגרד"ל הנ"ל נפק לן דהמסופק אם בירך ברהמ"ז יאמר איזה שבח ויצא ידי חובתו. אך הנה מרן השו"ע באו"ח (סימן קפ"ד) פסק להדיא דהמסופק אם בירך יחזור ויברך, דספק דאורייתא לחומרא, ולא כתב לעשות כהנ"ל. ודע דמקור דברי השו"ע הנ"ל מדברי הירושלמי (ריש ברכות), ואף כיוצ"ב מצינו בסוגיא דברכות (כא.), וכן מוכח מדברי השער הציון (סימן קס"ח ס"ק ע"א), ועל כן נראה דלהלכה קשה לסמוך על עצה זו, עיי"ש.
אמנם נראה ליישב את דברי מרן הגרד"ל הנ"ל, עכ"פ למטוניה דמרן השו"ע, דמרן השו"ע לשיטתיה אזיל דברכת התורה מדרבנן (וכמשנ"ת בביאורי ההלכה ח"א סימן מ"ז סעיף ב'), ולכן כתב (בסימן מ"ז) דיוצא ידי חובה ע"י ברכת אהבה רבה אם למד מיד לאחריה, כיון דלמידי דרבנן סגי באמירת איזה שבח. אמנם כלפי ברהמ"ז י"ל דשאני מברכת התורה, כיון דלכו"ע מדאו' היא, ובמידי דלכו"ע דאו' הוא אין סגי באמירת איזה שבח, כיון דהכי תקנו רבנן בדאו' ההוא, ושאם שינה לא יצא ידי חובתו. וזהו יסוד דין כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, כיון דעצם השינוי מורה על חסרון ביסוד המצווה דאו' ההיא. ולכן לא הזכיר השו"ע בהלכות ברהמ"ז עצה אחרת חוץ ממה שיחזור על כל ברהמ"ז מספק. אך במידי דרבנן י"ל דהם אמרו והם אמרו, ולא מעכבא כנ"לץ. וצ"ע. ואכן אכתי צ"ע בזה לדרכו של המשנ"ב והשאג"א דברכת התורה יסודה מדאורייתא.
♦
אם למעשה ראוי לקיים את עצת מרן הגרד"ל בזה
ולעניין הלכה בהנ"ל (היכא שעומד סמוך לסוף זמן קריאת שמע ולא אמר קריאת שמע) הנה כבר הסכים על ידי מו"ר רה"י הגאון רבי ניסן שלמה הכהן קפלן שליט"א דאין ראוי כ"כ לקיים את העצה שהציע מרן הגרד"ל שליט"א. חדא, דבעינן שיאמר את השבח ההוא בלשון "רחמנא" (וכעין הא דאמרו גבי ברהמ"ז בשו"ע הנ"ל). ועוד י"ל בזה, דהנה גם אם יאמר בלשון זה, סו"ס אכתי אין מוכרח דמהני, כיון די"ל דרבנן העמידו דבריהם על דברי תורה, ולא מסתברא מילתא דיהני בברכות התורה נוסח קצר כנ"ל אף מדאו'. ולכן ראוי יותר שיכוין בעת הקריאה שלא תעלה לו לשם מצוות תלמוד תורה, ויהני ליה מתורת ודאי ולא מתורת ספק.♦
תשובת הגאון רבי ישראל אדלשטיין שליט"א בזה ומו"מ בדבריו
ושוב נתפרסמו הדברים בקובץ אהלי טהרות (מס' 220), ושם הובא מה שהשיב על דברינו הגאון רבי ישראל אדלשטיין שליט"א. דהא לפמ"ש בחידושי הגרי"ז הלוי בשם הגאון רבי חיים הלוי (פרק י"א מהלכות ברכות הלכה ט"ז) דתורה טעונה ברכה מצד עצם החפצא דתורה, ולא רק מצד האדם הלומדה (ובזה יישב אמאי נשים חייבות בברכה"ת), ועל כן י"ל דלא יהני עצה דידן, דהא סו"ס גם אם יכוין שלא לשם מצוות ת"ת אכתי מכלל חיוב לא נפק, עכת"ד.אמנם אחה"מ הדברים תמוהים. חדא, דהנה דעת הגרי"ז היא דעת יחידאה ולא נסתמך בה ע"ד הראשונים. וא"כ אמאי ראה להעדיף את העצה מהגרד"ל (שנתבארו לעיל החסרונות שבה), ולא את העצה דידן, שתהני ליה לכו"ע ורק לדעת הגרי"ז לא יהני. ועוד, דהא בלאו הכי כבר שמעתי ממו"ר רה"י הגאון רבי ניסן שלמה הכהן קפלן שליט"א דבכה"ג גם הגרי"ז הלוי יודה דלא בעינן ברכות התורה היכא שמכוין להדיא שלא יעלה לו לשם מצוות תלמוד תורה.
ויסוד לזה אמר מו"ר רה"י שליט"א ממ"ש בשו"ע (סימן מ"ז סעיף ח') דהמכוין באהבה רבה שתעלה לו במקום ברכות התורה יש להסתפק אי מהני ליה לאמירת פסוקים אחריה. וחזינן להדיא מספיקו דלא כל היכא שאומר פסוקים כבר חשיב כתלמוד תורה, וצריך שיתכוין לזה. וא"כ הבו דלא לוסיף עלה היכא שמכוין כוונה הפכית להדיא. וכן נראה ממ"ש באור שמח (פ"א מהלכות ת"ת הלכה ב'), ודו"ק.
אכן נראה דכ"ז י"ל דווקא בחילוק שבין ברכות התורה לברכת המזון, אמנם כלפי קריאת שמע, דפסק השו"ע כדעת הרמב"ם דיסודה מדאו', ולא כתב כלל שיאמר איזה פרשייה מהתורה אלא דווקא את קריאת שמע, וגם המסופק אם אמרה יחזור ויקראנה, וכמבואר בשו"ע (סי' ס"ז). ועל כן י"ל דמוכרח לפרש כמו שנתבאר למעלה, דקריאת שמע שאני, שאין בה חולק לומר שהיא מדרבנן, ולכן לכו"ע המסופק אם קראה יחזור ויקראנה שוב. איבעית אימא מהטעם שנתבאר לעיל, ואיבעית אימא מהטעמים שנתבארו בדברינו בביאורי ההלכה חלק ג' (סימן נ"ח סעיף א') באורך, עיי"ש.
♦
דעות הפוסקים דס"ל דלמ"ע דאורייתא סגי בפסוק ראשון לבד
והנה עיין להרמב"ן במלחמות (סוף פ"ג דר"ה), שכתב שעיקר קריאת שמע מדברי תורה הוא אמירת הפסוק הראשון, ובו יוצאים יד"ח מן התורה. וכ"כ בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן ש"כ), וכ"כ בספר החינוך (מצווה ת"כ), וכ"כ הרא"ה בספרו פקודת הלווים (ריש פ"ב דברכות עמוד כ"א), וכ"כ הריטב"א בחידושיו למסכת ברכות (יג:), וכ"כ בפסקי הרשב"ץ (ברכות יג:), וכ"כ המאירי (בסוגיא דברכות הנ"ל) בשם גדולי המפרשים (והיינו רש"י[2] בברכות ב. ויג:).וכן נראה בדברי הטור (או"ח סוף סימן מ"ו), שכתב דהיכא שמתיירא שמא יעבור זמן קריאת שמע והציבור מאריכים בפיוטים וכיוצ"ב, יכוין באמירת 'שמע ישראל' באמירת "לעולם יהא אדם", ויעלה לו מדאו', הו"ד ברמ"א (שם). וע"ע להב"י (שם). דחזינן בדבריהם, דפסוק ראשון בלבד הוי מדאורייתא, ואף לא כל הפרשה ראשונה. אלא דאכתי קצת יש להעיר בזה, דלכאורה שאני אמירת 'לעולם יהא אדם' (דאיירו בה התם הטור והב"י), שאינה חיוב גמור, ואינה פסוקי תורה בפרשה אחת, אלא פסוקים מלוקטים ותחנונים שאין חיובם מדאורייתא ואף לא מדברי סופרים. ואילו קריאת שמע חיובה מוטל על כל איש מישראל, וממילא כאשר קורא אותה גליא מילתא באופן ברור דלשם מצווה קוראה ולא לשם סיפור דברים. וגם האומר קריאת שמע בלא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד יצא ידי חובה בדיעבד, וכמ"ש להלן סימן ס"א בעז"ה (והוא אף שבטור הנ"ל מבואר דצריך לומר אז גם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד). ועל כן י"ל דשמא טעם מה שכתב הרמ"א לכוין בפסוק ראשון דווקא, כי זהו סדר התפילה הנ"ל, והבו דלא לוסיף עלה. וצ"ע.
וראייה נוספת די"ל בזה ממ"ש בשו"ע (סימן ס"ג סעיף ג') גבי מי שהיה ישן בזמן קריאת שמע, שמצערים אותו עד שיקרא פסוק ראשון, ושוב קחזינן דעיקר חיוב קריאת שמע מדאו' אזיל בעיקר על פסוק ראשון, וכנ"ל.
והעולה מכל זה עד הכא, דדעת הרמב"ן, הרא"ה, הרשב"א, הריטב"א, המאירי, הרשב"ץ ור"י החסיד, כולהו סבירא להו דפסוק ראשון בלבד הוי מדאורייתא, וכל שאר פרשיות קריאת שמע הן מדרבנן. ודעת הרי"ף דכל פרק ראשון הוי מדאורייתא. ובדעת הרמב"ם נחלקו הפוסקים. והובאו כמה ראיות דדעת מרן השו"ע לפסוק בזה דרק פסוק ראשון הוא מן התורה.
♦
דעות הפוסקים דכל הג' פרשיות הן מדאורייתא
ומצינו גם לכמה מדעות האחרונים דס"ל דכל הג' פרשיות דקריאת שמע דאורייתא נינהו. וכמו שכתב במקראי קודש (אבולעפיה, פ"ג מהלכות מגילה וחנוכה הלכה ה') בדעת הרמב"ם, דקריאת שמע כולה מדאורייתא. וכן יתכן לדייק בפרי חדש (סימן ס"ז), ואינו מוכרח. וכ"כ בתוספות חדשים על המשניות (ברכות פ"ב משנה ב'), וכ"כ בשושנים לדוד (פארדו, פרק ב' משנה ד' ד.), וכ"כ בערוך השולחן (סימן נ"ח סעיף ט"ז), וע"ע בשו"ת עזרת מצר (סימן ב'). וע"ע בביאורי ההלכה חלק ב' (סימן נ"א סעיף כ"ב) מש"כ לדון עפי"ז היכא שעומד בפסוקי דזמרה ורואה שעומד לעבור זמן קריאת שמע, ואכמ"ל שוב. וע"ע בשו"ת יביע אומר (חלק ח' חלק או"ח סימן ו').ואחר שנתבאר כל זה, לכאורה היה מקום לתלות גם נידו"ד בפלוגתת הראשונים הנ"ל. דהנה מי שלא כיון בקריאת שמע צריך לחזור ולקרוא רק מחמת מה שהוא מצווה מדאורייתא, ולדעות הראשונים הנ"ל צריך לחזור רק על החלק הדאורייתא שבו, דהיינו פסוק ראשון או פרשה ראשונה או פרשה שנייה, וכמו שנתבאר לעיל.
אמנם הנה בשולחן ערוך בסוגיין (סימן ס' סעיף ה') פסק להדיא דהא דמעכבא לן בכוונה הוא רק בפסוק ראשון ותו לא. ומסתמא לשיטתיה אזיל ממ"ש בסימן ס"ג (סעיף ו') דמצערים את הישן לקרוא פסוק ראשון עכ"פ, ומשמע דעל שאר הפסוקים אין מצערים אותו. ודו"ק היטב.
♦
גדר הכוונה בפסוק ראשון יתר על שאר קריאת שמע
ובמשנה ברורה (סימן ס' סקי"א) ביאר דכוונה זו חמירא טפי משאר כוונות דעלמא דמצוות צריכות כוונה, דבכל המצוות כולן מעכבא כוונה לצאת ידי חובת המצוה, ובאמת בעינן לכוין כן בכל הפרשיות. אך כוונה דפסוק ראשון היא כוונה פרטית בקריאת שמע וקבלת עומ"ש. ויסוד הדברים נמצאו במג"א (סק"ד), ולהלן (סעיף ב') יבוארו יותר פרטי הכוונה בזה בעז"ה.אמנם עיין בדעת נוטה (קריאת שמע עמוד קצ"ז) שכתב דמסתברא מילתא דגם המכוין בקריאת שמע לקוראה כפי הדין יצא ידי חובתו, ואי"צ לפרטי הכוונה הנ"ל, עיי"ש.
וכבר נתבאר שיש להבחין בזה, ולחלק בין כוונה לצאת יד"ח לבין כוונת פירוש הדברים שאומר. דמ"ש בשולחן ערוך (סימן ס"ג סעיף ד') דעיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון, והלכך אם קרא ולא כיון ליבו בפסוק ראשון, לא יצא יד"ח, זהו דווקא היכא שלא כיון את כוונת פירוש המילים. אבל היכא שלא כיון לצאת יד"ח במצוות קריאת שמע, כיון שמתכוין בתחילה שרוצה לקרות לצאת סגי, וכשאר דיני מצוות צריכות כוונה שנתבארו לעיל, וכ"ה מבואר בעטרת זקנים (שם). אך נראה דמדברי המשנה ברורה בסוגיין (ס"ק י"ג) מבואר דלא כן, עיי"ש.
וע"ע בביאור הלכה (בד"ה 'וחוזר וקורא') שהביא מהפמ"ג שיצא להסתפק אם הא דבעינן לחזור שוב על הקריאה היכא שלא יכוין היינו מדאורייתא או מדרבנן, עיי"ש. ונראה דתליא מילתא בפלוגתת העטרת זקנים והמשנ"ב. דאי נימא כהעטרת זקנים הנ"ל, דלעניין כוונה לצאת יד"ח סגי בכללי מצוות צריכות כוונה, וכל מאי דמחזירין אותו היינו דווקא בשלא כיון פירוש התיבות, א"כ י"ל דפליגי אם חיוב כוונת פירוש המילות בקריאת שמע הוא מדאו' או מדרבנן. אך אי נימא כדעת המשנ"ב הנ"ל, דאף על חוסר בכוונה לצאת יד"ח מחזירין אותו, הרי די"ל בעיקר הפלוגתא אם מצוות צריכות כוונה מדאורייתא או מדרבנן, וכמו שנתבאר באריכות בביאורי ההלכה חלק ג' (סימן ס' סעיף י"ב), עיי"ש.
ובביאור הדברים, אמאי קריאת שמע שאני משאר מצוות דסגי בהו בעשיית מעשה המצווה בכוונה, אף שבאמצע הרהר בענינים אחרים, כתב בעטרת צבי (סק"ט) לבאר דכל שאר המצוות הן מצוות המתקיימות בעשייה, ולכן אם כיון ליבו לצאת בהן יצא, ואף שהרהר באמצע בענינים אחרים. משא"כ הכא, דקבלת מלכות עיקר המצווה היא הכוונה וקבלת עומ"ש בליבו, ועל כן אינו בדין שיהא ליבו פונה לדברים אחרים, עיי"ש. וע"ע במעשה רב (סעיף ל"ז), וע"ע בביה"ל (סימן ס"ג סעיף ד' בד"ה 'וחידש').
♦
לבאר דאף היכא שלא כיון כלל, מ"מ יצא ידי חובתו היכא דמוכח ממעשיו
ומה שנתבאר למעלה דאם היה קורא קריאת שמע בבית הכנסת על סדר התפילה יש מקום לומר דיצא ידי חובתו אף היכא שלא כיון כדין. הנה הוא עפ"י מ"ש בביאורי ההלכה חלק ג' (סימן ס' סעיף ט"ז) דהיכא שמקיים המצווה ומוכח ממעשיו שמתכוין לעשות כן לשם מצווה, יצא ידי חובתו אף בלא כוונה, עיי"ש כל המקורות לזה. ועכ"פ הכא י"ל דאחר שקוראה בבית הכנסת כסדר עם הציבור, ממילא חשיב כהיכא דמוכח ממעשיו שמתכוין לשם מצווה, ויצא יד"ח בדיעבד, ואי"צ לחזור שוב. משא"כ היכא דקוראה לבדו בביתו או כקורא בתורה, דבזה אין שייך לומר כנ"ל. ועוד יש לדון בזה מצד דין מצווה שיש עליה ברכה, וכמבואר שם (סימן ס' סעיף כ"ג).אכן ודאי דכ"ז הוא דווקא כלפי הכוונה הכללית שצריך לכוין לשם מצווה, אבל כבר נתבאר לעיל דבקרי"ש איכא דין פרטי דכוונת התיבות, ולזה לא יהני אף היכא שמעשיו מוכיחים, דאין תלוי הוא במעשיו אלא בכוונתו. אמנם שוב ראיתי להגאון רבי עמרם פריד שליט"א שהורה (אזמרה לשמך מס' 299) דהמיקל ואינו חוזר גם בכה"ג, יש לו ע"מ שיסמוך, כיון שכ"כ בספר האשכול (סי' ו') והמאירי (ברכות יג:), ובפרט אם הבין את פשטות התיבות.
♦ ♦ ♦