בעניין אורך הענף בציצית

פסק בשו"ע (או"ח יא, ד): "אורך החוטים השמונה אין פחות מד' גודלים, י"ב גודלים, וכן נוהגין. ולמעלה, ו אין להם שיעור. (הגה: ואם עשאו ארוך יותר מדאי, יכול לקצרו, ואין בזה משום תעשה ולא מן העשוי) (מרדכי בה"ק). א' מהחוטים יהיה יותר ארוך, כדי שיכרוך בו הגדיל. (הגדיל היינו החלק מהציצית שאינו ארוג). (הגה: ושיעור הנזכר יהיה בציצית לאחר שנקשר, מלבד מה שמונח על קרן הבגד) (סברת ב"י)".
ובסעיף יד כתב: "אין שיעור לכריכות, רק שיהיו כל הכרוך והקשרים רוחב ארבעה גודלים, והענף שמונה גודלים. הגה: ואם האריך הציצית, יראה ששלישיתו יהיה גדיל וב' חלקים ענף (רמב"ם פ"א)".
כתב במג"א (ס"ק ו): "אין להם שיעור. ור"י הי' עושה ארוכין משום גרדומין [מרדכי]". והביאו מ"ב בס"ק כא, כמבואר בשעה"צ אות יט.
בפמ"ג בא"א על המג"א הנ"ל ביאר דבריו: "אין. עיין מ"א. שר"י היה עושה ארוכין משום גרדומין, ומ"מ יהיה שליש גדיל ושני שלישי ענף [משום] נוי ציצית, ואם נגרדמו מ"מ יהיה בין הכל י"ב גודלין אף על פי שלא יהיה כל כך נוי, עיין לקמן סעיף י"ד".
כלומר, שגם כשהיה מאריך יותר, נשמר היחס שליש-שני שליש. רק אם נקרעו חלק מהחוטין, מפני שבתחילה האריך יותר מי"ב גודלין, נשאר י"ב גודלין. אמנם אז הענף היה פחות משני שליש. אולם כיוון שהיחס הנ"ל הינו רק נוי ציצית, והאורך של י"ב גודלין הוא מעיקר הדין, עדיף שיישמר אורך י"ב גודלין, אף שהענף יהיה פחות משני שליש. גם במחצית השקל ציין לרמ"א בסעיף יד, וכנראה הבין במג"א כדעת הפמ"ג. שאחרת היה לו למג"א להעיר על כך בסעיף יד. ונראה שזו גם כוונת המ"ב, שלא העיר בס"ק כא שהמחבר חלוק על הרמ"א בסעיף יד. וגם בס"ק סט לא הביא שכ"ה במג"א.
והנה מקור דין זה במרדכי בהל' קטנות רמז תתק"מ [עמ' תעח-תעט במהדורת 'מרדכי השלם' הוצאת מכון ירושלים תשפ"א. הרב יצחק סופר, במאסף חצי גבורים כרך ט' עמ' קכט ואילך, הוכיח שההלכות קטנות אינן למרדכי אלא רבינו שמואל שליצטט, שחיבר גם את 'קיצור מרדכי']. וזה לשונו: "ואומר ר"י דקי"ל שני שלישי ענף, ושליש גדיל, שהקשרים מן המנין שבד' אצבעות מן הגדיל, ושיעור שוה בין קשר לקשר כמלא גודל עם הקשר, וענף וגדיל י"ב אצבעות. ומיהו אין לו שיעור למעלה דיכול לעשותו ארוך כמו שירצה, ור"י היה נוהג לעשותו ארוך משום גרדומין. ואם הוא ארוך יותר מדי ראוי לקצרו".
ר"י שהיה נוהג לעשותו ארוך, הוא אותו ר"י שכתב ששליש ושני שליש. על כן נראה בפשט שהכוונה שאפשר להאריך את הי"ב גודלים יותר. אבל כמובן שישמור על היחס של שליש שני שליש. וכמו שפסק הרמ"א בדרכי משה, ולמד דין זה מלשון הרמב"ם!
אמנם המהרש"ל בפירושו לסמ"ג במצוות ציצית [מצווה כו, עמ' עה בהוצאת המהרש"ל מהדורת מכון ירושלים – מכון שלמה אומן] כתב בדעת הסמ"ג "אפשר" שכוונת הסמ"ג שהעיקר שהגדיל יהיה לפחות שני שליש, אבל אפשר שיהיה יותר. כאמור המהרש"ל כתב כן רק בדרך 'אפשר'. וציינו המ"ב ס"ק סט, וכתב שלכ"ע אינו מעכב.
והנה החזו"א (או"ח סימן ג את י) דייק מלשון הרמב"ם פ"א מהל' ציצית הל' ח, כדעת ה'אפשר' במהרש"ל. נביא קודם את לשון הרמב"ם:
רמב"ם הלכות ציצית פרק א הלכה ח: "ואם כרך התכלת על רוב הציצית כשרה, ונוי התכלת שיהיו כל החוליות בשליש החוטין המשולשלין".
וכתב על זה בחזו"א: "או"ח סי' י"א סי"ד ואם האריך הציצית יראה ששלישיתו כו' [=לשון הרמ"א – יב"מ]. לא נמצא דין זה. והנה מלשון הר"מ פ"א הל' ח' שכתב שיהיו כל החוליות בשליש כו' מבואר שבא כאן להזהיר שאם הרבה בחוליות יצומצמו כולן בשליש העליון ולא יצאו מקצתן חוץ לשליש, ואילו לא הוסיף רבינו תיבת כל ולא יאמר בשליש אלא שליש והיה אומר החוליות שליש כו', היה אפשר להכיל ב' אזהרות שלא יחזיקו יותר ושלא יחזיקו פחות. ושמעינן דאם הענף יותר מב' שלישים לית לן בה אלא האזהרה שלא יהא הענף פחות מב' שלישים. וצ"ל דהא דסיימו בגמ' ל"ט א' ונוי תכלת שליש גדיל כו' שרב אהא דאמר דכרך רובה כשרה, ואמר דנוי' לא סגי בענף רובה אלא לא פחות מב' שלישים, אבל במה שאמר לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה לא סיים כלום, אלא סמך על הידוע דצריך ז' חוליות. [ובגמ' הקדים דין כרך רובה והר"מ סיים בכרך רובה, כדי שיובן ונוי תכלת כו' שזה קאי נגד זה שהכשיר כרך רובה]. ומיהו לפר"ת דמשלשלן ד' היינו גדיל, שמעינן דנוי' בד' גדיל, וכן פי' דלרש"י צריך ב' גדיל, ומ"מ י"ל דמודים רבותינו דאפשר להוסיף על ענף יותר מב' שלישים, והאזהרה שלא להפחית. וצריך לפרש לשון הרמ"א ג"כ שאם האריך ויש ח' גודלין בענף בפחות מב' שלישים מ"מ בעינן בענף ב' שלישים, ובזה ניחא דלא קבעו חכמים שיעורן במשהו, דענף פחות משהו או יותר משהו הפסיד הנוי, ואחרי שהדבר לקבוע לפי דעתם אין ראוי לקבוע בדבר המכביד. [עי' תו' עירובין כ"ג א' ד"ה ובלבד]. אבל אם אריכת הענף אינו מפסיד יאריך הענף ויהיה מקיים הנוי".
הדוחק בדבריו מבואר. ומש"כ בדברי הרמב"ם "ואילו לא הוסיף רבינו תיבת כל ולא יאמר בשליש אלא שליש והיה אומר החוליות שליש כו', היה אפשר להכיל ב' אזהרות שלא יחזיקו יותר ושלא יחזיקו פחות", לא שת ליבו לכך שבדרכי משה (ס"ק ג) כתב את דבריו על דברי הב"י, שציטט את הלכה ט' ברמב"ם, ולא על הלכה ח', בה דן החזו"א. וז"ל הב"י: "כתב הרמב"ם בפ"א (הל' ט) "העושה לבן בלא תכלת לוקח אחד משמונה החוטין וכורך אותו על שאר החוטין עד שלישן ומניח שני שלישיתן ענף, וכריכה זו אם רצה לכרוך אותה חוליות חוליות כעין שכורך בתכלת הרשות בידו וזה הוא מנהגנו, ואם רצה לכרוך בלא מנין חוליות עושה, כללו של דבר יתכוין להיות הכרוך שליש והענף שני שלישים, ויש מי שאינו מדקדק בדבר זה בלבן."
פעמיים כתב כאן הרמב"ם דין זה של שליש ושני שליש, ובשניהם לא כתב תיבת 'כל', ולא 'בשליש' אלא שליש. ובלשון זה מודה החזו"א שיש ב' אזהרות.
יתירה מזו, בד"מ (ס"ק ג) כתב על זה: "לכן נראה דאם הוסיף על אורך שתים עשרה אצבעות, צריך ג"כ לכוון שיהיה השליש גדיל כדברי הרמב"ם".
וכ"ה בד"מ הארוך. הטור כתב [וזה מקור המפה בסעיף יד]: "ובה"ע כתב דהאידנא אין צריך לדקדק בכריכה ואפילו אם כרך רובה או לא כרך בה אלא חוליא אחת כשרה אלא עיקר מצותה שיכרוך עד שיהא בכריכה עם הקשר כרוחב גודל וקושר ב' פעמים וחוזר וכורך וכן יעשה עד שישלים לה' קשרים וד' כריכות ביניהם ויהיה כל הכרוך רוחב טפח והשאר ב' טפחים ועוד יש מנהגות אחרות בעשייתו וכאשר כתבתי כן הוא עיקר".
וכתב בד"מ הארוך: "והשאר שני טפחים כו'. וכן כתב הרמב"ם פ"א (ה"ט) וכורך אותו על שאר החוטים עד שלישן, ומניח שתי שלישתן ענף עכ"ל. לכן נראה דאם הוסיף על אורך שתים עשרה אצבעות צריך ג"כ לכוין שיהא השליש גדיל כדברי הרמב"ם".
הרמ"א לא כתב דבריו על הרבה בחוליות, אלא על 'הוסיף על אורך שתים עשרה אצבעות', וכתב מפורש שצריך אז 'לכוין שיהא השליש גדיל', כלומר להאריך את הגדיל שיהיה שליש, וממילא הענף ב' שלישים. מבוארים דברי רבינו הרמ"א שהקפידא הוא שיהיה הגדיל שליש, כלומר, שאין להאריך את הענף ליותר מב' שליש. וראה גם בפרישה שכ"נ מדבריו. וכ"ה מפורש בשו"ע הרב (יא, כט): "ואפילו האריך הציצית יותר מי"ב גודלין צריך שיהיה שליש האורך גדיל". מוכח שהוא הבין ברמ"א שגם בהאריך צריך שהגדיל יהיה לא פחות משליש, וע"כ הענף הוא רק ב' שליש.
כאמור, כך מוכח מדברי הרמב"ם, שלשונו בהל' ט, אף לדברי החזו"א, מבוארת שצריך שהענף יהיה לא יותר מב' שליש. כך מבוארים דברי הרמ"א, כמוכח מדבריו בדרכי משה. החזו"א עצמו הביא לרש"י ור"ת שכך נראה מדבריהם [ואין שום הצדקה לדחוק את דבריהם כדי לייצר מחלוקת חדשה ביניהם לבין הרמב"ם]. וכ"נ מלשון הרא"ש (סוף הל' ציצית ב'עשיית ציצית') ועוד ראשונים]. ולא מצאנו מי שחולק ואומר שאין קפידא שיהיה הענף רק ב' שליש, חוץ מהמהרש"ל שכתב כן בביאורו לסמ"ג בדרך 'ואפשר'.
כך גם נראה דעת המחבר, מהא שדקדק לשונו (בסעיף ד), וכתב דין זה 'ולמעלה אין להם שיעור' בהמשך לדין שסה"כ יהיה י"ב גודלין, נראה שכוונתו שרשאי להאריך יותר מי"ב גודלין. ובסעיף יד הביא הדין של שליש ב' שליש, בהסתמך על הרמב"ם כמו שכתב בבית יוסף. והרמ"א ביארו, כמו שביאר בדרכי משה הארוך, שבכל אופן צריך לשמור על היחס של שליש ב' שליש.
כמובן שצדקו דברי החזו"א שאין צורך לדייק בדיוק נמרץ שליש/שני שליש. גם 'בערך' זה נוי ציצית והידור מצווה.
♦
נוסיף גם זאת, המרדכי הביא בשם הר"י שהיה נוהג לעשותם ארוך משום גרדומין [צוטט למעלה, והביאו המג"א ומ"ב כמבואר למעלה]. והנה בטורי אבן חגיגה (ז, א ד"ה 'וגמילות חסדים') כתב: "... וכדאמר בירו' ר"ב בעי ולמה לא תני אפר פרה ורוק יבמה ודם ציפור של מצורע ומשני לא חשיב אלא דבר שהוא מוסיף עליהם ויש בעשייתן מצוה ואלו אף על פי שהוא מוסיף אין בעשייתן מצוה... ובהאי דירו' שכתבתי ניחא לי מה דק"ל אמאי לא חשיב ב' דברי' שאין להם שיעור לציצית ולולב דאמרי' במנחות פ"ד (דף מ"א ע"ב) ציצית אין לו שיעו' כיוצא בו לולב אין לו שיעור ומוקי לה דאין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה כדמפר' התם. ולפי דברי הירו' ניחא דהני אם מוסיף על שיעורן ועושה ציצית ולולב גדולי' יותר משיעור מצוותן אין בעשייתן מצוה ואין מקבלין שכר ע"ז יות' מכי עשה כשיעורן".
ובהגהות הרב ישי לסר, במרדכי השלם הוצאת מכון ירושלים הנ"ל, הביא את דבריו וכתב (הערה עא): "אבל בלא טעם זה [=כלומר 'משום גרדומין' – יב"מ] אין הידור לעשותן ארוכין". והנה בימינו חוטי הציצית חזקים יותר [כי הם עשויים מצמר מכבשי מורנו, ואזה"מ להאריך בזה]. ובעיקר לאור המנהג שהתפשט בשנים האחרונות שהולכים עם ציציות בחוץ, עיקר מה שהחוטים נקרעים הוא משום שהחוט נתפס במשהו. וככל שהחוטים יותר ארוכים, יותר מצוי שיתפסו ויקרעו. על כן אדרבא, משום גורדמין אין להאריכן.
עוד כתב בהגהות המגיה שם, אות עג: "ומדברי הלק"ט כאן נראה דאמנם לא ס"ל כהרמ"א דאיכא קפידא שלא יאריך הענף מעבר לשיעור הנ"ל, אך מ"מ יש גבול לדבר ולא יותר מדי דעי"ז כבר אינו נוי, ולכך ראוי לקצרו". אמנם בפמ"ג שהבאתי למעלה מוכח שס"ל שכאשר עשה ר"י ארוכין יותר שמר על היחסיות של שליש שני שליש. "ואם נגרדמו מ"מ יהיה בין הכל י"ב גודלין אף על פי שלא יהיה כל כך נוי", כלומר, כיוון שנגדמו, יישאר הענף פחות מב' שליש. אבל יישאר כל הציציות יחד יותר מי"ב גודלין. וכיוון שהאורך י"ב גודלין הוא מעיקר הדין [לדעה השנייה בשו"ע שאנו נוהגין כמותה], והיחס שליש ב' שלישים אינו אלא משום נוי, סבר ר"י שעדיף שיישאר י"ב גודלין למרות שייפגם הנוי. אבל בעצם הדבר ס"ל גם לר"י שגם כשמאריך שומר על היחס הנ"ל, כדעת הרמ"א.
♦
נראה שמה שקבעו חכמים 'נוי ציצית', אין הכוונה נוי מבחינת היופי החיצוני הנראה בעיני המתבוננים, בעיני בני אדם. "נוי" זה אינו משהו קבוע. "מודות" מתחלפות עם הזמנים. מה שלפני מאה שנה היה נראה נוי, היום לעיתים נראה חסר טעם. הלבוש של אנשים היום, לפני מאה שנה במקרים רבים היה מעורר גיחוך ולעג.
על כן נראה שכשחז"ל דיברו על "נוי", הם התכוונו לנוי הרוחני, הפנימי. הנוי שהדבר משדר מבחינת המסר, מבחינת המהות הרוחנית, ולא מבחינת מראה עיניים. ועלינו להבין מהו ה'נוי' שיש בשליש-שני שליש. כמובן שאין הגדיל 'שליש', אא"כ הענף שני שליש. כי אם הענף יותר, הגדיל הוא אמנם 'בשליש' [כדיוק החזו"א], אבל הוא לא שליש, אלא רבע וכדומה.
מו"ר הרב יונה מרצבך זצ"ל ביאר מדוע חכמים קבעו הרבה דברים ב'שליש'. כדוגמא "אלא אמר ר' זירא: בהידור מצוה - עד שליש במצוה" (ב"ק ט, ב). מה כ"כ מיוחד בשליש. יתירה מכך, מוכח מהגמ' ריש סוכה (ה, ב): "אלא מבית עולמים גמר, דכתיב והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו וכתיב קומת הכרוב האחד עשר באמה וכן הכרוב השני. ותניא: מה מצינו בבית עולמים - כרובים בשליש הבית הן עומדין, משכן נמי כרובים בשליש הבית הן עומדין". רואים שחז"ל הבינו שגובה כרובי הענק של שלמה המלך ע"ה, נקבע בכדי שיהיו בשליש הבית. ומכך למדו גם לגובה הכרובים של משה, שהם בשליש המשכן.
הסביר הרב מרצבך זצ"ל ש'שליש' היא המידה הגדולה ביותר בלשון הקודש, שהוא עדיין מיעוט, הוא פחות מחצי. כלומר שליש הוא החלק הגדול ביותר שאפשר, ועדיין יכול להיות מיעוט. הכרובים מייצגים את עבודת האדם בזה"ז, סוככים על הארון שבו התורה, וכנפיהם כלפי מעלה לעלות במעלות הקדושה והטהרה. אבל על האדם לדעת, שככל שהוא יתאמץ, לעולם הוא לא יוכל לכלות כלפי מעלה, מעל למיעוט. הוא יכול להגיע לשיא הגובה של המיעוט – שליש. אבל לעולם אפילו לחצי הדרך לא יוכל להגיע. מעין דברי חז"ל (בסוכה ה, א): "ותניא, רבי יוסי אומר: מעולם לא ירדה שכינה למטה, ולא עלו משה ואליהו למרום, שנאמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". אפילו משה ואליהו לא עלו למעלה מעשרה. זה המסר ששליש מייצג. על כן, הידור מצווה אינו שווה ערך למצווה, הוא הרבה, המיעוט הכי גדול, אבל עדיין פחות מחצי מערך המצווה עצמה.
על דברי הגמרא (סוטה יז, א, וש"נ): "דתניא, היה ר"מ אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר: ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר, וכתיב: כמראה אבן ספיר דמות כסא", ביארו בספרות הדרוש [ראה שפת אמת בשנים השונות] שראיית הציצית הוא מעין גילוי שכינה. כמדומה שהשליש גדיל מורה גם על זה, שההתרוממות כלפי מעלה, גילוי שכינה, הוא תמיד פחות מחצי. גם הדרגה עליונה שאפשר להגיע אליה, היא רק הדרגה העליונה של המיעוט – שליש. אבל אפילו לחצי אין האדם יכול להגיע.
במשך חכמה (במדבר טו, מ, ע"ש בפנים מתיקות לשנו) האריך לבאר שהבגד וארבע כנפותיו מרמז על העולם השפל, הגשמי. שאמנם הוא כולו מורה על יחודו ומלכותו יתברך, אבל "אבל לעין המוחש השפל, אשר בל יוכל להשיג שום רוחני, ומכל שכן כבודו יתברך, הבריאה היטא מעטה להמאציל, כדי כי איש בער לא ידע...". "כי הבריאה עדיין לא נגמרה, והניח הבואר יתברך להבחירי שהוא ישלים אותה והוא יוציאנה לשלמותה". ולדבריו הגדיל מורה על הסייעתא דשמייא לאדם המכוון לשם שמים. והענף על המשך עבודת האדם בעל הבחירה להשלמת העולם, שיתגלה שם שלם וכסא שלם על עולמו שברא. ואפשר שאף לכן הגדיל שליש, כי יש הרבה סייעתא דשמיא, אבל זה עדיין מיעוט העבודה, המידה הגדולה ביותר שיש במיעוט, אבל עדיין מיעוט. עדיין עיקר עבודה היא על האדם הבחירי, האדם מישראל ועם ישראל, להשלמת העולם ולקרוא שם ה' על עולמו.
פירושים אלו שכתבתי הם גם עדיין מיעוט, פחות מחצי, מהכוונות העמוקות של דברי רבותינו ב'נוי ציצית' – הנוי הרוחני והמחשבתי, שהגדיל שליש והענף שני שליש.
♦
נוסף על כל האמור, עדותו של ר' אברהם בנו של הרמב"ם (ספר מספיק לעובדי ה', תרגם וההדיר יוסף דנה, הוצ' אונ' בר-אילן, 1988, עמ' 272. הוצאה זו מכת"י כוללת את החלקים ההלכתיים של הספר): "ויהיה אורך שמונת החוטים האלה היוצאים מהכסות לא פחות מטפח [= ארבע אגודלים, כשיטת הרמב"ם (שהובאה בב"י) ש'ארבע' הוא על כל הציצית]. ואין מקפידים על יותר, ואולם נויי מצוה שלא יהא אורך מוגזם, אלא טפח ומחצה עד שני טפחים, אף כי אם יהיה יותר כשר... ונויי מצוה שיהיו הקשרים הנקראים 'חוליות' באורך שליש החוטים ואילו שני השלישים הנותרים – בלא קשר...".
והנה בימינו הולך ופושט מנהג ללכת עם ציציות ארוכות ביותר, שהענף הוא יוותר מפי שלוש מהגדיל, ולעיתים אף פי ארבע. אמנם לכל הדעות הציציות כשרות 'בדיעבד', אבל ודאי שאינו לכתחילה ופוגע ב'נוי ציצית'. יתירה מזו, אין בכך שום הידור כלל, וההוצאה הכספית היא מיותרת. זאת ועוד, כתב במ"ב, שכאשר אדם לובש ד' כנפות, בסתמא כוונתו לשם מצווה, שאחרת למה הוא לובש בגד זה שאין בו אלא קיום המצווה. אמנם כאשר מאריכים את הציצית מאוד, האדם לובש את הד' כנפות מטעמי גאווה להראות לכולם כמה הוא 'צדיק'. אז מלבד שהוא מראה שהוא 'ע"ה', הוא גם לובש לכוונת התפארות ותכשיט, ולא בטוח שבסתמא זה לשם מצווה.
נוסיף לכך דברי ר' אברהם בן הרמב"ם (שם): "וכשמסיימים לקשור את הקשר, מפרידים את החוטים העודפים אשר קצה כולם, לאחר הקצירה צריך להיות שווה".
מבוארים דבריו שבסיום קשירת הציצית, אם עדיין נשאר השמש ארוך יותר משאר החותים, צריך לחתוך את שאריות השמש, כדי שיהיה שווה ליתרת החוטים. גם בזה נתפשט היום מנהג שהשמש נמשך לאורך [לעיתים לאורך רב] מעבר לחוטים. והדבר פשוט שאין זה נוי ציצית כלל, שחוט אחד ארוך יותר מכולם באופן הניכר. וגם בזה מתארך חלק מהענף מעבר לשני שליש.
♦ ♦ ♦