מנהג זה נזכר כדבר פשוט בכל הראשונים חכמי אשכנז וצרפת: במחזור ויטרי (סוף סדר ר"ה) סי' שמ"ז: "וחותם ברוך אתה ה' עושה השלום", וכ"ה בסידור רש"י סי' ר"י: "ואחר עושה השלום מתחיל וידוי... עד צורי וגואלי", וכ"כ ראב"ן סוף יומא. ובאו"ז הל' יוה"כ סי' רפ"א: "ומזכיר חתימה במקום כתיבה בכ"מ וגם בהודאה ובעושה השלום". וברוקח סי' ר"ג כתב: "מר"ה ועד יוה"כ מתפלל אדם המלך הקדוש והמלך המשפט, ומתפלל במגן זכרינו ובמחיה מי כמוך ובמודים וכתוב לחיים ובברכת השלום בספר חיים עד עושה השלום", ובסי' ר"ד כתב: "ברכת השלום עד בכל עת ובכל שעה בשלומך בספר חיים עד עושה השלום אלהי נצור". ובסי' ר"ה כתב: "ואומר המלך הקדוש המלך המשפט, וכתוב לחיים במודים, בספר חיים ומסיים עושה השלום". ובסי' רי"ח כתב: "ומתפלל י"ח ברכות עד עושה השלום וכופה קומתו ושוחה ואומר וידוי... אלהי עד שלא נוצרתי יהיו לרצון אמרי פי". ובפירוש התפילה לרוקח (סי' קל) כתב: "ברוך אתה ה' עושה השלום דכתיב עושה שלום במרומיו, ואין אומרים מראש השנה עד יום הכפורים המברך את עמו ישראל בשלום, לפי כביכול אינו יכול לברכם כי במקום משפט אין צדקה, אך אומרים עושה השלום, שאף על פי שעושה משפט יש שלום בעולם, דכתיב חילו מלפניו כל הארץ אף תכון תבל בל תמוט, לפי שאין.... בדינו, אינו ממהר בדינו אך הכל במשפט". ובספר עץ חיים לר' יעקב חזן מלונדרץ, בתפילת ר"ה: "ברוך אתה ה' עושה השלום". ובמנהגי מהרי"ל הלכות ר"ה: "מה שאנו אומרים בר"ה עושה השלום ובשאר ימות השנה אומר מברך את עמו בשלום, לפי שעושה בגימ' ספרא"ל והוא מלאך הממונה על הכתיבה, ואנו מזכירין אותו עמה שיכתוב אותנו לחיים טובים ולשלום". וכן נזכר נוסח זה בכל ספרי המנהגים (סדר טרוייש, מנהגים דבי מהר"ם, ספר המנהגים לר"א טירנא, ספר המנהגים לר"א חילדיק, ספר המנהגים לר"א קלויזנר)[1].
וגם בבבל בזמן הגאונים היה מנהג דומה לזה, כמו שכתב הרי"ץ גיאת (הל' תשובה): "כל השנה כולה מתפלל אדם האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט חוץ מר"ה ויוה"כ שמתפלל אדם המלך הקדוש המלך המשפט. ואמר מר רב האיי ועמא מוסיף המלך עושה השלום", וכ"ה בתשוה"ג (שערי תשובה סי' פ"ב), וכן הוא נוסח פרס[2] [ובחיבור התשובה למאירי (מאמר ב' פ"ב) כתב: "יש שמוסיפין לחתום בזו, ר"ל בברכת השלום, המלך עושה השלום, וכן כתב אחד מן הגאונים, אלא שלא ראינו עדיין מי שהחזיק בזה"].
וכן נזכר נוסח זה במטה משה (סי' תשצח) ובלבוש (סי' תקפ"ב ס"ה וסי' תר"ז ס"א) ובחיי אדם (כלל קמ"ד ס"ט) ועוד הרבה אחרונים.
♦
נוסח זה נזכר בחז"ל ובגאונים ומקורו בנוסח ארץ ישראל
וכבר נודע בשערים שנוסח זה לא נתחדש בזמן הראשונים, אלא הוא נוסח קדום שנזכר בהרבה מקומות בחז"ל (ירושלמי ברכות ספ"ד, סוף מסכת דרך ארץ זוטא, ויק"ר ט כו, ילקוט שמואל רמז פ, ועוד מדרשים), ונזכר גם בבה"ג (כ"י רומי, הל' תפילה עמ' 55) ובסדר רב עמרם גאון (סוף סדר נשיאת כפים). וכיום ידוע לנו מסידורי הגניזה הקהירית שכך היה נוסח ארץ ישראל בזמן הגאונים בכל ימות השנה, והנוסח שלנו בכל השנה 'המברך את עמו ישראל בשלום' מקורו בנוסח בבל שהתפשט בכל העולם[3].ומה שנהגו לחתום בעשרת ימי תשובה כנוסח ארץ ישראל, הוא כעין מה שנהגו בארצות אירופה לומר בערבית של ימים טובים "בגילה ברינה בשמחה רבה", וכן "זה צור ישענו פצו פה ואמרו", וכן את החתימה "מלך צור ישראל וגואלו". ובחזרת הש"ץ במוסף של ימים טובים נהגו לחתום בברכת עבודה "שאותך לבדך ביראה נעבוד". וכיום ידוע לנו שכל הנוסחאות הללו מקורן בנוסח ארץ ישראל.
אמנם מחמת שספרי הראשונים הנ"ל לא היו מצויים במשך דורות רבים [ורובם לא נדפסו עד הדורות האחרונים], ואין צריך לומר שממצאי הגניזה הקהירית היו ספונים ונעלמים מעין כל חי עד הדורות הללו, סברו כמה אחרונים שנוסח זה הוא חידוש של דורשי רשומות שרצו לרמוז בתפילה את שם המלאך ספריא"ל, ועל כן פקפקו בזה מאוד. אולם אחרונים אחרים השיבו על דבריהם שנוסח זה אכן נזכר בראשונים, והוא נוסח קדמון מימי חז"ל.
♦
פקפוקו של השל"ה והתשובות על דבריו
הראשון שפקפק על נוסח זה הוא רבינו השל"ה, שכתב בסידור שער השמים (תפלת ר"ה): "ברוך אתה ה' המברך את עמו ישראל בשלום. האשכנזים משנים מן ר"ה ועד י"כ ומסיימין עושה השלום, וכתבו בעלי הסודות טעם החתימה, עושה השלום גימטריא ספריאל... אבל הספרדיים אינם משנים נוסח הברכה מכל ימות השנה. וחלילה לשנות, מאחר שלא נמצא זה בתלמוד ובפוסקים כמו המלך הקדוש והמלך המשפט. והרמז שכתבו בעלי הסודות הוא אמת, אבל לא בנוסח הברכה, רק אחר התפלה כשפוסע ואומר עושה שלום במרומיו, לא יאמר עושה שלום' רק 'עושה השלום במרומיו', לרמז הנ"ל, אבל חלילה לשנות נוסח הברכה. כך מצאתי בקונטרסי האר"י ז"ל לומר 'עושה השלום במרומיו' כו'".ובסידור השל"ה מהדורת אמסטרדם תע"ז נדפסה בראש הסידור צוואת המחבר, שבה ציוה להכניס הרבה הוספות בתוך הסידור, ובתוך הדברים כתב: "בתפילות ר"ה ויו"כ אצל ברוך אתה ה' עושה השלום איתא שם: נוסחא אחרינא: המברך את עמו ישראל בשלום. לדפוס נוסחא זו: הגה"ה: אמר המחבר כן נוהגין הספרדיים שאין משנין בזו החתימה מכל ימות השנה, וככה ראוי לנהוג, כי המשנה ממטבע שטבעו חכמים לא יצא ידי חובתו והויא ברכה לבטלה. ומאחר שנוסח כל השנה הוא המברך את עמו ישראל בשלום אם כן הוא בוודאי נוסח שטבעו חכמים, ולא מצינו בדברי רז"ל לשנות מראש השנה עד יום הכפורים כמו שמצינו בנוסח המלך הקדוש והמלך המשפט. ואף שרמוז זה הדבר בספר הרוקח שכתב בסימן ר"ה וסימן רי"ח לומר עושה השלום, ודורשי רשומות אמרו כי עושה השלום בגימטריא ספריא"ל וכו', הרבה טעו בענין הרוקח, כי אין כוונתו לשנות חתימת ברכת המברך את עמו ישראל בשלום חלילה, רק כשפוסע ואומר עושה השלום במרומיו מראש השנה עד יו"כ יאמר עושה השלום במרומיו. וכן מצאתי שכתב הרב הגדול המקובל האלהי האר"י ז"ל. ואף המסדר המהרי"ל, זהו תלמיד של מהרי"ל שכתב כל מה ששמע וטעה בשמועתו, והיה סובר שהכוונה היא על הברכה, ואינו רק על עושה השלום כשפוסע. על כן שומר נפשו ירחק מזה ואל ישנה ממטבע ברכה"[4].
ויש לשער שאחר הדפסת המהדורה הראשונה של הסידור, השיגו עליו כמה חכמים שאמירת 'עושה השלום' בעשרת ימי תשובה נזכרה ברוקח ובמהרי"ל, ועל כן הוסיף הגהה זו כדי להשיב על המשיגים.
אמנם אחר נשיקת עפרות רגליו, מה שכתב על דברי הרוקח הם דברים תמוהים מאוד, דאמנם בלשון הרוקח בסי' ר"ה היה אפשר לפרש כך, אך בדבריו בסי' ר"ד וסי' רי"ח אין שום מקום לפרש כך. כי בסי' ר"ד כתב: "בספר חיים עד עושה השלום אלהי נצור", והרי אלהי נצור הוא לפני שפוסע. ובסי' רי"ח כתב: "ומתפלל י"ח ברכות עד עושה השלום וכופה קומתו ושוחה ואומר וידוי... אלהי עד שלא נוצרתי יהיו לרצון אמרי פי". עכ"ל. ושם ודאי כוונתו היא על נוסח הברכה, שהרי מקומו של הוידוי הוא אחרי הברכה' לפני שאמר אלהי נצור ולפני שפסע [וגם בדבריו בסי' ר"ג דוחק לפרש כך, כמבואר למעיין]. ועל כן ברור שהשל"ה לא ראה את דברי הרוקח בסי' ר"ד וסי' רי"ח, אלא רק שמע או ראה שמציינים לדבריו [ואולי ראה רק את דבריו בסי' ר"ה וחשב שבסי' רי"ח חזר על אותו לשון]. אך אם היה רואה את דבריו ודאי לא היה כותב כך. וכל שכן שאם היה רואה שכן כתבו גם המחזור ויטרי וראב"ן ואו"ז [שלשתם לא נדפסו בימיו] וכל ספרי המנהגים, ודאי היה מסכים שהוא נוסח קדמון.
ועוד למדנו מדבריו, שהיה פשוט לו שהנוסח של חתימות הברכות של כל השנה הוא לבדו המטבע שטבעו חכמים, ולכן סבר שהנוסח 'עושה השלום' הוא מנהג טעות, אך אילו ידע שנוסח זה מוזכר בחז"ל, וכך היה נוסח ארץ ישראל בזמן התנאים והאמוראים והגאונים, ודאי לא היה כותב כן.
ובשו"ת גור אריה יהודה (תאומים, או"ח סי' צט) השיג על דברי השל"ה, והביא סמך למנהג מלשון המסכת סופרים (פי"ט ה"ו) "שחתימתן של ר"ה ויוה"כ משונה משאר ימים טובים", וכן הביא את דברי המהרי"ל הנ"ל (נראה שלא ראה את מה שכתב השל"ה בצוואתו הנ"ל שתלמיד המהרי"ל טעה).
וכן בשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סי' צ) האריך מאוד לקיים את המנהג, והביא ששתי הנוסחאות נזכרו בחז"ל[5], והראשונים לא הכריעו ביניהן, ולכן כתב: "אפילו אם נניח ליסוד מוסד כל המשנה בסיום הברכה אף שאמר השם כתקונו והיא מעין הפתיחה כמו ברכת עושה השלום צריך לחזור, משום ששינה מהמברך לעושה ויש בזה שינוי הענין, כל זה ניחא אם ברור לן שנוסח המברך הוא מאנשי כנסת גדולה, ומה אעשה אם אני הגבר ראה עניי בבקיאות לא מצאתי דבר ברור שאמרו בשום מקום כך היא הנוסחה הישרה, אלא פעמים העתיקו כך ופעמים כך. ואם נסמוך על הקבלה מכל סדורי תפלות והמחזורים בדפוס ובכתב שהיו עד היום הזה, בכלם היתה נוסחא זו בכל השנה המברך את עמו כו', כאשר באמת זהו מובחר שבראיות דבר המקובל בידינו דור אחר דור כמה מאות שנים, נסמוך גם כן על סדורי תפלות מכל ערי אשכנז ופולין כו' (זולת הספרדים) בכלם שפה אחת ודברים אחדים בעשרת ימי תשובה עושה השלום, והיא נוסחה ישנה. וכן ראיתי במחזור שנדפס פה פראג שנת ארפ"א (=רפ"ב) לפ"ק. וכבר הסכימו שאין לשנות מנוסחת אשכנז לנוסחת ספרד אם לא מה שנזכר בגמרא מפורש, כמבואר במג"א סימן ס"א ועיין שם. ונוסחת סיום ברכה זו לא נזכר בהדיא בגמרא".
וכיוצא בזה כתב הערוך השולחן (או"ח סי' תקפב ס"ד), וז"ל: "ובברכת המברך את עמו ישראל בשלום לא משנינן בר"ה ויוה"כ ובעשרת ימי תשובה אלא כמו בכל השנה. ומנהג אשכנז לשנות ולסיים עושה השלום וכבר תמהו רבים וגדולים איך אפשר לשנות הנוסחא מעצמינו, ולכן רבים וגדולי עולם אומרים המברך וכו'. וזה שנמצא בקדמונים לומר עושה השלום אין כוונתם על הברכה אלא על עושה שלום שבסוף שמ"ע ובסוף קדיש מפני שיש בזה רמז לאלו הימים. ומכל מקום נלע"ד דאין לגעור בהם, דבאמת ברכה זו דהמברך לא מצינו נוסחתה מפורש בש"ס אלא ברמב"ם ובפוסקים, ומצינו בסוף מסכת דרך ארץ שנוסחתם היתה עושה השלום, שאומר שם גדול השלום שכל הברכות והתפלות חותמין בשלום ק"ש ופרוס סוכת שלומיך ברכת כהנים וישם לך שלום כל הברכות חותמין בשלום עושה השלום, ע"ש, הרי שכן היתה נוסחתם".
ובספר ויעש אברהם [מנהגי הגה"ק ר' אברהם מטשכנוב בעל בית אברהם] כתוב: "בעשרת ימי תשובה חותם ברוך אתה ה' עושה השלום". ובפירוש עטרת זקנים (מנכדו הגאון ר' מנחם מנדל חיים לנדא זצ"ל) שם ביאר היטב את הענין באריכות, וכמדומה שהוא הראשון שעמד על כך שנוסח זה הוא נוסח ארץ ישראל הקדמון [אף שבזמנו עדיין לא נתגלו כתבי הגניזה הקהירית]. ומחמת עריבות דבריו נעתיק אותם במלואם. וזה לשונו: "ועיין בסידור של"ה הקדוש בתפלת ר"ה שכתב דחלילה לשנות מאחר שלא נמצא זה בתלמוד ופוסקים... עיי"ש. והנה דבריו ז"ל היו נכונים מאוד אם היה טעם השינוי רק משום רמז בעלמא, אבל לא כן אבי רכב ישראל, כאשר הנוסחא של עושה השלום הוא נוסחא קדמוניות, וכנראה גם בכאן לא היה לנו נוסח קבוע מאנשי כנסת הגדולה, והיה בזה חילוקים בין בני ארץ ישראל ובין בני בבל, וכמו שכתבתי לעיל בחתימת שאותך לבדך ביראה נעבוד וחתימת המחזיר שכינתו לציון. והנה הדבר ידוע שהמדרשים ירושלמיים הם וכמו שכתב רש"י ז"ל (פרשת ויגש בפסוק מקצה אחיו), וזה לשונו, זה לשון בראשית שהיא אגדת ארץ ישראל עיי"ש, ועיין ילקוט (שמואל א ב) בשם ילמדנו ותתפלל חנה מכאן כו' יח ברכות כו' אל תרבו תדברו גבוה שאותך לבדך ביראה נעבוד כו' ויתן עוז למלכו עושה השלום, וברייתא זו מובאה בבה"ג (פ"ח דברכות) בלשון במערבא אמרו, ובאשכול (ה' תפלה) על שם ירושלמי, ובירושלמי שלפנינו ליתא. ואמנם הם ז"ל לא הביאו רק התחלת הברכה שים שלום. אבל בילמדנו איתא גם סיום הברכה וכן הוא ברוקח (ס"ס שכ"ו) עיי"ש. וכן במדרש תהלים שנדפס בימינו מכת"י (במזמור כט) וישב ה' מלך לעולם שנתיישבה דעתו בקרבנו של נח כו' כנגד שאותך לבדך ביראה נעבוד כו' ה' יברך את עמו בשלום כנגד עושה השלום. ועיין ויקרא רבה (ט ט) בשם ר' לוי, גדול השלום שכל הברכות כו' חותמין בשלום, בק"ש פורס סוכת שלום, בתפלה עושה השלום, בברכת כהנים וישם לך שלום, וכן הוא במסכת דרך ארץ זוטא (בסוף פרק השלום) כל הברכות חותמין בשלום עושה השלום. גם בכוזרי (מאמר ג סו"ס יט) אחר ברכת הודאה וסומך לה עושה שלום שהיא החתימה כדי שתהיה פטירתו מלפני השכינה בשלום. וכן משמע לשון התחלת הברכה שים שלום או שלום רב על עמך ישראל תשים, שלשון הברכה על שימת השלום. ואם כן גם החתימה היא עושה השלום, ובברייתא דעל הסדר מובאה בשבלי הלקט (ענין תפלה אות יח). מובא החתימה המחזיר שכינתו לציון ומכל מקום בשים שלום איתא החתימה עושה השלום. אבל נראה שבבבל שינו לחתום המברך את עמו ישראל בשלום, מדאמרינן (מגילה יח:) דסמכו ברכה זו על ה' יברך את עמו בשלום, ולא מצאתי נוסחא זו אלא במדרש תנחומא (ריש פרשת פנחס)[6]. והאשכנזים בימים הקדמונים החזיקו במנהגי ארץ ישראל, כמו שכתבתי לעיל בברכת שאותך לבדך ביראה נעבוד. ואחר כך כשנתפשטו המנהגים על פי תלמוד בבלי לא רצו לבטל המנהג הראשון לגמרי, והניחוה לעתים ידועות כמו חתימת שאותך לבדך ביראה נעבוד שהכהנים מברכים, וחתימת עושה השלום לעשרת ימי התשובה שמשנים בברכות אחרות כמו המלך הקדוש המלך המשפט. ואפשר עוד משום דבזמן הדין ופחד, לא רצו לחתום בלישנא דמברך את עמו וגו' דמשמע מצד החסד, ולהכי תפסו הנוסח הישנה דקאי על עצמיות השלום שעושהו הקב"ה, וכלישנא דקרא (איוב כה ב) המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו. ולא זכיתי להבין דברי רבינו השל"ה הקדוש זצ"ל, שהפריז כאן על המדה כל כך לומר על מנהג שנהגו חכמי אשכנז ז"ל שיש בזה משום חשש ברכה לבטלה בשינוי מטבע שטבעו חכמים בברכות, וברוך ה' הראנו כי הוא נוסחא קבועה וקיימת בדורות הקדמונים בפי מדרשי חכמינו ז"ל, ומוזכר ברוקח (סוף סימן רג ובסימן רד) וז"ל, ומתפלל כו' בספר חיים עד עושה השלום, והוא ז"ל היה מראשי המקובלים בדורו, אלא שבעלי הסוד לפי דרכם נתנו טעם לזה למה השאירו הנוסחא הזאת לעשרת ימי תשובה דוקא".
♦
אחרונים שנמשכו אחרי השל"ה
ובסידור היעב"ץ (תפלת שחרית) הדפיס בגוף הסידור שבעשי"ת אומרים 'עושה השלום', אך למטה העיר על זה: "עושה. כך הוא מנהג אשכנזים בעשי"ת, ואין דעת הפוסקים והאר"י ז"ל נוחה מזה, והעיקר כמנהג ספרדים שחותמים לעולם בשוה".ומה שכתב שאין דעת הפוסקים נוחה מזה, צריך עיון לאיזה פוסקים כוונתו, הלא היחיד שערער על נוסח זה הוא השל"ה. ובשו"ת תשובה מאהבה (ח"א סי' צ) כתב שאולי הבין כך מסתימת הפוסקים שלא הזכירו דבר זה. וצ"ע, שהרי נוסח זה נזכר ברוקח ובמהרי"ל ובלבוש ובכל ספרי המנהגים. ואולי היעב"ץ לא ראה את דבריהם [ומה שכתב בשם האר"י נברר להלן].
ובשו"ת תשובה מאהבה (שם) כתב: "הן אמת שכבוד מורינו ורבינו הגאון מוהר"י זצללה"ה אב"ד ור"מ דקהלתנו (=הנוב"י) היה מסיים לעצמו המברך ביחיד ובצבור כדעת השל"ה ודעמיה, עם כל זה לא היה מוחה ביד אחרים לשנות הנוסח".
ובמטה אפרים (סי' תקפב) כתב: "וחותמין עושה השלום, והרבה נוהגין שלא לשנות חתימת הברכה בזה, רק חותמין המברך כו', רק בקדישים שאחר התפלה אומרים עושה השלום" וכו'.
ובפאת השולחן (הלכות א"י סי' ב סי"ז) כתב: "וכן אין לשנות נוסח ברכת המברך את עמו ישראל בשלום שי"א בר"ה ועשי"ת ויו"כ עושה השלום... כי אסור לשנות מטבע שטבעו חכמים בברכות". ובבית ישראל שם (סוף ס"ק כד) כתב [על הנוסח 'שאותך לבדך ביראה נעבוד']: "וכן אמרו על רבינו הגדול ז"ל שמנע בחו"ל שינוי ברכה זה, כמו שינוי ברכה דהמברך כו' בשלום בעשי"ת שאומרים עושה השלום, דכבר כתב השל"ה בספר שער השמים דטעות זה בא ממ"ש בכתבי האר"י ז"ל שצריך לסיים בעושה שלום דאחר התפלה עושה השלום, אבל חלילה לשנות הברכה".
והצד השוה בכל האחרונים שפקפקו על נוסח זה, הוא שכולם נמשכו אחר דברי השל"ה הנ"ל, כי גם המה לא ראו את כל הראשונים הנ"ל, אך אילו ראו את דבריהם פשוט שלא היו מסכימים לדבריו [ועל מה שכתב בשם הגר"א ראה להלן].
♦
בירור דעת האר"י
ומה שכתב היעב"ץ שאין דעת האר"י נוחה מנוסח זה, כן כתב גם ביסוד ושורש העבודה (שער המים פ"א): "ובחתימת ברכת שים שלום, ע"פ כתבי האריז"ל, בכל עשי"ת המברך את עמו ישראל בשלום כמו בכל השנה, ולא בנוסח עושה השלום".אמנם דבריהם צ"ע, שהרי בכתבי האר"י לא כתוב כלום נגד נוסח זה. וממה שכתב לומר 'עושה השלום במרומיו' ולא כתב גם כן לחתום 'עושה השלום' אין ראיה שלדעתו אין לחתום כך. כי האר"י לא בא לחזור על מה שכתוב בסידורים אלא רק להעיר על הנוסחאות שיש לשנות. ואולי למדו כך ממה שלא כתב לכוין בשם ספריא"ל בחתימת עושה השלום, אך גם זה צ"ע, שהרי האר"י מסר את הכוונות למהרח"ו שהתפלל בנוסח ספרד, והוא ודאי לא היה חותם כך. אך על מי שמתפלל בנוסח אשכנז לא מצאנו שהאר"י הורה לו שלא לחתום כך[7].
אמנם כבר נודע שבזמנם עדיין לא הגיעו לארצות אירופה כתבי האר"י ז"ל המוסמכים, ושאבו את דבריו מתוך ספרים אחרים שנתערבו בהם הרבה דברים שאינם מהאריז"ל עצמו, ויתכן שבאחד הספרים הללו היה כתוב נגד השינוי בחתימת הברכה. אך בכתבי האר"י המוסמכים שבידינו ליתא.
וכן ידוע שבמשך הדורות חוברו כמה סידורים בשם 'סידור האר"י', ורבים חשבו את כל הכתוב בהם כדברי האר"י עצמו, אך כיום ברור לנו שבכולם יש הרבה דברים שאינם מהאריז"ל כלל. ויתכן שע"פ סידורים אלו חשבו בטעות שהאריז"ל כתב נגד נוסח זה.
♦
דעת הרמח"ל
וגם רבינו הרמח"ל, שהיה מגדולי המקובלים, הסכים למנהג אשכנז בזה, כמו שכתב בספרו קיצור הכוונות (ענין ר"ה): "וחתימת שים שלום היא עושה השלום. וכן כל העשרה ימים, ויכוין השלו"ם כמנין ספריא"ל, שהוא סופר העליון". ועוד כתב שם (ענין תקיעת שופר): "ואומרים המלך הקדוש בסוד לאה, המלך המשפט בסוד רחל. וחותמים עושה השלום".♦
בירור דעת הגר"א
הנה בהרבה ספרים כתבו כדבר פשוט וברור שלדעת רבינו הגר"א אין לומר עושה השלום, וחלקם מציינים שהמקור לזה הוא בפאת השולחן הנ"ל. אכן המעיין היטב בלשון הפאת השולחן יראה שטעו בהבנת דבריו, ונחזור שוב על לשונו: "וכן אמרו על רבינו הגדול ז"ל שמנע בחו"ל שינוי ברכה זה, כמו שינוי ברכה דהמברך כו' בשלום בעשי"ת שאומרים עושה השלום, דכבר כתב השל"ה בספר שער השמים דטעות זה בא ממ"ש בכתבי האר"י ז"ל שצריך לסיים בעושה שלום דאחר התפלה עושה השלום, אבל חלילה לשנות הברכה. וכן ברכה דמלך צור ישראל וגואלו כתב שם שלא ישנו".ומחברי הספרים הנ"ל הבינו שמה שכתב הפאת השולחן 'כמו שינוי ברכה דהמברך' וכו', כוונתו שגם את השינוי הזה מנע הגר"א. ולפי דבריהם הפאת השולחן נקט כאן בנוסח מוזר ולא מקובל, כי לפי הסגנון המקובל היה לו לכתוב 'וכן מנע את שינוי ברכה דהמברך' וכו', או 'כמו שמנע גם כן את שינוי ברכה דהמברך' וכו'. וגם מה שכתב אחר כך 'דכבר כתב השל"ה' וכו' הוא נוסח מקוצר וחסר מאוד, שאינו מתאים כלל לסגנונו הברור של הפאת השולחן. כי לפי הסגנון הרגיל היה לו לכתוב 'ונראה טעמו דכבר כתב השל"ה' וכו'. ואם נפרש שהגר"א עצמו אמר שטעמו הוא ע"פ דברי השל"ה, אם כן היה לו לכתוב 'וביאר טעמו דכבר כתב השל"ה' וכו'.
אכן המעיין הישר יראה שלא זו כוונת הפאת השולחן, אלא מה שאמרו על הגר"א הוא רק שמנע רק את שינוי הברכה של 'המחזיר שכינתו לציון' ל'אותך לבדך ביראה נעבוד'. ומה שכתב הפאת השולחן 'כמו שינוי ברכה דהמברך' וכו', המה דברי הפאת השולחן עצמו. וביאור דבריו הוא, שלפני כן האריך לבאר שטעם השינוי לנוסח 'שאותך לבדך' הוא משום המנהג שהכהנים נשאו כפיהם רק בימים טובים, וכתב שמלבד שגם בחו"ל טעם זה אינו מחוור, הנה בארץ ישראל כלל לא שייך טעם זה, כי מנהג ארץ ישראל הוא שהכהנים נושאין כפים בכל יום ואם כן אין טעם לשנות את נוסח יו"ט מכל השנה. ואחר כך כתב שאמרו על רבינו הגדול הגר"א שמנע את אמירת הנוסח 'שאותך לבדך' בחו"ל, הרי שלפי שיטתו לא רק בא"י אין לאומרו אלא גם בחו"ל. וביאר הפאת השולחן שהטעם שאין לומר כך הוא, שכמו שעל השינוי של ברכת 'המברך את עמו ישראל בשלום' ל'עושה השלום' כתב השל"ה שהוא שינוי ממטבע שטבעו חכמים בברכות, וכן כתב על השינוי של 'גאל ישראל' ל'מלך צור ישראל וגואלו', כך גם שינוי הנוסח של 'אותך לבדך', הוא שינוי ממטבע שטבעו חכמים בברכות.
אמנם אחר נשיקת עפרות רגליו דבריו צ"ע, שאם כן היה הגר"א צריך להתנגד גם לאמירת 'עושה השלום' ו'מלך צור ישראל וגואלו', ואיך לא שמע הפאת השולחן על התנגדות זו. ועוד, שאם הגר"א היה מתנגד לג' הנוסחאות הללו, מסתמא היה מתפרסם אצל תלמידיו שהגר"א התנגד לכל שינוי בנוסח חתימת הברכות, ואיך לא הובא הדבר במעשה רב, שחקר את כל הנהגות הגר"א מפי תלמידיו.
ומלבד זה, ודאי לא נעלם מעיני הבדולח של רבינו הגר"א שנוסח זה נזכר בהרבה מקומות בחז"ל, כי מי כמוהו בקי ורגיל בכל דברי חז"ל לאותיותיהם, ועמל ויגע להגיה כל מילה בדבריהם. וגם בסוף מסכת דרך ארץ זוטא (פרק השלום) כתוב: "הברכות חותמין בשלום עושה השלום" והגיה הגר"א שם "התפילות חותמין בשלום עושה השלום". הרי שהסכים לגירסא זו[8]. ואם כן ודאי לא סבר שיש בזה שינוי ממטבע שטבעו חכמים.
ועוד, שבתוס' מעשה רב (אות נז) כתב: "דעת הגר"ח ז"ל אחתימת הברכה המברך את עמו ישראל בשלום ולא עושה השלום, כי אין שונין ממטבע ברכה שטבעו חז"ל, רק בקדיש אמר עושה השלום כו'". עכ"ל. הרי שהעיד בענין זה רק על דעת הגר"ח, אבל לא ידע דבר על דעת הגר"א בענין זה.
ולכן נראה שהתנגדותו של הגר"א היתה רק לשינוי של 'שאותך לבדך ביראה נעבוד', ולא לשאר השינויים. ואפשר שטעמו היה שלא ראוי לשנות את חזרת הש"ץ מהנוסח של תפילת הלחש [כמו שכתב הפאת השולחן שם לפני כן סברא כזו ע"פ דברי הרא"ש בסוף ר"ה].
ומלבד זה ראוי לשים לב שגם על התנגדותו של הגר"א לנוסח 'שאותך לבדך' לא העיד הפאת השולחן בבירור, אלא כתב רק שכך 'אמרו' על הגר"א [שלא כדרכו תמיד לכתוב בבירור 'וכן דעת רבינו הגדול נ"ע'], ומלבד הפאת השולחן אין עוד מקור אחר לשמועה זו.
ולכן טעות גמורה היא לכתוב שלדעת הגר"א אין לומר עושה השלום, אלא זו היא רק דעת תלמידיו הגר"ח והפאת השולחן שנמשכו אחרי דברי השל"ה, אך הגר"א עצמו כפי הנראה לא התנגד לזה כלל.
וזאת למודעי, שאין כוונתי בדברים אלו לערער על המנהג שפשט אצל האשכנזים בארץ ישראל (ע"פ תלמידי הגר"א) לחתום בעשרת ימי תשובה 'המברך' כמו בכל השנה, כי אין כאן ענין של איסור והיתר אלא מנהג בעלמא, וכיון שנהגו נהגו והנח להם לישראל. ושתי הנוסחאות יסודן בהררי קודש כנ"ל. אך נפקא מינא מדברינו שמי שנוהג לחתום בעשי"ת 'עושה השלום' יכול להמשיך במנהגו ללא כל שמץ חשש וערער, וגם מקיים בזה מצות 'אל תטוש תורת אמך'. ואשרי חלקו שזכה לנהוג כמנהג רבותינו הראשונים כמלאכים יודעי סוד התפילות.
♦ ♦ ♦
בעניין אורך הענף בציצית♦ כוונה בקריאת שמע♦ גדרי הנאת מעיו, הנאת גרונו ומה שבשיניו בהלכה♦ ברכת הים הגדול♦ בעניין יציאה לדרך קודם תפילת מנחה וערבית♦ בעניין אכילת חמין בשבת♦ גדר כלאחר יד במלאכות שבת♦ ביאור שיטת הר"ח רי"ף ורמב"ם בגדר מלאכת אהל♦ בעניין מועד ט"ו באב, ובדין אמירה לגוי לצורך עונג שבת דרבים♦ בירור זמן יציאת הצום♦ אמירת 'דברי פרידה' בימים שאין מספידים בהם - האם יש לכך יסוד בהלכה?