♦
א.
יסוד גדול חקקו לנו חז"ל ביומא (עד, א) בדין חצי שיעור, שם נחלקו אמוראים אם חצי שיעור אסור מן התורה, ונקטינן להלכה דאיסורו מדאורייתא. אולם חקירה עתיקה היא, השזורה בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים, האם יש להעתיק דין זה אף לעולמן של מצוות עשה. דהיינו, במקום שאין בידו של אדם לקיים אלא מקצת משיעור המצווה, האם נימא שחצי מצווה בידו, או שמא כל שלא הגיע לכלל שיעור השלם אינו נחשב למאומה. והנה האריכו בזה קדמונינו והביאו ראיות רבות לכאן ולכאן, ובשורות שלפנינו חזיתי להביא בזה ראיה מקורית ואיתנה מדברי הגמרא והפוסקים בהלכות תקיעת שופר, ונדון בה במערכה זו.
♦
ומקור הראיה הוא מהא דאיתא בר"ה (לד, ב): "תקיעות וברכות של ראש השנה ויום הכיפורים מעכבות זו את זו". וביארו רבותינו הראשונים והפוסקים, ובכללם התוספות (לג, ב) והרא"ש (ריש סימן יד), וכן נפסק להלכה בטור ובשו"ע (תקצג, ב): דהאי גדרא דעיכובא לא על עצם סדר המצוות בלבד נאמר, אלא קאי אף על חלקי הסימן עצמו. ומילתא דפשיטא היא, שאם אינו יודע אלא את מקצת הסימן, כגון שיודע להריע בלבד ואינו יודע לתקוע או בהיפוך, הדין הוא שלא יעשה כלל מאותו מקצת שיודע.
ומכאן תמיהה קיימת לנידון דידן. דאם איתא דאמרינן דין חצי שיעור במצוות עשה, ויש ערך למקצת הקיום אף בלא השלמתו, אמאי נפסק שלא יעשה כלל, ולא יתקע לכל הפחות את המקצת שהוא יודע, מדין חצי שיעור מצווה. ותו קשה שבעתיים, דהא חצי שיעור זה חזי לאצטרופי לקיום המצווה בשלמותה על ידי אחר, דקיימא לן בגמרא שם ובשו"ע (תקפח, ב): "שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא, ואפילו שמען מתשעה בני אדם שהיה זה תוקע וזה מריע". ואם כן, מאחר שהמקצת שבידו ראוי ומזומן להצטרף לתקיעתו של אדם אחר שיבוא וישלים עבורו את הסדר, משום מה חזו כולם לפסוק שלא יתקע מאומה. ועל כורחך מוכח מינה דלא אמרינן חצי שיעור במצוות, ואפילו במקום דחזי לאצטרופי.
♦
ב. ג.
והנה בשו"ת ספר יהושע (פסקים וכתבים כד) הביא מהך סוגיא ראיה להוכיח שאין דין חצי שיעור במצוות. אולם דחה שם, שיש לדחוק ולומר דשאני מצוות שופר שיש בה איסור שבות, שגזרו חז"ל שלא יתקע משום גזירה שמא יתקן כלי שיר, וכמו שנתבאר בדברי המג"א (תקפח, ד). וממילא יש לומר דאף אם איכא מצווה בחצי שיעור, מכל מקום איסור השבות דוחה קיום זה שאינו שלם.ומיהו חזינן לדעת הט"ז (תקצו, ב) שסבר שאין איסור שבות בעצם התקיעה ביום טוב של ראש השנה, ודלא כדברי הרמ"א שם, שכתב דלאחר שיצאו בזה שוב אין לתקוע עוד בחינם. ולפי דרכו של הט"ז, שפיר יש לחזור ולהביא ראיה איתנה מהך סוגיא דליכא מצווה בחצי שיעור, שהרי לשיטתו אין כאן איסור שבות שיעכב בעדו מלתקוע. אך כבר רבו האחרונים שהשיגו על דברי הט"ז בזה, והוכיחו שמבואר להדיא בדברי הראשונים לאסור תקיעה בשופר שלא במקום מצווה אף ביום טוב של ראש השנה משום שבות.
♦
אמנם חזיתי ליישב את הראיה ולדחות את דברי הספר יהושע בדרך אחרת. דהנה מצינו שהתירו חז"ל לתקוע עבור נשים, אף על פי שפטורות הן ממצוות שופר משום דהויא מצוות עשה שהזמן גרמא, וכמו שנפסק להלכה בשו"ע (תקפט, ו) דאף על פי שנשים פטורות יכולות לתקוע, וכן אחר שיצא כבר יכול לתקוע להוציאן, וחזינן דלא גזרו בזה משום שבות, כיון דסוף סוף איכא קצת שייכות למצווה. ממילא יש לדון קל וחומר לנידון דידן, דכל שכן באיש, שהוא בר חיובא גמור, שאם איתא דיש קצת מצווה ותועלת בחצי שיעור, היה להם לחז"ל להתיר לו לתקוע את המקצת שהוא יודע, ולא למיגזר ביה משום שבות. והוא משום הך מילתא דחצי שיעור זה חזי לאצטרופי לקיום גמור על ידי אחר. וחזיתי אמור כן בדברי מרן הגרע"י, ודו"ק.
♦
ד. ה.
והנה בשו"ת ברית יעקב (או"ח סי' ד בד"ה לכן נראה) העיר בדין זה, וכתב דהיינו טעמא שאינו רשאי לעשותו לאותו מקצת שיודע, לפי שאם יעשה פחות מכדי חיובו, נמצא עובר באיסור דבל תגרע, ומשכך קאמרינן ליה שלא יעשה כלל. והביא דכן מוכח בספרי (ראה) שאם נוטל פחות מארבעה מינים של לולב עובר בבל תגרע. וכן כתב הגרי"פ פערלא בפירושו לספר המצוות לרס"ג (ח"א פג, ב), והעלה שאפילו אם אין בידו להשלים את המצווה, אם מכוון בזה לשם מצווה עובר בבל תגרע. ואחר שהעלה כן, תמה על מה שדנו האחרונים אם יש מצווה בחצי שיעור במצוות עשה, שהרי איכא בזה איסורא דבל תגרע.אכן הדרכי תשובה בשו"ת צבי תפארת (סימן סב), וכן נקטו עוד מרבותינו האחרונים בזה, דאין איסור בל תגרע שייך בכאן, דלא אמרו הך איסורא אלא היכא שיש בידו ליטול את כל ארבעת המינים ובפשיעתו אינו נוטל את כולם. ובעניין זה עוררני ידידי החו"ב ר' ישראל אלקרייף שליט"א לדברי החלקת יואב (סימן ב), דהעמיד גדרים ברורים בעניין הך איסורא דבל תגרע, וכתב נמי דכל שיש בידו לקיים את המצווה בשלמות ובכל זאת מקיים לה על ידי חלק ממנה בלבד, הרי הוא עובר בבל תגרע. משא"כ היכא דאין בידו, וכגון הכא גבי שופר, ליכא למימר דעובר משום בל תגרע. ועיין עוד בשו"ת יהודה יעלה (אסאד, סימן קמט) שדן ג"כ בגדרי הך איסורא דבל תגרע.[1]
♦
אלא דגוף הראיה צריכה תלמוד. דלכאורה יש להציע בזה עצה פשוטה ותקנה גמורה, שיאמר התוקע קודם תקיעתו ויתנה בהאי לישנא: "אם יש קצת מצווה בתקיעה זו, הריני מכוון לשם מצווה; ואם אינה מצווה ויש בה משום 'בל תגרע', איני מכוון לצאת בה כלל". ובכהאי גוונא ודאי ליתא לריעותא דבל תגרע, כדקיימא לן בר"ה (כח, ב) דלעבור בזמנו בעי כוונה. וכן העיר בזה הברית יעקב גופיה בסוף דבריו שם (בד"ה עוד אפשר), והוא על דרך שמצינו בכל מצוות התורה דמהני בהן תנאי.
וכיסוד זה חזינן ממה שנפסק להלכה בשו"ע (תפט, ג) גבי ספירת העומר במתפלל עם הציבור מבעוד יום, שמונה עמהם בלא ברכה, ואם יזכור בלילה חוזר ומברך, והוא מטעם שהייתה דעתו שלא לצאת. וביאר המג"א (שם סק"ז, וממנו במ"ב סק"ט) שעושה תנאי מפורש, שאם יזכור למנות בלילה אינו רוצה לצאת בספירה זו של מבעוד יום. ואף שהט"ז שם חולק וסובר שאין אדם נמנה למצווה מספק, וכל שמותר לו לחזור ולספור בלילה בברכה, אינו אלא משום שהייתה כוונתו מפורשת שלא לצאת מבעוד יום ולא מנה עם הציבור אלא מפני החשד – מכל מקום לדעת המג"א שפיר מהני תנאי זה. אלא דלשיטתו לא מהני אלא למאן דאמר מצוות צריכות כוונה, אבל למ"ד מצוות אין צריכות כוונה לא מהני תנאי, ויוצא ידי חובתו בעל כורחו באמירתו עם הקהל.
אמנם הרבה מן האחרונים חלוקים על המג"א בזה, ונקטו דאף למ"ד מצוות א"צ כוונה מועיל תנאי, דכיון שמכוון מפורש שאם יזכור לברך בלילה אינו רוצה לצאת עכשיו, לכולי עלמא לא יצא. וכמו שנתבאר בדברי הפמ"ג (אשל אברהם סק"ז), המחצית השקל, הישועות יעקב (סק"ב), הערוך השולחן (סעיף ח) ובביאור הלכה (ד"ה אפילו). ועיין עוד בטור ובשו"ע (תקצ, א) דמוכח מיניה מפורש דמהני תנאי בקיום המצוות. וכבר תמה באורחות חיים (סק"י) מדוע השמיטו הפוסקים גבי ספירת העומר את דברי הב"י והשו"ע הללו.
ומכאן פשטו הפוסקים לדון נמי בשאר מצוות שבתורה אם מועיל לעשותן על תנאי. כגון מה שדן הגרעק"א (סוף סימן מו) בקורא קריאת שמע לפני התפילה ומתנה שאם יספיק לקרוא בשעת התפילה בתוך זמנה אינו רוצה לצאת בקריאה זו. או בשומע קידוש והבדלה ומסופק אם בני ביתו שמעו, ומחשב שאם שמעו הרי הוא רוצה לצאת עתה, ואם לאו אינו רוצה לצאת עכשיו, דלעניין קידוש הוכיח בשו"ת חזון נחום (סימן לב) מדין דהכא שמהני, ולעניין הבדלה הביא נמי ראיה מכאן בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ד ח"ג סימן קכז) שמועיל התנאי.
ומכל מקום חזינן בדברי הפוסקים שכתבו דלכתחילה אין לעשות כן, והוא משום דיש לחוש לשיטת הט"ז דאין נמנים למצווה מספק, ולדברי המג"א דלא מהני למ"ד מצוות א"צ כוונה. וכמו שנתבאר בשו"ת שלמת חיים (ח"ד סימן קצט) שאין ראוי לעשות כן. ועיין עוד בשו"ת הר צבי (ח"ב סימן פו) שביאר דכוונה על תנאי אינה החלטית לגמרי, ושפיר יצא ידי חובתו עכ"פ למ"ד מצוות א"צ כוונה, ורק בכוונה הפכית והחלטית לגמרי לא יצא.
♦
ו. ז.
ברם, נראה דמעיקרם של דברים יש להשיב על ראיית "הספר יהושע", ולחלק חילוק מרווח בדין חצי שיעור במצוות. דהנה, אף לדעת האחרונים הסוברים דאיכא תורת מצווה בפחות מכשיעור, ייתכן שאין דבריהם אמורים אלא במצוות התלויות באכילה ובאיסורי מאכלות. והוא על פי מש"כ הרא"ם ביסוד גדרא דחצי שיעור, דאכילה בכל שהוא משמעותה, אלא שאהני הלכתא להפקיע פשוטו של מקרא משיעור שלם לעניין עונש, וממילא נשאר מקצת השיעור באיסורו (וממוצא הדברים אף בקיום המצווה). מה שאין כן בשאר מצוות שבתורה שאינן בכלל אכילה, דבהן י"ל דלכולי עלמא כל שלא הגיע לכדי השיעור הנדרש, אינו נחשב למאומה, ושפיר לית ביה משום חצי מצווה.ובדרך זו חזיתי בספר עמודי אש (סימן ד סוף אות א) שדחה מכוח חילוק זה את ראיית הספר יהושע מסוגיית הגמרא בראש השנה. וכן העלה בשדי חמד (מערכת ח כלל יב) בשם ספר דרך המלך החדש, שדן להדיא בקושיית הספר יהושע מדוע לא יתקע את המקצת שהוא יודע לקיים חצי שיעור מצווה. ודחה, דשאני מצוות שופר, שבה התקיעה והתרועה הן גוף ותשלום המצווה, ותקיעה בלא תרועה חסרון בעצם החפצא דמצווה הוא ואינה כלום. ולא דמי לחצי כזית מצה, דשם עצם המצווה (אכילת מצה) אכן איתא קמן, אלא שחסר לו השיעור השלם. והאריך בזה, עיין שם. ועיין עוד במה שנתבאר בזה בשו"ת ביכורי יעקב (זריהן, סימן יג דף נד) ובחקרי לב מהדו"ב סימן כ.
♦
ומדי דברינו בחצי שיעור דאכילת מצה, ראוי להביא את דברי הברכי יוסף (תפב, ד), שהביא משמיה דהשבות יעקב (ח"ב סו"ס יח) שכל שאין בידו בליל פסח אלא פחות מכזית מצה, ליכא עליו שום חיובא לאוכלו, ואין בזה משום מצווה כלל. אולם הברכי יוסף פליג עליה ונקט דקצת מצווה איכא באכילה זו, ודימה זאת לדין חצי שיעור באיסורין שאסור מן התורה, וממילא הוא הדין לחיובא דמצווה בחצי שיעור, ולא יהא זכר למצווה פחות מזה. ובתשובותיו חיים שאל (ח"א סימן ד) הוסיף, דאפילו אם נימא דמעיקר הדין ליכא מצווה בחצי שיעור, מכל מקום מחויב לאכול את חצי הזית שבידו, כדי שלא תשתכח תורת המצווה.
אלא שבביאור מהרי"פ על ספר המצוות לרס"ג (ח"א דף פג, ב) תמה על דברי החיים שאל, דאיך יאכלנו, והא עובר בזה על איסור "בל תגרע" (וכבר נתבאר לעיל אימת אמרינן להאי איסורא ואם שייך בכהאי גוונא). ועוד דן שם, דאפילו אם נימא דאיכא קצת מצווה בחצי שיעור, האם בכוחו של עשה דאכילת מצה לדחות את הלאו ד"בל תגרע". דיש לומר דרק מצווה שלמה ותמימה בכוחה לדחות את הלאו, ולא חצי מצווה.
ויתירה מזו יש להוסיף בדעת הבית יוסף, דאפילו אם חצי מצווה שפיר דוחה לאו, מכל מקום כאן לא שייך דין עשה דוחה לא תעשה; שהרי נחלקו רבינו ירוחם והבית יוסף (אורח חיים סימן יא) באופן שבאופן כללי יכול לקיים את העשה בלא דחיית הלאו (כגון שיש בעולם מצווה שלמה בלא לאו), אלא שעכשיו נקלע למצב שאינו יכול לקיימו אלא על ידי דחיית הלאו – האם חשיב "אפשר לקיים שניהם", ולדעת הב"י שפיר הוי בגדר אפשר לקיים שניהם ואינו דוחה. ואם כן הוא הדין בנידון דידן, כיוון דבעלמא שפיר אפשר לקיים מצוות מצה בלא לעבור על בל תגרע, שוב אין העשה דוחה את הלאו.
והכי נמי מבואר בשו"ת בית שלמה (או"ח סימן טז אות ב), שכתב דבכהאי גוונא לא אמרינן עשה דוחה ל"ת. ודימה זאת למי שיש לו חמץ ברשותו בשעת הקרבת הפסח, דלא אמרינן עשה דפסח ידחה לאו ד"לא תשחט על חמץ", כיוון שגילתה התורה שאין רצונה שיקיים את המצווה באופן כזה. והוא הדין נמי הכא, אם נקטינן דאיכא לאו דבל תגרע באכילת חצי כזית מצה, הרי זה גילוי דאין רצון התורה בקיום המצווה בצורה זו, ושוב לא אמרינן ביה עשה דוחה לא תעשה, ודו"ק.
♦
ח. ט.
וביישוב דברי החיד"א (בספרו חיים שאל) יש להציע כמה דרכים. ראשית י"ל, על פי מש"כ כמה מן הראשונים דאף במקום שאינו מקיים את עיקר המצווה כלל, מכל מקום שפיר עובר על לאו דבל תגרע (ועיין בספר אבני חושן בהלכות בל תוסיף פ"ג אות ד במה שביאר בזה). ולפי זה נמצא שאינו מפסיד ולא כלום במה שאוכל את חצי הכזית, שהרי אף אם יימנע מן האכילה, סוף סוף יעבור על איסור בל תגרע במה שאינו מקיים את המצווה בלילה זה.תו יש ליישב עפ"י יסודם של רבותינו האחרונים (ועיין בשפת אמת סוכה לא, ב ועוד), שכל שהוא אנוס על הגרעון אינו עובר כלל משום בל תגרע. דהנה גדר האיסור אינו בעצם עשיית המצווה בצורה חסרה, אלא האיסור הוא על מה שמחסר ומגרע ממצוות התורה. ומשכך, כל שהגרעון בא מחמת אונס גמור – לית ביה משום איסורא. וממילא בנידון דידן, באכילת חצי כזית מצה מחמת שאין בידו יותר, לא שייך איסור בל תגרע כלל.
וביותר יש להוסיף, דאף למאן דסבר דאנוס על הגרעון שפיר עובר בבל תגרע – משום דיסוד העבירה הוא השינוי והעיוות בצורת המצווה (וכמש"כ בטורי אבן), ולפיכך עדיף שלא לעשות את המצווה כלל מאשר לעשותה בגרעון – מכל מקום יש לומר דהאוכל חצי שיעור מצה בלא כוונה אינו עובר בבל תגרע. ואף למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה, היינו דווקא במעשה מצווה שלם, דאמרינן שגוף המעשה נחשב למצווה אף בלא כוונה, משא"כ בחצי שיעור, דלא חשיב מעשה מצווה כלל, פשיטא שאינו נחשב לכלום ללא כוונה מפורשת. וכיון שכן, האוכלו שלא לשם מצווה לא עשה מעשה דמיחזי כשינוי בצורת מצוות התורה, ושפיר מותר לאכלו, וליכא ביה משום בל תגרע, ודו"ק.
והרוצה לעמוד על קוצן של דברים ולהרחיב עוד בעניין זה, יעויין בספר האדיר 'מרֹב כֹּל' (ענף ג'), שם האריך למעניתו בטוב טעם ודעת בשמעתתא דחצי שיעור, וביאר את הדברים בארוכה ובבהירות נפלאה, ומשם באר"ה.
♦ ♦ ♦