בחודש אלול צריך האדם לשוב בתשובה
כתב החיי אדם (כלל קלח) וז"ל: באהבת הקב"ה את עמו ישראל הרבה להטיב אותנו וצונו לשוב לפניו בכל עת שנחטא, ואף שהתשובה טובה בכל עת מ"מ חודש אלול הוא מובחר ומוכן יותר שמקובל תשובתו מכל ימות השנה, לפי שימים אלו הם ימי רצון מעת שנבחרנו לעם שכשחטאו ישראל בחטא העגל ונשתברו הלוחות בי"ז בתמוז אח"ז עלה משה להתפלל בהר וא"ל הקב"ה פסול לך ונתרצה ליתן לו לוחות שניות ואז בר"ח אלול עלה ונשתהה שם עד יוה"כ שהיה גמר כפרה, ואיתא בתנא דבי אליהו (זוטא פ"ד) שכל אותן הימים היו נוהגים ישראל צום ותענית ויום אחרון שבכולם גזרו תענית ולנו בתענית ולפיכך נקבע אותו יום דהיינו יהכ"פ לכפרה לעולם, ולפי שהיו ימי רצון מאז לכן בכל שנה ושנה מתעורר עוד הרחמים למעלה והם ימי רצון וכו', ונוהגים לתקוע מר"ח אלול ואילך ועיקר התקיעות הם לעורר לב העם ולהחריד ליבם שיתעוררו לתשובה כי כן טבע קול השופר להחריד כמש"כ אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו, וחייב כל אדם עכ"פ להכין את עצמו ליום שיכנס למשפט לפני ה' שלושים יום קודם בתשובה ותפילה ויתן כל ליבו רק בעבודת ה', עכ"ל.ומבואר מכ"ז שיש חיוב על האדם לעסוק בתשובה במשך כל הארבעים יום שמר"ח אלול ועד יוהכ"פ. ויש להבין, כיצד ניתן ללמוד ענין זה משם לדורות? הלא שם, כיון שפגמו בקבלת התורה שהיתה בלוחות הראשונות (כמבואר להלן), הוצרכו כנגד זה לעסוק בתשובה כל ארבעים יום של הלוחות השניות, בשביל שיהיו ראויים להם, תחת מה שפגמו בארבעים הראשונים. אך לענין סתם תשובה לדורות, מדוע שיהיה צריך בדוקא ארבעים יום. ואף שיש סגולה בכל הימים האלו מכח מה שעשו ישראל באותה שעה, אך מדוע גדר החיוב הוא לשוב בכל הימים האלו.
♦
ארבעים יום שהיה גולית מחרף ומגדף
ולבא לענין נקדים מה שמסופר בנביא (שמואל א,יז) שגולית היה עומד כנגד מחנה ישראל ומחרף ומגדף כלפי מעלה בוקר וערב ארבעים יום, וא"ר יוחנן בגמרא (סוטה מב:) שאותם ארבעים יום היו כנגד ארבעים יום שנתנה בהן תורה לישראל. ולפו"ר אין לו ביאור כלל מדוע כנגד הני יומי דזכותם של ישראל יהיה כח לגולית כנגדם. ורש"י נזקק לזה, ופירש 'כנגד ארבעים יום שאיחרה תורה להתקבל ניתן לו כח להתיצב'. וצריך ביאור, מה המשמעות שאיחרה תורה להתקבל, הלא כך היא סדר נתינתה, וכל זמן זה הוא זמן שקבלו בו את התורה באופן רציף, ומדוע זה נקרא איחור.♦
ארבעים יום דמשה כנגד יצירת הולד
והנה בעצם מה שהיה משה רבינו בהר ארבעים יום ולילה אחז"ל (זו"ח תרומה) שזה כנגד ארבעים יום של יצירת הולד. וביאור הענין הוא כי כמו שליצירת הולד, שזו יציאה מאין ליש והויית הויה חדשה, לוקח ארבעים יום, כך משה רבינו, שזכה לזכות לתורה, שהיא חכמה אלוהית, נצרך ארבעים יום של זיכוך הגשמיות, לחם לא אכל ומים לא שתה, וכך נעשה הויה אחרת רוחנית כמלאך ה' ויכל לקבל בדעתו את התוה"ק. וכן דקדק השפ"א משפטים תרמ"ז מלשה"כ עלה אלי ההרה 'והיה' שם לשון הויה, ועי"ע באלשיך בכי תשא. וזה משה 'קיבל' תורה מסיני, כי 'קבלה' הונח על התאחדותו עם החכמה בעצמה להיות אחד[1].♦
ארבעים יום היה לומד ומשכח
וזה משאחז"ל שבכל ארבעים יום היה משה לומד ומשכח, עד שביום הארבעים ניתנה לו תורה במתנה. ולא מובן מדוע כל הזמן היה משכח. ועוד, דאם יש אפשרות שלא ישכח, מדוע לא נעשה כן מיד. אלא שמה שהיה משכח בתחילה זה מצד שהשכחה נמשכת מצד הגוף הגשמי, כי הגשמיות סותרת לרוחניות וקדושת החכמה. וכדרך שמצינו שאמרו ז"ל (סנהדרין סח.) 'לא תמצא בארץ החיים' במי שמחיה עצמו עליה, וספרו מרבי אלעזר בן ערך שהתעדן קצת וכבר שכח תלמודו, כי הגשמיות גורמת השכחה (כמו שהאריך בזה המהר"ל בכ"מ). ומאידך מצינו בירושלמי (יומא פ"ח ה"א) שאמרו על רבי יוסי 'אפשר גוף קדוש שוכח', הרי שמי נעשה גופו קדוש, אחר שזיכך את הגשמיות ממנו ונעשה גופו קדוש כרוחני, א"א לו שישכח מדיני התורה כלום כי אין שכחה ברוחניות. וא"כ במשך אותם ארבעים יום, עצם זה שהיה לומד ומשכח, היה בזה עוד ועוד זיכוך לחומריות החומר. ואז, אחרי ארבעים יום כאלו, כבר היה ראוי לקבל את התורה כמות שהיא, ואז ניתנה לו במתנה, ושוב לא שכחה, כי כבר התאחד בדעתו עמה.וישראל לא עשו הכנה זו לקבל את התורה, כי אחר שעשה זאת משה וקיבל את התורה מסיני, שענין הקבלה הוא התאחדות החכמה בו עצמו, יכול היה ג"כ למוסרה לישראל במדרגתם שהיו בהר סיני גם הם ע"י קרני ההוד אשר לו. וזה ביאור מה שאמרו (נדרים לח.) שלא ניתנה תורה אלא למשה וזרעו ומשה נהג בה טובת עין ומסרה לישראל. והסיקו שם אלא פלפולא בעלמא, דרק משה זכה בהבנת התורה להבינה על בוריה מכח מה שהכין עצמו אליה כראוי, והוא מסרה להם.
♦
ישראל קלקלו את קבלת התורה ע"י העגל
והנה היה ראוי שבסוף הארבעים יום תסתיים קבלת התורה ע"י משה לישראל, אבל ישראל קלקלו זאת בחטאם אשר חטאו בחטא העגל. ומיד שירד משה הוצרך לשבור את הלוחות ולא נגמרה קבלת התורה ע"י ישראל. ואז היו ארבעים יום נוספים שבהם התפלל משה לפני השי"ת שיסלח לבנ"י על חטאם (כמבואר בסע"ר פ"ו), ואחריהם אמר לו השי"ת עלה אלי ההרה לארבעים יום נוספים, מר"ח אלול עד יום הכיפורים, שבהן ניתנו שוב לוחות שניות[2].והטעם שהוצרך משה רבינו עוד ארבעים יום נוספים לזכך עצמו להשיג את התורה, הגם שלא חטא בעגל, הוא לצד שכל השגתו וזכייתו בראשונה ע"י שהיה במרום ואכל לחם אבירים והתקדש בקדושה של מעלה היתה רק משום היותו שליח כלל ישראל לקבלת התורה ובזכותם זכה. וכיון שחטאו הם וכבר לא היו ראויים, גם הוא הפסיד את מעלתו הראשונה. וכמו שדרשו ז"ל עה"פ 'לך רד' רד מגדולתך, שכל גדולתך אינה אלא בשביל ישראל.
♦
ארבעים יום האמצעיים איחור בקבלת התורה
ומ"מ, באותם ארבעים יום האמצעיים, שבהם התפלל משה רבינו לרצות על חטא העגל עד שאמר לו השי"ת שיעלה לקבל לוחות שניות, היה חסר במציאות של קבלת התורה, הגם שכבר הגיעה זמנה. דבשלמא ארבעים יום הראשונים, כל מהותם היתה קבלת התורה בעצמה, ובזה ודאי לא נחשב שאיחרה קבלת התורה, כי זה עצמו היה קבלת התורה. וכן ארבעים האחרונים היו ג"כ מצב של קבלת התורה. אולם הארבעים האמצעיים לא היו במצב של קבלת התורה, כי נשתברו הלוחות הראשונות ועדיין לא ניתנו לוחות שניות. וזהו ארבעים יום שאיחרה קבלת התורה בעוונם של ישראל, וכנגדם היה כח לגולית לחרף ולגדף ארבעים יום.ואם לא היו ישראל חוטאים, ועדיין היו עומדים במדרגתם הראשונה של זמן מתן תורה, כאדה"ר קודם החטא, וכמו שאמרו ז"ל 'חרות על הלוחות' חרות ממלאך המות חרות מיצה"ר, וכמו שנאמר 'אני אמרתי אלהים אתם', א"כ במצב זה אפשר שהיו יכולים לקבל את כל התורה ממשה רבינו בזמן מועט. דלזה אמרו ז"ל שלוחות ראשונות לא שלטה בהם שכחה, כי ישראל היו במדרגה נעלית. וכעין שמצינו שלעתיד, כשיעביר השי"ת את רוח הטומאה מן הארץ, כתיב (ירמיה לא) 'ונתתי את תורתי בליבם ועל ליבם אכתבנה'. הרי שבקל ידעו כל בנ"י את התורה כולה, כי מלאה הארץ דעה את ה'.
♦
ארבעים שנה שהיו במדבר כנגד מ' יום דמשה
אמנם אחר שחטאו ונפלו ממדרגתם וחזרו להיות בני תמותה ויצה"ר בקרבם, הוצרך להם זיכוך גדול מאוד בשביל לקבל את התורה כולה. ולזה הוצרכו להיות ארבעים שנה במדבר אוכלי המן, שהיה מזככם ומקדשם להיותם ראויים לתורה (וכן מבואר בתרגום שה"ש ג, ה כען אנא מעכב יתהון ארבעין שנין במדברא ותהי אורייתי מתערבא בגופיהון, עי"ש). ורק בסוף אותם ארבעים שנה נשלמה מסירת התורה ע"י משה רבינו לבנ"י, ואז בסוף הארבעים הואיל משה באר את התורה הזאת, כי עד אז רק מסרה להם.ולזה אמרו (ע"ז ה:) שנסמך מש"כ 'ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר' למה שאמר להם משה 'ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה', כי אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה. והיינו דמה שהשיג משה בתורה ע"י הארבעים יום שהיה בשמים נצרך לבנ"י ארבעים שנה של זיכוך במדבר להשיג השגה זו בתורה.
והנה איתא במדרש (ילק"ש שמות) שהיה משה רעה ומנהיג את צאן יתרו ארבעים שנה ולא שכלה אותם חית השדה והיו פרים ורבים מאוד, ועליהם אומר הכתוב 'כצאן קדשים', ונהג את הצאן עד שהגיע לחורב ששם נגלה אליו הקב"ה מתוך הסנה. ועוד איתא דבר פלא (בתנחומא ישן שם) וז"ל 'ויבואו עד הר האלהים חורבה' אמר רבי שמעון בן יוסי בן לקוניא הלכה צאנו של משה ארבעים יום ללא אכילה ולא טעימה כלום כשם שעשה אליהו זכור לטוב, 'וינהג את הצאן' רמז לו שינהג את הצאן ארבעים שנה ואח"כ הוא נאסף, 'וירא אליו מלאך ה' בלב אש' למה בלבת אש כדי ללבבו שיבא לסיני ויראה אותה האש ויתיירא לפיכך בלב אש. ע"כ הלשון שם.
ויש מקום לפרש את עומק הדברים, דצאן זה היו דומיא דבנ"י (וכן מצינו דימוי כזה במדרש שמו"ר כד, ג עה"פ 'ויסע משה את ישראל' הה"ד ויסע כצאן עמו, כאיזה צאן כצאנו של יתרו מה צאנו של יתרו יצא מן הישוב למדבר כך ישראל יצאו ממצרים למדבר שנאמר וינהגם כעדר במדבר עי"ש עוד, ובאוצרות רמח"ל עמ' לח מבואר שהיו כלולים בהם נשמות ישראל, ועי' גם במגלה עמוקות פרשת ויחי), וקודם ניהג אותם, עד שעי"ז נעשה ראוי להיות מנהיג לבנ"י. ולכך הנהיגם ארבעים שנה כמו שהנהיג את בנ"י, והיו פו"ר כמו שהיו ישראל במצרים, ולא שיכלה אותם חית השדה, כמו שהגן על ישראל במדבר שלא ימותו. ומה שהגיע לחורב, הלא היה בזה דומיא דמעמד מתן תורה, כמבואר במדרש.
וי"ל דלזה הלכו הצאן מ' יום ללא אכילה ושתיה, לרמוז שבשביל שיבאו בנ"י להשגת התורה כמו שהיה למשה במתן תורה נצרכים גם המה ארבעים יום ללא אכילה ושתיה. אמנם תחת אשר לא עשו כן בפועל, הוצרך שינהגם ארבעים שנה במדבר, כנגד ארבעים יום של העינוי, שאמר עליהם משה רבינו 'טוב לי כי עונתי למען אלמד חוקיך'.
♦
שנות המדבר כנגד ארבעים מלקות
ויש להוסיף בזה עוד עומק. דאיתא במדרש (במדב"ר ה, ד) דארבעים מלקות הם כנגד ארבעים יום דיצירת הולד, דהיינו דעל ידי ההכאות סר כח טומאת החטא ממנו ונעשה כבריה חדשה. ואחר שביארנו שארבעים יום דמשה הינם כנגד יצירת הולד, וארבעים שנה דישראל הם כנגד ארבעים יום דמשה (וכמש"כ כן החיד"א בחסדי אבות), מעתה יוצא דארבעים יום דישראל היו כנגד ארבעים מלקות, שנענשו כנ"ל להתיש חומרם להיות ראויים דור מקבלי ומנחילי התוה"ק. ושו"ר שכן הדבר מפורש בחז"ל (זוהר ח"א קפד.) שארבעים שנה שהיו ישראל במדבר כנגד מלקות ארבעים.צא וראה כמה הדבר מדוקדק. דהנה בגמרא (מכות כא.) מבואר דבאמת לוקין ל"ט מלקות, ומה שאמרה התורה ארבעים הכוונה מנין שהוא סוכם את הארבעים. וכ"ה ג"כ בשנים שהיו ישראל במדבר, וכמו שהאריך בזה היעב"ץ בכמה מקומות שבאמת היו ישראל במדבר רק ל"ט שנה וקצת. ומה שלשון הפסוקים וחז"ל בכל מקום ארבעים שנה, היינו סוכם, שהוא סוכם את הארבעים. ואף בארבעים יום דמשה מצינו לחלק מהדעות שירד ביוהכ"פ בשחר בתחילת היום, והיה אותו היום חסר, ולא היו ארבעים שלמים.
♦
קנין התורה ע"י ארבעים
ובזה נבין מה שאמרו בגמרא (תענית ח.) ר"ל הוה מסדר מתניתין ארבעין זמנין כנגד ארבעים יום שניתנה בהם תורה. וכיוצ"ב במקו"א תנא מיניה ארבעין זמנין ודמי ליה כמאן דמנח בכיסיה. ולכאורה דוקא בקבלת התורה, כיון שנצרך משה ללמוד את התורה כולה היה נצרך ארבעים יום, אך מנין ללמוד משם שכל לימוד קיומו יהיה במספר ארבעים. אכן למה שהבאנו לעיל מחז"ל מובן, דבאמת משה בכל אותם ארבעים יום היה לומד בכל יום את כל התורה כולה ומשכח, עד שביום הארבעים נתקיימה בידו. והיינו שע"י הזיכוך של הארבעים יום זכה לקיום בתורה. וכן עשו אותם האמוראים, שע"י הזיכוך שחוזרים על אותו הדבר ארבעים פעמים יהיה להם קיום בעצמם באותו דבר תורה[3].♦
תורה שנבראת בארבעים יום
ויבואר עוד מה שמצינו במדרש (שמו"ר מה, ז זו"ח בראשית י:) שאמר רבי יוחנן שאין לו להצטער על שמכר שדות וכרמים שהניחו לו אבותיו בעבור שילמד תורה, כי מכר דבר שנברא בשישה ימים וקנה בו תורה שנבראת[4] בארבעים יום. ולכאורה צ"ב מה הכוונה שהתורה נבראת בארבעים יום, הלא התורה קדמה לעולם תתקע"ד דורות, ולא נבראה בארבעים יום שהיה משה בראש ההר. ולמשנ"ת י"ל דהכוונה היא דהמציאות שבן אנוש יכול להשיג בקרבו השגה והבנה בתורה, זה נברא בארבעים יום, ע"י זה שמשה רבינו היה מענה את עצמו לזכות לתורה, והוא מסרה לישראל[5].ויש לבאר בדרך זו גם מה שמצאנו בדברי חז"ל (אגדת אליהו לבעל השבט מוסר עפ"י במדב"ר יא, ה) שכשימות משיח בן יוסף יבאו אנשי ישראל במחילות ומערות ויאכלו שורשי רתמים ארבעים יום, ואחריהם יקום משיח בן דוד ויתחיל לערוך מלחמות ה'. ויש לפרש דלפי שבימות המשיח יעשו כבריה חדשה ממש, כמש"כ 'ועם נברא יהלל יה', שפירשוהו חז"ל על דורו של משיח, א"כ להגיע למצב זה נצרכו ארבעים יום ללא תנאים גשמיים כלל, בפחד וחרדה, אכילה ממה כמעט אינו ראוי לאכילה ומגורים במערות ומחילות. ואחר זיכוך גשמי במשך ארבעים יום, יכולים להפך למצב חדש של דורו של משיח.
התשובה בימי אלול בשביל להיהפך להויה חדשה
ועפי"ז מיושב מה שהקשנו בתחילה. דבאמת יש ענין גדול שישוב האדם בתשובה כל אותם הארבעים יום שמר"ח אלול עד יוהכ"פ. דמלבד מעלת כל יום בהם, שהוא מימי רצון כמו שהיו ישראל באותה שעה, גם יש בזה שע"י ארבעים יום כימי יצירת הולד נעשה כבריה חדשה ע"י תשובתו, ונהפך להויה רוחנית חדשה. ובזה מובן מש"כ האבודרהם דאלול ר"ת ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך', כי יש בכח ימים אלו שהשי"ת יסיר מהאדם את כל ערלת לבבו, ויהפוך לבו להיותו משתוקק לעבודת ה' ועשיית רצונו באמת ובלב שלם.♦
התקיעה בימים אלו ממהות הימים עצמם
ויש להוסיף בזה דגם מה שתוקעים בשופר הוא מעצם מהות הימים. דאף שלפי פשוטו בזמן משה רבינו תקעו רק ביום הראשון שעלה, אמנם ברוקח איתא שתקעו בכל ימי אלול בשביל שלא יטעו ויחטאו כבפעם הראשונה. ויש להבין, דבשלמא אם תקעו רק ביום הראשון, ענין התקיעה היה להודיע שרק כעת עלה משה לראש ההר, ומעתה יש למנות ארבעים יום ולא קודם, כדי שלא יבואו לידי טעות. אבל אם תקעו בכל יום ויום, איזה סיבה יש בזה שלא יטעו שוב.ויל"פ שענין התקיעה היה לעוררם ולהחיות בליבם את הרגש העצום ממעמד הר סיני, שמבואר בפסוקים דהיה קול השופר הולך וחזק מאוד וכל העם אשר במחנה חרד ממנו. ומבואר עוד שהיה כל זה בשביל שיראו מהשי"ת כל הימים. ומעתה משום שמצינו (עי' שמו"ר כ"ת) שבמשך ארבעים יום הראשונים היה יצה"ר מקשקש בליבם להחטיאם באיזה דרך, עד שלבסוף עשו את העגל בסופם, כאן הקדימו רפואה למכה, שבכל יום תקעו בשופר, ועי"ז נעשה זיכרון חי לכולם ממעמד הר סיני, ונתחזקו מאוד ביראת ה' שבהם, ושוב לא עלתה בליבם כל מחשבה אחרת ח"ו. וע"ד זה גם אנו תוקעים בימים אלו להחריד נפשותינו מפני ימי הדין הקרבים ובאים, כדי שבזכרנו זה נשוב בתשובה כל הימים האלו כדרך שעשו אבותינו, ותקובל תפילתו לרצון לפני אדון כל.
♦ ♦ ♦