שיעור רביעי במסכת נדרים - בל יחל ובל תאחר בנזירות

א. בל יחל ובל תאחר בנדרי הקדש ובנדרי איסור

הקדמה - הלימוד מנדרים לנזירות

נזירות ונדר נלמדים מאחד לשני. נראה שהתורה באה ללמד אותנו שהלכות נדרים חלות על נזירות כי נזירות היא נדר. ולכן גם אפשר לעשות נזירות כמו שעושים נדרים, כגון דיני ידות, כינויים, וכו'.
יתרה מזאת, אין זה רק לימוד 'איך עושים' נזירות, אלא חיבור מהותי בין נדרים לנזירות, שהרי 'בל יחל' ו-'בל תאחר' נוהג בנזירות למרות שזה לא כתוב בפסוקי נזירות.
נשאל מדוע 'בל יחל' ו-'בל תאחר' נוהגים בנזירות, אפשר לומר בגלל שני דברים: בגלל ההיקש, או שזה אחד הנדרים! והאפשרות השנייה מאוד מסתברת, משום שאין שום מקום שבו כתוב בל יחל בנזירות, אבל בכל זאת אנחנו רואים שנוהג בנזירות בל יחל. לכן נראה שהתורה מתייחסת לזה כנדר, אחרת היה צריך לפרש שיש בל יחל בנזירות. אמנם להסבר השני, שאומר שנזירות היא חלק מדיני הנדרים, קצת קשה, משום שלא ברור שבכל הנדרים יש בל יחל. ובאמת זה דבר שנדרש אליו בהמשך הסוגיה.
אמנם בגמרא נראה שכן יש היקש. על זה עולה שאלה, כדוגמת 'האם אב יכול להפר לביתו נזירות?'
לכאורה מדוע שלא?! הרי זה אחד מצורות הנדרים! וכתוב 'כי ידור נדר נזיר להזיר ל-ה'.' אמנם יש בזה חידוש בפרט הזה של הפרת האב או הבעל, שאולי קצת חסר ב-'על דעת בעלה היא נודרת'.
בדרך זו נוכל מאידך להציג גם את האפשרות השנייה, שאומרת שההתייחסות לנדר היא כאל כלי לבצע את הנזירות, שהרי הפעולה היא על ידי נדר, אבל התוצאה היא לכאורה שונה לחלוטין, יש כאן תוצאה מאוד מחודשת. אבל זה נדר! או שעושים אותו על ידי כלי כזה שנקרא נדר!
על מנת לבאר יותר את סוגיית הנזירות, נשאל האם נזירות הוא נדרי איסור או נדרי הקדש?
בנזירות נוהג גם בל יחל וגם בל תאחר. מכאן (במידה שהנחה זו נכונה, כפי שנברר בהמשך) נראה שנזירות היא גם נדרי איסור וגם נדרי הקדש.
♦

בל יחל

בל יחל כתוב בפרשת מטות ובל תאחר כתוב בפרשת כי תצא, דהיינו שבל תאחר הוא רק בנדרי הקדש, ולעומת זאת כמעט שלא קיים במבט ראשוני בל יחל בנדרי הקדש, לפחות בחלק גדול מהם.
כאשר אדם הפריש דבר להקדש, בוודאי שכאשר הוא הפריש זה כבר חל, מה יכול להיות בל יחל פה? מה פירוש לחלל דברו שכתוב בפרשת מטות, כגון שאדם קיבל על עצמו דבר בין בנדר ובין בשבועה אסור לו לחלל את דברו, כל נדר שהוא מכאן ולהבא ושבועה שהיא מכאן ולהבא, בל יחל הוא קיים בנדרים ובשבועות מכאן ולהבא. האם נדרי הקדש הם בבחינת מכאן ולהבא?
נראה שזה תלוי במציאות. כאשר אדם אומר הרי עלי להביא שלמים או עולה, האם נכון לומר שהדבר הזה כבר חל? בנדרי איסור אדם אינו יכול לומר 'הרי עלי לא לאכול', זה לא חל, כי הוא אינו מחיל על עצמו שום דבר.
וכאן אנחנו חוזרים לשאלה שבה פתחנו: האם 'בל תאחר' שייך בנדרי איסור? באופן פשוט נאמר שודאי שלא! שהרי בל תאחר הוא איסור לא לאחר לשלמו. אדם צריך לשלם משהו ואסור לו לאחר את זה, לשלם משמעו לתת- להקדש, לצדקה, וכו', אבל באיסורין מה יש כאן לתת? אדם שנשבע שיאכל, אם הוא לא יאכל יהיה איסור, אבל אין לו עניין מיוחד או קודש שעליו לאכול, ולכן לא יכול להיות בל תאחר. זה איסור עשה שאסור לאדם לא לעשות את מה שהוא הוציא בפיו. יש מקום לשאול - האם זה איסור עשה או ביטול עשה? באופן פשוט, באדם שאמר שהוא יאכל לא שייך בל תאחר. כך נראה מדברי הר"ן. הר"ן כותב שכמו שיש בל יחל ובל תאחר בנדרים כך יש גם בנזירות, כמו שיש בל יחל בנדרי איסור ובל תאחר בנדרי הקדש. והשאלה היא, מה יהיה אם הדיבור שלי חל כבר, כיצד אדם יכול לחלל דיבור זה (כגון זה לעולה או לשלמים)? אדם שנתן הקדש לבדק הבית, אם אדם ימעל בהקדש האם הוא יעבור על בל יחל?! שהרי זה איסור מעילה שקיים לכל ישראל.
בהקדש, אם אדם ימעול מעל ב-ה' זה ייקרא חילול דברו? או שזו התוצאה של המעשה הזה של הקדשת הקרבן וכו'? דברו נתקיים – הדבר נהיה עולה, אמנם הוא אח"כ מזלזל בזה שזה עולה, אבל האם נאמר שיש כאן גם זלזול בדיבורו, משום שבפיו הוא הפך את זה לעולה? האם נגדיר את בל יחל בדברים שהם תלויים בפה? האם בל יחל דברו נוהג רק במקום שיש דיבור?
נשאל בנוסף בכיוון הזה גם בהקדשות. יש ר"ן בנדרים ט"ו, שמזכיר שאדם שמועל בהקדש עובר על בל יחל. הרש"ש מעיר על כך. הר"ן בא לחלוק על הרמב"ם, שאמר שאדם שאומר כיכר זה אסור עליך, אסור לאדם השני לאכול (למי שחברו אסר עליו), אבל הוא לא עובר על בל יחל, משום שהוא לא אמר. הר"ן חולק עליו, ומוכיח מגמ' בנידה על מופלא סמוך לאיש, שם הגמרא רוצה לומר שנדרו נדר, והגמרא דנה בשאלה האם הוא ייענש על כך. והיא מגיעה למסקנה שהוא לא ייענש על כך, אלא השאלה היא על אחרים - האם הוא יוכל לאסור עליהם, שהם ייענשו על כך. ובגמרא שם כתוב בלשון שהנפ"מ היא על בל יחל! ומזה מוכיח הר"ן שיש בל יחל על אדם אחר, הפך מדברי הרמב"ם.
אבל בדף ט"ו, כשהר"ן מביא את זה, הוא מזכיר את זה בעניין של הקדש, היינו שאדם הקדיש ואכלו אחרים ממה שהקדיש, ולוקין על הקדשו משום בל יחל. וכפי שהזכרנו, שהרש"ש מעיר שלא מצאנו בל יחל בהקדש. ובר"ן בדף ג. נראה שבל יחל יש בנדרי איסור ולא בהקדש.
נציב שוב את השאלה שבה פתחנו - האם איסור מעילה נובע ממה שהאדם אמר שהאייל הזה נעשה קרבן, או שהאייל נעשה קרבן בגלל דיבורו, אבל האיסור כעת הוא איסור מעילה בקרבן. בספרי כתוב במפורש שבל יחל הוא בנדרי הקדש, ובל תאחר הוא בנדרי איסור. והרמב"ן בספר המצוות מצווה צ"ד בהשגתו, שהכוונה ללמד בנדרי הקדש שיש בהם 'בל יחל'. אבל מדובר באדם (בהתייחסות לדברי הרש"ש) שאמר 'הרי עלי' ולא אמר 'הרי זה'. היינו נדרי הקדש שהוא חייב לעמוד בדיבורו, ואם הוא לא יעמוד בדיבורו הוא מבטל. על אותם נדרים נאמר שם שיש בהם בל יחל, היינו שיש משהו שאתה עוד צריך לבצע ואינך מבצע. אבל בהקדש, כאשר הקדשתי דבר, בעצם כבר ביצעתי הכול. ובודאי שאסור למעול, אבל אם אדם מעל, זה לא נקרא שהוא חילל משהו או ביטל את דיבורו. כך מובא בר"ן, אבל דבר זה עומד בסתירה עם מה שכתב הר"ן בדף ג.
אם כן - יש בל יחל בתורה בפרשת מטות, שהיא פרשה של נדרי איסורים, והספרי לומד על כך שבל יחל יש גם בנדרי הקדש. בר"ן אמנם משמע שאין בנדרי הקדש בל יחל. ויש לדייק בספרי שאומר שיש בל תאחר בנדרי איסור, ולא אומר שיש בל יחל בנדרי הקדש דווקא. ביאר הרמב"ן בכך (מתוך הנחת יסוד שאין בל תאחר בנדרי איסור) שבא הספרי ללמוד שיש בל יחל ובל תאחר בנדרי הקדש. ויש גם בל יחל בנדרי הקדש, נראה גם שהר"ן יודה לזה.
אלא שאנחנו באנו להדגיש שבנדרי הקדש ה-'בל יחל' נמצא ב-'הרי עלי', ולא באיסור על אחרים. כפי שראינו בהשגת הרש"ש בדף ט"ו על הר"ן, שהרי הר"ן שם דיבר שיהיה בל יחל לאחרים בקרבן. וזה תימה, משום שזה נוגע רק לכך שאדם עושה רק את האיסור שההקדש מחייב ולא הדיבור.
על איסורי הקדש אין אנחנו אומרים 'בל יחל', משום שאדם לא מחלל את הדיבור אלא לא מתנהג נכון עם הדבר. אמנם הדיבור הוא עשה את הדבר. מכאן אנחנו מבינים שבל יחל בנדרי הקדש הכוונה היא שאדם לא עמד בדיבורו, היינו לא ביצע את הדבר. ובנדרי איסור, כשאדם אומר קונם דבר זה עלי והוא לא עומד בדיבורו, הוא מחלל את הדיבור. אלא שבהקדש, כבר הדיבור נעשה וחל ונגמר והושלם, אבל יש דינים למציאות הזו.
וכעת נשאל את השאלה האם נאמר גם בנזיר שיהיה כנדרי הקדש שלא נאמר בהם בל יחל, משום שכאשר אדם אמר הריני נזיר הוא כבר נהיה נזיר, ואחר כך אין הוא לא עומד בדיבורו אלא עובר על איסור בל תאכל או לא להסתפר וכו', או שמא נסביר שכל דבר שנזיר עובר הוא הופך את דיבורו לחולין.
בינתיים אנחנו אומרים שאין בל יחל בנדרי הקדש מהסוג הנדון כאן, אבל יש בל יחל בנדרי הקדש מסוג של 'הרי עלי'.
נביא כאן תוספת חשובה. מה הדין בנדרי הקדש של 'הרי זו' (כגון הרי זו עולה, הרי זו שלמים, וכו')? כאן יש חיוב של האדם להביא למזבח, אך אין זה דין בהקדש. האם שינוי הדין, שהוא חל על האדם ולא על הבהמה, משנה גם את ההגדרות של בל יחל, ונאמר שאם הוא לא יביא למזבח הוא יעבור בבל יחל? ישנה ראייה לכך, שהרי עובר בבל תאחר, וכאשר יש בל תאחר יש גם בל יחל במקרה הזה. עולה מכאן שיש בל תאחר שאדם מתחייב להביא שלמים למזבח, אבל לא קיים כאשר אדם מביא הקדש לבדק הבית, ששם כבר הביא אותו בעצם האמירה שלו, ולכן לא יכול להיות בל יחל, כי זו מציאות.
בנדרי איסור יש בל יחל, כי מוטל עלי כתוצאה מהדיבור לעשות משהו. היינו הדיבור מחייב אותי. כך גם בשבועה ובנדר. אבל בנדרי הקדש לא כתוב במפורש בפרשת כי תצא דבר שפותח אפשרות להבין שאין בל יחל, כי באמת הדיבור כבר חל ותפס, וכל היתר זה דינים. אלא שלמדנו בפרשת נדרים שיש בל יחל בנדרי הקדש, לכן צריכים לפרש שיש בל יחל רק בנדרי הקדש של 'הרי עלי', וגם ב-'הרי זו' (אם כי במפורש כתוב ב-'הרי זו' רק בבל תאחר, ומסתמא גם יש בל יחל מהסיבות הנ"ל).
ומעילה בקדשי בדק הבית וקרבנות זה לא בגלל בל יחל, אלא זו מעילה. והוא קיים על כולם, ולא רק בגלל הצורך לעמוד בדיבורי. וזה לא קשור לבל יחל.
♦

בל תאחר

נראה בפשטות שביסוד בל תאחר מדובר בדבר שצריך לשלם, כפי שמוזכר בפסוק 'לא תאחר לשלמו'.
יש לאדם חוב שהוא חיוב, אדם התחייב לתת לצדקה להקדש. כשהוא יעשה את זה הוא ישלם את מה שהוא חייב, ועל כך נאמר בתורה לא תאחר לשלמו.
וכעין זה אומר הרמב"ן (ספר המצוות לרמב"ם מל"ת קנ"ז ומ"ע צ"ד, ועיין בהשגות הרמב”ן שם) שבל יחל וכל היוצא מפיו ייעשה אלו שני עולמות. מוצא שפתיך תשמור ועשית הוא עשה חיובי, היינו אתה צריך לעמוד בדיבורך ולתת, ככל היוצא מפיו ייעשה.
ראיה שמביא הרמב"ן מהפסוק 'וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא'. בנדרי איסור לא צריך לומר זאת, וזה גם לא נאמר בשום מקום. המציאות הזו, שאין בנדרי איסור נתינה או תשלומין או דבר חיובי, זו הסיבה שבגללה הרמב"ן אומר שזה לא אותו עשה. מה הדמיון בין מוצא שפיתך תשמור ובין בל יחל. האם יש פה עשה לעמוד בדיבורו, כפי שלמד הרמב"ם? ברמב"ן יש חילוק של עשה אחד בקדשים, שהוא לשלם, והעשה השני בנדרי איסור, לא לעבור.
נפ"מ נוספת היא שבנדרי הקדש לא צריך לומר לשון איסור ובנדרי איסור כן. והסיבה לכך היא שהחיוב כבר קיים, המעלה של זה קיימת. כאשר אדם בנדרי הקדש אמר לעשות דבר כזה טוב, אינך יכול לחזור בדיבורך, כי זה טוב וחיובי, כי יש חובה כזו, ואותו דבר לגבי אתן צדקה.
הרמב"ם, לעומתו, כן למד את נדרי איסור ונדרי הקדש כאותו איסור שהוא החיוב לעמוד בדיבורו – בל יחל. אבל הרמב"ן מודה שאין בל תאחר בנדרי איסור.
מצאנו לשיטת הרמב"ם בל תאחר בנדרי הקדש, היינו אל תאחר לשלם. וכאשר נבחן את הדבר בנדרי איסור, נשאל האם יש אל תאחר לעמוד בדיבורך? או שמא יש עשה לעמוד בדיבורך? (הרמב"ם מונה את זה באותו עשה לעמוד בדיבורו.) נשאל כפי שהזכרנו - היכן התשלום כאן? למי משלמים?
על הפסוק -'ככל היוצא מפיו ייעשה' כתב על כך הרמב"ם שזה לעמוד בדיבורו, וזה שייך לשניהם, כמו שבל יחל מצאנו גם בזה וגם בזה. ובכך גם מודה הרמב"ן, כפי שראינו בחלק מנדרי איסור. ואילו לגבי בל תאחר מצאנו רק בהקדש, ולא מצאנו בשום מקום מישהו שאומר שבל תאחר יהיה נוהג באיסורין. אמנם בלשון הספרי משמע שכן.
נקח דוג' שאדם קיבל על עצמו 'קונם עלי דבר זה במשך שנה'. האם הוא אינו צריך למהר לעשות זאת! ולא נאמר שיש כאן בל תאחר, אלא זהירות לא להיכשל בזה מהר.
מכאן עולה שבל יחל ובל תאחר זה אותו סוג. היינו שבל תאחר זה סוג של בל יחל , בל תאחר הכוונה היא לא תאחר לשלמו, כפי שהדגשנו, שהתחייבת למישהו ולכן צריך להזדרז. על מנת להבהיר עקרון זה נביא דוגמא מבל תאחר במצוות. האם עולה על הדעת שיש בל תאחר במצוות? נשאל באופן ממוקד על מצוות צדקה.
יש בחפץ חיים שמדבר על ליל סוכות – לגבי מצטער בסוכה, יורדים גשמים והוא מחכה שיפסק הגשמים, ומעיר החפץ חיים שאם יש עניים, צריכים להיזהר, שהם לא חייבים בחומרות שאדם רוצה לקחת על עצמו, שיש כאן בין אדם לחברו, ויש גם חשש בל תאחר. זו מציאות של עניים מצויים. האם יש בל תאחר במצוות צדקה, שלא קיבלתי מעולם לעשות אותה?
נראה שכן. מהפסוק 'די מחסרו אשר יחסר לו'.
הירושלמי מביא שיש בל תאחר במצוות היכן שיש שילומין. בל תאחר הוא איסור שקיים בדברים שלא ביטלתי את המצווה, אלא עדיין היא יכולה להתקיים. נבחן את ההגדרה הזו. אדם אומר הרי זו לנדבה, ובמקום להביא אותה לנדבה הוא שחט אותה. האם נאמר שאדם זה עבר על בל תאחר? מסתבר לומר שהוא עבר על בל יחל, שהרי הוא לא איחר כלום, משום שלאחר פירושו לעשות מחר במקום אתמול. מה שהוא יעשה מחר ברית מילה היא לא במקום אתמול, שהרי אתמול היה היום השמיני, וכעת לא יהיה היום השמיני. הוא מקיים מצווה אבל שונה! בל תאחר מתקיים במקום שבו הוא יכול לתקן! אם הוא ידחה את הברית מהיום התשיעי ליום העשירי זה יהיה בל תאחר.
נראה לומר מדברי הירושלמי שבל תאחר קיים היכן שמשלמים. כאשר אדם צריך לתקוע בשופר בר"ה הוא לא משלם, הוא מקיים מצווה. משמע שצריך שיש בדבר חוב ולא מצווה. אדם שמצווה למול הוא אינו בעל חוב למול, אלא בעל מצווה. וגם כשהוא ימול, הוא לא ייתן לאף אחד כלום. נראה שדבר מהותי בבל תאחר הוא זה שמישהו צריך לקבל את הדבר, התשלום לגבוה כדוגמה. ובאמת כך רואים בכל הדוגמאות בברייתא בר"ה (פאה, צדקה, קרבנות וכו') - בל תאחר הוא לא לאחר תשלומין, ולא: לא לאחר מצווה! במידה שנאמר שבל תאחר זה חוב שאתה חייב אותו, כיצד נאמר שצדקה, שהיא מצווה בעלמא ואינה חיוב שאדם חייב כחוב עליו, יש בה בל תאחר.
נחזור לדוג' של החפץ חיים אדם בליל שבת עומד לתת לעני לאכול ובזה לקיים מצוות צדקה, האם זה כמו פאה?
כאן עולה שאלה נוספת - האם כאשר אני אבוא לקיים את הדבר, אני אהיה חייב, והחיוב הזה הוא חוב אבל הוא גם מצווה, האם יהיה בזה בל תאחר?
נראה לומר שאין כאן חוב. יש עניים, ואם אתן להם ארוחת שבת זו תהיה מצווה שיש בה נתינה, אבל סו"ס איני מאחר לקיים מצווה, ולא שהמצווה היא חוב. ולא לאחר לשלם זה כתוצאה מהשעבוד מהחוב שיש עליי! זה גורם את בל תאחר.
נדון במעשרות. מעשר שני ניתן להיאכל בירושלים, ובתקופותינו הוא צריך להישרף. תוס' בר"ה נוקטים שיש בל תאחר במעשר שני, וגם בביעור יכול להיות בל תאחר. אבל במידה שבל תאחר קיים רק במקרה של שילומים, היכן במעשר שני יש שילומים?
פירוש הדבר הוא שלאכול בירושלים פירושו לתת לקודש. החיוב לאכול בירושלים הוא נתינה. כמו שאדם אוכל קודשים. דומה הדבר לביכורים. כמו שביכורים זה לעלות לירושלים ולתת, אבל לא יותר. במעשר שני הגשה למזבח אין, אבל עצם האכילה בירושלים היא כנתינה למזבח, ולאכול אנחנו.
ובפני משה רואים בדוגמא שהבאנו מהירושלמי בין תשיעי לעשירי בברית מילה אומר שאין בזה שילומין ולכן לא יהיה בל תאחר. לא יכול להיות שיהיה בל תאחר בנדרי איסור, כי אין שילומין! אדם צריך לעמוד בדיבורו, אבל אין בזה בל תאחר, כפי שראינו ברמב"ן. וההבחנה כאן היא ברורה, כמו שמובא בירושלמי שאין תשלומין.
♦

הר"ן

אלא שבר"ן בדף ס"ג משמע שיש בל תאחר בנדרי איסור. וכאן עדיין אפשר להבין כירושלמי, שנדרי איסורין הם כנתינה להקדש! אסור לאכול את הכיכר הזה כי היא של הקודש. במידה שננסח כך, מיד נאמר שגם במעילה יהיה ניתן לומר שיש בל תאחר. וזה דבר שלא ייתכן, כפי שהסברנו, שהרי מעילה לא שייך בה בל יחל, משום שלא את דיבור האדם, המועל מפר, אלא את הקודש שבדבר, שהדיבור אמנם יצר, אבל אין זה חילול דברו. ולכן גם לא יהיה בל תאחר, כי הדבר כבר קרה, לפחות כמו שהסברנו בקדשי בדק הבית.
מכל מקום, מובן בר"ן שכאשר אדם אומר שהוא נודר שלושים יום לא אשתה יין, יש בזה משום בל תאחר, משום שיש בזה נתינה לקודש. התנהגות כזו לקודש, שלא תאחר לשלמו. ואין ראיה למצוות.
♦
ב. בל יחל ובל תאחר בנזירות
מה הדין בנזירות?
התורה אמרה שנזירות היא נדר. איזה נדר? הקדש או איסור?
היה מקום לומר שנזירות היא לא נדרי איסור ולא נדרי הקדש. נסביר: הכלי שנקרא נדר, אתו אנחנו עושים את הנזירות. יש לזה נפ"מ שאפשר להישאל על כך על ידי חכם או שהבעל יכול להפר, כינויי נדרים ידות נדרים מועילים בנזירות. כל זה הוא מפני שאדם עושה את עצמו נזיר על ידי נדר.
נוכל גם להציב דרך שונה, ונאמר שבעת שהאדם נהיה נזיר כבר הגענו אל המטרה. כמו שהבאנו דוגמה שאדם אומר בקרבן 'הרי זו' (עולה או שלמים וכו') והביא למזבח. שהסברנו שכבר עכשיו היא שייכת לגבוה, והחיוב הוא עליה ולא על האדם. כמו הרי זה לבדק הבית. כך אפשר להביט על נזיר, שכבר קרה כאן משהו – מציאות, ועכשיו יש לה דינים.
מה בנזיר האיסור, שיהיה בזה בל יחל? ומה יש בו נדרי הקדש, שיהיה בנזיר בל תאחר?
היה מקום לומר שזה לא זה ולא זה! כפי שהצבנו בהתחלה, שרק יש כאן כלי שמביא אותי לנזירות, והוא נקרא נדר, אבל התוצאה היא כעין נדרי הקדש, שכבר חלו ובוצעו ונגמרו. ונשאר שיש איסור למעול בהקדש, יש לנזיר איסור לשתות יין, זה איסור של הקדש.
כל השאלות האלו נובעות מהשאלה כיצד אנחנו מתבוננים על נזיר.
מובא בפירוש הרא"ש שנזיר זה לא חפצא ויותר דומה לגברא. מסביר בספר שלמי נדרים (ד"ה בפירוש הרא"ש) שנזיר זה חפצא בגברא. זו היא סיבת האיסור שבו, והאיסורים הם ודאי כולם גברא.
נרחיב. נזיר בגלל הגדרתו, שאליה הוא נכנס להיות נזיר, הוא נכנס למציאות אחרת, ולכן יש בזה התפסה והמשכה מכאן לכאן. ויש למציאות הזו, לגברא הזה, הלכות. וזה כמו דינים שקיימים לכל הקדש, יש הלכות בקדושת נזיר. אמנם זה על ידי נדר, ויש בזה נפ"מ אם יישאל לחכם. כמו שאדם שמפריש תרומה יכול להישאל לחכם. המציאות הזו של הריני נזירה, ויש בה גם הפרת בעל וגם היתר חכם. וכל זה רק מפני שהטכניקה, המכשיר שעל ידו אדם מפעיל את הנזירות, זה על ידי נדר! והגענו אל המטרה, הוא נזיר.
כעת נשאל, האם הגיוני שנזיר יעבור על בל יחל?! הרי הוא כבר נזיר, והוא מחלל את הנזירות שבו, וזה כמו שנאמר שאדם שמעל בהקדש הוא עבר על בל יחל. ולכן פשוט שלא! (כמו שראינו ברש"ש על דברי הר"ן בדף ט"ו.)
האם יש בל יחל בקודשים אחרי שהם קודשים?! אם אדם לא מביא אותם לבית המקדש, הוא אינו עובר על בל יחל אלא רק על בל תאחר, משום שהם כבר קדשים. אבל בשאר דיני הקדש, שהם כמו 'הרי זו' ובדק הבית, לא נאמר שיש בל יחל כי כבר בוצע, אין בל יחל בקודשים אחרי שהם קודשים!
עד כה פשוט להסביר שנזירות היא כעין בדק הבית, במישור הזה שברגע שהנזיר נזר הוא כבר נזיר. זו מציאות, ולמציאות הזו יש דינים. ולכן לא ברור מדוע יש בל יחל ובל תאחר. וזו בעצם שאלת הגמרא! (וכך מבואר במהרי"ט שמובא בשלמי נדרים.)
♦
רואים בגמרא שבל יחל פירושו שיש שני לאווין, ולא שיש בל יחל, שהרי אין בל יחל בנזירות. לא יכול להיות שיהיה בל תאחר בנזירות, כי זה כמו בדק הבית. בל תאחר זה על הנתינה על השילומים, ובכלל לא שייך בנדרי איסור. ולכן לא צריך לא בל יחל ולא בל תאחר!
אלא שלימדה אותנו התורה שיש גם בל יחל וגם בל תאחר!
ובאמת זה כן מההיקש הזה, התורה אומרת שיש בל יחל ובל תאחר. השאלה האם יש כאן הלכות ודינים ולא יותר, או שיש כאן משהו מהותי לנזירות.
תוס' שואלים על הגמרא שמביאה את הפסוק 'כל משרת ענבים' ולומדת שנזיר חל על מצווה, היינו אסור לשתות יין אפילו יין מצווה. שאלת תוס' היא - מה מיוחד בזה, שהרי זה ככל הנדרים שחלים גם על מצוות (כגון אדם שמודר הנאה מאשתו). והם מתרצים שנדרים חלים על המצוות בחפצא, אבל ביין נזיר לא חל שום דבר בחפצא! (שבועות כ"ה) אדם נהיה נזיר, והיין לא אסור לו! היה לנו לשאול - מהאם האיסור לא לשתות יין לא חל, אדם מושבע מהר סיני, ולכן הוא אינו יכול להשביע את עצמו לא לשתות יין. הוא אינו יכול גם להזיר את עצמו לא לשתות יין. אלא שאנחנו אומרים שהוא לא הזיר עצמו לא לשתות יין, אלא הוא הזיר עצמו להיות נזיר! ולכן אומרים תוספות שזה לא יהיה בידו. בידו פירושו האם יש לדבר שהאדם עשה השלכות לדבר מצווה - היינו האם אדם הוא הבעלים על הדבר. אומרים תוס' בעצם שנזיר הוא לא הבעלים על שתיית היין שלו, והיה עליו לקיים את המצווה של שתיית היין ורק אז להיות נזיר. אלא שהפסוק אומר אחרת (שכן יכול להזיר את עצמו מן היין). ולכן תוס' מתרצים שעל היין לא חל שום דבר בחפצא, וכאן האיסור על הגברא, ולכן זה לא בידו.
הדיון לגבי נדר ושבועה במצוות, כפי שעוד נראה בהמשך הסוגיות, הוא בשאלה האם אדם הוא בעלים על הדבר, כגון ישיבה בסוכה, הרי הוא מחויב אליה ואין לו לכאורה בחירה בזה.
♦
נחזור לשאלה מדוע יש בל יחל ובל תאחר בנזירות?
הגמרא מתרצת – לעבור בשניים!
נסביר: מכאן אנחנו רואים שצריכים להסביר את נזיר מעבר למה שראינו עד עכשיו בנזיר בפרט ובבל יחל בכלל.
כאשר נזיר עובר על שתיית יין, הוא עובר גם אי קיום הדיבור, ולא רק עבירה על דבר התורה. היינו שיש בדיבור חיוב להיות נזיר! אדם שנוזר זה כמו כל נדבה, שאומר 'הרי עלי' להיות נזיר. מכאן עולה שכל נזירות היא לא הריני נזיר (היינו החפצא), אלא כל נזירות היא 'הרי עלי'! אדם שנודר נזירות בעצם אומר הרי עלי להיות נזיר, ולכן הוא נזיר. ומכאן כאשר אדם שתה יין הוא מבטל את הדבר שהתחייב, כעין אדם שאמר 'הרי זו' לשלמים (שראינו שבהרי זו כן יש בל יחל), ויש בל יחל.
בנזירות יש משום בל יחל לעבור בשנים, אבל לא מצאנו שנזיר עובר על בל יחל לחוד. ובנוסף אנחנו רואים שגם יש בל תאחר בנזירות, ובלי בל יחל ביחד (והיו שהקשו מזה על הרמב"ם). ניקח את המקרה שמובא בגמרא, שאדם אומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר, האם הוא לא עובר על בל תאחר וגם על בל יחל? ברמב"ם כתוב שכל מי שעובר על בל תאחר עובר גם על בל יחל, וכאן מוכח אחרת.
וכאן עולה השאלה - האם בכל בל תאחר כלול גם בל יחל? נפרט את השאלה: האם הדיבור של האדם מחייב אותו גם להזדרז? נראה שכך נתבונן על בל יחל. כך הבין הרמב"ם. והרמב"ן חלק עליו. למצוא בל תאחר בנזירות (כפי שנראה בהמשך), זה באמת כבר יהיה קשה מאוד.
♦

מהר"י בסן

מובא בשלמי נדרים בשם מהר"י בסן שכל אדם שנודר הוא כנודר על היין על תספורת וכו', והדבר הזה קשה להסביר אותו. וזה עומד בסתירה עם התוס' שראינו בשבועות, שהרי אז לא היה צריך פסוק על מנת לאסור אותו בדבר מצווה, שהרי יהיה בזה 'קונם פי', וכאשר אדם ישתה הוא יעבור על היין. לפי שיטה זו, ה-'בל יחל' הוא מדין נדרי איסור, ולא מנדרי הקדש!
אבל את הבל יחל של הגמרא שלנו למד הספרי דווקא לנדרי הקדש. בנזירות התורה למדה את זה בהיקש הזה לנדרים (כפי שראינו במהר"י בנדרי איסור). השאלה היא - האם נגדיר את נזירות כנדרי הקדש, ויש בזה הרי עלי, וגם יש בנזירות נתינה, שזה מקדם אותנו לגבי ה-'בל תאחר'. או שנזירות היא נדרי איסור, כמו המהר"י בסן, כמו שאדם יאמר פי ליין?
לפי האפשרות הראשונה, שנזיר זה נדרי הקדש, אדם ששותה יין הוא מחלל את דיבורו להיות נזיר. זה כמו הרי עלי להיות נזיר, ואין כאן רק הריני נזיר. וההבדל ביניהם הוא שבהרי זו או הרי עלי, כפי שראינו, יש בבחינת נתינה, ולכן יש גם בל יחל (בניגוד לבדק הבית).
יש באבני מילואים בתשובות (תשובה ט"ו), כאשר אדם אומר הריני נזיר, וכתוצאה מכך יש לו כל מיני איסורין, אדם שנשבע לא לשתות יין ואחר כך אומר הריני נזיר, האם יחול על השבועה איסור שתיית יין של נזיר? הרשב"א אומר שלא! ומובא בשו"ע שאין איסור נזיר חל על השבועה. ושואלים מדוע? הרי אסורים לו עוד כמה דברים לפי הנזירות, כגון טומאה וכו'. שאלתם היא מדוע זה לא איסור כולל?
שואל האבני מילואים - מה לגבי הבל יחל של נזירות, שהוא כן כולל, ויש לו את זה גם בתגלחת וטומאה בהכל, והיה צריך ללקות גם על זה? וזה גם שם אחד?
ותירץ: שבאמת שהוא אמר הרני נזיר הוא אומר רק שהוא נזיר, היינו לא הרבה נדרים כמהר"י בסן. אלא התורה אסרה לו כל מיני דברים. הוא עובר על בל יחל כי הרי הוא נזיר - אדם שהוא נזיר שעובר על שתיית יין, שהרי זה חילול דיבורך להיות נזיר. וכיוון שאיסור יין לא חל (שהרי הוא לא יכול לחול על שבועה), הוא נזיר שיין מותר לו בעצם. ולכן לא יהיה בל יחל, כי אין בל יחל בנזירות עצמה! ומכאן רואים שהוא לא קיבל על עצמו לא לשתות יין, אלא קיבל על עצמו להיות נזיר. וכל האיסור שלו של בל יחל ביין הוא בלהיות נזיר, ולא בגלל קונם פי.
♦
כעת אנו רואים שיש בל יחל בנזירות, ומדמים את זה יותר לנדרי הקדש, שעל זה יש בל יחל. וכאן תמיד יהיה בל יחל רק כאשר יש בל יחל! כי האיסור של הבל יחל של היין נובע מעצם הנזירות שלו.
♦
ג. בל תאחר בנזירות
שואלת הגמרא מדוע יש בל תאחר בנזירות, שהרי אם הוא נטמא, אז חלק מהל' נזירות שהיא ממשיכה ולא נגמרת, ולא מתאחר שום דבר. הנזירות התחילה.
בעצם מסתתרת כאן השאלה - מה הוא נותן, ומתוך זה נבין מה מתאחר.
בל תאחר, כפי שהסברנו, זה שילומים כאלו שאדם מאחר ויכול להשלים אותם. כיצד זה מתקיים בנזיר^[1]?
תירוץ ראשון אומרת הגמרא שנדר שאהיה נזיר עד שאמות. האם כאן יש בל תאחר לעשות את הנזירות כמה שיותר מקודם? (שואלים תוס')
קשה לומר שיש בל תאחר על החיוב לקבל נזירות. אנחנו עד כה דברנו בל תאחר בנדרי מצווה כמו צדקה וכו'. אם קבלת נזירות זו לא מצווה, אז גם החיוב לקבל נזירות זה לא יתפוס. ואם זה תופס מפני שזו מצווה, אז נאמר שיש כאן נדרי מצווה, ולא צריך כלל קבלה, ולא צריך ללמוד את זה מנזירות, כי זה כלול בבל תאחר של פרשת כי תשא, אם יחול דבר כזה.
הגמרא ודאי מדברת לא על אדם שקיבל לנדור נזירות אלא קיבל נזירות, ואם הוא קיבל למה זה לא חל?
מוכרחים לומר שהוא קיבל נזירות של לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר. הוא לא צריך לקבל עוד פעם נזירות (כך נראה בר"ן). ואם הוא קיבל נזירות, אבל צריך עוד פעם לקבל או לממש על ידי קבלה, אין אפשרות לומר שמדובר במקרה של נדר לקבל נזירות.
אם אמר לכשארצה - זה תנאי לכל דבר. אבל כאשר הוא לא אמר תנאי? כיצד נקרא שהוא מקבל וזה עוד לא חל?
והשאלה היא - מה כן חל כבר שהוא אומר שאהיה נזיר, ומה הוא מאחר?
אלא שהוא אומר הרי עלי להיות נזיר! ולא אומר הריני נזיר! כך גם הסברנו שצריך בל תאחר. הקבלה הזו היא מפרשת נזירות. נדמה את זה לנדבה וקרבן. כאשר אדם אומר בנדבה הרי עלי להביא קרבן, הוא מתחייב להביא קרבן, יש עליו חוב. וכך גם נאמר בנזירות, שכל נזירות יש בה בחינת 'הרי עלי'.
כל נזיר שאומר הריני נזיר, כלולים פה שני דברים. יש חיוב להיות נזיר, והוא גם נזיר בפועל. הוא אינו צריך להתחייב בפועל, ומה שנותר הוא להיות נזיר. ולא ברור אם צריך לומר משהו שזה רק מעכשיו, או שבפועל לנהוג נזירות. ולכן יש בל תאחר, משום שאם אדם ימות בלי השלב השני, שלאחר החיוב, הוא ביטל את החיוב של להיות נזיר! ואם הוא מאחר, ודאי שהוא יעבור כאן גם על בל יחל. וזה יסביר לנו את דברי הרמב"ם, שאומר שתמיד יעבור גם על בל יחל וגם על בל תאחר^[2].
מצאנו הגדרה בקבלת הנזירות. אבל הבל תאחר הזה הוא שייך רק לנדרי הקדש, שהרי אין בל תאחר בנדרי איסור! למדנו בזה יותר מאשר בל יחל. בבל יחל למדנו שמוכרח לעבור לא רק על קונם פי, אבל כאן אנחנו מבחינים שיש בנזירות כעין נתינה! שילומין! וכאן יש עשה עשייה חיובית. העשה של להיות נזיר, המעלה של הנזיר שהוא נקרא קדוש. ואלו נדרי הקדש, כפי שראינו ברמב"ן. וכל זה אמרה לנו התורה בהיקש לנדר. יש כאן שני חיובים - גם האיסור לחלל את דיבורו, וגם החיוב לתת ולא לאחר.
♦
ד. גדרי בל תאחר
אדם שמגרש את אשתו עד שתמות, אסורה לאכול בתרומה שמא תמות - מדוע דין זה שייך לסוגיה שלנו?
במידה שאדם אומר שהוא יהיה נזיר תוך שנתיים, יהיה לו בל תאחר. אבל זה לא דומה לתרומה, ששם אנחנו חוששים שימות בכל רגע. אנחנו חיפשנו מקרה שבו אדם קיבל נזירות ולא חל, ומתוך זה חל בל תאחר. מה מוסיף לנו המקרה?

הר"ן

לעצם העובדה שיש פה בל תאחר! ויש בזה נפ"מ למעשה. הר"ן אומר שיש בל תאחר לאלתר. אנחנו ראינו שיש בד"כ שלושה רגלים, על מנת שייחשב הדבר כ-בל תאחר. אמנם ראינו בצדקה שמצויים עניים, שיש גם בל תאחר לאלתר. נדמה את העניין לנזירות. האם יש כאן בבחינת עניים מצויים? נראה שבל תאחר בנזירות יהיה יותר שייך לשלושה רגלים, משום שהוא שייך למקדש. כי יש בו קרבנות.
אלא שצריכים להגדיר את בל תאחר אחרת! והוא, שהאיסור לאחר הוא משתנה בין מקרה למקרה, דהיינו שלאחר תלוי ביחס למה זה. אם זה לעניים, שלושה רגלים זה איחור גדול, ואם זה למקדש, שני רגלים זה עדיין לא איחור, ובעניים זה איחור גדול! מה נקרא איחור או רשלנות, זה משתנה ממצב למצב.
לכן אם קיבל נזירות, לכאורה זה יהיה תלוי בשלושה רגלים. אלא שאם אמר שהוא לא יהיה נזיר עד שימות, והוא יכול למות בכל רגע, אז יש כאן רשלנות פושעת! להמתין שלושה רגלים זו רשלנות. וכפי שאמרנו, שהגדרת האיחור היא קשורה ביחס למצב או ברשלנות ובאחריות שיש לאדם לדבר.
ההגדרה אם עבר הרבה זמן או לא היא קשורה באחריות שלו לדבר, והחשש שמא ימות הוא קיים כל הזמן. ולכן זו רשלנות גדולה.
וכאן נכנס עוד גורם נוסף, שאדם הוא זירז את עצמו. הוא אומר שתוך שנתיים הוא יהיה נזיר.
וכאן חוזרת השאלה - האם בל יחל הוא חלק מהבל תאחר, היינו זה ציון הזמן המוסיף את הזריזות.
♦

הרא"ש

הרא"ש אומר שיש בל תאחר בשלושה רגלים. אז מדוע להסברו צריך את התירוץ של האישה?
אדם שאמר עשרים שנה, הוא ציין את הזמן! ולכן אין בל תאחר! זה כמו לכשארצה, זה כמו תנאי. הוא יכול לעשות את זה כבר עכשיו. וכיוון שציינתי זמן, נתתי לי חבל ארוך. וכאן זה יהיה בל יחל אם הוא לא יעבור אבל הוא לא מתרשל אם כבר תשע שנים הוא לא נזיר (בניגוד לר"ן). ולכן הבל תאחר פה נכנס לתוך ההגדרות של הנדר עצמו, והוא חלק מבל יחל! ולכן גם אין בל תאחר פחות משלושה רגלים. ואם אמרתי עשר שנים, שיניתי את הגדרת הנדר. ולא כן כאשר אמרתי עד שאמות, שאז תמיד אני חושש שאמות מחר, והזירוז שלי הוא מחייב אותי.
♦
מוצא שפתיך תשמור ועשית. מוצא – זה עשה תשמור – לא תעשה. היינו לומדים ש - ובאת שם והבאת שם שואלת הגמ', אחד במקרה שאמר רק שלא הפריש, ואחד במקרה שהפריש רק עוד לא הקריב, צריכים שני פסוקים, גם ללאו שלפני שהפריש וגם ללאו של אחרי שהפריש. אבל הדימוי הוא מאוד מוזר. שני הפסוקים הם מתייחסים לאיחור ולא לביטול?
משמע כאן ששני הלאוין הם עניין אחד. תשמור מתפרש הוא לשמור מלא לאחר. משמע בגמרא שזה אותו לאו.
נראה שיש כאן זיהוי במה הנדר, המוצא שפתיך, מחייב אותך. נראה שהחיוב להביא והחיוב לא לחלל ולא לאחר זה אותו חיוב. וזה נראה מוזר, כי גם ברמב"ם זה שני לאוין.
וזה מביא אותנו להבין מה הנדר עצמו חייב. מה חל עליך.
יכול להיות שכל זה קשור לבל תאחר בצדקה. וזה תלוי בשאלה של ההתנהגות. וכל זה נוגע לצורת הנדר, ולא לאחר זה חלק מהדיבור. אבל קשה להישאר בזה, כי מצאנו גם בל תאחר איפה שאין דיבור, כגון לקט שכחה ופאה. וזה לא מצד הדיבור.
נראה שההגדרה היא של האיחור היא בחיוב שיש עליי.
♦ ♦ ♦
ארבעים יום שנעשים בהם בריה חדשה♦ חצי שיעור במצות תקיעת שופר, ואי שייכא ביה 'בל תגרע'♦ קדמות הנוסח 'ברוך אתה ה' עושה השלום', מה גרם לכמה אחרונים לערער עליו, ובירור דעת האר"י והגר"א בזה