[ו, א] בגמ' אליבא דרבי ישמעאל לא קמבעיא לי דהן בלא אידיהן, כי קא מבעיא לי אליבא דרבנן, מאי?
פירוש דהשתא קאי אליבא דר"י דהן בלא אידיהן והכי מפורש בדברי ר"י מדקאמר ג' ימים לפניהן וג' ימים לאחריהן ואי הן ואידיהן קא חשיב, יום אידם לפניו ולאחריו, אלא ודאי דהן ואידיהן[1], דהשתא קאי הגמ' בקושי' הגמ' דלעיל ר"י יום אידם קא חשיב לפניו ולאחריו, בתמי', או דהן ואידיהן[2] א"כ מאי קמבע"ל אליבא דרבנן אי הן ואידיהן או הן בלא אידיהן, מהיכי תיתי למימר אליבא דרבנן יותר, דקאמרי' הן ואידיהן מאליבא דר"י.
וי"ל כיון דחזינן דמקילי רבנן וקאמרי דלאחריו, א"כ מסופק [לרבנן] גם בלפניו או הן ואידיהן יותר מאליבא דר"י, וק"ל.
[ו, א] איבעיא להו: משום הרווחה, או דלמא משום ולפני עור לא תתן מכשול? למאי נפקא מינה? דאית ליה בהמה לדידיה, אי אמרת משום הרווחה - הא קא מרווח ליה, אי אמרת משום עור לא תתן מכשול - הא אית ליה לדידיה, ע"כ.
מכאן מקשינן על פי' רש"י דמפרש במתניתין אסור לשאת ולתת עמהן, פירוש בכל מקח וממכר. א"כ מאי קאמר נ"מ דאית לי' בהמה לדידי' כו', נימא נ"מ לשאר דברים דלא תקרובת, דמשום טעמא דלהרווחה אפי' שאר דברים אסור, ולטעמא דמשום לפני עיור (לאו) [לשאר] דברים שרי ולא אסור רק מידי דתקרובת, ועוד מקשינן הא הך איבע"ל לא איפשיטא, וא"כ אי טעמא משום לפני עיור ודאי לא אסור אלא מידי דתקרובת וא"כ מאי קאמרי [לפי פרש"י] במתניתין דאסור לשאת ולתת עמהן פי' בכל מקח וממכר, דלמא טעמא משום לפני עור א"כ ודאי לא אסור רק מידי דתקרובת אבל לא שאר דברים, וק"ל.
[ו, ב] בגמ' תניא כוותיה דר"ל, כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהם - לא אסרו אלא בדבר המתקיים, אבל בדבר שאינו מתקיים לא וכו'.
דודאי לפי' רש"י דלעיל (ב, א במתניתין) ולפי' הרא"ש (א, א), דפירשו דאינו אזיל ומודה אלא ביום אידם, ניחא, דבדבר שאינו מתקיים שרי דכיון שאינו מתקיים לאו על יום אידם זבין, אבל לפי פי' התוס' דלעיל (ב, א) שפירשו דמיד שקונה אזיל ומודה כיון דשגור שם ע"ז בפיו, א"כ אמאי שרי דבר שאינו מתקיים הא מיד אזיל ומודה ומאי נפקא מינא אי מתקיים אי לא.
וצ"ל כיון שהוא דבר שאינו מתקיים לא שמח עליו, ולא אזיל ומודי כלל עליו דאינו נחשב בעיניו, וק"ל.
[ו, ב] תני רב זביד בדבי רבי אושעיא: דבר שאין מתקיים מוכרין להם, אבל אין לוקחין מהם.
וצ"ל לפי' ר"ת (ב, א) דמפרש במתניתין אסור לשאת ולתת עמהן פי' מכירה לחוד, דגבי לקיחה מהן לא אזיל ומודה דסתם מוכר עציב הוא, וא"כ אמאי קתני הכא דאין לוקחין מהן דבר שאינו מתקיים, ומפרשי התוס', דאליבא דר"ת פירושו הכא דלוקחין קבלת דורון.
א"נ יש לפרש כמו שמפרש הרא"ש (א, א) אליבא דרש"י, דהכא כיון שמוכר דבר שאינו מתקיים שמח, אע"ג דבשאר דברים סתם מוכר עצוב הוא, אבל הכא כיון שמוכר [דבר] שאינו מתקיים אזיל ומודי לכך תני דאין לוקחין מהן, וק"ל.
ולפרש"י דמפרש במתניתין[3] דאסור לשאת ולתת עמהן, פי' בין למכור להן ובין ליקח מהן, קשה, א"כ אמאי תני הכא דאין לוקחין מהן דבר שאינו מתקיים, הא אפי' דבר המתקיים אסור ליקח מהן.
וי"ל דודאי אפי' דבר המתקיים אסיר ליקח מהן, רק כיון דתני הכא דמוכרין להן דבר שאינו מתקיים, תני נמי דאין לוקחין מהן דבר שאינו מתקיים, אבל באמת אפי' דבר המתקיים אסור ליקח מהן.
אי נמי י"ל דיש דיעות דסוברים בין למכור להן ובין ליקח מהן אסור, רק דליקח מהן לא אסור מדינא, דגם ליקח מהן לא אזיל ומודי דסתם מוכר עצוב הוא רק דלקיחה אסור גזירה אטו מכירה, כמו לפרוע מהן אטו לפורען, אליבא דאביי (ו, ב). וברייתא בא להראות דלקיחה אסור מדינא, לכך תני דמוכרין להן דבר שאינו מתקיים ואפילו אין לוקחין מהן דבר שאינו מתקיים. וא"כ אין לומר דלקיחה אסור משום גזירה אטו מכירה, הא חזינן דמכירה שרי ואפילו לקיחה אסור. אלא ודאי דלקיחה אסור מדינא, ולא משום גזירה, וק"ל.
[ו, ב] בגמ' מתניתין דלא כר' יהושע בן קרחה. דתניא, ריב"ק אומר, מלוה בשטר אין נפרעין מהן, מלוה על פה נפרעין מהן, מפני שהוא כמציל מידם, ע"כ.
ואית בזה שני פירושים מפני מה הוא כמציל מידם, פירוש אחד כיון שהוא על פה יכול הנכרי לכפור שלא לווה ממנו כלום, לכך שרי. דהנכרי אינו שמח בפירעון זה, מכיון שאין הוא חוב עליו כל כך כיון דאי בעי היה יכול לכפור לו וכו'.
ופי' שני אפי' יהא הנכרי אזיל ומודי אפי' במלוה על פה כיון שפרעו, מ"מ שרי כיון שיכול להיות שהישראל יבוא לידי פסידא מאחר שהנכרי יכול לכפור שלא לוה ממנו כלום, והוי במקום פסידא ולא גזרו בהו רבנן אפילו יהיה אזיל ומודי, כיון שהוא במקום פסידא דישראל[4], ובמתניתין קתני סתם לפרוע מהן משמע אפי' על פה אסור, וק"ל.
[ז, א] ת"ר: הנשאל לחכם וטימא - לא ישאל לחכם ויטהר, לחכם ואסר - לא ישאל לחכם ויתיר. היו שנים, אחד מטמא ואחד מטהר, אחד אוסר ואחד מתיר, אם היה אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין - הלך אחריו, ואם לאו - הלך אחר המחמיר. ר' יהושע בן קרחה אומר, בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל סופרים הלך אחר המיקל.
ואית בזה שני פירושים. פי' אחד דריב"ק לא קאי אלא היכא דקאמר הגמ' דבכל מקום הלך אחר המחמיר, פליג ריב"ק וקאמר דלא אזלינן בכל אחר המחמיר אלא בשל תורה אבל בשל סופרים הלך אחר המקיל.
ופי' שני דריב"ק קאי אכולה, אפי' היכא דאחד מהן גדול בחכמה, קאמר בשל תורה הלך אחר המחמיר, ובשל סופרים הלך אחר המקיל, ועיין בהרא"ש (א, ג) (ובמ"מ) [ובלח"מ] (פ"א ממרים ה"ה), וק"ל.
♦ ♦ ♦