סקירת ספר חזון יהודה (עמ’ רכ"ו)
בסקירתי על ספר חזון יהודה (האוצר קח עמ' רכו), הקשיתי על ההצעה שהביא בשם הגר"מ מאזוז זצ"ל להעלות רב לתורה לקריאת עשרת הדיברות כדי להימנע מהבעייתיות שיש בעמידה בעשרת הדיברות, שהרי המנהג הוא לעמוד רק בזמן ברכת הרב ולא בקריאה עצמה. והעירני הרב אהרן גבאי שליט"א שבישיבת כסא רחמים תכב"ץ היה המנהג פשוט לעמוד בכל עלייה לתורה של רה"י, הגר"מ מאזוז זצ"ל, והיו עומדים במשך כל הקריאה ולא רק בזמן הברכה, ולפי זה אתי שפיר. ואכן מסתבר שלא דיבר הנאמ"ן זצ"ל על כל מקום, אלא על מקום שזה מנהגו, והכל אתי שפיר. ודפח"ח, ובחינם הקשיתי.הראל דביר
♦
המשך להתכתבות בעניין התכלת
מכתב זה פורסם בירחון האוצר תשרי תשפ"ו:לכבוד האוצר שלום רב:
תודה רבה על פירסום התגובה בענין התכלת, אלא שנשמטו כמה הערות חשובות שכתבתי סמוך לסיום העריכה, כדלהלן:
בירחון האוצר [אב תשפ"ה] כתבתי מאמר תגובה [עמ' פ] על מאמרו של הרב יוסף ישראל כהן שליט"א בענין התכלת, והרב יוסף ישראל כהן חזר והשיב על דברי במאמר נפרד [עמ' פד] והגבתי על דבריו בשולי הגליון, אלא שלקראת סיום העריכה הוספתי עוד כמה הערות חשובות שנשמטו ולא פורסמו, והנני מצרפן כאן.
מש"כ בעמ' צד לגבי גזירת יסטיאנוס בשם קונטרס חותם של אמת [עמ' 30-31] שהביא שבכל המהדורות המדעיות מצויין שבכתבי היד לא כתוב בגזירה "היקנטינה" שהיא התכלת, אלא צבע אחר שמשמעותו סגול. ע"כ. לא נחתתי לבירור הגירסאות, אבל במאמר ששלחה לי ד"ר נעמה סוקניק מרשות העתיקות, הובא עוד מקור בפואמה [שיר ארוך בחרוזים] של מרקוס מאנילוס [חי במאה הראשונה לספירה] שבה נזכר הצבע ארגמן-כחול purpureos hyacinthos [Astronomica V 257-258].
ומש"כ בעמ' צז להסתפק לגבי האריג ממצדה, לענ"ד רואים בברור את הצבע הכחול אך בקצוות יש מעט סגול וכמה סיבים סגולים מעורבים בכחול. והרי לפנינו עדות ברורה לצביעה בכחול ע"י ארגמון. הסיבה שיש מעט סגול י"ל בפשטות שזה משום שסיבים אלו לא נחשפו כ"כ לקרני השמש. כמו כן, במאמר ששלחה לי ד"ר נעמה סוקניק מבואר בהערה 1 שניתן להפיק צבע כחול לא רק מחשיפה לשמש, אלא גם ע"י בישול התמיסה, או באמצעות אדים בלבד, וא"כ בנדו"ד י"ל שהאדים לא הגיעו לחלק מהסיבים, שנשארו סגולים.
ומש"כ בעמ' צח שלהסתמך על אריג יחיד, הצבוע בסגול כחלחל, ולא בכחול שמים, אינו סביר לחלוטין. כבר כתבתי שאין בעיה בכחול, ושהרמב"ם מכנה אותו שחור והוא כשר. אך גם למוטניה דמר שחושש לזה, אין בזה כדי לדחות את זיהוי החלזון, משום שאפשר להפיק ממנו גם צבע תכלת בהיר כעין הרקיע, וכפי שראיתי בעיני. נמצא שאריג זה מהווה ראיה ברורה לצביעת תכלת ע"י ארגמון בזמנים הקדומים.
בכבוד רב
בנימין יצחק-הלוי
אחר שפורסם מכתב זה בירחון האוצר תשרי תשפ"ו קבלתי תגובה מבעל ספר 'חותם של אמת', שעליו התבסס הרב יוסף ישראל כהן שליט"א, וגם שלח לי את ספרו "חותם של אמת". וזה לשונו:
שלום רב!
בירחון האחרון נכתבו שתי תגובות למאמריו הקודמים של הרב יוסף ישראל כהן, ומכיון שבס"ד כתבנו את הקונטרס "חותם של אמת" בענין ההוכחות מכתבי האומות לזיהוי האק"ק כחלזון התכלת, שאף היה מוזכר במאמרו של הרב כהן, ברצוננו להעיר בקצרה על המקומות שהיו למגיבים החשובים לעיין בהם טרם ידברו.
הרב בנימין יצחק הלוי כותב: "במאמר ששלחה לי ד"ר נעמה סוקניק מרשות העתיקות, הובא עוד מקור בפואמה [שיר ארוך בחרוזים] של מרקוס מאנילוס [חי במאה הראשונה לספירה] שבה נזכר הצבע ארגמן-כחול hyacinthos purpureos". בקונטרס שלנו (עמ' 25) הבאנו את המקור לדברים אלו. מדובר בפרח בשם יקינטום, ומתאר המשורר את צבעו הסגול. אין לזה שום קשר להיקינטינה של תרגום השבעים או לצביעת בגדים בכלל.
מש"כ שם שאפשר לייצר כחול מאק"ק ע"י בישול התמיסה אינה נכונה, ונעשו נסיונות בליקוולד ולא הצליחו בזה, ראה באריכות בענין אפשרות צביעת כחול מאק"ק בקונטרס (עמ' 36-41).
♦
תגובת הרב"י הלוי
ז' תשרי תשפ"ו, לכבוד האוצר שלום רב:ראיתי מש"כ בע"ס 'חותם של אמת' וראיתי אליו שירד לברר היטב את כל המקורות שהביאו מחכמי אומות העולם ודחה את כולם אחת לאחת תוך כדי הבאת הציטוטים והתרגומים. מכיון שלא נכנסתי בענין זה בעובי הקורה לעיין בספרי פילניוס ואריסטו ושאר מחברים, אלא רק ציטטתי ממקומות אחרים, לכן נראה לי שלגבי הראיה ממרקוס מאנילוס, יש לפנות בזה לכותבי המאמר [ד"ר נעמה סוקניק, זהר עמר, וכו'] כדי שישיבו, כי הם ראו את המקור בפנים ואעפ"כ כתבו מה שכתבו. ולגבי שאר הדחיות שכתב עדיף לבקש מהמחבר 'חותם של זהב' שיכתוב את תגובתו בענין. ומ"מ ראיתי לנכון לכתוב כמה הערות חשובות, גם אם נבוא בהסכמה לדברי החותם של אמת.
א. לפי דבריו יוצא שאין שם לצבע הכחול ביוונית עתיקה, וא"כ צ"ל שהצבע הכחול כלול בצבע הסגול.
כמו כן נראה לי מסברא שהמתרגמים תרגמו את המילה "פורפור" סגול, ובאמת שזה קרוב מאד לפרפל באנגלית שהוא צבע סגול, אך צריך לומר שבעת העתיקה המילה פורפור שימשה גם לגוון הכחול. ולכן מה שהביא בחותם של אמת [עמ' 26] את התרגום היווני שספיר הוא סגול הכוונה היא באמת לכחול, כי הספיר עיקרה כחול כמש"כ במנחות [מג:]. ודיברתי בזה עם פרופ' זהר עמר הי"ו ואמר לי שהדברים נכונים, כי ביונית העתיקה לא היה שם לכל צבע ולכן השתמשו בדימויים לפרחים וכדו', ולכן תמצא שהפורפור מוזכר פעמים כסגול ופעמים כאדום וככחול. והוסיף שהמילה פורפור מתייחסת לחלזון עצמו ולכל מה שמפיקים ממנו, דהיינו אדום סגול כחול. וזה כעין מה שמצוי בלשון הקודש שהצבע הירוק והצהוב נקראים שניהם ירוק והחום נקרא אדום, וכמו שכתבתי בתגובתי לרב יוסף כהן שליט"א.
ב. כתב הרמב"ם [ציצית פ"ב ה"ח] טלית שהיא כולה אדומה או ירוקה או משאר צבעונין עושה חוטי לבן שלה כעין צבעה אם ירוקה ירוקין אם אדומה אדומין, היתה כולה תכלת עושה לבן שלה משאר צבעונין חוץ מן השחור מפני שהוא נראה כתכלת, וכורך על הכל חוט אחד תכלת כדרך שעושין בשאר ציציות שאינן צבועין. עכ"ל. ונראה שמש"כ שחור כוונתו לכחול הכהה [וכמו שכתבתי להשיג בזה על הרב יוסף כהן שליט"א, שטען שרק תכלת בהיר כגוון השמים כשר], ולפ"ז יוצא שגם הסגול חשיב כתכלת, דהיינו או תכלת ממש או קרוב לתכלת.
דרך אגב, הרב יוסף כהן שליט"א כתב שצבע התכלת הוא כחול בהיר וכמש"כ הרמב"ם [הלכה א] שצבע התכלת הוא כדמות הרקיע הנראית לעין השמש. והשבתי עליו שמדברי הרמב"ם שכתב שחור משמע דלאו דוקא הוא וגם כחול כהה כשר. ויש להוסיף ע"ז שהמקור לדברי הרמב"ם הוא מהגמ' מנחות [מג:] תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר וכתיב אבן ספיר דמות כסא. והלא הים והספיר צבעם כחול כהה. כמו כן, גם צבעו של הרקיע בטהרו של יום אינו אחיד, דמה שסמוך לשמש הוא בהיר אך הרקיע שמרוחק מהשמש צבעו כחול כהה.
ג. בחותם של אמת כתב לסתור את הראיות מחכמי אומות העולם, אך לא הביא ראיות הפוכות שלא צבעו תכלת באגמון.
ד. יש להדגיש שעיקר הסמיכה של הזיהוי הוא שמוסכם לכו"ע שהארגמון שימש בעבר לצביעה באדום וסגול, וא"כ הדעת נותנת ששימש גם לכחול מכיון שהוא עשיר באינדיגו, ובקלות רבה אפשר להפיק ממנו את הצבע הכחול. כל שאר הראיות מחכמי או"ה הן רק לחזק את ההשערה וכרגלים לדבר. ולכן אין שום סיבה שנצטרך לחפש חלזון אחר שמפיקים ממנו רק כחול בהיר, בו בזמן שאנו מפיקים מהארגמון גם כחול בהיר וגם כהה, שהוא כשר וכמו שהוכחתי מהרמב"ם לעיל אות ב. וגם לפי שיטת החותם של אמת והרב יוסף כהן שנצמדו לדברי הרמב"ם [שם הלכה א] שכתב: "וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו של רקיע". עכ"ל. ניתן להבחין בצידי הרקיע מקום שהשמש לא עומדת שם שצבע השמים יותר כחול כהה מאשר כחול בהיר באזור שסמוך לשמש. ומה גם שהמקור לדברי הרמב"ם הוא מהגמ' מנחות [מג:] תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד שנאמר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר וכתיב אבן ספיר דמות כסא. והלא הים והספיר צבעם כחול כהה.
בנימין יצחק הלוי
♦
תגובת בעל חותם של אמת
שלום רב,נגיב בקצרה על דברי הרב הלוי שליט"א,
א. לא ברור מאיפה לקח הרב הלוי מסקנא זו שאין מילה לכחול ביוונית. גלאקוס היא מילה שפירושה כחול, וקיאנוס ג"כ מתכוין לכחול (כהה).
מש"כ בחש"א בנוגע לספיר הוא שאפיפניוס מתאר את הספיר כסגול הבלאטה שהיא אדום. הגם שבאמת הספיר היה כחול, אבל זה מה שהוא כתב. אנחנו מבקשים מהרב הלוי שיעיין שוב בקונטרס שהבאנו כמה ראיות לזה, שמדמה אפיפניוס גוונו לדם. אין שום הוכחה ששימש המילה פורפורה לכחול.
ב. בקונטרס לא באנו לדון בדבר אם תכלת הוא סגול או כחול.
ג. אכן קשה מאד להביא הוכחה לדבר כזה שלא שימשו באק"ק לכחול. אמנם בקונטרס הבאנו ראיה לגבי צבעי קיר (בפרק על ויטרוביוס) עיי"ש. אמת שהעדר איזכור הכחול אצל סופרי אומה"ע מהווה קושי מסויים, כפי שציינו ד"ר סוקניק ופרופ' עמר (דבריהם מובאים בהקדמה לקונטרס).
ד. הוא שימש כצובע סגול ואדום, למה נחשוב ששימש גם לכחול, ואדרבה ידוע שפורפול/פורפורה לא כולל ואף פעם לא כלל כחול טהור (ולדוגמא, לשם מה חשב החוו"י שאם הארגמון הוא חלזון התכלת בע"כ צבעו סגול). כפי שצייננו בקונטרס, היה אפשר להם לקבל אותו חומר בדיוק ע"י קלא אילן, ואין שום סיבה שאף אחד יעשה את התהליך היקר להפיק כחול מאק"ק.
בברכת גמר חתימה טובה,
מערכת חותם של אמת
♦
תגובת הרב"י הלוי
שלום רב:א. נשמט ממני מה שכתבתם בעמ' 24 שיש כינוי לצבע הכחול, אך בכל זאת הייתי חפץ לדעת אם גם בתקופת אריסטו ופיליניוס היא היתה קיימת.
ב.מש"כ שם בעמ' 24 לגבי פולוקס שכתב שצבע החלזון הוא סגול ומשתנה אח"כ לצבע כחול ים ופירש דהיינו רק נטיה לכחול ים, יש להעיר שבתרגום שהביא שם כתוב purpurschnecken . ולכאורה תרגומו חלזון הפורפור כי החלק השני של המילה הוא סנאק שפירושו נחש וכאן הכונה היא לחילזון. ולכן אי אפשר לקחת את המילה פורפור המשמשת כשם לחילזון ולתת לה משמעות של צבע סגול, בו בזמן שהיו מפיקים ממנו גם ארגמן. ובהמשך התרגום "דם האחד נוטה לחום והשני לכחול ים" ומזה הסיק שהסגול השתנה רק בנטיה לכחול, ולכאורה זה אינו, כי בתרגום הלע"ז שהביא שם לא מוזכרת המילה 'נוטה' כפי הבנתי:
das eine - האחד
Blut - דם
Wird - הופך
Braunlich - חום
das andere - האחר
meeresblae - כחול ים
ונמצא א"כ שראיית הר"ש טייטלבוים קמה וגם נצבה.
ג. כמו כן בעמ' 12 דן שם בדעת אריסטו שכתב שיש לו שני צבעים אחד אדום והשני מלן. ובחותם של זהב צידד שתכלת נקרא מלן, על אף שמצאנו שהוא כינוי לצבע כהה וכמו שהקלא אילן נקרא ביונית מלן אינדיגו, וסיים שבלולאות תכלת הביא משם פילון שמכנה את התכלת מל"ס. אולם בחותם של אמת כתב שמכיון שפירושו 'כהה' אין להקיש ממקום אחד למשנהו לגבי פירושו ולומר שגם מש"כ אריסטו מלן כוונתו לכחול. אך לענ"ד נראה שמכיון שאריסטו נקט שני מיני גוונים והאחד הוא אדום, נראה ממילא שהשני הוא כחול. מכיון שמצאנו שהמלן בא בהקשר של כחול אז כנראה היו משתמשים גם במילה זו לחוד ככינוי לכחול, מבלי להזכיר אח"כ אינדיגו, וכמו שהזכיר שם שכך כתב פילון. ולפ"ז נצטרך לומר שהסגול כלול באדום או בכחול. אך לומר שיתכן שכונתו לסגול ולא לכחול יקשה מדוע אריסטו, שחי בתקופת מרדכי ואסתר, לא הזכיר כלל את מלבוש התכלת היוקרתי שהיה נהוג בזמנו, כפי שמתואר במגילת אסתר.
בכבוד רב
בנימין יצחק-הלוי
♦
תגובת בעל חותם של אמת
א. כמדו' עדיין אצל אריסטו מונחי צבע בכלל היו קצת מורכבים (ראה מש"כ בפרק על הומרוס, אם כי לא עד כדי כך). פליניוס כתב את ספרו בלטינית, ויש לו מילה שמשתמש בה לכחול: caeruleo (ראה ספר כג פרק נז; עיי"ש שמדבר על אינדיגו).ב. לא כתב שצבע הסגול נהפך ל'כחול ים' (=כחול כהה - סגול הנוטה לכחול), אלא שהדם הופך לצבעים שונים. הטענה מהמילה פורפורשנעקען (=ארגמונים) לא הבנתי, המילה פורפורה משמש כשם הבריה וגם כשם הצבע סגול/ארגמן. מש"כ לתרגם Braunlich-חום הוא טעות, התרגום הוא brownish (נוטה לחום) רק שאין מילה לזה בעברית, ואין משם הוכחה כלל וכלל.
ג. תעיין שוב. המילה מלן פירושו בכללות "כהה", אין לו שום קשר לכחול, כמו שאם אני ואתה אומרים "כהה" אין כוונתינו לכחול, ופשוט. אריסטו נקט שני גוונים, אחד אדום והשני כהה, ככה"נ הכוונה לסגול הנוטה יותר לכחול. אין בדל של ראיה לצבע כחול טהור. השאלה למה לא הזכיר אריסטו את חלזון התכלת אינה במקומה, שהרי הוא לא בא לתאר כל הבריות שבעולם.
♦
תגובת הרב"י הלוי
ח' תשרי תשפ"ושלום רב:
א. לגבי המילה פורפורסנעקען כוונתי היתה שהוא שם הבריה ולא צבע של חלזון שכתוב שם בסוגריים "חלזונות סגולים", אך לפי דבריך אני מבין שפורפור ביוונית זה סגול והחלזון נקרא על שם צבעו. אך מאידך אפשר לומר ההיפך, שפורפור הוא השם של החילזון והצבע פורפור [ובאנגלית כיום 'פרפל'] נקרא על שמו של החילזון. כמו שגם בגדי היוקרה והמלכות [הנזכרים במדרשים] נקראים פורפרא ע"ש החילזון. וזה כעין שמצאנו בלשון הקודש צבע הארגמן נקרא ע"ש הארגמון, והשני ע"ש תולעת שני, וכ"נ לגבי התכלת שהוא שם של החילזון והצבע נקרא ע"ש החילזון.
ב.גם לפי מה שכתבת שבראוניש תרגומו נוטה לחום, מ"מ לגבי הכחול כהה לא כתוב "נוטה", ומשמע שמדובר בכחול כהה טהור.
ג. מש"כ שהמילה 'מלן' פירושו בכללות כהה, אינו סותר את דברי, כי אריסטו שדיבר על שני צבעים כינה את הצבע השני מלן, וא"כ ודאי שכונתו בדבריו לצבע ידוע ולא לכהה, כי כהה אינו סוג של צבע, ולכן יש לפענח מה היתה כונתו. ומכיון שמצאנו במקומות אחרים שקשרו את הכחול עם המלן, יש לנו לומר שמן הסתם גם אריסטו כיוון לצבע זה, וע"ז הוספתי עוד הכרח, והוא שבתקופת אריסטו הצבע הכחול היה נחשב מאד כמו שראינו במגילה.
ד. לגבי האריג ממצדה, התמונה שהבאתם בספר כהה מידי, אך התמונה שהציג הרב יוסף כהן הי"ו בהירה יותר, רואים בבירור את החוטים הסגולים משולבים בתוך החוטים הכחולים. בכל אופן, הכחול שם הוא כחול כהה ואינו נוטה לסגול [אך ישנם חוטים שהם סגולים], וגם אם ישנה נטיה לסגול הרי שהיא מזערית, וודאי שהצבע שנראה שם בתמונה כשר להטיל בציצית. ומבחינתי זה מימצא של תכלת ברור. כמו כן, האריג מואדי מורבעת שגם הוא מוסכם שהוא כחול ובא מן הארגמון, אלא דשדו ביה נרגא משום כמות האינדיגו שבו. לענ"ד הדחיה היא חלשה מאד, ומה גם שלא מובן מדוע לומר שנצבע פעמים - באיסטיס ובארגמון, וכי מצאו שם מולקולות של איסטיס? ועוד למה לא נאמר שנצבע פעמים בארגמון? בכל אופן אי אפשר לסתור מימצאים אלו ע"י השערות גרידא.
ה. הראיות מחכמי היוונים וגזרותיהם על הפורפור [המקבילות לגזירות המבוארות בחז"ל] אינן חד משמעיות אך הן רגלים לדבר. וזה כעין מה שאמרו חז"ל [ברכות ב: ועוד מקומות בש"ס] "אע"פ שאין ראיה לדבר יש זכר לדבר", דהיינו מקצת ראיה כעין ראיה. וזה מחזק מאד את ההנחה שהארגמון הוא צבען התכלת של תורה, כי הוא חלזון, בדמו צובעים [ומוסכם הדבר שבעבר צבעו בו והיה ידוע כיוקרתי מאד], יש בו הרבה אינדיגו, חז"ל לא פסלוהו כמו שפסלו את הקלא אילן. ואם נוסיף לזה את הזכר לדבר מחכמי היוונים ואת האריגים ממצדה ומואדי מורבעת, נוכל לומר שזיהינו את החילזון האבוד.
כמו כן יש לציין שלא חייבים ראיות של 100% כדי להכריע בהלכה בכל דבר, כפי שבאיסורי דאורייתא אזלינן בתר הרוב. וכן 'עדות' היא לא תמיד 100%, יש עדי שקר, ויש חזרה בעדות, ויש טעות בעדות, ואעפ"כ אנו פוסקים את ההלכה, ומתירים אישה לבעלה ומתירים עגונה לעולם למרות החששות של חללות וממזרות ואיסור אשת איש, כי לא נתנה התורה למלאכי השרת. ואם כך הם הדברים באיסורי דאורייתא החמורים, ק"ו בנדו"ד שהוא מצוות עשה ואין כאן חשש איסור.
בברכת חתימה טובה
בנימין יצחק-הלוי
♦
תגובת חותם של אמת
א. "פורפורשנעקען" היא מילה בגרמנית שפירושה "ארגמונים", וכנראה התרגום שלנו לא היה מדוייק דיו והטעה את כבודו, ובמהדורה הבאה נתקן את התרגום "ארגמונים שונים" במקום "חלזונות סגולים שונים" [מש"כ שבלה"ק "ארגמן" הוא ע"ש הארגמון, תמוה- ארגמון איננה מילה בלשה"ק אלא בעברית, ע"פ המילה בלה"ק ארגמן].ב. סגול הנוטה לכחול יכול להקראות כחול כהה, וכפי שכתב פולוקס שיש לו ברק אדמדם, וכהבנתו של סטייגרוולד.
ג. "וא"כ ודאי שכונתו בדבריו לצבע ידוע ולא לכהה", מנין לכבודו הוודאות? מונחי צבע ותפיסתו אצל היוונים הקדמונים זו סוגיא שלמה במחקר. אין ללמוד כלום ממה שכתב אריסטו כהה דווקא. וזו דרכו של הפסאדו-מדע, לקחת ציטוטים נבחרים מן המילה "כהה" במקרים הספורים שמופיע אצל "כחול" וללמד על הכלל כולו שיש איזה קשר בין "כהה" ל"כחול"- האם כבודו עיין בשאר המופעים של המילה, או הסתכל במילון, או לכה"פ עשה חיפוש גוגל על כך, קודם שחידש את המצאתו? [אגב, אריסטו חי בתרבות שונה מזו שבמגילה, אבל בכלל אין לזה קשר לנד"ד וכמש"נ.]
ד. כתבנו מה שכתבנו ע"פ התמונות שהיו לנו, עיי"ש בקונטרס באריכות. לאחר כתיבת הדברים בדקו הרב אברהם גרוס והרב יהושע ינקלביץ את האריג בעצמם, ועדיין אין הדבר ברור. אבל מה שכן בוודאות, שאינו כחול טהור אלא יש לו נטיה [אולי קלה אבל] ניכרת לסגול. כפי שצייננו כבר בקונטרס. אין נפק"מ אם לדעת כבודו גם צבע זה כשר לתכלת, מאחר שאי אפשר להוכיח מצבע זה שצבעו גם כחול טהור מן האק"ק (ומן הסברא אכן לא צבעו). וי"ל שחלזון התכלת לא צבע אלא כחול טהור ואריג כזה נראה שונה. ואין להוכיח את הזיהוי ע"פ האריג אם נניח שתכלת היא דווקא כחול טהור. וכל מה שלדעתו זה כשר הוא ע"פ מה שסובר שהאק"ק הוא החלזון.
מה שהיה ברור לאחר כל הדרישות וחקירות, שאי אפשר לסמוך רק על צילומים לחוד. מכיון שמדובר בצבע על הגבול לפעמים קשה למצלמה להעתיק את זה מדוייק (אף שלח לנו הרב גרוס שני תמונות של פיסת צמר באותו צבע של האריג ממצדה, ובתמונה אחת נראה כחול ובשני סגול).
בקשר לאריג מואדי מורבעת, אם היו צובעים בו שנית ע"י אק"ק היה בו יותר ברומו, לא יותר אינדיגו. עכ"פ אנחנו נקטנו בעיקר כהסבר פרופ' קורן שנצבע בצביעה שניה ושלישית משארית היורה וביססנו את זה ע"פ הבהירות והחלישות של הצבע, עיי"ש. [יצויין שלאחרונה שמענו מהרב יהושע ינקלביץ שלדעתו הצבע של האריג לא יכול להיות כחול כדברי החוקרים, מפני שחוטים צבועים ישנים לא מצאנו שיצהיבו, אלא גוונו המקורי היתה ירוק.]
ה. לא ידענו למה כבודו מתעלם ממה שהבאנו בנספח לקונטרס שהגזירות האלו לא היו שייכות כלל על התכלת, ואין כאן לא ראיה ולא סימן. ומובן מדוע לא חשו חז"ל לצביעה מאק"ק: מפני שלא צבעו בו תכלת אלא ארגמן! אם כבר יש ראיה לדבר, היא כדברי סוקניק ועמר שאין אזכור בספרי האומות לצביעה בכחול בעבר, וא"כ המסקנא המתבקשת היא או שהתכלת היא [איזה מין] סגול, או שאין האק"ק חלזון התכלת. וכל העגונות שהתירו ע"פ הפסאדו-מדע הזה, יש להמליץ עליהם: תצא מזה ומזה והוולד ממזר.
♦
תגובת הרב"י הלוי
יג חשון תשפ"ושלום רב:
א. פורפורסנעק בכללות פירושו ארגמונים כמו שכתבת, אך בפרטות המילה מורכבת משני מילים שפירושו 'חילזון הפורפור'.
ב. מש"כ לגבי הארגמון שהוא בעברית ולא בלשון הקודש, לא עלה בדעתי כשכתבתי כן, אך עם כל זה אכתי יש לומר ששמו של החילזון הוא ארגמן והצבע נקרא על שמו. אלא דלפ"ז קשה, שהרי גם כתבתי שיתכן לומר שגם התכלת הוא שם של חילזון ולא שם של צבע. [תכלת וכחול בשפתינו הן כנראה מילים שחדשו מחדשי השפה העברית תכלת ע"ש החילזון וכחול כנראה ע"ש הכחל שהיו שמים בעינים.] ואי אפשר לומר שלאותו חילזון היה שני שמות, ואולי צ"ל שהארגמון הוא התכלת כי הוא משופע באינדיגו ואפשר לצבוע בו כחול, ואדומת הפה היא הארגמן. בכל אופן כוונתי היתה לשלול שפורפור הוא סגול אלא הסגול נקרא ע"ש הפורפור.
ג. מש"כ שסטייגרוולד הבין בדעת פולוקס 'ברק אדמדם' צ"ע אם זו הבנה או תרגום מילולי. בכל אופן כפי מה שתרגמתם את סטייגרוולד לא מובן לי, כי בקטע השני ששם סימנתם את המילים בצהוב, המילה אדמדם [גרוטט וום] לא מופיעה שם אלא רק לקראת סוף הקטע. לכן יש לברר נקודה זו ועדיף אם היה אפשר לבררה מול דברי פולוקס עצמו או שאר תרגומים [זה לא התחום שלי].
ד. ככלל נראה שכל הסוגיא הזו נתונה לשיקול הדעת, כי אין ראיות מכריעות בצורה חד משמעית, במיוחד כאשר מדובר בתרגומים וכל מיני פרשנויות והבנות של גויים למיניהם. ולכן אי אפשר להסתמך רק על זה.
ה. יש להוסיף שמכיון שיש אק"ק בתוניס שצובע כחול גם בלי חשיפה לשמש כמש"כ בחש"ז והבאתם דבריו בעמ' 39, א"כ י"ל שגם שאר הארגמונים כשרים לצביעה אף אם צריכים לחשיפת השמש, כי כולם מין אחד. וכעין זה פרי עץ הדר שאמרה תורה כשר על כל מיניו, למרות שיש הבדל בין המינים, כי בחלק יש פיטם ובחלק אין, ולא מצאנו מי שיפסול את האתרוגים חסרי הפיטם למרות שנאמרו בו הלכות. כמו כן יש אתרוגים שבתוכם יש פרי והאתרוג התימני אין בו פרי כי כולו קליפה, ולא מצאנו מי שפסול את האתרוג התימני מחמת כן [אמנם יש שרצו לפסול את בעלי הפרי לומר שהם מורכבים מלימון, אך זו טעות גמורה, וכפי שכתבתי ע"כ באוצר גליון פב]. וא"כ ה"ה נמי בנדו"ד.
ו. זאת ועוד, כתב הרמב"ם [ציצית פ"ב ה"א] "והתכלת האמורה בציצית צריך שתהיה צביעתה צביעה ידועה שעומדת ביופיה ולא תשתנה" ולא הזכיר כלל שצריך להיות מן החלזון בדוקא, ורק בהל' ב' כתב: "ואח"כ מביאים דם חלזון". ומשמע שמעיקר ההלכה בעינן צבע שמתקיים ולכן לוקחים חלזון, אך באמת כל שמתקיים, כשר, ולא בעינן חלזון בדוקא. וכ"כ הבאר יהודה וז"ל: ודם החלזון דבעי הוי כדי לשמור הצבע שתעמוד ביפיו לעולם ואפשר לפ"ז לומר שזה שלוקח דם חלזון אינו הל"מ אלא בידוע הוא שעי"ז תעמוד הצביעה ביפיו ודבר אחר אינו מועיל לזה כ"כ". עכ"ל. [אחר זמן הראוני שכ"כ גם רבי צבי הירש קלישר זצ"ל, עיין לשונו בהערה[1]]. ולפ"ז יוצא שכל הויכוח בזיהוי החלזון הוא אך למותר. וגם צבע שעושים בימינו מכל מיני תרכובות לא נפלאת היא שיהיה כשר. ואע"פ שהדעה הרווחת כיום אינה כן, מ"מ אין זה משום שיש לכך ראיות דבעינן חלזון דוקא, אלא משום שמאז שפסקה מאתנו התכלת אנו מצפים לביאת גואל כדי שתתחדש ולא הייתה אפשרות בזמנם לעשות תחליף שמתקיים. ונמשך הדבר עד ימינו. וכעין זה דנו הפוסקים לגבי התכלת שבמשכן, שיש שכתבו שגם קלא אילן כשר כי לא מצאנו גזירת הכתוב שיהיה דוקא מן החלזון ושיהיה מצבע המתקיים. ולפ"ז ק"ו בנדו"ד שהאק"ק הוא חלזון שאפשר לצבוע בו צביעה המתקיימת אין לנו לדחותו ולהמנע מחיוב דאורייתא.
בברכת חג שמח
בנימין יצחק-הלוי
♦
תגובת חותם של אמת
א. אכן, התרגום המילולי יותר הוא "חלזון הסגול/ארגמן".ב. בכל מילון שרק תעיין בו התרגום של פורפורה הוא "סגול/ארגמן", זה לא נתון הניתן לויכוח.
ג. "ברק אדמדם שלו" הוא תרגומו של הגרמנית "Ihren rötlichen Schimmer". מילים אלו מופיעים במאמרו של סטייגרוולד, דברי פולוקס עצמם כתובים מפורשים לפניך, וקל להבין מנין הבנתו של סטייגרוולד כמש"כ שם.
ד. תחילה היא נתונה לתרגום מדוייק בלי השערות חדשות של אנשים יקרים שאין להם רקע והבנה בעניינים אלו.
ה. עי' בקונטרס שזה שהאק"ק מתוניס "צובע כחול" אינו חד וחלק, בניסויים שעשו בכמות קטנה הצליחו לצבוע כחול, עיי"ש. גם מסתבר שאם האק"ק הוא לא חלזון התכלת גם זה מתוניס היה פסל בגלל שכולל בעיקר אינדיגו ואינו עומד בבדיקות. בכל אופן לאחרונה שמענו מהרב יהושע ינקלביץ שיש חששות גדולות של זיוף בענין.
ו. מטרת הקונטרס היא רק לדון בזיהוי. רק תמיהה לדבריך: א"כ יהיה אינדיגו ג"כ כשר לתכלת, שהרי היא צבע מאד עמיד שאינו עובר בצפון, כמש"כ בגמ' ב"ק (היא ככה"נ בדיוק באותו עמידות של תכלת כחול מאק"ק).
♦תגובת הרב"י הלוי
אור לי"ח תשרי חוה"מ סוכות תשפ"ושלום רב וחג שמח:
א. יישר כח על יישוב הלשונות הלועזיות ותרגומם. אך לגופו של ענין, מלשונו של פולוקס עצמו שכתב 'כחול ים' אפשר בפשטות לפרש שמדובר בכחול טהור. ומש"כ בסוף דבריו שהשמש הופכת את הארגמן למלא יותר ובהיר יותר, אדמדם מהאש השמימית, כוונתו לסגול או לאדום, ולא לכחול, כי את הכחול הוא דימה לים, ולים אין נטיה לאדום [ולכל הפחות היה לו לומר כחול אדמדם ולא כחול ים]. כמו כן אפש"ל שמש"כ 'מלא יותר בהיר יותר' חוזר על כל הגוונים, ומש"כ אדמדם חוזר רק על האדום והסגול. ומש"כ סטייגרוולד שצבע הסגול והכחול כהה מקבל את הברק האדמדם שלו וכו', אין לזה מקור בדברי פולוקס, ומה גם שאפשר לומר שכוונת סטייגרוולד בעיקר לברק, דהיינו שהברק האדמדם משפיע על הכחול כהה להיות כהה ומבריק, ובמילים אחרות הברק של הכחול מגיע מהאדום. ויתכן גם שכונתו היא שהברק הוא זה שעושה את הכחול לכהה ככחול ים, כי באמת פולוקס לא הזכיר בדבריו 'ברק' אלא רק כהה ובהיר, והבין סטייגרוולד שהכהות של הכחול נובעת מהאדום. אך כפי שכתבתי לעיל, אפשר לחלוק על פירושו ולומר שמש"כ אדמדם מהאש השמימית אינו חוזר כלל על הכחול.
ג.לגבי אבן הספיר שדנתם בה בעמ' 26 -27 והבאתם את התרגום מיוונית של דברי אפיפיניוס "אבן הספיר היא סגול, גוונה כמו בלאטה-פורפרה השחורה", נלע"ד שמכאן מוכח שהיוונים כינו את הכחול גם 'סגול' כי עיקר צבעה של הספיר הוא כחול, ואע"פ שיש עוד גוונים לספיר וביניהם הסגול מ"מ עיקר צבעה הוא כחול, ובודאי כאשר באים לתארה. ובפרט שהזכיר שם את הסוג המלכותי עם נקודות הזהב כשכוונתו ללפיס לזולי שהיא ודאי כחולה ואין בה גוונים אחרים כלל, כל זה מורה באצבע שסגול בלשונם הוא כחול.
כמו כן ראיתי בויקיפדיה שיש משערים שהספיר המוזכר בתורה כאבן מאבני החושן ועוד מקומות וכן הספירוס שמוזכר בדברי פליניוס הזקן כאבן כחולה עם נקודות זהובות היא בעצם הלפיס לזולי, והשם ספיר המקובל כיום ל'קורנדום' בעל הגוון הכחול הוא בעצם כינוי מודרני. ולפ"ז מובן מדוע אפיפניוס שדיבר על הספיר מזכיר בדבריו שיש גם מין מלכותי שיש לו נקודות זהובות, והלא הם שני מיני אבנים שונות, אך לפי הנ"ל הדבר מובן כי הספיר שכתב הוא למעשה הלפיס לזולי. ואצטמיד חצבא דהחש"ז.
ד. לגבי שאלתך דלפי מה שכתבתי גם האינדיגו יהיה כשר, אען ואומר שיש חילוק גדול בין החלזון לקלא אילן, כי בדם החילזון יש דברומו, שלמעשה קושר את הצבע לצמר והוא אינו מסיס במים, משא"כ הקלא אילן הוא רק אינדיגו, ומסיס במים. אך היום בימינו ע"י התחדשות המדע והטכנולוגיה אם יוסיפו לקלא אילן דברומו או כל חומר אחר שיקשור את הצבע לצמר כמו בדם החילזון, לפי שיטת הבאר יהודה [ורבי צבי הירש קלישר שהבאנו בהערה 11] יהיה כשר לעשות ממנו תכלת כי הוא כעת לא קלא אילן. אך כל זה כתבתי כסניף, כי יש עוד להתחזק בהבנה זו ברמב"ם ובחז"ל כדי להיות בטוחים שכל ענין החילזון הוא רק סיבה ולא גזירת הכתוב. ולפ"ז יוצא שגם מה שהבאתם [עמ' 38] משם פרופ' קורן שאין מעלה מיוחדת לאק"ק אלא כל הארגמונים יהיו כשרים למצוה, אכן כן הדבר כל הארגמונים כשרים כמו שכל זני האתרוגים כשרים למצוה.
בכבוד רב
♦
תגובת חותם של אמת
א גוט מועדא. פולוקס לא כתב "כחול ים". פולוקס כתב "קיאנוס" שפירושו כחול כהה. כשבא סטייגרוולד לתרגם המילה קיאנוס הוא כתב "כחול ים (=כחול כהה)", ר"ל הכחול העמוק והכהה של הים. לכן כל הדיוקים מהמילה "ים" אין להם יסוד, שלא פולוקס הוא שכתב את זה. ודוחק עצום להגיד ש"אדמדם" הולך רק על גוונים מסויימים ולא כולם.
ב. כבודו לא גילה כאן את אמריקה, אכן בפשטות הספיר היא לפיס לאזולי אבל זה לא מש"כ אפיפניוס. הוא כתב שהספיר דומה לבלאטה, דהיינו צבע אדום. הבאנו כמה וכמה הוכחות לכך, אינו ברור איך כבודו פשוט מתעלם מהן. כל הנקודות שהעלה כבר יישבנו- האם לדעתו כשטובלים בגד בדם הגוון הוא כחול?
ג. איני יודע מנין לכבודו המידע שלו- אינדיגו אינו מסיס במים. עכ"פ תכלת הבא מאק"ק שעבר דיברומינציה הוא רובו אינדיגו, ואין מיעוט הברומו משפיע על העמידות, כך שהם אותו דבר.
♦
תגובת הרב"י הלוי
אור לכח תשרי תשפ"ושלום רב
א. גם כחול כהה בפשטות הוא כחול טהור. ואיני מבין מה דוחק לומר שאדמדם חוזר רק על האדום והסגול?
ב. האבן הראשונה שהזכיר אפיפניוס שגוונה בלאטה פורפור היא כגוון הלפיס לזולי שהזכיר אח"כ, כי ציין שההבדל היחיד ביניהם הוא שהלפיס לזולי יש בה נקודות זהב, ולא זכר שהם שונים בצבעם, שהוא עיקר הההבדל. ומש"כ לדמותו לבלאטה נראה שכוונתו לדמותו לארגמון שממנו מפיקים צבע אדום, ולכן הזכיר בדבריו גם פורפור, שהוא כינוי לחלזון. וזו כוונת השלטי גיבורים, כי באמת בלאטה אינו שם של ארגמון רק הוא כינוי לצבע שמפיקים מהחלזון שממנו מפיקים גם צבע כחול. ומש"כ שיש עוד גוונים ללפיס לזולי, לפי מה שבדקתי אין דבר כזה, ובכל אופן עיקר צבעה הוא כחול. ומש"כ שיתכן שהוא לא ראה אבן זו ורק חשב שהיא סגולה הוא דוחק גדול, וגם אינו במשמעות דבריו כלל.
ג.מה שכתבתי שהאינדיגו מסיס כמדומני שראיתי את זה במאמר מסויים אך כעת איני מצליח להעלותו שוב, אך עיקר הענין הוא שהתכלת המופקת מהארגמון עמידה יותר מהתכלת המופקת מהקלא אילן. ולזה כיון הרמב"ם והרדב"ז ח"ב סי תרפ"ה שכתב: ואפשר שעד היום הוא [החלזון] מצוי אלא שאין מכירין אותו או שאין יודעין לצודו, גם כי אינם צריכים לו שצבע הדומה לתכלת מצוי הרבה דהיינו איסטס הנקרא בערבי ניל וצובעין אותו באופן אומנות שאינו עובר אפילו על ידי גיהוץ. עכ"ל. וכתב בלבוש הארון שכוונתו שפעם צבע הקלא אילן לא היה נקלט יפה בבגד והיה דוהה עם הכביסות במשך הזמן, ולכן אנשי האצולה והמלכות היו מעדיפים צבע המופק מהחילזון ולא מקלא אילן. אלא שבמשך השנים התפתחו באומנות והצליחו לקשור את הצבע לצמר באופן שאינו דוהה.
בכבוד רב
♦
תגובת חותם של אמת
א. מה נעשה וה"פשטות" של כבודו אינו כפשטות סטייגרוולד (ופולוקס). באשר לשאלת תיבת "אדמדם", אם הקטע עוסקת בג' גוונים, וכותב פולוקס עליהם בסוף דבריו שיש להם ברק אדמדם, מהיכ"ת שזה לא כולל אחד מהגוונים?ב. "האבן הראשונה שהזכיר אפיפניוס שגוונה בלאטה פורפור היא כגוון הלפיס לזולי שהזכיר אח"כ כי ציין שההבדל היחיד ביניהם הוא שהלפיס לזולי יש בה נקודות זהב, ולא זכר שהם שונים בצבעם שהוא עיקר הההבדל." בקונטרס נגענו בזה, כפי שציינתם בהמשך, רק שטענת על זה: "ומש"כ שיש עוד גוונים ללפיס לזולי, לפי מה שבדקתי אין דבר כזה, ובכל אופן עיקר צבעה הוא כחול", משפט זה מלמד יותר על הבדיקות של כבודו מאשר לגוף הענין- האם בדק המקור שהבאנו? עוד טען: "ומש"כ שיתכן שהוא לא ראה אבן זו ורק חשב שהיא סגולה הוא דוחק גדול, וגם אינו במשמעות דבריו כלל"- מה דוחק בזה? האם לכבודו יש מידע על טיב הידיעות של אפיפניוס? ומה כבודו מצפה שיכתוב, שהוא לא באמת יודע את צבעה?
"ומש"כ לדמותו לבלאטה נראה שכוונתו לדמותו לארגמון שממנו מפיקים צבע אדום, ולכן הזכיר בדבריו גם פורפור שהוא כינוי לחלזון. וזו כוונת השלטי גיבורים, כי באמת בלאטה אינו שם של ארגמון רק הוא כינוי לצבע שמפיקים מהחלזון שממנו מפיקים גם צבע כחול." בלאטה הוא שם של צבע אדום מן הארגמון, כפי שהבאנו מסטייגרוולד שהאריך להוכיח את זה, לא מופיע המילה בלאטה אלא בהקשר זה וברור שאין כוונתו לבריה שמפיק צבעים אחרים. ובאמת אין צורך לדחות פלפולים מוזרים מעין אלו.
בכל אופן מתעלם כבודו שוב ושוב ממש"כ שמשווה אפיפניוס גוון הספיר לדם.
ג. מש"כ ש"התכלת המופק מהארגמון עמיד יותר מהתכלת המופק מהקלא אילן ולזה כיון הרמב"ם" אין לזה מקור. ומה שהביא מהרדב"ז מבואר בו להיפך, שכותב הרדב"ז שקלא אילן הוא מאד עמיד, וכן איתא בגמ' ב"ק שאינו עובר ע"י צפון. ומש"כ לבוש הארון הוא מצוץ מן האצבע, ויש לנו כיום אריגים מזמן ההיא צבועים היטב באינדיגו.
♦
תגובת הרב"י הלוי
שלום רב:א. לגבי הלפיס לזולי לא בדקתי את המקור שהבאתם כי איני יודע איך לבודקו, רק בדקתי במקומות אחרים אם יש עוד גוונים ללפיס לזולי ולא מצאתי. אדרבה אם כב' יכול להראות תמונה של לפיס לזולי סגול אשמח לראות, אך בכל אופן הצבע המצוי בעיקר הוא כחול וקשה לומר שלא לצבע זה כיוון אפיפניוס גם אם לא ראה את האבן אלא שמע מאחרים.
ב. בדברי הרמב"ם [בפ"א ה"א] הדברים מפורשים שכתב שצריך צביעה עומדת שאינה משתנה וכל שלא נצבע באותה צביעה כגון איסטיס פסול. ואחר שיש רמב"ם, אפשר להתאים את הרדב"ז עמו. וצ"ל שהרמב"ם הבין שאע"פ שהאיסטיס אינו יורד ע"י סבון, היינו בכביסה אחת, אך במשך הזמן הוא כן מאבד את צבעו ואת הברק שלו.
ג. במערכת האוצר בקשו שנסכם. אז אכתוב בקצרה את עיקרי הדברים
סיכום:
א. יישר כח לרב 'חותם של אמת' על פריסת הסוגיא לאורך ולרוחב עם הציטוטים והתרגומים, שהם לתועלת מרובה.
ב. בדבריו הוכיח לסתור כמה וכמה מהראיות שהביאו מחכמי אומות העולם.
ג. עכ"ז בחלק מהדברים נחלקנו. כי באמת הדברים אינם מפורשים בדברי חכמי היוונים ויש רק נטיות בסברא והגיון כיצד לפרש את דבריהם. כמו כן י"ל שאע"פ שאומות העולם לא צבעו כחול בארגמון מ"מ עם ישראל צבעו בו תכלת לקיום המצוה.
ד. כבר כתבתי לעיל שלא עליהם אנו נסמכים אלא בעיקר על כך שסימני החלזון תואמים את דברי חז"ל, גם מקום גדילתו בים התיכון מתאים עם חז"ל. ובפרט שהיה משמש לצביעה ובזה אין מחלוקת [המחלוקת היא אם היו צובעים בו גם כחול].
ה. מכיון שאפשר בפועל לצבוע ממנו תכלת אע"פ שיתכן והיה חלזון אחר בזמן חז"ל שצבעו ממנו תכלת, מ"מ י"ל שכל החלזונות כשרים.
ו. יתרה מכך כתב הבאר יהודה שאפש"ל בדעת הרמב"ם שדם חלזון אינו הלכה למשה מסיני אלא רק סיבה לצביעה עומדת ולפ"ז כל צביעה שיעשו ע"י תחבולות שתעמוד, תהיה כשרה למצוה. וכ"כ רבי צבי הירש קלישר, הובא לעיל בהערה 11.
ז. ידידי הרב עמנואל מולקנדוב שליט"א הוסיף שיש כאן ספק ספקא: שמא כל הארגמונים כשרים ואת"ל שרק חלזון אחד כשר שמא הארגמון הוא החלזון של תורה.
בכבוד רב
בנימין יצחק הלוי
♦
הערה על מאמרו של הרב איתן מרקוביץ "הציפורניים בהלכה" (גיליון קז, עמ’ שיט)
הרב איתן מרקוביץ שליט"א הביא [בגיליון ק"ז] ב' טעמים בעניין המבואר בגמ' שמעוברת מפילה כשהיא דורכת על צפרניים. טעם א' משום מיאוס. טעם ב' משום כשפים.ויל"ד נפק"מ בין ב' הטעמים הנ"ל, באופן שהאישה המעוברת דורכת על הציפורן שלה בעצמה, האם יש לחוש שתפיל, שלכאורה לטעם משום מיאוס לא שייך כאן, משא"כ לטעם משום כשפים.
אמנם אין אנחנו יודעים בסוד כשפים, ואולי גם הכשפים בנוי על המציאות של המיאוס.
אהרן הכהן פרידמן
מודיעין עילית
♦
הערה על מאמר של הרב בנימין שטערן "קידוש על יין ארץ ישראל" (גיליון קז, עמ’ שלא)
הרב בנימין שטערן שליט"א הביא [בגיליון הנ"ל] שיש עניין להדר לקנות יין מארץ ישראל, עפ"ד הגמ' [ברכות לט' ב'] "הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא נעביד ביה מצוה אחריתי", וע"כ ביין של אר"י י"ל ג"כ הואיל ואתעביד ביה מצוות הפרשת תרומות ומעשרות, נעביד ביה מצוות קידוש.ויש לדון בזה, שלכאורה המצווה נעשית בחלק של התרו"מ שהופרשו, ולא ביין הנותר שעליו הופרשו התרו"מ.
עוד יש לדון, שהעניין של כיוון דאתעביד וכו' הוא עניין בחפצא ולא בגברא, דהיינו שכבוד החפץ שנעשה בו מצווה, שיעשו בו מצווה נוספת. וא"כ בעניינינו, העניין הוא שאת החפצא של היין הזה ישתו אותו לקידוש, ולא בגברא המקדש, וע"כ גם אם לא יקנה את היין מארץ ישראל, הרי יקנה אותו מישהו אחר שיעשה בו קידוש. דהיינו, העיקר שביין זה ייעשה בו קידוש, ולא איכפ"ל ע"י מי יעשה הקידוש.
רק אולי אפשר לטעון, שכשהוא קונה יין זה ובדעתו לקדש בו, אז בטוח שיתקיים בחפצא הזו של היין מצוות קידוש, אבל אם הוא לא יקנה אותו, אולי יקנה אותו אדם אחר שישתמש בו לדבר אחר, ולא למצווה, וע"כ יל"ד שכן יהיה עניין לקנות היין מאר"י.
אהרן הכהן פרידמן
מודיעין עילית
♦
הערה על מאמר של הרב משה פוליטנסקי "האם יש מצוה בעצם עשיית סוכה" (גיליון קז, עמ’ פ)
עבור מערכת האוצר שלום וברכה.ראיתי מאמרו הנפלא והמקיף של הרב משה פוליטנסקי שליט"א (מחודש תשרי תשפ"ו), שהוכיח בראיות טובא שישנה מצווה גם בעצם עשיית הסוכה ולא רק בישיבה. והנני להעיר כאן כמה הערות קצרות כדרכה של תורה.
א. מה שיצא להוכיח מדברי הירוש' בברכות דאיכא ברכה על עשיית סוכה, הנה יעוין במאירי בשבת (כה, ב) שכתב דאנן לא קי"ל כהך ירוש' ואין מצווה בעשיית סוכה, ועי"ש שדימה לעשיית ציצית.
ב. מה שהביא מדברי הערל"נ דמצוות עשיית סוכה ילפי' מדכתי' חג הסוכות תעשה לך, בעניותי כי רבה לא זכיתי להבין דבריו הקדושים והטהורים, דלא אמר קרא חג, סוכות תעשה לך, אלא חג הסוכות תעשה לך. ומשמע דסוכות קאי על החג ולא על הסוכות עצמם. והיינו דיש לעשות את חג הסוכות אך לא את הסוכות עצמן, ודוק.
ג. במה שהוכיח משבועות בנשבע שלא לעשות סוכה, עיין בהון עשיר על המשניות שפי' דלא לעשות היינו לא לשבת (והובא באבני נזר). ועיין בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' לא) שהוכיח כן.
ד. במה שהביא להוכיח מאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה, עיין בחידושים להלכות פסח הנדפסים בסו"ס שו"ת הרי"ם שכ' דאומרים לו עשה היינו דל' יום קודם החג מוטל עליו להשתדל שתהיה לו סוכה כשיגיע החג, דהא ע"כ צריך איזה זמן לזה, דאל"ה בטלו כל מצות עשה.
ויש עוד להאריך טובא בכל זה, אך מקוצר הזמן די בכך לע"ע.
ביקרא דאורייתא מרובה
אברהם דוד ברנד
אופקים
♦
הערה על מאמרו של הרב אלישע פרידמן "מחלוקת הגר"ח מבריסק ורבי אליעזר סילבר בעניין אתרוג שאינו מהודר" (גיליון קז, עמ’ קנט)
לכבוד ירחון היקר האוצרמה שכתב הרב החשוב אלישע פרידמן בגליון קז ע' קנט לענין מעשה האם הוא הפסק בצורה מיוחדת ביותר ודפח"ח. ויש להעיר שדעת מו"ז ביב"א חלק ה סימן ד, על אף כל האריכות הגדולה בזה שמעשה הוא הפסק וכדעת הרב סילבר בדבריו הראשונים, הנה לבסוף באות ה' כתב בסוגריים מרובעות, שהוא הוספה לאחר זמן, שבאמת אין כאן מעשה הפסק. והוא, שאין ראיה כלל מרש"י במסכת עירובין דף נ שהוא הפסק על מעשה לבד, מכיון שצריך לומר בשעת הסמיכה דברי שבח והודאה, ולכן יש כאן הפסק גם בדיבור, אבל מעשה לבדו לא שמענו שיהיה בו דין של הפסק. ודפח"ח. הרי דחיה נוספת לראיה זו. אך שונה דחיה זו מדחיה שאמרו במקראי קדש ח"ב סי' ט ובצי"א ח"ו (סי' לט), שהיות ותפס את הלולב אין כאן הפסק, כי הנה לדבריהם באמת מעשה הוא הפסק, רק בלולב שדיבר עליו הגר"ח יש לקחת את האתרוג המהודר וספק מורכב. אבל לדחיית מו"ז ביב"א אין ראיה כלל שמעשה הוא הפסק.
ומה שדחה ביב"א שעדין יש הפסק בנטילת האתרוג למרות שהחל במצוה בלולב, הנה לשיטתו בענין וידוי בתקיעות, מצינו שבאור לציון ח"א הביא שמה שבחלק של המצוה אין הפסק, וביב"א ח"י החמיר כנגדו. ודוק.
וכן מש"כ מו"ז (באות ד') שאין ראיה ממש"כ להוכיח בתבואות שור מתשר"ת כו' דלכו"כ כולם תרועות הן, כ"כ גליוני מהר"י (ס"ס לד').
ומצאתי בס"ד דיון מקורי האם מעשה הוא הפסק, לענין הפסק של אכילה או טעימה, שנראה שהוא אותו הגדר של מעשה הפסק, ולא חמור יותר. והוא מדברי הרמ"א בסימן רט סעיף ב, משם תשובת מהרי"ל (סי' צ"ב), וז"ל: ואם היו אחרים שותים ג"כ ויין לפניהם ודעתו ג"כ על יין, שהיה סבור שבכוסו יין, ובירך בפה"ג, ונמצא אח"כ שבכוסו מים או שכר, כשחוזר ושותה אח"כ יין א"צ לחזור ולברך, ויוצא בברכה שבירך על כוסו אף על פי שהיתה בטעות, דהא דעתו היה לשתות ג"כ שאר יין, גם הוציא האחרים ששותין שם, ולכן ברכתו ברכה, ע"כ. ובביאור דברי מהרי"ל נחלקו האחרונים, שהפרמ"ג במש"ז לומד שבזה שאחרים טעמו נחשב כאילו גם המברך טעם ויצא י"ח, ודמי לשיטת הרוקח שהביא הב"י בסו"ס קסז שאם הסיחו המסובים אחר שטעם הבוצע שכתב שיצאו כולם באכילתו וכו'. וכ"כ הדרכי משה (סי' קסז) משם האו"ז (סי' קמד)[2], אבל בצורה ההפוכה, שהשומעים טעמו. אך משנ"ב לומד במהרי"ל והרמ"א שמדובר שהמברך טעם מהמים ולא דיבר, ואין הטעימה הפסק, אבל הפרמ"ג פשוט לו שגם הטעימה של המים היא הפסק. וכמש"כ בסימן ריב (מש"ז סק"ו) וז"ל: ואם בירך בפה"ג על היין ואכל פרי בין ברכה לשתיה הוי הפסק וחוזר ומברך, דדוקא שתיקה בלא מעשה לא הוי הפסק. וצ"ע. ע"כ. והביאו בשו"ת יביע אומר חלק ה (חלק אורח חיים סימן ד אות ה), ולכן למד שלא טעם המברך את המים, ולא זכר יב"א מדברי הרמ"א ומשנ"ב הנ"ל שפשוט לו שאין השתיה הפסק. וכן העיר בזה מו"א בשיעורו שבסימן רט והביאו דבריו במשנ"ב אוצרות יוסף. הרי לנו שלפרמ"ג אפילו שיש כאן הפסק, היות והאחרים טעמו הוציאו אותו י"ח.
וכבר קדמו לדעה זו שיצא, הריקאנטי (סימן עד), שכתב שאם אחד המסובין טעם והמברך לא טעם, יצא י"ח, והעתיקוהו שיירי כנה"ג (הגב"י אות כא), עו"ת (אות י), א"ר (אות יב) פרמ"ג (מש"ז אות ח), והביאם בכה"ח (סי' קסז ס"ק נט, וסימן תלב ס"ק טוב), והעלה שלדינא היות והפסיק בדיבור יש לחזור, אבל אם הבוצע הפסיק בין ברכה לאכילה ואחרים אכלו אח"כ, הואיל והם לא הפסיקו בדיבור יצאו כמש"כ בא"ח ועוד, ע"ש. וכנ"ל לשיטתו. שבזה לא אומרים סב"ל, ולמעשה שייך לומר גם בזה סב"ל. וכך העלה בברכת ה' ח"א (פ"ד ס"ד).
[ומש"כ בכה"ח (בסימן תלב ס"ק טוב), שאם האחרים הפסיקו בדיבור אחר שטעם הבוצע והם עדיין לא טעמו צריכים לחזור ולברך אבל אם הבוצע שח אחר שטעמו אחרים והוא עדיין לא טעם אין צריך לחזור ולברך. ע"כ. והדבר תמוה מאוד, שאם הבוצע שח אחר שטעמו אחרים והוא לא טעם למה לשיטתו לא צריך לברך, וכנראה שיש כאן ט"ס.]
לסיכום, לשיטת המשנ"ב בסימן רט סעיף ב פשוט לו בהסבר הרמ"א שטעימה היא לא הפסק, אמנם פרמ"ג (מש"ז סי' ריב), פשוט לו שהוא הפסק, ויב"א הביא רק את דברי פרמ"ג. ע"ש.
עוד אמרתי לדון על מה שכתב ביב"א חלק ה (סימן ד אות ג), להביא ראיות שמעשה הוא הפסק, מדברי משפטי צדק גרמיזן (סימן צד), שדן על הפסק בהפרשת תרו"מ, משמע שמעשה הפסק. הנה לא מיירי כלל על מעשה הפסק, כיון שצריך לומר את נוסח ההפרשה הרי שיש כאן הפסק בדיבור ממש ולא רק במעשה, והדבר נחשב לגביל לתוריה שיש לו חיוב להפריש. ומה שייך לומר הפסק, לא בדיבור וכ"ש לא במעשה.
ונראה לבאר את כוונת המשפטי צדק שהשאלה היא שהוא התכוין לעשות מעשר לודאי קודם לספק, ולבסוף טעה ועשה על הספק קודם, והחידוש של המשפטי צדק שאפילו שלא רצה ודאי לעשות קודם את הספק אלא את הודאי, ונעשה הספק על כן חידש שאפילו אם בפועל לא היה מצב של גביל לתוריה, אזלינן בתר מחשבתו. ודוק.
והנה ראינו ראיה להיפוך שאין בעיה של מעשה שיהיה בו דין של הפסק, שהביאו ביב"א שם [והעירוהו במכתבים למערכת בגליון קח], והוא מדברי הסמ"ג שפסקו בשו"ע סימן לד סעיף ב, וז"ל: ואם אינו יודע לכוין המקום ולהניח שניהם יחד, יניח כדברי האחד של יד ושל ראש, (ויסלקם מיד), ויניח האחרים על סמך ברכה הראשונה. (וי"א שאם) לא יוכל להניח בבת אחת, יניח של רש"י ויברך עליהם ויהיו עליו בשעת ק"ש ותפלה ואחר התפלה יניח של ר"ת בלא ברכה ויקרא בהם שמע (דברים ו, ד - ט) והיה אם שמוע (דברים יא, יג - כא). ע"כ. והעיר הרב מנחת אלעזר ח"א (סי' כה), לאחר שהוא מבאר את המחלוקת של הסמ"ג וספר התרומה ורוב הראשונים, שהוא הסתם בשו"ע, כנגד תשובה אשכנזית שהוא מהרי"ל, שהוא הי"א שבשו"ע, הרי לנו שנחלקו בזה אם מעשה הפסק, ולזה חשש מהרי"ל, אבל לסתם השו"ע אין מעשה הפסק ולא אכפת לו אם יניח קודם ר"ת העיקר שלא יפסיק בדיבור. וכן הוכיח מכאן מהר"י ענגיל בגליוני הש"ס (בעירובין נ).
וכתב על זה דודי הראשל"צ בהלכה ברורה ח"ב (אוצרות יוסף סימן ב), שהשו"ע פסק בסתם כדברי הסמ"ג וספר התרומה בפועל ולכן מעשה לא הפסק, וכ"ש לשו"ע שאין ברכה על של תפילין של ראש. ודוחק גדול מש"כ בזה הרב שו"ת דרכי נועם חלק אורח חיים (סימן י): צריך לומר על כרחיך שהרב ז"ל מפרש דמאי דקאמרי סמ"ג והתרומה יניח כדברי הא' ר"ל המיוחד שנהגו העולם כמותו דהיינו רש"י ולכן פתח בתחלה כדברי סמ"ג והתרומה וסיים כדברי אותה תשובה ללמדנו שכול' אמרו דבר א' נמצא דלכ"ע אין מברכין על של ר"ת דאיך נברך ב' ברכות דסתרי אהדדי בשעה א', ע"כ. וכן ראיתי בהר צבי ח"א (סימן לו), שנדחק ליישב את הסמ"ג בשביל דברי רש"י וכתב לחלק שבתפילין חייב במצוה משא"כ בתנופה שכל אחד ספק אם חייב, ע"ש. אמנם האמת שאין לנו דבר ברור בראשונים כלל שמעשה הפסק, ומרש"י אין ראיה כלל וכמו שכתב לסיכום יב"א באות ה שאין ראיה כלל מרש"י על מעשה לבד כי סמיכה צריך להודות ולשבח לה'. ע"ש. על כן לדינא נראה יותר שמעשה לא הפסק. והרגיש מזה בהלכה ברורה בח"ב (אוצרות יוסף סימן ב).
אמנם הנה לשיטת מהרי"ל אין להוכיח שמעשה הפסק, כיון שהוא סובר לברך על תפילין של ראש, ולכן יש כאן הפסק גמור של ברכה בשל ראש, אבל הסמ"ג לשיטתו שלא מברכים על תפילין של ראש ולכן אמר להניח מיד ואין כאן מעשה הפסק, אבל ספר התרומה סובר לברך על תפילין של ראש על מצות ובכל זאת מחבר את הנחתם, ודוק.
אמנם אחר המחשבה יש לחשב, שהרי בסעיף לפני כן מרן פוסק כדברי רש"י ולא כר"ת, ואיך סותר א"ע בסעיף לאחר מיכן, והסתם של סעיף ב חולק על סעיף א. והנראה יותר בזה, שבאמת תפילין דרש"י אמת יותר לכו"ע, רק סוברים הסמ"ק וסיעתו, שהוא הסתם שבסעיף ב, שהיות ואין מעשה הפסק, על כן לא איכפת לן בזה שיניח קודם את ר"ת, ובזה יהיה לו להיפוך רווח גדול מאוד, שאז יוכל להתפלל את כל התפילה עם תפילין דרש"י, שהם העיקר, ולא עם ר"ת. [ומעלת התפלה בתפילין החמיר בו הרמב"ם מאוד, וע' במג"א אם עדיף מציבור, ואכמ"ל.] ונכון ביותר.
היוצא שלדעת הסתם חושש שלא יהיה מצות הנחת תפילין בלא ברכה, משא"כ לי"א שלא אכפת לו מזה, ובדוחק סובר שהתפלה לא הפסק,
ומכל זה תשובה למש"כ הרב ברכת יוסף ידיד ח"ג (מערכת חנוכה סימן כח), שכתב להשיג על הט"ז והגר"א בסימן ח סעיף יג שכתב לבאר בדברי השו"ע שכתב, וז"ל: הלובש טלית קטן ומברך עליו, וכשהולך לבית הכנסת מתעטף בטלית גדול, צריך לברך עליו, דהליכה מביתו לבית הכנסת חשיבא הפסק. ואם מתפלל בתוך ביתו, אם היה דעתו מתחלה גם על טלית גדול ולא הפסיק בינתיים בשיחה או בדברים אחרים, אינו צריך לחזור ולברך. עכ"ל. שלא השינוי מקום הפסק אלא מה שמניח תפילין באמצע הוא ההפסק, והשיג עליהם שלא נראה כן כלל, ע"ש.
ולפ"ז אדם שהוא מברך על התפילין של רש"י והלך והתעטף באמצע בטלית חמור יותר, שלא יפטור תפילין של ר"ת, כיון שהוא לא מהענין כלל ועיקר, ויש כאן הפסק בדיבור, וכדברי רוב הראשונים שבזה שמברך על של ראש הוא הפסק, וכ"ש במצוה אחרת לגמרי.
וע"ע בכ"ז בנתיבות יהושע (על ב"ק בסוה"ס בקונטרס מועדים וזמנים ס' ב'), ושם העיר מהא דמניח טו"ת בבין הפרקים בסימן ס"ב ושלא יברך. וכן בסימן סו ס"ח בין גאולה לתפלה וע"כ דמעשה של צורך לא הוי הפסק ע"ש. ובהכי י"ל דא"ש מה שכתב מרן ביו"ד ס' ר' שאשה הטובלת תברך בחלוקה ואח"כ תפשוט החלוק ותטבול, והרי הוי הפסק? וע"כ דהוי לצורך שעיניה לא יראו את הערוה כו'. ואין לומר דלכתחילה למה לי וכמש"כ הרמ"א בסי' קסז שגביל לתוריה לא הותר לכתחילה, וע"כ שמעשה לא הפסק וכנ"ל. וכיון שיש צורך נחשב לאי אפשר בענין אחר.
וכמו כן כתב לדון בשו"ת הר צבי אורח חיים ח"א (סימן לו), שמדברי הגרעק"א בחדושיו על שו"ע או"ח (סימן כז, מג"א ס"ק ח), משמע שמצדד לומר שעשיית מצוה בפסול הוי הפסק, אלא שאומר כן בלשון אולי. שכתב שם על דברי המג"א שהמניח תפילין על סמרטוטים ולובש בגד אחר ע"ג לא יברך משום שתליא בפלוגתא דרבוותא. וכתב ע"ז הגרעק"א וז"ל: ולענ"ד הא מ"מ יברך על הראש שתים כדין אין לו רק תפלה של ראש, א"כ אמאי לא יברך על של יד להניח דהא הברכה קאי גם על הראש, ואולי י"ל דלהרא"ש דחציצה פוסל הוי הנחתה דיד וקשירתה הפסק בין ברכת להניח להנחת תפילין דהראש, עכ"ל. עכ"ד. ובארצות החיים כתב להחמיר בגידם, אך גבי גידם וכה"ג יותר יש לחוש לסב"ל, ואכמ"ל.
ולמעשה נראה שהיות ולשיטת הרשב"א יכול להניח תפילין של יד עם חציצה באופן שמכסה אותו שהוא לך לאות ולא לאחרים לאות, יש לברך על של יד ולהניח מיד של ראש בלא לעשות ז' כריכות ואין לחוש למעשה הפסק כמש"כ כמה אחרונים וע' בשע"ת, והברכה חלה על ראש ודוק. והיכא שאי אפשר אזלינן בתר עיקר הדין שאין מעשה הפסק. ודלא כמ"ש בשו"ת תשובות והנהגות ח"ב (ס"ס טז), שכתב שיש לברך על מצות ולהניח של יד קודם, אלא להיפוך לברך קודם להניח.
עוד דוגמא לזה ע' בברכות כד עמוד ב בתוספות ד"ה וממשמש, מדברי ר"ח משמע שלהרים את הטלית מהכתף להראש הוא הפסק בתפלה. ולפי זה לכאורה בהנחת תפילין לא כדאי להניח על הראש בשעת הברכה ואז בין יד לראש יצטרך להוריד, והוא הפסק במעשה כנודע. והדבר תלוי עד כמה חשוב לברך עם שתי כיסויים שהוא טלית על הראש. וע' בשו"ת דברי יציב ח"א לענין ברכת עוטר ישראל בתפארה.
והנה כתב המשנ"ב סימן כה ס"ק כז' גם בשעת הברכה על תש"ר יראה שיהיה מכוסה ראשו בטלית ולא יברך בגילוי הראש משם פרמ"ג (וע' ס' צא' א"א ס"ק ג') וכן בס"ק נח' כתב והחולצן קודם עכ"פ יזהר שלא יחלוץ בפני הס"ת כדי שלא יגלה ראשו בפניה כו' תחת הט"ג שרי משם פרמ"ג. משמע שלא היו מתפללים עם כפה וא"צ ב' כיסויים. [וע' ס' ח' ס"ק ד' משם הט"ז] וכ"כ זכר עשות (מערכת ת' אות פח') ולפ"ז יהיה היום מותר לחלוץ בפני ס"ת מפני שיש כיפה. אמנם ע' כה"ח סס"ק לב' דמשמע דהטעם לפי הקבלה אף עם כיפה ע"ש. וע"ע שם ס"ק נ. צג.
עוד ראינו בסימן כה משנ"ב ס"ק כט שאסור בין תש"י לתש"ר אפי' לרמז בעיניו ולקרוץ באצבעותיו, השאלה אם בדיעבד שעשה כן, האם הוא מן הדין וחוזר ומברך? ומשמע מארצה"ח דצריך לברך אם רמז או קרץ ע"ש וכמ"ש הלק"ט. אבל מפשטות משנ"ב משמע דס"ל דרק לכתחילה, משמע בדיעבד א"צ לברך. ויש לדחות, כי לשון זה "לכתחילה" כתבו גם ארצה"ח, א"כ אין ראיה דס"ל לא לברך, כי סיים ארצה"ח לברך. אבל התירוץ הוא דארצה"ח מיישב את קושית מאורי אור מאי שנא מק"ש שאסור לקרוץ ואם קרץ א"צ לחזור, וחילק דבק"ש מותר להשיב שלום, ולכן קל יותר דינו, אף שכאן לא עשאו לצורך שלום, משא"כ בין תש"י לתש"ר.
אך יש להעיר מלשון הרמב"ם, שכתב בהלכות בק"ש לא לקרוץ וכו' כדי שלא תהיה קריאתו עראי (פ"א מק"ש ה"ח), וכ"כ מרן בס' סג' סו' שנראה כקורא עראי. אבל לא שיש בזה מעשה הפסק. אבל הכא בתפילין כתבו האחרונים שהוא מדין מעשה הפסק. ויל"ע מדוע בק"ש לא הוי הפסק, וי"ל דמעשה הפסק לדיבור לא הוי, אבל למעשה ההנחה מעשה הפסק. והוא מחודש ביותר.
ולמעשה האם יחזור ויברך בתפילין אם קרץ בין יד לראש, כתב כה"ח (ס"ק נ"ז) משם הרבה מהאחרונים דלא יברך אם רמז. וכ"כ בספר הזכרון למהר"י טייב (מערכת ר' אות ב') בהגהת הבן ואו"ח (אות י"א) ומאסף לכל המחנות (ס"ק ע"ד). וילקו"י ח"א (ס"ק כ"ב). אמנם הרב קהלות יעקב ח"ב (ס' תק"ב) כתב כשו"ת הלק"ט שאף יברך על של ראש, ובשיח הלכה (ס' כ"ה אות ס"ב), העיר שהמשנ"ב לא היה הלק"ט לפניו, כדמוכח בשעה"צ ס' רכ"ז ס"ק י' ושמוכח בשעה"צ ס' רכ"ז ס"ק י', ולפי זה יש לומר שיברך כהלק"ט, אבל מוכח מאדה"ז ס' י"ח י"ט כ' דלא מברך על קריצה ע"ש. אבל לכתחילה ודאי שאסור לקרוץ ואפילו לא לצורך מצוה, ולא כמש"כ מו"ז בילקו"י ח"א. [ותדע דיש ט"ס בהלק"ט וצ"ל אין].
ומו"א האריך בשיעור בזה בתחילת סימן רט, והביא כמה דוגמאות של הנידון אם מעשה הפסק. והוא שלא לתת לעני צדקה בין תפילין של יד לראש. ולא להוריד את השרוול בין יד לראש, אסור לשתות באמצע פסוקי דזמרה (וכן הוא ביב"א חלק ט כמדומני), לא לחייג לאדם עשירי שיבוא לתפלה [אך הוא גביל לתוריה?], לא לכתוב פסק הלכה לאדם ששואל באמצע פסוד"ז. הרב שדה הארץ דן לענין אם החל להדליק את נר השמש לפני נרות החנוכה, [ושם יש צד שהשמש הפך להיות נר העיקר.] ובסימן תלב מצינו מחלוקת אם הליכה הפסק, וכן בסימן ח סעיף יד ולדינא נפסק שאינו הפסק. וכן הגר"מ אליהו בשאלות ותשובות ברדיו אמר שחייבים לטעום קודם שיושב בקידוש של שבת, שהישיבה הפסק. אמנם יש לעיין קצת ולומר בדעת האר"י שצריך בדוקא לשתות בישיבה, ולכן אין המעשה נחשב להפסק, ואין הדברים ברורים בהבנת האר"י וע' בסידור הרש"ש.
וחשבתי שגם אין טוב להחמיר לעמוד בברכות של המגילה והשופר, שאז יש הפסק בזה שיושבים, והוא חומרא שבאה לידי קולא, ובמגילה יש פתרון מיד שהחזן יתחיל ויהי בימי, ואח"כ יחזור שוב.
עובדיה יוסף
בן הגר"י יוסף זצ"ל
♦ ♦ ♦