ואנכי עפר ואפר
אבות העולם תקנו מה שעוות אדם הראשון, שפגם נגד ד' יסודות, עפר אש רוח מים, באו אבות ותקנו. אברהם תיקן עפר, שנאמר (בראשית י"ח כ"ז) ואנכי עפר ואפר. יצחק תיקן אש שנאמר בעקידה (שם כ"ב ז') הנה האש. יעקב תיקן רוח שנאמר (שם ל"ב י"ז) ורֶוַח תשימו, אמרו בזוהר אל תקרי רֶוַח אלא רוּחַ. משה תיקן מים שנאמר (שמות ב' י') כי מן המים משיתהו. נמצא שהאבות תקנו מה שעוות אדם הראשון (ספר קול יעקב בשם הזהר[1]).והנה פסוק זה של "ואנכי עפר ואפר" מורה על גודל הענוה של אברהם אבינו. ומהי ענוה, כתב רש"י על הפסוק (במדבר י"ב ג') והאיש משה ענו מאד מכל האדם, "שפל וסבלן". ומדה זו שבחו רז"ל יותר משאר מדות, כדאיתא בע"ז כ: אחר שמנו מדות זהירות, זריזות, נקיות, פרישות, טהרה, יראת חטא, וקדושה, אמר רבי יהושע בן לוי, וענוה גדולה מכולן. וכתר הענווה עולה על כל מדות ומצות האמורות בתורה, כי כלל תיקוני התורה אינו אלא לתקן מדת הענוה (עמק המלך הקדמה ראשונה דף ט"ו ד"ה ועתה בני). וכ"כ הרמב"ן (באגרתו): הענוה היא מדה טובה מכל מדות טובות, שנאמר (משלי כ"ב ד') עקב ענוה יראת ה'. וכתב השל"ה: והנה משה רבינו ע"ה מבחר הנבראים אדון הנביאים ולא שבחו הכתוב רק במדת הענוה. וצריך לילך במדת הענוה עד קצה האחרון, כהא דתנן (אבות פ"ד מ"ד) מאד מאד מאוד הוי שפל רוח.
♦
כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד ע"ז ואינו קם בתחיית המתים
ודע שאין אדם חוטא אלא אם כן קדם לו הגאוה ורוחו גס עליו (מדרש תלפיות ענף בגדי כהונה, דף רל"ו ד"ה מצנפת). ובפרק קמא דסוטה דף ד:-ה: דברו רז"ל באריכות במדת ענוה וגאוה. ואמרו שם כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודה זרה, וכאילו כפר בעיקר. והטעם שכל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה, כתב במדרש תלפיות ענף גאוה (דף ש"מ) משום דסמא"ל שרו של עשו הנקרא אל זר (תהלים פ"א י') להכעיס את בוראו, מתלבש בגאות כדי להשתמש בשרביטו של מלך, כי הגאוה הוא לבושו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר (שם צ"ג א') ה' מלך גאות לבש, ונמצא שהמתגאה משתמש עצמו בשרביטו של מלך, היש עבודה זרה גדולה מזו, שתופס דרכי סמא"ל אל זר.גם אמרו שאינו קם בתחיית המתים[2]. והקשו בתוס': תימה אמאי לא חשיב האי במשנת חלקג. ונשארו בצ"ע. וראיתי תירוץ יפה בספר מדרש אליהו לר"א הכהן מאזמירד (בעל שבט מוסר) שכתב: בתחית[3][4]המתים הקב"ה יבנה הגופות מעפר דק רוחני, באופן שיהיה להם חוזק וקיום הרבה. ולא כמקודם, שבהיות עפר עכור ורעוע יסודם לא היה להם קיום הרבה. וזהו מה שאמרו רז"ל (סנהדרין צב.) צדיקים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיותן שוב אינן חוזרין לעפרן. ירצה לומר, לא יחזור לבנותם מעפרן אשר היו מקודם, עפר רעוע, שזהו היה סבת קלקולם והשחתתם ושובם אל עפר יחד, רק יבנה להם מעפר אחר רוחני באופן שיהיה להם קיום לעולם. וזהו מה שאמרו רז"ל כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער. רצו לרמוז, שלעולם יקום בתחית המתים אבל יקום ביסוד העפר הראשון יסוד רעוע. ואין עפרו הראשון ננער ממנו להחיותן לעולם אלא יחזור למות, על דרך (ישעיה ס"ה כ') הנער[5] בן מאה שנה ימות, שמדבר באומות העולם, גם זה שיש בו גסות הרוח יהיה כן, אבל שאר המתים שיקומו יהיו בכלל (שם כ"ה ח') בלע המות לנצח. ע"כ.
♦
העניו אין תפלתו נמאסת
עוד אמרו רז"ל (סוטה ה:) שהעניו כאילו הקריב כל הקרבנות כולם, ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת. והיינו כדאמרינן במגילה כט.[6] האי מאן דיהיר בעל מום הוא[7]. וכתב שם בבניהו, דבא ללמדנו שהתפלה פסולה כי תפלה במקום הקרבה ועבודה, ובעל מום פסול לעבודה. ע"כ. ונ"ל עוד י"ל תפלתו פסולה, כי כתיב ממעמקים קראתיך ה' ואמרינן בברכות י: לא יעמוד אדם במקום גבוה ומתפלל, והאי מאן דיהיר משים עצמו במקום גבוה.♦
נאסף בזמנו כאברהם אבינו
גם אמרו (סוטה ה.) כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף מתמעט. וכיון שבא לידנו נפרש המאמר, כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף מתמעט כו' ואם חוזר בו נאסף בזמנו כאברהם אבינו. ע"כ. וקשה טובא, דאברהם מת חמש שנים קודם זמנו[8] (ע' בראשית פרק ט"ו פסוק ט"ו רש"י ד"ה תקבר בשיבה טובה[9]).י ויש לפרש ע"פ מה שכתב הרב שפתי כהן פרשת ויחי (דף רכ"ב)[10] שאברהם נתן חמש שנים מחייו לדוד[11]. וא"כ באמת נאסף בזמנו כי לא חסר כלום ממנין שנותיו. (ותירוץ אחר נמצא בשפתי כהן פרשת חיי שרה[12].) אבל קשה, דדוד חי שבעים שנה, ובפרקי דרבי אליעזר פרק י"ט איתא: כי שמחתני ה' בפעלך (תהלים צ"ב ה') אמר אדם שמחני הקדוש ברוך הוא והכניסני בגן עדן, והראני ארבע מלכיות מושלין ואובדין, והראני דוד בן ישי מושל לעתיד לבא. ולקחתי משנותי שבעים שנה והוספתי על ימיו[13], שנאמר (תהלים ס"א ז') ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דר ודר. ע"כ. ולדעת הש"ך אברהם נתן ה' שנים לדוד, ויעקב נתן לו עשרים ושמונה שנה, ויוסף נתן לו שלושים ושבע שנים, סך הכל שבעים, וא"כ היה לו לחיות ק"מ שנה. ותירצו המפרשים שדוד המלך היה בחינת חי, וזהו סוד דוד מלך ישראל חי וקיים (ר"ה כה.) וכמו שאמרו ז"ל (ברכות ג:) שדוד היה מתנמנם כסוס, וכתב רש"י, כסוס הזה שאינו נרדם לעולם אלא מתנמנם ונעור תמיד. נמצא שלא ישן כלל כי שינה בחינת מיתה כמו שאמרו רז"ל (שם נז:) שינה אחד מששים למיתה. והענין הוא דשית נשמין חסר חד איהו רזא דחיי, מכאן ואילך טעים טעמא דמותא. ובגין כך אמרינן דוד מלך ישראל חי וקים, כי לא ישן מעולם שתין נשמין. (מדרש תלפיות ענף דוד, דף ת"נ בשם זהר). ומטעם זה כתב בספר זך ונקי[14] פרק א', סמא"ל היינו ס' מלא, רמז אם האדם ישן כל ס' נשמי במלואם כולם, מוכרח הוא לשלוט בו המות תמיד על ידי סמא"ל שממית וזהו סמא"ל שצרופו ס' מל"א. וא"כ שדוד לא ישן, כפליים חשב לו. ומצינו כעין זה בפרקי דר"א פרק מ"ח שפירש שם הפסוק (שמות י"ב מ') ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה[15], שכתב, מאתים ועשר ישבו ישראל במצרים[16], וחמש שנים עד שלא בא יעקב למצרים, נולדו לו שני שבטים ליוסף מנשה ואפרים, והם מן השבטים, שנאמר (בראשית מ"ח ה') אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, הרי מאתים וחמש עשרה שנה ימים ולילות, הרי ארבע מאות ושלשים שנה. ע"ש. וזה לשון החיד"א במדבר קדמות מערכת ד' אות ו': דוד המלך, אדה"ר נתן לו ע' שנה שחי תתק"ל והוה ליה לחיות אלף, והע' נתן לדוד. גם אמרו בזהר הקדוש ח"א דף קס"ח כי אברהם אע"ה נתן לדוד ע"ה ה' שנים ויעקב אבינו כ"ח שנה ויוסף הצדיק ל"ז שנה הם ע'. ויש לחקור דכבר אדה"ר נתן לו ע' שנה ואמאי הוצרכו האבות לתת לו עוד ע' שנה. ואם נתנו לו הוה ליה לחיות ק"מ והוא לא חי אלא ע' ותירצו המפרשים דע' שנה של אדה"ר כשחטא נפגמו ואינם מועילים לדוד הע"ה ולכן האבות ויוסף נתנו לו ע'. אי נמי שדוד הע"ה לא היה ישן כלל ולא טעם טעם מיתה ונמצא שחי ע' שנה מן הימים וע' שנים מהלילות. ע"כ.♦
ראויים היו יעקב ודוד להיות נולדים מיצחק
והנה בענין דוד מצינו כתב: ראוי יעקב ודוד להיות נולד מיצחק[17], אבל נתן הקב"ה עשו במקום דוד מפני קטרוג סמא"ל לפי שיצחק הוא פחד, ראש לכל הדינים, וכולן נכנעין תחתיו, ולא רצה סמאל וחיילותיו להיות משועבדין תחתיו. ולבסוף נתרצה כשאמרו לו חלק בבן הבכור שיצא מיצחק, זה עשו (גליא רזא[18]). ובזה יובן למה יעקב ודוד בבחינה אחת, שיעקב אבינו לא מת כאמרם רז"ל (תענית ה:) וכן דוד מלך ישראל חי וקים. וזה כדי לרמוז שיעקב ודוד היו ראוים לצאת מיצחק, ולכן לגלות כל זה עשאן כתאומים בזה דכשם שיעקב לא מת גם דוד חי וקים (מדרש תלפיות ענף דוד, דף תמ"ט ד"ה אך). וגם יעקב לא ישן שיתין נשמי (זך ונקי פרק א' דף ג').ובזה יובן בפרשת וישלח כשיעקב הלך לפגוש את עשו כתיב (בראשית ל"ב כ"ג) ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו. וכתב רש"י: ודינה היכן היתה נתנה בתבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו עיניו, ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם. ע"כ. ונ"ל בס"ד עמקת הדברים הוא שמצינו שדינה נתגלגל באביגיל כדאיתא במדרש תלפיות ענף אביגיל דף כ"ו ד"ה והנה, וז"ל, אביגיל היתה שורש דינה, הבאה משורש זוהמת הנחש, שהטיל בחוה, ולכן אותיות דינה הם אותיות נידה, כדברי הרב ז"ל בספר הגלגולים כו' ע"ש. ע"כ לענינו. ודע, שכתב בספר ילקוט דוד פרשת תולדות דף ק"ח ד"ה המרכבה, בשם גלי רזיאל, המרכבה הקדושה העליונה היתה צריכה להיות מן ד' רגלים, אברהם יצחק יעקב דוד, ואח"כ נתחלף יוסף בדוד. ויעקב ודוד היו ראוים לצאת מיצחק, ונתן הקב"ה עשו תחתיו (ע' בניהו סנהדרין קז. ד"ה אדמי ליה כו'). והטעם, כי סמאל שהיה מקטרג תמיד על יצחק גם בזמן העקידה שניצל יצחק. לפי שיצחק הוא פחד, ראש לכל הדינים, וכולן נכנעין תחתיו, ולא רצה סמאל וחיילותיו להיות משועבדין תחתיו. ולבסוף נתרצה כשאמרו לו חלק בבן הבכור שיצא מיצחק, זה עשו. ע"כ. ודע דבעשו כתיב (בראשית כ"ה כ"ה) ויצא הראשון אדמוני. ובדוד כתיב (שמואל א' ט"ז י"ב) והוא אדמוני[19]. וא"כ, ידע יעקב שדוד עתיד לינשא את אביגיל, וכיון דעשו במקום דוד קאי, חשב יעקב שמא הרשע יתן עיניו בדינה ואומר שלי היא, לכך טמנה. וענש כי שמא תחזירנו למוטב. ובזה יובן למה אביגיל נשא את נבל, דאיתא במדרש תלפיות שם, אביגיל היתה שורש דינה, הבאה משורש זוהמת הנחש, שהטיל בחוה, ולכן אותיות דינה הם אותיות נידה, כדברי הרב ז"ל בספר הגלגולים באופן שאביגיל שורש חוה ודוד שורש אדם הראשון, בסוד אדם דוד משיח. ונבל הוא שורש נחש, נבל הוא עדיין, ונבלה עמו, עומד במרדו הראשון, ולכן נקרא נבל, כי שם נבל מורה על המינות, כדכתיב (תהלים י"ד א') אמר נבל בלבו אין אלהים. ובהיות שורש מן הנחש, שהיה מין, כדברי חז"ל במדרש, הנחש מין היה, לכן נקרא נבל. ע"כ. וכיון דהוא עשו הוא אדום הוא סמא"ל הוא נחש הקדמוני כדברי מדרש אליהו דרוש א' דף ט'[20], ולזה היתה לעשו דמות נחש על יריכו, כמו שתרגם על יודע ציד (בראשית כ"ה כ"ז) נחשירכ"ן, עכשיו נשא אביגיל את נבל הנחש לתקן על שלא נשא דינה את עשו דהוא הנחש. והיינו דכתיב באביגיל (שמואל א' כ"ה כ') והיה היא רוכבת על החמור ויורדת בסתר ההר. דאף על גב דאנסה להלוך בחוץ להציל דוד מבוא בדמים כדאיתא במגילה יד. מ"מ עשה בצניעות לתקן על מה שיצא דינה לחוץ, כי כל כבודה בת מלך פנימה, ועשה זה בסתר והיינו בסתר ההר. והיינו על החמור. באה לתקן מעשה דינה עם שכם בן חמור (בראשית ל"ד ב') שיצא לחוץ שלא בצניעות. ומהאי טעמא נטלה דם והראותה לדוד, לומר שהיא נידה היא דינה, ועדיין בתיקון עומדת ואינו זמן לינשא את דוד. (וע"ע במדרש תלפיות שם ענף אביגיל).
♦
ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית גאוה
נחזור לעניינינו, והוא מדת ענוה, איתא בסוטה ה. תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית גאוה. ונ"ל לפרש בס"ד, כתיב (ויקרא ט' ז') ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח וגו', וכתב הרמב"ן בא"ד: בתורת כהנים נתעוררו רבותינו בזה ומשלו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שנשא אשה והיתה מתבישת מלפניו, נכנסה אצלה אחותה, אמרה לה, אחותי למה נכנסת לדבר זה, לא שתשמשי את המלך, הגיסי דעתך ובואי שמשי את המלך. כך אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי, למה נבחרת להיות כהן גדול, לא שתשרת לפני המקום, הגס דעתך ובוא ועבד עבודתך. ויש אומרים היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתירא ממנו. נכנס משה אצלו, אמר לו, אהרן אחי, לא תירא ממה שאתה מתירא, הגס דעתך ובא קרב אליו. לכך אמר קרב אל המזבח ויקרב אל המזבח, בזריזות. וטעם דבר זה כי בעבור שהיה אהרן קדוש ה' ואין בנפשו חטא זולתי מעשה העגל, היה החטא ההוא קבוע לו במחשבתו, כענין שנאמר (תהלים נ"א ה') וחטאתי נגדי תמיד, והיה נדמה לו כאלו צורת העגל שם מעכב בכפרותיו, ולכך אמר לו הגס דעתך, שלא יהיה שפל רוח כל כך, שכבר רצה אלהים את מעשיו. (ע"כ דברי הרמב"ן ז"ל השייכים לענייננו). מכל זה נמצא שיש שעות שטוב להיות קצת גאוה כדי לעבוד השם יתברך, ואל תהי עניו לומר "מי אנכי לעשות כן" אלא הגס דעתך ועבד השם. ונ"ל בס"ד כתיב (שם ח') ויקרב אהרן אל המזבח וישחט את עגל החטאת אשר לו. והיינו שגס דעתיו ועבד העבודה. והיינו פסוק ח' בפרשת שמיני. והיינו אחד משמונה בשמינית, שמינית רצה לומר פרשת שמיני, ופסוק שמונה שבו. היינו הגאוה שצריך ת"ח להיות בו.עוד יש לפרש בס"ד על פי מה שכתב הרב שפתי כהן פרשת שמיני (דף מ"ט ד"ה וישא אהרן), וז"ל: תמצא ביום זה שהוא יום השמיני שבעה קרבנות, עגל ואיל של אהרן ושעיר ועגל וכבש ושור ואיל של העם, כנגד שבעה ימים עליונים, וכנגד יום השמיני היה קרבנו בני אהרן, זהו שרמז אדם כי יקריב מכם קרבן, הראשון יהיה מכם, והיו שנים לפי שהיה דין ורחמים, והיה קרבנו של יום נדב נוטריקון דין בו, ואביהוא האב הוא רחמן, שנאמר (תהלים ק"ג י"ג) כרחם אב על בנים, והיא האש שנאמר (ויקרא י' ב') ותצא אש מלפני ה' מלפני לפנים הוא הדין שבא, אם כן שבעה קרבנות, ושני בני אהרן לפי שלא היו נשואים נחשבים כגוף אחד כל אחד חצי גוף, וכן אמר בזוהר (ח"ג נז:) הרי שמונה קרבנות. ע"כ. וכתב רבינו בחיי (ויקרא ט"ו ל"ג ד"ה אבל): מיתתן (של נדב ואביהו) היתה על שנכנסו למקדש בטומאה כו' ויש אומרים על שהיו עומדין בלא נשים שלא היו רוצין להינשא, והרבה היו עגונות שהיו ממתינות להם, והיו גסי הרוח ואומרים אחי אבינו מלך אבינו כהן גדול אחי אמנו נשיא ישראל אנו סגני כהנה, אי זו אשה הגונה לנו, ועל כן נענשו כו' ע"כ. נמצא שביום השמיני, הקרבן השמיני היה בני אהרן על שהיו גסי הרוח, ובאו כאן רז"ל להזהיר על זה לומר תלמיד חכם צריך שיהא בו, פירש, צריך שיהא בדעתו תמיד, אחד משמונה בשמינית, היינו מעשה נדב ואביהו כדי לפרוש ממדה מגונה זו, דפלוני כנדב ואביהו אתמהא (ע"פ ר"ה כה.) אשר עליהם נאמר (ויקרא י' ג') בקרובי אקדש, והיו גדולים ממשה ואהרן[21], ואף הם הצדיקים גמורים לא ראוי להם גאוה ק"ו לשאר תלמידי חכמים. ואמרו בגמרא תלמיד חכם, וכל שכן עם הארץ כי עם הארץ במה נתגאה, אבל תלמיד חכם יותר שאדם גדול בתורה יותר מתגאה כמו שכתוב מה"ר יהונתן ביערות דבש (חלק א' דרוש א' דף ה' ד"ה אך), לכן באו רז"ל להזיר על מדה רעה זו.
♦
אדם = אברהם דוד משה
גם איתא התם בסוטה: אדם ר"ת אפר דם מרה. נ"ל בס"ד אדם הוא ר"ת אברהם דוד משה[22], ומהם למד ענוה, כי "אפר" רמז לאברהם שאמר (בראשית י"ח כ"ז) ואנכי עפר ואפר. "דם" עם הכולל עולה מ"ה, רמז למשה שאמר (שמות ט"ז ז') ונחנו מה. "מרה" אותיות "רמה" דהוא תולעת רמז לדוד שאמר (תהלים כ"ב ז') ואנכי תולעת ולא איש.ובסנהדרין צח. איתא: אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל. ורמז לדבר דכתיב (ישעיה מ"א י"ד) אל תיראי תולעת יעקב. תולעת זו מדת ענוה כמו שאמר דוד (תהלים כ"ב ז') ואנכי תולעת ולא איש. וסמיך ליה (ישעיה שם) אני עזרתיך נאם ה' וגואלך קדוש ישראל.
♦
ענוה סגולה למציאת חן ולחכמה
ודע מה שכתב באור החיים הקדוש סוף פרשת בראשית: יש לך לדעת כי יש מצוה שתועלתה היא להמשיך חן על האדם, או בבחינת ג' או ד' מצוות ידועות, וה' לא הודיע תועליות המצוות לטעם שאמרו ז"ל (תנחומא, עקב) שירוצו כל העולם לתועליות, כו' ע"כ. והנה מקרא מלא הוא (משלי ג' ל"ד) ולענוים יתן חן. וכתב בספר ארך אפים לר"א יעלין (דף קנ"ח אות פ"א): הסבלנות יש בה סגולה גדולה ונפלאה למצוא על ידה חן בעיני השם. ואף מי שאינו שלם כל כך בעבודת השם יתברך, עם כל זה, אם יש בו מדת הסבלנות הוא חשוב למעלה לפני השם יתברך מאד מאד, ומטיב עמו כעם צדיקים השלמים. ע"כ. ודע שמדת הסבלנות כל כך יקרה, שמכל י"ג מדת של רחמים שהקב"ה נראה למשה, לא השתחווה אלא למדת ארך אפים (ע' סנהדרין קיא.). ואע"פ שאין כאן מקומו להאריך במדת הכעס, דע שכעס בא מגבהות הלב (ע' אור החיים בראשית פרק ד' פסוק ה' ד"ה ויחר לקין).גם ענוה סגולה לחכמה כדכתיב (איוב כ"ח י"ב) והחכמה מאין תמצא. ובזה תובן גמרא ברכות נה. א"ר יוחנן אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה. וקשה, דאותה חכמה תחלה מאיפה מגיעה לו, אבל יובן באידך דרבי יוחנן, דאיתא בסוטה כא: אמר רבי יוחנן אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר והחכמה מאין תמצא. וא"כ פשוט, רבי יוחנן לשיטתו, וקסבר שלקבל חכמה צריך להיות כמו אַיִן, וזהו עניו. עוד י"ל למי שיש יראה נותן חכמה כדכתיב (תהלים קי"א י') ראשית חכמה יראת ה', וכתיב (איוב כ"ח כ"ח) הן יראת ה' היא חכמה. ואז למי שיש חכמה מיראה הקב"ה נותן לו עוד חכמה. ובבן יהוידע ברכות מ. ד"ה בא וראה, בא"ד כתב וז"ל: כמו שכתב הרמ"א בפסוק (ויקרא כ"ו י"א) ולא תגעל נפשי אתכם. אם הם מלאים יראה מחזיקים חכמה, שיוכל להכניס בהם חכמה, ואם הם כלי ריקן מן היראה אינו מחזיק בתוכו חכמה. ע"כ. ומצאתי בע"ז כ: תוס' ד"ה ענוה מביאה לידי יראת חטא, שהביא מדרש (דרך ארץ רבה פ"ז): שלשה דברים שקולים זה כזה, יראת חטא חכמה ענוה. וכתב תוס' דלא סגיא להא בלא הא, יראה בלא חכמה וחכמה בלא יראה ושתיהם בלא ענוה וענוה בלא שתיהם. ע"כ. וא"כ מצינו יפה ששלשתן בחדא מחתא מחתינהו, והיכא דיש ענוה ויראה יש חכמה.
♦
העניו אין שולט בו עין הרע
גם אמרינן בע"ז יח: כל המתייהר נופל בגיהנם. ומי שיש לו ענוה באמת אפשר דאינו שולט בו עין הרע, כי כן ענוה גימטריא עין ואחד יותר, כי היא העולה עלי עין. ואין הס"מ יכול לקטרג עליו (דבש לפי מערכת ע' אות ה'). ואם נגזר עליו מיתה, על ידי הענוה מתבטלת הגזרה. וכן אם נגזר מיתת הבנים, על ידי הענוה מתבטלות הגזרות. על ידי הענוה נמחלים כל העונות (שם אות ב', בשם ארץ החיים). "קדוש" גימטריא שפל, שם רמז דעיקר הקדושה הוא שיהיה שפל (שם מערכת ק' אות י"ח). ורוב בעלי גאוה מתים בחצי ימיהם (יסוד יוסף פרק ז').ויש סגולות להשפיל גאוה, והם הפסוק "אם יעלה לשמים שיאו וראשו לעב יגיע" (איוב כ' ו') והפסוק "כי לא לעולם חסן ואם נזר לדוק ודור" (משלי כ"ז כ"ד) הם מסגלים לשבר את הגאוה (ספר המידות ערך גאוה אות מ'). וסגולה לגאוה שיסתכל על השמים (שם אות י"ט).
♦
ריח רע של בעל גאוה
ונסיים במעשה, הובא בקב הישר פרק ז' בשם ספר גבעת המורה, וז"ל: מעשה בחסיד אחד שהלך בדרך, ונזדמן שהלך עמו אליהו הנביא זכור לטוב, ופגעו בנבלה אחת משלכת בדרך, והיתה הנבלה מסרחת סרחון גדול, עד שהניח החסיד יד לחטמו מפני הסרחון. ואליהו הנביא הלך קרוב להנבלה, ולא חש כלל. עד דהוו אזלו, פגע בהם אדם אחד מרחוק שהלך לקראתם, והליכתו היה בגאוה, והיה מתפאר ומתיהר, ולמרחוק שם אליהו הנביא את ידו לחטמו. ושאל אותו החסיד, מדוע לא שם אדוני ידו על חטמו אצל הנבלה. והשיב לו אליהו הנביא, זה הסריח יותר מהנבלה, כי נבלה כיון שאדם נוגע בה, הוא טמא עד הערב, אבל הנוגע בזה האדם מקבל ממנו טמאות חמורות. ע"כ. וזהו מה שכתב הרב תורת חיים סנהדרין צג: (ד"ה רבא אמר דמורח ודאין) כל מצוה יש לה ריח טוב, וכל העושה מצוה אחת נשמתו קולטת הריח הטוב ההוא. וכשם שהמצות יש להן ריח טוב כך העבירות יש להן ריח רע ומסריחין. ולפי שאותו הריח הוא דק ורוחני מאוד ובא מדבר רוחני לכך אינו נרגש לחוש הריח בההוא עלמא כי אם בעולם הרוחני בגן עדן אז הנשמה טהורה ונהנית מאותו הריח ומתלבשת בו. ע"כ. ונראה לי דזהו ענין ראה ריח בני כריח שדה (בראשית כ"ז כ"ז).♦ ♦ ♦