בית ה' בשילה קיומו וחורבנו, ובדינא דבכל הרואה

צורת בניין הבית היריעות והחצר

תנן בזבחים (קי"ב:) באו לשילה נאסרו הבמות לא היה שם תקרה אלא בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן. ובגמ' (שם קי"ח.) מנה"מ א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כתוב אחד אומר ותביאהו בית ה' שילה וכתוב אחד אומר ויטש משכן שילה אהל שכן באדם וכתיב וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר הא כיצד לא היתה שם תקרה אלא אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן והיא היתה מנוחה. והיינו דלשון משכן משמע בניין ארעי ולשון בית משמע דבר קבע, ובע"כ דהיה חלקו ארעי וחלקו קבוע, והיינו במה דהיה בית של אבנים מלמטן ויריעות מלמעלן.
ובחזו"א (זבחים קמא מ"א ה') כתב הביאור בזה 'ולא הקימו קרשי המשכן משום דהכא היה קידוש המקום משא"כ בכל החניות לא נתקדש המקום אלא קדושת המשכן במקום חניתו.' ונראה דכוונתו היא דהא בכל החניות לא היה דין להקים את המשכן במקום מסוים, וכל קדושתו הייתה ע"י המשכן עצמו, ולהכי הוצרכו להמשכן. משא"כ בשילה, שהיה דין לבנות את המשכן דוקא שם, והייתה קדושתו ע"י המקום, דתו אי"צ להמשכן. לזה היו יכולים לבנות בית של אבנים.
ויל"ע מ"ט הייתה קדושה דוקא ע"י המשכן שבמדבר, ולא היו יכולים בכל מקום להקדיש בית של אבנים לזה. ותו יל"ע במה דמ"מ עדיין היו צריכים להיריעות למעלה, ולא היו יכולים לבנות את הגג ג"כ מאבנים. ויל"ע.
ולכאורה יש לומר בפשיטות דהעניין בזה הוא דמחד המשכן במדבר הרי היה ארעי לזמן המדבר גרידא [וכן המשכן בגלגל ובנוב ובגבעון], אבל בשילה הרי היה מעיקרא לזמן קבוע, שהרי שימש שס"ט שנים. אך מ"מ היה זה רק כ'מנוחה', כדתנן במתני' והיא היתה מנוחה, וכדילפינן בגמ' (שם קי"ט.) ת"ר כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אל המנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים. ולא נקבע כמקום לדורות כירושלים. ולהכי הייתה צורתו באופן זה שחלקו קבוע כבית וחלקו עראי כמשכן. אבל ביהמ"ק, שהיה קבוע לדורות, היה כולו מאבנים. וק"ל.
ולכאורה כיון דהיה המשכן בית של אבנים, א"כ לא היו בו דיני העמודים וציפויים וכו' כמו במדבר, אך מ"מ היריעות דלמעלן לכאורה הוו כדין היריעות שהיה במשכן במדבר^[1]. ועי' ברמב"ם ריש הל' בית הבחירה שכתב 'ופרשו יריעות המשכן עליו'. ויל"ע אי בהכרח דנשתמשו באותן יריעות עצמן, או דרק דינו היה בצורת היריעות שהיה במשכן^[2].
ושו"מ ברבינו ירוחם (תולדות נתיב ז' ח"ג) שכתב 'באו לשילה ובנו שם בית אבנים ופרשו יריעות העזים משכן עליו בלי תחרה.' ונראה דלא היה דינו כיריעות המשכן דמדבר [ומ"מ בשאר חניות לא אשכחן חילוק מהמשכן דמשה לכל דיניו]. ויל"ע.
ויל"ע בדין חצר המשכן, ולכאו' ג"כ לא הייתה כדין עמודי החצר, אלא הייתה עשויה מאבנים. ותו לא הייתה בצורת עמודים אלא בניין רצוף, ורק השיעור וכדו' היה לכאורה כמו במשכן וכנ"ל^[3]. ויל"ע.
והנה איתא בסוטה (ט.), והוא מהתוספתא דסוטה (י"ג א'), דמשנבנה בית ראשון נגנז אוהל מועד ונגנז עמו קרסיו קרשיו ובריחיו ועמודיו ואדניו. ונראה דעד בניין הבית לא נגנז המשכן, אך בהכרח לא נשתמשו בכ"ז בשילה, שהרי היה בניין של אבנים. ולא משום הצורך למשכן שילה לא נגנז, אלא נראה דנצרך להשתמש בו בנוב וגבעון, ולהכי לא נגנז מעיקרא. וכ"כ בחזו"א (שם). ולכאורה יתכן ג"כ דמעיקרא גנזו את המשכן, ואח"כ הוציאוהו מגניזתו, שהרי לא ידעו בתחילה שיחרב משכן שילה ויעבור המשכן לנוב ולגבעון.
ובירושלמי מגילה (א' י"ב) איתא א"ר זעירה ובלבד י' טפחים כבנין הבית והא כשם שהיה אהל מועד נטוי כך אהל שבשילה נטוי א"ר יוסי רבי בון קרסיו קרשיו בריחיו ועמודיו ואדניו והיו הקרסים נראין מתוכו ככוכבים ברקיע. ומבואר דשפיר עמד המשכן כצורתו אף בשילה, ורק דלא עמד ע"ג קרקע, אלא עמד ע"ג גובה י"ט של אבנים, ונמצא שהיה גבוה יותר מהמשכן במדבר. ולפי"ז ניחא מה שנגנז כ"ז רק בבנין הבית [ובלא"ה נתבאר דנשתמשו בו לנוב וגבעון]. ולפי"ז יתכן דחצר המשכן הייתה ממש כחצר המשכן שבמדבר ולא הייתה עשויה כלל מאבנים.
♦

חורבן שילה

הנה נזכר בכ"מ עניין חורבן שילה, וכמ"ש (תהילים ע"ח) 'ויטש משכן שלו אהל שכן באדם' 'וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר'. וכן איתא בזבחים (קי"ח:) תנא כשמת עלי הכהן חרבה שילה ובאו לנוב. ויל"ע בעיקר חורבן משכן שילה אי נסתלקה שכינה משילה לאחר שניטל ממנו הארון ומת עלי, או שהפלשתים החריבו את הבית עצמו.
ובמקרא לא נזכר שנחרבה שילה עצמה אלא נזכר רק מה דעלי מת כששמע שנשבה ארון האלקים ותו לא.
אמנם בכמה מקומות משמע שאכן נחרב הבית עצמו. עי' ירמיהו ז' י"ב 'כי לכו נא אל מקומי אשר בשילו אשר שכנתי שמי שם בראשונה וראו את אשר עשיתי לו מפני רעת עמי ישראל.' וכ"ה שם כ"ו ו' 'ונתתי את הבית הזה כשלה'. אמנם יתכן דלא משתעי בעיקר חורבן הבית אלא במה שפסקה השכינה, וע"ז מזהירם הנביא דכמו דפסקה שכינה בשילה כך יתכן שיהיה ג"כ בביהמ"ק, דע"ז נשענו ישראל באומרם כי בטחון הבית מוחלט [וע"ז אמרו היכל ה' וגו']. ותו אמר להם הנביא דיתכן סילוק השכינה ואין הכרח לקיום הבית שיהיה קיים לנצח. ואף דמעיקרא עמד הבית בשילה להיות זמני ולא קבוע לעולם, מ"מ הא עמד להיות המשכו בירושלים ולא להפסיק נ"ז שנה בנוב וגבעון.
ועי' רש"י במדבר (כ"ד ה') מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל מה טובו אהל שילה ובית עולמים בישובן שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליהם משכנותיך אף כשהן חרבין לפי שהן משכון עליכם וחורבנן כפרה על הנפשות^[4] שנאמר כלה ה' את חמתו (איכה ד יא) ובמה כלה ויצת אש בציון. ומבואר דשילה ג"כ הוי חורבנה כמשכון לישראל. ובפשטות אכתי י"ל דעיקר המשכון הוא בהפסקת השראת השכינה, ולא שנחרב הבית עצמו [עד בניית ביהמ"ק]. אך אכתי משמע קצת דשילה עצמה נחרבה כמו ביהמ"ק, שהרי הזכיר גבי ביהמ"ק לשריפת ביהמ"ק, ומשמע דזה ג"כ היה בשילה.
וכ"נ ברש"י תהילים (ע"ד ח') אמרו בלבם נינם יחד נינם מושליהם כו' כל מושליהם מחשבה א' להם הראשונים כאחרונים להזדווג לפטרונם של ישראל תחלה ואח"כ יזדווגו להם ותדע שהרי שרפו כל מועדי אל שהיו בארץ כל בתי וועד שלו פלשתים החריבו שילה נבכדנאצר החריב בית ראשון ואחרים החריבו בית שני. ומשמע דשפיר החריבו הפלשתים את שילה עצמה.
ובבראשית רבה (נ"ד ד') איתא 'אתה נתת לו ז' כבשות בלי רצוני כנגד כן בניו מחריבין מבניך ז' משכנות ואלו הן אוהל מועד וגלגל נוב וגבעון ושילה ובית עולמים תרין'. ומבואר להדיא דהפלשתים החריבו את שילה. אך לכאו' כ"ד המדרש צ"ב רב, דאהל מועד לא חרב כלל וכן הגלגל וגבעון, ונוב חרב ע"י שאול. ואף ביהמ"ק לא חרב ע"י הפלשתים. ועיי"ש ברד"ל במ"ש בזה.
ובמגילה ט"ז: איתא דבכה בנימין על צוארי יוסף על חורבן שילה שקיים בנחלת יוסף. וביומא ט. איתא אריו"ח בן תורתא מפני מה חרבה שילה מפני שהיו בה שני דברים גלוי עריות ובזיון קדשים. ובחי' מהר"צ חיות במגילה (שם) נתקשה בעיקר עניין חורבן שילה, שהרי מעיקרא היה המשכן צריך להיות קיים בשילה רק לשעה ואח"כ לעבור לבית עולמים שבירושלים. וכתב דהא דאיתא ביומא מפני מה חרבה שילה לק"מ מיירי בחורבן העיר שילה ולא בחורבן המשכן הוא. ולכאו' זה דוחק, ואף לא נזכר דהעיר שילה עצמה נחרבה. ומה שאחיה השילוני בא משילה אי"ז מכריח דלא חרבה, דיתכן דנתיישבה אח"כ.
ובפשטות י"ל דמ"מ כיון שלא עבר המשכן משילה לירושלים אלא נחרב נ"ז שנה קודם זמנו, הרי שפיר חשיב חורבן שילה, וע"ז בכה בנימין על צווארי יוסף. ומה שנענשו בזה הוא כדאיתא ביומא משום ג"ע ובזיון קדשים. ואכן אין מוכח מהא ג"כ דהיה החורבן באופן של שריפה וכדו' ולא שפסקה שכינה משם גרידא וכנ"ל.
ובחזו"א (שם ס"ק י"ח) צידד דשילה עצמה לא נחרבה, אלא אחר מיתת עלי הועתק המקום משילה לנוב. וכ"כ בשו"ת חת"ס יו"ד רס"ד דנראה דלא חרבה שילה אלא נשבה הארון ותו נתחללה קדושתו מה"ט. וכתב להוכיח מהא דכשפקע קדושתו הותר לכל לנתצו ולעשות מה שירצו, וליכא לדיני הקדושה בו עיי"ש. [ויתכן דלפי"ז חשיב דפלשתים החריבו את שילה במה שלקחו את הארון.]
ואכן עי' בירושלמי שם במגילה דדין איסור הבמות בשילה תליא בקיום הארון שם, כדאיתא התם ר' יסא בשם ר' יוחנן זה סימן כל זמן שהארון מבפנים הבמות אסורות יצא הבמות מותרות. ומבואר דעיקר קדושתו כמקדש הוא משום קיום הארון בתוכו. ואי"ז כביהמ"ק, דבבית שני לא היה ארון והיה בקדושתו. וכן במאירי מגילה (ט:) כתב בביאור החילוק בין שילה לגלגל ונוב וגבעון, כיון דרק בשילה היה הארון בקביעות יעו"ש [וכעי"ז איתא בתוספתא זבחים י"ג ח'], ותו מה"ט כשנסתלק הארון בטלה קדושתו.
ועיי"ש בירושלמי עוד ר' זעירא בעא קומי ר' יסא אפי' לשעה כגון ההיא דעלי. והיינו דמספק"ל בשעה שנסתלק הארון לשעה אי ג"כ הותרו הבמות, או דוקא היכי דנסתלק הארון בקביעות בטלה קדושתו. ולא איפשטא. ויל"ע אי הוי בעיא רק לדין היתר במות, או דה"נ מספק"ל בכל דיני שילה ובעיקר קדושת המקום אי תליא בכל שעה ושעה בקיום הארון. ויש לעיין בדין אכילה בכל הרואה ובדיני שלשה מחנות לסילוק הטמאים בכה"ג.
ובמשך חכמה (דברים י"ב ח') נקט בפשיטות דתליא במציאות הארון במשכן בכל שעה ושעה. וביאר בזה הא דכתיב (שופטים ב' ה') דהקריבו קרבנות בבוכים אחר מות יהושע וקודם מות יהושע הביאו את הארון לשכם כמ"ש רש"י יהושע כ"ד כ"ו, ותו היה היתר במות בזמן זה. וכן ביאר בזה הא דכתיב במלחמת ישראל ובנימין (שופטים כ') שהקריבו קרבנות בבית אל. וע"כ כיון דהארון יצא משילה, כמ"ש שם (כ"ו). ובסו"ד הביא לבעיא דהירושלמי הנ"ל וכתב דצ"ל דדוקא כשיצא למלחמה שלא נח בשום מקום שפיר בעי אם הבמות מותרין, מה שאין כן כשנח בשכם ונח בבית אל [ויש לעי' בכה"ג בכל דיני שילה וכנ"ל].
ובעיקר עניין חורבן שילה יש לציין דבתוס' זבחים ס: כתבו דאף למ"ד קדושה ראשונה בטלה בחורבן הבית היינו דוקא קדושת המקדש ולא קדושת הארץ, וכמו דלא בטלה קדושת הארץ בחורבן שילה. ומבואר דיש להשוות את חורבן שילה לחורבן ביהמ"ק כלפי ארץ ישראל. ובחי' הגרי"ז הקשה דהא כל קדושת שילה מעיקרא היתה לשעה גרידא, ומ"ט תיבטל קדושת הארץ בחורבנה.
ולכאו' כוונת התוס' היא דהא היה אפ"ל דאף דמעיקרא כשבאו לארץ לא נבנה ביהמ"ק, מ"מ לאחר בנין הבית קדושת הארץ תליא בבית. ולזה ס"ל דא"כ ה"נ תליא בשילה ולאו דוקא בביהמ"ק, דנהי דשילה הוי בית זמני, מ"מ היה זמני עד בניין הבית, וכל שחרב קודם בניין הבית נימא דבזמן זה תבטל קדושת הבית. ובע"כ דלא תליא קדושת הארץ בזה. וק"ל.
והנה אף שעיקר דיני המשכן פקעו לאחר חורבנו, אכתי יש לעיין אם מ"מ יש מעליותא בהמקום אף לאחר חורבנו או לאו. וכהיום יש מקום שמיוחס כמקום המשכן בשילה, אך אין ראיות ברורות לזיהויו שם ויש שפקפקו בזה, וישנם רבים אשר באים להתפלל שם.
ובכפתור ופרח (פרק י"א) כתב על עצמו שהיה בשילה. ועיי"ש שציין 'עוד היום שם כיפה קורין לה קובה אל סכינה וסמוך לה מקום קורין לו מאידא בני ישראל כלומר לוחות'. וכתב בסו"ד 'וכן ראוי לסבב ולבקר אותם המקומות הקדושים אף בזמן הזה שאין ספק שיש לעולם בהן ממין קדושתן הראשונה וכדאמרינן'. ועיי"ש עוד שכתב שהיה ליד קבר יוסף בשכם, וכתב 'ואל זה השדה שבו יוסף ע"ה מיום שעמדתי על חקירת ארץ ישראל מנעתי רגלי מלהכנס שם ומרובעו בו גדוד באבנים וזה מפני הקדושה שהרי היה שם מזבח'. ולכאורה א"כ כ"ש דכ"ה גבי שילה, דנשאר מקדושת המקום אף שלא היה שם אלא לשעה.
וע"ע בבית אלוקים למבי"ט שער היסודות פרק ס"א, שכתב 'והנכון כי בזמן היתר הבמות להקריב קרבנות נדבה המקום שנתקדש לבמה והקריבו בו היו מתפללים שם והיה נשאר המקום ההוא מקודש והיו בונים בית הכנסת לרבים וכשנבנה בית עולמים שנאסר הבמות היו מתפללים ג"כ באותם המקומות והיו משלמים בשפתותם תפלות ותהלות לאל במקום הפרים והכבשים שנקרבו שם' יעו"ש בכ"ד. ומבואר ג"כ דיש ממעלת המקום דשילה ואף בנוב וגבעון לאחר שנבנה הבית. ומבואר בדבריו שיש ג"כ עניין ונשלמה פרים שפתינו בזה ואף בזמן קיום הבית.
♦

בדין היתר הבמות בין שילה לירושלים

הנה לאחר שחרב שילה הותרו הבמות עד בניין הבית, וכדתנן שם באו לנוב וגבעון וכו' מנה"מ דת"ר כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אל המנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים למה חלקן כדי ליתן היתר בין זה לזה. ומבואר דבעי ילפותא מקרא להיתר הבמות בין שילה לירושלים. ואף דלא היה מוכרע שיחרב, מ"מ קמ"ל קרא הדין אי יארע כן, וכן אירע לבסוף בחטאינו. וכן נפק"מ בדליכא ארון.
ויל"ע אי ס"ד דאסור משום קיום המשכן בנוב וגבעון, ועיקר קיום המשכן הוא טעם לאיסור הבמות, ואף דהיה רק כבמה גדולה. או דס"ד דאיכא לבחירת שילה עד לבניית ביהמ"ק בירושלים, וכמו דנאסרו הבמות בזמן שילה, ה"נ יאסרו השתא. ואף דפשיט"ל דבמה גדולה שרי לבנות אחר חורבן שילה, משא"כ אחר חורבן ירושלים.
ובקר"א מבואר דס"ד דייאסר משום נוב וגבעון, אך בכתבי הגרי"ז איתא דס"ד דיאסר משום שילה, יעו"ש^[5].
ובחזו"א (שם י"ח) נראה דאדרבה, כיון דנבנית שילה איכא איסור במות לעולם, ובעינן קרא להיתר דבמות, אף שלא משום דאיכא השתא לקדושת בית זה או אחר. אך הקשה דכ"ז ניחא לדעת התוס' זבחים ס"א דאף למ"ד דבטלה קדושת הבית אכתי איכא איסור במות, אך לדעת רש"י דליכא איסור במות כל דליכא קדושה, צל"ע מ"ט מסברא ס"ל דאיכא איסור במות אחר חורבן שילה, ומ"ש מאחר חורבן ירושלים. וכתב שם דצ"ל דס"ד דאכתי איכא לקדושה דשילה עד בניית ירושלים, יעו"ש.
ועי' ג"כ רש"י ד"ה א"ה (וקאי אפירכא דר"ל לריו"ח) אי הכי דשעת היתר הואי נייתי נמי מעשר שני לנוב וגבעון שהרי נסתלקו כל קדושת שילה ומאי טעם לא תנן במתני' לאוכלו שם. ומבואר דילפינן מהאי קרא דהיתר במות להא דנסתלקה כל קדושת שילה, ולהס"ד היתה אכתי לקדושת שילה ולא בטלה, ולהכי ס"ד דיהיה איסור במות.
ועי' דנראה דק"ל בדין מע"ש בכל ערי ישראל כיון דבטלה קדושת שילה דתו ליהוי בנוב וגבעון, אך אי לא בטלה קדושת שילה לא ק"ל. וצ"ב, דא"כ יאכל דוקא בשילה. ומבואר דס"ד דיהיה דין שילה רק לגבי שלא תהיה קדושת המשכן בנוב וגבעון לגבי מע"ש [וכמו דס"ד דאיכא איסור במות ומ"מ מותר להקים לבמה גדולה דנוב וגבעון]. ועי' בכתבי הגרי"ז שכתב דס"ד דיש לבחירת המקום דשילה בלא קדושה. אך ברש"י נראה דס"ד דיש לקדושת המקום בשילה. ועי'.
והנה בגמ' שם (קי"ח:) איתא דאהל מועד שבנוב וגבעון חמשים ויליף לה מדכתיב ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה וינהו כל בית ישראל אחרי ה' הני עשרים שנה וכו' ושבע דדוד דכתיב והימים אשר מלך דוד על ישראל מ' שנה בחברון מלך ז' שנים וגו' ובשלמה כתיב ויחל לבנותו בשנת ארבע למלכותו^[6].
ויש לעיין במה דחשבון השנים הוא עד תחילת בניית בית ראשון ולא עד השלמת בניין הבית. דלכאו' עד השלמת הבית היה הבית בגבעון, וכתיב (מלכים א' ו' ל"ח) דבנה את הבית שבע שנים. ואכן בסד"ע (פרק י"ד) איתא דהיו בגבעון חמישים שנה, וכתב הגר"א דכולל לשנים שבנו את הבית (וצ"ל דהיו מקוטעות ולהכי הוי נ' שנה ולא נ"א שנה). אך בבבלי מבואר דהיה עד שנת ד' לשלמה, וצ"ב. [ועי' בדרך חכמה סקי"ז שכתב דהיינו עד חנוכת הבית, וצ"ב.]
ובמלבי"ם (מלכים א' פ"ג ד') כתב דעד גמר בניית המשכן לקח שלמה עמו את המשכן מגבעון לירושלים. ולפי"ז י"ל דלהכי מחשיב רק נ"ד שנה בגבעון ולא נ' שנה כסד"ע. ויש לעיין לפי"ז בדין המשכן בשנים אלו שהיה בירושלים, אי היה כדין במה גדולה או כתחילת המקדש. ויל"ע אי היה אז איסור במות. וצל"ע.
♦

בעניין עליה לרגל בשילה

יש לעיין אם היה חיוב עליה לרגל בימי שילה או לאו. ובפשטות נראה דכיון דהיה שם בית לה' יש חיוב עליה לשם.
ובחגיגה ו. איתא דאלקנה עלה לרגל לשילה, וילפינן לדיני עליה לרגל מיניה. ומשמע דהיה מדין עליה לרגל, ורק דהעם נתרשלו בזה והוא חזר וחידש לזה^[7].
ובתנדב"א ט' איתא דהיה אלקנה עולה ארבעה פעמים בשנה שלשה מן התורה ואחת שקיבל עליו. ונראה להדיא דג' פעמים היה חיוב לעלות מן התורה, ואולי כוונתו דעלה בזמן שע"פ התורה יש לעלות לרגל בעלמא. [ובשיח יצחק בחגיגה שם כתב דלישנא דקרא (שמואל-א' א' ז') דעלה 'שנה בשנה' משמע דעלה פעם א' בשנה.]
וברמב"ם ריש הל' בה"ב כתב מ"ע לבנות בית לה' לעלות לרגל. ותו כתב לכל הסדר מהמשכן במדבר עד הגלגל. ונראה מדבריו דנתקיים כן בכל הבתים שבנו ישראל, ואף בגלגל ונוב וגבעון היה לדין זה. וכתב בקרן אורה דנראה דעלו לרגל בכל המקומות. ובשו"ת מהרצ"ח סימן ז' כתב דבשילה היה חיוב עליה לרגל כמבואר גבי אלקנה, ועיי"ש במה שנסתפק גבי נוב וגבעון יעו"ש.
♦

בעניין אכילת קק"ל ומע"ש בכל הרואה

א. הנה מקום אכילת קדשים קלים ומע"ש בזמן משכן שילה תנן שם בזבחים דהוא 'בכל הרואה'. ובגמ' (קי"ח) איתא כמה מקורות לדין זה.
א' א"ר אושעיא דאמר קרא השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה בכל מקום אשר תראה אי אתה מעלה אבל אתה אוכל בכל מקום שאתה רואה. והיינו דמפרש 'אשר תראה' שלא מל' רצון אלא מלשון ראיה, דדוקא דין עליה והקרבה הוי במקום המשכן והאכילה הוי בכל הרואה
ב' רבי אבדימי בר חסא אמר אמר קרא ולו תאנת שילה מקום שכל הרואה אותו מתאנח עליו על אכילת קדשים שלו. ופרש"י לשון תאניה ואניה שהיו מתאנחין ורואין שמשם היו זוכרין אכילת קדשים שהיתה במקום מראיתו. ועי', דאימת נאנחו ע"ז, דלאחר שנבנה הבית לכאו' אין להיאנח על אכילת קדשים דשילה, דהא אדרבה איכא למנוחה. ולאחר שנחרב הבית, לכאורה האנחה הויא על חורבן הבית ולא על חורבן שילה. ולכאורה צ"ל דקאי באותם נ"ז שנה שבין שילה לירושלים, ואף דהייתה במה גדולה, מ"מ לא היה משכן, וע"ז נאנח. אך יל"ע דהא בעיקר האי קרא כתב רש"י חפשתיו ולא מצאתיו במקרא אבל מצאתיו מזרחה תאנת שילה (יהושע טז). וצל"ע במה דהכי קרי ליה בזמן יהושע דהיה שילה בתחילת בנייתו [ויהושע כתב ספרו ב"ב י"ד:] ע"ש אותם נ"ז שנה^[8].
ג' רבי אבהו אמר אמר קרא בן פרת יוסף בן פרת עלי עין עין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלו תזכה ותאכל כמלא עיניה. ואף דהא כל ישראל אכלו התם ולא רק יוסף, מ"מ כיון דהוי בנחלת יוסף חשיב דמישך שייך לזכותו.
ד' רבי יוסי ברבי חנינא אמר ורצון שוכני סנה עין שלא רצתה ליהנות מדבר שאינו שלו תזכה ותאכל בין השנואין. ופרש"י שילה קדשיו נאכלין אף בגבולי שאר שבטים ששנאוהו. והיינו דאף נחלת שאר שבטים הוי בכלל כל הרואה. ומבואר דמ"מ מתייחסת האכילה ליוסף. ואף דכל ישראל היו אוכלים שם ואף לא היה זה דוקא בחלקו, מ"מ חיבת אכילה דיוסף, מכיון דתליא בראיה דשילה שהיא בנחלת יוסף. ואף דשילה היתה בגבול נחלת יוסף ובנימין, ובנימין לא שנא את יוסף, מ"מ נראה ג"כ ממקום נחלת שאר שבטים ששנאוהו.
ולו"ד רש"י היה יתכן לומר דאמר אדרבה דתאכל בין השנואים דיבואו כל ישראל לאכול קדשים עם יוסף, מכיון דהאכילה הויא בנחלת יוסף. והיינו דמלוא עיניו דשילה הוא בנחלת יוסף. וילפינן מהא לדין בכל הרואה, כיון דהמשכן עצמו היה בנחלת בנימין. ותו אי לאו האי קרא לא הייתה אכילה גבי יוסף, ומהא דאחיו אכלו עמו בהכרח דאכלו בנחלתו. [או דהיו אוכלים רק במשכן שהוא כמקום לעצמו ולא בין אנשי שבט יוסף בבתיהם וכדו'.]
ועי' ג"כ בירושלמי (שם) רבי יונה ר' אבהו בשם ר' יוסי בן חנינה [דברים לג טז] ורצון שוכני סנה קדשים המרצין נאכלין בחלקו של יוסף. ומבואר דעיקר האכילה הויא בחלקו של יוסף, ולא נאכל בנחלת שאר שבטים. ושמא מ"מ עיקר האכילה מתייחסת ליוסף, וכדילפינן לה מקרא דעין שלא רצתה ליהנות כו', וכדלעיל.
♦

אי תליא בראיה משילה או את שילה ואי תליא בראיית העיר או המשכן

ב. והנה בעיקר הדין אכילה בכל הרואה כתב רש"י 'בכל הרואה במקום שרואין משם את שילה', וכ"כ ברגמ"ה בתמורה כ"א: 'כל מקום שרואה משם את ירושלים' (גבי מה דבעי למימר התם דליהוי בירושלים ג"כ לדין כל הרואה). אמנם רש"י בתמורה 'כתב בכל הרואה בכל מקום שיוכל לראותו העומד בירושלים'. וכ"כ בר"ח מגילה ט: פי' הרואה העומד בשילה כל מקום שרואה מלא עיניו מותר לו לאכול קדשים קלים ומע"ש. והיינו דנחלקו אי דין הרואה הוא במקום שנראה משילה או במקום שרואים משם את שילה. ולכאורה לכו"ע גדר הדין הוא טפילות לשילה, ורק דפליגי אי תליא בראיה משילה או לראיה שרואה את שילה.
ובדברי רש"י נראה דתליא בראיית העיר שילה ולא בראיית מקום המשכן. וכ"כ הרמב"ם בפיה"מ מגילה פ"א. אמנם בירושלמי במגילה (פ"א הי"ב) איתא רבי שמעון בן מיישא בעי קומי רבי לעזר מהו הרואה שילה או שילה ומשכן שילה א"ל שילה ומשכן שילה. ומבואר דתליא ג"כ במשכן שילה. וכ"כ הרמב"ם בפיה"מ בזבחים דתליא בראית המשכן, ודלא כמ"ש במגילה. ובירושלמי משמע דלא סגי בראיית המשכן גרידא, אלא דתליא ג"כ ברואה את העיר שילה. ויל"ע למ"ל לראות את שניהם, ואף לכאורה משכן שילה הוי בכלל שילה^[9]. ^[10]
ולכאורה יש מקום לתלות להאי מילתא בקראי הנ"ל, דלמה דיליף רב אושעיא מדכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה בכל מקום אשר תראה אי אתה מעלה אבל אתה אוכל בכל מקום שאתה רואה משמע דתליא בראייה משילה ולא במה שרואה את שילה, דאשר תראה קאי על 'המקום'. וכן נראה דס"ד דאכילה ג"כ הויא במקום ההקרבה, דהיינו במשכן, וקמ"ל דנאכל בכל הרואה. ומשמע לפי"ז דתו קמ"ל דמהני ראיה מהמשכן ולא מכל שילה. וצל"ע.
ולמה דיליף רבי אבדימי בר חסא מדכתיב ולו תאנת שילה מקום שכל הרואה אותו מתאנח עליו על אכילת קדשים שלו משמע איפכא, דתליא במקום שרואה משם את שילה, דהא קרא קאמר דכל הרואה את שילה נאנח דבמקום זה אכלו קדשים. וכן משמע דתליא בעיר שילה ולא במשכן, דהא האי קרא נאמר ביהושע כלפי העיר שילה ולא כלפי המשכן.
ולמה דיליף רבי אבהו מדכתיב בן פרת יוסף בן פרת עלי עין עין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלו תזכה ותאכל כמלא עיניה משמע ג"כ דתליא במקום הנראה משילה, דהיינו מלוא עיניה, ולא ממקום שרואים את שילה, ומשמע ג"כ דתליא בעיר שילה ולא במשכן, דהא המשכן היה ג"כ בנחלת בנימין, כדאיתא שם בזבחים, והעיר שילה היתה בהר אפרים בנחלת יוסף.
ולמה דיליף רבי יוסי ברבי חנינא מדכתיב ורצון שוכני סנה עין שלא רצתה ליהנות מדבר שאינו שלו תזכה ותאכל בין השנואין. לכאורה אין הכרח במה תליא מילתא. ואף למה שכתב רש"י שנאכל בנחלת שאר שבטים, יתכן דאף מנחלת שאר השבטים ראו את המשכן ואת העיר. אך קצת משמע ממה דחשיב דיוסף אוכל בין שאר השבטים, והיינו דמתייחס הדבר ליוסף, דתליא בראיית העיר שילה שהיתה בנחלת יוסף ולא תליא במשכן. ואינו מוכרח.
♦

עוד פרטי דינים בצורת הראיה (זבחים קי"ח:)

ג. תנא רואה שאמרו רואה כולו ולא המפסיק בינו לבינו. והיינו דאם יש הפסק בין שילה לאותו מקום, אף שבלא אותו הפסק היה נראה, מ"מ כיון דהשתא אינו נראה אין נאכלים שם קדשים. ולכאו' אם הוא הפסק של הר וכדו', ודאי לא ס"ד דחשיב רואה, אלא משמע שאפילו הפסק של דבר בנוי וכדו' ג"כ הוי הפסק לגבי זה. ולכאורה לאו מדין הפסק הוא, אלא דסו"ס אינו נראה משם בין אי תליא בראיה משילה בין אי תליא בראיה שרואה את שילה. וק"ל.
ובגליון הובא מספרים ישנים דתרי מילי נינהו, חדא דרואה ותו דאין הפסק. ובקה"י פסחים ס"ב כתב דהיינו דאי יש הפסק מחיצה אין נאכל שם אף דנראה, ואי אין נראה אין נאכל אף בלא הפסק מחיצה. וצ"ב, דאי תליא בראיית מקום המשכן, בע"כ איכא מחיצה. וכן אי תליא בשילה, הא התוס' שבועות ט"ו: כתבו שהייתה בשילה חומה, וא"כ לעולם יש מחיצה ולא שייך לאכול חוצה לה. וכן אי איכא דין הרואה בגבעון, התם ודאי הויא חומה. וכן ס"ד בתמורה דליהוי האי דינא בירושלים, אף דהיא מוקפת חומה.
ואולי י"ל דהפסק דהכא אי"ז בהפסק מחיצה, אלא דאם יש שטח שאין רואים משם את שילה אך לאחריו יש הר וכדו' ורואים משם את שילה, אין אוכלין שם, כיון דיש הפסק של מקום שאין נאכלים שם קדשים. דעניין בכל הרואה הוא בטפלות לשילה, וכל שיש הפסק מקום הרי מגרע להטפלות לשילה. וע"ז קאמר דאיכא הפסק ביניהם. אך לגי' דילן אכתי י"ל דדבר המפסיק היינו דבר המסתיר וכנ"ל. וק"ל.
והנה בגמ' שם איתא א"ל רבי שמעון בן אליקום לר' אלעזר אסברא לך כגון בי כנישתא דמעון. ופרש"י דמהתם נראה שילה. אך בירושלמי איתא איפכא 'כגון הדא בית מעון אלא שזה מפסיק וזה אינו מפסיק'. והיינו דכיון דאיכא הפסק אינו נראה משם. ונראה דתליא במשנ"ת, דנחלקו אי תליא בראיית משכן שילה או בראיית העיר שילה. דלדברי רש"י דתליא בראיה דהעיר שילה תו שפיר ראו משם לשילה, משא"כ לדברי הירושלמי דיש לראות למשכן שילה, תו י"ל דבזה היה הפסק. וק"ל.
א"ר פפא רואה שאמרו לא רואה כולו אלא רואה מקצתו. והיינו דסגי בראיית מקצתו ואי"צ לראות את כולו. ויל"ע בהס"ד דיש לראות את כולו, דהתינח אי יש לראות למשכן ניחא, דשייך לראות את כולו, אבל אי תליא בעיר שילה צל"ע אי יתכן לראות את כל שילה. [ולכאורה אף יתכן דבשילה עצמה לא ראו בכל מקום את המשכן.]
ולכאורה יש לעי' עוד, דאי תליא בהנמצא בשילה עד היכן רואה, מה שייך לומר בזה ראיית מקצתו וראיית כולו. ואולי ס"ד דיש לראות לאותו המקום מכל שילה. ויל"ע.
בעי רב פפא עומד ורואה יושב ואינו רואה מאי. היינו דודאי לא תליא אי רואה את שילה שעיניו בקרקע, אלא תליא במה דהנמצא ע"ג הקרקע רואה את שילה. ותו מספק"ל במקום שאין רואים משם את שילה אלא בעמידה ולא בישיבה, אי תו חשיב דרואה את שילה או לאו. ומ"מ לא איכפ"ל אי השתא הוא עומד או יושב, דלא תליא בהראיה בפועל. ואף סומא או בעצימת עיניו אוכל במקום הרואה. אלא דמספק"ל במה חשיב בכלל 'כל הרואה', אי מה ברואה באופן שיושב, ותו אף דעומד ורואה לא מהני, או מה דרואה באופן שעומד, ותו יכול לאכול אף בישיבה.
ויל"ע אי מ"מ לעולם הוי דין מקום בעיקר הקרקע או לאו. וכגון בבית ועליה ואין רואה מהבית את שילה אלא מהעליה. ויל"ע אי בכה"ג אוכל בעליה ולא בבית, או דבזה ודאי תליא בעיקר הקרקע אי נראה משם או לאו, ורק דבזה מספק"ל בהקרקע אי תליא בראיה מישיבה משם או בעמידה. ויל"ע בזה.
בעי ר' ירמיה עומד על גבי הנחל ורואה בתוך הנחל ואינו רואה מאי תיקו. והיינו לכאו' דבמקום שמצד עצמו יכול לראות ורק דבעמד הנחל אין רואה. ולכאו' צל"ע מה מספק"ל, דתו בנחל לא יאכל ולמעלה יאכל, כיון דתליא אי רואה או לאו. ומ"ש בנחל מכל דבר המסתיר דאמרינן דבעינן שלא יהיה הפסק בין זל"ז.
ואולי נימא דאה"נ אי"ז דין בכל נקודה ונקודה דתליא אי נראה משם או לאו, אלא יש לדון על שם מקום מסוים אי בכללות נראה משם או לאו. ותו מספק"ל בכה"ג אי חשיב דנראה מהתם או לאו. ותו נראה דלא מספק"ל דוקא בתוך הנחל אי אוכל שם או לאו, דה"נ נפק"מ איפכא - אי נאכל ע"ג הנחל דנראה שם או לאו, כיון דמ"מ בנחל אינו נראה. אך צ"ב מה חשיב מקום לגבי זה דנימא דתליא בראיה משם בכללות. ואולי מיירי בהיכ"ת דהנחל מפסיק בינו לשילה, ובכה"ג מספק"ל אי מגרע מה דיש נחל שמפסיק או לאו, דיתכן דכל שיש מקום שאין נראה משם שילה, תו לא שייך שיהיה המשך המקום אח"כ כיון דנראה משם. ובזה מספק"ל בכהאי הפסק מהו ואכתי צל"ע [ובפשטות אין מגרע מה דיש מקום שאין נראה משם ועי'].
וצל"ע בשאר דיני התורה התלויים בראיה במה תליא מילתא. וכגון בדין ראיה דסמוך ונראה לדין מוקף חומה לקריאת המגילה, ובדין מלוא עיניו בעמידה לרבו מובהק, ובדין מלוא עיניו במתפלל, ובדין מלוא עיניו בשינוי מקום בברכה במקום שאינו מקורה (ובח"א נ"ט ו' דימה לדהכא), ובדין הרחקה מלוא עיניו מצואה וערוה. ועי' ברכות ס"ג: דיש דין מורא מקדש בכל מקום שרואה את המקדש (ובמנ"ח רנ"ד ב' כתב דתליא בדהכא). ועי' ר"ה כ"ט: בדין תקיעה בשופר בשבת במקום שרואים משם את ירושלים (ועיי"ש ל. בפרטים בזה). וכן דנים בקביעות זמני היום בראיית השמש במה תליא ועד"ז. ועי' בבא"ח (שנה א' בהעלותך י') שדימה הלכות כמה מעניינים הנ"ל זל"ז. ולכאורה יתכן לחלק טובא הכא בדיני הראיה בין זל"ז ואין הכרח לדמותם. ואכ"מ.
♦

בגדר דין אכילה בכל הרואה ובדין מחנה ישראל

ד. ובחי' הגרי"ז עה"ת (פר' ראה) כתב לדון בדין אכילה דב,כל הרואה - אי הוי דין אכילה בפנ"ע, או דהתם חשיב מחנה ישראל, ודין אכילה הוא בכל מחנה ישראל וכמו שבמדבר נאכלו הקדשים בכל מחנה ישראל. ועיי"ש שכתב דלא הוי כדין מחנה ישראל אלא דין אכילה בפנ"ע דלפני ה', אבל מחנה ישראל היה דוקא בכל העיר שילה ולא בכל הרואה.
וכתב הגרי"ז דלפי"ז נראה דלא היה בשילה פסול יוצא, דהוי רק ביוצא ממחנה ישראל, יעו"ש. ויל"ע ה"נ בדין מחשבת חוץ למקומו מהו לפי"ז^[11]. ובפשטות שפיר תליא בדין מקום באכילה בפועל [ואף בדין יוצא מסברא לא תליא בדין מחנה ישראל דוקא].
ויעו"ש דפשיט"ל דדין אכילה בירושלים הוי מדין מחנה ישראל. ויל"ע מנ"ל, דשמא הוי דין בפנ"ע בקדושה דירושלים, ומחנה ישראל יתכן דהיה בכל ערים המוקפות חומה. [ועכ"פ יתכן דלא הייתה האכילה שם משום מה דשם הוא מחנה ישראל]. ועי' זבחים נ"ה. דילפינן לדין אכילה בירושלים מדכתיב מקום טהור, והיינו במקום שילוח מצורעים. ויש לעי' אי מוכרח דמשום שם מחנה ישראל הוא. וכן יל"ע לדברי הגרי"ז דבשילה מחנה ישראל היה בשילה וכל הרואה אינו מחנה ישראל, דבע"כ דבשילה לא היה תלוי במקום טהור^[12]. וצל"ע בזה.
והגרי"ז כתב להוכיח כדבריו מהא דאשכחן דין בכל הרואה אף במקום שאינו מחנה ישראל, וכדס"ד בתמורה כ"א: דאיכא דין בכל הרואה אף בירושלים לגבי אכילת מעשר שני. וכן מהא דאיתא בתוספתא (זבחים י"ג ג') דדעת ר"ש דאיכא דין בכל הרואה אף בנוב וגבעון, ואף שהיה בזמן היתר במות ולא היה מחנה התם. וכן מדס"ל לר"ש (זבחים קי"ט.) דאיכא היתר במות בשילה. ולכאו' מ"מ כ"ז אין מכריח דלא היה זה ג"כ מחנה ישראל, ויתכן דהיה מחנה ישראל ולא הייתה אכילה מדין מחנה ישראל, ומ"מ מה"ט דהוי שם דין מקום אכילה הוי ג"כ מחנה ישראל. [וכן י"ל דלמ"ד דאין בכל הרואה אלא גבי שילה והוי איסור במות, תו הדר דינא דמדין מחנה ישראל הוא.]
וכתב להוכיח עוד מדתנן במגילה ט. דחלוקה ירושלים משילה, דבירושלים נאכל לפנים מן החומה ובשילה בכל הרואה. וע"כ דאי"ז דין מחנה ישראל, דא"כ אין החילוק ביניהם אלא במקום מחנה ישראל ולא בעיקר דין האכילה. וכ"ז להנ"ל דירושלים הוי מדין מחנה ישראל. ולכאורה אכתי יל"ד דחשיב לה משום מה דסו"ס חלוק בפועל דין מקום האכילה אי בעיר או ברואה, ולא איכפ"ל במה דכ"ז משום שם הלכתא דמחנה ישראל.
ועי' ברגמ"ה תמורה כ"א: שכתב דמה דבשילה תליא בכל הרואה 'משום דכפר היה דלית ליה חומה'. ונראה דעיקר דין האכילה הוי בשילה, ורק דכיון דהיה כפר, גבולו הוי בכל הרואה. ובדבריו נראה דלהכי חלוק מירושלים דנאכל לפנים מן החומה. ונראה דעיקר דין האכילה בכל הרואה דשילה הוי כדין אכילה דירושלים, ודלא כהגרי"ז. אך י"ל דהיינו דבירושלים ג"כ לא תליא במחנה ישראל.
אך יל"ע בדבריו מהא דס"ד התם בתמורה דליהוי דינא דבכל הרואה אף בירושלים אף דיש לה חומה. וכן יש לעי' לר"ש, דבנוב וגבעון ג"כ איכא דין בכל הרואה, אף דגבעון היתה מוקפת חומה [והתוס' בשבועות ט"ז כתבו דאף שילה היתה מוקפת חומה].
ואכן בתוס' שבועות ט"ו: כתבו דקודם שקדשו לחומת ירושלים היה אף בירושלים הדין לאכול בכל הרואה. ונראה דמשום קדושת ירושלים הוא דהוי דין אכילה בירושלים דוקא ולא בכל הרואה. [ונקטו שם דאף בנוב וגבעון נאכל בכל הרואה כר"ש, ואף דהייתה חומה, דמ"מ לא קדשוה. עיי"ש.]
ועי' בדרך אמונה צה"ל הלכות ביכורים פ"ג סקי"ט דנסתפק בדין ביכורים בשילה דתליא בכל הרואה אי זר חייב עליהן משיכנסו למקום הרואה כמו דחייב בנכנס לירושלים או לאו. ויתכן דמספק"ל בהא דאי הוי דין בראיה בעלמא, י"ל דלא שייך כן כלפי הביכורים. משא"כ אי הוי כדין ירושלים. וצל"ע. ויל"ע עוד בדין דאין פודין מע"ש בירושלים, אי ה"נ אין פודין בכל הרואה.
והנה יש להסתפק אי משערין בראיה דכאו"א או בראיה כללית דסתם בני אדם (ובסומא מסתבר דתליא אילו היה רואה כמה היה רואה). ובפשטות נראה דתליא בהמקום דנראה ולא תליא בכאו"א. ואף מי שראייתו ברורה או שקומתו גבוהה יותר אין יכול לאכול לפי ראייתו. ובנתיבות הקודש נקט דתליא בראיה דכאו"א. ולכאורה אי הוי הלכתא דמחנה ישראל אין מסתבר דיהא תליא בכאו"א, משא"כ אי הוי הלכתא בפנ"ע, דתו יתכן דזה תליא בראיה דכאו"א.
וכן יל"ע אי בכל הרואה נאכל אף בחו"ל או לאו, דנאכל דוקא בא"י. ואי הוי מדין מחנה ישראל, נראה טפי דיאכל דוקא בא"י. ולכאורה י"ל דכ"ז נאמר בהאי ילפותא ד'יאכל בין השנואים' דיאכל בנחלת ישראל גרידא ולא בחו"ל. ושו"מ דכ"כ בשפ"א. וע"ע בצל"ח פסחים ל"ח: דנקט כן. ואף בזמן היתר במות נחלקו הראשונים אי קרב בבמה בחו"ל [עי' רש"י סנהדרין פ"ג: דקרב בחו"ל ובמאירי קידושין ל"ז: נקט דדוקא בא"י יעו"ש, וכ"כ בצל"ח שם]. ויתכן ג"כ דלא היה נאכל בחו"ל. ויל"ע.
♦

עוד בהנ"ל (ובסוגיא דזבחים קט"ז:)

ה. והנה איתא בזבחים קט"ז: תניא רשב"י אומר בשילה לא היו אלא שני מחנות בלבד ופריך שם הי מינייהו לא הוה. וצ"ב, דהא להדיא תנן במתני' דקק"ל נאכל בכל הרואה. ותו בע"כ דשפיר היה דין מחנה ישראל, וע"כ דמחנה לויה לא היה. ואולי ס"ד דהוי מחנה לויה בכל הרואה, וקק"ל נאכלים בשילה דוקא במחנה לויה כיון דליכא למחנה ישראל. אך יל"ע בזה, דהא אי ליכא מחנה ישראל לכאורה נאכל בכ"מ, כמו שבגלגל ונוב וגבעון היה נאכל בכל ישראל. ובע"כ דדין בכל הרואה היינו דין מחנה ישראל, ומאי ס"ד דלא הוי מחנה ישראל.
ובחי' הגרי"ז עה"ת הוכיח מינה דל"ה דין מחנה ישראל אלא דין אכילה בעלמא, ולהכי ס"ד דליכא דין מחנה ישראל בזה. ובשפ"א כתב דכ"ז תליא בהשקו"ט דגמ', ולמסקנא שפיר הוי מדין מחנה ישראל.
אמר רבה מסתברא דמחנה לויה הואי דאי ס"ד מחנה לויה לא הואי נמצאו זבין וטמאי מתים משתלחין חוץ למחנה אחת והתורה אמרה ולא יטמאו את מחניהם תן מחנה לזה ומחנה לזה. דודאי אין דינן להשתלח ממחנה ישראל משום דהוי ב' מחנות, אלא מותרים במחנה ישראל, ורק דק"ל דבע"כ לעולם הוי מחנה לויה, דהא בקרא מבואר דמשתלח משני מחנות (ועי' בגלגל ונוב וגבעון דלא היה מחנה לויה ועי' בסמוך).
א"ל רבא אלא מאי מחנה ישראל לא הואי נמצאו זבין ומצורעין משתלחין למקום אחד והתורה אמרה בדד ישב שלא ישב טמא אחר עמו. דאי ליכא מחנה ישראל בע"כ כל דין שילוחם הוא רק ממחנה שכינה ומחנה לויה, ואין דין שילוח במחנה ישראל. ולכאו' מה דיליף מבדד ישב היינו דבע"כ מצד עיקר דין שילוחו יש ג"כ סיבה למה שיהיה בדד. וע"ע. וה"נ צל"ע דבגלגל ונוב וגבעון דלא היה חילוק מחנות, בע"כ נשתלחו כולם למחנה אחד. ועי' בקר"א שעמד בזה, וכתב דמשמע ליה דאיכא לדין ג' מחנות כסדרם דוקא בזמן מנוחה ונחלה דאיכא איסור במות. יעו"ש^[13].
ומבואר דבע"כ מכריח מינה דאיכא ג"כ לדין מחנה ישראל, ולכאו' היינו בכל הרואה, וש"מ דיש דין שילוח מצורעים מכל הרואה. וכ"כ בקר"א ובשפ"א. ועיי"ש בקר"א שדן עפי"ז דנימא דה"נ בנוב וגבעון איכא שילוח דמצורעים מכל הרואה, למה דאיתא בתוספתא (זבחים י"ג ג') דדעת ר"ש דקק"ל היו נאכלים בכל הרואה. אך כתב דהתם דין בכל הרואה דמקום הקרבתו ולא תליא בנוב וגבעון דיקא דהיו יכולים להקריב בבמות בכל מקום. ותו ע"כ דאי"ז דין מחנה דיהיה השילוח מהא, יעו"ש. ומ"מ כתב דאולי לר"ש דוקא בבמה גדולה דין קק"ל להיאכל בכל הרואה דהבמה גדולה (וחלוק דין הקרבן בין אי קרב בבמה גדולה או בבמה קטנה). ותו שפיר י"ל דאיכא דין שילוח מצורעים מהתם. אמנם הגרי"ז נקט למ"ש דדין מחנה ישראל לא תליא ברואה, דה"נ דין השילוח לא תליא בהא. יעו"ש.
ובעיקר משנ"ת בדין בכל הרואה בנוב וגבעון יש להעיר דכה"ג צל"ע לדעת ר"ש גופיה לקמן קי"ט. דבשילה ג"כ הוי היתר במות, דתו מהו דינא דבכל הרואה, והא קרב בכ"מ [ובהגהות הרד"ל הכא עמד בזה יעו"ש]. וצ"ל כדברי הקר"א הנ"ל, או דתליא בכל במה ובמה בהרואה דידה (וכ"כ באו"ש), או דהיכי דקרב בשילה בעינן דוקא בכל הרואה דשילה, והיכי דקרב במק"א אי"צ בכל הרואה^[14].
ואכן י"ל דר"י דפליג התם דליכא דין בכל הרואה בנוב וגבעון כיון דס"ל כשיטת תנא דמתני' דיש בשילה איסור במות, ודין בכל הרואה תליא בהא.
ושו"מ כן באו"ש ריש הל' בה"ב. ועיי"ש שכתב דל"ש למילף לה לר"ש מהשמר לך וכו', דקאי קרא אזמן איסור במות ולא קאי אשילה לר"ש. ובהכרח דיליף מאידך קראי. ועי' בזה, דאידך קראי ג"כ משתעי גבי שילה. ונראה דהוא דין דוקא התם. וצ"ל דהיינו כיון דשם הוא המשכן, משתעי ע"ז. אכן כ"ז ניחא בקרא דתאנת שילה, אך אידך קראי דיוסף משמע דוקא דגבי יוסף בשילה הוא דהוי ולא בנוב וגבעון. ועיי"ש עוד ברד"ל דנתקשה בזה.
אלא לעולם כולהו תלתא הוו, ומאי לא היו אלא שתי מחנות לקליטה. דמחנה לויה לא קלט בשילה. ולכאורה ה"נ לא קלט בביהמ"ק, דכבר נקבע דין ערי הלוים וערי מקלט. ותו, מכיון דנקבע מקום ערי הלוים לקליטה, לא קלטו במחנה לויה. וכן הובא מרש"י כת"י דכיון דהופרשו ערי מקלט לא קלט.
ונראה הביאור בזה דדין קליטה דמחנה לויה במדבר הוא במה דהוי מקום הלוים, דדין הוא דמקום הלוים קולט, ולא בדין מחנה שבזה. ותו בא"י דנקבעה נחלתם בהני ערים, תו דין הקליטה תליא בהא ולא במקום מחנה לויה שבמקדש.
והנה במשך חכמה (במדבר א') כתב דקדושת מחנה לויה לא היתה בכל מקום דיורי הלוים במדבר, דאל"כ היאך שימשו הלוים מיטותיהם במדבר. וע"כ דסביב למשכן הייתה קדושת מחנה לויה, וחנייתם הייתה בהמשך המקום. ולהנ"לטו י"ל דמ"מ קליטה הוי בכל מקום דיורי הלוים, ולא תליא במחנה לויה דוקא.^[15]
אך צל"ע שם בסוגיא במה דנ' דהוא הלכה בשילה דוקא. ובקר"א הקשה מ"ש שילה מבמשכן. ולכאו' להנ"ל ניחא. ומ"מ לא נתפרש מהו בבית עולמים. ועי' בסמוך בדין מזבח. ולהנ"ל נראה דהוי כשילה, ובקר"א משמע דשילה שאני. וכ"כ במשך חכמה (שמות כ"א) דדוקא בשילה לא קלט משום פסל מיכה, יעו"ש.
ועי' מכות י"ב. דאיכא קליטה בראש המזבח אך הוי רק בביהמ"ק ולא בשילה [ואיתא שם דיואב טעה בזה וסבר דשילה ג"כ קולט]. אך רש"י שם כתב דטעה דשל במה קולטת. וכתב שם בערול"נ דס"ל דבמזבח של שילה קלט ורק בבמה לא קלט. וכ"כ בשפ"א הכא. ויל"ע לפי"ז מהו במזבח דבמה גדולה כנוב וגבעון אי קלט או לאו [ומ"מ דין הקליטה דראש המזבח הוא דין בפנ"ע ואכ"מ].
ואכן צל"ע היכן היה מחנה לויה בשילה. ובשפ"א כתב דצ"ל שבנו בשילה ג"כ הר הבית. ואפילו אם לא נבנה המשכן בהא ולא היה הר הבית, מ"מ נראה דכל המקום שלפני העזרה הוי בכלל מחנה לוי' עד איזה מקום מחיצה, ומן המחיצה ולחוץ הוי מחנה ישראל. עיי"ש. והיינו דנקט דהייתה מחיצה לסמן למחנה לויה [ולא מסתבר לומר דשילה היה מחנה לויה וחוץ לשילה בכל הרואה היה מחנה ישראל^[16]].
והנה יש לברר להיכן הוציאו את הדשן בזמן מקדש שילה. ולכאו' הא הדין להוציאו מחוץ למחנה, ותו תליא בהנ"ל מהו חוץ למחנה - אי מחוץ למקום הרואה או מחוץ לעיר שילה עצמה^[17].
♦ ♦ ♦