בתורה (ויקרא ו, כ-כא) נאמר על "תורת החטאת": "כל אשר יגע בבשרה יקדש, ואשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה, תכבס במקום קדוש. וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר, ואם בכלי נחשת בושלה ומורק ושוטף במים".
בפסוקים נזכרו ארבעה ציווים בהקשר לקרבן חטאת שהוא קדש קדשים: אם דם חטאת נוגע בבשר - הוא מקודש; אם דם מהחטאת ניתז על בגד - אזי יש לכבס את הבגד במקום קדוש בתוך הקלעים במשכן, ובעזרה בבית המקדש; דיניהם של כלים שאכלו את הקרבן בהם את הקרבן ונותר בהם תבשיל. כלי חרס - שבירה, כלי נחושת וכלים אחרים מירוק ושטיפה.[1]
נתמקד במה שקשור לציווי התורה בנוגע לכלים לאחר שבשלו בהם קרבן חטאת. נעיין בהסברו של רש"י לפסוקי התורה ובסוגיית הגמרא, ואחר כך נתמקד בדברי הרמב"ם.
יהי רצון שיקוים בנו דבריו של רבי יצחק (מנחות קי ע"א): "אמר רבי יצחק: מאי דכתיב "זאת תורת החטאת"?... כל העוסק בתורת חטאת, כאילו הקריב חטאת".[2]
♦
א. רש"י: להפליט הנותר שנבלע
חטאת וקדשים אחרים שהתבשלו בכלי חרס – שבירה; שהתבשלו בכלי נחושת – מריקה ושטיפה
רש"י (ויקרא ו, כא) הסביר מדוע יש לשבור כלי חרס ולמרק ולשטוף כלי נחושת שבושל בהם קרבן חטאת:ישבר - לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשה נותר (עבודה זרה עו ע"א), והוא הדין לכל הקדשים.
ומרק - לשון "תמרוקי הנשים" (אסתר ב יב) [ניקוי].
ומרק ושטף - לפלוט את בליעתו. אבל כלי חרס למדך הכתוב כאן שאינו יוצא מידי דפיו לעולם.[3]
החטאת בושלה בסיר ונבלעה בו. מה שנבלע הוא נותר, ואסור לאכול נותר (ויקרא ז, טו). האוכל נותר במזיד חייב כרת (משנה כריתות א, א), ובשגגה חייב חטאת. אם החטאת בושלה בכלי חרס, אין אפשרות להוציא את התבשיל שנבלע באמצעות הגעלה או ליבון, והדרך היחידה היא לשבור את הכלי.
את כלי החרס היו שוברים בעזרה, כאמור במשנה (זבחים צג ע"ב): "שבירת כלי חרס במקום קדוש". בגמרא (שם צו ע"א) נאמר על כך: "אמר אביי: וכי עושין אשפתות בעזרה? אישתמיטתיה הא דתני שמעיה בקלנבו: שברי כלי חרס נבלעין במקומן".
רש"י (ד"ה אשפתות) הסביר שקושיית אביי היא: וכי עושים את העזרה אשפתות משברי כלי חרס? על כך השיב רב שמעיה שהיה ממקום שנקרא בקלנבו ששברי כלי החרס היו נבלעים במקומם, וזה אחד מהניסים שנעשו בבית המקדש (ע"פ יומא כא ע"א).
גם בהמשך ציין רש"י (זבחים צה ע"ב ד"ה בלוע בלא בישול לא מיבעיא לן) בנוגע לכלי חרס שבושל בו: "דכיון דהוי נותר, והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם, ובעי שבירה". דברי רש"י "התורה העידה", כוונתו לאמור בגמרא (פסחים ל ע"ב; עבודה זרה לד ע"א) "התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו \ דופנו לעולם". הר"ן (פסחים ט ע"א בדפי הרי"ף) כתב שהעדות של התורה בענין זה הוא "מדכתיב 'אשר תבושל בו ישבר' אלמא לית ליה תקנתא" – מהפסוק שציינו לעיל.[4] יש לציין שבסוגייתנו לא נזכרה בגמרא האמירה הזו: "התורה העידה...".
רש"י (ויקרא שם) כתב עוד בהקשר לשבירת כלי חרס: "והוא הדין לכל הקדשים". אמנם הפסוק עוסק בקרבן חטאת, ובכל זאת לפי רש"י יש ללמוד ממנו שכל קרבן שיבושל בכלי חרס יש לשבור אותו, כי לא ניתן להפליט את מה שנבלע בו. במשנה (זבחים צה ע"ב) נאמר: "אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכה רותח. אחד קדשי הקדשים ואחד קדשים קלים - טעונין מריקה ושטיפה. רבי שמעון אומר: קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה".
התוספות יום טוב (משנה זבחים יא, ז) כתב שעם זאת שבסיפא של המשנה חלקו התנאים רק בנוגע לכלי נחושת, בכל זאת לפי רש"י: "שבירת כלי חרס נמי בקדשים קלים".
על משנה זו נאמר בגמרא (זבחים צה ע"ב):
תנו רבנן: "אשר תבושל בו" - אין לי אלא שבישל בו, עירה לתוכו רותח מנין? תלמוד לומר: "ואשר תבושל בו ישבר".
בעי רמי בר חמא: תלאו באויר תנור, מהו? אבישול ובילוע הוא דקפיד רחמנא, או דילמא אבישול בלא בילוע...[5]
ההלכות בנוגע לכלים – שבירה מירוק ושטיפה, נזכרו במשניות (זבחים צג ע"ב; צד ע"ב) ומעט בסוגיות הגמרא, אך ענין הבליעה בכלים נזכר לראשונה בגמרא כאן. הגמרא ציינה לימוד שמקורו במדרש הלכה (ספרא צו פרשה ד פרק ז אות א). רש"י במשנה (ד"ה רבי שמעון) וכן רש"י בגמרא (ד"ה אשר בו ישבר) הסביר את דרשת הפסוק שיש לשבור את כלי החרס כי הוא בלע.
אם החטאת בושלה בכלי נחושת יש למרק ולשטוף את הכלי. רש"י (ויקרא שם) כתב: "ומרק ושטף - לפלוט את בליעתו". אמוראים דנו (זבחים צו ע"ב) האם יש לנקות את כלי הנחושת רק במקום הבישול או את כל הכלי: "מה בגד אינו טעון כיבוס אלא מקום הדם, אף כלי אינו טעון מריקה ושטיפה אלא במקום בישול. אמר ליה: מי דמי? דם לא מפעפע, בישול מפעפע!".
דם לא מפעפע ואינו מתפשט בכל הבגד, אבל בישול מפעפע בכל הכלי ונבלע בכולו, ועל כן יש למרק ולשטוף את כל הכלי כדי להפליט מה שבלע.
בהמשך סוגית הגמרא (זבחים צז ע"א) נאמר: "תנו רבנן: מריקה ושטיפה בצונן, דברי רבי. וחכמים אומרים: מריקה בחמין, ושטיפה בצונן. מאי טעמא דרבנן? מידי דהוה אגיעולי גויים. ורבי? אמר לך: הגעלה לא קאמינא, כי קאמינא למריקה ושטיפה דבתר הגעלה".
מוסכם על התנאים שיש צריך להגעיל את כלי הנחושת. לפי חכמים המריקה היא ההגעלה, ולפי רבי בנוסף להגעלה, צריך גם למרק ולשטוף בצונן. רש"י (זבחים צה ע"ב ד"ה ר"ש אומר; זבחים צו ע"ב ד"ה אלא למ"ד) כתב שלפי חכמים מריקה בחמין הכוונה היא שיש להגעיל את הכלי במים רותחים על מנת להפליט את מה שבלוע בכלי, וכדברי חכמים "מידי דהוה אגיעולי גויים". יחד עם זאת כתב רש"י (זבחים צו ע"ב ד"ה אלא מקום בישול) שהמריקה והשטיפה היא גזרת הכתוב: "הא דאמרינן בקדשים צריך מריקה כל הכלי, גזירת הכתוב היא בדת מריקה ושטיפה".
ראשונים דנו מה הבעיה בכך שהכלי בלע נותר, הרי למחרת הוא בנותן טעם לפגם. כך כתב הריב"א (ויקרא שם): "וכלי חרס אשר תבושל בו... תימה הרי נותן טעם לפגם מותר? ותירץ ר"ת שבקדשים "למשחה" [במדבר יח, ח] לשון רבוי לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים [זבחים צא ע"א], בלא שום נתינת טעם בעולם".[6]
מכאן שזו באמת חומרה, כי היה ניתן להשאיר את הנותר הבלוע כי הוא נפגם, אך אין זו "גדולה". דברים דומים כתב הרב מנחם המאירי (בית הבחירה, עבודה זרה עו ע"ב): "בקדשים פרשו קדמונינו שנאסר ואין פגם הטעם מעלה ומוריד בו, אדרבא פגמו הוא טעם איסורו, שהתורה הקפידה על אכילת קדשים שלא תהא במיאוס".
ראשונים אחרים נימקו אחרת. בפסיקתא זוטרתא (ויקרא ו, כא) [רא"ש עבודה זרה ה, לו בשם ר"י] כתב: "וכלי חרס אשר תבושל בו" - החטאת... ומה טעם כלי חרס ישבר? לפי שבושלה בו חטאת היום, ואם יבוא למחר לבשל בו החטאת, פולט החטאת של אתמול בחטאת היום והוא נותר מעורב בקדשים, לפיכך טעון שבירה. "ואם בכלי נחשת בושלה" - החטאת, "ומורק ושוטף במים", לפי שאינו בולע ואינו פולט".
אם בלוע נותר בכלי, כשיבשל בו בפעם הבאה יהיה מעורב נותר בתבשיל חטאת החדש. ולכן כלי חרס, שאין דרך להפליט אותו, דינו שבירה, ואילו כלי נחושת, שאינו בולע, מספיק מריקה ושטיפה.[7]
ר"ן (עבודה זרה מ ע"א בדפי הרי"ף) הסביר אחרת: "שבלוע הבלוע בקדרה... וכיון שעדיין שם נותר עליו, צותה תורה לבערו כשם שצותה לשרפו. וביעור נותר הבלוע בכלי ראתה תורה שהוא שבירה בכלי חרס, או הגעלה בכלי מתכות".
לפיו אין הבעיה שהנותר יתערב בתבשיל החטאת החדש, אלא שצריך לשרוף אותו כי כך ציותה תורה. ולכן כלי חרס שלא ניתן להפליט תקנתו שבירה, וכלי נחושת ניתן להגעיל. הר"ן מפרש שמירוק ושטיפה זו הגעלה.[8] הנפקא מינה ביניהם תהיה במקרה שאדם לא מעונין לבשל עוד בכלי. לפי הפסיקתא והרא"ש הוא לא יצטרך לשבור את הכלי או למרק ולשטוף, ולפי הר"ן הוא יצטרך בכל זאת.
הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין (ערוך השולחן העתיד, הל' מעשה הקרבנות סי' עט, ג, ט-יא) דן בדברי הרא"ש והר"ן, ובסוף דבריו כתב: "... וכל דבריהם [הר"ן והרא"ש] הוא אם אינה גזירת התורה, אבל אם היא גזירת התורה, אין צריך טעמים לזה אלא שכך גזרה תורה".
לפיו, כיבוס בגד שניתז עליו דם חטאת ובעזרה, וכן שבירת כלי חרס שבושל בו חטאת ובעזרה, וכן גם מירוק ושטיפת כלי נחושת שבושל בו חטאת ובעזרה, הכל גזרת הכתוב, ואין צורך למצוא נימוקים וטעמים.
♦
שפוד ואסכלה שצלו בהם בשר חטאת
במשנה (זבחים צז ע"א) נאמר: "השפוד והאסכלא מגעילן בחמין". רש"י (ד"ה האסכלא) הפנה למשנה (עבודה זרה עה ע"ב) בה נאמר בנוגע להכשרת כלים של גויים שהשתמשו בהם לאכילה ולשתיה: "השפוד והאסכלא - מלבנן באור". בגמ' (שם עו ע"א) נאמר:רמי ליה רב עמרם לרב ששת, תנן: "השפודין והאסכלא - מלבנן באור", והתנן גבי קדשים: "השפוד והאסכלא מגעילן בחמין"?
אמר ליה: עמרם ברי, מה ענין קדשים אצל גיעולי גויים? הכא היתירא בלע, התם איסורא בלע.
אמר רבא: סוף סוף כי קא פליט איסורא קא פליט!
אלא אמר רבא: מאי הגעלה? נמי שטיפה ומריקה.
אמר ליה אביי: מי דמי? מריקה ושטיפה בצונן, הגעלה בחמין! אלא אמר אביי: יגיד עליו רעו, תנא הכא ליבון והוא הדין להגעלה, תנא התם הגעלה והוא הדין לליבון.
האמוראים המשיכו לדון בהשוואה בין כלי קדשים לבים כלי גיעולי גויים, ובסוף הסוגיה נאמר:
רב אשי אמר: לעולם כדאמרן מעיקרא - הכא התירא בלע, הכא איסורא בלע. ודקא קשיא לך דבעידנא דקא פליט - איסורא קא פליט! בעידנא דקא פליט לא איתיה לאיסורא בעיניה.
ההנחה של האמוראים בגמרא שם היא שהדיון בסוגייתנו הוא בשל בליעת הקדשים בכלים. כך הסביר רש"י (ד"ה אלא אמר רבא) את דברי רבא: "האי הגעלה דקתני התם מריקה ושטיפה, כלומר לעולם לפלוט האיסור, וודאי ליבון בעי כשאר בליעת איסור, אלא מצות מלך היא בקדשים "ומורק ושוטף במים". כי היכי דהויא גזירת הכתוב כאשר יזה מדמה על הבגד דבעי כיבוס במקום קדוש, ושבירת כלי חרס במקום קדוש הוא, והוא הדין למריקה ושטיפה".
וכך הסביר רש"י (ד"ה אלא אמר אביי) את דברי אביי: "הגעלה ממש לפלוט מאיסורן. ודקא קשיא לך מתניתין דמצרכא להו ליבון, לא תקשי. דודאי בין בקדשים בין בגיעולי גויים תרוייהו בעינן לפלוט איסור לבד מריקה ושטיפה, דקדשים דאינה אלא מצות המלך".
לפי רש"י יש צורך להפליט את מה שבלע הכלי והאמוראים חלקו בשאלה באיזה אופן יש לעשות זאת.
♦
זה חומר בחטאת – כיבוס הבגד
בסוגייתנו נאמר במשנה (זבחים צג ע"ב): "... והכיבוס במקום קדוש, ושבירת כלי חרס במקום קדוש, ומריקה ושטיפה בכלי נחשת במקום קדוש. זה חומר בחטאת מקדשי קדשים".על בגד שניתז עליו דם חטאת כתוב במפורש בתורה שיש לכבסו במקום קדוש, ובמשנה נאמר שגם בכלים שבשלו בהם יש לטפל במקום קדוש. לשבור כלי חרס בעזרה, ולמרק ולשטוף כלי נחושת בעזרה. ובגמ' (צד ע"ב) נאמר שלומדים זאת מלשון הפסוק.
המשפט המסיים את המשנה הוא: "זה חומר בחטאת מקדשי קדשים". על פניו היה נראה לומר שהחומרה היא שיש לכבס בגד שניתז עליו דם חטאת, ושיש לכבס את הבגד בעזרה, וכן שיש לשבור בעזרה כלי חרס ולמרק ולשטוף כלי נחושת שבושלו בהם חטאת. אך רש"י (צג ע"ב ד"ה ושבירת כלי חרס) כתב כך: "זה חומר - אכיבוס קאי". כך גם כתב הרב ישעיהו דטראני (פסקי רי"ד, זבחים צד ע"א): "זה חומר בחטאת - קאי אכיבוס, דדוקא דם חטאת שניתז על הבגד טעון כיבוס, ולא דם עולה ואשם".[9] לדבריהם המשפט המסיים את המשנה: "זה חומר בחטאת...", חוזר למה שנאמר במשנה בתחילת הפרק (זבחים צב ע"א) שיש לכבס דם חטאת שניתז על בגד, ואין משפט זה מתייחס אף לא למה שנאמר במשנתנו בנוגע למקום בו יש לכבס הבגד.
הרב יום טוב ליפמן הלר (תוספות יום טוב, משנה זבחים יא, ד) ציין שגם הרע"ב פירש כך, והסביר מדוע רש"י פירש כך: "זה חומר. לשון הרע"ב אכבוס קאי, וכן לשון רש"י. ולשיטתו אזיל שכן פירש גם כן בפירוש החומש א"ישבר" דכתיב גבי כלי חרס בחטאת, והוא הדין לכל הקדשים".
התוספות יום טוב התאים בין דברי רש"י בפירושו לתורה ולדבריו בפירוש המשנה. כאמור לעיל, לפי רש"י שוברים כלי חרס וכן ממרקים ושוטפים כלי נחושת שבושלו בהם כל קדשים, ולא רק חטאת, ולכן רש"י לא יכול היה להסביר חומרה בנוגע לחטאת בהקשר לכלים, כי כך ההלכה לפיו בנוגע לכל הקרבנות.
הרב שלמה עדני (מלאכת שלמה, משנה זבחים יא, ד) כתב בשם הרב ר' סולימאן אוחנה, שהיה מגורי האר"י, שהחומרה שנזכרה במשנה היא לא רק בנוגע לכיבוס בגד שהוזה עליו דם, אלא גם בנוגע לשבירת כלי חרס שבושל בו קרבן חטאת, וכן מירוק ושטיפה של כלי נחושת, שפעולות אלו צריכות להיעשות במקום קדוש.
♦
ב. רמב"ם: לנקות את הנותר השמנוני שעל הכלי
רק חטאת שהתבשלה בכלי חרס – שבירה; קדשים אחרים שהתבשלו בכלי חרס או בנחושת – מריקה ושטיפה
כאמור לעיל, רש"י (ויקרא ו, כא) כתב: "לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשית נותר, והוא הדין לכל הקדשים". רש"י התבסס על האמור במשנה (זבחים צה ע"ב) לפי חכמים: "אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים טעונין מריקה ושטיפה". רש"י (ויקרא ו, כא) הוסיף שבקדשים אחרים יש גם לשבור כלי חרס.[10]הרב יששכר איילנבורג (צידה לדרך, ויקרא ו, כא) כתב על דברי רש"י הללו: "נראה לי שרש"י הוסיף לומר "והוא הדין לכל הקדשים", לאפוקי מדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ח דהלכות מעשה הקרבנות הלי"ד שלא נאמר ישבר אלא דוקא לחטאת בלבד, אבל שאר קדשים אף כלי חרס אינם טעונים אלא מריקה ושטיפה. וכבר השיגו הראב"ד ז"ל וכתב שטעות היא בידו, והסכים לדעת רש"י שבכאן".
כאמור לעיל, התוספות יום טוב ציין שרש"י עקבי בפירושו לתורה למשנה ולגמרא. הצידה לדרך הוסיף שדברי רש"י הם לא כמו הרמב"ם. לפי הרמב"ם יש לשבור כלי חרס רק כשבושלה בו חטאת, אך שאר קדשים שהתבשלו בכלי חרס מספיק להם מריקה ושטיפה. הוא ציין גם שהראב"ד (שם) חלק על הרמב"ם וסבר כמו רש"י.
נעיין תחילה בדברי הרמב"ם בפירוש המשנה ואחר כך בדבריו בהלכות מעשה הקרבנות. הרמב"ם (פירוש המשנה, זבחים יא, ד, ח) כתב:
ד. שבירת כלי חרס אם בשל בו את החטאת, מפורש בתורה. ואין שם בפסוק שתהא השבירה במקדש, אלא שעשו דינו כדין הכיבוס שנאמר בו בכתוב שיהא במקדש. ודין זה שדן הכתוב בקרבן חטאת [א] לכבס דמה מן הבגד במקום קדוש, [ב] וישברו כלי החרס אשר תבושל בהם, אין דין זה בשום דבר מקדשי קדשים אלא בחטאת לבדה. וענין הלשון כך: "זה חומר בחטאת משאר קדשי קדשים".
ח. ... הכלים שמשתמשין בהן בבשול ובמאכל החם, טעונין רחיצה, בין שנתבשלו בהן קדשי קדשים או קדשים קלים, ואין חלוק בכך בין כלי חרס וזולתם. ואין כלי חרס טעונין שבירה אלא בחטאת בלבד כמו שבארנו.
הרמב"ם כתב פעמיים שיש לשבור כלי חרס רק שבושל בו קרבן חטאת. אם בושלו בכלי חרס קדשים אחרים, הם טעונים רחיצה, וכוונתו למריקה ושטיפה. דברי המשנה בסיפא "זה חומר בחטאת משאר קדשי קדשים" הכוונה לשתי חומרות: [א] בגד שהותז עליו דם חטאת יש לכבסו בעזרה. [ב] יש לשבור כלי חרס שבושלה בו חטאת. כאן לא ציין הרמב"ם שיש לעשות זאת בעזרה. אילו הן שתי חומרות מיוחדות שאין אותן בקדשים אחרים.
הרמב"ם (הל' מעשה הקרבנות ח) כתב: הלכות כיבוס הבגד (הל' א-י); הלכות הכלים שבושלו בהם – כלי חרס וכלי נחושת (הל' יא-יד, טו [מחצית ראשונה]); כלי מאכל שנבלע בהם קדשים (הל' טו [מחצית שניה] - יח); הלכות כיבוס, שבירה, מריקה ושטיפה (הל' יט-כא).
הרמב"ם פתח (שם א): "חומר בחטאת הבהמה משאר קדשי קדשים". הרמב"ם פתח את הפרק בדברי הסיפא של המשנה, וכתב משפט זה ככותרת לשתי החומרות ולשני החידושים של התורה, וכפי שהוא כתב בפירוש המשנה:
א. הרמב"ם (שם א-י) עסק בהלכות ובפרטים שנוגעים לבגד שניתז עליו דם חטאת. הרמב"ם ציין שעל הדם להיבלע בבגד (שם ט): "אם ניתז דם החולין תחלה (או אפילו דם עולה) וניתז עליו דם החטאת אינו טעון כיבוס, שהרי לא נבלע בו".
בכל ההלכות שקדמו הרמב"ם לא הזכיר את ענין הבליעה. אם כי בבגד זה שונה, כי לא אוכלים את הבגד ואין זה כבליעה בכלי אוכל. דברי הרמב"ם הללו הם על פי הגמרא (זבחים צח ע"ב): "בעי רבא: דם עולה למטה ודם חטאת למעלה, מהו? משום נוגע הוא והא נוגע או דלמא משום בלוע הוא והא לא בלע (הוא)? הדר פשטה, דאין טעונין כיבוס".
הרב כתריאל אהרן נאטאן (כתר המלך שם) הסביר את הרמב"ם: "ואם כן על כרחך מוכרח לומר דנתז על הבגד טמא אינו טעון כיבוס, שהרי תיכף שנגע נטמא. וחיוב כיבוס ליתא רק אחרי שבלע. ואם כן לדברי רבא לא בעי כאחת... ופוסק רבינו כותיה".
החובה לכבס היא רק אם הדם נבלע, אבל העיקר הוא הכיבוס החיצוני. וכפי שכתב הרמב"ם בהלכה שאחר כך (שם י), בה הוא סיים את הלכות כיבוס הבגד: "כשמכבסין את מקום הדם מכבסין אותו במים יפה יפה עד שלא ישאר לו רושם".
רושם זהו דבר חיצוני. הרמב"ם לא כתב שצריך לנקות כדי להוציא את מה שנבלע בבגד. כשדם חטאת ניתז על דם חולין או על דם עולה שכבר נמצא על הבגד, הוא רק נוגע בבגד אך לא נבלע בו. הכיבוס היא פעולה חיצונית, אך התנאי הוא שהדם נבלע במובן של נספג בבגד.
ב. אחר כך כתב הרמב"ם (שם יא-יד, ומחצית ראשונה של הלכה טו) על החומרה השניה - כלי חרס, כלי נחושת וכלים אחרים שבושלה בהם חטאת. גם בהלכות אלו לא הזכיר הרמב"ם כלל שהענין הוא בליעת החטאת בכלי שבושל בו. הרמב"ם (שם יא) כתב: "כלי חרס שנתבשלה בו החטאת הנאכלת טעון שבירה בעזרה, וכלי מתכות שנתבשלה בו טעון מריקה ושטיפה במים בעזרה שנאמר "וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר". אף על פי שלא נאמר כאן במקום קדוש הרי דינן כדין הכיבוס, מה כיבוס הבגד בקדש אף שבירת כלי חרס ושטיפת כלי מתכות ומריקתו בקדש, ואחד כלי שבישל בו או כלי שהערה לתוכו רותח".
הרמב"ם כתב במפורש שדינים אלו הם בכלים שנתבשלה בהם החטאת הנאכלת. בהמשך הפרק (שם יד) כתב: "ולא בחטאת בלבד, אלא כל הכלים שמשתמשין בהן בקדשים על ידי חמין בין קדשי קדשים בין קדשים קלים, טעונין מריקה ושטיפה עקב אכילה".
עקב אכילה - מיד לאחר שאוכלים. לפי הרמב"ם, בקדשים אחרים גם כלי חרס טעונים מריקה ושטיפה, ואין צורך לשבור אותם. הראב"ד השיג: "ומה שאמר בכלי חרס טעון מריקה ושטיפה, טעות הוא בידו. ובהדיא בתוספתא שאין טעון אלא שבירה".
כוונת הראב"ד לתוספתא (זבחים י, ו) בה נאמר: "כלי חרס אין טעונין אלא שבירה. היכן שוברו? בפנים. יצא לחוץ - נכנס ושוברו בפנים".
לפי הראב"ד, כוונת התוספתא היא שכלי חרס בולע, ועל כן יש לשבור אותו, וכך יש לעשות כשמדובר בקדשים אחרים. הראב"ד הבין את האמור בגמרא כפי שרש"י הבין. נראה שהראב"ד ציין לאמור בתוספתא ולא לאמור במשנתנו, מפני שבתוספתא כתוב באופן ברור שכך הדין בכל כלי החרס. הכסף משנה (שם) הסביר מדוע לא קשה מהתוספתא על הרמב"ם: "ורבינו מפרש דלא קיימא תוספתא אלא לחטאת בלבד אבל שאר קדשים אף כלי חרס אינם טעונים אלא מריקה ושטיפה שהרי לא מצינו שהצריכה תורה שבירה לכלי חרס אלא בחטאת בלבד... הראב"ד מפרש דאקדשים קלים דקתני לעיל קאי ורבינו סבר דמילתא באפי נפשה הוא ולא מיירי אלא בחטאת ויש סעד לדבריו מדמסיים בה "ששוברו בפנים" שהוא הדין השנוי במשנה גבי חטאת. ועוד דקתני תו בתוספתא שם "חומר במריקה ושטיפה שהמריקה ושטיפה נוהגים בקדשי קדשים ובקדשים קלים" ומדשבקה לשבירה משמע שאינה נוהגת אלא בחטאת בלבד".[11]
אך על הרמב"ם קשה ממקומות אחרים בהם כתב שאין דרך להכשיר באמצעות מריקה ושטיפה כלי חרס - כלי חרס לפסח מחמץ (רמב"ם הל' חמץ ומצה ה, כה), כלי חרס שבושלו בהם מאכלות אסורות ע"י יהודים או גוים (רמב"ם הל' מאכלות אסורות יז, א-ב). הרדב"ז (הל' מעשה הקרבנות ח, יג) כתב בענין זה, אם כי דבריו נאמרו בנוגע למריקה ושטיפה:
ולפיכך אני סובר בדעתו ז"ל דמריקה האמורה בקדשים לאו היינו הגעלה האמורה בגיעולי גויים. כי המריקה היא להסיר שמנונית הנדבק בדופני הכלי שלא יעשה נותר, אבל הבלוע בתוך הכלי לא חיישינין ליה. דמה נפשך: אם מבשל בו שני פעמים ביום אין כאן נותר; ואם מבשל בו למחר הרי הוא נותן טעם לפגם ומן התורה לכתחילה ליבשל, ורבנן לא גזרו לבשל בכלי הנותן טעם לפגם לכתחילה אלא בחוץ, אבל לא במקדש. והטעם שאין הדבר הבלוע בתוך הכלי ונפגם ראוי לקרותו נותר, ומשום הכי בעינן מריקה בחמין.
וכן נראה ממה שכתב [הרמב"ם] בפירוש המשנה [זבחים יא, ח] וז"ל: "וצריך על כל פנים רחיצה לדברי הכל ואחר כך יבשל בו למחרת, לפי שאם לא ירחצנו הרי אותה השמנונית הנדבקת בכלי נעשית נותר ואסור לבשל בו למחרת... והרחיצה המדוקדקת שהיא מסירה כל הנדבק בכלי נקראת מריקה, ותוספת הנקוי נקרא שטיפה והוא שישפוך את המים בשפיכה בלי שישפשף את הכלי בידו ובלי שכשוך. ואמרו מריקה בחמין, שטיפה בצונן".[12]
לפי הרדב"ז, הנושא הוא לא בליעה של החטאת בכלי, וכפי שמדובר בכלים של גוים, כלי טריפה וכלי פסח. מה שנבלע בתוך הכלי לא נקרא נותר ו"לא חיישינן ליה", כי אם בישל באותו יום באותו כלי אין בעיה של נותר, ואם בישל למחרת אין זה נותר כי הוא כבר נותן טעם לפגם, ומהתורה מותר לאכול כך. חכמים הם שאסרו בנותן טעם לפגם, אך האיסור הוא מחוץ לבית המקדש לא בבית המקדש. הרדב"ז ציין לדברי הרמב"ם בפירוש המשנה שכתב שהמטרה היא לנקות את השמנונית שדבוקה באופן חיצוני לכלי והיא מוגדרת כנותר. יש להעיר שבפירוש המשנה הזכיר הרמב"ם רק כאן שהשמנונית החיצונית היא נותר. יוצא אפוא, שאילו הם דינים מיוחדים בקרבן חטאת, ואין ללמוד מהלכות אלו לדיני הגעלה וליבון בענינים אחרים כמו געולי נכרים וכד'. יש לציין עוד שהרמב"ם לא הזכיר אף פעם בהלכות אלו את האמירה שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם, וכאמור לא הזכיר שהענין המדובר הוא בליעת תבשיל החטאת בכלי.[13]
שפוד ואסכלה שצלו בהם בשר חטאת
לעיל ציינו את האמור במשנה (זבחים צז ע"א): "השפוד והאסכלא מגעילן בחמין". הרמב"ם (הל' מעשה הקרבנות ח, יב) פסק כדברי המשנה: "והשפוד והאסכלה מגעילן במים חמים על גבי האש, ואחר כך מדיחן", ושוב בהמשך (שם יד): "וכן השפוד והאסכלה מגעילן עקב אכילה, ואינו מניחן עד זמן אכילה שניה, אלא כשישלים לאכול יגעיל השפוד והאסכלה". כשמדובר על קדשים אחרים חוץ מחטאת. הרמב"ם לא נימק מדוע יש להגעיל. הרמב"ם (פירוש המשנה שם ח) כתב: "ושפוד - אלספוד. ואסכלה, רשת של ברזל שצולין עליה את הבשר. ופירוש מגעילן, שיסיר את השמנונית הנספגת בשפוד שהנפש גועלת אותו מן "וגעלה נפשי" (ע"פ ויקרא כו, ל). ומענין זה משתמשים בכל דבריהם גיעול וגיעולי גוים ומגעילין וזולת זה, כוונתם בכך הסרת ההגעלה".הרמב"ם לא כתב שיש להפליט את הנותר שנבלע, כי אז היה צורך ללבן. אלא רק שיש להסיר את השמנונית שנספגה בשיפוד או ברשת האסכלה. הנימוק הוא מפני שזה מגעיל לאכול אחר כך משיפוד או רשת שספוגה בשמנונית.
♦
ג. "תלאו באויר מהו" – בישול בלי בילוע או בישול בלי מגע
נעמיק עוד בכיוון זה של הרדב"ז. ציינו לעיל את דברי הגמרא (זבחים צה ע"ב) שציינה מדרש הלכה ממנו למדו את הדינים הללו שנזכרו במשנה (שם): "תנו רבנן: אשר תבושל בו - אין לי אלא שבישל בו, עירה לתוכו רותח מנין? ת"ל: ואשר תבושל בו ישבר".
מיד לאחר מכן דנה הגמרא: "בעי רמי בר חמא: תלאו באויר תנור, מהו? אבישול ובילוע הוא דקפיד רחמנא, או דילמא אבישול בלא בילוע? אמר רבא, ת"ש: "אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח". בלוע בלא בישול לא קמיבעיא לן, כי קמיבעיא לן - בישול בלא בילוע, מאי?".
רש"י (ד"ה אשר בו ישבר) הסביר את דרשת הפסוק שיש לשבור את כלי החרס כי הוא בלע, ובעקבות כך שאל רמי בר חמא מה יהיה הדין אם אדם בישל בתנור חרס ותלה את החטאת באויר. מחד הבשר מבושל בכלי חרס אך ההנחה היא שהתנור לא בולע במצב כזה, ואם נופל משהו מהחטאת הוא נופל על גחלים שהתחתית התנור. האם צריך לשבור את התנור או לא? רש"י הסביר: "תלאו - לשפוד של חטאת לצלותו באויר תנור דנתבשל בו אבל לא נבלע בו כלום. מהו - מי הוי צריך תנור שבירה או לא. ואחד שעירה לתוכו - אלמא אחדא קפיד דהא עירה לתוכו בלוע איכא בישול ליכא. בלוע בלא בישול לא מיבעיא לן - דכיון דהוי נותר והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם, ובעי שבירה".
הדיון הוא האם התורה הקפידה על בישול שנבלע אך בישול שלא נבלע לא הקפידה התורה ועל כן אין צורך לשבור. אינו מחייב שבירה. או שגם אם בישל בכלי חרס בלא בליעה צריך לשבור.
לפי רבא: במשנתנו כתוב "אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח". מכאן שבאחד מהם לבד הקפידה התורה. בעירה לתוכו יש בליעה, אבל אין בישול, וחייב במריקה ושטיפה. והוא הדין לבישול בלי בליעה, שגם כן חייב. הגמרא דחתה ואמרה "בלוע בלא בישול, לא קמיבעיא לן". כי הבליעה נעשית נותר, והרי התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא הבלוע מידי דופנו לעולם וחייב שבירה. "כי קמיבעי לן, בישול בלא בילוע, מאי?", האם טעון שבירה או לא. יוצא אם כן שהדיון בנוגע לכלי חרס הוא בהקשר לבליעה.
אך הרמב"ם (הלכות מעשה הקרבנות ח, יד) הציג אחרת את הבעיה של רמי בר חמא: "צלה הבשר [באויר] תנור של חרס, יש בדבר ספק אם ישבר הואיל ונתבשלה בו, או לא ישבר הואיל ולא נגעה בו".
הרמב"ם לא כתב כלשון הגמרא "הואיל ולא נבלע בו", אלא "הואיל ולא נגעה בו". זאת, מפני שכאמור לפי הרמב"ם הדיון לא קשור לבליעה בכלי.[14] אם הבשר יגע בכלי תהיה שמנונית בכלי והוא יהיה נותר, ואז בודאי יהיה צורך לשבור את הכלי. אך מאחר שהבשר לא נגע בו, אין בכלי שמנונית, ועל כן אין סיבה לשבור את הכלי.
הכסף משנה (שם) הסביר את דברי הרמב"ם על בסיס דברי רש"י: "בעי רמי בר חמא תלאו באויר תנור... ופירש"י תלאו לשפוד של חטאת לצלותו באויר תנור דנתבשל בו אבל לא נבלע בו כלום מהו מי הוי תנור טעון שבירה או לא...".
כאמור, הרמב"ם לא כתב שהענין הוא בליעה בכלי. הרב יוסף קארו כתב עוד: "ולא איפשיטא בעיין, וזהו שכתב רבינו "יש בדבר ספק". ויש לתמוה, למה לו להודיענו שהוא דבר ספק, ולא פסקה לחומרא סתם, כדרכו בשאר ספקי דאורייתא. וצריך עיון".[15]
נראה להסביר את הרמב"ם כך. העובדה שהתורה חידשה לכבס בגד, מלמדת על ניקיון חיצוני. אמנם על הדם להיבלע בבגד, אך יש לכבס היטב "יפה יפה" את הנותר החיצוני "עד שלא ישאר בו רושם" (שם הל' י). בבגד אין דיון בנוגע לאכילת נותר, כי לא אוכלים אוכל שבלוע בבגד. בנוגע לכלי מתכת, מספיק מירוק ושטיפה, שזה ביטוי לניקיון חיצוני. מה שנבלע בכלי הופך להיות חלק מהכלי ולכן "לא חיישינן ליה", ואין צורך להפליט אותו. בנוגע לכלי חרס כתב הרמב"ם (פירוש המשנה זבחים יא, ד) שאחת מבין שתי חומרות בקרבן חטאת הוא שיש לשבור את כלי החרס שבשלו בו, ולא ניתן לנקות את הכלי במריקה ושטיפה. במקרה ש"תלאו בתנור", הבשר של החטאת אף לא נגע בתנור אך בושל בתנור, ועל כן יש ספק מה הדין במקרה זה.
נראה שהרמב"ם למד שהענין הוא מגע ולא בליעה, מהצו הראשון בפסוק בנוגע לקרבן חטאת: "כל אשר יגע בבשרה יקדש" (ויקרא ו, כ). במדרש ההלכה (ספרא צו פרשה ד סוף פרק ה אות ה) [פסחים מה ע"א; נזיר לז ע"ב; חולין צט ע"א] נאמר:
"כל אשר יגע בבשרה יקדש". יכול אף על פי שלא בלע? תלמוד לומר "בבשרה" עד שיבלע.
יכול אף נגע במקצתו יהיה כולו פסול? תלמוד לומר "אשר יגע... יקדש" הנוגע פסול. הא כיצד? חותך מקום הבלע בבשרה, ולא בעצמות ולא בגידים ולא בקרנים ולא בטלפיים.
"יקדש" להיות כמוה ואם פסולה תפסל, ואם כשירה יאכל כחמור שבה.[16]
בסוגייתנו (זבחים צז ע"ב-צח ע"א) נאמר שכך הדין בכל הקדשים, וכך פסק הרמב"ם (הל' מעשה הקרבנות ח, טו-יז)
טו. נאמר בחטאת "כל אשר יגע בבשרה יקדש" להיות כמוה. אם פסולה היא הנוגע בה פסול, ואם כשירה הנוגע בה יאכל כמוה ובקדושתה.
טז. במה דברים אמורים? כשנבלעה בו, אבל נגיעה בלא הבלעה אינה מקדשת. ואחד החטאת ואחד שאר קדשים בין קדשים קלים בין חמורים שנאמר "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים" (ויקרא ז, לז).
יז. נגע בשרה ברקיק ונבלע במקצתו, לא נתקדש כולו אלא חותך מקום הבלע.
הנגיעה משמעה שכל דבר אוכל של חולין או של קדשים קלים שיגע בקדשי קדשים ויבלע מהם יהיה קדוש כמוהם, אך הדבר הקובע הוא הנגיעה. דין זה של מגע באוכל הוא בכל הקדשים, לא רק בקרבן חטאת, אך העיקרון של המגע הוא גם בכיבוס בגד שניתז עליו דם, ושבירת כלי חרס ומריקה ושטיפה של כלי נחושת שבושל בהם, ודינים אלו הם ייחודיים לקרבן חטאת בלבד. אשר על כן, בכיבוס על הדם להיבלע, אך אין מצוה להפליט את הבליעה. העיקר הוא לנקות יפה יפה את המקום שנגע בו הדם מבחינה חיצונית ושלא יישאר מזה רושם. כך גם במה שנוגע לכלים. הנותר מהחטאת שהתבשלה נבלע בכלים, ואין ענין להוציא אותו. הנותר החיצוני, השמנונית, אותה יש למרק ולשטוף כשמדובר בכלי נחושת, ולשבור את הכלי כשמדובר בכלי חרס.
♦
ד. כיבוס, שבירה, מירוק ושטיפה בעזרה – "זאת תורת החטאת"
עם זאת שמדובר על גזירת הכתוב לכבס בעזרה בגד שהוזה עליו דם חטאת, ולשבור בעזרה כלי חרס שבושל בו חטאת, ולמרק ולשטוף בעזרה כלי נחושת שבושלה בו חטאת, מדוע התורה ציותה כך? הרמב"ם (ספר המצוות עשה סד) כתב בקצרה על הקרבת קרבן חטאת, ובהקדמה כתב הרמב"ם (ספר המצוות שורש יב): "שאין ראוי למנות חלקי מלאכה מן המלאכות שבא הציווי בעשייתה כל חלק וחלק בפני עצמו: ידוע שאנחנו פעמים נצטוינו על מעשה אחד מן המעשים, ואחר כן יתחיל הכתוב לבאר איכות המעשה ההוא ויבאר השם שזכר ויאמר על מה הוא כולל. אם כן אין ראוי שיימנה כל צווי שבא באותו הבאור מצוה בפני עצמה".
כשיש מצוה שיש בה מספר חלקים או פרטים, הרמב"ם מנה אותם כמצווה אחת. דוגמא אחת לדבר שכתב הרמב"ם (שם) היא קרבן חטאת: "... וכמו כן היא מלאכת החטאת כולה, מזביחתה והפשטתה והקרבת מה שיקרב ממנה ורחיצת הכלים שיזה מדמה עליהם, ורחיצת הכלים שתבושל בהם או שבירתם, הכל היא תורת החטאת והיא מצוה אחת (עשה סד)".
לרחוץ בגד בעזרה שהוזה עליו דם זו מצווה, וכך גם שבירת כלי חרס שבושל בו וכן מירוק ושטיפה של כלי נחושת שבושל בו, וכל המצוות הללו כלולים במצות "תורת חטאת". הרמב"ם (ספר המצוות מצוות עשה סד) כתב כך: "שצונו שיהיה מעשה קרבן חטאת על התואר הנזכר. אי זה חטאת שתהיה. והוא אמרו יתעלה "זאת תורת החטאת...". ומבואר גם כן שם בויקרא איך יישחט, ואי זה דבר יישרף ממנו, ואי זה דבר ייאכל".
הרמב"ם לא הרחיב ולא הזכיר את המצווה לנקות בגד, לשבור או למרק ולשטוף כלים.[17]
הרב ירוחם פישל פערלא (באור על ספר המצוות לרס"ג, עשין, עשה קנב-קנג) הקשה על דברי הרמב"ם הללו, וכן גם על רב סעדיה גאון ופייטן שקדם לרס"ג והזכיר מצוות אלו בפיוט. נציג תחילה את דבריהם של רס"ג ואת הפיוט. רס"ג כתב שלושה חיבורים בהקשר לתרי"ג מצוות: א. ספר המצוות.[18] ב. פיוט לליל שבועות. ג. אזהרות.[19] הרב פערלא כתב פירוש מעמיק ומקיף לפיוט לליל שבועות (ג' כרכים, למעלה מ- 1600 עמודים). הוא דייק בלשונו של רס"ג, מדוע בחר להשתמש במילה זו ולא באחרת, והסיק מהי מהות המצווה לפי הבנתו של רס"ג, ואלו השלכות הלכתיות נובעות מכך. בנוגע לקרבן חטאת כתב רס"ג בפיוט (סידור רס"ג, עמ' קסב, שורה 65; מהד' הרי"פ פערלא, עשה קנב-קנג, עמ' 782-781; ספר המצוות מהד' הרב חיים סבתו והרב נסים סבתו, עמ' 253, שורה 065): "לכפר מגע חטאת, ודמה, בכל כלי כחקת תמימה".
הרב פערלא (שם) הסביר את דברי רס"ג:
"לכפר מגע חטאת" נראה דהכוונה לעשה ד"יקדש" (עמ' 781).
... "ודמה, בכל כלי כחקת תמימה"... דהכוונה למצות עשה דכתיב "ואשר יזה מדמה על הבגד...".
... "בכל כלי" כוונתו למאי דכתיב שם "וכלי חרס... ואם בכלי נחשת..." (עמ' 782)
רס"ג כתב באזהרות (סידור רס"ג, עמ' רה, שורה 93; ספר המצוות מהד' הרב חיים סבתו והרב נסים סבתו, עמ' 273, שורה 293): "ותורת חטאת ואוכל הנוגע בה, ובגד וחרס ונחושת בספניך".
בספר המצוות (מהד' הרב חיים והרב ניסים סבתו, פרק יט מצוה ל-לא, עמ' 176-175) כתב רס"ג:
וחייב שכל אוכל שנוגע בדבר שהוא קודש קדשים ישרף, כאומרו "כל אשר יגע בבשרה יקדש".
ובקרבן חטאת אם הוזה מדמו על כלי, יש לרחוץ אותו כאומרו "ואשר יזה מדמה על הבגד אשר יזה עליה תכבס במקום קדוש".
יוצא אפוא כך: בפיוט ובאזהרה הזכיר רס"ג את המגע בבשר החטאת, מצוה לכבס בגד שניתז עליו דם חטאת וכן לשבור כלי חרס ולמרק ולשטוף כלי נחושת שבשלו בהם חטאת. בנוגע לדם חטאת בבגד, מירוק ושטיפה ושבירת כלי חרס, הוא כתב שהם "חוקת תמימה", "ספוניך" – נסתר, רמז לכך שהם גזרת הכתוב. בספר המצוות הזכיר רס"ג את המגע בבשר חטאת ואת המצווה לכבס בגד שניתז עליו דם חטאת, אך לא הזכיר את המצווה למרק ולשטוף כלי נחושת ולשבור כלי חרס.
הרב ירוחם פישל פערלא (שם) ציין גם לפיוט 'אתה הנחלתה', בו נכתבו ארבע פרטי המצוות הללו: "יגע בבשר קדש יקדש, ומזה מדמה יכבס בגדיו, שבירה בכלי חרס, מריקה ושטיפה בכלי נחושת".[20]
לדברי רס"ג והפייטן בפיוט 'אתה הנחלתה', חיבר הרב פערלא את דברי הרמב"ם (שורש יב) שציינו לעיל, וכתב כך: "וכבר כתב הרמב"ם ז"ל (שורש יב)... ובאמת לא ידענא מאי ענין זה למעשה החטאת שיחשב חלק מחלקי המצוה. דודאי זביחתה והפשטתה וכל פרטי דיני הקרבתה חלקי המצוה הם. אבל "כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה", וכן "אשר יזה מדמה על הבגד תכבס במקום קדוש...", אינם ענין כלל למעשה החטאת המוטלת על הכהנים בעבודת החטאת והרצאתה. ולא שייכא בזה שום מצוה לכתחילה, וכל שכן עיכוב בדיעבד בכפרת החטאת כלל, אלא ענין אחר הם לגמרי שבא רק בדרך מקרה, ומוזהרים עליהם ישראלים ככהנים,[21] ולא יתכן כלל לכוללם בכלל מצות מעשה החטאת. ואי משום דכתיב זאת "תורת החטאת"... וכן הרבה כיו"ב. אלא ודאי מזה ליכא למשמע מינה מידי".
לפי הרב פערלא, לא ברור מדוע מגע של חטאת, כיבוס בגד שניתז עליו דם חטאת, שבירת כלי חרס ומירוק ושטיפה של כלי נחושת, צריכים להיכלל בהגדרת המצווה ובמניינה. לפיו מצבים אלו הם מצבים מזדמנים ואינם מעיקרי המצווה, ואינה מעבודת הכהנים בהקשר לקרבן חטאת.
נראה שאין כוונת הרמב"ם לומר שלו הוא לא היה קובע את השורש הזה (שורש יב), הוא היה מונה כל פרט בתורת החטאת כמצווה בפני עצמה. כוונתו לומר שכל פרט הוא מצוה גם אם מדובר במצב מזדמן. דברי הרמב"ם הם בנוגע לכללי המנין של המצוות, אבל מוסכם על הכל גם לפי רס"ג ופייטן 'אתה הנחלת', שצו התורה במה שקשור למגע בבשר קדש, כיבוס בגד שבירת כלי חרס ומירוק ושטיפה של כלי נחושת הוא מצווה.
נראה שהרמב"ם הבין שעיקרה של תורת חטאת היא הקרבת הקרבן במקדש, ומצוות התורה היא ששום דבר מקרבן החטאת שכבר נכנס פנימה לעזרה, לא יצא החוצה. זהו חידוש מיוחד ב"תורת חטאת". עיקרון זה כתב הרמב"ן (ויקרא ו, כ) אם כי הוא כתב כן רק בנוגע לכיבוס בגד שניתז עליו דם: "תכבס במקום קדוש - החמיר הכתוב בדם הנבלע בבגד לעשותו כאשר היה קודם הזיה, שלא יצא חוץ לקלעים". בהמשך דבריו כתב הרמב"ן שיש לשבור כלי חרס במקום קדוש, וכן לשטוף ולמרק כלי נחושת במקום קדוש, אך לא כתב באופן ברור שהמטרה היא שהכלים והנותר שבהם יישארו בפנים. נראה שהרמב"ם הרחיב את העיקרון הזה גם בנוגע לשבירת כלי חרס ומירוק ושטיפה של כלי נחושת. לפי הרמב"ם, התורה לא ציוותה כאן על דיני ליבון והגעלה וכד', אלא איך שומרים שכל מה שבקרבן החטאת ייקרב למזבח או ייאכל, ואם נותר ממנו אזי איך מטפלים בזה. אם הותז מהקרבן דם, יש לנקות אותו יפה יפה בעזרה שלא יצא משם. כשנדבק מתבשיל החטאת על הכלי, כלי חרס יש לשבור אותו, וכלי נחושת יש למרק ולשטוף, וכאמור, כל הפעולות הללו נעשות בעזרה. זו היא החומרה המיוחדת של חטאת מקדשי קדשים, כאמור במשנתנו, שהרי התורה לא ציוותה ציוויים כאלו בקרבנות אחרים. יתכן שחומרות אלו קשורות לכך גם להסבר פסוק נוסף שנאמר בחטאת: "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני ה'" (ויקרא ו, יח) וכאמור בירושלמי (יבמות ח, ג; סוטה ח, ט), ובמדרש (ויקרא רבה לב, ו): "רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש: "במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני ה'" - שלא לפרסם את החטאים".
אף אחד לא אמור לדעת שכעת הוקרב קרבן חטאת, ועל כן כל מה שקשור לקרבן חטאת הכל נשאר בפנים.
על פי דברינו יובן מה שנזכר לעיל בתוספתא (זבחים י, ו) בנוגע לכלי חרס: "יצא לחוץ - נכנס ושוברו בפנים". ובהמשך (שם) בנוגע לכלי נחושת: "יצא לחוץ - מכניסן מורקן ושוטפן בפנים. נטמאו בחוץ - מטהרן ומכניסן מורקן ושוטפן בפנים", וכן (שם ה) בנוגע לכיבוס בגד: "יצא לחוץ נכנס ומכבסו בפנים". וכך גם באופן מפורט יותר במשנה בסוגייתנו (זבחים צד ע"ב): "בגד שיצא חוץ לקלעים - נכנס ומכבסו במקום קדוש, נטמא חוץ לקלעים - קורעו נכנס ומכבסו במקום קדוש. כלי חרס שיצא חוץ לקלעים - נכנס ושוברו במקום קדוש, נטמא חוץ לקלעים נוקבו ונכנס ושוברו במקום קדוש. כלי נחשת שיצא חוץ לקלעים - נכנס ומורקו ושוטפו במקום קדוש, נטמא חוץ לקלעים - פוחתו ונכנס ומורקו ושוטפו במקום קדוש".[22]
אם הבגד או הכלי יצא החוצה מהעזרה, יש להחזירו, כפי שנזכר במשנה, ושם לכבס או לשבור או למרק ולשטוף. הכל נשאר ונשמר בתוך הקודש.[23]
סיכום
בתורה נאמר שאם בשלו חטאת בכלי חרס יש לשבור הכלי, ואם בשלו חטאת בכלי נחושת יש למרק ולשטוף הכלי. בסוגית הגמרא (זבחים צה ע"ב; עבודה זרה עו ע"א) משמע שהתבשיל שנבלע הוא נותר, ועל כן יש למרק במים חמים ולשטוף במים קרים על מנת להפליט את הנותר. כלי חרס אינו פולט לעולם ועל כן יש לשבור אותו. השבירה, וכן גם המירוק והשטיפה, נעשית בעזרה. הגמרא למדה זאת מהאמור בכתוב בנוגע לדם חטאת שניתז על בגד שיש לכבסו בעזרה. גם בנוגע לחטאת שניצלתה בשפוד או באסכלה, כתב רש"י (עבודה זרה שם) שהדיון בין האמוראים בנוגע לאופן הניקוי שלהם הוא בשל העובדה שהם בלעו. רש"י כתב עוד בהקשר לשבירת כלי חרס: "והוא הדין לכל הקדשים". כיון שכך פירש רש"י את האמור במשנה (זבחים צג ע"ב): "זה חומר בחטאת מקדשי קדשים" שהכוונה היא רק לכיבוס הבגד, ולא בנוגע לשבירת כלי החרס או מירוק ושטיפה של כלי נחושת, כי את זה יש לעשות גם בקדשים אחרים. המטרה היא להפליט את מה שבלע הכלי, ובנוסף להגעלה ציותה התורה למרק ולשטוף את כלי הנחושת, וכשם שגזר הכתוב לכבס לשבור ולמרק ולשטוף במקום קדוש. כלי חרס לא ניתן להפליט את שבלוע בו ולכן יש לשבור אותו.
הרמב"ם בפירוש המשנה ובהלכות מעשה הקרבנות פירש אחרת. לפיו, כוונת הסיפא של המשנה "זה חומר בחטאת משאר קדשי קדשים" היא בשתי הלכות: א. בגד שהותז עליו דם חטאת יש לכבסו בעזרה. ב. יש לשבור כלי חרס שבושל בו חטאת. כאן לא ציין הרמב"ם שיש לעשות זאת בעזרה. לפי הרמב"ם, ובשונה מרש"י, כלי חרס שבושל בהם קדשים אחרים יש למרק ולשטוף אותם. הראב"ד חלק על הרמב"ם וכתב שדבריו אלו הם טעות.
הרדב"ז הסביר את שיטת הרמב"ם על בסיס דבריו בפירוש המשנה בנוגע למריקה ושטיפה. יש לנקות את השמנונית שנותרה מחוץ לכלי, ומה שהכלי בלע "לא חיישינין ליה", כי אם יבשל בו שני פעמים ביום אחד אין כאן דין נותר. ואם יבשל בו למחרת הרי זה נותן טעם לפגם, ומן התורה לכתחילה מותר לבשל באופן כזה. חכמים לא גזרו לבשל בכלי הנותן טעם לפגם לכתחילה רק מחוץ לבית המקדש, אבל לא במקדש. לפיו אילו הם הלכות ייחודיות בקרבן חטאת, ואין ללמוד מהלכות אלו לדיני הגעלה וליבון בענינים אחרים כמו געולי נכרים וכד'. הרמב"ם לא הזכיר בדבריו בנוגע לכלי הבישול - חרס ונחושת, את ענין הבליעה.
בגמרא (זבחים צה ע"ב) שאל רמי בר חמא "תלאו באויר תנור מהו? אבישול ובילוע הוא דקפיד רחמנא, או דילמא אבישול בלא בילוע?". הרמב"ם הציג הבעיה באופן שונה: "צלה הבשר [באויר] תנור של חרס, יש בדבר ספק אם ישבר הואיל ונתבשלה בו, או לא ישבר הואיל ולא נגעה בו". לפי הרמב"ם ל"בליעה לא חיישינן". הבעיה היא שהבשר מתבשל בתנור של חרס וזה לשון הפסוק "אשר בושל בו", אך מאידך הבשר לא נוגע בתנור.
נראה שהרמב"ם למד שהענין הוא מגע ולא בליעה, מהצו הראשון בפסוק בנוגע לקרבן חטאת: "כל אשר יגע בבשרה יקדש" (ויקרא ו, כ). אמנם הלכה זו היא בכל הקדשים, אך ההמשך בפסוקים: כיבוס בגד שניתז עליו דם חטאת, וכלים שבשלו בהם חטאת, הם רק בקרבן חטאת, והעיקר הוא המגע. הדם צריך להיבלע בבגד, וכן התבשיל נבלע בכלים, אך התורה לא ציוותה כאן להפליט את הנותר הבלוע, אלא רק לנקות יפה יפה את הבגד שניתז עליו דם, למרוק ולשטוף את השמנונית שנדבקה לדופן החיצוני של הסיר מפני שהיא נותר, ולשבור את כלי החרס.
הרמב"ם (ספר המצוות שורש יב) כתב שכל פרטי תורת חטאת: ההקרבה, הכיבוס, המירוק והשטיפה, השבירה אלו הם מצוות, אך על פי כללי מנין המצוות הם נמנים כמצווה אחת. הרב ירוחם פישל פערלא כתב שאכן ההקרבה וההפשטה זה עיקר המצווה, אך הקשה מדוע יש למנות פרטים מקריים כמו התזת דם או מירוק ושטיפה של כלי מתכת ושבירת כלי חרס שבושלה בהם חטאת. נראה שכוונת הרמב"ם לומר שיש לראות בכל פרטי תורת החטאת מצווה אחת, ומקשה אחת. לפיו עיקרה של תורת חטאת היא הקרבת הקרבן במקדש, והתורה חידשה ששום דבר מקרבן החטאת שכבר נכנס פנימה לעזרה, לא יצא החוצה. אם ניתז דם על בגד יש לכבסו יפה יפה במקדש, וכך גם בנוגע לכלים שבשלו בהם חטאת. השבירה המירוק והשטיפה היא במקדש. גם אם הוציאו את הכלים החוצה והם נטמאו, יש דרכים להכניסם חזרה לעזרה ושם למרק ולשטוף או לשבור. אין להתייחס לדינים אלו כמו הלכות ליבון והגעלה, של געולי נכרים וכד'. אלא כדינים ייחודיים לקרבן חטאת בלבד, ואף לא בקרבנות אחרים שמשמעותם היא שהכל נשאר ונשמר בעזרה ואינו יוצא החוצה.
♦ ♦ ♦