אחת השאלות המורכבות בדיני הנזיקין, באשר הם, היא שאלת הקשר הסיבתי. העולם מורכב משרשראות אינסופיות של מקרים וסיבותיהם, אולם מכיוון שלא יעלה על הדעת לחייב כל אדם שיש לו קשר קטן להיזק כלשהו, נדרשת הכרעה מיהו המזיק שראוי להתחייב בנזיקין.
מבחן הסיבתיות המרכזי, הן בהלכה והן להבדיל בשיטות משפט אחרות,[1] הוא מבחן "הסיבה בלעדיה אין", דהיינו בירור האם אלמלא מעשיו של המזיק הנזק היה בכל זאת מתרחש. למבחן זה אמנם מספר חריגים משמעותיים, אך לא כאן המקום להאריך אודותם.
הגמרא בבבא קמא (כו, ב)[2] דנה במספר מקרים שבהם מבחן זה בא לידי ביטוי. כאשר הבולט שבהם הוא מצב שבו אדם זרק כלי מראש הגג ואדם נוסף עשה מעשה שקשור לשבירתו -
אמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מאי טעמא מנא תבירא תבר ואמר רבה זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים או כסתות בא אחר וסלקן או קדם וסלקן פטור מאי טעמא בעידנא דשדייה פסוקי מפסקי גיריה...
הגמרא מתארת שני מקרים. במקרה הראשון האדם השני שבר את הכלי, ובמקרה השני האדם השני הסיר את הגנתם של הכרים והכסתות שיכולים היו למנוע את הנזק.
במקרה הראשון, הסבירו מרבית המפרשים, האדם ששבר בפועל את הכלי פטור מלשלם את הנזק, משום שגם אילו הוא לא היה עושה דבר, הכלי צפוי היה להישבר ו"מנא תבירא תבר".[3] הרמב"ם הגדיל לומר על האדם השני ש"אין זה כגורם" כלל.[4]
במקרה השני, שבו אחד זרק את הכלי על כרים וכסתות שהיו מרככים את הנפילה ומונעים את הנזק והשני הוציא משם את אמצעי ההגנה הללו, הדין מעט מורכב יותר. מלבד הפטור של הזורק מלפצות את בעל הכלי, הפרשנים ופוסקי ההלכה התלבטו האם המסלק חייב או פטור. יש שהסבירו שהמסלק פטור משום שמדובר בנזקי גרמא.[5] אולם נראה שדעת מרבית הפוסקים, ובראשם הרי"ף, שהמסלק חייב. לדידם, בשל מחלוקת סוגיות בסוגיית 'גרמא' "לית הלכתא בהא כרבה".[6]
הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ז), במסגרת פסיקת ההלכה בסוגייה והדיון בשאלת הנזקים העקיפים, תלה את החיוב בנזיקין בכך שאדם יהיה "הגורם הראשון" –
ז. כל הגורם להזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר המזיקין, אף על פי שאינו הוא המזיק זה הנזק עצמו באחרונה הואיל והוא הגורם הראשון חייב.
כיצד, הזורק כלי שלו מראש הגג על גבי כרים וכסתות ובא אחר וקדם וסלק את הכרים מעל הארץ ונחבט הכלי בארץ ונשבר חייב נזק שלם כאילו שברו בידו, שסלוק הכרים והכסתות גרם לו שישבר, וכן כל כיוצא בזה.
ח. הזורק כלי של חבירו מראש הגג על גבי כרים וכסתות של בעל הכלי וקדם בעל הכלי והסיר הכרים הזורק חייב שזריקתו היא הגורם הראשון לשבירת הכלי, ואם קדם אחר וסלקן שניהן חייבין הזורק והמסלק ששניהם גרמו לאבד ממונו של זה.
תחילה יש לתת את הדעת לכך שבשתי ההלכות הרמב"ם מייחס את הבעלות על הכלי לאנשים מסוימים שמהווים חלק מאירוע הנזק, על אף שהדבר כלל לא מתואר בגמרא.[7] בהלכה ז' הכלי שייך לזורק עצמו, ואילו בהלכה ח' דווקא מסלק הכרים והכסתות הוא בעל הכלי.
הלכה ז' מהווה יישום של שיטת הרי"ף, והרמב"ם קובע שהמסלק יתחייב, וזיהוי הזורק כבעל הכלי מהווה רבותא, שגם אם בעל הכלי זרק אותו, המסלק יידרש לפצותו.[8] לעומת זאת, הלכה ח' כוללת שני חידושים משמעותיים.
בדין הראשון מחדש הרמב"ם שכאשר בעל הכלי, שהוא גם בעליהם של הכרים והכסתות, סילק את האחרונים ואיפשר את הנזק, הזורק בכל זאת יתחייב. רבים ממפרשי הרמב"ם הסבירו שטעם הדבר הוא שלמסלק, כבעליהם של הכרים והכסתות, יש רשות לסלקם כדי שלא ייפגעו מנפילת הכלי,[9] ומכיוון שזו התנהגות נורמטיבית מצידו, היא לא תפטור את הזורק מאחריות.
בדין השני קבע הרמב"ם שכאשר הן הזורק והן המסלק אינם בעלי הכלי, שניהם יתחייבו, ויתחלקו בפיצויים. לכאורה דין זה מעורר קושי, הן ביחס להלכה ז', שבה מלוא האחריות הוטלה על המסלק,[10] והן בהשוואה לסוגיות אחרות, שבהן במצב של ריבוי שותפים בנזק, החיוב יחול רק על מי שהכריח את הפגיעה.
על אלו ניתן להשיב לאור זאת שחלוקת פיצוי שכזו אופיינית לשני סוגי מקרים, הן כאשר די בפעולתו של כל אחד מהמזיקים כדי לחייב את מלוא הנזק ישנה שותפות והן כאשר ישנה שותפות בין המזיקים. בהתאם, ניתן להשיב על הקושי ברמב"ם באמצעות שני סוגי המקרים הללו.
תחילה, ייתכן שהזורק והמסלק הם שותפים בנזק,[11] ולכן חלים עליהם דיני השותפות וחיוב הדדי. שותפות בהיזק לכלי אינה אפשרית כאשר הזורק עצמו הוא בעל הכלי, ואפשר שזו הסיבה לשיוך הכלי לזורק.[12] שותפות זו מתאפיינת כאן בכך שמדובר למעשה בהיזק מאוד זריז, ולכן קשה להעלות על הדעת מצב שבו אדם הספיק לשלוף כרים בזמן שבין זריקת הכלי לנפילתו, אם הוא לא היה מודע לכך מראש.
שנית, בהלכה ח' אפשר לראות בזורק ובמסלק גורמים הכרחיים חלופיים לנזק,[13] כאשר כל אחד מהם בפני עצמו יכול היה להשלים את מלוא הנזק. לגבי המסלק לבדו הדבר ברור, שכן הוא שלף את ההגנה שהייתה לכלי. אך גם הזורק למעשה ראוי היה לעשות את כל הנזק לבדו, שהרי בהלכה ח' הכרים והכסתות שייכים לבעל הכלי, ולבעל הכלי (וכל שכן שלאדם אחר)[14] מותר לשלוף את הכרים כדי שלא יינזקו מהכלי שנופל. נמצא אפוא, שזריקת כלי על כרים של אדם אחר שרשאי להוציאם מהווה מעשה שראוי להזיק מצד עצמו.[15]
ייתכן שהסברים אלו יוכלו ליישב אף קושייה נוספת על דברי הרמב"ם בהלכה ח', שלכאורה סותרת את הדין בסוגיית חמישה שישבו על ספסל ובא אדם והתיישב, שכאשר השבירה באה מיד, הוא חייב בכל.[16] הרי גם כאן יש אדם שהכשיר את האפשרות לשני להזיק, ומדוע הראשון יתחייב בחצי? בהתאם, גם כאן אפשר יהיה לומר שבישיבה על ספסל אין שותפות כפי שיש בזריקת כלי והוצאת הכרים. בנוסף, ניתן לומר שההנחה הבסיסית היא שהכרים והכסתות במקום שבו הכלי עתיד לנחות צפויים להישלף ע"י בעליהם, וממילא אפשר במידת מה לראות בזורק גורם הכרחי, ומקביל למסלק הכרים.[17]
נראה, שהרמב"ם ביסס את הגדרת הגורם שמחייב בתשלום הנזק, על בחינת "הסיבה הפועלת" את הנזק. לדבריו, גם כאשר אדם מסוים לא גרם לפגיעה בפועל בסוף, אך הוא הגורם הראשון שהבטיח את קיום הנזק, הוא יתחייב על כך. קביעה זו מבססת את הפיצויים על סיבתיות שלילית, דהיינו החיוב הוא על מי שהבטיח את הנזק, ולכן גם השובר ייפטר ככל שהנזק היה נגרם גם בלעדיו. לדברי הרמב"ם ניתן למצוא ביסוס הן במקורות הלכתיים[18].
♦ ♦ ♦