♦
א.
מקור הדין
נאמר בתורה "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק" (דברים א' ט"ז). ובגמ' סנהדרין (דף ז' ע"ב) מובא "אמר רבי חנינא: אזהרה לבית דין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבוא בעל דין חבירו. ואזהרה לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבוא בעל דין חבירו, קרי ביה נמי 'שמע בין אחיכם'. רב כהנא אמר מהכא מ'לא תשא (שמע שוא', שמות כ"ג א') לא תשיא". וכתב רש"י (שם ד"ה שמוע בין אחיכם) "כשיהיו שניהם יחד שמעו דבריהם ולא תשמעו דברי זה בלא זה שמסדר דברי שקר כדברי אמת לפי שאין מכחישן ומכיוון שלב הדיין נוטה לו לזכות שוב אין לבו מהפך בזכות השני כל כך".מבואר בדבריו, שכשבעל דין טוען את טענותיו שלא בפני בעל דינו, הוא אינו מתיירא לערב דברי שקר בתוך טענותיו, מפני שאין מי שיכחיש את דבריו. וכשהדיין שמע צד אחד, נטיית לבו היא לזכות את מי ששמע, ושוב אינו מהפך בזכותו של השני כ"כ כשיבוא ויטען את טענותיו. בלשון העם אומרים אנו, שהדיין אינו אובייקטיבי, כי כבר שמע צד אחד והשתכנע מדבריו, ואז קשה להיות קשוב בכל תשומת הלב לצד השני.
ורב כהנא לא חולק בעניין זה, אלא שהוא דורש זאת מהפס' 'לא תשא שמע שוא', שפירושו שאסור לדיין לקבל 'שמע שוא', היינו לשמוע דברי בעל דין אחד קודם שיבוא בעל דין חבירו, שהרי זו שמיעה של שוא ושקר. ומכאן יש ללמוד שהאיסור הוא גם על בעל הדין עצמו, כי דורשים את הפס' 'לא תישא' כאילו נאמר 'לא תשיא שמע שוא', כלומר, לא תגרום לדיין לקבל שמע שוא, ע"י זה שתטען את טענותיך קודם שיבוא בעל דין חברך.
ומחדשת הגמ' שאיסור זה חל בין על הדיינים ובין על בעלי הדין. לדיין אסור לשמוע צד אחד של בעלי הדין, ולבעל הדין אסור לטעון בפני הדיין לבדו.
וכן פסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פרק כ"א הלכה ז') וז"ל: "אסור לדיין לשמוע דברי אחד מבעלי דינין קודם שיבא חבירו או שלא בפני חבירו ואפילו דבר אחד אסור. שנאמר 'שמוע בין אחיכם'. וכל השומע מאחד עובר בלא תעשה שנאמר 'לא תשא שמע שוא'. ובכלל לאו זה אזהרה למקבל לשון הרע ומספר לשון הרע ומעיד עדות שקר. וכן בעל דין מוזהר שלא ישמיע דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו. וגם על זה וכיוצא בו נאמר מדבר שקר תרחק". וכ"כ בסה"מ (ל"ת רפ"א).
וכן פסק השו"ע (חו"מ סי' י"ז סעיף ה'). וכתב הכנסת הגדולה (שם אות י"ג) שאיסור זה הוא מדאוריתא. ועיין בפת"ש (שם ס"ק ח') שהביא בשם הברכ"י (שם אות ח') "תוכחת מגולה על הדיינים שאין נזהרים בזה ושומעים בעל דין אחד לבדו הבא אל ביתם, והביא דברי הזוהר פרשת וישב דף קע"ט ע"ב דאיתא שם, כל דיינא דקביל מבר נש מלה עד לא ייתי חבריה כאילו מקבל עליה טעווא אחרא למהימנותא וכו'. וכתב ומאנה הנחם נפשי על זה וכיוצא בזה שראיתי לאיזה מורים, וכבר ארז"ל כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה" עי"ש.
והחינוך הביא מצווה זו בפרשת משפטים (מצווה ע"ד), וכתב "שלא ישמע הדיין טענת האחד שלא בפני בעל דינו שנאמר 'לא תשא שמע שוא' (שמות כ"ג א'), והטעם לפי שבני אדם ידברו דברי שוא שלא בפני בעל דינם... ועוד אמרו שם שהיא אזהרה גם לבעל הדין שלא יטעון גם הוא טענותיו לדיין שלא בפני בעל דינו, ואפילו ירצה לשמוע אותן הדיין, ועל זה נאמר גם כן 'מדבר שקר תרחק' (שמות כ"ג ז'). ועוד אמרו זכרונם לברכה (מכות כ"ג ע"א) שזה הלאו כולל מספר לשון הרע ומקבלו ומעיד עדות שקר". ובשורש המצווה האריך החינוך בדבר מיאוסו של השקר עי"ש. ומשמע, ששמיעת צד אחד ללא הצד השני, הרי היא נחשבת לשקר, וממילא גם לאיסור לשון הרע, כי שמיעת צד אחד, גורמת לעיוות האמת. וכמ"ש הרמב"ם (הובא לעיל).
וכתב המנ"ח (שם) שמצווה זו נוהגת אף בבני נח, כי "הוא ענף מדינים ומוזהרים עליו כל באי עולם אפילו בני נח... דזה מביא להטות דין" עי"ש. ואכן כל בתי המשפט של כל המדינות הנאורות בעולם מחייבים לקיים דין זה, ומקורו הוא מתורתנו הקדושה.
♦
ב.
מיהו המחוייב בדין זה
בחינוך (מצווה ע"ד) כתב "ונוהגת (מצווה זו) בכל מקום ובכל זמן, בזכרים אבל לא בנקבות לפי שאינן דנות, ולכך אינן בכלל אזהרה זו שלא לקבל טענת בעל דין אחד שלא בפני בעל דינו, אבל מ"מ בכלל לאו זה הן שלא יטעימו טענותן לדיין שלא בפני בעל הדין, וכן מוזהרות להרחיק מכל שקר כמו האנשים".ומשמע מדבריו, דכיוון שאשה לא דנה, לכן לא חל עליה איסור זה מצד הדיינים. אך כיוון שאשה יכולה להיות בעלת דין, לכן שייך בה איסור זה, לא לטעון לפני הדיין קודם בעל הדין הנגדי.
אך המנ"ח (שם) חלק על החינוך בזה, וכתב "ונראה לענ"ד, דלאו זה נוהג בכל הפסולים ובנשים, אם בעלי הדין קיבלו עליהם באופן המועיל בנשים ופסולים לדון לפניהם דין תורה, מצווים על לאו זה שלא לשמוע וכו' " עי"ש. מבואר בדבריו, דכיוון שאם הנידונים קיבלו על עצמם שאשה תדון אותם או אחד מהפסולים, הרי שדינם דין, ממילא יש אפשרות שאשה תדון דין, ועל כן גם היא מחוייבת בדין זה, לא להטות את הדין. וכ"כ המנ"ח בדין איסור קבלת שוחד (מצווה פ"ד) שאם קיבלו עליהם נשים לדון בדיני ממונות מהני קבלתן (עפ"י גמ' סנהדרין כ"ד ע"א ורמב"ם סנהדרין פ"ז ה"ב ושו"ע חו"מ סי' כ"ב סעיף א'), ולכן גם להן שייך איסור קבלת שוחד. והוסיף שאפי' נכרי הדן על ז' מצוות בני נח מצווה על איסור לקיחת שוחד. כן מוכח בפירוש הרמב"ן עה"ת (בראשית ל"ד י"ג) בשם הירושלמי עי"ש.
♦
ג.
האם דין זה חל על הנהלת קהילה או מזכירות ישוב וכיוצ"ב
ויש לעיין, האם דין זה נאמר דווקא על בי"ד או על ערכאה הדומה לבי"ד, כמו שנים שקיבלו על עצמם שאשה תדון אותם וכיוצ"ב, כמובא במנ"ח לעיל. או שמא כל ערכאה שיש בידיה החלטות שיפוטיות כלפי אדם או משפחה, הרי הם כעין דיינים, וחל עליהם דין זה מהטעם שהביאו הרמב"ם והחינוך, שכששמעו ההנהלה שמועה על פלוני, הרי שהם כבר נגועים בדבר ונוטים לצד השמועה. וע"כ גם עליהם להיזהר בדין זה, דזיל בתר טעמא.ומפורש כתב הרמ"א (שו"ע חו"מ סי' ל"ז סעיף כ"ב) וז"ל: "טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים הרי הן כדיינים ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדון משום רשעה". וא"כ דון מיניה ואוקי באתרין.
וכן משמע מהערוה"ש (חו"מ סי' ט' סעיף א') בדין שוחד, וז"ל: "כתיב 'לא תקח שוחד' וא"א לומר דהאזהרה היא שלא ליקח שוחד להטות הדין, דהרי על זה נאמרו כמה לאוין בפ"ע, 'לא תטה משפט' 'לא תכיר פנים' 'לא תטה משפט אביונך בריבו' אלא וודאי דהתורה אסרה קבלת שוחד אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב. ולכן מאד מאד צריך ליזהר בקבלת שוחד, ואם לקח חייב להחזירו כשיתבענו הנותן, ולצאת ידי שמים מחוייב להחזיר אף אם לא יתבענו הנותן. והנותן יכול לתבעו אף אחר זמן מרובה כל זמן שלא מחלו בפירוש [שבו"י]. ולאו דווקא דיין אסור בקבלת שוחד, אלא אפילו כל הממונים וכל העוסקים בצרכי ציבור אף שאין דיניהם דין תורה ואסורים להטות הענין בשביל אהבה או שנאה וכ"ש ע"י לקיחת שוחד. ולאו דווקא שוחד ממון אסור, אלא אפילו שוחד דברים כגון להקדים שלום להדיין אם לא היה רגיל בכך מקודם וכן לעשות לו איזה שירות אסור, אם לא היה רגיל בכך מקודם, אפילו שירות קטן אסור. וליתן שוחד לדיין עובד כוכבים, אם נותן כדי שיטה הדין, עובר על 'לפני עור לא תתן מכשול' דכשם שיש איסור על הדיין לקבל שוחד כמו כן יש איסור על הנותן, ובני נח נצטוו על הדינין. אבל אם הוא (הדיין) רוצה להטות הדין שלא במשפט לצד השני ונותן לו שלא יטה הדין מותר [ח"ס]" עכ"ל.
הרי מפורש, שכיוון שהתורה נתנה טעם לאיסור השוחד, 'כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים' (דברים ט"ז י"ט) וא"כ ה"ה בכל מקום שקבלת השוחד יכולה לגרום להטיית הצדק, הרי שהיא באיסורה עומדת. ודון מיניה.
וכ"כ בשו"ת חת"ס (חלק חו"מ סי' ק"ס) במקרה של קהל שבחרו רב שיעמוד בראשם, והתברר שחלק מבעלי זכות הבחירה קיבלו שוחד, ומסיק החת"ס שהמינוי בטל מעיקרו, וקבע ש"טובי הקהל הממונים לעסוק בצרכי רבים, הרי הם כדיינים".
ובספר פלא יועץ בערך גר כתב וז"ל: "מאחר שכל כך צותה תורה על אהבת הגר, כי יקרה שיבוא גר צדק ראוי לרחם עליו במאד מאד ולהעניקו בממון ולבקש לו מנוח אשר ייטב לו ולפייסו בדברים טובים, אף על פי דחשיד טובא שיחזור לסורו הרע כאשר עינינו רואות, לא מפני זה יהיה העושה טובה עמו תוהה על הראשונות, חס ושלום, ולא יהא מושך ידו לעשות טוב עם גרים אחרים, כי אין לנו אלא לראות באשר הוא שם, ולקיים מצות יוצרנו, ואם אחר כך יצא לתרבות רעה איהו ניהו דאפסיד אנפשה, ושכר מצוה עומדת לעד.
ובכלל מצות אהבת הגרים הוא לעזור ולסייע לאיש הנודד ממקומו והוא גר בארץ נכריה, ולאו דוקא גר צדק, דאטו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא? וזיל בתר טעמא דכתיב (שמות כג ט) 'ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים'. הרי בהדיא דקרא משתעי על מי שהוא גר בארץ נכריה בלי רע ואח ואין לו מכיר ורוחו נמוכה ולבו נשבר ונדכה, ראוי לרחם עליו ולקרבו ולהיות עמו אוהב ורע ולעזרו ולתמכו בכל הבא בידו, ובזה מקיים מצוה רבה זו.
וביותר יגדל המצוה הזאת על אשכנזי ההולך בין הספרדים או ספרדי בין האשכנזים וכדומה, שגם לשון אין להם, אשר לא ישמעו איש שפת רעהו והם מתדכאים הרבה, שאין יכולים להגיד צערם ולהראות ערכם, כי יש גם כן בעלי תורה, אבל אין להם פה לדבר ומסוה הבושה על פניהם ואין להם מצח להרים ראש, על אלה ראוי לרחם ביותר ולמצוה רבה תחשב. לא כאשר יש רבים מעמי הארץ אומרים שהספרדי ילך אצל ספרדים ואשכנזי אצל אשכנזים וכל מין ירחם על מינו כאלו אנו שתי אמות חס ושלום, בודאי שהאומר כך חרף מערכות אלקים חיים כי חרפה היא לנו בני ישראל גוי אחד בארץ שנפרד איש מאחיו, כי כולנו בני איש אחד נחנו, אל אחד לכולנו, אב אחד לכולנו, תורה אחת ומשפט אחד, ולמה נבגד איש באחיו. ואם הלשונות לארצות הם מחלקים מה בכך, ומה בין ספרדי לאשכנזי או שאר לשונות, חלילה לעשות שום חלוק, אדרבה, יגדל החיוב לרחם ולסייע למי שהוא מלשון אחר מטעם מצות אהבת הגר כדבר האמור. והמרחם מרחמין עליו מן השמים, ישלם ה' לעושה הטובה שבעתים" עכ"ל.
אתה הראת לדעת, שבמצוות שטעמן מפורסם בכתובים, אין צריך להיות הדין נוהג דווקא במה שהתורה כתבה, אלא דברי התורה הם רק דוגמא לאיסור. ואם הונאת הגר אסורה, מפני שיפלותו של הגר וזרותו וצערו, ה"ה לכל יהודי המרגיש זרות, מאיזה טעם שלא יהיה, גם אם אינו גר מבחינה הלכתית, אך הוא סובל מפני היותו חריג בחברה וכיוצ"ב, גם עליו יחול דין הונאת הגר, כדברי הפלא יועץ, דזיל בתר טעמא.
ודון מיניה ואוקי באתרין. ה"ה בנידון דידן, כיוון שאם הנהלת הקהילה תשמע שמועה רעה רק מצד אחד, בלא לברר עם בעל השמועה את העניין לאשורו, בייחוד בדבר הנוגע לעניינו, כגון מינויו לתפקיד ציבורי או קבלתו לישוב וכיוצ"ב, ברור לכל, שההנהלה ששמעה את השמועה בלא לשמוע את הצד השני, דעתה מוטה ולא תכוון לאמת. וא"כ למה לי קרא, סברא הוא (כתובות כ"ב ע"א). וע"כ פשוט שאם הנהלת הקהילה שומעת שמועה רעה על מאן דהו בלא לשמוע את הנידון שעליו יצאה השמועה, הרי שהנהלת הקהילה עוברת על הדין של 'שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק', שהרי יש לה סמכות ממש כבי"ד, כפי שראינו ברמ"א לעיל.
ועיין בפירושו של הנצי"ב העמק דבר (דברים א' ט"ז) שביאר את טעם הציווי 'שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק'. וז"ל "לפי הפשט הכי פירושו: דמלבד שמיעת הטענות מפיהם, ראוי להטות אוזן לדברים שיוצא מביניהם ולקלוט האמת, ובזה יש להבין דין מרומה וכדו' יותר ממה שנשמע הטענות שבאים בהכנה לטעון כך וכך. וזהו 'שמוע בין אחיכם', מה שמדברים בינם לבין עצמם". ודפח"ח.
ועיין עוד בספר משנה למלך לרמ"ד וואלי על ספר דברים, שכתב בפירושו לפסוק 'שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק' (דברים א' ט"ז), וז"ל "כי הדין אינו יוצא לאמיתו אלא מתוך שמיעת הטענות של בעלי דינים, ואחר דבריהם החקירות והבדיקות באריכות הצריך ולא בחפזה, כי כל אץ אך למחסור. ולא עוד אלא שמתוך האריכות, השכינה הנצבת בעדת הדיינים הולכת ומתיישבת בלבם ומאירה את עיניהם לדון את האמת, וז"ס 'ושפטתם צדק' רזא דשכינתא ממש" עכ"ל. ודון מיניה.
♦
ד.
כשהגיעה שמועה להנהלת הישוב
והנה, כל הנ"ל ברור ופשוט, שכשיש ב' נידונים שבאים לפני הנהלת הקהילה שתפסוק בעניינם, והסכימו שני הצדדים מראש לקבל את החלטתם של ההנהלה, שעל הנהלת הקהילה לשמוע את הצד האחד בנוכחות הצד השני.אך לפעמים קורה שהנהלת הקהילה רוצה לבחור עובד ציבור לשירותי הקהילה. ובכדי לבחור באדם הנכון והמקצועי, אנשי ההנהלה הולכים לברר אודותיו, וחוזרים ומספרים לכל חברי ההנהלה מה הועלה בחקירתם. ונראה, שאכן מותר לברר אודות המועמד הנ"ל, ואין לחשוש מהלכות לשון הרע, דלא גרע משידוך שמותר לברר אודות החתן או הכלה, דהוי בירור שהוא לצורך.
אלא שבנידון דידן, כשמבררים אודות מועמד מסויים, פעמים שהגיעו לבירור אצל מישהו שאמנם מכיר את המועמד היטב, אלא שהוא שונאו וחפץ ברעתו וכיוצ"ב. וא"כ, כיצד נדע שהבירור נעשה לאשורו, ולא הוצאנו על המועמד שם רע? ובפרט שקבלת השמועה יכולה להיות גורלית כלפי אותו מועמד?
ולכן נראה מסברה, שיש לכה"פ להזמין את המועמד, ולשאול אותו אודות מה ששמעו עליו, ואולי בדרך רמז בכדי לא לפגוע בו, או שנציג יחיד של ההנהלה ישוחח עמו. ורק לאחר שישמעו את הצד השני יש מקום להחלטה הוגנת. ואף שההנהלה שמעה קודם את הצד השולל, ולכאורה היא נגועה נגדו, כי זה מה ששמעה בראשונה. בכה"ג נראה לומר כמו שפסק ערוה"ש (חו"מ סי' י"ז סעיף ז') שאם אירע שאחד סיפר טענותיו לפני חכם שלא ידע שיהיה דיין בדבר, ואח"כ ביקשוהו לדון בדבר, צריך החכם להגיד לשני שכבר שמע את טענות הראשון ואם בכל זאת נתרצה השני שידון, רשאי להיות דיין בדבר דלא גרע מקבלת קרוב או פסול. ועוד, דמאחר שלא ידע שיהיה דיין בדבר, לא נקבעו הדברים בלבו שיטה אחריהם עי"ש.
וא"כ ה"ה בענייננו. פה ברור שאי אפשר לשמוע את שניהם יחד, שהרי כשביררו אודותיו, לא ידעו שישמעו עליו דברים רעים. וכששמע לא חשב לדון בדבר, ולכן יכולים לשמוע גם את הצד השני בנפש חפצה.
ומניסיוננו בעבודה ציבורית של שנים רבות, בעול הרבנות של הישוב רמת מגשימים יע"א, לא אחת בבירור עם נושא השמועה, התבררה תמונה שונה לחלוטין, המזכה את הנידון לחלוטין, ואף אפשר לברר ולאשר זיכוי זה.
וזאת לדעת, שפעמים רבות מדובר ממש בדיני נפשות, הנוגעים בכבודו של אדם או בפרנסתו או בבחירת מקום מגוריו וכיוצ"ב. וע"כ פשוט, שלהנהלת הקהילה בבואה לעסוק במקרים מעין אלו, יש לה מעין דין של בית דין. וכדי להחליט החלטה הוגנת וצודקת, מוכרחת הנהלת הקהילה לשמוע גם את הצד השני, בטרם בואה להחליט החלטות הנוגעות לגורלם של אנשים. ואותה סברה שראינו לעיל שייכת אף הכא, ודון מיניה ואוקי באתרין.
♦
ה.
מעשה רב
ואכן מצאנו דוגמא מאלפת לדברינו הנ"ל. בשנת תרפ"א, כשביקר האדמו"ר מגור זצ"ל, בעל ה'אמרי אמת', בפעם הראשונה בא"י, ובא עם מלוויו לבקר את מרן הראי"ה קוק זצ"ל, הופתעו האורחים מפולין למראהו של מרן הרב, מראה פני קדשו המאירים, ולמראה תלבושתו, תלבושת יראים וחסידים, כי לפי המושג המסולף שהיה בידם מתחילה על מרן הרב, סבורים היו שהם באים אל רב 'מודרני', בעל חזות מערב אירופאית. וכך תיאר רבי אברהם מרדכי אלטר מגור במכתבו שכתב באניה בדרך חזרתו מהארץ לפולין, הובא בספרו אוסף מכתבים ודברים (עמ' ס"ו) ז"ל: "והנה בחו"ל היה מושג וציור אחר ממה שהוא (מרן הרב זצ"ל י.ו.) באמת. כי עפ"י הידיעות, היה נחשב הרה"ג הרא"ק שי' כאלו היה רב נאור ורודף שלמונים, ויצאו נגדו בחרמות וגדופים. וגם מערכות ה'יוד' ו'הדרך' הביאו לפעמים מידיעות האלו שיצאו מצד אחד. ואולם לא זה הדרך לשמוע רק צד אחד, יהיה מי שיהיה.והרה"ג ר' אברהם קוק שי' הוא איש אשכולות בתורה ומדות תרומיות. גם רבים אומרים כי הוא שונא בצע" והוסיף בהמשך דבריו "והנה מדברי הרה"ג ר' אברהם קוק שי' הנ"ל תכירו מידותיו – כי הגם שרוב מאנשי עיר הקדושה והרבה מהרבנים עומדים על צדו, עכ"ז חולק כבוד להרבנים הזקנים" (כהגרי"ח זוננפלד והגר"י דיסקין זצ"ל י.ו.).
אתה הראת לדעת, שבתחילה חשב האמרי אמת על אשיותו של מרן הרב קוק, דברים זרים הרחוקים כרחוק מזרח ממערב מאישיותו וגדולתו האמיתית בתורה (כפי שכינהו 'איש אשכולות'), כיוון שהיה ניזון מעיתונים יהודים שיצאו בפולין, שהוציאו שם רע על מרן הרב. אך דברים אלו היו 'ידיעות שיצאו מצד אחד'. וכשנוכח בטעותו, אחרי מפגשו עם מרן הרב זצ"ל (שהחליט לתהות על קנקנו של מרן הרב ולבדוק בעצמו ולא להאמין לשמועות), מסיק ש"לא זה הדרך לשמוע רק צד אחד, יהיה מי שיהיה". ובכך מלמד את שומעי לקחו, שיש תמיד לבדוק ולחקור ולשמוע את הצד השני, טרם מסיקים מסקנות. ואכן האמרי אמת נפגש עוד ארבע פעמים עם מרן הרב, בכל ביקור שלו בארץ, ועל אף ביקורת וחילוקי דעות מסויימים, היתה הערכה הדדית גדולה מאד בין שני גדולים אלו (תיאורי הפגישות ותוכנם מופיע בליקוטי הראי"ה לרמ"צ נריה זצ"ל ח"ב עמ' 133 ואילך). ודון מיניה ואוקי באתרין.
[היו שתמהו ושאלו את האמרי אמת, כיצד כינה את מרן הרב זצ"ל 'איש אשכולות', הלא שנינו בסוטה (פ"ט משנה י') "משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכולות"? ועל כך השיב האמרי אמת: "עיינו בתוס' ב"מ כ"ט ע"ב ד"ה בזכוכית לבנה". (שם מקשים תוס': והא אמרינן (סוטה מ"ח ע"א) משחרב ביהמ"ק בטלה זכוכית לבנה? ומשיבים: וי"ל דלא בטלה לגמרי קאמר, אלא דלא שכיחא) ואכן הרב היה גאון ובעל מידות נדיר ביותר, שהיה באמת כפירוש הגמ' שם בסוטה 'איש שהכל בו' (מובא בליקוטי ראי"ה שם עמ' 134)].
ו.
לסיכום
דין 'שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק' נוהג לא רק בבי"ד, אלא בכל ערכאה שיש לה סמכויות בעניינים קהילתיים או בחירת בעלי תפקידים וכדו'.ולכן, אין להנהלת קהילה, או מזכירות ישוב, או נציגי ציבור וכיוצ"ב, להחליט דבר בנושא של אדם שיצאה עליו שמועה לא טובה, בכל תחום, עד שתשמע ג"כ את הצד השני, ותברר ותחקור ותדרוש היטב, בטרם בואם להחליט החלטות הנוגעות לאנשים.
וד' יאיר עיננו בתורתו ויצילנו משגיאות אכי"ר.
♦ ♦ ♦