יתבאר שיש מחלוקת יסודית בגדר שכירות פועלים - האם יסודו הסכם שהפועל יעבוד והבעה"ב ישלם לו. וכל זמן שלא התחיל את העבודה, עדיין הוא לא נעשה פועל, ולא חל חיוב תשלום. וכל החיובים שיש לפני הפעולה הממשית - דהיינו אופנים שאסור לחזור בו, או ידו על התחתונה כו', הם חיובי גברא או אומדנות שמתחייב לשלם בכה"ג. או שיסוד דין פועל הוא קנית זכות בגופו של פועל לעבודה, ומיד בזמן הקניה נגמרה זכותו, שקנה זכות בגוף הפועל, וחל חיוב תשלום מיד. ואז אדרבה צריך לפרש דיני חזרה, ולומר שיש זכות להפקיע את הקנין. ויתכן שהוא משום דין כי לי בנ"י עבדים, שאי אפשר לשעבד בנ"י בלא אפשרות להפקיע. ומ"מ כל זמן שלא חזר בו, גדרו זכות בגופו של הפועל. ולפי הגדרה זו, דבר האבד אינו דין חדש של איסור חזרה, או מדין גרמי דנזיקין בעלמא. אלא שיש קנין ובמקרים מסוימים מותר לחזור בו, משא"כ במקרים שאסור לחזור בו, הקנין עומד בתקפו.
♦
פרק א'
סימן א' - דין דבר האבד בנוי על קנין פועל רגיל, ומבטל כח חזרה מהקנין
יש ב' מקורות בראשונים שדין חזרה בדבר האבד בנוי על קנין בעה"ב בפועל, גם בלא דבר האבד. ורק דבעלמא יש דין שאפשר לחזור בו, וכמ"ש בגמ' ב"מ דף י' כי הדר ביה טעמא אחריני, ובדבר האבד אין היתר חזרה. אבל אם לא היה קנין בגופו של פועל, גם בלא דבר האבד, לא היה איסור חזרה בדבר האבד.♦
בעלים באמירה ברש"י שנקנה מיד
ונבאר את הדברים. באור זרוע בב' מקומות )בב"מ סימן ש"ב, ובב"ק סימן שי"ז והלאה(, שדן בדברי הגמ' בב"מ )דף צ"ד ב'( ששאלו איך משכחת לגבי בעליו עמו שהבעלים והפרה ישאלו בבת אחד, הרי פרה במשיכה ובעלים באמירה. ומביא את לשון רש"י "משאמר לו הרי פרתי ואני נשאלין לך - הוי גופו שאול לו". ובב"ק הביא לשון רש"י באופן אחר "פי' רש"י זצ"ל ומשמע לן הרי היא ואני נשאלים לך הרי גופו קנוי ושאול לו ופרה אכתי מיחסרא משיכה". ואיני יודע אם זה נוסח אחר או פירוש של האו"ז.♦
או"ז מוכיח איסור חזרה בדבר האבד, מקנין באינו אבד
וכתב ע"ז האו"ז בב"מ "שמעינן משמעתין דראובן שאמר לשמעון הריני שאול לך, הרי הוא שאול לו ואינו יכול לחזור בו, שיעשה אותה מלאכה שנשאל לו לעשותה. וכגון שנשאל לו לעשות לו מלאכה שהוא דבר אבד, כגון להעלות פשתנו מן המשרה או להביא חלילין למת או לכלה וכן כל כיוצא בהן שהוא דבר אבד. אבל דבר שאינו אבד אף על פי שאמר הריני שאול לך יכול לחזור בו. דלא גרע מפועל שיכול לחזור בו בדבר שאינו אבד ואפי' הכי חשיב שאלה בבעלים כל זמן שלא חזר בו"[1].♦
מוכח שדבר האבד בנוי על קנין רגיל אלא תמיד יכול לחזור ובדבר האבד אינו חוזר
הרי האו"ז הוכיח מזה שחלה השאלה מיד, שחל קנין בגופו ואינו יכול לחזור בו[2]. ומ"מ הגביל שכ"ז רק בדבר האבד, אבל באינו אבד יכול לחזור בו כמו כל פועל. ומ"מ הגמ' מדברת גם בדבר שאינו אבד. וצ"ב אם הגמ' מדברת בדבר שאינו אבד, ע"כ בגמ' מדברת על מקרה שיכול לחזור בו. ואיך הוכיח האו"ז שאינו יכול לחזור בו בדבר האבד. הרי מיניה וביה בגמ' לא מדובר באופן שלא יכול לחזור בו. ומוכח שהדין שאינו יכול לחזור בו בדבר האבד, בנוי על זה שיש קנין פועל תמיד. אלא שבעלמא יכול לחזור בו מקנין זה, משום כי לי בנ"י עבדים. וכלשון הגמ' כי הדר ביה טעמא אחריני, שאינו חסרון בקנין[3]. ובדבר האבד בטל דין זה של יכולת חזרה. אבל אם לא היה קנין כלל בכל מקרה, לא היה מקום לדין דבר האבד, שהוא רק מבטל אפשרות חזרה מהקנין הרגיל של פועל.♦
סימן ב' - שיטת מהרי"ק שבפועל בחינם אין קנין ולכן אין דין דבר האבד
בשו"ת מהרי"ק (סימן קל"ג אות ב') נשאל על ראובן שאמר שיתעסק במסחר עבור שמעון בחינם, ורק הכסף של ההשקעה יהיה מנכסי שמעון. וראובן עשה מסחר בכסף של שמעון בחינם, ואז אמר שאינו מוכן להמשיך להתעסק בזה, ושמעון הבטיח לו שכר וראובן התרצה. ושמעון טוען שאינו צריך לשלם, כי זה כמו חזרת פועל בדבר האבד ששוכר עליהם או מטען. וה"נ אחר שהושקע הכסף היה דבר האבד, ומותר להטעות את ראובן שיסכים לעבוד. "האם יש לדמותו לההיא דשוכר עליהם או מטען דפרק האומנין. לע"ד אין נראה לדמותו כלל, דהתם דוקא הוא דשוכר עליהן או מטען משום דנשכרו לו לעשות מלאכתו, וכי הדרי בהו עבדי שלא כדין, שהרי שכירין או קבלנים ננהו ולא מצו למהדר בהו. דאף על גב דגם בשכירות אמרינן דשוכר עליהם או מטען בדבר האבד, וקי"ל דפועל יכול לחזור בו וכו'. מ"מ פשיטא דכל כמה דלא הדר ביה או דלא מצי הדר כגון בדבר האבד שכירו דבע"ה הוא וחייב לעשות מלאכתו. וכן מוכיח בהדיא בפרק הגוזל בתרא (דף קיו) גבי שיירא שהיא מהלכת במדבר וכו' ומשני רבא הכא בפועל עסקינן וכו'. וכן בפ"ק דב"מ (דף י) גבי ההיא דמציאות פועל לעצמו וכו'. ומאחר שכן הוא שאפילו פועל בדבר האבד שאין יכול לחזור בו כשהוא חוזר בו ורוצה להפקיע שכירתו שלא כדין דין הוא שיהא הלה שוכר עליהן או מטען מדינא או מקנסא. אבל הכא בנדון הזה שלא היה ראובן נוטל שום שכר משמעון ולא נשכר לו לעשות מלאכתו כי הדר ביה אפשר דלאו שלא כדין עבד דנימא שישכור עליו כו'".♦
דין דבר האבד בנוי על קנין שקיים בלא"ה
הרי דבריו ברורים מאוד, שיסוד הדין דבר האבד, הוא הקנין שיש בפועל. ואף שבעלמא יכול לחזור בו, מ"מ כל כמה שלא חזר בו יש קנין, וה"נ בדבר האבד, דאסור לחזור בו, נשאר הקנין. וזה הטעם ששוכר עליהם או מטען, משום שעובר על הקנין שחייב לו. משא"כ בעושה בחינם, אינו חייב לעבוד לו, ולכן אין דין דבר האבד. דהיינו עיקר דבריו שדבר האבד אינו חיוב חדש, שאז גם בעושה בחינם, כל שזה אבד חייב לעשות לו. אלא זה מבטל את זכות החזרה של פועל רגיל ומשאיר את הקנין על מקומו. וכל שאין קנין אין מקום לדין זה. והרחיב בביאור דבריו כהנ"ל במחנ"א שכירות פועלים סימן ו'. ודברי מהרי"ק נפסקו ברמ"א של"ג ה'. והכא נמי לענין גרמי שהקשה הש"ך, במהרי"ק עצמו פירש דבריו, והביאם המחנ"א שזה ישוב על קושית הש"ך, שכל דין גרמי מתחיל מזה שהוא מחויב לעשות המלאכה - ולא עומד בחיוב שמוטל עליו - ועיד"ז נחשב שהוא גורם ההפסד. אבל אם אינו מחויב לעשות את המלאכה, ואין בעיה שחוזר בו, בעה"ב אפסיד אנפשיה שהחליט שהפועל יעשה את המלאכה למרות שאינו מחויב, ולא נחשב גרמת הפועל.♦
סתירה אם בחינם יש קנין וחילוק בין לשון שאלה ללשון קבלה ע"ע
ויסוד המהרי"ק ממש כאו"ז, שדבר האבד בנוי על קנין פועל. אך לכאורה יש סתירה בדין, שלאו"ז גם עושה בחינם יש חיוב, ולמהרי"ק בעושה בחינם אין חיוב. והעיר כן המחנ"א שם. אך באו"ז עצמו בב"ק שי"ח חילק בין הלשונות "הא למדת דמכי אמר הריני שאול לך דלא מצי הדר ביה. ואפי' אמר בלא קנין דא"כ הוה ליה לאוקמי מתניתין כגון דלא קנה מיניה ומסתברא דוקא שאמר בזה הלשון הריני שאול לך אבל אם אמר הריני מקבל עלי לעשות כך וכך אין ולא ורפיא בידי". הרי האו"ז אמר רק בלשון שאול אני לך, ששאלה הוא לשון הקנאת זכות בדבר, וכמו כל שאלת חפצים. משא"כ באומר לשון שמקבל על עצמו, אינו נותן קנין לשני אלא רק קבלה על עצמו, בזה הוא מסופק. והמהרי"ק ס"ל שאין בזה קנין, וא"כ אין סתירה כלל[4].♦
קושית הבית מאיר מ"ש גרמי בדבר האבד לא עדיף מנועל דלת
אם כן, התבאר שחיוב דבר האבד בנוי ע"ז שיש קנין לעשות המלאכה, וע"י דבר האבד מנוע לחזור בו, ודין גרמי הוא כשלב שני, שחייב לעבוד ועובר על חיובו. ולפי זה יש ליישב את קושיית הבית מאיר בשו"ת סימן י', שהקשה על הראשונים שיש חיוב מדינא דגרמי, הרי קיי"ל מהרא"ש בב"ק, שהנועל דלת בפני חבירו אם הכניסו ונעל חייב, אבל אם היה כבר שם ונעל פטור. ואיך יתכן שסיכום בעל פה יותר נחשב מניעה מאשר לנועל הדלת בפניו שלא יוכל לצאת ולעבוד. ומאריך שם טובא בנושא, ומסיק שברא"ש הנועל עושה מעשה בדלת, וממילא האדם הנעול לא יכול לצאת. וא"כ הנועל לא עשה מעשה באדם, אלא בדלת, והאדם מנוע ממילא, וזה חשיב גרמא. משא"כ בסיכום עם פועל, הוא מתעסק עם האדם עצמו ובו גורם למניעה, ולא מתעסק בדבר אחר. וזו סברא נפלאה מאוד, אך לפי"ז יוצא דבר פלא, שאם במקום לנעול את הדלת בפועל, יאמר לאדם שנעל את הדלת, ומשו"ה הוא נמנע ולא יצא, יהיה חייב. שהרי אז הוא עושה מניעה באדם עצמו, שגורם לו לחשוב שאין לו מה לנסות לצאת, והוה כמו שאומר לו שלא יחפש עבודה אחרת. וזה פלא.♦
הגרמי הוא תוצאה מהקנין
אבל לראשונים הנ"ל הדין לא משום עצם הגרמא, אלא משום שחל קנין, ועובר על הקנין, ומשום שעובר על דינו הוא שנעשה הנזק. אלא שצ"ב, שאף שזה חומר, שעובר על חיוב שלו, מ"מ למה זה ישנה לדינא דגרמי. ושמא זה טעם לסברת הבית מאיר שלכן מתייחס שפועל כלפי האדם. וצ"ע.♦
סימן ג' - הדברים התבארו באריכות בשו"ת מהרי"ל
שכירות אדם נקנית באמירה בעלמא
באו"ז הנ"ל מפורש ששאלה של אדם נגמרת בדברים בעלמא, ושכך פירש בגמ' וברש"י. ובראב"ד וסיעתו מפורש דלא כן. וצ"ב, הרי בגמ' מפורש שיש חילוק בין התחילו במלאכה ללא התחילו, שבלא התחילו אין חיוב אלא משום נזק. וא"כ איך אפשר לומר שיש קנין באמירה בעלמא. וחשבתי לומר שהאו"ז חולק על כל כללים אלו. אך מצאתי בשו"ת מהרי"ל סימן קע"ח שהאריך כאו"ז, והאריך באותה תשובה כדינים שפירשו שאר הראשונים ובא ליישב את הדברים, וצריך להביא את דבריו ולסדרם.♦
פועל נקנה באמירה ואינו דומה לשכירות קרקע
זה לשון מהרי"ל "תני' פרק האומנין השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם אלא תרעומת, וכן בשכירות וכן בקבלנות איירי, כדמוכח שם בתו' דריש פירקין מדקתני אומנין. ובדברים בעלמא איירי כדפרש"י שם משום הכי אין לזה אלא תרעומת, אף על גב דבדברים בעלמא נגמר שכירות כדמוכח פרק השואל, פרה במשיכה ובעלים באמירה וכן כתבו כמה רברבי שבדברים בעלמא נקנית השכירות. ונ"ל דצריך ליתן טעם מ"ש משכירות בקרקע דנקנה בכסף ושטר וחזקה, כדאיתא פרק מרובהו ופרק השואל ובמטלטלין בעי משיכה, כדפרש"י פרק הזהב אפי' למ"ד משיכה קונה, מידי דלא שייך [בו] משיכה קונה בכסף ומיניה דייק בא"ז המוכר עובר פרתו המבכרת ומייתי לה במרדכי בהזהב. והנה שכירות דגברי כיון דלא שייך כסף שטר וחזקה בבן חורין ואינו כעבד כנעני שגופו קנוי לו, משום הכי נגזיר שבוע' בשמיר' בעלמ' והוי כשלוחו שאין צריך לא קנין ולא שום דבר, דבההיא הנאה דצייתי אהדדי גמרי ומקני אהדדי וסמכי אהדדי. דווקא כשמשנה הדין כמו גבי הקדש שילהי הזהב בעי קנין או למ"ד שילהי הפועלים היכא דמתנה שומר חנם להיות כשואל וא"ד מסיק ר' יוחנן ולא קני מידו אלא בההיא הנאה כדפ' שם החילוק במרדכי אבל כל שאר שכירות היכא דלא מיחלף מידי נגמר השכירות באמירה, אלא דמ"ד מצי כל אחד מהן לחזור בו ואין לבע"ה אלא תרעומת כדקתני בההיא בריתא דלעיל וטעמא כדמפרש"י דמצי בע"ה למימר תשכירו עצמכם לאחרים, וכן הם מצו למימר שכור פועלים אחרים ואין כאן היזק, ותרעומת הוי משום טורח, דע"י דוחק ימצאו אחרים".♦
בהמשך כתב את אותם דיני חזרה של שאר הראשונים וצ"ע הרי קנוי
ובהמשך התשובה, עיי"ש אריכות דבריו, כתב בפירוש את אותם כללי חזרה של כל הראשונים. שבדבר שאינו אבד יכול לחזור בו, ושאם כעת הפועלים לא מוצאים עבודה אחרת – אם מראש יכלו למצוא ורק ע"י זה שסיכם איתם לא מוצאים חייב משום גרמי. ואם התחילו במלאכה חייב אע"פ שלא היה להם מלאכה אחרת, דהיינו שאז אי"צ לגרמי אלא יש קנין.וא"כ הדברים צ"ב טובא, שמהרי"ל ס"ל שצריך לקנין באמירה, ושאינו דומה לשכירות רגילה, ומצד שני ההלכות הן כמו הראשונים האחרים שלא ס"ל לדין קנין כלל, שאפשר לחזור בו, ושחיוב התשלום הוא רק משום גרמי. וכן ס"ל כשאר הראשונים שתחילת מלאכה היא מחייבת יותר. והרי בראשונים פירשו משום שאז יש קנין, ואילו למהרי"ל יש קנין באמירה בעלמא, ולמה לא יתחייב תמיד. וכ"ז צ"ב טובא.
♦
מוכח שבלא קנין אין דיני פועל, ומ"מ יכול לחזור בו אם אין הפסד
ומוכח מזה שאם לא היה חל קנין באמירה, לא היה יסוד לכל דיני פועלים. שהרי כל שזו אמירה בעלמא ומחוסר קנין, הוא ככל מקח שלא נגמר, ולא מתחייב בדברים. והיה יכול לחזור בו לכתחילה, ולא הייתה תרעומת. ולא היה דין דבר האבד, מפני שכל שמותר לחזור בו ולא נגמר המעשה, אינו משועבד לעבוד עבור הפסדו של השני. וכן דין גרמי בדבר האבד בנוי על זה שיש קנין וחיוב לעבוד, והוא לא עומד בזה. וכל שע"י אי עמידתו בחיוב שלו הוא גורם להפסד, חייב משום גרמי. ואילו היה מותר לו לחזור, לא היה נחשב גורם הפסד אלא עושה כדין, והשני שהחליט מדעתו לסמוך עליו שיעשה את העבודה איהו דאפסיד אנפשיה. וכעי"ז מבואר במהרי"ק הנ"ל, וכפי שיבאר המחנ"א, דלא כש"ך.ומזה הוכיחו הראשונים שיש קנין, אלא שזה קנין קל, שמותר לחזור ממנו, ואם השני יכול להסתדר בלא להפסיד אין טענה עליו. אך נפק"מ - א' לתרעומת ב' ידו על התחתונה ג' גרמי. ומ"מ יש קנין יותר אלים, והוא תחילת מלאכה, שאז נקנית ממש הזכות וחייב גם בלא גרמי. ומ"מ גם בזה, אם אין הפסד יכולים לחזור. דהיינו גם קנין גמור לא מונע חזרה בלא הפסד[5].
♦
סימן ד' - צ"ב תינח אבד לבעה"ב אבל אבד לפועל אינו מובן וי"ל שזו תוצאה מקנין בעה"ב
אלא שצ"ב שדבר האבד מצאנו בב' אופנים - או שהפועל רוצה לחזור בו, והבעה"ב לא מוכן. ואז מובנים הדברים הנ"ל, שזה משום קנין שיש לבעה"ב בפועל לעשות את מלאכתו. אבל יש מקרה להפך, שבעה"ב רוצה לחזור בו, והפועל לא מוכן משום שהוא מפסיד, וגם על זה נאמר דין דבר האבד. ומה שייך לומר שיש לפועל קנין בגופו של בעה"ב לשלם לו. ובהתחלה רציתי לומר, שאה"נ אין קנין לפועל בגופו של בעה"ב, אבל כיון שהבעה"ב קנה זכות בגוף הפועל, הרי הבעה"ב התחייב לשלם, תמורת הקנין. ובדבר האבד, שאין לבעה"ב זכות לבטל את הקנין, יכול הפועל לדרוש את התשלום של הקנין.♦
אין טעם להקדים את קנין בעה"ב משום הפסד פועל
אך אם נקבל שאין קנין מיוחד על זכותו של הפועל לקבל תשלום, אלא זו תוצאה מהזכות של הבעה"ב בפועל, ייצא דבר שצ"ב טובא, ובעצם זו קושיה על מהרי"ק הנ"ל - שהרי מבואר בגמ' שלפני תחילת מלאכה אין קנין של פועל, ומ"מ דין דבר האבד נאמר גם לפני תחילת מלאכה. כך מבואר בראשונים רמב"ן ראב"ד כו' ודייקו כן במשנה. ואם דין דבר האבד בנוי על קנין, איך הוא יכול להיאמר גם לפני הקנין. והתשובה לכך, נראה בלשון הרמב"ן, שבדבר האבד יש אומדנא שרוצים לקנות מיד עוד לפני הפעולה, כדי לבטח את עצמו שלא יפסיד.♦
י"ל אומדנא שהפועל דורש קנין שלא יפסיד וצ"ע
וא"כ צ"ע, אם נאמר שאין לפועל קנין על הבעה"ב, אלא אחר שהבעה"ב קנה, הפועל דורש את התשלום שלו. הרי כאשר באים להקדים את הקנין לפני תחילת מלאכה, כ"ז שייך בקנין שבעה"ב רוצה לבטח את עצמו, אבל הפועל אין לו קנין לעצמו, אלא זו תוצאה מקנין בעה"ב, והרי הבעה"ב אינו רוצה להקדים את הקנין, למנוע הפסד של הפועל. וא"כ צ"ב טובא, איך אפ"ל שאין לפועל קנין אלא תוצאה של קנין בעה"ב, ובדבר האבד, שזה הקדמת קנין לבטח עצמו, שייך גם בפועל. ופלא. ולחומר הקושיא י"ל שזו אומדנא שהפועל דורש מבעה"ב לקנות מיד, כדי לבטח את עצמו. והרבה מדיני פועל הם אומדנות. וה"נ משום דרישת הפועל לבטח עצמו, יש אומדנא שהבעה"ב צריך לקנות מיד. וצ"ע. אבל א"כ אמורה להיות נפק"מ להלכה, שכל שחזרת בעה"ב היא הפסד לפועל – דינו כמו תחילת מלאכה, שקנה מיד גם לשאר דברים. ואין הדין כן. ופלא.♦
סימן ה' - שיטת הריטב"א שבקנין אין את כל דיני חזרה של פועלים
ויש את שיטת הריטב"א בשו"ת הריטב"א סימן קיז, שכל דיני חזרה שנאמרו בפרק הם כאשר אין קנין. אבל אם עשו קנין גמור, אי אפשר לחזור בו. הובא בב"י (חו"מ שלג א), ובש"ך (של"ג ס"ק י"ד)[6]. ובשיטה מקובצת (ע"ח א') מביא "רבינו אומר בשם הרמב"ן" את דברי הריטב"א הנ"ל. וצ"ב אם זה חולק על השיטות הנ"ל שבכל הפרק יש קנין, ובלא"ה היה חוזר בו בלא עיכוב, או שהן ב' רמות של קניינים. וצ"ב.♦
לשון שו"ת הריטב"א
זה לשון הריטב"א: "שאלת ראובן נשכר לשמעון לשמשו שנה אחת, ונשתעבד לו לזה בשטר בקנין כראוי, ובתוך השנה בא לחזור בו. ואתה אומ' שיכול לחזור בו ואפי' בחצי היום משום כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, וכיון דמשום קרא הוא אין לחלק בין שנשכר בדבור בין שנשכר בקנין, ולא בין שכיר יום לשכיר שנה או יותר, דסוף סוף לא עבדים לעבדים אמ' קרא כו'תשובה באמת כן נראה מדברי התוספות כדבריך, אבל כך מקובלני ממורי הרב הגדול ר' אהרן הלוי ז"ל וכן כתוב אצלי משמו בפ' השוכר בשנים או שלשה מקומות, כי הלכה רווחת אצלו משום רבותיו ז"ל שלא אמרו שהפועל יכול לחזור בו אלא במשכיר עצמו באמירה כדין פועל של תורה, אבל כל שנשתעבד בקנין לטפויי מילתא אתא שלא יוכל לחזור בו, וכל כי האי גוונא תנאי שבממון הוא שהוא קיים, כמתנהו על שאר כסות ועונה, דאפי' עונה דבר שבממון הוא כפי הפירוש הנכון וכפי הירושלמי וכל הנאה שבגוף כדבר שבממון חשוב, כמו שאמרו בירושלמי איזהו דבר שאינו של ממון שלא תצטרכי גט שלא תהיה זקוקה ליבם. וכליה פרקין דהשוכר את הפועלים דהיינו בפועל שנשכר בדברים, וכל כי האי גוונא חדוש הוא ואין לנו בו אלא חדושו, ועל דא אנא סמיך. והנראה כי אף לבעלי התוספות ז"ל כל ששעבד עצמו ונכסיו לשמוש זה גובה מנכסיו (ולשכור) [לשכור] משמש אחר, כל שבאת החבלה ליד בעל הבית ששוכר עליו מן החבלה עד ארבעים וחמשים זוזי לפי שכבר זכה לו חבלה לכך, ושעבוד נכסיו בקנין כמי שבאת חבלה לידו דמי".
♦
סתירה בין תחילת דבריו לסוף דבריו
ולכאורה יש סתירה בדבריו, שבתחילת הדברים כותב שקנין גורם שלא יוכל לחזור בו, משום תנאי שבממון תנאו קיים, שבא להוסיף חומר שלא יוכל לחזור בו, ולכן עשה את הקנין. משמע שלא עצם העובדה שיש קנין מונע חזרה, אלא מזה שטרח לעשות קנין, כאילו התנה שאי אפשר לחזור בו, ותנאי שבממון תנאו קיים. ובסוף דבריו הלשון היא שרק באמירה אפשר לחזור בו, כי חידוש הוא ואין לך אלא חידושו. משמע שכל שהקנין אינו חידוש, זה מונע חזרה בעצם ולא משום תנאי נוסף. וצ"ע. ומ"מ גם סוף דבריו אינו סתירה, אלא אדרבה סיוע, שכתב אין לך אלא חידושו, משמע שיש קנין, אלא שהקנין חידוש, וזה ע"כ קנין של אמירה בעלמא. וס"ל שלא מונע חזרה משום שזה קנין מחודש. וא"כ אדרבה, זה כשיטות הנ"ל. אלא שאם כל הטעם הוא משום שזה קנין מחודש, אז למה בהתחיל במלאכה יכול לחזור בו. וצ"ע.♦
פרק ב'
סימן א' - פועל שחוזר ואין לו כסף להחזיר את השכר שקיבל
מהרי"ק שחלוק פועל מעבד עברי בגרעון כסף
בשו"ע של"ג ג' כתב "התחיל הפועל במלאכה, וחזר בו בחצי היום, חוזר, ואפילו קבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם לבעל הבית, יכול לחזור בו והמעות חוב עליו, שנאמר: כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה, נה), ולא עבדים לעבדים[7]". ומקור הדין משו"ת מהרי"ק קפ"א, שחלוק פועל מע"ע, שפועל יכול לחזור בו, ומה שחייב כסף אינו מעכב את כח חזרתו. משא"כ עבד עברי גופו קנוי, ורק יכול לצאת ביציאות, ואחת מהן גרעון כסף. וכל זה אם נותן כסף ממש, כי כסף מכניס וכסף מוציא. משא"כ בחוב בעלמא, וכל שלא משלם לא נעשית היציאה. ועיין בקצות ס"ק ו' ובנתיבות ס"ק ו' שכל זה לשיטות שחזרת פועל אינה מדין גרעון כסף, אבל אם גם פועל משום גרעון כסף, ה"נ צריך לשלם במזומן כמו עבד עברי.♦
ביאור הגר"א שדין זה נלמד מע"ע, צ"ע הראשונים שרק מדעתו
ובביאור הגר"א ס"ק י"א כתב "ואפי' קבל כו'. דמדמי לעבד כמש"ו שנא' כו' וע"ע יוצא בגרעון כסף ואמרינן בקדושין ט"ז א' האי שטר ה"ד כו' וז"ש ואין כו'". הרי שאדרבה כתב הטעם משום שגם בע"ע מהני שטר אדמיה. ולהפך ממש"כ המהרי"ק עצמו שרק פועל יכול לעשות כן ולא ע"ע. ועצם דברי הגר"א צ"ע, שהגמ' בקידושין דף כ"א תמה נקט מרגינתא בידה ויהיב ליה חספא, ואיך אפשר לדרוש לתת שט"ח תמורת עבד. והראשונים שאלו סתירה, ופירשו שמה שמהני שט"ח הוא רק מדעתו של האדון, ולא בע"כ. ואם האדון מסכים - במקרה של השו"ע אין נידון, וע"כ שאינו מסכים ובכל זאת מהני, וזה גם בע"ע לא מהני. ופלא.♦
הרשב"א תירץ שכעת לא סברו ע"ע גופו קנוי, וי"ל שה"נ פועל למעשה, נפק"מ שיש גרעון כסף גם באין גופו קנוי
וי"ל שהרשב"א שם בדף ט"ז, אחר שכתב כשאר ראשונים שרק מדעתו, מקשה שלשון הגמ' היינו כספא, משמע שמהני באותו רמה. ומתרץ שכעת הגמ' לא ס"ל לדין ע"ע גופו קנוי, משא"כ הגמ' לקמן ס"ל שע"ע גופו קנוי. וכל שאין גופו קנוי וזה חוב בעלמא מהני שטר בע"כ. וא"כ י"ל שהגר"א גם מתכוין לכך, שפועל כע"ע, דהיינו בשלב זה של הגמ' שלא ס"ל שגופו קנוי, ואז באמת מהני גם בשט"ח בע"כ. שכל טענת הגמ' נקיט מרגניתא בידה ויהיב ליה חספא, וכ"ז כאשר יש לו קנין גוף שיש לו חפץ, משא"כ באין גופו קנוי לא שייך לומר מרגניתא בידה. ולפי"ז יוצא חידוש גדול, שגם אם פועל אינו כע"ע שגופו קנוי, מ"מ אפשר ללמוד יציאות פועל מיציאות ע"ע[8].♦
גם בחת"ס מבואר שגרעון כסף של פועל אי"צ כסף בעין
ועיין בחתם סופר ע"ד הש"ך בס"ק י"ז שהביא תוס' ב"מ י' א' ד"ה כי, שאין איסור להשכיר עצמו בפועל כיון שיכול לחזור בו, ולא דמי לעבד. והחתם סופר כתב שלשיטות שחזרת פועל משום גרעון כסף מה הבדל ביניהם. ומתרץ שבעבד צריך כסף ממש, משא"כ פועל. הרי שגם למ"ד שפועל משום גרעון כסף הבין שדי בשט"ח, משא"כ בעבד גמור. וזה כמ"ש הגר"א.♦
תמיהת הברוך טעם שהקצות טען שגרעון כסף אע"פ שאין גופו קנוי ולהנ"ל י"ל
ובקצות, וכן הסכים בנתיבות, האריך שכל דין זה מתאים אם חזרת פועל היא לא משום גרעון כסף, אלא משום זכות חזרה. אבל אם זה מדין גרעון כסף, וכשיטת מהר"ם מרוטנברג תשובות מימוני סימן ל"א, ה"נ צריך שייתן כסף. ובהגהות ברוך טעם תמה שמהר"ם לשיטתו )פראג סימן ע"ז(, שלא מהני מחילה בפועל, ומשום שגופו קנוי כע"ע. ואילו אנחנו לא פוסקים כן בשו"ע סימן של"ג ח' אלא שמהני מחילה, ורק במלמד, משום זכותו של קטן. אבל שאר דברים מהני מחילה. וא"כ לא פוסקים את המהר"ם, ולמה כאן הקצות רוצה לפסוק כן. ולמש"כ בדעת הגר"א אין הכרח א' לשני, שיתכן גרעון כסף ומ"מ אין גופו קנוי, כמו השלב הזה בגמ' לדעת הרשב"א, וזה נלמד לפועל. ופשוט.♦
ברוך טעם בעוד מקום משיג שמהר"ם לשיטתו ולא קיי"ל הכי
ובעוד מקום מצאנו שהברוך טעם השיג שפסקו את דעת מהר"ם, ולכאורה לא קיי"ל הכי. והוא בשל"ג ג' ברמ"א שאסור להשכיר עצמו בקבע ג' שנים. והברוך טעם השיג שזה לשיטת מהר"ם שכל פועל הוא עבד, אבל אנן שקיי"ל שמהני מחילה, הרי אינו קנין הגוף, ולמה נפסק שאסור למכור את עצמו[9].♦
סימן ב' - שיטת מהר"ם מרוטנברג שלא מהני מחילה על פועל משום שגופו קנוי
זה לשון שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (דפוס קרימונה סימן קכה) "ואשר שאל אדוני על אודות ראובן שהשכיר מלמד לבנו לשנה, ובתוך הזמן כעס עמו ואמר לו לך מעמדי אני רוצה להשכיר מלמד אחר, גם אתה עשה מה שתוכל, ולאחר שעה נתחרט ורצה שישאר עמו, והמלמד עומד בחזרתו, אי דמי למחילה ואינה צריכה קניין והרי מחל שיעבוד שכר פעולתו כו'.בהא איפליגו רבוותא רבינו יואל הלוי [ראבי"ה סי' אלף ל] ואבי העזרי, היכא דאין הבעל הבית מוצא מלמד אחר דדייק כוותיה אי מצי המלמד למיהדר ביה, אי חשיב כדבר האבד אי לא, לעניין לשכור עליו עד כדי שכרו, או ביותר הרבה מכדי שכרו עד ארבעים או עד חמישים זוז או יותר כשבאת חבילה לידן, או להטעותו. והשתא לדברי האומר דדבר האבד הוא, וכן נראה וכן אנו דנין, נראה דאף על גב דבעל הבית מחל לו ואומר ליה לך מעמדי דדמי למחילה, כי ההיא בפרק קמא דקידושין [טז, א] דפריך לימא ליה באפי תרי זיל. הכא אין מחילתו מחילה מתרי טעמא. חדא כדמסיק התם רבה עבד עברי גופו קנוי לבעל הבית ולא מצי מקני ליה לנפשיה בלשון מחילה, ומלמד וכל מיני פועלים לעבד עברי דמו לכל מילי, ובפרק קמא דבבא מציעה [י, א] מדמו להו אהדדי[10]".
♦
במהר"ם מבואר שתלוי בשאלה אם זה דבר האבד, ובמהרי"ט שקנין גופו רק בדבר האבד
לכאורה מפורש במהר"ם שהשאלה אם גופו קנוי או לא, תלויה בשאלה אם זה דבר האבד או לא. שלמרות שכתב שפועל כע"ע לכל דבריו, קודם חיפש שזה דבר האבד. והאריך בדיוק זה בשו"ת מהרי"ט (חלק ב - יורה דעה סימן נ), שמביא את המהר"ם הנ"ל וכתב ע"ז "ומשמע דכיון דאיכ' פסידא חשיב גופו קנוי ואינו נמחל שעבודו בדברים. ולא אמרי' כיון דפועל חוזר בו בחצי היום, אלא דהיכא דאיכא פסידא שוכר עליו עד כדי שכירותו, והוא יכול למחול אותה פסידא, ולו' א"א בתקנת חכמים שתקנו לתועלתי. וכי אמרי' גבי ע"ע שגופו קנוי ובמילי דעלמ' דא"ל זיל לא מפקע מניה. היינו במפקיע שיעבודו לגמרי בלא גרעון כסף. אלא ס"ל למהר"ם דכל דאיכא פסידא חל השעבוד על גופיה כדין ע"ע ובדברי' בעלמ' לא מפקע", עיי"ש שהאריך בזה.[11]במהרי"ט פסק כמהר"ם בכל הנושא של פועל גופו קנוי
ובתשובה הזאת ובתשובה לאחר מכן מהרי"ט מאריך להכריע להלכה כדברי מהר"ם שפועל גופו קנוי לכל דבריו, נגד השואל שלא רצה לפסוק כן. ובסוף סימן נ"א כתב "ומ"ש עוד דבדין הפועל אפי' בדבר האבד לאו עבד מיקרי מ"ה דאם ממון נתחייב לו גופו לא נשתעבד בו לעולם. ואי משום פסידא דלאו בר תשלומין הוא כגון הלימוד אשר לא יערכנו זהב לא מפני כך נאמ' שנשתעב' גופו כע"ע שהרי בדב' שבממון נמי כשאין בידו לשלם אם רב ואם מעט מ"ה אינו גופו עד שיפרע ע"כ. איברא דפועל גופו קנוי כע"ע דשכיר ותושב קרייה רחמנ' ומן הדין היכא דאיכא פסידא אינו יכול לחזור בו דגופו משועבד וכל שמוצא גברא דקאי בחריקיה ומוסיף על שכרו אז נפטר מידי שעבודו ועבד נמי אינו יוצא מידי שעבודו אלא בגרעון כסף שאם אי אתה אומר כן כל ע"ע יפקיע עצמו מידי רבו ויאמר ממון אני חייב לך מחר אתן והא ליתא דאין יציאתו מעמו אלא בכסף כדתנן וקונה את עצמו ביובל ובשנים ובגרעון כסף: הילכך כשפועל זה נשבע לצאת לא חיילא שבועה שגופו משועבד לא מבעי היכא דלא אשכח דדייק כוותיה ואיכא פסידא דלא הדר אלא אפי' את"ל שימצא בשעת שבועה נשבע על שקר דאין בידו ואין לומר דהוי כמי שנשבע לפרוע ממון שנצטרך לשום אחר במקומו דגופו משועבד תדע מדלא מהני ביה מחילה לא בע"ע ולא בפועל כדכתב מהר"ם ואי אית' לימ' דמחל לו הממון שהיה צריך לתת ולהשכיר פועל אחר או בע"ע שמחל הכסף שצריך לתת אלא גופו קנוי ונפטר בכסף ולא דמי לממון דעלמא שאין בידו לשלם דאין גופו קנוי ומהני ביה מחילה יוסף בכמהר"ר משה מטראני זלה"ה".♦
יש לדון על הבנת מהרי"ט שרק בהפסד נעשה קנין
עיין מה שהארכנו מאו"ז מהרי"ק ומהרי"ל קנין באמירה בעלמא, ויכול לחזור בו, ובדבר האבד אינו יכול לחזור בו. וא"כ אין ראיה ממהר"ם או ראבי"ה שהמהר"ם מביא שם שאין קנין אלא בדבר האבד. אלא מדבר שם אם מהני מחילה בפה או שצריך קנין כדי שתחול המחילה. וע"ז נכון שבאמירה בעלמא יכול לחזור בו בלא מעשה, ורק בדבר האבד אי אפשר לחזור בו בלא קנין. אלא שמסברא אם דבר האבד זה רק משום שאז בעה"ב מונע ממנו לחזור בו משום תביעתו שנפסד, א"כ כאשר שניהם מסכימים לחזרה, למה גרע מבלא הפסד. וכל דברי ראבי"ה ומהר"ם באו לומר שאז לא מהני בפה. וא"כ יש דררא שאז חל הקנין, ולא רק שאז אפשר למנוע חזרה. וצ"ע[12].♦
שיטת מהרי"ט שלמהר"ם אין המע"ה בויכוח בין בעה"ב לפועל
ועיי"ש עוד חידוש גדול במהרי"ט, שלשיטת מהר"ם שגופו קנוי, אין דין המע"ה לדרוש מפועל לעבוד, שאדרבה הבעה"ב מוחזק בגופו "אי נמי בפועל דחשיב גופו קנוי כדין ע"ע כדכ' מהר"ם לא מחוורא מלתא לומר המע"ה דהא לא הוי ספק ממונא דמחוסר גוביינא דהאי לא מחוסר גוביינא אלא משועבד גופו לשוכר וכדין עבדים וקרקעות והעמד שעבוד על חזקתו עד שיודע בברי שנפטר כ"ש היכא דרובא דרבוותא ס"ל דלא נפטר דרובא וחזקה מסייעי לשוכר". הובא בגליון מהרש"א (חו"מ של"ג ס"ה), ומקשה סתירה במהרי"ט, שבסימן מ' כותב שעבד מוחזק בעצמו והתובע ממנו הוה המע"ה, עיין בש"ך (של"ג ס"ק מ"ד). וגליון מהרש"א האריך מאוד בענין זה, עיי"ש.♦
במהרי"ט מבואר שיש איסור חזרה ולא רק ידו על התחתונה
ושם בתשובה יש עוד נקודה חשובה, והיא שמלבד דין ידו על התחתונה, יש איסור לפועל לחזור בו – כל שגורם הפסד לבעה"ב. המהרי"ט דן בשאלה אם הפועל נשבע לחזור בו בדבר האבד, אם חל השבועה. וכתב "וכן לענין ממון הו"ל נשבע על דבר שאינו בידו, שבועה שלא אפרע לאיש פלוני שאני חייב לו, שהרי כופין אותו ופורע וכן כופין אותו ולומד עמהם". וזה דלא כשיטת הש"ך שאיסור חזרה הוא רק במשך כליו, ולא בדבר האבד בעלמא. והש"ך דייק כן במרדכי והג' אשרי, שאין איסור לחזור בו, אלא שמפסיד את דין ידו על התחתונה. ובשב הכהן סימן ע"ב מאריך שהרי"ף רמב"ם ושו"ע הוסיפו לשון לא רק ידו על התחתונה אלא שאינו יכול לחזור בו. ובפשטות זו אכן מחלוקת ראשונים, והתבאר שמהרי"ט ס"ל כשב הכהן וכהנ"ל.♦
עוד חידוש שדין חזרה הוא רק כדי לנוח ולא לעבוד אצל אחר
ויש עוד חידוש גדול במהרי"ט שם, שכל דין כי לי בני ישראל עבדים, שמתיר חזרת פועל. הוא כאשר חוזר בו, ולא רוצה לעבוד. אבל אם רוצה לעבוד, אלא שבמקום אצל ראובן יעבוד אצל שמעון, לא מועיל ע"ז כי לי בנ"י עבדים, וחייב לעבוד. וזה לשונו "ועוד טעמא אחרינא איכא הכא דכיון דמלמד זה לא חזר בו כדי לנוח אלא אדרבה הלך וקנה אדון לעצמו בבצע כסף בכה"ג לא שייך לומר ולא עבדים לעבדים. תדע שהרי כתב הטור סימן של"ד בשם ר"י דוקא כשחוזר בו סתם אבל אם חוזר בו מחמת היוקר אין שומעין לו משמ' דסבירא ליה שלא פטרתו תורה אלא לנוח לא להשתכר שרואה שנתייקר' המלאכה ורוצה שיוסיפו לו על שכרו אף על פי שהוא אומר שרוצה לנוח בגין שאם היו מוסיפין לו שכר היה מתרצה לאו כל כמיניה. וה"ה לזה שהלך והשכיר עצמו לאחרים ברצי כסף שהוסיפו לו דאין שומעין לו". וזו נפק"מ גדולה לדינא[13].♦
פרק ג'
סימן א' - שיטת רש"י שפועל זוכה בכל השכר וגם אם חוזר מדינא מנכה את הצריך להשלים ולא יותר
ברש"י מבואר בב' מקומות שפועל שהתחיל במלאכה זכה בכל השכר, וכאשר יש חזרה בעצם הוא אמור לקבל את כל השכר ורק לנכות את הנצרך להשלים המלאכה. א' בדין בעה"ב חוזר בו כתב שידו על התחתונה ר"ל שישלם להם את כל השכר פחות מה שצריך לגמור המלאכה. ב' בדין פועלים חוזרים בהם ידם על התחתונה כתב שלא אומרים שיתן להם הכל פחות הנצרך, אלא ישלם להם רק כפי החלק שעשו. ומבואר שמה שלא נוטלים את כל השכר פחות הנצרך להשלמת המלאכה, הוא משום דין ידו על התחתונה, ולא משום שלא מגיע להם כלל.♦
ראשונים שתמהו למה יקבל יותר מחלק יחסי לפי עבודתו
ובתוס' רבינו פרץ, וכן בתוס' שאנץ, תמהו על רש"י למה ישלם יותר מחלקו היחסי בפעולה. והם פירשו בשם ר"י הזקן שר"ל שאם הוקר ובעה"ב חוזר בו ישלם לפועל כפי היוקר על מה שכבר עשה. וזה צ"ב, הרי קצצו על פחות. ובתוס' הר"ש משאנץ – תלמידו, בסוף מסיק כרש"י ולא כר"ש.♦
בטור מבואר כרש"י שבלא ידו על התחתונה נוטל הכל ומנכה וכ"כ מהר"ם מרוטברג והקצות
ובטור של"ג פסק שלדידן שפועל יכול לחזור ואין לו דין ידו על התחתונה, נותן לו שכר משלם ומוריד לו רק את הנצרך להשלמת המלאכה. ובב"י כתב שהוא מסברא, והש"ך תמה ע"ז בס"ק י"ט מאיזה טעם ייתן לו יותר מהשיעור שעשה. ומ"מ ברש"י הנ"ל הרי מפורש שרק משום ידו על התחתונה הוא שאינו מקבל הכל, וא"כ כאשר אין דין זה לדידן, כמו בפועל, ע"כ הדין כטור. ובקצות ס"ח האריך כהנ"ל שהטור כשיטת רש"י, ומביא שכך מבואר בתשובת מהר"ם מרוטנברג (פראג סימן שפ"ז) מועתק בתשובת מימוני (קנין ל"א) והיא תשובת הר"ש משאנץ[14], שפסק כטור, ומסיים שכ"ה שיטת רש"י בפרק האומנין. הרי להדיא ששיטת הטור בנויה על שיטת רש"י הנ"ל שמיד בתחילת המלאכה קונה את השכר, וגם כאשר חוזר בו, מעיקר הדין רק מנכה את הנצרך להשלמת המלאכה. וכל הדין לקבל יחסית למלאכה הוא דין ידו על התחתונה, דהיינו קנס[15].♦
הקצות מעלה צד שרק כאשר בפועל דואג להשלמת המלאכה ודוחה
והקצות מעלה צד, שכל דין הטור הוא כאשר הפועל משלים את המלאכה ע"י זה שמביא פועל אחר. ולכן נחשב שעשה את כל המלאכה, שהעמיד אדם במקומו, ולכן זוכה בכל השכר. משא"כ אם אינו מטפל בזה, אלא בעה"ב דואג לפועל אחר, אינו מקבל כל השכר. אך אינו מקבל דחיה זו, שגם במקרה שהוא דואג לכך, פועל השני אינו שליח של הראשון, אלא פועל של בהעה"ב, וא"כ ה"ה אם בעה"ב דואג לזה הדין כן.♦
יסוד הדין כהנ"ל שפועל זה קנין בגופו, ומשלם על הקנין ולא על המלאכה
וביאור שיטת רש"י והטור שמיד בתחילת מלאכה זוכה בכל השכר, וגם בלא עשה את המלאכה. ורק מנכה הנצרך להשלמת המלאכה. פשוט שהוא כשיטה הנ"ל שגדר פועל הוא קנין בגופו, והבעה"ב משלם על הקנין, וכמו כל קנין חפץ. ולכן לא אכפת לנו אם הקונה הצליח להוציא פירות מהחפץ, אלא הוא משלם על עצם הקנין[16]. ולכאורה מוכח כן מסברא. ומוכח נמי שהקנין חל מיד, ולא תלוי בדבר האבד או לא, וכמ"ש מאו"ז ומהרי"ל, ודלא כמשמע במהרי"ט[17].♦
צ"ע ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ומה שייך לומר שמשלם על הקנין והפוסקים דנו בשכירות חפצים
אלא שפלא בכל ענין זה, הרי קיי"ל ששכירות אינו משתלמת אלא לבסוף, ואם יש קנין בגופו וע"ז התשלום, מה שייך לומר כן. ומצאנו ענין זה גם בשכירות חפצים, במת השוכר, שהרשב"א בשו"ת הרשב"א חלק א סימן אלף כח בשם הראב"ד, שחייב בהכל, שתלוי בזמן הקנין, ואע"פ ששכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. עיי"ש. וכן בנפל הבית בתוך זמן השכירות יש תשובה של הר"ש משאנץ (בתשובת מיימוניות משפטים סימן כ"ז), על אדם ששכר בית ושילם מראש, ונשרף תוך ח' ימים, והשוכר דורש את הכסף בחזרה. ומאריך בענין, ואז כותב "ומסתברא אפילו הכל חייב לשלם השוכר דברשותו נפל דכל ימי שכירות הבית ברשותו וגם בקונטרס פירש מזלו גרם, ואפילו לא נתן למה לא יתן אפילו שכר דלאחר נפילה[18]. ואל תתמה דכיוצא בה מצינו בספינה סתם ויין זה דפירש הקונטרס דמשלם הכל אפילו דלאחר טביעה אלמא לא מצי למימר הב לי בית דאנא קאימנא." ויש סברות הרבה לחלק בין בית לספינה ובין ספינה לחמור שמת בחצי הדרך. ועיין תשובות מהר"א חסון שמודפס בשו"ת משפט צדק )ח"ב סימן ל"א, ס"ד ע"ד( שברור לו מסברא שאין צריך להחזיר את השכירות, משום ששכירות כמכר, וכמו שבלוקח שלאחר זמן נפל הבית אינו מבטל את המקח. ומביא את תשובות הר"ש משאנץ הנ"ל כסיוע לדבריו. אך מביא שדעת הרמב"ם רא"ש טור כו' דלא כן, וצ"ל שס"ל שאין שכירות משתלמת אלא לבסוף, וא"כ אינו כמכר בתחילת השכירות. וכותב שאם הייתה רק דעת ר"ש כן, לא היה אפשר לומר קי"ל, שזה יחיד נגד רבים. אך כיון שגם דעת רש"י כן, עיי"ש שמאריך לדון בזה, שוב מהני קי"ל לא להחזיר את השכר אם הוא תפוס בזה. ועיי"ש במשפט צדק – בתשובות מהר"א חסון ומהר"ש הלוי, ששניהם טוענים ששכירות ממכר ליומא הוא טעם שישלם כל השכירות למרות שנפל הבנין. ודברים אלו האריכו בהם הפוסקים טובא ואכמ"ל. והארכנו בזה בסוגיא של מתה בחצי הדרך.♦ ♦ ♦