מעבר כהנים ברכב מעל קברים, איסור דאורייתא או מותר מעיקר הדין - מאמר תגובה

פתיחה

בגליון ק"ח נכתב מאמר ארוך לדון על הידוע שאין לכהנים ליסוע ברכב או אוטובוס בכבשים שנסללו מעל קברים, ונכתב לדון 'האם הוא חיוב מדינא או הנהגה טובה'. והביא במאמר כמה צירופים של היתרים שנדפסו בדור האחרון להקל במעבר כהנים ברכבים או רכבות מעל קברים, ולפי"ז הסיק שעכ"פ במקומות של ספק מעיקר הדין יש צדדים רבים להקל בזה 'ומה שמפרסמים בארגון טהרת הכהנים על חומר האיסור בנסיעה בכבישי העיר טבריה וכל כה"ג אי"ז אלא משמרת למשמרת'.
ומכיון שזכיתי גם אני להיות נטפל לעושי מצוה בארגון הנ"ל, ויודעני כמה טרחו בבירור המציאות בענין זה וקיבלו על כך הסכמות מכל גדולי הפוסקים, וכל זה בשביל לסייע לכלל הכהנים היראים שנזהרים בזה וטורחים מאד להקיף את הדרך בכדי לשמור על קדושת כהונתם^[1], לכן ראיתי לכתוב לבאר למה גדולי הפוסקים התעלמו לגמרי מהיתרים אלו, ולא צירפו אותו לקולא אפילו בשעת הדחק.
ויש הרבה מה להאריך בכל פרט ופרט בדינים אלו, אבל השתדלתי לקצר, דמי שמכיר את הסוגיות יהיה לו לטורח לקרוא דברים פשוטים, ומי שלא מכיר את הסוגיות יקשה עליו להבין את הדברים גם אם יתבארו באריכות. גם לא נכנסתי לברר את שיטת הראב"ד בטומאת כהנים בזמה"ז שצין בעצמו לעיקולי ופשורי שיש בזה^[2], וענין ספק טומאה ברה"ר, שנכתב עליהם הרבה ואין טעם להאריך בדברים ידועים.
♦

תוכן הדברים

מידי פעם מתפרסמים היתרים להקל במעבר כהנים בכלי רכב מעל קברים. ההיתרים ברובם אינם חדשים אלא נלקטים מספרים שדנו בזה בדורות שלפנינו, בעיקר על נושא רכבות ועגלות. ויש מהכותבים שלא נחתו לחלק בין עגלות, רכבות, מכוניות, ומטוסים, בעוד שיש חילוקים גדולים ביניהם ומה ששייך בזה לא שייך בזה. גם כמה צדדי היתר שנידונו בעבר על רכבות לא שייכים לרכבות של זמננו וכ"ש שלא למכוניות. וכן גם האריכות הגדולה בעניני אהל זרוק לא שייכת בזה, כמו שיתבאר בפנים.
וכעת נדון על ההיתר שהתפרסם בגליון הקודם, שגם הוא מביא את שליקטו שלפניו, כמו שציין בדבריו, ונשתדל לברר את יסודות ופרטי בנין ההיתר מכל צדדיו, אלו מהם נכונים, ומהם אלו ראויים לסמוך עליהם, והאם המסתופף בצל ההיתר בעוברו בבית הקברות ניצל מן הטומאה.
♦

נסיעת כהנים ברכב ע"ג קברים

כידוע, הרוצה להתיר לכהן לעבור בבית הקברות צריך למצוא דרך לחצוץ בפני הטומאה, וזה שייך רק ע"י צמיד פתיל או אהל. וכיון שאוטובוס אינו אהל מב' טעמים – האחד, שהוא כלי ואינו חוצץ בפני הטומאה, והשני, שגם אם היה אהל, הא קיי"ל דאהל זרוק לאו שמיה אהל, לכן בפשטות מן הנמנע למצוא היתר שיוכל הכהן לעבור כך בביה"ק. ויש שביקשו למצוא היתרים לזה ע"פ ב' חלקים הצריכים זה לזה - א' למצוא טעמים לקולא באהל זרוק, והב' למצוא דרך להגדיר את האוטובוס כאהל ולא כלי, דאל"כ לא יועילו כל הקולות באהל זרוק.
♦

האם אוטובוס הוא כלי או אהל

ויש להקדים לבאר מדוע א"א לדון את האוטובוס כאהל, דאיתא במשנה כלים פט"ו 'דרדור העגלה וקוסטות המלכים אעפ"י שבאים במידה טמאין שלא נעשו אלא לטלטלן במילואן'. וכן פסק ברמב"ם פ"ג מהלכות כלים 'כל כלי עץ העשוי להטלטל מלא וריקן כשק אפילו היה מחזיק מאה סאה ואף על פי שיש לו שוליים הואיל ואינו עשוי לנחת הרי זה מקבל טומאה דין תורה כשאר כלי קיבול'. ודבריו הם אפילו על כל עץ שטהורים כשבאים במידה, וכ"ש בכלי רכב, שהם כלי מתכות שאין להם טהרה מחמת גדלם, פשיטא שבעשויים לטלטול נחשבים כלי. וגם לו יהיה כלי רכב ממין שאינו מקבל טומאה כלל, לא יועיל, כי כלי אינו חוצץ גם באינו מקבל טומאה.
ולפי"ז נפל כל הנידון של אהל זרוק בבירא. ומחמת בורכא זו נכתב במאמר לדון להחשיב את האוטובוס כאהל, ע"פ שיטות הראשונים שבאהל הטמא בטומאת אהלים לא אמרינן את הכלל שכל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. דבמשנה בשבת דף כז ב איתא דפשתן מטמא טומאת אהלים, והקשו התוס' הרי כלל הוא שכל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, והרי אהל נמנה באהלות בין החוצצים בפני הטומאה, ותי' שבאהלות מיירי באהל שאינו מקבל טומאה, אבל אהל המקבל טומאה באמת אינו חוצץ בפני הטומאה. אבל הר"ש באהלות פ"ח והרא"ש פ"ז ביארו שהתחדש דין מיוחד באהל, שגם אם הוא מקבל טומאה (היינו אהל פשתן) הוא חוצץ בפני הטומאה. וברמב"ם גם מדוייק כשיטה זו. ונכתב שכיון ששני עמודי ההוראה הרמב"ם והרא"ש סוברים שאהל חוצץ גם כשהוא מקבל טומאה, א"כ אם נדון את האוטובוס כאהל, יישאר רק הנידון של אהל זרוק.
♦

מהו אהל והאם כלי יכול להיות מוגדר כאהל

אמנם בשביל לדון אוטובוס כאהל צריך לדעת מהו אהל,. והנה הראשונים בשבת שם נחלקו אם אהל החוצץ צריך להיות דוקא מחובר או סגי באהל קבוע גם אם אינו מחובר. דהתוס' כתבו ב' תנאים להיחשב אהל שיועיל לחצוץ. האחד, שיהיה מחובר, והשני, שיהיה ממין שאינו מקבל טומאה. והרשב"א בתחילה כתב שא"צ שיהיה מחובר ודי בייחוד הסדין לאהל, שבזה מבטלו מתורת בגד, דהא יליף אהל ממשכן שלא היה מחובר. אולם בסוף דבריו הוא כותב שראה בתוס' שהצריכו שיהיה מחובר. ובדברי הרשב"א מבואר להדיא שאהל יחצוץ רק כשבטל מתורת כלי.
אמנם בשיטת הר"ש והרא"ש, שנחלקו על התנאי השני של מקבל טומאה, לא נתבאר להדיא מה שיטתם בתנאי הראשון של מחובר - אם יסברו כהתוס' או כהרשב"א בתחילת דבריו. אבל נמצא דבר זה בדברי הרא"ש בתשובה כלל ל' שביאר את הטעם שהמקבל טומאה חוצץ, וז"ל "אף על פי שהוא ראוי לקבל טומאה כיון דעשאה אהל חשוב כמחובר ותורת בית עליו ואינו מקבל טומאה חוץ מפשתן דילפינן ממשכן, ואף על גב דמקבל טומאה מ"מ חשיב כמחובר ותורת בית עליו וחוצץ בפני הטומאה כיון דמחובר הוא". הרי להדיא נתבאר שכל הטעם שמקבל טומאה יכול לחצוץ בפני הטומאה הוא מחמת שהפסיק להיות כלי וכעת נידון כמחובר, ובפשתן התחדש שעל אף החידוש שהוא מקבל טומאה, אף שהוא מחובר, יש חידוש ע"ג חידוש, שאף שהוא טמא הוא חוצץ, דאהל נידון כשני כלים כמשנ"ת שם.
אבל לומר שכלי יהיה אהל בזמן שהוא ממשיך לשמש כלי הוא תרתי דסתרי. ומה שציטט 'דכל שיפועי אהלים כאהלים ואפי' הם כלים המקבלים טומאה', לא ידעתי היכן מצא כזה נוסח, אבל אם נמצא כזה ודאי הכוונה באופן שדבר שהיה כלי נעשה כעת אהל ויצא מתורת כלי. וא"צ להאריך בזה עוד, אבל ראיה ברורה לזה שהריטב"א שם שנשאר במסקנה שאהל חוצץ גם כשאינו מחובר (אם הוא קבוע) הוא זה שביאר בעירובין שהחסרון של אהל זרוק הוא כיון שע"י שדרכו להיטלטל נחשב לכלי, ודי בזה.
שו"ר בחלקת יעקב יו"ד ריג שרצה בתחילה לדון בקולא זו לענין מטוס, אבל לבסוף דחה, שכיון שהוי כלי א"א שיהיה אהל, וסיים 'וכל העמל למצא היתר בני"ד לשוא הוא'^[3].
מכאן ואילך כבר לא נוגע לנידון האוטובוס כמו שנתבאר.
♦

חמשת הצירופים שהובאו להקל באהל זרוק

בדיני אהל זרוק הובאו בהיתר מקורות רבים שכביכול הקלו בכמה דינים אהל זרוק, ופשוט שא"א להביא את כל המקורות ולדון בהם. אמנם נדון בחמשת הצירופים העיקריים שנאמרו כשיטות להקל באהל זרוק, הלא הם, לפי הנכתב - שיטת השבו"י והפנ"י שאהל זרוק חוצץ מדאורייתא, דברי התפא"י והשפ"א שאהל זרוק חוצץ בפני עצם הטומאה, דברי השו"מ שאהל שדרכו בכך לא נחשב אהל זרוק, ודברי המל"מ שאהל הנגרר אינו אהל זרוק, ובצירוף רבנו יהונתן בעירובין שאהל זרוק אינו חוצץ דוקא כשאין טפח בין הטומאה לאהל. ונבארם אחת לאחת ונראה מה דבריהם והאם שייכים לכאן [לו היתה השאלה תלויה בדין אהל זרוק].
♦

מהו אהל זרוק ובאיזה אופן אינו אהל

וכשבאים לדון על אהל זרוק, יש לזכור שנחלקו הראשונים האם פלוגתא דתנאי באהל זרוק היא באהל המיטלטל, או באהל שרגילותו בטלטול אף שכעת הוא עומד אבל במיטלטל לכו"ע אינו אהל, או באהל נזרק באויר. ויש חילוק ביניהם להלכה לחומרא ולקולא, וגם חילוק בעיקר הבנת החסרון של אהל זרוק ואכ"מ. וכמו"כ יש לידע תמיד אם המדובר על חציצה בפני התפשטות הטומאה או על חציצה בפני עצם הטומאה, שדיניהם שונים בכמה וכמה פרטים.
וכשמביאים מקורות שהקלו או החמירו בדיני אהל זרוק, חובה לדעת על איזה אהל הם דיברו - האם על מהלך או עומד או נזרק, ועל איזו טומאה המדובר - האם על בקיעת טומאה או התפשטות. ובלי זה א"א להוציא מזה דין להלכה, וכמה עקולי ופשורי מתיישרים כשיודעים זאת.
ויודגש שוב שכל מה שיובא להלן לא נוגע להלכה למעשה בנידון דידן, מכיון שכבר נתבאר שמה שאין האוטובוס חוצץ הוא לא מצד שהוא זרוק, ונכתב בעיקר כדי ללמוד את הדברים ממקורם. וזכור הערה זו.
♦

א. שיטת השבו"י והפנ"י שאהל זרוק אינו אהל רק מדרבנן

הצירוף הראשון הוא שיטת השבו"י והפנ"י שאהל זרוק חוצץ מדאורייתא, ולפי"ז יהיה כל הנדון בדרבנן. ובפרט אם מצרפים את השיטות שאיסור טומאת כהן הוא מדרבנן, נעשה הנידון לתרי דרבנן.
הנה השבו"י בא לתרץ את סתירת פסקי הרמב"ם, שכתב בפי"א מטו"מ שהנכנס לארץ העמים בשיתו"מ הפורחים באויר נטמא דאהל זרוק לאו שמיה אהל, ובהל' נזיר מבואר שנזיר שנכנס בשידה לביה"ק לוקה רק אחר שפרעו את המעזיבה. וכתב "וכדי להציל הרמב"ם מתמיהא גדולה כזו ובפרטות שכל נושאי כליו לא הרגישו בקושיא זו צריכן אנו לומר דודאי מדאורייתא אוהל זרוק שמיה אוהל". ויש להעיר שאמנם השבו"י ראה הכרח לומר כך בשיטת הרמב"ם, אבל במל"מ תי' ג' תירוצים אחרים, ועוד רבים מהאחרונים ביארו את סתירת הרמב"ם באופנים שונים. גם הפנ"י נקט כן מכח קושיית התוס' מדלתות ע"ג שוורים, אמנם אין לזה הכרח, דהא התוס' תי' תירוצים אחרים, ובאחרונים נאמרו עוד תירוצים רבים אחרים.
וגם אם תי' השבו"י היה הביאור הברור בשיטת הרמב"ם, יש לזכור שכל הראשונים, הלא הם רש"י ותוס' והרא"ש והר"ח והרשב"א וריטב"א, ביארו באופנים אחרים את מחלוקת התנאים באהל זרוק, ולשיטתם אין שום סתירה בין נזיר באהל המת לנכנס לארץ העמים. והמל"מ ביאר גם בשיטת הרמב"ם כדרך הראשונים. ובכל הראשונים והאחרונים לא נזכר חידוש זה. [ובפתח האהל הביא שש ראיות שלאו שמיה אהל מדאורייתא, ושתי ראיות שהוא מדרבנן, והיו שכתבוהו כסוברים שאהל זרוק מדרבנן.] כך שודאי א"א לנקוט כאילו ההלכה למעשה שאהל זרוק מדאורייתא חוצץ, ולכתוב כמש"כ במאמר "קיי"ל ששידה תיבה ומגדל חוצצים מהתורה".
ויעויין בפתח האהל שדן הרבה בדברי השבו"י והפנ"י, והביא כמה ראיות נפלאות שאהל זרוק לאו שמיה אהל מדאורייתא, יעוי"ש.
ולכן גם אם היה הנידון כאן היה תלוי בכללי אהל זרוק, הייתה בזה שאלה של דאורייתא, וליתא למה שנכתב כמה פעמים במאמר כאילו באהל זרוק הנידון הוא בתרי דרבנן.
♦

ב. האם שיטת התפא"י והשפ"א שאהל זרוק חוצץ על גוף הטומאה

צירוף שני, דכתב התפא"י אהלות פ"ח מ"א בזה"ל "נ"ל דהא דאמרינן אהל זרוק, ר"ל אהל מטולטל לא שמיה אהל, היינו רק לענין שיהיה נחשב כאילו האהל סתום מכל צד, והאדם מופרד בתוכו מאויר חו"ל שמקיף השידה מכל צד, אלא אויר האהל בטל לגבי האויר המקיפו ונחשב אויר שבתוכו כשאר אויר חו"ל ונמצא שנכנס לאויר חו"ל אבל לענין שיהיה נחשב השידה כמחיצה לחוץ בין הטומאה לטהרה, הרי אפילו היתה השידה מלאה נקבים חלולים מכל צדיה ומעורב אויר שבפנים עם אויר המקיפה, אפ"ה כל שאין בנקב טע"ט חוצצת".
ודברי התפא"י הובאו בכמה ספרים, אמנם כל הרואה תמה, דפשוט שחציצה בפני גוף הטומאה היא חמורה מחציצה בפני התפשטות הטומאה. והמל"מ באחד מתירוציו חילק בסברא הפוכה, שרק בפני עצם הטומאה אהל זרוק לא יחצוץ. וביותר, שהתפא"י כתב באותו עמוד במפורש ששידה תיבה ומגדל לא חוצצים, ששידה תיבה ומגדל לא חוצצים מפני טומאה תחתיהם. ובפרה פ"ג האריך מאד לבאר איך ליישב מתני' דדלתות ע"ג שוורים עם דין אהל זרוק, ולא הזכיר חילוק פשוט שאהל זרוק יחצוץ בפני הטומאה שתחתיו. גם תמוה מהו שכתב שחוצץ כל שאין בנקב טע"ט, והרי בטומאה תחתיו אינו חוצץ גם בנקב פחות מטפח.
אמנם ניתי ספר וניחזי, שאין כאן כל חידוש ודברי התפא"י פשוטים. דהוא הקשה לשיטות שאהל זרוק אינו אהל גם בעומד במקומו, איך כתבה המשנה בפשטות ששידה תיבה ומגדל חוצצים בפני הטומאה, והרי הם אהל זרוק, ותי' שהמשנה מיירי במחיצה בין הטומאה לטהרה, שבזה כלי הבא במידה יכול לחצוץ כשאינו מיטלטל, אף שכלים לא נעשים אהלים לחציצה.
ואין כוונתו לתי' המל"מ הראשון על סתירת הרמב"ם שאהל זרוק חוצץ בפני אויר אהל המת, דהמל"מ דיבר על אהל מיטלטל והתפא"י דיבר על אהל עומד, שהוא דין פשוט בכמה משניות, ולכן כתב שם בבועז שחציצת שידה תיבה ומגדל מיירי רק מהצדדים, שהרי כלים אינם חוצצים בפני הטומאה [מלבד באופנים שיכול להציל כעין צמ"פ ככוורת ודומיו, ואכ"מ, דודאי לא שייך באוטובוס ולא בכל נזרק].
בשפת אמת סוכה כא א באמת כתב על קושיית התוס' ממתני' דהיו מביאים דלתות לתינוקות הא א"ז לאו שמיה אהל, וכתב לחלק 'דדוקא שידה ותיבה דנעשה אהל בפ"ע להציל היושב בו מן הטומאה שמבחוץ שלא להיות דינו כמאהיל על הטומאה בזה פליגי אי אהל זרוק חשוב אהל דזה דומה קצת לאתי אהל ארעי ומבטל אהל קבע אבל להיות נחשב אהל שלא יתפשט הטומאה הרצוצה להיות בוקעת ועולה י"ל דלכו"ע אהל זרוק שמי' אהל'.
והדברים סתומים - מה החילוק בין שידה ותיבה לדלתות, ואם א"ז מהני לחוץ בפני טומאה רצוצה, למה לא יחצצו שידה ותיבה. ועוד, מהו הלשון התפשטות של טומאה רצוצה שלא תבקע, ומשמע שלא דיבר על הבקיעה עצמה. ומצוה ליישב^[4]. ועכ"פ אין בזה ישועה לנידו"ד, דאפילו בשידה ותיבה לדבריו לא חוצץ. זאת, מלבד שבתוס' מוכח שלא סברו לחילוק זה, דתי' שלמ"ד אהל זרוק לאו שמיה אהל לא היו מביאים דלתות.
♦

ג. דברי רבנו יהונתן בתיבה שיש תחתיה טפח

עוד הובא מרבנו יהונתן בעירובין שכתב דאהל זרוק לאו שמיה אהל 'כלומר אהל שאינו קבוע במקום אחד כל הימים אינו אהל וכיון שאין בין הטומאה והשידה והתיבה פותח טפח מיקרי טומאה רצוצה ובוקעת ועולה עד לרקיע'. ומדוייק בדבריו שאילו היה טפח בין הטומאה והשידה היה חוצץ.
אמנם בתחילה הדברים נראים מחודשים, אבל יש לבארם בפשטות, דלכאורה יש חילוק בעיקר החסרון של אהל זרוק בין הסוברים שאהל זרוק הוא אהל המהלך, שבזה יש חסרון בפעולת ההאהלה, ובזה באמת אין הבנה לחלק בין יש טפח תחת האהל ובין אין טפח, ובין הסוברים שהחסרון של אהל זרוק הוא במה שיש רגילות לטלטל אותו, ולשיטתם אין החסרון בפעולת ההאהלה אלא באיכות האהל, דהוא כמו כלי שאינו נחשב אהל, והריטב"א בסוכה ביאר כן להדיא.
ולדרך זו ודאי יש חילוק גדול בין יש טפח תחת הכלי ובין אין טפח, שבזה אין הטומאה רצוצה, וכמו שמצינו בדיני כוורת דכלי טהור הבב"מ מציל על תוכו בטומאה שאינה רצוצה. ולפי"ז אין לצרפו כלל לקולא באהל המיטלטל. ועי' בשו"ת ברכת רצ"ה סי' יב שהאריך לדון בדברי רבנו יהונתן לנידון מעבר ברכבת מעל קברים, ולבסוף דחה כן.
♦

ד. דברי השואל ומשיב דאהל זרוק שדרכו בכך נחשב אהל

עוד הובא דהשואל ומשיב תליתאה ח"ב מג כתב דבאהל שדרכו בכך אין חסרון של אהל זרוק. והביא מצי"א שביאר שכוונתו להיות קבוע לרוץ על הקרקע ממקום למקום. ולפי"ז יש להתיר במכונית שלא יקרא אהל זרוק, דדרך שימושו בכך. והדברים תמוהים, דהא כל אהל זרוק דרכו להיטלטל וזה גופא החסרון שבו, ואין אפשר לומר שזו תהיה תקנתו.
גם תמיהה זו נעלמת כשמעיינים בספר, דקושיה זו הקשה השואל ומשיב על עצמו, דהוא רצה לחדש שאהל שדרכו להאהיל תמיד בדרך הילוכו נחשב אהל, ולכן בסי' מב החמיר במטריה בשבת שיש בזה עשיית אהל, אבל מיד הקשה על עצמו, א"כ למה אהל זרוק לאו שמיה אהל, הרי דרכו בכך, וא"כ תהיה ראיה להקל במטריה. אבל דוחה, 'דשם לענין שיהיה מקרי הפסק בין הקרקע, ואמרינן דאף שהוא בשידה, אפ"ה הוה כמהלך ע"ג קרקע, ואינו חוצץ כיון שאינו קבוע ממש וסופו לברוח מכאן. ומ"מ שם אהל עליו.
ובסי' מ"ג לא עוסק בשאלה למעשה, אלא כותב שכיון שבהאי פחדא יתיב שמא יעשו בעירו רכבת מעל קברים ותהיה שאלה לכהנים, לכן כותב לעצמו את כל השיטות והחילוקים שיש בזה. ובתחילה כתב דרכבת הוי אהל זרוק ולתו' גרע מאהל זרוק. אמנם כתב ב' סיבות להיתר - א' מש"כ בסי' שלפניו, שאהל שדרכו בכך מיקרי קבוע, כ"ש הרכבת, שדרכה בכך יומם ולילה, נחשבת כקבוע, ב' דברי המל"מ שא"ז מועיל לחציצה בפני התפשטות הטומאה, 'וכאן לא הוה רק אהל המת, ואף אם נימא דכל שיעשה באהן אפשר דיעבור על עצמות המתים חלילה מ"מ במונח חשיב הפסק'.
אמנם לא ברורה המציאות שעליה דיבר, ואולי חשש שיבנו רכבת שתעבור תחת אהל שמאהיל על קברים, אבל מה שכן מפורש להדיא בדבריו בסי' מ"ב ושוב בסי' מ"ג שחידושו דאהל שדרכו בכך אין בו את החסרון של אהל זרוק מהני רק כלפי התפשטות הטומאה, אבל לא ברכבת העוברת מעל הקבר ממש. וביאור הדברים הוא כמו שחילק בסי' מב בין שבת לחציצה בפני הטומאה, שדרכו בכך מהני להחשיבו לאהל כלפי עצמו, וע"ז דן שיועיל כהצלה על עצמו מפני התפשטות הטומאה, אבל לא כלפי האהל שבינו ובין תחתיו באופן של נזרק.
ודברי השו"מ מספיק מחודשים כמות שהם, והוי לן שלא נוסיף על דבריו במה שכתב מפורש להיפך. [וע"ע מש"כ על דבריו בשו"ת רב פעלים יו"ד ח"ג במפתחות.]

ה. שיטת המל"מ דאהל הנגרר לא נחשב זרוק

עוד צירוף להקל נכתב ע"פ התירוץ השני במל"מ ליישב את פסקי הרמב"ם מנזירות לטו"מ, דאהל זרוק הוא דוקא בפורח באויר, אבל בנגררים ע"ג קרקע לא חשיב זרוק. אמנם רבים מאלו שדנו על רכבות הביאו את דברי המל"מ והעמידו שגם אופני הרכבת חשיב נגרר.
אבל בעגלה ודאי א"א לומר כן, וההכרח לזה מדברי המל"מ בהמשך דבריו, שהקשה על עצמו מהגמ' בחגיגה שלא היו מביאים נסכים מהגליל דרצועה של ארץ העמים מפסקת, וא"א להביאם בשידה ותיבה דא"ז זרוק לאו שמיה אהל. ואם נאמר שבנגררים הוי אהל, היו יכולים להביאם בנגררים. ותי' דשידה של מ' סאה היא גדולה ואין דרך לגררה על הארץ כי אם להוליכן באויר ע"ג אדם ובהמה הנושאים אותם. והשתא אי נימא דעגלה על גלגלים גם נחשבת אהל הנגרר, היו יכולים להביא נסכים מהגליל, אלא ודאי שעל גלגלים נחשב נזרק. ועי' רב פעלים יו"ד ח"ג סי' כ"ג שהסיק לשיטת המל"מ שאין תקנה להיכנס בעגלה.
ובלא"ה קשה לנקוט להלכה את שיטת המל"מ, שהיא רק תי' אחד בסתירת דברי הרמב"ם, ולתי' הראשון המל"מ א"צ להגיע לחידוש זה. וכל הראשונים שנקטו שאהל זרוק לאו שמיה אהל אפילו כשעומד במקומו, ודאי לא יסברו שאהל הנגרר לאו שמיה אהל. אמנם המל"מ עצמו רצה לבאר שגם לשיטתם אהל שאין אויר בינו ובין הארץ יחשב אהל, ורק המונח ע"ג שוורים לאו שמיה אהל, אבל כתב שבר"ש בפ"ז דנגעים מבואר שגם עומד על הארץ חשיב אהל זרוק. ומלבד בשיטת הרמב"ם לא מצאנו שהוכרע להלכה אם אהל זרוק הוא אהל המיטלטל או אהל שדרכו להטלטל. והט"ז ונקוה"כ בהל' ס"ת נקטו שגם עומד במקומו חשיב אהל זרוק, ואסרו לישב ע"ג תיבה כזו שס"ת בתוכה.
ולסיום חלק זה יש להעיר שכל פתרון שיהיה להכנס באופן פשוט לביה"ק, יקשה עליו מהלכה פסוקה שאין מערבין לכהן בבית הקברות כי אינו יכול להיכנס ליטול את העירוב. וכן יקשה מהגמ' בחגיגה שלא היתה דרך להביא נסכים מהגליל מחמת רצועה של ארץ העמים שהיתה מפסיקה.
♦

בירור השמועה ממהרי"ל דיסקין

הובא במאמר מה שהביא בשו"ת הר צבי יו"ד ר"פ שמועה בשם מהרי"ל דיסקין בשאלת מעבר כהן במקום קברים 'שצוה לסדר נסר בולט מאחורי העגלה, וע"ג הנסר הזה ישב הכהן בשעה שהעגלה עוברת ע"ג הקברים'. וכידוע שנלאו כל חכמי לב להבין שמועה זו, דאם העגלה לא חוצצת לא יהני מה שיהיה נסמך ע"ג כלי, וכל ההשערות שנאמרו בהבנת שמועה זו דחוקות [ומה שהוצע במאמר להניח נסר בתוך האוטובוס וכדומה אין לו הבנה כלל]. וחלילה לתלות בוקי סריקי באותו צדיק.
ויתכן להציע ביאור חדש בהוראה זו, דמצאנו עדות לשאלה זו מבן אותו הדור, בשו"ת רבי עקיבה יוסף יו"ד סי' קס"ח, שנדרש לאותה השאלה בענין בית מטבחיים חדש שנבנה בשיפולי הר הזיתים, והדרך לשם היתה מקום מוחזק בקברים, ושאלו הכהנים שעבדו שם אם יש להם תקנה להגיע למקום. ובתחילת דבריו כתב שגם אם נאמר שרכבת אינה אהל זרוק, אבל במרכבה אין מקום להקל אפילו בבית הפרס דרבנן.
ושוב כתב 'כעת היות שהגאון מבריסק נ"י הורה בשאלה זו שישים הכהן דף בתוך העגלה וישב כל גופו על הדף ויעבור כן בתוך העגלה בין הקברים, ולע"ע לא דיברתי עם הגאון הנ"ל, מ"מ נ"ל שסמך עצמו על מה שאמרו על התינוקות שהיו רוכבים על דף פשוטי כלי עץ'. ודן הגרע"י בכמה מיני עגלות שהיו נהוגות בירושלים באותו הזמן להבין על איזו עגלה הורה הגריל"ד. והוא רצה לבאר שההיתר היה על עגלה גדולה מסוימת, אמנם נדחק א"כ למה צריך דף, יעוי"ש.
אמנם יש לבאר בדרך יותר מרווחת, דאחת העגלות שתיאר היא 'תיבה שתלוי בין שתי פרדות או שני סוסים והתיבה תלוי באויר', והוא כתב שתיבה זו היא אהל זרוק. אמנם מצינו שיטה בראשונים שתיבה זו לא תהיה אהל זרוק, דהריטב"א בעירובין ל ב מיישב את קושיית תוס' איך הועילו דלתות ע"ג שוורים לתינוקות והרי הם אהל זרוק, וביאר (לדרכו שאהל זרוק הוא גם בשעה שמונח) שהחסרון של אהל זרוק הוא בדבר שהוא כלי ומפני שהוא עשוי לנחת הוא טהור, ולכן כשמיטלטל ולא עשוי לנחת חוזר להיות כשאר כלים שמקב"ט ואינו חוצץ. אבל פשוטי כ"ע גם כשהם זרוקין אינם מקבלים טומאה וחוצצים. ולפי"ז יש לבאר את הוראת הגריל"ד שודאי פשוטי כ"ע על עגלה לא מהני, אבל בעגלה זו שהתיבה מונחת על הבהמות, אם לא היה לתיבה דין כלי והיו לה נקבים תחתיה, יועיל שיניח הכהן נסר של עץ ויישב עליו.
וכמובן שאין בידנו לדעת מה באמת סבר אותו גאון זצ"ל, ופשיטא שא"א לקבוע הלכות ע"פ שמועות וכ"ש כשאינן מבוררות, אבל אולי יש בזה ביאור יותר מיושב להלכה מביאורים אחרים תמוהים שנאמרו בזה.
♦

העולה מהדברים לענין חציצת רכב מפני הטומאה

א. נתבאר שרכבים לא מועילים לחצוץ בפני הטומאה מג' טעמים. האחד, שהם כלים, ודין הכלי שאינו חוצץ גם כשאינו מקבל טומאה. ב' גם לו לא היה להם את החסרון של כלים, היה להם את החסרון של אהל זרוק. אמנם מן הנמנע שיהיה כזה כלי רכב.
ב. עוד נתבאר שהצירופים שהובאו להקל באהל זרוק, חלקם היו נכונים למקומם ושעתם אבל לא נוגעים לנידון חציצת רכבים.
♦

העולה מהדברים לענין אהל זרוק

ג. בכלי הרכב הרגילים אין הנידון תלוי בשאלת אהל זרוק, ויכול להיות נוגע למעשה אם ירצה כהן לעבור בשידה תיבה ומגדל שאינם מקבלים טומאה.
ד. להרבה ראשונים אהל זרוק לא חוצץ גם כשעומד במקומו, והט"ז והנקוה"כ בהל' ס"ת נקטו כדעה זו.
ה. שיטת השבו"י והפנ"י שאהל זרוק שמיה אהל מדאורייתא, נאמרה לתרץ את סתירת פסקי הרמב"ם, ונאמרו בזה עוד כמה תירוצים מרווחים, וא"כ א"א לדון להלכה כאילו אהל זרוק הוא דרבנן.
ו. מה שהובא כשיטת התפא"י שאהל זרוק חוצץ בין טומאה לטהרה, נתבאר שכוונתו לחצוץ כמחיצה כדין כלים הבאים במידה ולא לחצוץ בפני טומאה שתחתיו, ופשיטא שלא בשעה שנזרק.
ז. דברי רבנו יהונתן שאהל שיש תחתיו טפח חוצץ, נאמרו לדרכו שאהל זרוק הוא אהל שלא עומד במקום אחד כל הימים, ואינם שייכים באהל המיטלטל.
ח. דברי השו"מ שאהל שדרכו בכך לא נחשב זרוק, הובא מדברי עצמו שכוונתו שכלפי עצמו יש לו שם אהל, ואולי גם כלפי התפשטות טומאה, אבל לא חוצץ בפני טומאה שתחתיו.
ט. דברי המל"מ שאהל הנגרר לא נחשב זרוק, הם רק בשיטת הרמב"ם, אבל לשאר ראשונים אהל הנגרר הוי אהל זרוק. וגם מבואר מדברי המל"מ עצמו שדיבר בדווקא על נגרר ולא על אהל שדרכו להיטלטל על גלגלים.
י. הובא הסבר מחודש אפשרי בהוראת מהריל"ד לכהנים שנצרכו לעבור בעגלה בין קברים בהר הזיתים, שלא לתלות בוקי סריקי באותו צדיק.
יא. נתבאר שהקפדת הכהנים להיזהר ממעבר בטבריה הוא לא מחמת חששות רחוקים אלא זהירות ממקום שהוחזק בטומאה בבירור.
יב. לפי כל הנ"ל אין להקל כלל במעבר כהן בתוך רכב מעל קברים, שלפי פשטות הסוגיות וההלכה הוא אסור מדאורייתא.
♦ ♦ ♦