בענין זה נחלקו חכמי ישראל, ויש בזה גם מחלוקת במה נחלקו, וגם מחלוקת בפסק ההלכה, וכפי שנבאר בס"ד.
♦
דעת התו"כ ומסכת שמחות
בתו"כ בריש פרשת אמור [בגירסת כתי"ר וכן הראשונים, ומהם הלקח טוב, הראב"ד, ר' הלל, מיוחס לר"ש וילקוט שמעוני[2]] איתא: לה יטמא ולא לאברים וכו', אבל מטמא לעצם כשעורה מאביו. ר' יהודה אומר אין אדם מטמא לעצם כשעורה מאביו אלא חוזר על עצם כשעורה מאביו ע"כ. וכ"ה במסכת שמחות פ"ד הט"ו [במהדורת היגר, ובשאר מהדורות הכ"ז]: מטמא כהן על עצם כשעורה מאביו, אבל לא יטמא על אבר מן החי אפילו מאביו. [ור' יהודה אומר בתחלה אין אדם מטמא על עצם כשעורה מאביו אבל חוזר הוא על עצם כשעורה מאביו. אמרו לו לא יטמא כהן על אבר מן החי אפילו מאביו[3]]. ולנוסח זה – לדעת ת"ק מיטמא הכהן גם על 'עצם כשעורה מאביו לכתחלה', וכפי שפירשו הראב"ד והמיוחס לר"ש שם [וע"ע בפירוש ר' הלל שם, ודבריו צ"ב].ולפ"ז אתי שפיר עדותו של ר' אלעזר ברבי צדוק המובאת במסכת שמחות פי"ב ה"ט: כך אמר לי אבא [ר' צדוק] בשעת מיתתו: בני, בתחילה קברני בביקעה, ובסוף לקט את עצמיי ותנם בדלוסקמא, ואל תלקטם בידך, וכן עשיתי לו; נכנס יוחנן וליקטן, ופירס עליהן אפיקריסין, 'ונכנסתי' וקרעתי עליהן, 'ונתתי' עליהן ספירין יבישין. כשם שעשה לאביו[4] כך עשיתי לו ע"כ. ור' צדוק ובנו היו כהנים, כמבואר בבכורות ל"ה ע"א וברכות י"ט ע"ב, וכפי שהאריך בספר תולדות תנאים ואמוראים [היימן] בערכו [ח"א עמ' 201 והלאה] עי"ש. הרי שהוא נטמא, בציווי אביו, לעצמות אביו בשעה שליקטן, וזה כדעת ת"ק דמסכת שמחות ותו"כ הנ"ל.
♦
דעת הירושלמי
ובירושלמי נזיר פ"ז ה"א איתא: תני ר' יוסי אומר אין אדם מיטמא על אבר מן החי מאביו אבל אדם מיטמא על עצם כשעורה מאביו. רבי יודה אומר כשם שאדם מיטמא על עצם כשעורה מאביו כך מיטמא על אבר מן החי מאביו ע"כ. הרי שלדעתו 'לכו"ע' מיטמא על עצם כשעורה מאביו המת.ולפ"ז אתי שפיר הא דמבואר בירושלמי פסחים פ"ח ה"ח שכהן מלקט את עצמות אביו, דאיתא שם: תני המעביר ארון ממקום למקום אין בו משום ליקוטי עצמות. א"ר אחא הדא דאת אמר בארון של אבן אבל בארון של עץ יש בו משום ליקוטי עצמות. א"ר יוסה ואפילו בארון של עץ אין בו משום ליקוטי עצמות. איזהו ליקוטי עצמות המעבירן באפיקריסין ממקום למקום. תנא ניקומכי קומי ר"ז אין שיעור לליקוט עצמות כהדא. ר' מנא הורי לר' הלל דכיפרא לקרוע ולהתאבל כר' אחא, ושלא להיטמות כר' יוסי ע"כ. ופירש קרבן העדה: לקרוע ולהתאבל כר' אחא. דסובר דכל דיני אבילות נוהגין בליקוט עצמות. ושלא להיטמות כר' יוסי. דר' הלל כהן היה והורה לו ר' מנא שלא יטמא לעצמות אביו שאין זה בכלל קבורה שמטמא להן ע"כ. וזכה לכוין לפירוש המאירי במו"ק ח' ע"א, וז"ל ושלא להטמא כר' יוסה ר"ל שהיה כהן ומיטמא אף בשעת ליקוט עצמות והורה לענין זה שלא נקרא ליקוט עצמות בארון אפי' של עץ, ומאחר שהורה כן ראוי להחמיר בשתיהן. 'ולמדת מ"מ שכהן מיטמא בשעת ליקוט עצמות' עי"ש[5].
♦
הוכחה מהבבלי ביבמות ק' ע"ב
גם בבבלי ישנה סוגיא שמשתמע ממנה שכהן מלקט את עצמות אביו, וכפי שכתב המאירי במו"ק ח' ע"א: ובפרק נושאין על האנוסה יראה שמיטמא הוא על ליקוט עצמות, אלא שאפשר לפרשה בשלם עכ"ד [ועיין בהערה לעיל מה שכתבנו על דחיה זו]. וכונתו היא ליבמות דף ק' ע"ב דאיתא שם במשנה גבי ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לשני: היו שניהם כהנים - הוא אונן עליהם והם אוננים עליו, הוא אינו מטמא להם והם אינן מטמאים לו. והגמ' רצתה להעמיד כשהראשון מת והיא נישאה לשני, ושאלה הגמ' בשלמא הוא אונן עליהם משכחת לה בנשואין דשני וליקוט עצמות דקמא, אלא הם אוננים עליו היכי משכחת לה? קמא הא מית ליה עי"ש. והרי המשנה סיימה גם שהוא אינו מיטמא להם 'מחמת הספק', הא אם היה ודאי – היה מיטמא גם 'לליקוט עצמות'. וכ"כ המאירי ביבמות שם וז"ל: לפי דרכך למדת מסוגיא זו שלקוט עצמות עושתהו אונן ליאסר בקדשים, וא"כ אבילות של לקוט עצמות דאוריתא הוא. והדברים זרים, שהרי אין כהן מיטמא בלקוט עצמות של אביו. אלא שאיפשר לפרשה שלא נאמרה אלא לרוחא דמילתא, כלומר אף כשתבא לומר כן - תינח הוא אונן כו' הם אוננין מאי איכא למימר ע"כ. ומה שכתב בפשיטות שאין כהן מיטמא בליקוט עצמות של אביו – כבר הבאנו לעיל מדברי מסכת שמחות וירושלמי שכן מיטמא, וכנראה סמיכתו על הבבלי בנזיר שנביא לקמן.♦
דעת רב וסוגיית הגמ' בנזיר מ"ג ע"ב
בגמ' בנזיר מ"ג ע"ב אמר רב חסדא אמר רב: נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו, מ"ט? אמר קרא לאביו, בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר ע"כ. ובדף מ"ד ע"א הביאה הגמ' ברייתא כדעת רב: מעשה שמת אביו של רבי יצחק בגינזק, ובאו והודיעוהו לאחר שלש שנים, ובא ושאל את ר' יהושע בן אלישע וד' זקנים שעמו, ואמרו לאביו בזמן שהוא שלם, ולא בזמן שהוא חסר ע"כ. דהיינו אף שחסר מאביו מעט כגון עצם כשעורה – אינו מיטמא גם לשאר גופו.אולם הגמ' שם הביאה תנאים שחולקים על רב והזקנים הנ"ל. ברייתא אחת נשנתה בסתמא: לה יטמא - לה הוא מטמא, ואינו מטמא לאיבריה, לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו, אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה ע"כ. וברייתא שניה בשם ר' יהודה: רבי יהודה אומר לה מיטמא ואינו מיטמא לאברי', שאינו מיטמא על אבר מן החי של אביו, אבל מיטמא הוא לאבר מן המת של אביו ע"כ. והגמ' אמרה שהברייתא הראשונה היא גם ר' יהודה, והיינו הך. אלא שיש הבדל בין הברייתות, שבראשונה כתוב שהוא 'מחזיר' על עצם כשעורה, ובשניה כתוב שהוא 'מיטמא' לאבר מן המת של אביו. ונחלקו הראשונים איך ליישב את הדברים. תוס' והרא"ש שם פירשו ש'מיטמא' שבברייתא השניה היינו 'חוזר', כברייתא הראשונה, דהיינו אם כבר נטמא לגופו של אביו – חוזר על עצם כשעורה, אבל לא מתחיל ליטמא לה [וזה כדעת ר' יהודה בתו"כ ובמסכת שמחות הנ"ל]. אולם המיוחס לר"ש בפירושו לתו"כ כתב דמשמע בגמ' בנזיר דעל עצם כשעורה לא מטמא אלא לרבי יהודה. והא דקתני אבל מחזיר הוא היינו אפילו לכתחילה, וכתב שהבבלי חולק על התו"כ בדעת ר' יהודה, שבו מפורש שרק מחזיר ולא מיטמא לכתחלה עי"ש. נמצא שלדעת המיוחס לר"ש – ר' יהודה דהבבלי הוא כדעת ת"ק דתו"כ.
עוד ברייתא הביאה הגמ' שם של רב כהנא בר"א בן יעקב: לה מיטמא ואינו מיטמא לאברים, פרט לכזית מן המת וכזית נצל ומלא תרווד רקב. יכול לא יטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינה ולרוב מניינה? כתיב ואמרת אליהם, הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת ע"כ. דהיינו שנטמא רק לרוב בנין או מנין של אביו, ולא למיעוט כגון כזית מן המת. ואמרה הגמ' שזה גם כדעת ר' יהודה עי"ש. וזה קשה על פירוש המיוחס לר"ש הנ"ל, שהרי בברייתא זו מפורש שלא נטמא לכתחלה על מיעוט מן המת, וע"כ רק מחזיר על מיעוט ולא לכתחלה.
♦
מחלוקת הראשונים בפסק ההלכה בענין זה
הנה הרי"ף בהלכות טומאה [דף א' סוף ע"ב] העתיק בסתמא את ת"ק דתו"כ ומסכת שמחות בזה"ל: לה יטמא ואינו מיטמא על איבריה, שאין אדם מיטמא על אבר מן החי מאביו אבל מיטמא על עצם כשעורה מאביו ע"כ. וזה שלא כדעת רב בנזיר מ"ג ע"ב. וכתב הב"י בסי' שע"ג ס"ט שהרי"ף יחידאה הוא, ושא"ר פסקו כדעת רב עי"ש. ובאמת שכ"ד רוב הראשונים כרב.כ"ד בה"ג בהלכות נזיר שהעתיק את דברי רב חסדא בשם רב[6], וכ"ד הרמב"ם בפ"ב מהלכות אבל הט"ו, האו"ז סוף סי' ת"כ, הסמ"ג [לאוין רל"ד], סמ"ק [מצוה פ"ט], הרמב"ן בתוה"א, הרא"ש [סי' ז'], וכ"ד הרשב"א בתשובה ח"א סי' רצ"ב עי"ש. וכ"ד ר' שמואל מאיורא ור' יחיאל שהביא הכל בו שהובא בב"י בסוף סי' שע"ג שדנו לענין הרוג האם מיקרי חסר או לא עי"ש. וכ"ד הר"י מלוניל בפירושו לרי"ף, שהקשה ע"ד הרי"ף וז"ל וצ"ע דהא חזינן במסכת נזיר דדריש לאביו כשהוא שלם מיטמא לו ואינו מטמא לחסר ומביא מעשה עליה ובכל דוכתא אמרינן מעשה רב ע"כ. וכ"ד הרמ"ך בהגהותיו לרמב"ם שם שדברי הרמב"ם נכונים ולא דברי הרי"ף עי"ש. וכ"ד השיטה בשטמ"ק דף מ"ד ע"א עי"ש. וכ"ד הרלב"ג בפרשת אמור שכתב: וראוי שנדע שהוא אינו מטמא להם אלא בזמן שהם שלמים שנאמר לאביו ולאמו וגו' לה יטמא שמורה שהן שלמים ע"כ.
אולם מש"כ הב"י שהרי"ף 'יחידאה' – אינו נכון, דמצאנו לכמה ראשונים שפסקו כמותו; האשכול [הלכות טומאת כהנים] וראבי"ה [סי' אלף קנ"ג] העתיקו את דברי הרי"ף. וכ"ד חכמי לוניל, וכפי שכתב הרמ"ך, שהרב אב"ד 'וכל רבני העיר הזאת' ס"ל כרי"ף שפסק כר' יהודה שמיטמא לאבר מן המת מאביו עי"ש. וכ"נ דעת ריבב"ן בפירושו להלכות הרי"ף, שפירש את דברי הרי"ף וז"ל על עצם כשעורה מאביו כגון שמת אביו ומצא עצם כשעורה מאביו מיטמא לקוברו ע"כ, ונראה שהוא מסכים עם דבריו. וכן הראב"ד בהשגות לרמב"ם כתב ע"ד הרמב"ם, שהרב [היינו הרי"ף] לא פסק כן ע"כ, ומבואר דס"ל כרי"ף וכמ"ש הרדב"ז שם עי"ש. וכן מתבאר מדברי ספר והזהיר פרשת אמור, שהעתיק את דברי התו"כ שם שלת"ק מיטמא לעצם כשעורה מאביו ולר' יהודה אין מטמא אבל חוזר הוא על עצם כשעורה עי"ש. ואם כי לא פסק כמאן, מ"מ בודאי שלא פסק כדעת רב שאינו מיטמא למת שחסר. מה גם שנראה יותר כסתם, דהיינו כת"ק. וכן מתבאר מדברי הרוקח בסי' שט"ו, שפסק כר' יהודה שמיטמא לאבר מן המת ולא לעצם כשעורה מן המת אלא שחוזר על עצם כשעורה עי"ש. וכ"ד המאירי בנזיר שיש פוסקים שאינו מיטמא לאבר אחד אלא לרוב מנין ובנין כדעת ראב"י וכ"ד גדולי הפוסקים וכן יראה עיקר עי"ש [אע"פ שבסוטה ג' פסק בסתמא כדעת רב – מ"מ סוגיא בדוכתא עדיפא]. הרי שלא פסק כדעת רב.
♦
בירור דעת הרי"ף
המעיין בדברי הראשונים הנ"ל יראה שהאשכול וראבי"ה העתיקו את הרי"ף כצורתו. הראב"ד ציין שהרי"ף פסק לא כהרמב"ם, ונראה שהוא סובר כדעת הרי"ף. והריבב"ן פירש להדיא את דעת הרי"ף כפשוטו שמיטמא 'לעצם כשעורה שמצא מאביו'. ובספר והזהיר בסתמא ג"כ מבואר כן.אולם הראשונים האחרים השיאו את דעת הרי"ף לענין אחר. המאירי הנ"ל כתב שהרי"ף פסק כדעת ראב"י שמיטמא לרוב מנין ורוב בנין. ראמ"ה פירש בדעת ר' יהודה דס"ל שמיטמא לכתחלה על אבר ובלבד שיהיה שלם ולא יחסר ממנו אפילו עצם כשעורה, וכתב שהרי"ף פסק כר' יהודה עי"ש. וגם הרמ"ך הזכיר 'אבר', כשהביא את דעת הרי"ף עי"ש. וגם הרוקח דלעיל כתב כן בדעת ר' יהודה שרק על אבר ולא על עצם עי"ש. והרא"ש [בסי' ז'] האריך להקשות על הרי"ף, וכתב בתוך הדברים דהא דכתב הרב אלפסי אבל מטמא הוא לעצם כשעורה מאביו - ע"י חזרה קאמר עי"ש.
והכס"מ בהלכות אבל פ"ב הי"ד האריך ליישב את פסק הרי"ף ממה שהשיגו עליו לומר דפסק כיחידאה דהיינו רבי יהודה, דאיכא למימר דלאו יחידאה הוא, דהא ראב"י סבר כוותיה. ואע"ג דהכא הוו תרי, ורבי יהושע בן אלישע וארבעה זקנים הוה ליה חמשה - הני תרי עדיפי משום דהוו מרי גמרא טפי מאינך. ועוד דמשנת ראב"י קב ונקי. ומה שכתבו דלא אשכחן אמורא דפליג עליה דרב חסדא - איכא למימר דרב כהנא פליג עליה, דמאחר דהוה תני כדראב"י משמע דהכי ס"ל עיש"ב. וגם הוא נקט בפשיטות שהרי"ף פסק כדעת ר' יהודה.
אולם המדייק בדברי הרי"ף יראה שהוא כלל לא פסק כר' יהודה, ולא העתיק את הלשון שלו, אלא העתיק את לשון ת"ק בתו"כ [ובמסכת שמחות] שהוא 'חולק' על ר' יהודה. אלא שלפירוש המיוחס לר"ש שהבאנו לעיל – דעת ר' יהודה בבבלי היא כדעת ת"ק דתו"כ עי"ש. אולם הלשון של הרי"ף היא לא של ר' יהודה דבבלי אלא של ת"ק דתו"כ. ועי' בשיירי קרבן פ"ז דנזיר שהאריך לקיים את פסק הרי"ף, וכתב לבאר בבבלי ביאור שיתאים לפסקו [עם כמה הגהות בנוסח], והסתמך בעיקר על מסכת שמחות בעובדא דראב"צ עי"ש. וע"ע בשו"ת משכנות יעקב יו"ד סי' ע"ד שגם האריך לקיים פסק הרי"ף.
ולפי מה שביררנו במקורי הדברים, יש מקום גדול לפסק הרי"ף, שהרי לדעת התו"כ ומסכת שמחות – כך דעת ת"ק כנגד ר' יהודה, ומסתבר שכך יש לפסוק. ולדעת הירושלמי לא נחלקו בדבר זה כלל, וגם ר' יהודה וגם ר' יוסי ס"ל כן. ויש לנו ב' מעשה רב - חדא במסכת שמחות של ראב"צ שעשה לאביו ושגם אביו עשה כן לאביו, ואידך בירושלמי של ר' מנא. וגם יש ראיה מהגמ' ביבמות ק' ע"ב שהביא המאירי לענין ליקוט עצמות, שזה מתאים עם הדעות הנ"ל. ויש מקום לומר שכל זה מכריע שמיטמא לעצם כשעורה מאביו, כנגד מימרא דרב וכן ר' יהושע בן אלישע וד' זקנים שעמו.
♦
הכרעת ההלכה בזה
השו"ע בסי' שע"ג ס"ט פסק כדעת הרמב"ם והרא"ש ורוב הראשונים בזה"ל: אין הכהן מיטמא לאבר מן החי מאביו, ולא לעצם מעצמות אביו. וכן המלקט עצמות, אינו מיטמא להם אע"פ שהשדרה קיימת. חסר ממנו כל שהוא, אפי' הוא מונח אצלו אינו מיטמא לו, שאינו מיטמא אלא לשלם ע"כ. וכן בדין שכ"ד רוב ראשונים וספיקא דאוריתא הוא. אולם ניתן לצרף את דברי הרי"ף וסיעתו בכל ספק קל מאחר וגם הם רבים המה, וכפי שנבאר.♦
ספק אם הוא שלם או לא
הפ"ת באות ז' הביא את דברי הרדב"ז בתשובה ח"ב סי' תשל"ב שהביא את מחלוקת הראשונים הנ"ל וכתב: ואיברא דאית לן למנקט לחומרא כיון שהיא פלוגתא בדאורייתא. ומיהו מסתברא לי שאם נמצאו התכריכין שלמים והדבר ספק אם הוא שלם או מפורק האיברים - תלינן להקל, כיון שהדבר ספק במילתא דתליא בפלוגתא דרבוותא ומטמא לו ע"כ.♦
אבר שפירש מחיים – האם יכול להיטמא לאביו לאחר מיתתו
הב"י בסי' שע"ג ס"ט הביא בשם הרמב"ן בתוה"א שכתב: מיהו מסתברא דנחתכה ידו של אביו מחיים בנו מיטמא לו שלא אמרו אלא כשחסר לאחר מיתה או שחסר בשעת מיתה כגון נחתך ראשו דאינו עכשיו כמו שהיה בחיים ולא קרינן ביה לאביו, אבל נחתכה ידו או רגלו בחיים ולאחר זמן מת אביו, כיון שהוא לאחר מיתה בשלימות שהיה בו מחיים - לאביו קרינן ביה. והדבר צריך הכרע עכ"ל. והרא"ש כתב בפסקיו סברת הרמב"ן ז"ל כאילו היא מוכרעת ע"כ. ובהמשך הביא מהכל בו בשם הר"ש מאיברא שחסר אבר - בין מחיים בין לאחר מיתה עי"ש. ובשו"ע שם כתב בזה"ל: ויש מי שאומר דהני מילי יד כשחסר לאחר מיתה, אבל אם חסר ממנו אבר בחייו ומת - מיטמא לו אע"פ שאינו שלם ע"כ. ואם כי יש לדון מה דעת השו"ע למעשה – עי' מה שכתבתי בח"א סי' מ"ט בכה"ג. אולם העיקר הוא כצידוד הרמב"ן וכדעת הרא"ש, ובפרט שגם המאירי בנזיר מ"ג ע"ב כתב בשם קצת רבנים דשרי אם נחסר מחיים ונראה שמסכים לזה, עי"ש. וכ"כ הרדב"ז בסי' ב' אלפים רע"ב מדנפשיה, וז"ל ומסתברא לי שאם נקטעה ידו או רגלו או אחד משאר איבריו ולא מת ואח"כ מת אביו - שלם קרינן ביה ומטמא לו, והיינו דנקט ראשו משום דפסיקא ליה דודאי מת, דאי לא תימא הכי הרי שהיה אביו קטע מעיקרא לא יטמא לו, וכיוצא בזה לא שמענו ע"כ[7]. ולהאמור שדעת הרי"ף וסיעתו להקל בכל גוני – בפירש מחיים ודאי שהעיקר להקל בזה. וכ"פ בחזו"ע ח"ב עמ' ע"ב עי"ש.♦
האם מיטמא להרוג
כתב הב"י בסוף סי' שע"ג בשם הכל בו: כתב ר' שמואל מאיורא שאין רשאי כהן ליטמא לקרובו הרוג, דאמרינן 'לאביו' - כשהוא שלם ולא כשהוא חסר, והרוג חשבינן ליה לחסר בכמה דוכתי. וכ"ש אם חסר אבר בין מחיים בין לאחר מיתה. והרב ר' יחיאל אמר דלא מיקרי חסר רק בכדי שינטל מן החי וימות. ואין הכל מודים לו, שכל הסוגיא של נזיר מוכחא דאפילו עצם כשעורה נקרא חסר ע"כ. והרמ"א שם פסק שנכון להחמיר.והנה האחרונים דנו מדוע הרוג מקרי חסר לדעת הר"ש מאיורא. ומסיום דברי הכל בו נראה דמיירי בהרוג שחסר לו עצם כשעורה ולא מחמת הדם שנחסר לו וכדומה, דהא כתב שכל הסוגיא מוכחת שאפילו עצם כשעורה מקרי חסר עי"ש, ומבואר דמיירי בכה"ג. וכן מפורש בשטמ"ק בדף מ"ד ע"א בשם שיטה וז"ל וצריך הכהן ליזהר שלא יטמא לקרובו הרוג 'כל זמן שחסר לו אפי' עצם כשעורה' דהכי משמע לעיל דאפי' כעצם כשעורה הוי חסר ואינו מטמא לו ע"כ, ומבואר דמיירי בחסר לו עצם כשעורה. והרדב"ז בסופ"ב מאבל הבין דמיירי בהרוג בחנק או בחרב שחסר לו דם והקשה ע"ז והשאירו בצ"ע. וסיים וז"ל הנכון אצלי דלא שנא הרוג ולא שנא מת וכו' אם חסר לאחר מיתה או שנפרד ממנו אבר 'או חסרון הניכר' או שנפרד בשעת מיתה כגון ההיא דנקטע ראשו הרי זה חסר אע"ג שהכל לפניו אינו מטמא לו ואפילו תפר הראש עם הגוף אין זה חבור והרי הוא חסר ואינו מטמא לו ע"כ. וחסרון הניכר היינו אפילו עצם כשעורה ולאפוקי דם וכדומה. ונראה שגם ר' שמואל ס"ל כן, שרק אם חסר לו עצם לא מיטמא לו.
ועכ"פ למעשה העיקר כדעת הרדב"ז שאם לא חסר עצם כשעורה או חסרון הניכר מיטמא להרוג בצירוף דעת הרי"ף וסיעתו. וכ"פ בחזו"ע ח"ב עמ' ע"ד עי"ש.
♦
סיכום
נחלקו התנאים והאמוראים וכן סוגיות הבבלי והמדרשים והירושלמי וכן הראשונים בפסק ההלכה האם כהן נטמא לאביו כשאינו שלם. ולמעשה יש להחמיר בזה כפסק השו"ע מדין ספיקא דאוריתא לחומרא.אולם בכל ספק אחר מצרפים את הדעה שמתירה, ולכן אם יש ספק אם הוא שלם, או שהאבר פירש מחיים, או שנהרג ולא נחסר ממנו עצם כשעורה אלא רק דם וכדומה – מיטמא לאביו או לשאר קרוביו.
♦
האם מותר לכהנים ליטמא לאחרים כשנטמאים לקרוביהם
הנה בנידון זה יש כמה סוגיות בחז"ל, שהראשונים דנו איך ליישב אותן, ואת מה לרחק או לקרב, וכפי שנבאר בס"ד.
בנזיר מ"ב ע"ב הובאה ברייתא: כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו, והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו, יכול יהא חייב? ת"ל ולא יחלל, במי שאינו מחולל, יצא זה שהוא מחולל ועומד. והקשתה הגמ' מהמשנה בסוף מכות: היה מיטמא למתים כל היום - אינו חייב אלא אחת. אמרו לו אל תטמא אל תטמא - חייב על כל אחת ואחת. ואמאי? הא מיטמא וקאים. ותירצה הגמ': כאן בחיבורין, כאן שלא בחיבורין עי"ש. ומבואר מזה שאם הוא נטמא למתו – כל עוד הוא מחובר אליו, לא חייב על טומאה נוספת למת אחר. ודנו הראשונים האם רק אין חיוב, אבל איסורא מיהא איכא, או שאין איסור כלל. וכן מדוע נקטה הגמ' שכבר היה מת מונח על כתיפו, וכפי שנביא לקמן.
ובתו"כ בריש פרשת אמור איתא: לה יטמא - אינו מטמא לאחרים עמה. שלא יאמר אדם הואיל ונטמאתי אלקט עצמות פלוני בידי ע"כ. ודנו הראשונים האם האיסור הוא גם בתוך כדי שנטמא לקרוביו, או רק אם זה לאחר מכן, וכפי שנביא לקמן.
ובמסכת שמחות פ"ד ה"י איתא: היה עומד וקובר את מתו - עד שהוא עומד בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר. פירש - הרי זה לא יטמא. נטמא בו ביום - רבי טרפון אומר חייב ורבי עקיבא אומר פטור [ובירושלמי נזיר פ"ג ה"ה השמות מוחלפים עי"ש, וכפי שהביא הרמב"ן בתוה"א]. נטמא לאחר אותו יום - הכל מודים שהוא חייב, מפני שהוא סותר יום אחד ע"כ. ומפורש בזה שתוך כדי שנטמא למתו יכול להטמא גם לאחרים, וכל המחלוקת היא לאחר שפירש. ודנו הראשונים האם ההלכה כמסכת שמחות זו או לא, וכפי שנביא לקמן.
♦
הראשונים שסוברים שאין הכהן נטמא לאחרים בשעה שנטמא לקרוביו
הרמב"ם בהלכות אבל פ"ב הט"ו כתב: הטומאה לקרובים דחויה היא ולא הותרה לכל, לפיכך אסור לכהן להתטמא למת אפילו בעת שמתטמא לקרוביו שנאמר לה יטמא אינו מטמא לאחרים עמה, שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבי אלקט עצמות פלוני או אגע בקבר פלוני. לפיכך כהן שמת לו מת צריך להזהר ולקוברו בסוף בית הקברות כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יתטמא בקברות אחרים כשיקבור מתו ע"כ. ונחלקו הראשונים בכונתו. הרמב"ן בתוה"א ענין הכהנים, לאחר שהאריך הרבה [כדלקמן] כתב: ושמעינן מהני שאין כהנים נכנסין לבית הקברות לקבור מתים שלהם, שאפי' היה תפוס בהן בכניסה ובחבורין שהוא מותר להטמא לאחרים, כשהוא פורש מהן לאחר קבורה נמצא מטמא לאחרים ואסור. לפיכך משפחות של כהונה עושין שכונת קברות שלהם בסוף בית הקברות, וכל כהן שמת לו מת קובר בסוף השכונה כדי שלא יכנס לבית הקברות ולא יטמא בקברות אחרים, וכן כתב הרמב"ם ז"ל ע"כ. הרי שפירש את דברי הרמב"ם משום 'החזרה' מבית הקברות, אבל בכניסה עצמה מותר להיטמא למתים אחרים. וכ"פ עוד ראשונים בעקבותיו, וכן נקט בפשיטות הב"י בסי' שע"ג ס"ז עי"ש. אולם הב"ח כתב שמשמע מדברי הרמב"ם שגם בשעת הקבורה אסור ליטמא עי"ש. ועי' בפירוש הרדב"ז על הרמב"ם שצידד כן, אולם למעשה חזר בו ופירש כדברי הרמב"ן וסיעתו עי"ש.אולם האמת היא כביאור הב"ח ברמב"ם וכמו שנבאר. הנה מלבד הלשון המפורשת ברמב"ם 'בעת שמתטמא לקרוביו' שמורה בעליל דהיינו באותה שעה – מצינו כן להדיא בדברי רבו הר"י מיגאש בתשובה סי' ק"כ, שהשואל שם כתב: שנמצאתי לפני רבינו יהוסף ש"צ [כנראה הכונה לר"י מגאש בעצמו] כשהורה שאם מת לכהן מת, אעכ"פ שהוא מטמא לו אם רצה הוא בעצמו להתעסק בקבורתו, שאין מותר לו לקברו בבית הקברות עד שירחיק ד' אמות מהקברות, ושהביא ראיה לזה ממה שאמרו לה יטמא ואינו מטמא לאחרים עמה שלא יאמר הואיל ונטמאתי אלקט עצמות פלוני כו'. והשואל הביא ראיה לזה מדברי הגמ' בנזיר הנ"ל, שלא נפל הויכוח אם הוא חייב על אותו המת המחובר למתו או אינו חייב אלא להיותו מטמא בבית הקברות מעיקרא, הלא"ה היה חייב על אותו מת המחובר למתו ואעפ"י שהוא נטמא במתו. והשיב לו הר"י מגאש: אם מת לו מת מאותם שמטמא להם אינו יכול להטמא אלא א"כ היה קוברו ברחוק ארבע אמות מבית הקברות באופן שלא יטמא אלא למתו בלבד אבל אם היה קוברו בבית הקברות בלא הרחקת ארבע אמות לא נתיר לו שיכניס לקברו לפי שהוא מטמא בבית הקברות וכבר אמרו לה יטמא לה ולא לאחרים, וזה יותר חמור לענין האיסור לפי שמי שמטמא לה ולאחרים טומאתו לה קודמת לטומאתו לאחרים כמו שאמרו שלא יאמר הואיל ונטמאתי אלקט עצמות אבא ת"ל לה יטמא ולא לה ולאחרים, והקובר את מתו בתוך בית הקברות הרי טומאתו בבית הקברות קודמת לטומאת מתו והוא על כל פנים חמור באיסור, וההלכה שהבאת מנזיר היא בנויה על עיקר זה כמו שזכרת, שאם לא שהוא מיטמא בבית הקברות קודם שאז הוא נעשה מחולל מעיקרו היה מחויב על טומאתו במת המחובר למתו מטעם לה יטמא ולא ולאחרים ע"כ. ומפורש בדבריו שיש איסור מהפסוק ולא לה ולאחרים להיטמא גם בשעת הקבורה ממש, וזוהי כונת הרמב"ם תלמידו.
וכ"כ להדיא ראמ"ה בנזיר מ"ג באורך שהביא את דברי הרמב"ם ושמקורו הוא מתו"כ, וכתב: והא דגרסינן באבל רבתי היה עומד וקובר את מתו עד שהוא עומד בתוך הקבר מקבל מאחרים וקובר. פירש ה"ז לא יטמא. נטמא בו ביום ר' טרפון מחייב ור' עקיבא פוטר - ההיא ברייתא משבשתא היא, וודאי שיטה דגמרא משמע הכי, תדע דקתני דניטמא בו ביום ר' עקיבא פוטר, והכא [בנזיר] עביד מילתא פשיטא דשלא בחבורין חייב וכו'. ואפילו תימא דהא דאבל רבתי מתרצתא היא ופליגא אהא דסיפרא - בשל תורה הלך אחר המחמיר. והר"ם הביא הא דסיפרא באבל סוף פ"ב ודחה ההיא דאבל רבתי וכן עיקר עי"ש. וכן הבין הרמ"ך בהגהותיו לרמב"ם, שכתב עליו: ותימה הוא זה, דבחבורין מפורש בהדיא דיכול להטמא לאחרים אליבא דדברי הכל וכו' עי"ש. וכן הבינו חכמי לוניל בתשובתם שהביא הכנה"ג כאן מהארח"ח [בסוף הספר] ונדפסה התשובה בשלמותה בספר מאורות הראשונים עמ' ש"א, ושם מבואר שהם התירו להיטמא למת אחר בעוד שהוא מיטמא לקרובו, ואת התו"כ שהביא הרי"ף ולא לה ולאחרים העמידו בפירש וכו', ואם הרמב"ם כתב להחמיר – לא ניטוש בזה תורתן של ראשונים וכו' עיש"ב. ומבואר להדיא שהם הבינו בדעת הרמב"ם שאוסר אף בעת שנטמא למתו וכנ"ל.
וכ"ד המיוחס לר"ש בפירושו לתו"כ ריש פרשת אמור שכתב לא יאמר הואיל ונטמאתי וכו', ואפילו בעודו מחובר לאביו איכא איסור, ואם לאחר שפירש מילקא נמי לקי עי"ש. וכ"ד שיטה בשטמ"ק בנזיר דף מ"ד ע"א וז"ל ופוסקין שכן הלכה דכהן אין יכול ליכנס ולעבור על הקברים לקבור את אביו, לא מיבעיא אם אינו נושא ארון אביו אלא אפי' נושא ארון אביו אסור. ואע"פ שאמרנו למעלה דבחיבורין אינו לוקה על מת אחר - נהי דלא לקי מיהו איסורא איכא. ואפי' אם הוא מותר לילך מ"מ לחזור אסור. אבל אם הקבר יחידי מותר לילך שם עד שיקבר אבל לחזור פעם אחרת אחר קבורה לבכות על הקבר אסור ע"כ, הרי שנוטה לאסור גם בהליכה. וכן משמע מהמובא בספר מעשה הגאונים סי' נ"ט: העיד זקנו של הרב הוא רבינו ר' אליעזר שראה כהן אחד אבל מקרוביו שהיה ראוי ליטמא לו והיה טרוד על מתו והיה רוצה ליכנס לבית הקברות ולא הניחו אביו זצ"ל, לאפוקי מאותן שמתירין עכשיו ליכנס בבית הקברות ע"כ. ומסתימת הדברים נראה שגם בכניסה היה אוסר ולא מדין היציאה אתי עלה. וא"כ נמצא שכמה מרבותינו הראשונים אסרו להיטמא למתים אחרים גם בשעה שנטמא למתו.
♦
הראשונים שסוברים שמותר לכהן ליטמא לאחרים בשעה שנטמא לקרוביו
אולם דעת רוב הראשונים שמותר לכהן ליטמא לאחרים בשעה שנטמא לקרוביו. בה"ג בהלכות טומאה [סי' כ"ב] העתיק את מסכת שמחות הנ"ל. וכן העתיקו האשכול ח"ב עמ' 175, הרי דס"ל שעכ"פ בשעה שמיטמא למתו – מקבל מאחרים וקובר. וכ"ד הריצ"ג עמ' מ"ה וז"ל וכהן שנטמא לקרוביו אל יטמא לאחרים ואפילו בו ביום וכדאיתא בהלכות [גדולות] ע"כ. ונראה מדבריו שחידושו הוא לאחר שפירש מן המת שלא יטמא ואפילו בו ביום, אבל בשעת הקבורה לא מיירי, ונראה דס"ל שמותר. ועכ"פ לאחר הקבורה ס"ל לאסור. וכ"ד הרוקח בסי' שט"ו, שהעתיק את הרישא של מסכת שמחות: היה עומד וקובר את מתו עד שהוא עומד בתוך הקבר מקבר אחרים. פירש הרי זה לא יטמא ע"כ. ובהמשך הביא את התו"כ לה ולא לאחרים עמה וכתב: זהו שכבר פירש, שאינו נוגע לאביו, שאלו לא פירש שהיה מחובר - לא היה חייב, כדאמרינן בנזיר פרק ג' נזיר שהיה לו מת מונח על כתיפו והושיט לו מת אחר יכול יהא חייב ת"ל ולא יחלל. יצא זה שמחולל ועומד וכו'. והא דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיט לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב זהו אחר שפירש ממנו נגע במת אחר עי"ש. הרי דס"ל להדיא כמסכת שמחות שמותר ליטמא כשלא פירש, והעמיד את הבבלי לאחר שכבר פירש. וכ"ד האו"ז בסי' תכ"ז וז"ל הא למדת דכל זמן שהמת מונח על כתיפו לא הוזהר מליגע במת אחר, הילכך אדם שמוליך אחד מחמשה מתי מצוה מותר לו לעבור ע"ג בית הקברות בעוד שהמת על כתיפו, אבל לאחר שהסיר את המת מעל כתיפו צריך ליזהר שלא יאהיל על המת, הלכך אם א"א לו לצאת מביה"ק שלא יאהיל לא יכנס אפילו בעוד שהמת על כתיפו שלא יאהיל בשעת יציאה שכבר הסיר המת מעל כתיפו עי"ש. וכ"ד היראים בסוף סי' שכ"ב, שהעתיק את דברי בה"ג [שהם דברי מסכת שמחות], וכתב: והכתוב בפנים חולק על זה, דסתם משנה דבו ביום דאורייתא כדתנן [נזיר מ"ב א'] אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת ע"כ. דהיינו, שהוא הבין בדעת בה"ג שבו ביום דרבנן [וכדעת ר"ת דלהלן], והיראים עצמו סובר שהוא דאוריתא [וכמו שהאריך שם התועפות ראם, דלא כחת"ס שהובא בפ"ת עי"ש. והרשב"א בתשובה סי' שכ"ד כתב שאין ראיה מבה"ג, ואפשר שהוא ס"ל שבו ביום גם דאוריתא עי"ש]. וכ"ד הסמ"ק במצוה פ"ט שכתב: לה יטמא ואינו מטמא על אחרת עמה, פי' לאחר שאינה מתו. הלכך אסור לכהן לכנס בבית הקברות לקבור אביו או אמו 'כי בחזרתו יטמא לשאר מתים' ע"כ. הא בשעת הקבורה שרי. וכ"כ ר"פ בהגהתו שם: ואף אם נמצא במסכת שמחות דמותר לטמא לשאר מתים בעודו עסוק במתו – מ"מ אחר שפירש אסור עי"ש. והעתיקם הריקאנטי בפסקיו סי' תקפ"ח [בסתמא] עי"ש.וכ"ד הרמב"ן [בתוה"א, ובחידושיו לשבועות י"ז, מכות כ"א ונדה נ"ז] שבשעת הקבורה כשנטמא למתו מותר ליטמא לשאר מתים [כברייתא דמסכת שמחות אליבא דכו"ע], ורק לאחר שסיים לקבור אסור לו מהתורה ליטמא למתים אחרים [כר"ט דמסכת שמחות וכר"ע דירושלמי נזיר] אף באותו היום, ומטעם זה צריכים לקבור במקום מיוחד. וכ"ד הרשב"א בחידושיו לנדה ושבועות שם, ויותר באורך בתשובה סי' שכ"ד ות"י עי"ש. וכ"ד הריטב"א במכות כ"א ושבועות י"ז. וכ"ד הר"ן בחידושיו לנדה נ"ז ושבועות י"ז. וכ"ד הרא"ש בהלכות טומאה סי' ו' כדעת הרמב"ן, וכפי שמתבאר מדברי הטור בקיצור פסקי הרא"ש שם וכן ביו"ד סי' שע"ג, וכפי שכתב גם הב"י [ודלא כמ"ש הב"ח בדעתו, דס"ל למעשה כדעת ר"ת דלהלן]. וכ"כ מהרי"ל בתשובה סי' מ"ג: המורים לכהן שהלך עם אביו על הקברות והוא מטמא לשאר מתים, צריכים כפרה על שהתיר לכהן לעמוד בבית הקברות, 'מטעם חזרתם מן המת שאין בו צורך לאביו', וקא מוסיף טומאה בחיבורין וכו'. ומנהג פשוט הוא שאין הולכין הכהנים לקרוביהם אלא עד הקברות, ותשב"ר יודעין. ותימה גדולה שטעה במילתא דכתוב בכל החיבורים, וכל רבותינו שוין בדבר זולת ר"ת, ונדחו דבריו וראיותיו בהא ע"כ.
♦
אם יוצא בקצרה מיד מעיקר הדין מותר להיטמא גם בחזרה
וכתב הריטב"א בשבועות י"ז וז"ל ואע"פ שהחזרה מותרת בכל מקום שהכניסה מותרת כי צורך כניסה הוא - מ"מ היה צריך לצאת בקצרה ושמא יהיה יוצא בארוכה או ישהה עי"ש. וכ"כ ר"פ בהגהות סמ"ק שם וז"ל ויש שרוצים להתיר, רק שיחזור מיד כשיפרוש ממתו ילך בקצרה כמו גבי טומאה דבפנים במקדש. וטעות הוא בידם. חדא, דשמא לא יברור לו הקצרה. ועוד, אי אפשר שלא ישהא מעט, ואפילו לא שהה שיעור שהייה דכה"ג במקדש פטור הכא חייב משום דמבעיא לן פ"ג דשבועות בנזיר אי בעי שהייה למלקות וקא בתיקו וספיקא דאורייתא לחומרא, ומסתמא ה"ה גבי כהן וכו' עי"ש. ומבואר שהחזרה עצמה מותרת אלא שצריך לחזור בקצרה, ובזה א"א לצמצם, ולכן אסרו עליו לקבור בבה"ק.והמאירי בנזיר מ"ב ע"ב האריך בזה, וסיים בזה"ל ומ"מ אני מצטרף לדעת אחרת שלא נאמרה בשום מקום אלא במתכוין ליטמא מתחלה, כגון שכבר נקבר מתו ויצא לו מבית הקברות ולא היה לו לחזור בטמאה אלא משום כבוד צבור [כברייתא דברכות י"ט ע"ב, שמותר רק בבית הפרס דרבנן, ודלא כר"ת שכל אותו היום האיסור מדרבנן ומותר משום כבוד ציבור גם בטומאה דאוריתא]. אבל כל שהולך עם מתו וראוי לו ליטמא בו וניטמא בו נכנס עמו בבית הקברות אף בלא נגיעה [פי' אף שאינו נוגע בו כעת ואינו טומאה בחיבורין] ויכול לחזור, שלא אמרה תורה להטמא ולטרוח ולקבור בקבר יחידי או לחזור בשידה תיבה ומגדל, אלא כיון שנכנס בהיתר אף חזרתו מותרת בלא נגיעה, אלא שראוי לומר שיצא תכף שנקבר שלא ישהא שם, וכן הדבר נראה לי ברור עי"ש.
♦
הראשונים שסוברים שמותר לכהן ליטמא גם בחזרתו באותו היום
הרמב"ן בתוה"א כתב שר"ת ז"ל היה אומר שהלכה כר"ע [דמסכת שמחות] בנטמא בו ביום שהוא פטור, ומתיר כניסת כהנים לבית הקברות, שאפילו היה ר"ע אוסר טומאתן בו ביום הוא מדבריהם, וגדול כבוד מתו שדוחה ל"ת של דבריהם [עי"ש ראייתו ודחיית הרמב"ן לראיה]. וכן צידד הרמ"ך בהגהותיו לרמב"ם וז"ל ולבו ביום לאחר שפירש מן הקבר מחלוקת ר"ע ור"ט וכו' וקי"ל כר"ע [שפוטר]. ויכלינן למימר דאיסורו מדרבנן, מיהו ר"ת מתיר לכתחלה וכו' ונראה שאין ראיתו חזקה כמו שכתבתי בקונטריס שלי, ולאחר שפירש נראה שאסור מדרבנן. אי (ליכא) [איכא] כבוד צבור וכבוד האבל מותר כיון דבעלמא אינו אסור כ"א מדרבנן וכו'. ועוד איכא צד אחר להתיר משום דרוב ארונות יש להם חלל טפח ומשום כבודו וכבוד הקהל ילך עמהם והוא אינו מוזהר מטומאת גולל ודופק דהא אין נזיר מגלח עליו עי"ש, ומבואר שלמעשה התיר את הדבר גם בחזרה. וכ"נ דעת הר"י מלוניל בפירושו לרי"ף להלכות טומאה על מה שהביא הרי"ף את התו"כ לא יטמא ולא לאחרים עמה, וז"ל ולפי זו הפסקא אסור לכהן לשהות בבית הקברות אחר שקבר אחד מאלו הששה הנזכרים בפסוק. ובמסכת שמחות משמע שבאותו היום מותר לטמא לאחרים דהא ליכא אפושי טומאה כלל אבל ביום שני אסור ע"כ, ונראה שדעתו להתיר כמסכת שמחות וכדעת ר"ת.♦
האם חכמי לוניל סוברים כדעת ר"ת
הנה הב"י כתב: ולענין הלכה הוי ליה ר"ת יחידאה והלכה ככל הנך רבוותא דפליגי עליה ע"כ. וכתב השכנה"ג בהגב"י אות ה': לא ראה הרב ספר א"ח [לפנינו בסוף הספר עמ 637 בהוספות מכת"י], שאם היה רואהו היה רואה כמה רבוותא עומדים בסברת ר"ת. וז"ל א"ח: כתוב במסכת שמחות, היה עומד וקובר את מתו מקבל מאחרים וקובר כו'. ומכאן סמכו בהרבה מקומות שכהן נכנס אחר מתו לבית הקברות ולקברו בין אחרים, וכן פשט המנהג בלוניל ובהר, וכן עשה מעשה החכם ר' שאול הכהן, וכן נמי עשה מעשה הח"ר יצחק הכהן בנרבונא כשמתה אשתו, וכן נמי עשה מעשה ה"ר יהונתן הכהן כשמת בנו ונטמא על בנו ועמד על קברו, וכמה מעשים נעשו בארץ להתר, וכן נמי הורה הראב"ד ז"ל בתשובה שמתטמא בשביל מת בקברות אחרות ויצא לו בקצרה ובמבואה. וכן הורו חכמי ההר אחר משא ומתן שעשו. ואלו הן ר' חיים בר יעקב, ור' יצחק בר יעקב, ור"ש בר אברהם בר שמואל, ור' שאול בר יעקב, ור' יוסף בר שלמה. והרי"ף והרמב"ם וכמה חכמים אחרים חולקים בדבר, וכן פשט המנהג בכל גלילות קטלוניא וארגון וקשטיליא שלא להכנס כלל, והכל הולך אחר המנהג ע"כ. ומה"ג בהל' טומאה ראיתי שדעתו ז"ל להתיר. ומיהו פשט המנהג בכל מקומותינו כהרי"ף והרמב"ם וסיעתו עכ"ד השכנה"ג. והשו"ג בסוף אות כ"ג הביא את דברי השכנה"ג וכתב: ומנהג ירושלים ושאלוניקי וקושטא ואינדירני וכל רומילי אשר שמענו שמעם לא שמענו שהכהנים נזהרים בזה לקבור את מתו בקצרה הגבול של בה"ק אלא קוברים בכל אשר ימצא לו ונכנס הכהן ויוצא בין הקברים. ונ"ל טעמו של דבר כיון שהאידנא כולנו טמאי מת ואין אפר פרה, מה לי טומאת ערב מה לי טומאת ז', והלא אין הזיה לטמאי מת, לכך לא הקפיד הכהן על כך עכ"ד. וטעמו תמוה, דמה לי 'שהאידנא' אין אפר פרה, הרי הטומאה היא קיימת בחיבורין, וכפי שכתבו כל הפוסקים. והרי זה היה טעמו של הראב"ד שאין בזמננו איסור לאו של טומאת כהנים כיון שכולנו טמאי מתים, ולא הסכימו עמו הפוסקים כלל.ובעיקר דברי הארח"ח – הנה דבריו באו בקצרה ולכן טעה בזה הכנה"ג בחושבו שהרבנים שם דעתם כר"ת, אולם תשובה זו נדפסה במלואה בספר מאורות הראשונים עמ' ש"א, ושם מבואר שאין כונתם כדעת ר"ת אלא רק בשעה שנכנס ונטמא למתו שרי, לאפוקי מדעת הרמב"ם שאוסר גם בזה, ובחזרה יצא מהר ולא ישהה. וזה תורף התשובה שם המנהג הפשוט בלוניל ובהר להיות כהן נכנס אחר מתו לבה"ק ולקברו בין האחרים, וכן הורו רבותינו המכובדים הראשונים ולא השגיחו על הברייתא הכתובה בהלכות הריא"ף ז"ל, 'ומוקמי לה בפירש', אבל בעוד שמתו מוטל עליו לקברו - אחר שמצוה עליו להטמא לקרובים אין זה כבודן של מתים להיות פורש לצד אחר ולהניחו לאחרים לקברו, שלכבודן התירה התורה להטמא להם וכו', בלעדי החכם ר' משה בר' יצחק [שהיה אוסר], ולרוחא דמילתא היה אומר להזהיר הכהנים המיטמאים למתיהם לצאת מבה"ק קודם שיסתם הגולל, אבל ללכת אחריו בין הקברות עד מקום הקבר מותר ואין בזה חולק. ואם הרמב"ם כתב להחמיר לא נטוש בזה תורתן של ראשונים וכו'. וכשמתה אשת החכם ר' יצחק הכהן בנרבונא היו הנשיאים מפקפקים בדבר ובא הדבר לעירנו ושלחו לשם המנהג הפשוט שמותר לכהן לקבור את מתו בין האחרים ואע"פ שמטמא בקברות 'ויבוא לו בקצרה ובמרוצה', והנקדנים התופשים אותך בכך כבר נאמרו דבריהם זה כמה בישיבה של חכמים גדולים ולא פנו אליהם והסכימו להשוות הברייתא דלה יטמא עם אותה ברייתא של מסכת שמחות בפירש. גם יש מן החכמים שאומרים שאפילו בפירש אין בו לאו כל יום קבורה כי אם עשה וכ"ש בשלא פירש שמותר וכו', וע"ז חתומים כל הרבנים שהזכירו הארח"ח והכנה"ג עי"ש. ומפורש להדיא שרק בסוף דבריהם הביאו את דברי ר"ת בשם יש מי שפירש שכל היום אין בו לאו, אבל הם עצמם כל מה שהתירו זה רק בשעת הקבורה וגם בחזרה שימהר ויבוא לו בקצרה, ואדרבה אינם סוברים כר"ת בזה.
♦
ההלכה למעשה בענין זה
הנה השו"ע בס"ז העתיק את לשון הרמב"ם: אסור לכהן להתטמא למת 'אפילו בעת שמיטמא לקרוביו' וכו'. והרמ"א הוסיף: ודוקא לאחר שפירש ממתו, אבל בעוד שהוא עוסק במתו מותר ליטמאות אף לאחרים ע"כ. ולפי מה שכתבנו לעיל - דעת 'הרמב"ם' אינה 'כביאור הרמ"א', אלא אף בלא פירש אסור. אולם 'השו"ע' כן כיון לביאור הרמ"א, וכמו שמבואר בב"י ובכס"מ בדעת הרמב"ם שהשוה דעתו לדעת הרמב"ן וסיעתו [ודלא כדעת הב"ח שהביא הש"ך שנראה דעת המחבר להחמיר גם בהליכה עי"ש, דהא הב"י לא ס"ל כן בביאור דברי הרמב"ם וכנ"ל].והעיקר למעשה הוא כדעה זו, שהיא דעת רוב הראשונים והיא גם דעה מציעתא שמותר לכהן ליטמא לאחרים כשנושא וקובר את מתו שלו, ורק לאחר שפירש צריך לבוא בדרך הקצרה ביותר ולצאת. אולם כיון שקשה ליזהר בזה, אין לו לקבור את מתו בתוך בה"ק אלא בסוף, וכמו שכתבו רוב הראשונים ושכך המנהג, וכפי שהעיד גם השכנה"ג שהעתקנו לעיל, וגם בזמננו המנהג כן, וכפי שכתב הנתיבי עם עי"ש. ועי' בארץ חיים שציין לדברי האחרונים שדנו בענין וחלקם כתבו שהמנהג להקל בזה כדעת ר"ת גם בחזרה עי"ש. אולם למעשה אין לנהוג כן כלל, דהא רוב הראשונים אוסרים ולא ס"ל כר"ת, ואין לצרף גם את סברת הראב"ד גבי כהנים שבזמנינו וכמו שהארכתי בח"ד סי' פ"ח שהראב"ד לא אמרה אלא למלקות אבל איסורא [דאוריתא] מיהא איכא עי"ש.
וע"כ העיקר כפסק השו"ע וכפירוש הרמ"א שמעיקר הדין מותר לכהן ליטמא בתוך כדי הקבורה גם למתים אחרים, אולם למעשה אין לעשות כן מחמת החשש בחזרה שלא יחזור בקצרה ויעבור על איסור דאוריתא.
♦ ♦ ♦