יש להסתפק האם זיעה של חלב דינה כמו החלב עצמו, והוא מצוי בנרגילה ששמים לה בכד חלב, ויש לדון אם מותר לעשן ממנה כאשר הוא בשרי, שהרי אלו אדים של חלב.[1] (ומסתעף למה שדנו אחרוני זמנינו לגבי קוסקוס שבושל ע"ג אדים של בשר, אם שווה דינו כבשרי. וכן לגבי ביצים שהתבשלו תוך קדירה בשרית או מעליה, אם צריך להמתין אחריהם ו' שעות).
♦
א.
ראשית יש לבאר את דרכי פעולתו. הנרגילה מחולקת לשלושה חלקים: ראש, גוף וכד. מצידו העליון של הגוף מחובר הראש ומצידו התחתון הכד. מהגוף יוצא צינור המשמש לשאיפת העשן. בנרגילה הטבק מופרד מהגחל בעזרת נייר אלומיניום (נייר כסף) מחורר כדי לעכב את השריפה, כאשר הטבק נשרף בהדרגה מחום הגחל. בתהליך הפתיחה מגיע הגחל לטמפרטורה גבוהה מאד, כאשר המעשן שואף את העשן לריאותיו במטרה לחמם את הטבק, כך שיוצא עשן רב. כאשר שואפים אוויר מן הצינור, נוצר ואקום בתוך הכד. אז נשאב לתוך הכד אוויר דרך הראש ודרך הטבק החם. העשן עובר דרך המים שבכד הנרגילה. לפעמים מוסיפים לכד אלכוהול, משקה מוגז או חלב (ע"כ מתוך המכלול). ומתוך כך יש להסתפק להלכה אם מותר לשאוף מנרגילה ששמים בכדה חלב, לאדם שהוא בשרי. ובגוף הנידון יש לברר עיקרא דדינא אם זיעה של חלב אסורה כדין החלב עצמו. וזה החלי בס"ד.
♦
ב.
כתב הרא"ש (כלל כ' סי' כו), ששאלת על אלפס חולבת אם יכולים לתת למטה בכירה תחת קדירה של בשר, נראה לי שאסור. ואפילו בדיעבד אם נעשה הייתי אוסר את הקדרה כי הזיע העולה מין האלפס הוא כמו חלב וכו'. מכל הלין שמעינן, דזיעה היצאת מן הדבר חשובה כאותו דבר עכ"ל. וכתב בתרומת הדשן (פסקים וכתבים סי' קג) וכמה שיעור הרחקה ההוא דכתב הרא"ש במחבת של חלב, נראה השיעור שאם אין היד סולדת בו בקדירה של בשר מחמת הזיעה וכו' אין איסור בדבר אם לא שהקדירה רותחת בפני עצמה עכ"ל. וכן מדברי הרמ"א (סימן צ"ב סעיף ח') משמע שאפשר לייבש הבשר מעל אדי החלב. ולכאורה הוא מפני שאין הי"ס באותם אדים, ולכן אין הזיעה אוסרת. וכנ"ל מדברי התרה"ד. והכי משמע ממש"כ בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' ע"ד) יעוי"ש. וכ"כ להדיא הגאון הלבוש והערוה"ש (סעיף נ"ד). וכה"ג ראה בש"ך להלן (סי' צג ס"ק ה') לגבי המניח כיסוי חלבי קר על קדירה בשרית רותחת, שאם התחיל להזיע תחת הכיסוי אסור, דתתאה גבר, כתב הש"ך: ונראה שצריך שתהא היס"ב בזיעה, וכדלעיל סי' צב ס"ח עכ"ל.[2]
ולפי"ז בנידו"ד שאין החלב מתחמם כלל, אין זו זיעה כלל שאסורה. ואף אם נימא שמתחמם מעט, מ"מ בזיעה עצמה אין חום כלל, דהא קחזינן שמכניסים זאת לתוך הפה והריאות. וכ"כ בשו"ת משאת בנימין (סי' י"ט) שצריך שיהיה י"ס מהזיעה עצמה ולא די בקדירה. וראה לשון הריב"ש (סי' רנ"ה), ובביאור דבריו בשו"ת זרע אמת (יו"ד סי' מה), ובשו"ת הב"ח (החדשות סימן מד), ובערך השולחן (ס"ק י"ד), ביד יהודה (סימן צ"ב בארוך ס"ק נ"ה) ובשו"ת יבי"א ח"ה (יו"ד סי' ז').
♦
ג.
וכשדנתי בזה לפני אאמו"ר שליט"א הראני מש"כ מהר"א וולדנברג זצ"ל בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ה סימן י"ב) לגבי קוניאק שיש בו זיעה של חלב, ששורת הדין שמותר לאוכלו בארוחה בשרית. ועולה מדבריו פשוט שיש להקל, ולא גרע. וראיתי בצי"א (ח"ו סימן י"ז) שכתב עוד לבאר של"ד למש"כ הרמ"א בסימן צ"ג לגבי כיסוי הקדירה שאוסר, דהקוניאק הנעשה מאדי החלב אינו מגיע באופן ישיר מהחלב אלא עובר תהליך ע"ש. וחזינן קושטא דאפילו אם הזיעה תהא חמה בחום י"ס, כיון שאינו מגיע באופן ישיר, אין לה דין זיעה של חלב כלל, ויש להקל.
♦
ד.
בב"י באו"ח (סימן קע"ג) הביא בשם רבינו ירוחם (נתיב ט"ו או' כ"ח) שכתב: וראיתי לרבותי נוהגין כן דווקא מרק בשר שהוא צלול אבל עב כגון עם ירקות וכיוצא בו אסור לאכול אחריו גבינה עד סעודה אחרת שמא יש במרק בשר ואינו נראה, וכן ראוי להורות וכן מוכח מתוך התוס'. ואחרי זה כתב, נהגו העולם שלא לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר כלל, ואין לפרוץ גדר. עכ"ל. אמנם ראה מה שפסק בשו"ע יו"ד (סי' פ"ט סעיף ג') שאם אכל תבשיל בשר מותר לאכול אחריו תבשיל של גבינה והנטילה ביניהם אינה אלא רשות ע"כ. היינו שהתבשיל אינו בשרי כלל, ואפילו שהתבשל עם בשר ממש, אינו נהיה בשרי ע"י כך, ויכול לאכול לכתחילה אחרי זה מאכלי חלב. והרב חיד"א בשיורי ברכה (ס"ק כ"ה) תמה לפי זה מדוע לא פסק כן בשו"ע, ונשאר בצ"ע. אמנם הביא דברי הרב גינת ורדים (כלל א' סימן טו"ב), שכתב שמרן חזר בו בשו"ע וסתם להתירה.
אבל אמת שהמנהג הוא כמו שרבים מהאחרונים כתבו, להחמיר נגד מש"כ בשו"ע ביו"ד, ושהעיקר כמוש"כ בב"י באו"ח. עיין בהגהות כנה"ג (הגה"ט סעיף מ"ב) ובשולחן גבוה (ס"ק י"ח) וזבחי צדק (ס"ק ל"ד) והרב כף החיים (ס"ק נ"ה) שהעידו שהמנהג להחמיר כדברי הרמ"א. גם מהר"א פאפו ז"ל בחסד לאלפים (או' ג') כתב: וכבר נהגו להחמיר שלא לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר, כמו אחר בשר עצמו. ואין לשנות ולפרוץ גדר עכ"ל. וכ"כ הגרי"ח ז"ל בבא"ח (ש"ב שלח לך ה"ט). אבל נראה ברור שכל זה דווקא היכא שנתבשל יחד יש מקום למנהג להחמיר נגד מש"כ בשו"ע. אבל בכה"ג, שהוא רק אדים קלושים של חלב, יש להתיר לכתחילה אחרי אכילת בשר, ואינו שייך למה שנהגו. וראה מש"כ בספר דברות יעקב-דהאן ח"ב יו"ד סימן לא) שגם הרמ"א מודה בתבשיל של בשר אם אינו יחד באותה סעודה. ואכמ"ל.
♦
ה.
וראה להפר"ח (סימן קח ס"ק כ"ג) שכתב: אם מבעיר את הסגריה של חלב (בציירי) הרחק מין הפתילה יש להתיר. דמיקלא קלי איסורא ואין בו ממש ע"כ. וראה לגר"ע יוסף זצ"ל בהליכות עולם ח"ז (עמוד כ"ח) שכתב שרבו הפוסקים המתירים לעשן סגריה ע"י הדלקה אפילו מהפתילה ושאינו נקרא אוכל אלא עשן בעלמא ע"ש ומשם בארה. ולפי"ז ה"ה שיש להקל כיון שהעישון הזה לא חשיב אוכל כלל והוא אידוי סתם. ואע"פ שאין להאריך במקום שאמרו לקצר, לא נצרכתי לדון בזה, אלא מפני שראיתי לאחד שכתב להדיא בנידון, והוא הרב רזיאל כהן (הוב"ד באתר כסא רחמים) והעלה שיש להחמיר בזה כיוון שהזיעה (האדים) של המשקים דינם כדין המשקים ממש, כמבואר בשו"ת הרא"ש (כלל ב' סימן כו) והריב"ש (סימן רנה) וכו' ולכן האדים של הנרגילה הרי דינם כחלב ממש. ואף על פי שאינו בולע את האדים רק שואף ופולט אותם, מכל מקום הרי מרגיש בפיו את הטעם, וגם זה אסור, כמו שאסור לטעום איסור ולפלוט אותו (כמבואר באחרונים ביורה דעה ר"ס סימן צח) ונראה שאפילו המקילין בעניין הדלקת הסיגריה מנר של חלב יודו בנרגילה שלנו להחמיר. עכ"ד. ואיני יודע שיחתו, ולפי משנ"ת נראה פשוט שיש להקל גם בנרגילה ול"ש כלל למש"כ הרא"ש והתרה"ד. וא"ש את"מ וצוי"מ אמן. גם ראה בילקו"י (או"ה כרך ב-ג עמוד שפ"ב) שכתב להקל במי שטועם בשר ופולט מייד שאינו צריך להמתין ו' שעות ע"ש. וכן בספר פסקים ותשובות (סימן פ"ט או' ח', ובמקורות הע' 84) כתב להתיר לטעום מאכלי חלב בלשון בלא בליעה תוך שש שעות לאכילת בשר ע"ש. וע"ע בדברי הט"ז (סימן צ"ח ס"ק ב'), ובדרכי תשובה (סי' פ"ט ס"ק ל"ט).
♦
ו.
ודאתאן להכי, אמרתי לבאר מה שהעלתה מצודתי במה שדנו חכמי הזמן, לגבי קוסקוס שהתבשל מעל קדירה בשרית אם שרי לאוכלו עם חלב [באופן שהכלי העליון שבו מונח הקוסקוס הוא מחורר, ומניחים אותו על סיר אחר שבו מרתיחים מים או מרק ועולים אדים מהסיר התחתון לסיר העליון, ועל ידי כך מתבשל].
וראשון, הנה ידוע מש"כ הגרי"ח ז"ל בשו"ת רב פעלים ח"ג (חאו"ח סימן יג) באופן שנותן ביצה על גבי סיר חמין ועולה זיעה מהבשר שבקדירה ונבלעת בביצים, אין לאכול את הביצים בחלב כיון שבלעה מזיעת הבשר, מכל מקום יכול לאכול אחריהם מאכלי חלב מיד. שמה שלא אוכלים גבינה אחר תבשיל של בשר, הוא כדי לחוש לטעם של רש"י שמושך טעם עד זמן ארוך וחשבינן כאילו אוכל בשר דהא איכא טעם בשר. ולכן מהאי טעמא אסרינן גם בשותה מרק צלול. אבל בנדון זה, אפילו אם יצא הבל מהמקום הפתוח והגיע לביצים, אין נבלע בהם זיעה ממשות של הבשר, וגם אין בביצים טעם בשר אפילו משהו. ומה שהרב פרי הארץ אסר, התם שאני שהזיעה יוצאת מן הבשר בעין, משא"כ בזה שאין יוצא מן הקדירה זיעה ממשית אלא רק הבל בעלמא שאין נרגש בביצים שום טעם בשר. עכ"ד. וראה מש"כ א"א שליט"א בספרו הכשרות למעשה לפי"ז להקל בזה, ושאינו נהיה בשרי. ועוד כתב שאין זה אלא בגדר תבשיל של בשר. הנה מצאתי שכ"כ בשו"ת שבט הקהתי (ח"א סי' רי"ז) שמותר והוא כ"ש מתבשיל של בשר, ואפילו לדברי הרמ"א ע"ש. וראה בספר הלכתא מאורייתא (כרך ג' בנספח) שהאריך בזה טובא והביא מדברי כמה מפוסקי זמנינו, ורבים מהם דעתם להקל, דלא גרע מתבשיל של בשר וכנ"ל ע"ש. גם מש"כ בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' ר"י), ומדנפשיה בשו"ת תבואות שמ"ש (חיו"ד סי' ה') לא כתבו שיש להמתין ו' שעות, אלא שאין לאוכלו עם חלב יחד ע"ש. וכ"כ בשו"ת דבריך יאיר ח"ו (סימן מא).
♦
ז.
ולפי המתבאר נראה בדין שביצה שהתבשלה עם בשר, הגם שאין לאוכלה יחד עם חלב, מ"מ אין צריך להמתין אחריה ו' שעות. ודי בהפסק מעט. וכ"כ בשו"ת אור לציון (ח"ה יו"ד פי"ט או' ט') שאם הניח ביצה בחמין, כיון שקיבלה רק טעם ואין בה שומן ממש, מותר לאכול אחריה חלב בהמתנת שעה אחת ואי"צ המתנת שש שעות. ומרן הראש"ל שליט"א בשיעורו במוצ"ש השיג על הלכה הנ"ל באור לציון בתוקף גדול ואמר שספק אם אמר זה, ואולי אמר את זה בדרך וכו' ואיך לא ידע רשב"א ושו"ע וכו' שכולם ס"ל שיש להמתין שש שעות עכת"ד. ואחר בקשת המחילה נראה שלא סיימוה קמיה דמר, ודברי הגרב"ץ זצ"ל נהירין וברורין כאשר יחזה המעיין[3]. שהרי לא נתבאר בפוסקים כלל שיש להמתין ו' שעות בכה"ג, אלא רק שאין לאוכלו עם חלב ממש. ולכן אם הביצה מנוקבת הרי שהוא בגדר תבשיל של בשר, שנהגו לא כמו שכתב בשו"ע, ולכן אסור. אבל באופן שרואה את הביצה שלימה, הרי שלא עברה ממשות הבשר כלל אלא רק זיעה בעלמא. ולכן בוודאי שאין להמתין ו' שעות, שהוא חומרא רחוקה. והארכתי בזה במקו"א (ובאמת אם הוא מעל הסיר או עם רשת וכד' גם אם הוא מנוקב אין צריך לחכות ו' שעות). ועיין גם מש"כ בזה בשו"ת הרי יהודה - יוסף (ח"ב חיו"ד סי' ג') ותו לא מידי.
♦ ♦ ♦