נשאלתי אם מותר לאדם הנמצא בטיפול רגשי, עקב מצוקה נפשית הפוגעת ביכולתו לתפקד כראוי, לספר למטפל כחלק מהטיפול, על חויות שליליות שחווה בילדותו מאחד מהמלמדים בתלמוד תורה. עוד נשאלתי, אם הומלץ לאדם כזה להשתתף ב'קבוצות תמיכה', בהן מספרים המשתתפים את בעיותיהם לכל חברי הקבוצה, האם מותר לו לשתף אותם בחוויות אלו, כדי לעזור לעצמו, או לשאר משתתפי הקבוצה.
♦
לשון הרע
כתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ז ה"ב וה"ה): "לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו, אף על פי שאומר אמת... אחד המספר בלשון הרע בפני חבירו או שלא בפניו, והמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש, להזיק חבירו בגופו או בממונו, ואפילו להצר לו או להפחידו, הרי זה לשון הרע".למדנו שבאיסור לשון הרע נכללים דברי גנאי על חברו, או דברים העלולים לגרום נזק או צער לחברו, ואם כן, אם המטפל או אחד השומעים בקבוצת התמיכה, עלולים לזהות במי המדובר, יש בסיפור הדברים איסור לה"ר.
♦
סיפור לה"ר לתועלת של אחרים
בספר חסידים (סי' תרל"ב) כתב: "אדם שמספר רע על בני אדם - אל תכריעו, אלא הרב מספר לתלמידיו, כדי שלא יעשו כך".וכ"כ החפץ חיים (לה"ר כלל ד' ס"ק י'): "אם רואה אדם באחד מדה מגונה, כגון גאוה או כעס או שארי מדות רעות, או שהוא בטלן מתורה וכיוצא בזה, נכון לו לספר דבר זה לבנו או לתלמידיו, ולהזהירם שלא יתחברו עמו, כדי שלא ילמדו ממעשיו. כי העיקר מה שהזהירה התורה בלשון הרע אפילו על אמת, הוא אם כונתו לבזות את חבירו ולשמוח לקלונו. אבל אם כונתו לשמור את חבירו, שלא ילמוד ממעשיו, פשוט דמותר, ומצוה נמי איכא".
ובמקום אחר (רכילות כלל ט', הקדמה - אות ב') כתב: "אם אחד רואה שחבירו רוצה להשתתף באיזה דבר עם אחד, והוא משער שבודאי יסובב לו על ידי זה ענין רע, צריך להגיד לו כדי להצילו מן הענין הרע ההוא. אך צריך לזה חמשה פרטים שאבארם בסמוך - ואלו הן:
א) יזהר מאוד שלא יחליט תיכף את הענין בדעתו לענין רע, רק יתבונן היטב מתחלה אם הוא בעצם רע.
ב) שלא יגדיל בסיפורו את הענין לרע יותר ממה שהוא.
ג) שיכוין רק לתועלת, דהיינו, לסלק הנזקין מזה, ולא מצד שנאה על השכנגדו[1].
ד) אם הוא יכול לסבב את התועלת הזו מבלי שיצטרך לגלות לפניו עניניו לרע, אין לספר עליו.
ה) כל זה אינו מותר רק אם לא יסובב על ידי הסיפור רעה ממש לנידון, דהיינו שלא ירעו עמו ממש, רק שתוסר ממנו על ידי זה הטובה שהיה עושה עמו השכנגדו, אף דממילא דבר זה הוא רעה לו, מכל מקום מותר. אבל אם יגיע לו על ידי סיפורו רעה ממש אסור לספר עליו, כי יצטרך לזה עוד פרטים ויבוארו לקמן אי"ה... וכל שכן אם הוא רואה שיסובב על ידי סיפורו לנידון רעה רבה יותר מכפי הדין, דאסור לספר עליו. ועיין לקמן בסעיף ט' מה שכתבנו שם.
... והוא הדין לענין לגלות לאחד מה שאחד גזלו או הזיקו, או שום רעה כיוצא בזה, אין מותר עד שיושלמו כל הפרטים הנ"ל, וגם הוכיחו מתחלה ולא קבל דבריו, אבל בלאו הכי אסור, וכמו שכתבנו לעיל בכלל א' סעיף ג' עיין שם. ומה מאוד יש ליזהר שלא להורות לעצמו היתר תיכף, בענינים אלו, עד שיתבונן היטב מתחלה אם נשלמו בו הפרטים הנ"ל, דאי לאו הכי עלול מאוד שיעבור על ידי זה לאו גמור דרכילות".
למדנו, שמותר לספר לה"ר, אם תהיה בכך תועלת לשומע, ובלבד שיתקיימו כל התנאים שכתב החפץ חיים כדי להתיר סיפור כזה.
♦
למנוע היזק רוחני או גשמי מעצמו
כתב החפץ חיים (לה"ר כלל י' ס"ק י"ג): "נראה לי, דאם הוא משער שעל ידי זה שיספר לאנשים האיך שפלוני עשה לו עולה בענין ממון וכיוצא בזה, תוכל לבוא לו מזה תועלת על להבא, כגון שיספר לאנשים שדבריהן נשמעין לו אם יוכיחוהו על זה, ואולי על ידי זה ישיב לו הגזילה וההיזק וכיוצא בזה, מותר לו לספר להם ולבקש מאתם שיסייעוהו בזה. ולפעמים יצוייר תועלת על להבא מהסיפור אפילו שלא בענין ממון (דהיינו ענין צער ובושת ואונאת דברים וכיוצא בזה). כגון אם נודע לו בבירור איך שפלוני רוצה לחרפו ולגדפו על דבר פלוני ופלוני, אם יספר זה לאנשים חשובים או לקרוביו של פלוני, ויעריך לפניהם את אמתת הענין, ויראו בעצמם שהדין עמו, אפשר שימנעוהו מזה. או אפילו הוא דבר שכבר עבר, שכבר חירף אותו, אך שהוא משער שאם לא יספר הדבר לקרוביו או לאנשים חשובים כדי שימנעוהו מזה, יבוא עוד לחרפו ולגדפו, בכל אלו האופנים וכיוצא בזה, מותר לספר הדבר לבני אדם, אף שעל ידי הסיפור יתבזה חבירו לפני השומעים, כיון דאין כונת המספר לזה, רק הוא רוצה לשמור את עצמו שלא יהיה לו ממנו נזק בענין ממון או צער וביוש".כדי לפרוק מלבו
כתב בספר חסידים (סי' ס"ד): "לא תשא שמע שוא (שמות כ"ג א'), אזהרה למקבל לשון הרע. אפס אם יבא איש אצלך צועק על חבירו, מפני שהוא הוכיחו בפניך, ולבו חרה לו, ואומר כי זה שהוכיחו עושה כך וכך ואומר עליו דברים שלא כהוגן, ואתה יודע בזה, כי אחר שיגיד לך, לא ילך להגיד אחרים, כי אינו חושש להודיע לרבים, אך להוציא הדברים מלבו, שהם כבדים עליו להגיד, מצוה לשמעו. ומה שתוכל לתקן כנגד חבירו לחבבו, תעשה ותתקן, ותאמר לו - פלוני אוהב אותך, ולמה אתה מדבר כדברים האלה".וכתב החפץ חיים (ח"ח שם ס"ק י"ד בהגה) על היתר אמירת לה"ר לתועלת: "ואפשר דהוא הדין אם כונתו בסיפורו להפג את דאגתו מלבו, הוי כמכוין לתועלת על להבא [ולפי זה מה שאמרו ז"ל 'דאגה בלב איש יסיחנה לאחרים' קאי גם על ענין כזה], אך שיזהר שלא יחסרו שאר הפרטים".
למדנו מדברי הח"ח היתר מפורש לנ"ד, הן למטופל - לספר את הדברים, והן למטפל ולמשתתפי הקבוצה - לשמוע אותם, כדי שיוכל לפרוק את מטען הרגשות השליליים שיש לו כלפי אותו אדם שעליו הוא מספר לה"ר.
♦
טעם ההיתר לספר לה"ר לתועלת עצמו
יש לעיין בטעם ההיתר לספר לה"ר לתועלת עצמו. דהנה בקובץ הערות (סי' ע') כתב: "היה נראה, דכל האיסורין שבין אדם לחבירו, אינן איסורין אלא דרך קילקול והשחתה שלא לצורך, וכמו בלאו דלא תשנא את אחיך, דאין האיסור אלא בשנאת חנם, היינו שלא ראה בו דבר ערוה, אבל אם ראה עליו דבר ערוה, מותר לשנאותו. ואין לומר דשם הטעם משום דאינו בכלל אחיך, הא ליתא, דמבואר בתוס' פרק ערבי פסחים (קי"ג ע"ב [ד"ה שראה]), דאם ישנאהו בשביל טעם אחר, עובר עליו בלאו, ולא הותר אלא לשנאתו בשביל דבר ערוה שראה בו. וכן בלאו דחובל, כתב הרמב"ם [חובל ומזיק פ"ה ה"א], דהאיסור הוא דוקא אם חובל דרך נציון, והיינו מדחזינן דמותר לרב להכות תלמידו... וכן בלאו דאלמנה ויתום לא תענון, כתב הרמב"ם (בהל' דעות פ"ו [ה"י]), דאם עינה אותן ללמדן תורה או אומנות, ליכא איסורא. וכן בלאו דלא תלך רכיל, מותר לספר לה"ר על בעלי מחלוקת כדי להשקיט המריבה. וכן בלאו דאונאת דברים, מותר להקניטו בדברים דרך תוכחה, וכן מותר להלבין פנים דרך תוכחה, אם לא חזר בו אחרי שהוכיחו בסתר, ומותר גם לקללו בשביל זה, כמו שעשו כל הנביאים בישראל, והוא לשון הרמב"ם בהל' דעות (פ"ו [ה"ח]). ומוכח מכל זה, דכל האיסורין האלו הותרו לצורך תועלת".לפ"ז היה מקום לומר, שגם לתועלת עצמו הותר, משום שאיסור לה"ר הוא בכלל כל האיסורין שבין אדם לחברו, שלא נאסרו אלא "דרך קלקול והשחתה", ולא כשיש בהם מטרה. ולפ"ז יהיה ההיתר לתועלת עצמו, גם באיסורים נוספים, כמו הוצאת שם רע ומתכבד בקלון חברו וכיו"ב.
אלא שמלבד שהקובץ הערות עצמו כתב שמתוס' מוכח שלא כדבריו, קשה מאד לפרש כן, דהיעלה על הדעת, שיהיה מותר לחבול בחברו או לענות יתום ואלמנה לתועלת עצמו. וכל הדוגמאות שהביא הקובה"ע, הן בעניינים שהתועלת היא לחבר עצמו [להכות תלמידו, לענות כדי ללמדו, להקניט דרך תוכחה וכו'], או לתועלת אחרים [כדי למנוע מחלוקת].
ולכן נראה לפרש, בהקדם דברי רש"י עה"פ (פרשת קדושים): 'לא תלך רכיל בעמיך' - "אני אומר, על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק, נקראים הולכי רכיל, הולכי רגילה - אשפיימנ"ט בלע"ז [ריגול]. וראיה לדברי, שלא מצינו רכילות שאין כתוב בלשון הליכה - לא תלך רכיל, הולכי רכיל נחשת וברזל (ירמיה ו כח), ושאר לשון הרע אין כתוב בו הליכה - מלשני בסתר רעהו (תהלים קא ה), לשון רמיה (שם קכ ב), לשון מדברת גדולות (שם יב ד). לכך אני אומר שלשון רכיל לשון הולך ומרגל... וכן 'רוכל' - הסוחר ומרגל אחר כל סחורה. וכל המוכר בשמים להתקשט בהם הנשים, על שם שמחזר תמיד בעיירות, נקרא רוכל, לשון רוגל".
ולפ"ז אפשר לומר, שלא אסרה התורה אלא סיפור לה"ר שלא לצורך, שבזה הוא כרוכל הנושא דברים מאחד לחברו, וכיון שע"י דיבור זה יתגנה או יינזק חברו, אסרה התורה הנהגה זו, אבל אם יש לו תועלת בסיפור, אין זה בכלל לה"ר שאסרה תורה. ולפ"ז אין ההיתר אלא לגבי לה"ר, ולא לגבי שאר איסורים שבין אדם לחברו, ואם כן אין היתר של 'סיפור לתועלת', כשמספר על אביו ואמו או על רבו, שאז יש בסיפור זה איסורים נוספים.
תבנא לדינא, מותר לאדם הנמצא בטיפול רגשי, לספר למטפל דברים שיש בהם איסור לשון הרע, אם תהיה בכך תועלת לתהליך הטיפול, ובלבד שאין אפשרות אחרת לטפל בבעיותיו, וגם יקפיד על כל התנאים שכתב החפץ חיים ושהובאו לעיל, וגם לא יהיו כרוכים בסיפור הדברים איסורים נוספים.
אם על פי המלצת המטפל, אין אפשרות לטפל בבעיה, בלי השתתפות בקבוצת תמיכה, או שתהיה בכך תועלת למשתתפים האחרים, שאי אפשר להשיגה בלי לשמוע סיפורים כאלה, מותר לו גם לספר את הדברים בנוכחות משתתפי הקבוצה, ובלבד שיקפיד על כל התנאים הנ"ל.
♦
ב. שיחה עם מטפל רגשי על התנהגות שלילית של אביו
לאור מה שעלה להלכה, שמותר לאדם הנמצא בטיפול רגשי, לספר למטפל, או למשתתפי קבוצת תמיכה, דברים שיש בהם איסור לשון הרע, אם תהיה בכך תועלת לתהליך הטיפול, בתנאים שהתבארו, וגם בתנאי שלא כרוכים בסיפור הדברים איסורים נוספים, כיון שרק איסור לה"ר הותר לתועלת, ולא שאר האיסורים שבין אדם לחברו, יש לדון, אם באופנים שהדבר מותר, יהיה מותר לספר למטפל, או למשתתפי הקבוצה, דברים שיש בהם משום גנאי לאביו, או שיש לחוש בזה לאיסור 'מקלה אביו' ולביטול עשה של 'מורא אביו', שלא הותרו לתועלת.
♦
סתירת דברי אביו שלא בפניו
הרמב"ם (הל' ממרים פ"ו ה"ג) פוסק: "אי זהו מורא ואי זהו כבוד, מורא - לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו, ולא יקרא לו בשמו לא בחייו ולא במותו, אלא אומר אבא מרי".ובשו"ע (יו"ד סי' ר"מ סעי' ב') כתב: "איזה מורא וכו', ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו בפניו, אפילו לומר נראין דברי אבא".
אמנם הש"ך (שם ס"ק ב') כתב: "ונראה דסותר דבריו אסור אף שלא בפניו. וכן משמע בדרישה ס"ד, וכן כתוב בהדיא בפרישה לקמן סי' רמ"ב ס"כ".
אבל הט"ז (שם ס"ק ג') ובביאור הגר"א שם ובחיי"א (כלל ס"ז ס"ק ח') ובערוך השלחן (שם סעי' י"ב) ובחזו"א (יו"ד סי' קמ"ט ס"ק א') פסקו כהמחבר להקל לסתור דבריו שלא בפניו.
ומכל מקום פשיטא דאין מזה ראייה, שמותר לדבר בגנות אביו שלא בפניו (אפילו באופן שהותר איסור לה"ר), דבפשטות ההיתר לחלוק עליו שלא בפניו היינו משום שאין בזה כל כך גנאי, או כמש"כ הערה"ש שם: " איך אפשר לומר שאין לחלוק בדינים על אביו, הלא תורת ד' היא והיא תורת אמת ואין מחניפין בה". אבל לדבר בגנותו ממש, מסתבר שאסור אף שלא בפניו.
♦
גדר איסור מקלה אביו
ואף אם נאמר שאין בזה איסור משום 'מורא אביו', עדיין יש לאסור מכח 'מקלה אביו', וכמש"פ בשו"ע (שם סי' רמ"א סעי' ו'): "כל המבזה אביו ואמו, אפילו בדברים, אפילו ברמיזה, הרי זה בכלל ארור מפי הגבורה, שנאמר (דברים כז, טז) - 'ארור מקלה אביו ואמו'. ויש לבית דין להכות על זה מכת מרדות, ולענוש כפי מה שראוי".יותר מזה כתב בספר חרדים (פרק א' אות ל"ה): "כבד את אביך ואת אמך - מצינו כבוד בלב, דכתיב 'מי יגור באהליך כו' נבזה בעיניו נמאס', היינו עיני השכל, שיחשוב האדם בלבו כי הוא נבזה ומאוס ונקלה. וסיפיה דקרא - 'ואת יראי ה' יכבד'. ואם הכבוד בדברים ובמעשה בלבד ולא בלב, הרי משוה אותם לו, שהם נבזים ומאוסים בעיניו כמוהו, רק מכבד אותם בפה מפני שהש"י צוה. אלא על כרחך הכי קאמר - ואת יראי ה' יכבד בעיניו, שידמה בלבו שהם גדולים ונכבדי ארץ, שזהו עיקר כבודם, ומתוך כך ודאי יכבדם בדבור ובמעשה. ועל המבזה אביו או אמו בלבו או בדברים או במעשה, שסותר דבריהם או יושב במקום המיוחד להם וכיוצא בזה נאמר - 'ארור מקלה אביו ואמו' ופירשו שאינו לשון קללה, אלא לשון בזיון. ואשכחן בזיון בלב, דכתיב -'ותבז לו בלבה', 'ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני', וכתיב - 'ותקל גברתה בעיניה'. ועל זה אמר שלמה - 'עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר'. ומעשה היה בימינו באיש שהיה זן את אמו, רק שהיתה קלה ובזויה בעיניו, לפי שנשאת לאיש אחר אחרי מות אביו, והאיש הזה הלך דרך ים, ונהרג והושלך לים, וחפשו היהודים לקברו, ומצאוהו על שפת הים ועין אחת מנוקרת, שנקרוה העורבים".
♦
אם חייב להוציא ממון, כדי שלא לעבור איסורים אלו
ולכאורה היה נראה להקל בזה עכ"פ לבני אשכנז, היוצאים ביד רמ"א. דהנה הרמב"ם (הל' ממרים פ"ו ה"ז) ובשו""ע שם (סי' ר"מ סעי' ח') פסקו: "עד היכן כיבוד אב ואם, אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים, לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק."והרמ"א הגיה: "ויש אומרים, דאם רוצה לזרוק מעות של בן לים, דיכול למונעו, דהא אינו חייב לכבדו רק משל אב, אבל לא משל בן (טור בשם ר"י), ואין חילוק בין לכבדו או לצערו".
והש"ך (שם ס"ק י"א) כתב בשם הב"ח: "דגם הסברא ראשונה ס"ל דאין לחלק בין לכבדו או לצערו, אלא שטעמו דכיון שצריך אחר כך לשלם כל הפסדו, לכן אין לו להכלימו בשביל כך. והיש אומרים ס"ל דכדי שלא לטרוח למיקם בדינא ודיינא יכול למנעו".
ונראה מריהטת דברי הרמ"א, דלפי סברת היש אומרים, יכול למנוע מאביו להשליך את הכיס, אף באופן שיכלימנו ויצער אותו ויכעוס כנגדו, אף שבוודאי עובר בכה"ג גם על 'מקלה אביו', דלשיטתם אף על איסור זה לא נצטווה להפסיד ממונו. וכ"מ ברש"י (קידושין ל"ב ע"א סד"ה שיטול), וכ"כ החזון איש שם: "אי משל בן, מוזהר הבן שלא להכלימו. אבל אי משל אב, אין הבן חייב להפסיד, ורשאי להכלימו".
♦
אם חייב לסבול צער, כדי לא לעבור איסורים אלו
מעתה יש לעיין, אם במקום שאין הפסד ממון, אבל יש לו צער הגוף, חייב לסבול צער זה, כדי לא לצער את אביו, ולא לבזותו, או דלא גרע צערא דגופא מהפסד ממון, ואינו מצווה על זה.והנה ברמב"ם ובשו"ע מפורש שאסור לו לצער ולבזות את אביו, אפילו כדי להנצל מצער הגוף, שפסקו (ברמב"ם שם, ובשו"ע שם סי' ר"מ סעיף ג'): "עד היכן מוראם, היה הבן לבוש חמודות ויושב בראש הקהל, ובאו אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו על ראשו וירקו בפניו, לא יכלים אותם אלא ישתוק ויירא מן מלך מלכי המלכים שציוהו בכך".
והיה מקום לומר דאזלי לשיטתם, שהחמירו גם בהפסד ממון, ואסרו על הבן למנוע מאביו להשליך ארנקי של הבן לים. אבל לשיטת הרמ"א שהתיר להכלים את אביו כדי למנוע מעצמו הפסד ממון, כל שכן שיהיה לו מותר להכלים את אביו, כדי למנוע מעצמו צער הגוף.
אבל הרמ"א לא הגיה מאומה על דברי המחבר, וגם שאר נו"כ השו"ע לא כתבו שאליבא דהרמ"א הנ"ל, נדחו דברי השו"ע, ומשמע שגם לשיטת הרמ"א אסור להכלים את אביו, כדי למנוע מעצמו צער הגוף. [ולשיטת הב"ח בלא"ה קשה גם לשיטת הרמב"ם והשו"ע, למה לא כתבו שמותר לו למנוע צערו ובזיונו, שאין להם השבה.]
ובסברא צ"ע טובא, למה יגרע מהפסד ממון שאינו חייב בו. ומצאתי בערוך השולחן (שם סעי' ט"ז) שכתב: "ויראה לי, דכמו שיתבאר בזרק ארנקי לים, שכשיכול למונעו מקודם שלא יעשה, כן רשאי ה"נ בכאן, כשיכול למונעם מקודם, שלא יעשו לו כן, כגון שאחרים לא יניחום ליכנס למקום שיושב שם, ולמונעם שלא בדרך בזיון, רשאי". ולא זכיתי להבין, שהרי לפי מה שדימה לארנקי, לכאורה יש להתיר לדעת הרמ"א למונעו אף בדרך בזיון, כמשנ"ת.
עכ"פ לדינא אין לנו אלא סתימת הפוסקים, שאסור לצער את אביו או לבזותו, אפילו במקום צערא דגופא.
♦
העולה לדינא
אף באופנים שהתבאר, שמותר לאדם הנמצא בטיפול רגשי, לספר למטפל, או למשתתפי קבוצת תמיכה, דברים שיש בהם איסור לשון הרע, אם תהיה בכך תועלת לתהליך הטיפול, אסור לו לספר להם, דברים שיש בהם משום גנאי לאביו, כיוון שיש בזה איסור 'מקלה אביו' וביטול עשה של 'מורא אביו', ואיסורים אלו לא הותרו לתועלת, ואפילו כדי למנוע מעצמו צער הגוף.[2]♦ ♦ ♦