צריך עיון בגדר סעודת מצוה לסיום מסכת, שכתבו הפוסקים בכמה דוכתי שסעודת סיום מסכת נחשבת סעודת מצוה להתיר אכילת בשר בתשעת הימים (וכמ"ש הרמ"א בסימן תקנא ס"י), או לבכורות לפטור מתענית בכורות (עי' באחרונים סי' תע), או לאבל בשנת האבלות (וכמ"ש מהר"ם מינץ סי' קיט והש"ך יו"ד סי' רמו ס"ק כז) וכן לקבוע סעודה בערב שבת (וכמ"ש בבה"ל סי' רמט). וצ"ע אי מיקרי סעודת מצוה אף מתחילת הסעודה, כי בדרך כלל מתחילים את הסעודה ואוכלים מעט, ובפרט בבריתות, יש מביאים מאכלים בתחלה (ונקרא "בופה" או "בר"), ולאחמ"כ עורכים את הברית או את סיום המסכת. או שרק אחר סיום המסכת או ברית המילה מועיל להחשיב לסעודת מצוה, ולפיכך אין לאבל להשתתף בסעודה עד שיערכו את הסיום, וכן בשאר הדינים הנ"ל.
והנה כיון שהסעודה באה לכבוד מצות ברית המילה, וכן בסעודת סיום מסכת כל מטרת הסעודה היא ע"פ הגמ' (שבת קיח סע"ב) אמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן. וכתב בשו"ת מהר"ם מינץ (סי' קיט): רב או ראש ישיבה שהוא לומד מסכתא עם חביריו ותלמידיו וכשבאו לסוף המסכתא ישייר מעט בסוף עד שעת הכושר, יומא דראוי לתקן סעודה נאה לכבוד התורה ותלמידיהון, ואז ראוי לקבץ כל הקהל כשבא הרב לסיים, כל מי שראוי לבא לסיום המסכתא. וסמך יש במסכת אבות ההולך ואינו עושה שכר הליכה בידו וגו', ולכך נהגו כל בעלי בתים לילך על הישיבה בתחילת התו' זמן בישיבה ראשונה, ולכך מנהג להודיעם כשבא הרב לסיים המסכתא, כדי שיבואו הבעלי בתים גם כן לסיומא, ואז יהיו שמה תחילה וסוף. עוד טעם אחר שהוא כבוד התורה כשיש שם אסיפת עם, וכו'. ש"מ לכבוד סיום התורה הולכים. ה"נ מקבצים רוב עם לכבוד התורה. ע"כ. וכן הרמ"א ביו"ד (סי' רמו סכ"ו) כתב: כשמסיים מסכת, מצוה לשמוח ולעשות סעודה, ונקראת סעודת מצוה. וא"כ אף אם עדיין לא נערכה הברית או לא נאמר קטע הסיום במסכת, סוף סוף הסעודה באה לכבוד המצוה. [ועיין בשו"ת אור לציון ח"ג (פכ"ד ס"ד בביאורים) שמי שהכין סעודה גדולה לכבוד המילה, וכבר באו הקרואים, ובשעת המילה נתברר שא"א למול את הבן, כגון מחמת צהבת וכדומה, אפשר שאעפ"כ רשאים הקרואים לאכול סעודה זו עם מאכלי הבשר בתשעת הימים. וכבר אמרו חז"ל (ברכות ו.) חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.]
ועיין לאחרונים בדין אמירת תחנון בבית הכנסת בתפלת מנחה או שחרית, שאין אומרים תחנון בתפלה שקודם עריכת הברית, ודון מינה לנ"ד, שהשמחה היא כבר בשעה הסמוכה לעריכת הברית.
ועוד יש להוסיף, כי במג"א (סי' תקנא ס"ק לה) כתב: ומי ששולחין לו לביתו [מסעודת מצוה] אסור לאכול כמ"ש סי' תקס"ח ס"ב. ע"כ. וכ"כ במשנ"ב (ס"ק עה). ולכאורה טפי הול"ל שגם מי שנוכח במקום הסעודה עצמה, אם אינו שומע את סיום המסכת או לא היה בברית המילה עצמה, אלא נמצא לפני המצוה, אינו יכול לאכול. ולפי האמור ניחא, דבכה"ג שרי.
וגדולה מזו התיר אחד האחרונים לאכול בשר בתשעת הימים אף בסעודת ליל המילה (שנקרא "ברית יצחק" או "סעודת הזוהר") וכבר חלקו ע"ז האחרונים. עיין בשו"ת חוות יאיר (סי' ע') ובחזו"ע (ד' תעניות עמ' קצז). אולם בודאי דסעודת ברית מילה עצמה קילא טפי, אף שאוכל קודם המצוה.
וגדולה מזו מצינו בשו"ת חוות יאיר (סי' ע'), שכתב שסעודות הסיום ודאי הוא סעודת מצוה, כבמדרש הביאו ב"י א"ח סי' תרס"ט. והוסיף: ונ"ל ה"ה יום של אחריו כנהוג, שהרי שלמה המלך ע"ה עשה משתה ז' ימים, ואפשר שגם שאחר אחריו כמ"ש גבי ז' ברכות מחמת הילולא. ע"כ. ובאמת כבר מצאנו במנהגי וורמיישא (נדפסו בקובץ אורייתא כ' עמ' סד) בזה"ל: ואין עושין סיום על כל סדר וסדר, רק בסיום כל הששה סדרים, ועושין שני ימים ימי משתה ושמחה. עכ"ל. ואף דלדינא יש לדחות מה שהוכיח החוו"י משלמה המלך, ועיין בשו"ת דברי מלכיאל ח"א סי' סג, מ"מ בודאי דנ"ד קיל טפי.
וכן בשו"ת שבט הלוי ח"ט (ס"ס קלב) כתב: בענין שמחלקים עוגות קודם סעודת ברית מילה[1] אם שרי הנ"ל בכה"ג, והספק אם זה בגדר סעודת מצוה, הנה מסברא שייך לסעודת מצוה. (וסיים: היות שכ' רמ"א שבשבוע שחל ט"ב לא ישתתף רק מנין מצומצם, אין כדאי לחלק כן לרבים). וכן ראיתי בספר יומא טבא לרבנן (פ"ג סי"א) שהביא שבספר אהל תמיד (עמ"ס תמיד) כתב בשם הגרי"ש אלישיב שאם מתחילה נתכוונו בסעודה זו לשם סיום, גם מה שאכלו קודם חשיב סעודת מצוה.
אמנם אם לא משתתף הבכור כלל בשעת הסיום ורוצה לבוא רק לסעודה, נראה דלאו שפיר עביד. עיין בבא"ח (ש"א פרשת צו סכ"ה) שכתב: אם הבכור גמיר וסביר להבין מה שאומרים בעת הסיום, מותר לו לאכול שם. ועיין בשו"ת יביע אומר ח"ד (חאו"ח סי' מב) שכתב על אלה שלא באים כלל בשעת הסיום, ובאים רק לאחר מכן לשתות מכוס הקידוש של הסיום ולאכול שם ממה שנשאר מסעודת הסיום, דלאו שפיר עבדי. ושם אות ב' למד כן ממ"ש האחרונים שמי ששולחים לביתו מסעודת המילה אינו רשאי לאכול. וא"כ אלה שאינם באים לסיום המסכת לשמוע ד"ת, מסתברא ודאי שאינם זכאים לאכול על סמך סעודת מצוה זו. ובאות ג' הביא שאף שבשו"ת רשב"ן א"ח (סי' קסח), שנשאל במה שמזדמן לפעמים שהבכורים באים לסיום מסכתא אחר גמר הסיום, בעוד שיושבים ואוכלים, אם מותרים לאכול אף על פי שלא שמעו הסיום. והשיב להקל בדיעבד שבאו לאחר שסיימו, שהואיל ובאים לסעודת מצוה רשאים לאכול שם. וכדאשכחן בשלמה שעשה חינוך בהמ"ק ז' ימים. ודייק עוד כן מהא"ר סי' תקנא שאסר לאכול בשר ויין בשבוע ט"ב שנשלחו לו מסעודת מצוה, אלמא שאם באים למקום ההוא מותר לאכול שם. ומכיון שאין זה אלא מנהג המיקל לא הפסיד. עכת"ד. וילע"ד. ומ"מ אם הרב המסיים המסכת יושב שם, וממשיך בדברי תורה ובפרפראות לחכמה מענינא דיומא ומענין הסיום, וגם אלה שלא נוכחו בשעת הסיום ממש, שומעים ד"ת חכמה ודעת ויראת ה', אפשר להעלים עין מהם, ולא למחות בהם ביד חזקה. ע"ש. וכ"כ בחזו"ע (פסח עמ' ריג) וספר ה' נסי ח"ב (פי"ז ס"ח).
אולם בנ"ד שמשתתף בשעת הסיום או בשעת הברית, נראה דשפיר מיקרי סעודת מצוה אף שעדיין לא התקיימה סעודת המצוה, וכדברי הרב שבט הלוי.
ובפרט יש להקל בד"ז באכילת בשר בתשעת הימים, שאינו אלא מנהג ואינו אסור מן הדין. וכן גבי תענית בכורות, הקילו האחרונים בכמה ספיקות הואיל ולא נזכרה בתלמוד דידן רק במסכת סופרים. עיין בספר ה' נסי ח"ב (סוף פרק יז, ובתשובה סימן נו אות ו').
אחר כתבי כל זה, שוב ראיתי בחזו"ע (פסח סוף עמ' ריב), שכתב גבי תענית בכורות: נראה שקודם שמיעת הסיום, אין לאכול או לשתות כלל, שעדיין חלות התענית עליו. ע"ש. אולם אפשר דאם אינו בתענית, כגון בתשעת הימים בחודש אב, קיל טפי להחשיב את הסעודה לסעודת מצוה אף קודם שהתקיימה הברית או סיום המסכת.
♦ ♦ ♦