דברי הגמרא
איתא בגמרא (ברכות לג.): "המבדיל בתפילה צריך שיבדיל על הכוס… בעא מיניה רב חסדא מרב ששת: טעה בזו ובזו, מהו? אמר ליה: טעה בזו ובזו - חוזר לראש".נחלקו הראשונים בביאור דברי הגמרא. לכולי עלמא, טעותו הראשונה היא שהוא לא הבדיל בתפילתו, אך מהי טעותו השניה? במאמר זה נסקור את רוב שיטות הראשונים בביאור הגמרא, וננסה לדון בהן מבחינה לשונית ומבחינה הגיונית. ולאור הקושיות העולות ננסה לאמוד איזו שיטה משקפת את ההבנה הפשוטה יותר בדברי הגמרא.
♦
שיטה ראשונה: לא הבדיל בהבדלה
ההבנה הפשוטה ביותר בגמרא היא שהוא טעה בהבדלה, דומיא דטעות בתפילה. כשם שלא הזכיר את ההבדלה בתפילה, כך טעה ולא הזכיר את ההבדלה בהבדלה[1]. וכך ביאר האור זרוע בשם רבותיו (ח"ב, סי' צא): "... שאמר בורא פרי הגפן ובורא עצי בשמים ובורא מאורי האש, ולא אמר המבדיל בין קודש לחול, והיינו טעה…".יש להוסיף ולהרחיב את דבריו. שהרי אמנם הגמרא דיברה על 'טעה ולא הבדיל על הכוס', אך על פי הסברא של דין זה, לכאורה אפשר להרחיב את הדין למקרים נוספים. שהרי אין הבדל מהותי בין מי שלא בירך, למי שבירך ולא הזכיר בברכה שם או מלכות. ולפיכך, דין הגמרא, ע"פ האור זרוע, יחול גם על מי שלא הזכיר שם או מלכות או את עניין הברכה[2].
♦
קושיה על שיטה זו
שיטה זו מתיישבת היטב בלשון הגמרא, אך ההיגיון של הדברים אינו ברור. אם אדם זה טעה טעות המעכבת בהבדלה, המשמעות ההלכתית של זה היא שהוא לא עשה הבדלה. ואם הוא לא עשה הבדלה על הכוס, כל שעליו לעשות הוא להבדיל על הכוס – והכל בא על מקומו בשלום. מדוע אם כן, מצריך אותו רב ששת לחזור ולהתפלל, והרי סוף כל סוף הוא עשה הבדלה על הכוס כתקנה.♦
שיטה שניה: אין לו כוס
מכוח קושיה זו העלו כמה ראשונים אפשרות נוספת: טעותו של אדם זה בהבדלה היא שהוא סבר שיש לו כוס של יין להבדלה, וגילה שאין לו. ממילא הוא אינו יכול להסתמך על ההבדלה שעל הכוס, ועליו לחזור ולהתפלל ולהבדיל בתפילתו. כך הביא המאירי (שם): "... ואף בזו יש חולקים... ומפרשים טעה בזו ובזו, שהתפלל ושכח ונזכר וסמך על של כוס ונמצא שאין לו כוס. וענין השאלה מי אמרינן הואיל ואין לו כוס חוזר ומתפלל, או דלמא הואיל ואידחי על סמך הכוס, ונמצא שאין לו - אדחי. ומסיק ליה דחוזר לראש, ר"ל שחוזר ומתפלל".וכעין זה כתב האוהל מועד (קידוש והבדלה, דרך ב נתיב א): "מי שטעה ולא הבדיל בתפי' וסבור שיהיה לו כוס, ומשום כך לא חזר להתפלל ואחר לא מצא כוס, חוזר לתפילה…".
♦
דברי הגאונים
וכך נראה שהבין רב עמרם גאון (סדר רב עמרם גאון, סדר מוצאי שבת): "ואם טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת, אם יש לו יין שיבדיל עליו אינו חוזר, דתניא: טעה ולא הזכיר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו, מפני שהוא יכול לאומרה על הכוס. ואם אין לו יין חוזר ומתפלל, דבעו מניה מרב ששת: טעה בזו ובזו מאי, אמר להו: אם טעה ולא הזכיר לא בזו ולא בזו חוזר לראש".ומבואר בדבריו שתשובת רב ששת מדברת על מקרה שאין לו יין, וממילא עליו לחזור ולהתפלל. ומסתבר שכך הבין רס"ג, שכתב (תפילות מוצאי שבת): "ומי ששכח להזכיר את ההבדלה בתפלתו, אם יש לו יין להבדיל עליו עושה כן ואינו חוזר על תפלתו, ואם לאו חוזר עליה".
♦
קושיות על הבנה זו ונסיונות ליישב
שיטה זו מובנת מאוד בסברא, שהרי אם הקלנו על מי ששכח להבדיל בתפילה הואיל ואומרה על הכוס, ממילא אם אין לו כוס, מסתבר מאוד שנצריך אותו לחזור ולהתפלל – על מנת שיבדיל בתפילה. אך עדיין יש להקשות:ראשית, לשון הגמרא אינה ברורה. הגמרא נוקטת בלשון 'טעה בזו ובזו' ומשמע שהיתה לו טעות במילים של ההבדלה, דומיא דטעה בתפילה. כיצד ניתן להבין מלשון הגמרא שטעות זו בהבדלה, היא שאין לו יין לברך עליו?[3]
ויתכן לתרץ ש'טעה בהבדלה' היא אכן דומיא דטעה בתפילה, ומשמע שלא הבדיל כלל. אלא שאם לא הבדיל, מדוע הוא לא מבדיל עכשיו? ממילא יש להעמיד שמדובר בשאינו יכול להבדיל – הואיל ואין לו יין.
ועל כך יש לשאול עוד: מה משמעות לשון 'טעה' ע"פ הבנה זו? אם הכוונה היא שטעה וחשב שיש לו יין (כלשון הראשונים), מה לי אם טעה ומה לי אם לא טעה? הרי בין כך ובין כך יהיה צריך לחזור ולהתפלל. אם כן, מדוע הגמרא מעמידה זאת דווקא בטעה? ואם לא זו הכוונה, אז למה התכוון רב חסדא כשאמר שהוא 'טעה'?[4]
♦
שיטת הר"י מלוניל
ואולי מפני קושיה זו, ביאר הר"י מלוניל באופן קצת שונה. לדידיה יש לתרץ שמדובר בשהייתה לו כוס אחת של יין, אך לאחר ששתה נזכר שטעה בהבדלה ולא יצא ידי חובתו. ממילא עתה אין לו יין, והוא צריך לחזור ולהתפלל. וכלשונו (ברכות כג: בדפי הרי"ף): "... פירוש: טעה שלא הזכירו בתפלה וגם על הכוס לא הזכירו ושתה אותו, ואין לו אלא כוס אחד לא היום ולא למחר, מה יעשה. אמר ליה: חוזר לראש, וחוזר ומתפלל, כדי שיאמר הבדלה בחונן הדעת".אך גם בביאור זה יש להבין מהו הצד השני של שאלת רב חסדא. מדוע שלא נחייב אותו לחזור ולהתפלל.
♦
שיטה שלישית: טעם לפני ההבדלה
נראה שלאור קושיות אלה, ראשונים רבים הלכו בדרך אחרת. לשיטתם, על גבי מה ששכח ולא הזכיר הבדלה בתפילה, הוא גם שכח וטעם קודם ההבדלה. כך כתב הרשב"א (ברכות לג.): "טעה בזו ובזו, פירוש כגון שלא הבדיל בתפלה, ואכל או עשה מלאכה[5] קודם שהבדיל על הכוס. דכיון שטעה אפילו בכוס והוא צריך לחזור הרי הוא חוזר לכסדרן".וכן כתב תר"י (ברכות כג: בדפי הרי"ף): "טעה בזו ובזו מהו, אמר ליה חוזר לראש. פי' טעה ולא הזכיר הבדלה בתפלה, וטעה עוד שאכל קודם הבדלה, מי אמרי' שכיון שטעה בשניהם שלא יועיל לו באמירת הבדלה בלבד וצריך לחזור ולהתפלל ולהבדיל בתפלה, או אמרינן שכמו שאם היה זוכר קודם שיאכל היה מבדיל על הכוס ולא היה צריך לחזור ולהתפלל ה"נ עכשיו א"צ לחזור ולהתפלל, אלא המבדיל על הכוס. ומסקנא דחוזר ומתפלל דקנסינן ליה מפני שטעה בשתים".
וכן כתבו הרא"ה (ברכות לג.), הריטב"א (שם), הרא"ש (ברכות פ"ה סי' יד) ועוד.
♦
קושיות על שיטה זו
אך לכאורה הקושיה הקשה על השיטה הקודמת, קשה גם על שיטה זו: כיצד היה ברור לרב ששת, שכאשר רב חסדא שואל 'טעה בזו ובזו' – כוונתו היא שהאדם טעם לפני ההבדלה? וכי אין טעויות אחרות שיתכן שרב חסדא מדבר עליהן?עוד יש להבין מהי הסברא של דין זה? וכי מפני שטעה בהבדלה (ואכל), עליו להתפלל פעם נוספת? ובפרט שנפסק להלכה שמי שטעם לפני ההבדלה צריך להבדיל על הכוס ("טעם מבדיל". פסחים קז.), אז מדוע שנצריך אותו לחזור ולהתפלל?
מפני שאלה זו תירץ רבינו יונה "דקנסינן ליה מפני שטעה בשתים". אך גם על תירוץ זה יש להקשות, שהרי המציאות של אדם ששכח להבדיל בתפילתו וגם שכח ואכל לפני ההבדלה, היא מציאות שאינה שכיחה, וקיימא לן ש"מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן". אם כן, מדוע טרחו חכמים לגזור גזירה מיוחדת על מקרה זה?
עוד ניתן לתרץ, שכל מה שנאמר "טעם מבדיל" הוא רק כאשר הוא מבדיל במוצאי שבת. אך למחרת, יכול להבדיל רק אם לא טעם (כדעת כמה גאונים וראשונים). ממילא, מי ששכח ולא הבדיל בתפילה, וגם שכח וטעם, אם לא הבדיל במוצאי שבת כבר אינו יכול להבדיל על הכוס, וממילא חייב לחזור ולהתפלל.
אך גם תירוץ זה לכאורה קשה, שהרי הוא מעמיד את הגמרא באוקימתא, שמדובר במי שלא הבדיל במוצאי שבת כלל, אלא ביום ראשון, ורק עליו נאמר הדין שחוזר ומתפלל כי אינו יכול להבדיל על הכוס. שנית, הבנה זו מכריחה שמי שסובר בסוגיה דידן ש'טעה' היינו שאכל לפני הבדלה, עליו לסבור שמי שטעם ולא הבדיל במוצאי שבת – אינו יכול להבדיל על הכוס בראשון. והנה בלשונות השו"ע והרמ"א נראה שלא סברו כך, שהרי בסוגיה דידן כתב השו"ע [והרמ"א אינו חולק] (או"ח רצד, א): "אומרים הבדלה בחונן הדעת, ואם טעה ולא הבדיל משלים תפלתו ואינו חוזר, מפני שצריך להבדיל על הכוס. ואם טעם קודם שהבדיל על הכוס צריך לחזור ולהבדיל בתפלה".
ולעומת זאת, פסק שאם טעם, יש לו להבדיל על הכוס גם בראשון [בסתם, ולהדיא ברמ"א] (שם רצט, ו): "שכח ולא הבדיל במוצאי שבת, מבדיל עד סוף יום ג'... ויש מי שאומר דהא דקי"ל טעם מבדיל, הני מילי היכא דהבדיל בליל מוצאי שבת, אבל אם לא הבדיל בלילה כיון שטעם שוב אינו מבדיל. הגה: והעיקר כסברא הראשונה…".
♦
סיכום הדברים
עד כאן ראינו שלוש שיטות בביאור הגמרא: א. שיטת האור זרוע, שהטעות בהבדלה היא טעות מעכבת כלשהי בנוסח ההבדלה. ב. שיטת הגאונים והאוהל מועד, שהטעות היא בכך שאין לו כלל יין להבדיל עליו. ג. שיטת ראשונים רבים, שהוא טעה בכך שהוא אכל לפני ההבדלה. כ"כ ראינו ששלושת השיטות מתקשות בביאור הגמרא – כל שיטה וקושיותיה.לפני שנפנה לענות על השאלות, נוסיף לבסס את השיטה הראשונה בפשט הגמרא, ולאחר שנראה שהיא המבוססת ביותר, ננסה גם לענות על הקושיות דלעיל.
♦
ראיות לשיטה הראשונה מתוך דברי הגמרא
תחילה, יש לעמוד על כך שבשונה מהשיטות האחרות, שיטה זו היא הקרובה ביותר לפשט הגמרא. כאמור לעיל, כאשר הגמרא מדברת על "טעה בזו ובזו" היא מדברת על טעות כלשהי בהבדלה, הדומה לטעות בתפילה. וכשם שהטעות בתפילה היא חיסרון מסוים בברכה והשמטת מילים, כך נראה שבהבדלה ישנו חיסרון בברכה ובמילים. לעומת זאת, ע"פ השיטות האחרות הטעות המדוברת היא טעות חיצונית לברכה: בין אם הוא טעה ואכל ובין אם הוא טעה ואין לו כוס להבדיל עליה[6].בנוסף, נראה שדברי הגמרא עומדים על לשון הברייתא. שהרי הברייתא (שם) אמרה: "טעה ולא הזכיר ...הבדלה בחונן הדעת - אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה על הכוס", ועל כך שואל רב חסדא את השאלה המתבקשת: אם אנחנו הסיבה שמקלים עליו היא מפני שיכול להבדיל על הכוס, מה יהיה הדין אם טעה גם בהבדלה על הכוס? ועונה רב ששת: שהואיל וטעה גם בהבדלה על הכוס – צריך לחזור ולהתפלל.
♦
גרסאות המאששות את הבנה זו
הבנה זו עולה גם מגרסאות הגאונים. לעיל ראינו את גרסת רב עמרם, שכתב: "דבעו מניה מרב ששת: טעה בזו ובזו מאי, אמר להו אם טעה ולא הזכיר לא בזו ולא בזו חוזר לראש". ובדומה גרסת בה"ג (הלכות קידוש והבדלה, עמ' צט): "בעו מיניה מרב ששת: טעה ולא הבדיל לא בזו ולא בזו מהו...". וכן גרסת הראבי"ה (פסחים סי' תקג). כך גם מופיע בכמה מכתבי היד של הגמרא[7]: "טעה ולא הזכיר בזה ובזה" או "טעה ולא הזכיר לא בזו ולא בזו".גרסאות אלה מצביעות על כך שלא מדובר בטעות שאכל לפני ההבדלה, או טעה בכך שאין לו כוס – הטעות שלו היא בהזכרת ההבדלה עצמה.
♦
הצגה חוזרת של הקושיה על שיטה זו
לאור הראיות והחיזוקים לשיטה זו, יש לחזור ולשאול את הקושיה הבסיסית עליה: אדם זה, ששכח להבדיל בתפילה, וגם עשה טעות המעכבת בהבדלה על הכוס, הרי הוא כמי שלא הבדיל על הכוס. לפיכך הדין נותן שעליו לחזור ולהבדיל על הכוס ותו לא, מדוע רב יוסף מצריך אותו לחזור ולהתפלל?♦
ניסיון ראשוני לתשובה
יתכן שהתשובה רמוזה בדברי הברייתא שעליה נסמכת שאלתו של רב חסדא: "טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים - מחזירין אותו, והבדלה בחונן הדעת - אין מחזירין אותו... מפני שאומרה על הכוס".הברייתא מדברת על שתי טעויות: הזכרת גבורות גשמים והבדלה בחונן הדעת. בדין גבורות גשמים אומרת הגמרא לעיל מיניה (כט.), שכל עוד לא הגיע לברכת שומע תפילה, יכול להזכיר גבורות גשמים בשומע תפילה: "אמר רבי תנחום אמר רב אסי: טעה ולא הזכיר… שאלה בברכת השנים - אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה, והבדלה בחונן הדעת - אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה על הכוס".
מימרא זו מדגישה את הדמיון בין שאלה בברכת השנים לבין הבדלה בחונן הדעת: אם שכח שאלה בברכת השנים הוא סומך על כך שישאל גשמים בשומע תפילה, ובדומה, אם שכח להבדיל הוא סומך על כך שיבדיל על הכוס.
ובדין שאלת גשמים, אם נזכר לאחר שומע תפילה, הדין הפשוט הוא שיש לחזור לברכת השנים ולא לשומע תפילה[8] (שו"ע או"ח קיז, ה). והסברא בכך היא שאמנם הקלנו על מי ששכח שאלה בברכת השנים – אם הוא נזכר לפני שומע תפילה. אבל אם הוא נזכר לאחר שומע תפילה, הוא בכל מקרה נמצא במצב של 'דיעבד', ולכן אנחנו מחזירים אותו לדין המקורי של שאלה בברכת השנים, ולא בשומע תפילה.
יתכן שכך גם בנידון דידן: אמנם הקלנו על מי ששכח להבדיל בחונן הדעת, ואפשרנו לו להבדיל על הכוס, אך במקרה שהיתה לו טעות בהבדלה על הכוס, הוא הגיע למצב של דיעבד. ואם הוא כבר נצרך לחזור, עליו לחזור לדין המקורי ולומר את ההבדלה בתפילה ולא על הכוס.
♦
חידוד להבנת האמור
על מנת להבין את האמור כאן, יש לעמוד על ההבדל בין הבדלה בתפילה להבדלה על הכוס: הגמרא בסוגיה דידן אומרת שעיקר תקנת ההבדלה היא דווקא ההבדלה שבתפילה[9], ולפי אחת הדעות, ההבדלה על הכוס נצרכת רק אם לא הבדיל בתפילה. עובדה זו מחדדת את האמור כאן, שההבדלה על הכוס נעשית רק כהשלמה להבדלה העיקרית שבתפילה – אפילו למ"ד שהמבדיל בתפילה צריך להבדיל גם על הכוס.כלומר, אף אם נאמר שגם מי שהבדיל בתפילה צריך להבדיל על הכוס, עדיין ההבדלה על הכוס מגיעה כתוספת להבדלה המרכזית – ההבדלה שבתפילה. ממילא גם לשיטה זו ניתן לומר שמי שלא הבדיל בתפילה ובנוסף גם טעה בהבדלה על הכוס, עליו לחזור לדין הבסיסי ולהתפלל שוב עם תוספת ההבדלה.
♦
קושיה על דברים אלה
אך למרות כל זאת, לא נפטרנו מהקושיה. שהרי יש חילוק משמעותי בין שאלת גשמים להבדלה על הכוס. מי ששכח שאלה בשומע תפילה, אין כל פתרון לפניו, ועליו לחזור אחורה. הואיל והוא כבר חוזר, אנו מחזירים אותו לדין הבסיסי של שאלה בברכת השנים ולא בשומע תפילה. לעומתו, מי שטעה בהבדלה על הכוס, יש לו עוד פתרון לפניו. הואיל והוא לא יצא ידי חובת הברכה, הוא בכל מקרה יהיה צריך לעשות שוב הבדלה על הכוס. והואיל והוא כבר מבדיל על הכוס, מדוע אנו מצריכים אותו לחזור ולהתפלל?♦
הבדלה כאירוע ספציפי
לפיכך נראה שהדרך לתירוץ קושיה זו, תלויה בתפיסת מהות ההבדלה. ההבדלה נתפסת בעינינו כטקס בפני עצמו, בשונה מקידוש, שבא כפתיח לסעודת שבת, ובשונה מכוס של ברכה, המגיעה כחותמת של הסעודה. יתכן שחז"ל רואים את ההבדלה כשלב מסוים במוצאי שבת (חתימת סעודה שלישית או פתיחת סעודה רביעית וכד'), ואם האדם טעה טעות המעכבת בהבדלה, הוא איבד חלק מהצורה הלכתחילאית של המצווה (אע"פ שאין בכך חיוב הלכתי כלל). ולפיכך כאשר עליו לחזור, הוא חוזר לתפילה ולא להבדלה על הכוס.♦
סיוע להבנה זו משיטה המובאת בתוס' רא"ש
ונראה להביא סיוע להבנה זו משיטה בתוס' רא"ש: "... וי"מ ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת ולא אמר 'ותודיענו' בתפלה, ועל הכוס אמר קדוש ולא אמר הבדלה".ולכאורה יש דוחק בביאור זה, שנאלץ להעמיד סתמא דגמרא במקרה כ"כ רחוק של יו"ט שחל להיות במוצ"ש. לכן נראה ששיטה זו חיפשה מתי ההבדלה מקבלת מעמד ספציפי. מציאות שבה האדם שכח לברך וחסר לו משהו בצורה שבה ההבדלה היתה צריכה להיות. והמקום הבולט שבו מצאנו שההבדלה היא דווקא בצורה ובזמן מסוימים, הוא ביום טוב שחל להיות אחר השבת, שיש להבדיל יחד עם הקידוש לפני סעודת החג.
אך אם אכן חז"ל סברו שבכל שבת ההבדלה מתקיימת בצורה מסוימת, יתכן שיו"ט שחל במוצ"ש הוא הדוגמה הבולטת ביותר, אך איה"נ שדין זה חל בכל שבת ושבת[10].
♦
קושיה על הבנה זו
אך גם לאחר כל זאת, עדיין לא נפטרנו מקושיה דידן. וכשם שכתב הרא"ש שם: "... דמאי נפקא מינה אם לא אמר הבדלה עם הקדוּש, עדיין הוא יכול להבדיל".כלומר, שאפילו ביו"ט שחל לאחר השבת, שצריך להבדיל בקידוש, אם שכח ולא הבדיל, יכול לתקן זאת בכך שיעשה הבדלה רגילה. ק"ו בשאר שבתות, שאם טעה וחיסר את ברכת ההבדלה יכול לתקן זאת עי"כ שיבדיל שוב על הכוס. ממילא חזרה הקושיה מדוע מצריכה הגמרא לחזור ולהתפלל, אם הסברא הפשוטה היא שהוא יכול פשוט להבדיל על הכוס ותו לא.
♦
אפשרות לתירוץ – הבדלה קלושה שמה הבדלה
ונראה שעיקר הקושיה על האמור לעיל היא מכך שטעות משמעותית בהבדלה מפקיעה שם הבדלה ממעשה ההבדלה, וממילא ניתן לחזור ולהבדיל על הכוס ואין צורך לחזור ולהתפלל. אך יתכן שהנחה זו אינה נכונה, וגם הבדלה קלושה, שמבחינה הלכתית אין לה כל משמעות של הבדלה, יש בה חלות מסוימת של הבדלה, והטעות שבה מחייבת את המבדיל לחזור לדין המקורי של הבדלה בתפילה. ובלשון אחרת: גם טעות מעכבת במעשה ההבדלה מחייב לחזור ולהתפלל, ולא רק דין ההבדלה ההלכתית.בנוסף, ניתן לומר שעל אף שמבחינה הלכתית אין כאן הבדלה (שהרי טעה טעות המעכבת), מכל מקום, מה שנותן שם ותוקף למעשה, זה גם ההנחה שההבדלה באה כאירוע מסוים, וכדלעיל. כלומר, צירוף שני התירוצים הוא זה שמחיל על המעשה שם של הבדלה: גם ההבנה שההבדלה היא אירוע ספציפי, וגם ההבנה שהבדלה קלושה שמה הבדלה.
♦
הקדמה לתירוץ נוסף
לאחר כל האמור, יתכן שיש לתרץ בכיוון אחר. על מנת לעשות זאת, נדייק דיוק נוסף מהגמרא:אם נחלק את כל הסוגיה דידן (מציטוט דברי רבי עקיבא מהמשנה ועד ציטוט דברי רבי אליעזר) לחלקים, ניתן לזהות ארבע כותרות משנה: א. שיטת הסוברים שהמבדיל בתפילה צריך להבדיל על הכוס. ב. שיטת הסוברים שהמבדיל בתפילה אינו מבדיל על הכוס. ג. שאלת רב חסדא לרב ששת. ד. פסיקת ההלכה כשיטה הראשונה.
ויש להבין מדוע שאלת רב חסדא לרב ששת נמצאת דווקא שם. לכאורה הדין נותן שפסיקת ההלכה תהיה מיד לאחר הצגת השיטות השונות, ורק לאחר מכן שאלת רב חסדא. מדוע אם כן בין הצגת השיטות לפסיקת ההלכה, מציגה הגמרא שאלה שכלל אינה קשורה למחלוקת[11].
וגם אם נאמר ששאלת רב חסדא קשורה לברייתא של "טעה ולא הזכיר גבורות גשמים" שמובאת תוך כדי הצגת השיטה הראשונה, היה לגמרא להביא את שאלת רב חסדא לאחר בירור דברי הברייתא, או לכל הפחות לאחר סיום הצגת השיטה הראשונה. מדוע אם כן שאלה זו מובאת דווקא לאחר הצגת השיטה השניה?
♦
תירוץ נוסף – שיטת הרמב"ם
לפיכך נראה לומר ששאלת רב חסדא היא רק למאן דסבר שהמבדיל בתפילה אינו מבדיל על הכוס. אך למ"ד שהמבדיל בתפילה חייב להבדיל על הכוס, אינו צריך לחזור ולהתפלל, שהרי ממילא הוא יבדיל על הכוס. על פי שיטה זו, גם הברייתא נשארת כלשונה, ואין צורך לשנות את המילים: "מפני שיכול לאומרה על הכוס". והואיל והוא רק "יכול" להבדיל על הכוס והוא לא בהכרח צריך לעשות זאת, אם טעה בהבדלה על הכוס, הוא דומה למי ששכח לשאול גשמים בשומע תפילה – וכאשר אנו מצריכים אותו לחזור, עליו לחזור לדין הבסיסי יותר, ולהבדיל בתפילה.ע"פ הבנה זו יוצא ששאלת רב חסדא היא כלל לא אליבא דהלכתא. שהרי הגמרא להדיא פסקה כמ"ד שהמבדיל בתפילה צריך להבדיל על הכוס. ממילא נראה שזו הסיבה שהרמב"ם כלל לא הביא את דין "טעה בזו ובזו". שהרי אם דין זה שייך רק למ"ד שהמבדיל בתפילה אינו מבדיל על הכוס, ולמסקנת הגמרא אנחנו כלל לא פוסקים כמ"ד זה – ממילא שאלת רב חסדא ותשובת רב ששת הם לא אליבא דהלכתא.
♦
חיזוק נוסף להבנה זו
לעיל ראינו שהלשון "טעה" שבשאלתו של רב חסדא, חוזרת על לשון הברייתא המדברת על "טעה ולא הזכיר...". על פי גרסתו של בה"ג, יש לדייק כאן דיוק נוסף: כאמור לעיל, בה"ג גרס "טעה ולא הבדיל לא בזו ולא בזו, מהו". משפט זה דומה להפליא למשפט שקדם לו: "אם הבדיל בזו ולא הבדיל בזו - ינוחו לו ברכות על ראשו".כלומר, על פי גרסת בה"ג, יתכן ששאלת רב חסדא ממש מבוססת על דברי הגמרא לעיל מיניה, והם המשך ישיר לדיון בדעת מ"ד שהמבדיל בתפילה אינו מבדיל על הכוס.
דיוק זה מחזק את ההבנה שאין לתפוס את שאלת רב חסדא כחלק נוסף בסוגיה הכללית, אלא ממש חלק מהדיון בשיטת מ"ד שהמבדיל בתפילה אינו מבדיל על הכוס.
♦
ביאור גמרא נוספת[12]
נמצאנו למדים שיש לפנינו שתי שיטות: שיטה ראשונה הסוברת שהמבדיל בתפילה צריך להבדיל על הכוס. לשיטה זו ההבדלה על הכוס אינה תלויה בהבדלה שבתפילה, והיא צריכה להיעשות בכל מקרה. השיטה השניה סוברת ההבדלה על הכוס באה רק כתיקון למי שלא הבדיל בתפילה. ע"פ שיטה זו, ההבדלה על הכוס היא מציאות דיעבדית ולא לכתחילאית.לאחר שהגדרנו את השלכות השיטה השניה, יתכן לבאר גמרא נוספת (ברכות כו:): "תנו רבנן: טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת - מתפלל בליל שבת שתים, טעה ולא התפלל מנחה בשבת - מתפלל במוצאי שבת שתים של חול, מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה, ואם הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה - שניה עלתה לו, ראשונה לא עלתה לו. למימרא, דכיון דלא אבדיל בקמייתא כמאן דלא צלי דמי ומהדרינן ליה? ורמינהו: טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים ושאלה בברכת השנים - מחזירין אותו, הבדלה בחונן הדעת - אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה על הכוס! קשיא".
ובביאור הסתירה בין הברייתות, תרצו הפרשנים שלעולם יש להתפלל קודם את תפילת החובה ורק לאחר מכן את תפלת התשלומין (ראה ב"י קח), ואם הקדים את תפילת התשלומין, לא יצא ידי חובתו וחוזר ומתפלל. אלא שיש לשאול מדוע ראו לחדש דין זה דווקא בדין של הבדלה במוצאי שבת ולא כדין כללי בכל תפילת תשלומין של ימות החול[13].
לפיכך, יתכן לתרץ תירוץ נוסף. כאמור לעיל, ההבדלה בתפילה עיקר תקנתא היא. למרות זאת, למ"ד שאין חובה להבדיל על הכוס, הקילו על מי ששכח להבדיל בתפילה, שיכול להבדיל על הכוס. אך מדובר בקולא ולא בצורה הרגילה של ההבדלה (כשם שראינו לעיל, זו הסיבה שאם טעה גם על הכוס, חוזר ומתפלל. שלאחר שטעה גם באפשרות הדיעבדית, הוא חוזר אל הדין הבסיסי והלכתחילאי, ומבדיל בתפילה). כך גם כאן: אמנם מי ששכח ולא הבדיל בתפילה אינו צריך לחזור, אך אם התפלל פעם נוספת והבדיל בה – הרי הוא חזר ועשה את הדין הלכתחילאי שלו, שעקרונית הוא מחויב בו (אלא שהתרנו לו בדיעבד להבדיל על הכוס). ממילא אם התפילה השניה באה רק כדי לקיים את הדין הלכתחילאי של תפילת החובה שלו – התפילה הראשונה לא עלתה לו, ועליו להתפלל פעם נוספת, כתפילת תשלומין.
על פי הבנה זו, דין זה שבברייתא הוא דין דווקא בתפילת ערבית של מוצאי שבת, ולא דין כללי בהלכות תפילת תשלומין. ואין להסיק ממוצאי שבת לכל תפילה ותפילה.
♦
סיכום הדברים
בסוגיה זו ראינו את דברי הגמרא, שהטועה בתפילה ובהבדלה צריך לחזור ולהתפלל.ראינו את שיטת האור זרוע, שהטעות המדוברת היא דומיא לטעות בתפילה, ובשניהם מדובר שבפועל הוא לא הבדיל. עוד ראינו שיטה המובאת במאירי, שהוא טעה בכך שסבר שיש לו כוס, והתברר שאין לו כוס. לפיכך הוא אינו יכול לסמוך על ההבדלה על הכוס ועליו לחזור ולהתפלל. לבסוף ראינו את שיטת הרשב"א ודעימיה שהטעות שלו היא שהוא טעם לפני ההבדלה, לפיכך קנסו אותו שצריך לחזור ולהתפלל.
על כל שיטה ושיטה משיטות אלה ראינו קושיות איתן ניסינו להתמודד, אך לאחר כל זאת נראה ששיטת האו"ז היא הקרובה יותר לפשט הגמרא, על אף הקושיות שעליה.
לבסוף, כתירוץ לקושיות על שיטה זו, הבאנו ראיה לכך שדין "טעה בזו ובזו" הוא רק למ"ד שהמבדיל בתפילה אינו מבדיל על הכוס. אך הואיל ולהלכה אנו לא פוסקים כשיטה זו – כל שאלתו של רב חסדא ותשובת רב ששת אליו, הן כלל לא אליבא דהלכתא – ומפני כך הרמב"ם אינו פוסק את דין זה כלל. אמנם בשו"ע נפסק להלכה כשיטת הרשב"א ודעימיה.
♦
המורם מן האמור
על פי האמור, נראה שהביאור הפשוט ביותר בדברי הגמרא הוא פירוש האור זרוע, אלא שיש להבין את ביאורו רק למ"ד שהמבדיל בתפילה אינו מבדיל על הכוס. אך הואיל ואנו פוסקים כמ"ד שגם המבדיל בתפילה צריך להבדיל על הכוס, אזי אין לסוגיה דידן נפק"מ ומי שטעה בזו ובזו יכול להבדיל על הכוס ותו לא.אך ע"פ ביאור הסוגיה ניתן ללמוד דברים נוספים: כשם שראינו שניתן להרחיב את פירוש האור זרוע, ולומר שגם מי שלא הזכיר שם ומלכות צריך לחזור ולהתפלל, נראה שע"פ סברא דידיה ניתן להרחיב עוד. לכאורה ברור שהאו"ז יודה לדברי האוהל מועד והגאונים, שמי שאין לו כוס חוזר ומתפלל, שהרי מה לי טעה בהבדלה ומה לי שאינו יכול להבדיל. סוף כל סוף אין כאן הבדלה. ובמקרה זה נראה שגם הרמב"ם יודה. שאע"פ שסוגיה דידן היא רק למ"ד שהמבדיל בתפילה אינו מבדיל על הכוס, אם אין לו כוס ודאי צריך לחזור ולהתפלל – שהרי צריך להבדיל.
והואיל ונראה כעיקר לבאר כאו"ז את דברי הגמ', ממילא אין צורך לחדש ולומר שמדובר במי שאכל או עשה מלאכה לפני ההבדלה. לפיכך מי שטעם לפני ההבדלה על הכוס, גם אם לא הבדיל בתפילה, אינו חוזר ומתפלל, אלא עושה הבדלה על הכוס ותו לא.
♦ ♦ ♦