נשאלתי האם מותר לרחוץ ילדים קטנים ביום השבת במים חמים שהוחמו מערב שבת. ושאלה זו מצויה בפרט בימי הקיץ שהשבת יוצאת מאוחר, ובפרט לממתינים לזמן צאת השבת לר"ת, ונשים רוצות לרחוץ את הקטנים מוקדם, כדי להשכיבם לישון.
♦
א.
שנינו בשבת (דף קל"ד ע"ב): מרחיצין את הקטן בין לפני המילה ובין לאחר המילה, ומזלפין עליו ביד, אבל לא בכלי. ראב"ע אומר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת, שנאמר ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. ובגמ' הקשו על מה ששנינו מזלפין ביד ולא בכלי, והרי שנינו ברישא מרחיצין, ותירצו רב יהודה ורבה בר אבוה דהכי קאמר, מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה, כיצד, מזלפין עליו ביד, אבל לא בכלי. ורבא אמר הכי קתני, מרחיצין את הקטן בין מלפני המילה בין לאחר המילה ביום הראשון כדרכו, וביום השלישי שחל להיות בשבת מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי. ראב"ע אומר מרחיצין וכו'. ע"כ. ומוכח מכל זה שאין לרחוץ קטן בשבת בחמין. ואפילו לצורך המילה לא התירו רחיצה אלא דרך שינוי בזילוף ביד, ולרבא עכ"פ ביום שלישי לא התיר ת"ק רחיצה כדרכו. ולראב"ע נמי לא התירו אלא ביום השלישי מפני הסכנה, אבל בעלמא לא.
אמנם בהמשך הסוגיא שם איתא: הוו בה (דייקי בה. רש"י) במערבא, הרחצת כל גופו או הרחצת מילה, אמר להו ההוא מרבנן ורבי יעקב שמיה, מסתברא הרחצת כל גופו, דאי ס"ד הרחצת מילה מי גרע מחמין על גבי מכה דאמר רב אין מונעין חמין ושמן מעל גבי מכה בשבת (דשרי, והכא אסרי רבנן בשלישי. רש"י). מתקיף לה רב יוסף, ולא שני לך בין חמין שהוחמו בשבת לחמין שהוחמו מערב שבת, ופירש רש"י, והכא גבי מילה בהוחמו בשבת עסקינן, הלכך בשלישי דליכא סכנתא לא.
והנה לדברי רב יוסף יש לדחות, דכיון שהוחמו בשבת, אין להתיר לולי מצות המילה. אבל לרב יעקב דמפרש דבהוחמו מערב שבת, קשה, איך ניחא ליה במה שפירש הרחצת כל גופו, אכתי למה אסרו חכמים בשלישי, מאי שנא מכל קטן דשרי לרוחצו בחמין שהוחמו מערב שבת. ורב יוסף נמי השיב לו דמשנתינו מיירי בהוחם בשבת, לפיכך אסרו רחיצה אף במקום מילה. ומשמע דהוא מודה לו דברחיצת כל גופו יש לאסור אפילו בהוחמו בע"ש. וכ"כ בתוספות הרא"ש (יומא דף עח) דמוכח בפרק דרבי אליעזר דמילה דאסור לרחוץ כל גופו בשבת אפילו בחמין שהוחמו מע"ש, אם לא לצורך מילה. עכ"ל.
וכן ראיתי להרא"ש בפסקיו בשבת (פי"ט סוף אות ב') שכתב וז"ל: אע"פ שאסרו רחיצת כל גופו בחמין שהוחמו מע"ש, לצורך המילה שרי. עכ"ל. וכן בחידושי הרמב"ן (בשבת דף קל"ד ע"ב) כתב וז"ל: ובא לומר שאע"פ שיש כאן משום גזירת מרחצאות, מותר שאם מלין אותו בלא רחיצה סכנה היא לו. ע"ש. וכן בחידושי הרשב"א שבת (דף קל"ד ע"ב) כתב: וא"ת היאך אפשר לומר דהרחצה דלפני המילה מותרת בחמין שהוחמו בשבת, וכן הרחצת כל גופו קודם מילה, הא מכשירי מילה נינהו, וכו'. וכן נמי הרחצת כל גופו אסורה מדבריהם, ואפילו אבר אבר וכו'. ויש לומר וכו', הרחצת כל גופו לאו מלאכה היא שהרי בצונן מותר, וכן פי"ו אפילו בחמין שהוחמו מע"ש, אלא שאסרוה מפני הבלנין שהיו מחמין בשבת, ובמקום מילה לא גזרו. וכן תירץ מורי הרב רבנו יונה ז"ל. עכ"ל. וכן בחידושי הריטב"א לשבת (דף קל"ד ע"ב) ההוא דאתא לקמיה דרבא אורי ליה כשמעתיה, פירוש להרחיצו רחיצה גמורה, איחלש רבא וכו', ובודאי דהאי עובדא ברחיצה דלפני המילה הואי, דלא פליגי ר"א ות"ק דאילו ברחיצה דלאחר המילה הא לקמן פסק ריו"ח הלכה כראב"ע, אלא ודאי רחיצה דלפני המילה הוות. עכ"ל. ומשמע דרחיצה לקטן אף לראב"ע אסור. (וע"ע בהערת המהדיר הוצאת מוסד הרב קוק הערה לט).
וכן כתב הר"ן בהלכות שם (דף נ"ג ע"א מדפי הרי"ף ד"ה וכתב הרב אלפס) כי קאמר בין בחמין שהוחמו בשבת, אלאחר מילה בלחוד קאי, אבל לפני מילה דוקא בחמין שהוחמו מערב שבת. דנהי דרחיצה דידהו מדרבנן מיהא אסורה, ורבנן לא שרו במכשירי מילה אפילו שבות של דבריהם, וכדאמרינן לעיל דערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת, אפילו הכי כיון דרחיצה בחמין מערב שבת לא אסרוה אלא מפני הבלנין שהיו מחמין בשבת ואומרים מערב שבת הוחמו, במקום מילה התירו דלא שייכא ביה גזירה כולי האי. עכ"ל. והובאו דבריו גם בנמוקי יוסף. וכן הר"י מלוניל בשבת שם כתב: ומפרש בגמ' דחסורי מחסרא והכי קתני, ביום הראשון וביום השלישי שחל להיות בשבת מזלפין ביד אבל לא כדרכו, אפילו בחמין שהוחמו מערב שבת וכו'. עכ"ל. ומבואר דאפילו בחמין שהוחמו מערב שבת אסור לרחוץ כל גופו.
וכן איתא ברוקח (סי' קח) אם שבת יום לפני המילה, או אם נימול יום רביעי, אסור להרחיצו בשבת, אע"ג דביומא בפרק יום הכפורים (דף ע"ח ע"ב) אמרינן רחיצה וסיכה דהיינו רביתייהו, ולא גזרו ביוה"כ ושרו במלוכלך כל גופו, אבל בשבת אסור אפי' רחיצת קטנים. אבל על ידי גוי מותר וכו'. עכ"ל.
וכן בספר ההשלמה כתב: מ"ש הרי"ף, אמרי רבוותא הלכה כראב"ע וכו', לצדדין קאמר, לפני המילה בחמין שהוחמו מערב שבת, לאחר מילה בחמין שהוחמו בשבת מפני שסכנה היא לו וכו'. ע"ש. ומשמע שאפילו הוחמו מערב שבת לא הותרה רחיצה אלא לצורך מילה לראב"ע, ולת"ק הותר זילוף ביד. והובאו דברי ההשלמה בספר המאורות.
וכן מבואר בדברי הרמב"ם, שפסק בחיבורו הלכות מילה (פ"ב ה"ח) כראב"ע, שמרחיצין כל גופו גם ביום השלישי, ומכל מקום לפני המילה לא התיר אלא בהוחמו לפני השבת, וכמו שביאר את דברי עצמו בתשובותיו (סי' לג). והובאו דבריו גם באו"ח הלכות מילה (סי' ו'). וכ"כ גם בספר האשכול בהלכות מילה (עמוד קיב). ע"ש. וכן דעת הראב"ד בתמים דעים (סי' קעא). ע"ש. ולדבריהם יש לשאול, מאי קמ"ל תנא שמותר לרחצו קודם המילה בחמין שהוחמו מערב שבת, מאי שנא מכל קטן. ועל כרחך דכל הקטנים אסור לרחצן, ומפני המילה התירו לו.
אולם ראיתי בפסקי הרי"ד (בשבת דף קל"ד ע"ב) שכתב: מרחיצין אותו על ידי זילוף, והזילוף נמי ביד אבל לא בכלי. אבל לרחוץ כל גופו אסור, שכמו שאסרו רחיצת כל גופו לגדול, כדאמרן בפרק כירה, הכי נמי אסרו אותה לקטן וכו'. וראב"ע סובר מרחיצין את הקטן ביום השלישי שחל להיות בשבת וכו', דלא גזרו רבנן רחיצת כל גופו אלא בגדול, ולא בקטן מפני שהוא צריך לרחיצה בחמין. ע"כ. ופשט דבריו נראה שאין איסור ברחיצה לקטן כלל, ואפילו ללא מצות מילה. אלא שקצת קשה לומר כן בדעתו, שהרי בגמ' איתא שטעמו מפני שסכנה היא לו. ועוד קשה, כי בהמשך דבריו כתב הרי"ד שם וז"ל: והאי דקאמר מפני שסכנה היא לו, לאו סכנה ממש שנחלל עליו את השבת, שאין המילה מכה של חלל, אלא לדחות מפניו הרחיצה שהוא איסור דרבנן. עכ"ל. וכ"כ בספרו המכריע (ערך נ). ומשמע שאסור לרחוץ קטן בחמין, והתירוהו בשביל המילה דוקא. אמנם אפשר לדחוק דר"ל על איסור רחיצה בחמין שהוחמו בשבת. אך ראיתי במדרש רבה (פרשת וישלח פיסקא ט') על הפסוק ויהי ביום השלישי, דפליגי תנאי אי תנינן מרחיצין את המילה או מרחיצין את הקטן, ואמר רבי זעירא מרחיצין את הקטן כל גופו, משא"כ בגדול אלא על גבי המכה בלבד. ע"ש. ואולי זו כוונתו, דקטן הנימול צריך לרחיצה בחמין ולא החמירו בו חכמים. וצ"ע.
והטור באו"ח (סוף סימן של"א) כתב: אע"פ שאסרו רחיצה בכל הגוף אפילו במים שנתחממו מע"ש, במילה התירו. ומשתיקתו של מרן משמע שכך דעתו, שרחיצה בחמין אסורה לקטן. וכן מוכח ממ"ש מרן בש"ע (שם ס"ט) בזמן חכמי הגמרא אם לא היו רוחצים את הולד לפני המילה וכו' היה מסוכן. לפיכך נזקקו לכתוב משפטו כשחל להיות בשבת, והאידנא לא נהגו ברחיצה כלל, ודינו לרחוץ בשבת אם רצו, כדין רחיצת כל אדם. עכ"ל. ומשמע שאסור לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מע"ש, כמו גדול. וכן דקדק מכאן הלב"ש בסי' תרט"ז. ואין לומר שכוונת מרן לענין להחם בשבת עצמה או להביא דרך רה"ר או כרמלית, דזה לא נזכר בדבריו כלל. ועוד, דכיון שכתב מרן דהאידנא לא נהגו ברחיצה כלל [גם ביום חול], א"כ אין שום סכנה במניעת רחיצה, ואסור להחם ולהביא דרך כרמלית אפילו ע"י גוי. וא"כ היה למרן לקצר ולכתוב: ואם רצו לרחוץ בשבת אסור, ותו לא מידי. אלא ודאי כוונתו על רחיצה בחמין שהוחמו מע"ש, וקמ"ל דדינו כגדול שאסור אפילו אבר אבר, אא"כ מקצת גופו. [ועיין בחידושי מהרל"ח בב"י, ופירושו יכון רק בדברי הבית יוסף, שחוזר על דברי הטור שם, אך אין כוונתו על דברי הש"ע בסעיף ט'. וברור בס"ד.]
וכן נראה בדעת הרמ"א (סי' שלא ס"ט), שכתב ובמדינות אלו נוהגים לרחצו לפני המילה בחמין שהוחמו מאתמול, ולאחר המילה במוצאי שבת וכו'. ע"ש. ולכאורה למה לא רחצוהו גם לאחר המילה, אלא ש"מ שכיון שאין בדבר צורך גדול, אין לרחצו בשבת, כדין אדם גדול. וכמבואר שם במשנ"ב.
וכן מוכח מדברי מרן בכסף משנה בהלכות מילה (פ"ב הלכה ח') וז"ל: ועדיין נשאר מקום עיון, כיון שחכמים העמידו דבריהם במקום כרת שאסרו להביא איזמל דרך מבוי שאינו מעורב, אע"ג דאיסורו מדרבנן הוא, והיכי שרו לפני המילה רחיצת כל הגוף בחמין. תירץ הר"ן וכו'. ולי נראה דכיון דבמקום שדרכן לרחוץ כל הגוף הוא, ואם לא ירחצו מסוכנים הם אם ימולו, בכה"ג לא העמידו דבריהם. משום דכל מילה הבאה בשבת היתה נדחית, ולא היה מתקיים כלל דין הכתוב וביום השמיני ימול ואפילו בשבת. ואל תשיבני משופר ולולב דמילה שאני דאית בה כרת, ולפיכך לא העמידו דבריהם כל כך. ועוד שהיא מצויה תמיד, משא"כ בשופר ולולב ופסח, שאינם אלא פעם אחת בכל שנה וכו'. עכ"ל. ומשמע דפשיט"ל שאסור לרחוץ כל גופו של קטן בשבת.
♦
ב.
אולם עיין לטור בהלכות יום הכפורים (סי' תרטז) שכתב: התינוקות מותרים בכל אלו, חוץ מבנעילת הסנדל וכו', וכתב ה"ר יהודה שמותר לומר לגוי לרחוץ התינוק אפילו בחמין שהוחמו בו ביום, דסתם תינוק חולה הוא אצל חמין, ודבר שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה.
וכתב מרן בבית יוסף: בפרק בתרא דיומא (דף ע"ח ע"ב) ת"ר, התינוקות מותרים בכולן חוץ מבנעילת הסנדל, ומפרש טעמא בגמרא משום דהנך דלאו רביתייהו גזרו בהו רבנן, הנך דרביתייהו לא גזרו בהו רבנן. ומה שכתב רבנו ומותר להאכילם בידים, נראה שלמד כן מדאמרינן בגמ' שם וכו' והא מותרים לכתחלה קתני, ופירש רש"י שאם בא לימלך אומרים לו האכילהו רחוץ אותו. וגם הר"ן כתב, מוכח בגמרא שמותרים הגדולים להאכילם ולהשקותם ולהרחיצם ולסוכם. ומדברי רבנו שכתב בשם רבנו יהודה נראה דלהאכילן הגדול בידים שרי, אבל להרחיצם ולסוכם אומר לגוי ועושה, אבל לא ירחוץ ויסוך אותם הגדול בידיו. ונראה שהטעם מפני שהגדול בעצמו נהנה מאותה רחיצה וסיכה, שהוא בעצמו רוחץ וסך ידיו כשמרחיץ וסך התינוק, וכו'. ואין לומר דלרבנו יהודה נמי מותר לישראל לרחוץ התינוק ולא אתא למימר אלא דמותר לומר לגוי להחם חמין ביום הכפורים כדי לרחוץ התינוק, דאם כן מאי מותר לומר לגוי לרחוץ דקאמר, לא הול"ל אלא מותר לומר לגוי להחם חמין כדי לרחוץ. ועוד דאם כן לא הוה ליה להביא דין זה אלא בהלכות שבת, ומשם היינו למדים ליום הכפורים, אלא ודאי דמשום רחיצה הוא דאתא לאשמועינן שאע"פ שאסור ברחיצה, מותר לומר לגוי לרחוץ התינוק, אבל לא ירחצם הישראל בידיו. עכ"ל מרן בב"י.
ולכאורה עדיפא היה לו למרן לפרש שרבנו יהודה בא להתיר רחיצת קטן בחמין ע"י גוי, אבל ע"י ישראל הוא אסור משום גזירת הבלנין. ומדלא פירש כן, לכאורה נראה שדעת מרן שבשבת מותר לישראל לרחוץ בחמין את הקטנים. ועיין להפמ"ג באשל אברהם (סק"א) שכתב דמשמע מדברי מרן, דבחמין נמי, אי לאו דנהנה שרי ע"י ישראל. ע"ש.
אולם באמת אין ללמוד מכאן לשבת, שיש לומר שגזירת מרחצאות דוקא בשבת, שהרי כתב מרן בסימן תקיא ס"ב שמותר לרחוץ ביו"ט בחמין שהוחמו מערב יו"ט, דגזירת מרחצאות לא היתה אלא בשבת, ולפיכך מטעם זה אין לאסור לישראל גדול לרחוץ קטנים ביום הכפורים בחמין. (וגם בדעת רבנו יהודה שהובאה בטור ובמרדכי לא ניחא ליה למרן לפרש כן, עיין באליה רבה בשם המרדכי, ודו"ק.)
ועוד י"ל דלא ניחא ליה לפרש כן, משום דאכתי קשה שלא היה לו לטור להביא דין זה אלא בהלכות שבת, ומשם היינו למדים ליום הכפורים.
♦
ג.
והרמ"א (סי' תרטז ס"א) כתב: מותר לומר לגוי לרחצן ולסוכן, אבל להאכילם אפילו בידים שרי. וכתב הרב מגן אברהם (סק"א): וב"ח כתב דמותר לישראל לרחוץ אותו בחמין שהוחמו מאתמול, וע"י גוי מותר להחם להם חמין. וכן מבואר במרדכי פרק ב' דביצה (רמז תרף). עכ"ל. וכתב המג"א: ופליאה בעיני עליהם, דהא משנה שלימה שנינו (שבת דף קל"ד ע"ב) מרחיצין את הקטן בין לפני המילה וכו', הא בלא מילה לא (כצ"ל. לבושי שרד). והר"ן שם והמ"מ (פרק ב' מהלכות שבת) כתבו דאפילו במילה לא שרי אלא אלא זילוף, ומשמע בהדיא דבשאר קטן אסור הכל. לכן נראה לי דודאי כל דבר שהוא משום עינוי לא גזרו בקטן, ולכן מותר גדול לרחצן בצונן ולסוכן בידים, כדאיתא בגמרא בהדיא. אבל רחיצה בחמין שאסורה אפילו בשבת, אף בתינוק אסור, ולא הותר אלא ע"י גוים. כמ"ש בסימן שכח סו"ס יז ולזה נתכוין הטור. כנ"ל ברור. אבל לומר לגוי שיחם לו חמין אסור, כדאיתא בהדיא בגמ' עירובין דף סח. ודברי רבנו יהודה שבמרדכי פרק ב' דביצה צ"ע. ואפשר דביו"ט מיקל. ועיין סימן תקיא ס"ב בהגה מוכח שכן דעת הרמ"א [שהביא שם דברי המרדכי הנ"ל דמותר לרחוץ התינוק בחמין ביו"ט, אע"ג דבשבת אסור כי אם לצורך המילה. מחה"ש]. ובזמן הזה אין נוהגים לרחצן ולסוכן כלל [ביוה"כ]. לבוש. וכן משמע בסימן שלא. עכ"ל המג"א.
ועיין להרב אליה רבה (סי' תרטז) שהביא את דברי המג"א שאסר לרחוץ קטנים ביום הכפורים במים חמים, וכתב עליו וז"ל: וקשה הא ביומא דף עח קאמר הא דמותרים לכתחלה משום דרביתייהו, דאמר אביי אמרה לי אם רביתיה דינוקא מיא חמימי ומשחא וכו'. הרי אפילו בחמין מותר לגדול לרוחצן בידים. גם מה שתמה המג"א על הב"ח ומרדכי דמתיר לגדול שירחץ את הקטן בחמין, הא משנה שלמה שנינו מרחיצין את הקטן בין לפני המילה וכו', הא אפילו בלא מילה שרי. ע"כ. ולענ"ד נראה ליישב בטוב, דדוקא בשבת מיירי מתני' ולא ביו"ט, ודו"ק במרדכי שם כי קצרתי כיון דבסוף סימן זה מבואר דבזמן הזה אין נוהגים לרחצן [ביוה"כ]. ע"כ.
ולכאורה קשה על דברי הרב אליה רבה, לפי מה שכתבו התוספות והמרדכי ודעימייהו שאסור מן התורה להחם לרחוץ ביו"ט, מדוע מותר לרחוץ תינוק ביו"ט. ויש לומר שכיון שהוא אסור בלאו בלבד, לא גזרו. ועוד יש לומר שכיון דמדאורייתא יכול לחמם מים לרחיצה על ידי זה שמחמם לשתיה ומרבה לצורך רחיצה, כמבואר בדברי הרמ"א (שם ס"ב), לכן לא גזרו ברחיצת תינוק.
איברא דיש להקשות, בין להרב מגן אברהם ובין להרב אליה רבה, בשבת על כל פנים רחיצה בחמין בשבת אסורה לקטנים, ולכאורה קשה, הרי דבר שהוא רביתיה דינוקא לא גזרו בו רבנן, א"כ מדוע אסרו חכמים רחיצת תינוק בחמין בשבת. וי"ל דאין לדמות גזירות חכמים זו לזו, וכמו שכתבו התוספות בחולין (דף קד ע"א ד"ה ומנא תימרא). וע"ע באסף המזכיר (ד"ה אין לדמות). ועוד שבנ"ד החשש הוא שהגדולים יחממו מים לקטנים, שהרי כל איסור רחיצה בחמין בשבת הוא לא משום הרוחצים עצמם, אלא משום הבלנים, שהיו מחממים לצרכם.
נמצא דבין להרב מגן אברהם ובין להרב אליה רבה אסור לרחוץ תינוק בחמין בשבת, אלא שלהמג"א גם ביום הכפורים אסור, ואילו להרב אליה רבה לא גזרו גזירת הבלנים אלא בשבת אבל לא ביום הכפורים, ולפיכך מותר לרחוץ ביום הכפורים את הקטנים במים חמים.
והנה כתירוצו של הרב אליה רבה שמחלק בין יום הכפורים דמותר לרחוץ התינוקות בחמין, לבין שבת שאסור, כבר כתב הרוקח (סי' קח): אם שבת יום לפני המילה, או אם נימול יום רביעי, אסור להרחיצו בשבת, אע"ג דביומא בפרק יוה"כ (דף ע"ח ע"ב) אמרי רחיצה וסיכה דהיינו רביתייהו ולא גזרו ביוה"כ ושרו במלוכלך כל גופו, אבל בשבת אסור אפי' רחיצת קטנים, אבל על ידי גוי מותר וכו'. עכ"ל.
אבל מדברי תוספות הרא"ש במסכת יומא (דף ע"ח ע"ב) נראה כדעת הרב מגן אברהם, שגם ביום הכפורים אסור לישראל גדול לרחצם בחמין, שכתב: וא"ת רחיצת תינוק היאך מותרת, אפילו בלא תענוג יום הכפורים, הא מוכח בפרק ר' אליעזר דמילה דאסור לרחוץ כל גופו בשבת אפילו בחמין שהוחמו מע"ש, אם לא לצורך המילה. וי"ל דהכא מיירי ברחיצת ידיו ורגליו. א"נ כל גופו ע"י גוי, דסתם תינוק חולה הוא אצל חמין, וחולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה. עכ"ל. וכן מוכח בתוספות רבנו פרץ (ביומא דף ע"ח ע"ב), שג"כ כתב: הקשה רבנו תם הלא רחיצה אסורה אפילו בשבת בלא יום הכפורים דאסור לרחוץ כל גופו בשבת אפילו בחמין שהוחמו בערב שבת, וי"ל דהכא איירי בפניו ידיו ורגליו. אי נמי ע"י גוי, דסתם תינוק חולה הוא. ואפילו חולה שאין בו סכנה אומר לגוי ועושה. עכ"ל.
והנה ברור דלדעת הרי"ף בשם הגאונים והרמב"ם שמתירים לרחוץ בחמין שהוחמו בעיו"ט, ולא אסרו משום גזירת מרחצאות אלא דוקא בשבת, וכן פסק מרן (בסי' תקיא ס"ב), א"כ פשיטא שמותר לישראל לרחוץ הקטנים ביום כיפור בחמין שהוחמו מבעוד יום. וביום הכפורים יש להקל יותר, שהרי אסורה רחיצה אפילו בצונן, ולא שייכא גזירת הבלנין כלל. אלא דהרב מגן אברהם ק"ל על הב"ח שפירש כן בדעת הטור, והוא ס"ל בסי' תקיא כדעת אביו הרא"ש שאיכא גזירת מרחצאות גם ביו"ט. וכן פסק הרמ"א שם, וכן מנהג האשכנזים. וס"ל למג"א דה"ה ביום הכפורים שיש לאסור לדידהו.
מסקנא דשמעתא, הרא"ש בתוספותיו ליומא כתב שמהסוגיא בשבת מוכח שאסור לרחוץ את הקטן בשבת במים חמים, וכמו שביארנו לעיל. וכ"כ המג"א מדנפשיה. וכ"פ עוד הרא"ש בפסקיו לשבת (פי"ט סוף אות ב'). וכ"כ הרמב"ן ובחידושי הרשב"א בשבת שם. וכן דעת רבנו יונה. וכ"כ הר"ן בהלכות שם, והובאו דבריו בנמוק"י. וכן מבואר בתוספות ר"פ ביומא בשם ר"ת, וכן ברוקח (סי' קח), וכן נראה מדברי הר"י מלוניל בשבת. וכן כתב הטור בסימן של"א, וכן מוכח מדברי מרן בכסף משנה ובשלחן ערוך. וכן דעת הרמ"א בהלכות שבת סימן של"א, וכמבואר לעיל.
♦
ד.
וראיתי לידי"ן הרה"ג ירון ביתאן נר"ו בספרו היקר ירון ושמח (פ"ה ס"ז) שהעלה להתיר לרחוץ קטן בשבת. ואהא קשיתיה, שהרי אמרו ביומא שם שמותר לרחוץ קטנים ביוה"כ משום דהיינו רביתייהו, ואמר אביי שם דרביתייהו רחיצתם במים חמים. וה"ה בשבת שמותר לרחוץ קטנים במים חמים. ע"ש. ובאמת שלדעת מרן בסימן תקיא ס"ב שפסק כדעת הרי"ף והרמב"ם בשם הגאונים והמגיד משנה [ובחזו"ע יו"ט (עמוד מא) כ"כ בשם האו"ז והראבי"ה, וידי"ן הרה"ג אופיר טנג'י בספרו מועדי ה' (ח"ב פרק כד ס"ג בהערה 12) כ"כ בשם חי' הרמב"ן לשבת (ל"ט ע"ב) והר"ן והמאירי והסמ"ג (לאוין עה) והסמ"ק (סי' קצד) ושבלי הלקט (הל' יו"ט סי' רמג), וע"ש שהוכיח כן בשם רש"י], דכולהו ס"ל שגזירת מרחצאות לא היתה אלא בשבת בלבד, אבל ביו"ט מותר לרחוץ בחמין שהוחמו מע"ש. וק"ו שאין לאסור ביוה"כ לרחוץ קטנים מטעם גזירת הבלנים, שהרי לגדולים אסור לרחוץ כלל ואפי' בצוננים, ולא שייך לגזור בקטנים אטו גדולים. וא"כ אין ללמוד משם להקל בשבת.
אמנם בספר ירון ושמח הנ"ל הביא כן לחלק בין שבת ליום הכפורים בשם הרד"ך (בית כב חדר ב') והא"ר (סי' תרטז וערוה"ש, ודחה את דבריהם, שהרי הרא"ש ס"ל שגזירת מרחצאות היא גם ביו"ט, ואעפ"כ התיר לרחוץ קטן ביום הכפורים. וע"כ שאין הטעם להתיר ביוה"כ משום שהוא יו"ט. וכן מבואר להדיא מדבריו בתוספותיו (יומא עח ע"ב) שהקשה משבת ליוה"כ, ע"ש. ושמע מינה שאין חילוק ביניהם. וכן מבואר מדברי ר"ת שהובאו בתור"פ שם, שגם כן הקשה משבת ליוה"כ. ע"ש. וע"כ שאין חילוק. עכ"ד הי"ו.
ושותיה דמר לא גמירנא, דאדרבה הרא"ש כתב להדיא שאסור לגדול לרחוץ קטנים בחמין מפני גזירת הבלנים, ולא התירו ביוה"כ אלא רחיצת ידיו ורגליו, א"נ כל גופו ע"י גוי. ע"ש. וכ"כ בתוספות רבנו פרץ, ולשיטתייהו אזלי דגזירת הבלנין גם ביום טוב. אבל להרי"ף ודעימיה שלא גזרו אלא בשבת אבל ביום טוב מותר לרחוץ בחמין, אם כן אין להוכיח מדהתירו לרחוץ קטן ביום הכפורים בחמין, שיהא מותר לרחוץ גם בשבת, וכמו שכתב כבר הרב אליה רבה. ובאמת לא ידעתי היאך מקושיא זו סתר את הבנין החזק והברור שמבואר להדיא בכל הראשונים הנ"ל שאסור לרחוץ קטנים בשבת.
איברא שראיתי לגאון הגדול הרב בן ציון אבא שאול זיע"א בשו"ת אור לציון ח"ב (פרק לה אות ד') שכתב שמותר לרחוץ תינוק שרגיל לרחוץ בכל יום במים שהוחמו מערב שבת. ובהערה כתב דהיינו משום דהיינו רביתיה, וכמבואר בדברי הרמ"א (סי' תקיא ס"ב) ובמג"א שם (סק"ה). ע"ש. וכן ראיתי בשמירת שבת כהלכתה (פרק יד ה"א בהערה ח') שכתב: ועיין סימן תקיא במשנ"ב ס"ק יח לענין תינוק, דלעת הצורך יש להקל לרחצו במים שהוחמו מבעוד יום, ומשמע שם דלענין זה אין נפק"מ בין שבת ליו"ט כלל. עכ"ל.
והנה הרמ"א כתב שם (סימן תקיא ס"ב): מותר לרחוץ תינוק במים שהוחמו ע"י ישראל ביו"ט וכו'. ואח"כ כתב הרמ"א שיש אוסרים לרחוץ ביו"ט בחמין שהוחמו מעיו"ט, ושכן נוהגים. וכתב המג"א דלדעה זו אסור לרחוץ תינוק, כיון דס"ל דיו"ט ושבת שוין הן, ובשבת פשוט דאסור לרחוץ תינוק אלא לצורך מילה וכו'. עכ"ל. ור"ל דהרמ"א היקל בתינוק רק לדעה א', שמותר לגדול לרחוץ ביו"ט בחמין שהוחמו מעיו"ט דוקא. (ולקטן הוסיף הרמ"א להקל לרחוץ אפילו בחמין שהוחמו ביום טוב, אבל לדעה שניה אסור אף לקטן לרחוץ בחמין שהוחמו מעיו"ט, דשבת ויו"ט שוין.)
אבל הא"ר כתב משמע דאף לאוסרים [לרחוץ בחמין שהוחמו מעיו"ט] מותר בתינוק. וכן מבואר באגודה, וכ"מ במרדכי, דלא כמג"א. ע"כ. וכ"כ הרב חמד משה ונהר שלום והמשנ"ב.
והנה לפי הא"ר וסיעתו, גם לאוסרים לרחוץ ביום טוב בחמין, דס"ל דיו"ט ושבת שוים הם, מכל מקום מותר לרחוץ תינוק בחמין ביו"ט, משום דהיינו רביתיה. א"כ לכאורה ה"ה בשבת יש להתיר לתינוק. אלא שקשה, שהרי מפורש בא"ר (סי' תרטז) דאסור לרחוץ קטן בשבת בחמין. וכן המשנ"ב שם (סק"א) כתב: אבל לא ירחצנו בחמין כל גופו, אפילו הוחמו מבעו"י וכו', שהרי גם בכל שבתות השנה אסור לרחוץ בחמין. עכ"ל. וצריך לומר דדעת הא"ר דגם לדעת האוסרים אין יו"ט שווה לשבת לגמרי. וגבי קטן התירו חכמים ביו"ט, משום דהיינו רביתיה. וכן מדוייק לשון הא"ר בסימן תרטז וז"ל: מה שתמה מג"א על הב"ח ומרדכי דמתיר לרחוץ לגדול הקטן בחמין, הא משנה שלמה מרחיצין את הקטן בין לפני המילה וכו', הא אפילו בלא מילה שרי. ע"כ. ולענ"ד ליישב בטוב, דדוקא בשבת מיירי 'מתניתין', ולא ביו"ט. ודו"ק במרדכי שם כי קצרתי וכו'. עכ"ל הא"ר. ומדלא כתב דגזירת הבלנין דוקא בשבת ולא ביו"ט, משמע דר"ל דגם לסוברים דגזרת הבלנין ביו"ט, 'מתניתין' דמרחיצין את הקטן בין לפני המילה שמשמע שאסרה רחיצה לקטן, מיירי דוקא בשבת. וכן מבואר להדיא חילוק זה בדברי הרב נהר שלום, וז"ל: שביו"ט התירו לרחוץ בו קטן, דהיינו רביתיה, ובשבת החמירו טפי. וכן מבואר בחמד משה שם. וכ"כ המשנ"ב (סי' תקיא ס"ק יח) וז"ל: מיהו לענין תינוק גם לדידהו מקילינן ביו"ט יותר מבשבת וכו'. עכ"ל. והוא ברור בס"ד.
ואין לתמוה על שיטה זו דס"ל דגזירת הבלנין היא גם ביו"ט, איך יתכן לחלק בתינוק. זה אינו, שהרי הרמב"ם נמי מודה שאסור לרחוץ ביו"ט בבית המרחץ, מפני גזירת הבלנין, ומ"מ סובר להתיר חוץ למרחץ. וש"מ שכשגזרו חכמים ביו"ט, לא השוו לגמרי כמו בשבת. ודו"ק. וגם האוסרים מתירים לרחוץ אבר אבר ביו"ט, משא"כ בשבת, כמבואר במשנ"ב (סי' תקיא ס"ק יח).
♦
מסקנת ההלכה
אסור לרחוץ קטנים בשבת במים חמים. ומכל מקום אם הקטן מצטער ללא רחיצה, כגון שטינף והתלכלך כל גופו, בזה מותר לרחצו כדין גדול שכתב הגאון רבי עקיבא איגר (בהגהותיו על הש"ע סימן שכו סק"א) שמותר לרחצו. והובא להלכה בביאור הלכה שם (ריש הסימן ד"ה במים).
וכשמותר לרחוץ בשבת, כגון מקצת הגוף או במצטער שרשאי לרחוץ כל גופו, יש להיזהר בכמה פרטים: א. לא ישתמש בשבת במים החמים שהוחמו בדוד חשמל (והמכשלה מצויה בברז "פרח" המצוי כיום, שגם שמניחים את מוט הברז באמצע ויוצאים מים מהברז שאינם מים חמים, מ"מ צינור המים החמים נפתח מעט ונכנסים מים צוננים לדוד, ומתבשלים שם. ולפיכך צריך להטות את מוט הברז עד שיצאו מים צוננים בלבד. וראוי שיפתח קודם השבת את ברז המים החמים ויגמור אותם, כדי שלא יבוא לידי איסור בישול בשבת). ב. לא יטלטל לבדו את בגדיו הרטובים, גזירה שמא יסחט, אך אם אחר מטלטל עמו – מותר (ובמק"א הארכתי שא"צ עשרה בני אדם, כדמוכח מדברי הראשונים). ג. גם באופנים המותרים בטלטול בגדיו הרטובים, ייזהר לא לפרוס אותם לייבוש. אבל אפשר לשטוח מגבת לייבוש על מוט המיוחד לכך. ד. יש להיזהר לא להסתרק בין במסרק ובין במברשת בתוך השבת.
♦ ♦ ♦