רב יהודה הוה עסיק ליה לבריה היה עוסק בהכנות לחתונת בנו שנשא את ביתו בי רב יהודה בר חביבא, אייתו לקמייהו פת הבאה בכסנין. כי אתא, שמעינהו דקא מברכי המוציא. אמר להו: מאי ציצי דקא שמענא? דילמא המוציא לחם מן הארץ קא מברכיתו? - אמרי ליה: אין; דתניא רבי מונא אמר משום רבי יהודה: פת הבאה בכסנין מברכין עליה המוציא, ואמר שמואל: הלכה כרבי מונא. אמר להו: אין הלכה כרבי מונא אתמר. אמרי ליה: והא מר הוא דאמר משמיה דשמואל, לחמניות - מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא! - שאני התם דקבע סעודתיה עלייהו, אבל היכא דלא קבע סעודתיה עלייהו - לא.
ומצינו שלש דעות בפסק סוגיא זו:
♦
שיטה א'
כתב הרא"ש (פ"ו סי' ל) רב הונא אכל תליסר ריפתא והוא פת הבא בכיסנין מן תלת לקבא ולא בריך ברכת המוציא וג' ברכות, אמר רב נחמן עדי כפנא הוא, אלא אמר רב נחמן כל שאחרים קובעין סעודתן עליו צריך לברך המוציא וג' ברכות. וכתב רבינו משה ז"ל דאם אחרים אינם קובעין אפילו כשהוא קובע אינו מברך דבתר רוב אזלינן ובטלה דעתו אצל כל אדם. והראב"ד ז"ל כתב ואם היה קובע עליו אפי' משהו מברך עליו בתחלה המוציא ולבסוף שלש ברכות. ונראין דברי רבינו משה ז"ל.וכ"פ הטור (סי' קסח) פת הבאה בכיסנין והוא פת שעשוי כמין כיסין מלאים צוקרא ושקדים ואגוזים ומיני תבלין, מברך עליו בורא מיני מזונות ולאחריו ברכה אחת מעין שלש, ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילין לקבוע עליו סעודה אף על פי שהוא לא שבע ממנו מברך עליו המוציא וג' ברכות. ואם מתחילה היה בדעתו לאכול ממנו מעט ובירך בורא מיני מזונות ואח"כ אכל שיעור שאחרים קובעין עליו יברך עליו ג' ברכות אף על פי שלא בירך המוציא תחילה. ואם אכל שיעור שאחרים אין קובעין עליו אף על פי שהוא קובע עליו אינו מברך המוציא וג' ברכות דבטלה דעתו אצל כל אדם דבתר רובא אזלינן.
וכ"ד תלמידי רבינו יונה (דף ל. בדפי הרי"ף) וז"ל: א"ל רב נחמן עדיין מר כפין הוא שאין זה חשוב קביעות שיברך עליו לבסוף ברכה הראויה לו, אלא אמר רב נחמן כל שאחרים קובעין עליו סעודה בזה השיעור אף על פי שאינו קובע הוא צריך לברך עליו. ואם אחרים אינם קובעין אף על פי שהוא קובע אינו מברך דאחר הרוב אזלינן. ואם הוא קובע במה שאין אחרים קובעין בטלה דעתו אצל כל אדם.
וז"ל מרן בבית יוסף (סי' קסח): כתב הרא"ש (שם) כל שאחרים קובעים עליו סעודתם צריך לברך המוציא ושלש ברכות וכתב רבינו משה דאם אחרים אינם קובעים אפילו כשהוא קובע אינו מברך דבתר רוב אזלינן ובטלה דעתו אצל כל אדם. והראב"ד כתב ואי הוה קבע עליו אפילו משהו מברך עליו בתחלה המוציא ולבסוף שלש ברכות. ונראים דברי רבינו משה. ואם מתחלה היה דעתו לאכול מעט ובירך בורא מיני מזונות ואח"כ אכל כשיעור שאחרים קובעים עליו מברך שלש ברכות אף ע"פ שלא בירך המוציא תחלה עכ"ל. וגם ה"ר יונה (ל. ד"ה א"ל) כתב ואם אחרים אינם קובעים אף על פי שהוא קובע אינו מברך דאחר הרוב אזלינן ואם הוא קובע במה שאין אחרים קובעין בטלה דעתו אצל כל אדם ע"כ והכי נקטינן.
וכ"פ בשולחן ערוך (שם ס"ו): פת הבאה בכיסנין, מברך עליו: בורא מיני מזונות, ולאחריו: ברכה אחת מעין שלש; ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו, מברך עליו: המוציא וברכת המזון; ואם מתחלה היה בדעתו לאכול ממנו מעט, וברך: בורא מיני מזונות, ואח"כ אכל שיעור שאחרים קובעים עליו, יד יברך עליו בהמ"ז, אף על פי שלא ברך המוציא תחלה; ואם אכל שיעור שאחרים אין קובעים עליו, אף על פי שהוא קובע עליו, אינו מברך אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש, דבטלה דעתו אצל כל אדם.
והנה ברור ופשוט שפסק כן מפני שדעת שני עמודי הוראה הרמב"ם והרא"ש הכי, וכן דעת רבנו יונה, והחולק דעה יחידאה היא - הראב"ד. ונקטינן כרובא, בפרט שיש בהם שני עמודי הוראה.
♦
שיטה ב'
אולם המעיין היטב בסוגיא ובדברי הראשונים יראה שאין כן פני הדברים, שהרי הרמב"ם עצמו (הל' ברכות פ"ג ה"ט) כתב דבדידה תליא מילתא ולא אזלינן בתר רובא דעלמא. וז"ל: עיסה שנאפת בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות אופים הואיל ואין עליה צורת פת מברך עליה בתחלה בורא מיני מזונות, ואם קבע סעודתו עליה מברך המוציא, וכן עיסה שלשה בדבש או בשמן או בחלב או שעירב בה מיני תבלין ואפאה והיא הנקראת פת הבאה בכסנין אף על פי שהוא פת מברך עליה בורא מיני מזונות, ואם קבע סעודתו עליה מברך המוציא. עכ"ל. הנה השמיט לגמרי דינא ד'כל שאחרים קובעים', משמע דבתר דידה אזלינן, וכן פירש בדבריו רבנו מנוח: ואם קבע סעודתו עליה, כלומר שאינו אוכל לחם אחר באותה סעודה. עכ"ל. אלא סומך על הפת הבאה בכיסנין בלבד שתיהיה היא סעודתו במקום הלחם. וכעין דברים אלו [שאינו מתכוון לאכול לחם אחר] כתבו הסמ"ג (עשין כז) המאורות (לז:) וספר האשכול (הלכות סעודה).וכבר תמהו ע"ז האחרונים, עיין ראשון לציון על הגמ' שם ובשאר מפרשי הרמב"ם. ובפי' בן ידיד על הרמב"ם הנ"ל כתב: דבדברי רבינו שלפנינו הוא להיפך [ממ"ש הרא"ש] דקביעות דידיה בעינן, אין עוד. ולא ידענא היכן ראה הרא"ש דברי רבינו אלו, דבספרים לא ראיתי מי שגלה רז זה היכן הוא. עכ"ל. אא"כ נאמר ש'רבנו משה' או 'הר"מ' שהביא הרא"ש אינו הרמב"ם אלא פוסק אחר.
והוכיחו במישור שכן הוא דעת הרי"ף (כט:), שכתב: רב הונא אכיל מפת הבאה בכסנין תריסר רפתי בני תלתא תלתא לקבא ולא בריך. אמר רב נחמן עדיין מר כפין הוא, אלא אמר רב נחמן כל שאחרים קובעין עליו מחמת הסעודה צריך לברך, וכל שאין אחרים קובעין עליו מחמת הסעודה אינו צריך לברך. ומסקנא היכא דאכיל לה בתורת כסנין בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ולא כלום, והיכא דאכיל לה בתורת קביעותא מברך עליה המוציא ושלש ברכות, דאמר רב יהודה אמר שמואל לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא, ואוקימנא בדקבע עלייהו.
כוונת הרי"ף לומר שנחלק רב הונא עם רב נחמן, ולא מתוך בלבול הדעת עשה כן שלא בירך ברהמ"ז, אלא משום דס"ל דאזלינן רק בתר קביעות דידיה. ואפי' יאכל תריסר ריפתי, כל עוד לא שבע ממנו ולא קבע עליו, לא יברך המוציא וברהמ"ז גם אם אחרים ודאי קובעים על שיעור כזה. ורב נחמן חלק עליו בזה והעיר לו: אע"פ שאכלת תריסר ריפתי 'עדיין מר כפין הוא', א"כ עד איזה שיעור תאמר שאינך שבע, שהרי כמות כזו גדולה ודאי לשביעה היא באה, וכי מפני שאומר לא שבעתי נשמע לו שלא יברך ברהמ"ז?! בטלה דעתו אצל כל אדם. אלא הכל תלוי בדעת רוב העולם, וכל שאחרים קובעין עליו סעודה צריך לברך, וכל שאין אחרים קובעין עליו סעודה אינו צריך לברך. וקיימא לן דרב הונא ורב נחמן הלכה כרב הונא באיסורי וכרב נחמן בדיני. (ערכי תנאים ואמוראים ח"ב אות לה. הליכות עולם שער ה' פ"ב אות א-ב. של"ה כללי התלמוד כ כלל הלכה אות תסג). וזהו שהוסיף הרי"ף לומר ומסקנא כלומר דלא כרב נחמן, אלא הכל תלוי אם אוכלו בתורת קביעות או בתורת כיסנין.
ועוד, שבדף לח. אמרינן בסתמא דבקביעות דיליה תליא מילתא: אמר ליה אביי לרב יוסף: האי כובא דארעא מאי מברכין עלויה? (עיסה שנאפת בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות אופים). אמר ליה: מי סברת נהמא הוא? גובלא בעלמא הוא (שאין עליה צורת פת) ומברכין עלויה בורא מיני מזונות. מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה, וברך עלויה המוציא לחם מן הארץ ושלש ברכות. ע"כ. וכלל הוא בידנו דפסקינן כמעשה רב. (עין ב"ב קל: ובריטב"א שם).
ראיה לדבר מהגמ' בסוכה (דף כו.): אוכלים אכילת עראי חוץ לסוכה. וכמה אכילת עראי? - אמר רב יוסף: תרתי או תלת ביעי. - אמר ליה אביי: והא זימנין סגיאין סגי ליה לאיניש בהכי, והוה ליה סעודת קבע! ע"כ. כלומר, פעמים הרבה מספיק לאדם לאכול לשובעו כשתים שלוש ביצים, וא"כ הרי זו סעודת קבע. זאת אומרת, דכל אכילה המספקת ומשביעה את אותו אדם עצמו - 'סגי ליה לאיניש בהכי' - הוה ליה סעודת קבע.
ומדברי הגמ' הללו יש להעיר עוד על הדעה הרווחת באחרונים - שכדי לקבוע סעודה צריך לאכול ארבע ביצים [216 סמ"ק או גרם], שהרי הגמ' אומרת בפירוש שברוב הפעמים שתים שלוש ביצים משביעות את האדם והוה ליה סעודת קבע! עוד רואים מכאן שאין לתת בזה שיעור קבוע אלא הכל לפי העניין, פעמים שתי ביצים סגי ליה לאיניש ופעמים צריך הוא שלש ביצים כדי לשבוע[1].
ובביאור קביעות זו כתב הרמב"ם בפי' המשניות (סוכה פ"ב מ"ד) וז"ל: ואכילת עראי, הוא שיאכל כמות מועטת ולא יתכון בו שיהא סעודה ואינו אוכלו אלא להשקיט רעבונו עד שישלים אכילתו אחר כך.
וכ"כ רבינו אברהם בן הרמב"ם (המספיק לעובדי ה' פרק כט עמ' 75): פת הבאה בכיסנין אם יאכל אכילת עראי על דרך הקינוח כפי שאוכלים דברי מתיקה, או על דרך דחיקת הרעב עד לזמן הארוחה שעליה הוא סומך, מברך עליו ברכה אחת מעין שלש כשם שמברכים על ה'ראיס' [כמין תבשיל של חיטה עם בשר] וכדו'. ואם יאכל כדרך ארוחה שסומך עליה, והיא שאומרים ז"ל על משמעותה: 'קבע סעודתו עליו', מברך עליה ברכת המזון שלמה כפי שמברך על הלחם.
והם הם דברי בעל הלכות גדולות (סי' א הל' ברכות פ"ו עמ' סה) ביתר פירוט: והני פיספג וגושקנג (מיני מתיקה) אי לאקראי בעלמא קאכיל להון אי נמי לקינוח סעודה, הוה להו כפת הבאה בכיסנין ומברך עליה בורא מיני מזונות, ואי קבע סעודותיה עלוהי המוציא לחם מן הארץ. הובאו דבריו בספר יראים (סי' כד).
וכ"ד רש"י (מחזור ויטרי סימן עג, שהוא סידור רש"י סימן קכו): אובלירש קנשטילש, היכא דקבע סעודתיה עליהם כגון שאנו עושין בלילי ברית מילה מברכין עליהם המוציא, ולאחריהם ברכת המזון, דכיון דאחשבינהו פיתא לאקבועי עיקר סעודתא עלייהו בעי ברכה כי לחם ממש, כדאמרינן גבי טרוקנין, דרב זוטרא קבע עלייהו סעודת שלש ברכות, ואי לא קבע סעודתיה אלא לתענוג בעלמא אכיל להו מברך עלייהו בורא מיני מזונות, הואיל מחמשת המינין נינהו.
וכ"כ הרשב"א בסוגיין: וא"ל ר"נ עדי כפנא, כלומר אכילה זו אכילת רעב היא וקבע היא וצריך לברך המוציא ואחריו ג' ברכות, דלא אמרו בפת הבאה בכסנין שאינה טעונה לפניה אלא מיני מזונות ולבסוף מעין ג', אלא בשאוכל ממנו מעט כדרך הלועסים ממנה מעט לתענוג ועדון ולמתיקה.
וכך היא לשון המאירי (מב.): שכל אכילה שאינה אלא מדרך שמחה ולא מצד רעב ובקשת שובע אינה קבע. (אולם לגבי קביעות אחרים דעתם שונה, ותתבאר לקמן בדעה ג).
וכ"כ בשבולי הלקט (סדר ברכות סי' קנט) וכובא דארעא הוא גובלא ולישתו רכה ואופין אותו על הכירה אי קבע סעודתו עילויה מברך המוציא ושלש ברכות ואי לא קבע סעודתיה עילויה מברך בורא מיני מזונות. ולחמניות ופת הבאה בכיסנין אי קבע סעודתיה עילויה מברך עליהן המוציא ושלש ברכות ואי לא קבע סעודתיה עילויה מברך עליהן בורא מיני מזונות כדברי ר' ישעיה זצ"ל. ופי' סעודת קבע השיב ר' אביגדור כהן צדק זצ"ל לר' בנימין אחי נר"ו כי קביעות סעודה האמורה בכובא דארעא ולחמניות ופת הבאה בכיסנין הוא סעודת הבקר והערב. לאפוקי אי אכיל להוא לאקראי בעלמא מברך עליהן בורא מיני מזונות. גם אם קבע סעודתו על הפת ולבסוף הביא את אלו לקינוח סעודה מברך עליהן בורא מיני מזונות דהוו להו כמו פירות. עכ"ל. וכן הובא בספר האגור (הלכות סעודה סימן ריז): אם קבע סעודתו עלייהו, פי' רב אביגדור כהן, דוקא סעודת ערב ובוקר ולא סעודת עראי.
וכ"ה באהל מועד (שער הברכות דרך ד נתיב ב): טריתא דארעא מברך עליה במ"מ ואם קבע סעודתו עליו וכו'. פי' שאינו לחם סעוד, אלא [אם] אוכל ממנו לשובע ושלא כדרך אכילת עראי מברך המוציא וג' ברכות.
וכ"כ בדרשות מהר"ח אור זרוע (סימן כג): יש פת שמברכין עליו המוציא ויש פת שאין מברכין עליו המוציא ויש לחם שלפעמים מברכין עליו המוציא ויש לחם שלפעמים אין מברכין עליו המוציא כגון לחם שמתוקן בתבלין ובפילפלין כשהוא אוכלו ברעבון לשם סעודה מברכין תחילה המוציא ואחריו ברכת המזון, ואם אין אוכלו לרעבון אלא למתק פיו מברך לפניו בורא מיני מזונות ולאחריו ברכה מעין ג'.
א"כ פי' בתורת כיסנין הוא - שאוכלו לקינוח סעודה או דרך עראי להשקיט רעבונו עד שישלים סעודתו אחר כך, אבל כשאוכל פת הבאה בכיסנין בתור ארוחת בוקר, ערב או צהרים, ורק ע"ז הוא סומך לשבוע ממנו עד הארוחה הבאה, אפי' הוא דבר מועט שאחרים לא היו קובעים עליו, כיון שזו סעודתו הו"ל בתורת קביעות ומברך המוציא וברכת המזון.
וכ"כ האורחות חיים (ח"א הל' סעודה הכ"ז) בשם הגאונים וז"ל: וכתבו הגאונים ז"ל כי כשאדם קובע סעודתו על כמה מאכלים שעושין מעיסה בין שבלילתה עבה בין רכה אע"פ שאין דרך קביעות בכך מברך המוציא ושלש ברכות אחר שהוא קובע עליהם.
וכ"כ המאירי מב. וגאוני ספרד כתבו שכל שאינו קובע, אף על פי שאחרים קובעים בכך, אינו מברך אלא מיני מזונות ומעין ג'.
כל אלו הפוסקים כתבו כן להדיא דלא אזלינן בתר רוב העולם, אך מצינו לעוד הרבה ראשונים שסתמו וכתבו 'קבע סעודתו' ולא פירשו - כלשון הרמב"ם, ויתרה מזו, השמיטו לגמרי דינא ד'כל שאחרים קובעים'. משמע דבתר דידה אזלינן, ואם הייתה דעתם שהולכים אחר רוב העולם היה להם לפרש. וביניהם הפסיקתא זוטרתא (דברים פרשת עקב דף יג:) הסמ"ג (עשין סימן כז) ספר הבתים (ברכות שער ג' אות ה') הריבב"ן, הריא"ז, הריב"ש (סי' כח) וספר השולחן (הל' סעודה שער ג).
ובענין בטלה דעתו אצל כל אדם, כתב הראשון לציון שם: והגם דקי"ל בכולהו דוכתי דאמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם הכא לא שייך הא מלתא, דחכמים לא אמרו שיברך אלא בקביעות דידיה, ובשיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו. וכן הלכתא ומה גם דהוי מלתא דספק ברכה לבטלה ודלא כפסק מרן ז"ל.
♦
שיטה ג'
היא הדעה הממוצעת שרוב הראשונים סוברים כמותה, שאם הוא עצמו קבע סעודה על כמות מועטת, אפי' אחרים לא קובעים ע"ז, ודאי מברך המוציא, ובזה גם רב נחמן מודה דכיון שאכלו בתורת קביעות לשובע הו"ל כפת, וכדאיתא בדף לח. מר זוטרא קבע סעודתיה עלויה, וברך עלויה המוציא לחם מן הארץ ושלש ברכות. ואין כאן מחלוקת כלל, רק רב נחמן בא לחדש לנו דין: שאם בתחילה אכלו בתורת כיסנין ולא חשב שזו תהיה סעודתו ובירך מזונות, ולאחר מכן אכל ממנו הרבה כמות שאחרים היו קובעים עליה סעודה - כדרב הונא, במקרה כזה חידש רב נחמן שצריך לברך אחריו ברכת המזון, אע"פ שלא אכלם בתורת קביעות.כן כתב הרשב"ץ (בחידושיו לברכות כאן) בשם הראב"ד: ומיהו אם לא קבע עליה מתחלה ובירך בורא מיני מזונות, ולבסוף אכל כדי שאחרים קובעים עליו, מברך בהמ"ז אע"פ שמתחלה לא בירך עליו המוציא. וכן אם אכל אפילו מעט שאין אחרים קובעים עליו והוא קבע עליו מברך המוציא ושלש ברכות כיון שהוא קבע עליו כדאמרינן לעיל (לח.) גבי כובא דארעא כן כתב הראב"ד ז"ל. ועוד כתב שכל מי שמביאין לו יין לשתות עמו או לשרות בו כגון אלו הניבלי"ש שמביאין עמהן יין מבושל מבוסם לשרותן שהוא אכילת קבע וצריך נטילת ידים והמוציא וג' ברכות ולא תזוז מינה עד כאן לשונו.
וכן הביא בשמו בספר המכתם: ועוד כתב הראב"ד ז"ל דפת הבאה בכסנין אי אוכל ממנה שלא בסעודה מברך בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. ואם כדי שאחרים קובעים עליו אע"פ שלא קבע עליו תחלה וברך בורא מיני מזונות בסוף מיהא מברך שלש ברכות, וכן אם הוא קבע עליו אפילו במעט מברך תחלה המוציא ולבסוף שלש ברכות.
ובספר כפתור ופרח (פרק טו), אחר שהביא דברי הראב"ד הנ"ל כתב: היוצא מכלל דבריו ז"ל, שכל זמן שהביא עמו יין אין ראוי לקרותה לעולם סעודה שאינה של קבע, ודומה זה למה שכתבנו פרק כ"ח בשם הר"ם ז"ל (בפיה"מ מעשרות פ"א מ"ז), שאין מנהג שיבשל אדם ויאכל ותקרא זאת האכילה אכילת עראי, ואם כן אין עליו בורא מיני מזונות לחוד אלא שלא קבע לאוכלו עם יין. משמע שכל שכן הוא אם מביאין יין עם פת הבא בכיסנין שנוטל ידיו ומברך המוציא ושלש ברכות.
וכ"כ בספר המאורות: פת הבאה בכיסנין פירוש לאחר אכילה היו רגילין להביא כסנין והם קליות לפי שהם יפים ללב ומביאין עמהן פת שנילושה בתבלין כעין אובליאש. היכא דאכיל ליה בתורת קביעות מברך עליו המוציא ושלש ברכות, והיכא דלא אכיל ליה בתורת קביעות אלא בתורת כסנין מברך בורא מיני מזונות. וכו' וכן בכל דבר שאין דרך לקבוע סעודתו עליו אין מברכין עליו המוציא אלא אם כן קבע. אבל בדבר שדרך בני אדם לקבוע עליו צריך לברך אע"פ שלא הסב לאכול מהם כרצונו.
וכ"ד הרשב"א בחידושיו שם: והא מר הוא דאמר משמיה דשמואל לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא לחם מן הארץ, התם דקבע עליו מעיקרא. ודוקא דקבע עלייהו מעיקרא הא לא קבע מעיקרא מברך בורא מיני מזונות, ואי לא אכיל אלא מעט מברך אחריהן מעין ג' ואם אכל כשיעור שאחרים קובעין עליו סעודה אף על פי שלא בירך בתחלתו המוציא מברך לבסוף ג' ברכות.
והרא"ה, לאחר שכתב בדף לח. גבי כובא דארעא דמברך עליה בורא מיני מזונות ולבסוף מעין שלש, ואי קבע סעודתיה עליה מברך עליה המוציא ושלש ברכות. עכ"ל. בסתמא, כתב בדף מב. אמר רב נחמן עדיין כפין הוא, פי' כיון שלא בירך אחריהם שלש ברכות גלי אדעתיה שלא לקביעות אכילה אכלן דאכתי כפין הוא. הדר אמר רב נחמן כל שאחרים קובעין עליו סעודה צריך לברך, כלומר אף על פי שזה אינו קובע סעודתו עליו ואינו אוכל ממנו לקביעות כל שהוא אוכל מהם כל כך שאחרים בכיוצא בזה קובעין עליו סעודה צריך לברך אחריו שלש ברכות. עכ"ל. משמע דלא בא רב נחמן אלא להוסיף על הדין הידוע, ובאמת כ"ע מודי דאי קבע ודאי יברך המוציא ושלש ברכות.
וכ"כ רבנו אברהם אלשבילי בחידושיו (המיוחסים לריטב"א מוה"ק): כל שאחרים קובעין עליו סעודה, כלומר שאוכל מהן כל כך שאחרים בכיוצא בזה קובעין עליו סעודתן צריך לברך אחריו ג' ברכות אע"ג דמתחילה לא בריך אלא בורא מיני מזונות שהרי מתחילה לא ירד לקביעות שלא היה יודע כמה יאכל מהן. מצינו השתא תחילה בורא מיני מזונות ולבסוף ג' ברכות. דפת הבאה בכסנין תורת דייסא עליו ותורת פת: תורת דייסא עליו כשאין קובע סעודתו עליו, ותורת פת כשהוא קובע סעודתו עליו.
וכ"פ הריטב"א בהלכותיו (הל' ברכות לריטב"א פ"ב הל' יח-כ): פת הבאה בכסנין וכו' כל שקבע סעודתו עליו מברך עליו המוציא ושלש ברכות לכתחילה, ואם לא קבע סעודתו עליהן אפילו בפת הבאה בכסנין מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, ואם בירך עליו המוציא ושלש ברכות יצא. התחיל לאכול מהן שלא לקביעות סעודה מברך עליהם בורא מיני מזונות, ואם אכל ממנו אחרי כן על דרך שאחרים קובעין עליו סעודה מברך שלש ברכות.
והמאירי כתב: ואם אכלה שלא בסעודה אלא בפני עצמה ולא קבע סעודתו עליה מברך בה בורא מיני מזונות ומעין ג'. ואם קבע סעודתו עליה מברך המוציא וג' ברכות ואם לא קבע אלא שאכל בכדי שאחרים קובעים עליו בכך אף בזו לדעתנו מברך המוציא וג' ברכות ואפי' לא היה דעתו לקבוע וברך מיני מזונות ונמלך ואכל הרבה מברך ג' ברכות. עכ"ל. וכתב 'אף בזו לדעתנו' להדגיש שבזה אין כן דעת גאוני ספרד שהביא לאחר מכן (שהובאו לעיל בדעה ב').
וכ"ד האור זרוע (ח"א הל' ברכת המוציא סימן קמט): למדנו מכאן דכל היכא שמביאין לאחר ברהמ"ז פת המתובלת בתבלין כגון מה שקורין בלשון כנען קוקליק"י או מה שקורין בלשון כנען משיתקי"ן, ומתוך שמתובלין הרבה בתבלין ואינם אוכלין ממנו כי אם דבר מועט מברך עליהם לכתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות. אבל היכא שקבע סעודתו עליהם מתחלה מברך עליהם המוציא ולבסוף ברכות המזון כפת גמור כדרב יהודה דהוה עסיק לבריה בי רב יהודה בר חביבא אייתו לקמייהו פת הבאה בכיסנין שמעינהו דבריך המוציא וכו'. התם דקבע עליה והא לא קבע. פי' היכא שמתחלה קבע סעודתו עליהם אז מברך עליהם המוציא. ואפי' היכא שהביאו לו פת כסנין לאחר ברהמ"ז ואכל ממנה אכילה מרובה צריך לברך אחריה ברכת המזון ממש כדאמר רב הונא אכל תליסר ריפתי וכו'.
וכ"ה בנמוקי יוסף: והא דאמרינן הכא דלא בריך לאו למימרא דלא בריך כלל דפשיטא דבירך מעין שלש. אלא לא בריך דקאמרינן לומר שלא ברך ברכתו הראויה דהינו שלש ברכות ממש דכיון שאכל אכילה מרובה כזו קביעות הוא, והינו דתמה עליה רב נחמן וכי עדיין כפין הוא כלומר וכי אכילה מועטת היא זו דלא מקרי קביעות דלחייב לברך עליה ג' ברכות. אלא אמר רב נחמן וכו', וכן אם היה דעתו של רב הונא מתחלה לאכול אכילה מרובה וכל שכן כזו, היה חייב לברך בתחלה המוציא, דתניא ר' מונא אומר משום ר' יהודה פת הבאה בכסנין מברך עליו המוציא.
ובספר הפרדס (שער הדגן) כתב: פת הבאה בכיסנין אם אכל מהן דבר מועט, בתחלה מברך עליו במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. ואם קבע סעודתו עליו בתחלה, מברך המוציא ולבסוף שלש ברכות. ואם התחיל לאכול מזה הפת הבאה בכיסנין מעט ואח"כ אכל בכדי שאחרים קובעים עליו סעודתן אעפ"י שבירך מתחלה במ"מ חייב לברך בהמ"ז לאחריו כיון דאכל הרבה מהן, וכ"כ הרשב"א. עכ"ל. וכן הביא האורחות חיים (ח"א הל' סעודה) בשם הרשב"א. ועיין עוד בשו"ת הרשב"א (ח"ז סי' תקלג. אלא שלא יצא מתחת ידו, שהרי כותב שם בשם הרשב"א).
והשיטה מקובצת כתב: כל שאחרים קובעין עליו סעודה. כלומר שאוכל מהן כל כך שאחרים בכיוצא בזה קובעין עליו סעודתן צריך לברך אחריו שלוש ברכות אף על גב דמתחלה לא בריך אלא בורא מיני מזונות. שהרי מתחלה לא ירד לקביעות שלא היה יודע כמה יאכל מהן. ומצינו השתא תחלה בורא מיני מזונות ולבסוף שלוש ברכות דפת הבאה בכסנין תורת דייסא עליו ותורת פת: תורת דייסא עליו כשאין קובע סעודתו עליו, ותורת פת כשהוא קובע סעודתו עליו.
ואחר כל זאת צריך לדעת דאף מלשון מרן בב"י במה מקומות משמע להדיא כשיטה זו, שהרי בבית יוסף (קעז סעי' ג-ד) כתב בשם הרשב"א: ואילו קבע עליה סעודה או שאכל ממנה כדי שאחרים קובעים עליו סעודה מברך המוציא ושלש ברכות. עכ"ל. ולא העיר עליו כלום. ובסי' קסח (ס"ז) גבי שלשת הדעות מה נקרא פת הבאה בכיסנין כתב: ולענין הלכה וכו' נקטינן כדברי כולם להקל ובין כיסים שממלאים אותם בדבש ושקדים וכו' כולם דין פת הבאה בכיסנין יש להם ואינו מברך עליהם המוציא ושלש ברכות אלא אם כן קבע סעודתו עליו או אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו. עכ"ל. הנה הלשון אינה משתמעת לשני פנים שגם מי שקובע סעודה לעצמו מברך המוציא.
ואולי יש ליישב את הסתירה דס"ל כדעת הראבי"ה, וז"ל הראבי"ה (ח"א ברכות סי' קיז): וגם לגבי רב הונא דאכל תליסר ריפתי צריך לפרש שבסתם היה ולא פירש אני רוצה לקבוע, אבל הך דמייתי בסמוך לה פת הבאה בכיסנין ולחמניות, דמשני דקבע סעודתיה עלייהו, יש לפרש שפיר דאמר קבענא, ומהני מפני שלא שינה, שרוב בני אדם מראים בדיבורם קביעותם בענינים הללו אפי' אם אינו אוכל הרבה כתליסר ריפתי דאכל רב הונא, דקתני הואיל ואחרים קובעים עליהם סעודה אפילו בסתמא מהני למהוי קביעות, ואם שינה בטלה דעתו. ואם אינו ראוי לקביעות לשום אדם [ויתכן שהוא שיעור כביצה כמ"ש ממסכת סוכה הנ"ל] ובדיבורו משנהו לקביעות בטלה דעתו אצל כל אדם, כההוא דלעיל גבי יין, דגרסינן התם אי אמר קבענא מאי ומשני דאי אתי אליהו ויאמר דהוי קביעותא מברכים אחריו ג' ברכות, שזהו ברור שבטלה דעתו אצל כל אדם. ועל דרך זה הולכים כולם. עכ"ל.
כלומר, באמת אם קבע מתחילה מברך המוציא, ואם לא קבע בהדיא אזלינן בתר רוב העולם, אך אם אכל שעור מועט וקובע סעודתו עליו, ואין רוב העולם קובע על שיעור כל כך מועט אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם. ולמד כן מהא דאמרינן בדף לה: גבי יין דמסעד סעיד ואין מברכין עליו שלש ברכות אפי' קבע סעודתו עליו, מפני שאין דרך לקבוע סעודה על יין, והקובע בטלה דעתו אצל כל אדם. כך גם אצלנו. (וע"ע שו"ת ראבי"ה סי' קמט).
לאחר זמן מצאתי שכן מוכח מדברי רבינו ירוחם, תלמידו של הרא"ש (תולדות אדם וחוה נתיב טז חלק ה): פת הבאה בכיסנים אם אוכלו בלא קביעות כלומר בתורת כיסנין מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. ואם אכלו בתורת קביעות מברך עליו המוציא וברכת מזון, כך פשוט. ואם אכל כל כך מעט שאין אחרים קובעים על כך, כתב הרמב"ם שאף על פי שהוא קובע סעודתו אין מברך המוציא דאחר הרוב הולכין ובטלה דעתו אצל כל אדם. והראב"ד כתב שכיון שהוא קובע אפילו במשהו הולכים אחר דעתו ויברך עליו המוציא. ואם מתחלה היה דעתו לאכל מעט ובירך בורא מיני מזונות ואחר כך אכל כשיעור שאחרים קובעים עליו, מברך עליו ברכת המזון אפילו לא בירך בתחלה המוציא.
ויתכן שזו היא באמת דעת מרן, וכך הבין בפשיטות גם בדעת רבנו יונה והרא"ש, שאם האדם עצמו קובע על כמות שמשביעה אותו הוי קביעות, רק שלא יהיה שיעור מועט כל כך שאחרים לא היו קובעים עליו בשום פנים, שאז בטלה דעתו אצל כל אדם. ומאידך אם הוא אינו קובע, מכיון שרוב העולם היה קובע על כמות מרובה כזו הוי קביעות בכל אופן. וכעין ישוב זה כתב בשו"ת חמדה גנוזה (ח"ב סי' כז). ועיין עוד בירחון האוצר גיליון ה מאמר של הרב אריה אידנסון (ובפרט באות ד), ובמאמרו של הרב יחיאל אומן בגיליון לז.
♦
סיכום
דעה א: דעת רבינו יונה, הרא"ש והטור, וכ"פ בשו"ע. שרק אם אכל שיעור שרוב העולם קובעים עליו את סעודתם מברך המוציא וברהמ"ז.דעה ב: דעת בעל הלכות גדולות, הרי"ף, הרמב"ם, רבנו מנוח, רש"י, מחזור ויטרי, רבנו אברהם בן הרמב"ם, ספר יראים, שבלי הלקט, האגור, ארחות חיים בשם הגאונים, המאירי בשם גאוני ספרד. ועוד פוסקים שסתמו דבריהם וביניהם: הפסיקתא זוטרתא, הסמ"ג, ספר הבתים, הריבב"ן, הריא"ז, הריב"ש, ספר השולחן ועוד, שאין שום התחשבות במה שאחרים קובעים, אלא אם הוא עצמו קבע מברך המוציא וברהמ"ז.
דעה ג: דעת הראב"ד, הרשב"ץ, ספר המכתם, ספר המאורות, הכפתור ופרח, הרשב"א, הרא"ה, הר"א אלשיבילי, הריטב"א, הנמוקי יוסף, המאירי, האור זרוע, ספר הפרדס, שיטה מקובצת, ויתכן שגם דעת מרן כן היא. שאם קבע מתחילה ודאי מברך המוציא וברהמ"ז. אך אם בתחילה אכלן על דעת כיסנין ואח"כ נמשך באכילתו ואכל שיעור שרוב העולם היה קובע עליו את סעודתו, מתחייב למפרע לברך ברהמ"ז אע"פ שבירך בתחילה מזונות.
מסקנא: אתה הראת לדעת שרוב רובם של הראשונים, וביניהם שני עמודי ההוראה, בין בדעה ב' בין בדעה ג' כולהו מודי שאם קבע סעודתו בתחילה על פת הבאה בכיסנין והיא סעודתו, מברך המוציא וברהמ"ז בלא שום ספק, ואינו משנה כלל אם אכל שיעור שאחרים קובעים עליו או שאכל שיעור מועט. ולענ"ד אין ספק בדבר שאם מרן הב"י היה רואה שזו דעת הרי"ף והרמב"ם ורוב הראשונים, ודעה א' היא היא דעה יחידאה אחד מעיר ושנים ממשפחה, ודאי היה פוסק כן להלכה. מה גם שדעת מרן אינה ברורה דיו, וכדי ליישב את הסתירה בדבריו י"ל דס"ל כדעה השלישית.
ואע"פ שיש מיעוט ראשונים הסוברים שהולכים אחר קביעות רוב העולם, ולכאורה יש לומר בזה סב"ל, כבר כתב הריב"ש בתשובה (תקה) וז"ל: ומה שטען עוד ואמר דכל שהוא ספק שזה אומר לברך וזה אומר שלא לברך, טוב שלא לברך כדי שלא יעבור משום ברכה שאינה צריכה, גם זו אינה טענה, שכיון שיש טענות וראיות מספיקות להכריע כדברי האומר לברך, אין זה ספק.
ואם האמת כדברינו כל שאכל פת כיסנין כגון: עוגות, עוגיות, קרקרים, בורקסים וכדומה, אם אכלו לקינוח סעודה ולתענוג גרידא, או שאכלו דרך עראי להשקיט רעבונו עד שישלים סעודתו אחר כך, מברך עליו בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש. אבל אם אכלו בתור ארוחת בוקר, ערב או צהרים ורק ע"ז הוא סומך לשבוע ממנו עד הארוחה הבאה, אפי' אכל פחות משלש ביצים, כיון שזו סעודתו הו"ל בתורת קביעות ומברך המוציא וברכת המזון.
♦ ♦ ♦