הקדמה
מקובל להורות לחולי צליאק לברך בורא נפשות על הלחם המיוחד שלהם, העשוי מתירס או קטניות וכדומה[1]. זאת, כדין כל פת קטניות המבואר בשו"ע (סי' רח ס"ח).לענ"ד מסתבר, להלכה ולא למעשה, שחולי צליאק צריכים לברך על הלחם המיוחד שלהם את ברכת המזון ואף לברך "המוציא". זאת, בצירוף שתי הנחות:
א. ההלכה שברכת המזון נאמרת רק באכילת לחם ממיני דגן דווקא איננה "גזירת הכתוב" שמבדילה את מיני הדגן ממינים אחרים, אלא זהו ביטוי למציאות הנוהגת, שרק פת ממיני הדגן מקובלת כלחם המשביע העיקרי. מכיוון שכך, לכאורה היה מקום שמי שרגיל לאכול לחם מסוג אחר ולשבוע דווקא ממנו יברך עליו ברכת המזון, אלא שלעניין זה אנו אומרים "בטלה דעתו אצל כל אדם", ואיננו מייחסים למאכלו המיוחד מעמד של "לחם".
ב. כאשר קיימת קבוצה מסוימת ומובחנת באוכלוסיה, שמסיבות אובייקטיביות זקוקה ללחם אחר - אין לומר עליה "בטלה דעתו אצל כל אדם", שהרי כל אחד היה נוהג כמוהם אילו היה במצבם. לכן הלחם המיוחד של קבוצה זו, אם אכן הוא משמש להם כמשביע עיקרי במקביל לשימושו של לחם הדגן לכלל האוכלוסיה, יקבל גם הוא מעמד של "לחם" לעניין זה (אך לא לעניין הפרשת חלה ואכילת מצה).
אם כן, חולי צליאק, שהם קבוצה מובחנת עם תפריט ייחודי ולא מתוך בחירה אלא כאילוץ בגלל מצבם המיוחד, יברכו בהמ"ז על הלחם המיוחד להם, אם עבורם הוא משמש כמשביע עיקרי. מאמר זה נועד ללבן את שתי ההנחות האמורות.
♦
מחלוקת התנאים על המינים החייבים בברכת המזון
ההנחה הראשונה תלויה בפירוש הסוגיה במסכת ברכות (מד ע"א) הדנה בשאלה על מה מברכים בהמ"ז. במשנה שם מחלוקת משולשת: לדעת רבן גמליאל מברכים בהמ"ז על כל הפירות משבעת המינים. לדעת חכמים מברכים על שבעת המינים "מעין שלוש". ולדעת רבי עקיבא: "אפילו אכל שלק והוא מזונו - מברך אחריו שלוש ברכות". הגמרא מסבירה שהמחלוקת מבוססת על הפסוקים שמהם נלמדת החובה לברך ברכת המזון (דברים ח, ח-י): "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". רבן גמליאל למד מסמיכות הפסוק "וברכת" לשבעת המינים שכל המינים הללו טעונים בהמ"ז. חכמים סוברים שהמילה "ארץ" בתחילת הפסוק השני "הפסיק העניין", ולדעתם "ואכלת ושבעת וברכת" מוסב רק על ה"לחם" שבפסוק השני (רש"י ד"ה ארץ). מקורו של רבי עקיבא אינו מוסבר בגמרא, והמפרשים מסבירים שלדעתו "ושבעת וברכת" אינו מתייחס למין מסוים שהוזכר קודם, אלא כל אכילה משביעה טעונה ברכת המזון (ברטנורא; קרן אורה ברכות ג ע"א).ההלכה נפסקה כדעת חכמים (רמב"ם הל' ברכות פ"ג הל' א-ב; שו"ע סי' רח ס"א).
♦
המקור שה"לחם" הוא ממיני הדגן
בגמרא (ברכות לז ע"א) מבואר ש"לחם" לעניין זה הוא דווקא ממיני דגן, ולא פת מקטניות כגון אורז ודוחן. הדבר דורש הסבר. המושג "לחם" בתנ"ך הוא דו-משמעי: מחד זהו שמו של מין מאפה, כגון בפסוק: "וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד" (ויקרא כו,כו), וכן: "אַף יַשִּׂיק וְאָפָה לָחֶם" (ישעיה מד,טו). וזהו המשביע העיקרי, ככתוב: "וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד" (תהלים קד,טו), וכן: "בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע" (שמות טז,ג), "עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם" (משלי יב,יא), ועוד. מאידך, זהו מושג כללי של פרנסה או אכילה משביעה. כך למשל בבראשית ג,יט: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם", ושם כח,כ: "וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ", ובויקרא כב,יג: "וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל". לפעמים גם הבשר כלול ב"לחם", ככתוב (בראשית לא,נד): "וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל לָחֶם", וכן בבמדבר כח,ב: "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי". אפילו הדבש נקרא "לחם", ככתוב: "וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב... וַיְהִי דְבַשׁ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה... וְאֵין מַשִּׂיג יָדוֹ אֶל פִּיו כִּי יָרֵא הָעָם אֶת הַשְּׁבֻעָה" (שמואל-א יד,כד-כו)[2].בפשט הפסוק "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם" יש מקום להבנות שונות, האם הכוונה ללחם כמושג כללי של פרנסה, או במובן המצומצם (כך פירש רשב"ם). מכל מקום, יש לברר מה המקור ש"לחם" במובנו המצומצם הוא ממיני הדגן בלבד? ועוד: מדוע לפרש את הפסוק כאן במובן מצומצם, ולא כדוגמה לכל מאכל משביע? נראה שהגבלה זו יכולה להישען על אחת מן השתיים: סברה, שהאוכל שמזקיק לברך את ה' על הארץ הטובה הוא אוכל מסוים שמשמש כמשביע העיקרי, ודווקא מיני הדגן הם המשמשים כמשביע עיקרי; או פסוק, דהיינו שיש מקור כלשהו שלפיו למדו לצמצם את הגדרת ה"לחם" האמור כאן.
♦
ביאור בשיטת הרמב"ם: ההגבלה למיני הדגן נובעת מהמציאות הנוהגת
הסברה הראשונה, שהבחירה במיני הדגן נובעת מטבעם ושימושם כמשביע עיקרי, עולה מלשון הרמב"ם (הל' ברכות פ"א הל' א-ב): "מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון, שנאמר: 'ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך', ואינו חייב מן התורה אלא אם כן שבע, שנאמר 'ואכלת ושבעת וברכת', ומדברי סופרים אכל אפילו כזית מברך אחריו... וכן מדברי סופרים לברך אחר כל מה שיאכל וכל מה שישתה, והוא שישתה רביעית והוא שיאכל כזית". הרמב"ם לא מציין "דגן" או "שבעת המינים", אלא "מזון" סתמי. מכאן שהפירוט בהמשך (פ"ג ה"א) של חמשת מיני הדגן החייבים בברכה הוא הגדרה מציאותית ל"מזון", ואין זו הגדרה הלכתית. וכן לשונו בספר המצוות (מ"ע יט): "שציוונו לברכו יתעלה אחר כל אכילה והוא אמרו (ר"פ עקב): ואכלת ושבעת וברכת את ה'". וכן במניין המצוות בתחילת הלכות ברכות: "מצות עשה אחת, והיא לברך את שם הקב"ה אחר אכילה", ובמניין המצוות בתחילת משנה תורה, מצווה יט: "לברך אחר המזון". מכאן שהעדפת מיני הדגן נובעת מהיותם המזון המשביע שעליו מקובל לקבוע סעודה. וכ"כ הכס"מ (ברכות א,ב): "ואיכא למידק שרבינו כתב מ"ע מן התורה לברך אחר אכילת מזון, וכל הדברים בכלל מזון חוץ מן המים ומן המלח... ולכן נ"ל... דאחמשת מיני דגן דוקא קאמר מדנקט ושבעת ואין לך דבר שמשביע אלא ה' מיני דגן". וראה גם מג"א סי' רח סקט"ו בדעת הרמב"ם, שפת אורז שיש בה טעם דגן, אפילו פחות מכזית בכדא"פ, טעונה ברכת המוציא ובהמ"ז, דהיינו שחשיבותו היחסית של האורז כמשביע בצירוף מיעוט הדגן מחשיבה את הדבר כלחם גמור.כמו כן יוצא מדברי בעל המאור (ברכות כט ע"א בדפי הרי"ף), שכתב שברכת המזון פוטרת כל מה שבסעודה מפני ש"כל מה שבא בתוך הסעודה הוא מכלל השביעה דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת". הרי שהשביעה המחייבת איננה מוגבלת למיני הדגן.
על פי שיטה זו, מסתבר שאם מנהג העולם ישתנה והשביעה תהיה ממינים אחרים - תהיה חובה מן התורה לברך עליהם ברכת המזון, ואם ייאפו בתנור - אף יחשבו כ"לחם" לברך עליו "המוציא".
אמנם מנהג העולם כבר השתנה במידה רבה: בעבר הלחם היה עיקרה של כל סעודה, ואכילת בשר צלי בלא לחם מתוארת בגמרא (ערובין כט ע"ב) כהרגל חריג ומיוחד של הפרסים. מכל מקום, גם כיום לרוב בני אדם הלחם הוא המזון המשביע העיקרי. אמנם אוכלים הרבה ארוחות בלעדיו, אבל הלחם הוא עדיין האוכל המשביע ביותר ברשימת המאכלים שמקובל לאכול.
♦
שיטת רבינו יונה: ההגבלה לדגן נלמדת מהכתוב
כמה ראשונים ואחרונים הלכו בדרך השנייה, והביאו ראיה מהכתובים שה"לחם" שבפסוק זה אינו אלא ממיני הדגן. כך כותב רבינו יונה (על הרי"ף ברכות לב ע"א) על פי הקשר הפסוקים והזיקה לשבעת המינים שהוזכרו קודם לכן: "ורבנן סבירא להו 'ארץ אשר לא במסכנות [תאכל בה לחם]' פסק הענין, כלומר: כיון שמצינו שהפסיק בין קרא ד'ארץ חטה ושעורה' ובין קרא ד'ואכלת ושבעת', אינו חוזר לכל מה שאמר בפסוק של ארץ חטה אלא חטה ושעורה, ומתוך כך הזכיר 'ואכלת ושבעת וברכת' גבי 'תאכל בה לחם', ללמדנו שעל הלחם בלבד חייב לברך ברכת שלש". לדעתו ה"לחם" בא לסייג את שבעת המינים שהוזכרו ולהגביל את הברכה לחטה ושעורה בלבד, ונראה שלדעתו זהו גם המקור להגדרה שה"לחם" כאן הוא ממיני הדגן בלבד, כי אורז וכדומה לא הוזכרו בשבעת המינים. לעומת זאת חמשת מיני הדגן נחשבים כהרחבה של חטה ושעורה, כדברי הגמרא במנחות ע ע"א: "כוסמין - מין חטים, שבולת שועל ושיפון - מין שעורים".בצורה ברורה יותר כתב זאת רבי אברהם בן הרמב"ם (שו"ת ר"א בן הרמב"ם סי' פד). הוא דן על מנהג יהודי תימן בימיו לאכול לחם דורה ולברך עליו ברכת המזון, כי היה זה הלחם הרגיל אצלם, והוא שולל את מנהגם מפני ש"הרמז בפסוק זה ("ואכלת ושבעת") אינו אלא לתבואת ארץ ישראל, שהיא שני מיני חטים ושלשה מיני שעורים [כלומר, חמשת מיני הדגן, על פי הגמ' במנחות הנ"ל המסווגת את הכוסמין כמין חטה ואת שבולת השועל והשיפון כמין שעורה], כמו שביארו ז"ל בקבלה, ומסייע לקבלתם הכתוב 'ארץ חטה ושעורה'".
הסמ"ג (עשין כז) הביא ראיה אחרת מהכתובים לדין זה: "מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת לחם... ולחם היא פת הנעשית מחמשת המינין, וכן בחלה שנאמר בה 'והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה' וגמרינן 'לחם' 'לחם' מ"לחם עוני" (מנחות ע ע"ב), דדרשינן בפרק כל שעה (פסחים לה ע"א) שאינו יוצא משום מצה אלא מחמשה מינים הבאים לידי חימוץ, והן: חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון". הסמ"ג מזכיר שחיוב הפרשת חלה אינו אלא במיני דגן, ומביא את הלימוד על כך מגזירה שוה, ומסמיכות הדברים נראה שכוונתו לומר שגם דין ברכת המזון נלמד מגזירה שוה זו של "לחם" (ולא מהקישור ל"חטה ושעורה" כדעת רבנו יונה).
כיוצא בזה כתב הפרי מגדים (יו"ד, סוף הפתיחה לשער התערובות). הוא מחדש שפת הבאה בכסנין שנילושה במי פירות ולא במים, שדינה שאם קבע עליה סעודה מברכים עליה ברכת המזון, הרי זה רק מדרבנן, כי מדאורייתא יש ללמוד גזירה שוה 'לחם' לחלה ולפסח, שדווקא מה שנילוש במים ונאפה בתנור חייב[3]. ועיין גם שו"ת חתם סופר ח"א סי' נ: "דלא בהזנה וקביעת סעודה תליא מילתא ד'בורא מיני מזונות', אלא צריך שיהיה לו חשיבות לחם וחיוב חלה וחימוץ" (וחידש שעל אורז מברכים במ"מ רק מפני שהוא מחמיץ בצירוף לדגן, עי"ש), ועיין גם בעוללות אפרים לר"ז מרגליות, דין טו, שאף הוא דן בגדרי בהמ"ז על פי הדרשה מ"חטה ושעורה". ובקיצור שולחן ערוך (סי' נא ס"ז): "וכיון שבלחם מבואר בתורה 'ואכלת ושבעת וברכת', לכן על הלחם מחמשת מיני דגן שהן חטה ושעורה המפורשין, ומכוסמין ושבולת שועל ושיפון שהם גם כן נכללין בחטה ושעורה, מברכין אחריו ברכת המזון".
על פי שיטה זו, מסתבר שגם אם כל העולם כולו יעבור לצמיתות לצריכת לחם מקטניות הדבר לא ישנה את ההלכה.
♦
ראיות לשיטה הראשונה
לענ"ד יש להביא מספר ראיות לשיטה המוצעת בדעת הרמב"ם, שטעם הדין שברכת המזון נאמרת רק על לחם ממיני הדגן הוא הוא שזהו המזון המשביע העיקרי.א. ראשית יש לבסס את ההערכה המציאותית העומדת ביסוד שיטה זו, שדרך בני אדם לשבוע מלחם דגן בלבד. לשון המשנה (ברכות פ"ו מ"א): "ועל פירות הארץ אומר בורא פרי האדמה, חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ". הרי הגמרא (ברכות לז ע"א הנ"ל) אומרת שאין מברכים המוציא על פת אורז ודוחן, ואם כן למדנו מן המשנה ש"פת אורז ודוחן" לא קרויה בסתמא "פת", לא רק במובן ההלכתי אלא גם במובן הלשוני. בתוספתא בנדרים פ"ד ה"ג ובירושלמי חלה פ"א ה"ב אף נאמר שהנודר מן הפת אסור רק בפת של חמשת המינים, דהיינו שגם בלשון בני אדם, שהיא הקובעת בנדרים, פת אחרת איננה נקראת "פת" בסתמא. אם כן ברור למה מי שהחשיבם כלחם בטלה דעתו אצל כל אדם.
יתכן שזו כוונת הרמב"ם (הל' ברכות פ"ג ה"א) האומר: "חמשה מינין הן: החיטין והשעורין והכוסמין ושבולת שועל ושיפון... והפת הנעשה מאחד מהן היא הנקראת פת בכל מקום בלא לווי". אפשר שאין כוונתו רק לתת הגדרה מילונית לעזרת הלומד מכאן והלאה, אלא גם לבאר את הטעם להלכה הבאה: "האוכל פת חייב לברך לפניה... המוציא לחם מן הארץ, ולאחריה ארבע ברכות", שדין זה נוהג רק במינים אלו מפני שהם ה"פת" הסתמית.
אין כוונתי לומר שקביעת סעודה על פת אורז היא מעשה משונה. מסתבר שחז"ל רצו לייחד לברכת המזון את המאכל המיוחד לשביעה יותר מכולם והוא הפת ממיני דגן, ולכן רק הפת העיקרית טעונה ג' ברכות. פת האורז, שאפשר לשבוע ממנה אבל איננה הפת העיקרית, אין מברכים עליה בהמ"ז. מי שאוכל אותה לשובעו בטלה דעתו, במובן זה שאם הוא מחשיב אותה כפת העיקרית - הרי שדעתו בטלה.
ב. לקביעה ההלכתית שגם מה שאינו דגן עשוי להיות חייב בבהמ"ז מדאורייתא יש ראיה מהסוגיה בברכות לה ע"ב שדנה בשאלה האם שתיית יין משביעה כמו אכילת לחם, ומעלה אפשרות שיברכו עליו ברכת המזון: "אי הכי נבריך עליה שלש ברכות! - לא קבעי אינשי סעודתייהו עלויה. אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: אי קבע עלויה סעודתיה מאי? אמר ליה: לכשיבא אליהו ויאמר אי הויא קביעותא; השתא מיהא בטלה דעתו אצל כל אדם". הגמרא שוללת את ברכת המזון מן היין רק משום שאין זה מקובל לקבוע סעודה עליו, והעושה זאת "בטלה דעתו אצל כל אדם", ולא אמרה את הטעם הפשוט שהיין אינו "לחם" ולכן אינו טעון ברכת המזון.
מכאן למד בקרן אורה (ברכות ג ע"א) שלדעת חכמים ה"לחם" אינו בדווקא, והקובע הוא מה משביע. אלא שלדעת חכמים "ושבעת" מלמד רק על מה שמקובל לקבוע עליו סעודה, וזהו רק הלחם מן הדגן, ואילו לדעת רבי עקיבא הקובע הוא החלטתו האישית של האדם על מה הוא קובע סעודתו כעת[4]. וכן בנחלת דוד (ברכות לה ע"ב): "דסברת הגמרא היא דכל מאי דסעיד הוא נכלל בכלל לחם". ועיין גם בשו"ת בנין עולם (לר' יצחק אייזיק חבר, או"ח סי' ח): "דעיקר ברכת המזון תליא במה שדרך העולם לקבוע סעודה עליו מטעם חשיבות המאכל שאוכלים אותו בתורת לחם לשבוע".
גם החיד"א (מחזיק ברכה סי' רח סק"ה, ועיין גם סי' קפד סק"ג) דן בשאלה זו, מה ההוה-אמינא לברך בהמ"ז על דבר שאינו לחם (והביא כמה תירוצים לשאלה שלא נראו לו), והסיק: "דפשיטא ליה ד'לחם' לאו דוקא, אלא כל דדמי ליה דינו כמוהו" (אם כי משמע מדבריו שכוונתו לדומה לו משבעת המינים דווקא, יין ותמרים, עיין שם).
כמו כן בספר 'בית מנוחה' (לרי"ש אשכנזי, דיני מי ששכח ולא בירך, ליוורנו תרמ"ח עמ' 175 - 176) כתב (כנגד הפרי מגדים הנזכר, שפטר מדאורייתא את הנילוש במי פירות): "דלגבי חיוב בהמ"ז 'ואכלת ושבעת' כתיב, וכל המשביע וקובעין עליו סעודה בכלל לחם הוא", והוכיח זאת מסוגיית היין, "דכיון דסעיד מזון הוא ובכלל 'לחם' דכתיב גבי בהמ"ז הוא... דכיון דכתיב 'ואכלת ושבעת וברכת', כל דבר המשביע - בכלל לחם הוא לברך עליו ג' ברכות דבר תורה". אלא שגם לדעתו נראה שהדבר תלוי במה שמקובל לקבוע עליו סעודה, כמפורש בגמרא שהסתמך עליה[5].
אולם החזון איש (הל' ברכת הפירות סי' לד סק"ב) מפרש את הגמרא אחרת, שסברה שמפני חשיבות היין יש לקבוע לו נוסח מיוחד מדרבנן בלבד, ואין כאן השוואה ללחם (ועיין גם מנחת ברוך, לאבסקי, או"ח סי' ו).
לפי פשטות הגמרא, וההבנה הנ"ל שכל שמקובל לקבוע עליו סעודה חייב בבהמ"ז, יש לדייק גם מלשון הגמרא "השתא מיהא בטלה דעתו" שזהו עניין שתלוי במציאות המשתנה. כלומר, היה מקום לומר שאפילו לשיטה שהבחירה במיני הדגן נבעה מן המציאות - קביעה זו מזמן מתן תורה תקפה לכל דור ודור; אך מהסוגיה משמע אחרת, שההגבלה למיני הדגן עשויה להשתנות על פי המציאות המשתנה[6].
ועיין ברשב"א ברכות מב ע"א, שלמד מסוגיה זו של קביעות על היין להרחיב את ברכת המזון גם על יין כאשר הוא בא בתוך הסעודה. ובשו"ת הרשב"א (ח"א סי' עב) מתבאר שכך הדין בכל מאכל משביע, שאם הוא בא במסגרת של סעודת לחם - נפטר בברכתו, מאחר שכעת הוא נאכל במסגרת סעודת קבע נורמלית, ולא בטלה דעת האוכל. עצם הדין יכול להיות מובן גם בלי החידוש בסוגיית קביעות סעודה על יין, אבל מכך שהרשב"א לומד זאת מסוגיה זו מתבאר שהוא למד ממנה עיקרון כללי, שכל מאכל חשוב שראוי לקביעת סעודה, אם כשלעצמו ואם במסגרת סעודת לחם, ראוי לבהמ"ז אם לא בטלה דעת האוכל.
ג. סוגיה נוספת המלמדת ש"לחם" אינו דגן בדווקא היא הגמרא בברכות מח ע"ב: "אמר רב נחמן: משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן, יהושע תקן להם ברכת הארץ כיון שנכנסו לארץ, דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים". בפשטות המן איננו ממיני הדגן, ולא היה בצורת דגן (שמות טז, לא). כך כתבו ראשונים, שהמן לא היה כשר לקיום המצוות מן הדגן (תוס' במנחות מה ע"ב ד"ה קרבו ורבנו גרשום שם, על המנחות, וריטב"א בקידושין לח ע"א, על אכילת מצה), אם כי קיימת גם דעה שהמן היה תחליף ללחם הפנים[7]. אמנם נאמר בתהלים (עח, כד-כה): "וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ. לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ, צֵידָה שָׁלַח לָהֶם לָשֹׂבַע", אך פשט הדברים שהמן היה תחליף לדגן, שהוא המשביע העיקרי המוכר (כלשון רד"ק: "היה להם לאכול המן במקום הדגן, ויותר טוב ועָרֵב").
פשט הגמרא שמשה תיקן את ברכת הזן על המן עצמו, ואין הכוונה שבשעת ירידתו של המן תיקן משה רבנו ברכה עבור הזמן שייכנסו לארץ. וכך לשון המדרש (במדבר רבה כג,ז ותנחומא מסעי ו): "עד שלא נכנסו לארץ כיצד היו מברכין על המזון? שנו רבותינו: עד שלא נכנסו לא"י היו מברכין ברכה אחת, הזן את הכל, משנכנסו לא"י היו מברכין על הארץ ועל המזון".
ניתן אמנם להבין שתקנת משה רבנו איננה קיום לדין התורה לברך ברכת המזון אלא תקנה מדרבנן. אולם הרשב"א (ברכות שם) כותב: "הא דאמרינן 'משה תקן להם ברכת הזן, יהושע תקן להם ברכת הארץ' וכו', קשיא לי, והא קיימא לן בסמוך דברכות אלו מדאורייתא נינהו! ויש לומר דמטבען [כלומר, נוסחן] הוא שטבעו להן, דאי מדאורייתא אם רצה לאומרה באי זה מטבע שירצה אומרה, ואתו משה ויהושע ודוד ושלמה ותקנו להן מטבע לכל אחת ואחת בזמנה" (וכיוצא בזה במאירי שם). מבואר מדבריו שגם תקנת משה על המן היא רק קביעת הנוסח לברכה המחויבת מדאורייתא, ומכאן שחיוב ברכת המזון הוא על כל לחם שמשמש כמשביע העיקרי ולאו דווקא ממיני הדגן (וכן כתב בדעתו ב'חבצלת השרון' פרשת עקב עמ' תמג). ולשון המהרש"א (חידושי אגדות, שם): "זו ברכת הזן וכו' - דהיינו אכל דבר ששבע ממנו ומיזן, כדאמר לעיל שמשה תקנו אירידת המן, שהיו גם כן שבעים ממנו".
אכן, רבי אברהם בן הרמב"ם בתשובתו הנ"ל נשאל על כך, מדוע בני תימן לא יברכו על לחמם המיוחד כדרך שבני ישראל בירכו על המן, והשיב שתי תשובות: "הראשונה, שאז כל ישראל היו נאספים במקום אחד והמן היה לחם שלהם, ובני תימן אינם כל ישראל ולא רובם, ואין למדים אלא ממאכל רוב ישראל [על כך ראה להלן]. והתשובה השניה, והיא המדויקה, שאין אנו מברכים ברכת המזון מפני שלפי הקבלה משה ע"ה תיקן הזן בשעה שירד המן, אלא מפני שאנו מקיימים המצוה המפורשת בפסוק 'ואכלת ושבעת וברכת'.... והרמז בפסוק זה אינו אלא לתבואת ארץ ישראל שהיא שני מיני חטים ושלשה מיני שעורים". כלומר, לדעתו תקנת משה רבנו הייתה תקנה לשעתה ולא כקיום מצוות ברכת המזון מן התורה. אך ברשב"א הנ"ל משמע שתפס אחרת.
וכדעת הרשב"א מתבאר מרבינו בחיי (שמות טז, יב): "ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלהיכם - שתברכו את שמי על המזון, כענין שכתוב 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך', ומכאן אמרו רז"ל: משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן, ומזה אמרו ברכת המזון דאורייתא".
כך נקטו אחרונים רבים, שהייתה זו ברכת המזון מדאורייתא, כגון הצל"ח (ברכות מח,ב ד"ה ואכלת), נשמת אדם (כך משמע בכלל קנב), החזון איש (כך משמע באו"ח סי' כח סק"ד), והרב שטיינמן זצ"ל (אילת השחר, דברים ח, ג: "התחייבו בבהמ"ז מדאורייתא על אכילת המן... ואע"פ שזה לא היה מחמשת מיני דגן"). לאידך גיסא ראיתי שהרב אלישיב זצ"ל (הערות במס' יומא עו,א) התקשה בעניין זה, כיצד בירכו על המן, ותירץ שכשירד המן תקן משה שיברכו על דגן שקנו מגויים; וזה דוחק גדול לפענ"ד.
ד. קושיה נוספת על השיטה המגבילה את ה"לחם" למה שנאמר בפסוק הסמוך על שבעת המינים היא מהלכות הביכורים. מצוות הביכורים נוהגת רק בשבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל (ביכורים פ"א מ"ג), וביניהם חטה ושעורה. לעומת זאת ברכת המזון נוהגת בחמשת מיני דגן: חטה, שעורה, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון. יש לברר האם כל חמשת מיני הדגן חייבים בביכורים: ייתכן להחשיבם כהרחבה של חטה ושעורה, כדברי הגמרא במנחות ע ע"א הנ"ל: "כוסמין - מין חטים, שבולת שועל ושיפון - מין שעורים". וייתכן שלעניין הביכורים כוונת התורה לחטה ושעורה במובנם המצומצם, כשם שכוסמין ושיבולת שועל ושיפון פסולים לקרבנות הבאים מחיטה ושעורה[8]. אם הצד השני הוא הנכון, יתברר לנו שהגדרת ה"לחם" החייב בברכת המזון איננה משועבדת לגבולות שבעת המינים שבפסוק הקודם אלא יכולה להיות רחבה יותר.
בשאלה זו, האם חמשת מיני הדגן חייבים בביכורים, יש חילוקי דעות במפרשים. הגמרא בפסחים לו ע"א-ע"ב דנה בשאלה מאיזה צמח ניתן להכין את המצות לפסח, ומעלה אפשרות לשלול את החטה והשעורה: "אי מה מרור שאין במינו בכורים - אף מצה שאין במינה בכורים, אוציא חיטין ושעורין שיש במינן ביכורים! תלמוד לומר: מצות מצות - ריבה". הסברה לשלול את החיטה והשעורה מפני שהם כשרים לביכורים תמוהה לכאורה: אם כן מה ישאר כשר למצה? הרי היא צריכה להיות דווקא ממיני הדגן המחמיצים! תוספות שם (ד"ה אוציא) דנים בשאלה זו, ואפשר להבין שכוונתם לתרץ שיישארו שאר מיני הדגן: כוסמין, שבולת שועל ושיפון, שמצד אחד כשרים למצה, ומצד שני אין בהם ביכורים כי אינם משבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל. אלא שיש בדברי התוס' גרסאות ופירושים שונים, האם נשארו בקושיה או תירצו: לדעת המהרש"א התוספות נשארים בקושיה, כי לדעתם כל מיני הדגן כשרים לביכורים; ולדעת הפני יהושע והצל"ח תוספות מתרצים כאמור, שמינים אלו אינם כשרים לביכורים. מראשונים מקבילים שנדפסו בדורות האחרונים (תוס' הרשב"א משאנץ, תוס' הרא"ש, חידושי הר"ן ורבנו דוד) מתברר כדעת המהרש"א, שהם סברו שכל מיני הדגן כשרים לביכורים. אולם לפי דבריהם סברת הגמרא דחוקה ומוקשית, ופשט הגמרא נוח יותר לשיטת הפני יהושע.
ראיה נוספת לשיטה המוציאה את הכוסמין וכו' מחיוב ביכורים היא מן התוספתא בברכות (פ"ד הט"ו, ומקבילה בירושלמי בברכות פ"ו ה"א) שדנה על סדרי הקדימה בסוגי הלחם: "פת שעורין ופת כוסמין - מברך על של שעורין. והלא כוסמין יפין מן השעורין? אלא שהשעורין ממין שבעה, וכוסמין אינן ממין שבעה". מפורש כאן שהכוסמין אינם משבעת המינים, וממילא אין בהם ביכורים! וכך כתב בהגהות מיימוניות (הל' ברכות פ"ח הי"ג אות ש, הובא בבית יוסף סי' ריא ובשו"ע שם סעיף ו), ששאר מיני הדגן אינם משבעת המינים (ולא כדברי הטור או"ח סי' רח). יש שתירצו בדוחק ש"אינן ממין שבעה" היינו שלא הוזכרו בפירוש בתורה (מג"א סי' קסח סק"ו ומשנ"ב סי' ריא סקל"ד ויביע אומר ח"ז או"ח סי' ל), אבל בהקשר של התוספתא הדבר קשה: וכי מטעם זה בלבד נעדיף פת פחות יפה? ועוד, שעדיף היה לומר סברה אחרת להעדפת השעורה, סברה נכונה הלכה למעשה, שהשעורה באה כקרבן (בעומר ובמנחת סוטה) והכוסמין לא, ומצאנו שסברה זו של העדפה למזבח שייכת גם לברכות הנהנין כמבואר בברכות לה ע"א.
יש להוסיף, שהכוסמין ושבולת השועל והשיפון לא ידועים כגידולים ש"השתבחה בהם ארץ ישראל", וספק אם גודלו בארץ בכלל. תנאי האקלים בארץ אינם נוחים לגידולם, וגם המחקר הארכאולוגי לא מצא עדות לשימושם בארץ. ייתכן שהדיון בחז"ל על חיובם בחלה מתייחס רק לדגנים אלה כשהובאו לארץ (וכפשטות לשון הרמב"ם הל' תרומות פ"א הכ"ב, שתבואת חו"ל שבאה לארץ חייבת בחלה מדאורייתא), וחיובם בחדש מתאים לדעה שחדש נוהג בחו"ל[9]. אם כן, גם מבחינת פשט המקרא, אם נפרש באופן מצמצם שה"לחם" שנאמר לעניין ברכת המזון אינו אלא משבחה של ארץ ישראל, קשה להבין מדוע הוכללו מינים אלו.
הרש"ש (פסחים לו ע"ב) הוכיח שכל מיני הדגן חייבים בביכורים מדברי רבן גמליאל (ברכות לז ע"ב) שכל מין דגן, אע"פ שלא עשאו פת, טעון שלוש ברכות. הרי שיטת ר"ג נלמדת מהפסוק על שבעת המינים, ומדוע כל מיני הדגן חייבים? על כרחך אף הם כלולים בפסוק. לענ"ד יש לדחות את ראייתו, שרבן גמליאל לומד גם מ"לחם" וגם משבעת המינים, ואלו שני מחייבים נפרדים. וכך מדוקדק בלשון הגמ' (מד ע"א) בהסברת דעת רבן גמליאל: "מאי טעמא דרבן גמליאל? - דכתיב : ארץ חטה ושעורה וגו', וכתיב: ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם וגו', וכתיב: ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך". הגמ' האריכה להביא את שלושת הפסוקים, על שבעת המינים ועל הלחם ועל הברכה, מפני שדעת ר"ג נובעת מצירוף שלושתם. כמו כן מתבאר מלשון הברייתא שציין הרש"ש: "כל שאינו לא משבעת המינין ולא מין דגן, כגון פת אורז ודוחן - רבן גמליאל אומר: ברכה אחת מעין שלש". הגמ' יכלה לכאורה לומר רק "כל שאינו משבעת המינים", והאריכה להוסיף "ולא מין דגן", הרי שלא כל מיני הדגן כלולים בשבעת המינים[10].
באופן דומה יש לדון על שיטת הראשונים שברכת מעין שלוש על שבעת המינים היא מדאורייתא גם לדעת חכמים החולקים על רבי עקיבא. הרשב"א (ברכות מד ע"א), העומד בשיטה זו, מבאר שיש שני מיני חיוב הנלמדים מהפסוקים: חיוב ברכה גמורה על הלחם בלבד, וחיוב ברכה קצרה על שאר המינים, וזהו "ארץ הפסיק העניין". אם שאר מיני הדגן אינם כלולים בשבעת המינים, מה מקור חיובם מדאורייתא בברכה מעין שלוש, כשלא עשה מהם פת? גם על כך יש להשיב, שאלו שני מיני חיוב הנלמדים זה מזה: הלחם מוכיח על מיני הדגן, ומפני חשיבותם הושוו לחטה ושעורה גם כשלא עשה מהם פת. ואף זו יש לדקדק מהרישא של אותה ברייתא (ברכות לז,א-ב): "כל שהוא משבעת המינים ולא מין דגן הוא, או מין דגן ולא עשאו פת, רבן גמליאל אומר: שלש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת". היה אפשר לומר בקיצור: "כל שהוא משבעת המינים ולא עשאו פת", והאריכות באה להוסיף את מיני הדגן שאינם משבעת המינים.
לסיכום עניין זה: קיימת מחלוקת בראשונים האם כל מיני הדגן חייבים בביכורים. השיטה המצמצמת נתמכת מפשט הגמרא והתוספתא והירושלמי, ומאידך ברי שכל מיני הדגן חייבים בברכת המזון. מכאן יש ללמוד שהגדרת ה"לחם" בברכת המזון רחבה יותר משבעת המינים. מכיוון שכך, זוהי קושיה על שיטת רבנו יונה ור"א בן הרמב"ם, שסייגו את ה"לחם" על פי ה"חטה ושעורה" שהוזכרו[11].
כאמור, הסמ"ג למד שהלחם החייב בבהמ"ז הוא מחמשת מיני דגן מגזירה שוה "לחם" לנושאים אחרים, כגון מצה והפרשת חלה. שיטה זו איננה נסתרת מעניין הביכורים. מכל מקום, שיטה זו היא חידוש, כי לא מצאנו שהוזכרה בדברי חז"ל גזירה שווה כזו לגבי ברכת המזון, ועל כגון זה יש לומר: "אין אדם דן גזירה שווה מעצמו" אלא אם כן קיבלה מרבו (פסחים סו ע"א). גם מצאנו שגדרי ה"לחם" לעניין ברכת המזון אינם זהים במדויק לגדריו במצה ובחלה, כגון כשנילוש במי פירות וקבעו עליו סעודה, וראה דברי הפמ"ג לעיל.
♦
גדרי "בטלה דעתו אצל כל אדם"
לאור המסקנה שיסוד הפטור מבהמ"ז בשאר מינים הוא רק משום שאין דרך לקבוע סעודה עליהם, והעושה כן "בטלה דעתו אצל כל אדם", כדברי הגמ' בברכות לה ע"ב, יש לומר שבחולה צליאק לא בטלה דעתו כאשר שביעתו מלחם אחר שהוא היחיד המתאים לו.המושג "בטלה דעתו אצל כל אדם" מופיע בכמה עניינים כלפי התנהגות חריגה של אנשים. כאשר מדובר על הרגל מוזר שמקובל במקום מסוים, יש בגמרא סתירות לכאורה: לעיתים גם על עיר שלמה אומרים ש"בטלה דעתם" (כגון על הרגלם של תושבי העיר הוצל לשאת משאות על הראש, שהרגל זה אינו מחשיב זאת כ"דרך המלאכה" אפילו לגביהם, שבת צב ע"ב), ומאידך לפעמים אומרים שמנהג של מקום מסוים אינו בטל לדעה הכללית (שם קמד ע"ב). תוספות (שבת צב ע"ב ד"ה ואת"ל) מיישבים את המקורות כך: מנהג מקומי אינו בטל, אם הוא פרי נסיבות מיוחדות לאותו מקום, וגם אנשים אחרים היו נוהגים כמותם אילו היו באותם תנאים; לעומת זאת הרגל של משפחה אחת בלבד, אפילו אם הוא תוצאה של נסיבות המיוחדות לה, "בטלה דעתם". ראשונים אחרים סבורים אחרת, שגם הרגל של משפחה אחת, אם הוא תוצאה של נסיבות המיוחדות לה, נחשב כמנהג מקובל לגביהם ולא "בטלה דעתם"[12].
נדון דידן הוא מצב ביניים: מדובר על מנהג שהוא פרי נסיבות מיוחדות, וכל אדם במצבם היה נוהג כך. מאידך, לא מדובר על מנהג של אזור שלם, וגם לא על יחיד, אלא על יחידים רבים המפוזרים בכל מקום. על כגון זה כתב הט"ז (או"ח סי' תרמ סק"ו): "דכל אניני הדעת שוין בזה, ולגבי דידהו מקרי רבים ואין לומר בטלה דעתן אצל כל אדם". כלומר, אם יש יחידים רבים שנמצאים באותו מצב, וכולם נוהגים באופן זה בגלל מצבם המיוחד - הרי הם כרבים, שאין דעתם בטלה. כיוצא בזה כתב בביאור הלכה (סי' קסח ס"ו) בנושא הקרוב לענייננו, שיעור קביעת סעודה בפת הבאה בכסנין: "נראה ברור דאם הוא זקן או נער, שאכילתן מועט בטבע, חייבין בהמוציא ובהמ"ז אם אכלו שיעור שדרכן תמיד לקבוע על זה, כיון דכל בני מינם מסתפקין בשיעור אכילה כזו"[13].
מסתבר לומר יתירה מזו: הדיון בראשונים על גדרי "בטלה דעתו" עוסק במי שיש לו בחירה בין אפשרויות שונות והוא מעדיף לבחור באחת המנוגדת למקובל בעולם, ועל כך יש לדון האם בחירתו חריגה או סבירה ומקובלת. גם כאשר מדובר על בחירה שתלויה בנסיבות המיוחדות לו, הדוגמאות שבהן דנו הראשונים אינן נסיבות מכריחות לגמרי (כגון סחיטת רימונים על ידי מי שיש לו הרבה רימונים, עיין שבת קמד ע"ב). אך כאשר אין לאדם כל אפשרות אחרת - לא שייך לומר ש"בטלה דעתו". "בטלה דעתו" הוא דבר התלוי בדעת ובבחירה, והחלטתו השונה משל הכלל מגדירה אותו כמוזר ויוצא דופן, אבל מי שאין לו ברירה, ואין כאן "דעת" הבוחרת - אין דעתו בטלה.
ניתן להביא ראיה לכך מהגמרא בערובין ל ע"ב: "דתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: מערבין לחולה ולזקן כדי מזונו, ולרעבתן בסעודה בינונית של כל אדם! - תרגומא אחולה וזקן, אבל רעבתן - בטלה דעתו אצל כל אדם". דעתו של הרעבתן בטלה, אבל דעתם של החולה והזקן אינה בטלה. מדוע? מרש"י (ל ע"א ד"ה והתניא) משמע שהטעם הוא משום שהולכים בעירוב לקולא, וכן במשנה ברורה (סי' תט סקל"א): "והוא משום דבשניהם אזלינן להקל". כלומר, אין הבדל מהותי בין סוגי החריגות של חולה וזקן לעומת רעבתן, אלא שאם נתחשב בדעתו של הרעבתן תצא מזה חומרא, ולכן הלכו חכמים להקל כנגד דעתו וביטלו אותה. אך מלשון רבנו חננאל (ל ע"ב): "רעבתן... משום דבטלה דעתו אצל כל אדם" משמע ש"בטלה" אינו רק קביעה הלכתית אלא נימוק להבחין בינו לבין החולה והזקן. הריטב"א (ל ע"א) מסביר שדעתו של הרעבתן בטלה משום שהוא "משונה" (באופן יחסי למנהג הפרסים שהוזכר שם, עיין שם), ונראה שכוונתו להיבט המספרי, שזהו מיעוט קטן באופן יחסי. אך בתוספות הרי"ד (ל ע"ב ד"ה סומכוס) כתב: "והחולה והזקן כדי מזונו, אבל הרעבתן, שאוכל יותר משאר בני גיליו, בטלה דעתו אצל כל אדם", ומשמע כאמור: לזקן ולחולה יש סיבות אובייקטיביות למאכלם המועט, והם גם קבוצה מובחנת ומוגדרת. לעומת זאת הרעבתן, זהו כנראה עניין שנתון לבחירתו, ועכ"פ אין זו קבוצה בעלת שם ואפיון כל כך מוגדר. ועיין מור וקציעה סי' רי, שנקט שדעת הרעבתן בטלה אפילו לעניין שיעור שביעה בברכת המזון, והוא מתחייב בה בשיעור שביעתו של כל אדם.
כאמור, רבי אברהם בן הרמב"ם (בשו"ת, סי' פד) כתב על לחמם של בני תימן (בתשובתו הראשונה על הקושיה מהמן): "בני תימן אינם כל ישראל ולא רובם, ואין למדים אלא ממאכל רוב ישראל". ברם, ייתכן שר"א בן הרמב"ם סבר שמנהג בני תימן הוא עניין של הרגל גרידא ולא אילוץ עבורם, ולכן סבר שדעתם בטלה אצל כל אדם. כך משתמע מתשובה דומה על פיתם של התימנים בתקופה מאוחרת בהרבה, בשו"ת פעולת צדיק (ח"ג סי' פ, אם כי נראה שלא דן על המוציא ובהמ"ז אלא האם לברך בורא מיני מזונות): "הדבר פשוט דבמין קטניות שקורין דרה לכולי עלמא לא יברך אלא שהכל, אף על פי שרוב עושים ממנו פת - בטלה דעתם אצל רוב בני אדם. ואפילו שיהיה מחוז בכללו עושים ממנו פת - בטלה דעתם אצל רוב הארצות, וכמו שהוכיחו התוספות מהגמ' שבת דף צ"ב ע"ב...". מאחר שהתוספות בשבת שם חילקו במפורש בין מנהג מקום שנובע מסיבות מיוחדות לבין הרגל בעלמא, נראה שבעל פעולת צדיק סובר שמנהג בני תימן הוא עניין של הרגל הניתן לשינוי.
♦
לחמם של חולי הצליאק
מדברינו עד כה עולה שחולי הצליאק צריכים לברך על לחמם המיוחד "המוציא" וברכת המזון, אך זאת בתנאי שעבורם אכן לחם זה הוא המשביע העיקרי, בדומה לשימושו של הלחם הרגיל בתפריטם של כלל הציבור.ניסיתי לברר (בשנת תשע"ה) את היקף השימוש של חולי הצליאק בלחם המיועד להם, האם הוא מקביל לשימושו של הלחם הרגיל בכלל האוכלוסיה. שאלתי כמה וכמה אנשי צליאק שאני מכיר, וגם פניתי לאישים שעומדים בקשר עם קבוצות של אנשי צליאק. קיבלתי דיווחים רבים וסותרים: יש שמשתמשים בו לארוחת בוקר/ערב כמקובל לגבי לחם רגיל, יש שטועמים ממנו מדי פעם כהשלמה (מה שנקרא בלשון העם "לנשנש"), ויש שמושכים את ידיהם כליל ממנו. לאור זאת, לא השתכנעתי שיש עבורם לחם מסוים שהוא לדידם "המשביע העיקרי".
♦
סיכום[14]
על פי דעה מקובלת בין פוסקים בימינו חולי צליאק מברכים על לחם הקטניות שלהם שהכל ובורא נפשות. נראה שדין זה תלוי במחלוקת ראשונים ואחרונים על הטעם לייחודם של מיני הדגן: יש אומרים שדינם המיוחד נלמד מהפסוק, ויש אומרים שזוהי סברה התלויה במציאות, על מה מקובל לקבוע סעודה. השיטה השנייה נראית מבוססת יותר בסוגיות ונראה לענ"ד לקבוע הלכה כמותה. מכל מקום, מדין פת אורז, הפטורה מברכת המזון אע"פ שמן הסתם היו רבים שקבעו עליה סעודה מדי פעם, מתבאר שיש תנאי בחיוב בהמ"ז שהמאכל ייחשב כמשביע העיקרי, ואין זה משונה להתייחס אליו כאל המשביע העיקרי[15].לפי זה, אם המציאות העולמית תשתנה ומזון אחר יהפוך למשביע העיקרי, הוא יתחייב בברכת המזון, ואם יאפה כלחם - יתחייב אף ב"המוציא". לא זו בלבד, אלא קבוצת אוכלוסיה, מקובצת במקום אחד או מפוזרת, שיש לה הכרח שלא לאכול לחם מן הדגן, והיא אוכלת במקומו לחם משביע מקטניות - זהו לחמה, ולא שייך לומר ש"בטלה דעתם אצל כל אדם". לפיכך חולי הצליאק צריכים היו לברך על לחמם "המוציא" וברכת המזון, אילו היה נחשב עבורם כמשביע העיקרי.
בפועל, לפי בדיקה לא מקיפה שערכתי, חולי הצליאק אינם אחידים בהתייחסותם ללחם המיועד להם: יש מהם שעבורם הוא מתפקד כמו הלחם הרגיל אצל כלל האוכלוסיה, ויש כאלה שאוכלים ממנו מעט או בכלל לא. לפיכך, למעשה לענ"ד אין כעת סיבה מספקת לשנות מההוראה המקובלת ולפיה הם מברכים על לחמם "שהכל" ו"בורא נפשות".
אם וכאשר יתקבל באוכלוסיה זו "לחם" מסוים שישמש עבורם באופן מקיף כלחם רגיל, יהיה ראוי לענ"ד לברך עליו כלחם רגיל. מכל מקום, מכיוון שזהו חידוש גדול בהשוואה לפסיקה המקובלת, אין דבריי אלא הצעה לעיונם של תלמידי חכמים, עד שיסכימו עמי פוסקים חשובים.
כאמור, הדברים אינם נוגעים להפרשת חלה ואכילת מצה, שנוהגות רק בחמשת מיני הדגן הראויים להחמיץ. דינים אלו נוהגים בחמשת מיני הדגן בלבד, ואינם תלויים בצורת ההתנהגות בפועל.
♦ ♦ ♦