איתא בברכות (כד.): אמר רב יצחק, טפח באשה ערוה, וכו', אמר רב חסדא, שוק באשה ערוה. ונפסק להלכה בטור (או"ח סי' עה) "טפח מגולה באשה, במקום שדרכה לכסותו, אסור לקרות ק"ש כנגדה אפילו היא אשתו. וכן אם שוקה מגולה, אסור לקרות כנגדה". וכ"ה בשו"ע שם.
♦
ב.
והנה בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ד סי' ט) נשאל בעניין נשים ההולכות בפריצות, כגון שזרועותיהן מגולות, האם מותר לקרות כנגדן או לא. והשיב שבזמנינו שבעווה"ר רבות מגלות זרועותיהן אפשר להקל בזה, ודימה זאת למה שכתב הב"י (שם) בשם הרשב"א בענין שערות היוצאות מחוץ לצמתן, שיש להקל לקרות כנגדם מכיון שרגיל בהם. [והביא שם גם את דברי המהר"ם אלאשקר (סי' לה) בעניין זה.] והוסיף והביא גם מה שכתב הב"י בשם הרא"ש (ברכות סי' לז) דהא ד'טפח באשה ערוה' הוא דוקא בדבר שרגיל להיות מכוסה. וכן פסקו להדיא הטור והשלחן ערוך (הנ"ל). והכי נמי בנידון דידן, מכיון שפסתה המספחת בעונות הרבים לגלות, אע"פ שזהו לא מצד שורת הדין, מכל מקום כיון שעיקר טעם האיסור בזה הוא משום הרהור, כל שכבר נהגו ורגילי בהם לא מטרדי ולא אתו לידי הרהור. עכת"ד. עי"ש.
♦
ג.
ראשית, יש להדגיש ולשים לב שכל דבריו שם אינם לעניין היתר 'גילוי' הזרועות ח"ו, אלא רק לעניין 'לקרות כנגד' גילוי זה, וכפי שנכתב בלשון השאלה שם - בעניין קריאת ההגדה בליל פסח כשיושבות נשים פרוצות בגילוי השיער והזרועות, עי"ש, דעל זה השיב הישכיל עבדי שכאשר רגילים בזה אין הרהור ולא מטריד ולכן מותר לקרות 'כנגד זה'. אבל לעניין יציאה לחוץ – האיסור לגלות מקומות אלו – נשאר במקומו, וכדכתב להדיא "מכיון שפסתה המספחת בעונות הרבים לגלות עם שלא מצד שורת הדין" וכו'. כלומר שעצם גילוי השיער והזרועות אין בו היתר, גם כאשר רגילים, והנידון כאן הוא רק 'לקרות כנגד' אותן נשים.
וטעם החילוק, משום דלעניין ק"ש כנגדה, הנידון הוא על ראיה בעלמא (דאילו הסתכלות בלא"ה אסור), ובזה ס"ל לישכיל עבדי שכבר הורגל העין ולא מביא הרהור, בין בפניה ידיה ורגליה [שעליהם דיבר השלחן ערוך כדכתב בבית יוסף (ד"ה טפח) "וזהו שכתב (הטור) טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו, דמשמע דבמקום שאין דרכה לכסותו, כגון פניה או ידיה, לית לן בה", וכן כתבו הב"ח (ד"ה ומ"ש רבינו טפח), המאמר מרדכי (סק"א), החיי אדם (כלל ד ס"ב), המשנ"ב (סק"ב), ועוד. והמקור הוא ברשב"א ובראשונים בברכות כד.] ובין בשאר הגוף אם רגילים בכך, דזיל בתר טעמא. אבל לצאת כך לבחוץ עדיין אינו מעלה מזור, ואסור, משום דאכתי חיישינן שמא 'יסתכלו', דהרי הסתכלות אסורה גם בדבר שרגילים בזה – אפילו בפניה ידיה ורגליה, וכ"ש בשאר איברים[1]. וע"ע ביאור וטעם נוסף לחילוק הנ"ל, בספרי בגדי קודש (עמ' רפה-רצא). עי"ש[2].
וכן מוכח מדברי הישכיל עבדי שם להדיא (אות ג), שאחרי שהביא את מה שכתב בשו"ת וישב יוסף בורלא (יו"ד סי' א-ג) דלא מהני מנהג בפריעת הראש, כתב דאינו עניין לנידו"ד [שהיקל 'לקרוא' כנגד הפרועות ראש], דאנן לא באנו למצוא היתר להני נשי שפרצו גדר ח"ו, אלא כל עיקר דברינו הם בנוגע לעיקר השאלה 'לקרות כנגדם', דכיון דאין כאן חשש הרהור ולא טרידי בהו, מותר. ע"ש. וכ"כ עוד שם (אות ד) דאף להאוסרים שערן היוצא מחוץ לצמתן (ואפילו משי שחור על פדחתן כדי להתייפות), מ"מ אינו ענין לנידו"ד, דסו"ס כולהו מודו דלענין הרהור אין כאן חשש ומותר לקרות כנגדן. ומעין דוגמא תמצא במרן הב"י (סי' עה) שכתב על הרמב"ם והשמיט קול ושיער משום דמשמע דלשמוע ולהסתכל קאמר, ולא לענין ק"ש. הרי לך דאפילו דהוי ערוה לענין 'להסתכל' יש מקום להתיר לענין 'קריאת שמע'. ע"ש. ועתה אשאל אם אין חשש הרהור ולכן מותר 'לקרוא כנגד' ק"ש, מדוע בכל זאת אסור לצאת כך? אלא על כרחך דמ"מ חיישינן שמא 'יסתכלו', וא"כ מה השתנה השתא דלא ניחוש לכך, הרי איסור הסתכלות תמיד קיים. ועצם מה שמעיקרא נהגו בכך מוכיח שחיישינן שמא יסתכלו וה"נ השתא יש לחוש לכך וכאמור.
וכן מבואר בדבריו בח"ו (סי' נד) לגבי מכנסיים לנשים, דאע"פ שלעניין דת יהודית א"א לחייב להוציאה מאחר שרובן הולכות כן ואינה בוגדת בבעלה (וע' בזה בבגדי קודש עמ' רטז בהערה), מ"מ הוי פריצות ואסור. ע"ש.
וכן מוכרח, שהרי אחת מראיותיו ליסודו הנז' הייתה מדברי הרא"ש (ברכות סי' לז), שכתב דהא ד'טפח באשה ערוה' הוא דוקא בדבר שרגיל להיות מכוסה, וכדכתבו נמי הטור והשלחן ערוך, וכדהביא הישכיל עבדי בתחילת דבריו וכנ"ל, ואם כן, הרי "טפח באשה ערוה" זה נאמר על כל גוף האשה במקומות המכוסים (לאפוקי פניה ידיה ורגליה) [וכדכתבו הרשב"א והראשונים בברכות (כד.), וכ"כ שאר אחרונים וכנ"ל בד"ה וטעם]. וממילא אם נאמר שכוונתו להביא מהם ראיה להתיר גם 'גילוי' במקום שרגילים בו, ייצא שבמקומות שרגילים לגלות גם את הירך או מקומות אחרים נוספים, נהפך הדבר להיתר, שהרי כאמור הרא"ש והטור והשו"ע כתבו דבריהם הנ"ל על "טפח" (שזה כאמור קאי על כל הגוף). וכן לאחר מכן הביא הישכיל עבדי ראיה לדבריו ממה שהביא הבא"ח דעה שמקילה לקרוא כנגד 'הדדים' כאשר היא מניקה, והוסיף הישכיל עבדי שה"ה אם רגילה לגלותו אפילו שלא בזמן היניקה (וראה בדבריו להלן). וכי הוא סבר שגם זה נהפך להיתר לגלות את הדדים כי היא רגילה בזה? אלא בהכרח לומר שהוא קאי רק לענין עצם ק"ש כנגד, דלעניין זה סובר הישכיל עבדי שאה"נ גם שאר הגוף, אם רגילים ללכת בגילויו, מותר לקרות ק"ש כנגדו, מכיון שמדובר רק ב'קריאה נגדו' דהיינו בראיה בעלמא. אבל לצאת לחוץ כך, האיסור נשאר במקומו דהוי פריצות[3].
♦
ד.
כל זה אליבא דהישכיל עבדי עצמו, אבל אחר המחילה הרבה, באמת יש להעיר על דבריו ועל ראיותיו בזה. דלעולם יש לומר דלא רק לענין 'גילוי' לא מהני רגילות וכנ"ל, אלא גם לענין 'ק"ש' לא מהני רגילות כלל זולת ב"פניה ידיה ורגליה" (מיהו לגבי אשתו כאשר רגילה כן תמיד בבית, יש מקום להקל יותר מזה, ואכמ"ל). ומה שהביא מהרא"ש והטוש"ע שכתבו על טפח באשה ערוה – "במקום שדרכה לכסותו", הנה זה ודאי שגם הישכיל עבדי מודה שאין כוונתם בעצמם לתלות את כיסוי כל הגוף (שעליו נאמר טפח באשה ערוה) במנהג, דפשוט שלא עלה על דעתם שבאיזה יום מן הימים בעוד מאות שנים יפרצו כל חלקה טובה. אלא הם עצמם דיברו על פניה ידיה ורגליה, רק הישכיל עבדי למד להרחיב את ההיתר גם לחלקים נוספים במידה שרגילים בהם, כל עוד שזה רק לעניין קריאה כנגד (לא לעניין היתר יציאה לחוץ בגילוי), וסבר דהיינו הך ו'זיל בתר טעמא', וכנז' כל זה בסוף הקטע הקודם. אולם אין זו 'ראיה' לדבריו, אלא 'סברא' שכך הבין בדברי הרא"ש ודעימיה, ואינו מוכרח מצד עצמו. דהא באמת רבים מהאחרונים הבינו והדגישו שכל ההיתר לקרוא כנגדה בזמן שיש 'רגילות' זהו ספציפי אך ורק לעניין 'פניה ידיה ורגליה ושער היוצא חוץ לצמתן' שהוזכר בראשונים (וי"א שגם אם היא מגלה את כל השיער, אע"פ שזה באיסור, מותר לקרות כנגד זה, ועי' בזה בבגדי קודש עמודים רלח-רמג ובעוד דוכתי), אבל שאר איברים גם אם יהיו רגילים בגילויים בעווה"ר, לא מהני בהו רגילות. כן כתב המשנ"ב (סק"ב), ועוד רבים, הובאו בבגדי קודש (עמ' רב-רי, ועמ' רכו-רכח). עי"ש.
♦
ה.
אלא שהרב ישכיל עבדי רצה להביא ראיה לדבריו גם מדברי הבן איש חי. וכדלהלן.
דהנה כתב הבן איש חי (שנה ראשונה בא אות י), וז"ל: אשה שמניקה את בנה ומגלה דדיה, אסור לקרות או לברך כנגדה, אפילו היא אשתו, וכ"ש באשה אחרת. וי"א דכיון דהאשה דרכה לגלות דדיה בזמן היניקה, הרי הדדים נחשבים אותו זמן כמו כפות הידים והפנים, ורק אם אינה מניקה, שדרכה להצניע דדיה, ומקפדת על זה, אז אסור לקרות כנגדה, ויש לסמוך על סברא זו בשעת הדחק. עכ"ל.
והבין הרב ישכיל עבדי הנ"ל שהמחלוקת בין ב' דעות אלו היא האם אזלינן בתר אותה אשה או דאזלינן בתר שאר בנות המקום. הדעה הראשונה סוברת דאזלינן בתר שאר בנות המקום, ומכיון ששאר נשים מכסות דדיהן, אסור לקרוא גם כנגד המניקה המגלה. ואילו הדעה השניה סוברת דאזלינן בתר אותה אשה עצמה, ומכיון שהיא רגילה לגלותו כאשר מניקה את בנה, חשיב כמקומות המגולים, ושרי לקרות כנגדה. והוסיף, דלדעה השניה דשרי זהו לא רק באם היא רגילה לגלות דוקא בזמן שהיא מניקה, אלא גם אם היא רגילה לגלותו אפילו שלא בזמן יניקה, יהיה מותר לקרות כנגדה. ודייק כן מדתלה הבא"ח (בדיעה השניה) ב"מקפדת" לכסות הדדים שלא בזמן שמניקה, שאז אסור, דמשמע שאם היא לא מקפידה לכסות הדדים ומגלה אותם אפילו שלא בשעת יניקה, אע"פ ששאר בנות המקום כן מקפידות, מותר לדעה זו לקרות כנגדה, משום שאחרי שרגיל בזה נחשב ככפות הידים והרגלים [וראה להלן (ד"ה והוסיף) שהתיר משום זה גם לשאר נשים אם הם רגילות לגלות זאת].
וע"פ זה ביאר הישכיל עבדי שם, את מה שכתב הבא"ח שם באות יב, לגבי אורח ההולך במקומות שרגילים לכסות כפות רגליהן, אע"פ שאשתו אינה נוהגת בכך [כי במקומה דרכן של נשים לילך בכפות רגליהם בגלוי], מ"מ הוא צריך להזהר שם בזה לחשוב כפות הרגלים כולם ממקומות המכוסים, כפי מנהג המקום ההוא, ואסור לקרות כנגדן. עכ"ל. וביאר הישכי"ע דסתם כאן הבא"ח כהדעה הראשונה שהביא באות י' הנ"ל לגבי מניקה, דאזלינן בתר בנות המקום, ולא כדעה השניה שתלוי אם היא עצמה מקפדת.
וכן ביאר עפ"ז את מה שכתב הבא"ח שם באות ח', וז"ל: ונשי הערבים, שדרכן לגלות זרועותיהן, אע"פ שדרכם תמיד בכך, לא יקרא כנגדם. עכ"ל. דגם כאן סתם כהדעה הראשונה שהביא באות י' הנ"ל לגבי מניקה, דאזלינן בתר בנות המקום, ולא כדעה השניה שתלוי אם היא עצמה מקפדת.
וע"פ כל זה רצה הרב ישכיל עבדי לומר, שכשם שבדדיה יש חולקים הסוברים דאזלינן בתר האשה עצמה, וכפי שהביא הבא"ח באות י' הנ"ל, כך גם במקרים השניים, דהיינו בכפות רגליה ובזרועותיה שכתב הבא"ח באות יב ובאות ח הנ"ל, ג"כ יסברו דאזלינן בתר דידה ומותר, וכשם שבדדיה כתב הבא"ח שאפשר לסמוך עליהם בשעת הדחק, כך לגבי האנפילאות וזרועותיה אפשר לסמוך עליהם בשעת הדחק, דאזלינן בתר דידה.
והוסיף, דגם הדעה הראשונה שבאות י' לגבי מניקה, הסוברת דאזלינן בתר שאר הנשים, ולא בתר האשה עצמה שמגלה, מ"מ אם באמת גם שאר הנשים מגלות את דדיהן, מותר לקרוא ק"ש כנגד, דכל מה שהחמירו במניקה, אפילו שהיא רגילה לגלות בתקופה זו - זהו משום דלא אזלינן בתר דידה אלא בתר עלמא, אבל אה"נ אם כולן ילכו כך מותר גם לשיטתם. ודייק כן מדכתב הבא"ח באות ח' הנ"ל שנשי הערבים שדרכן לגלות זרועותיהן אע"פ שדרכם תמיד בכך, לא יקרא כנגדם. דמדכתב דבריו דוקא על נשות הערבים משמע שהוא מפני שסו"ס שאר בנות ישראל מכסות, ואזלינן בתר שאר בנות המקום. משא"כ אם גם נשות ישראל ילכו כך בזרועות מגולות בעווה"ר, יהיה מותר לקרוא כנגדה לכו"ע (אף ש'הליכת' הנשים בצורה זו היא שלא כדין וכדכתב להדיא בתחילת דבריו). עכת"ד של הרב ישכיל עבדי, עם תוספת ביאור (ואף שדבריו בקיצור נכתבו, כך כוונתו [בדף יא רע"א]).
והנה מה שכתב להוכיח ממה שכתב הבא"ח באות י' לגבי מניקה, שאם היא עצמה לא מקפידה בכך ומגלה דדיה 'אפילו כשלא מניקה', מותר, העיר על דבריו בשו"ת יבי"א (ח"ד או"ח סי' יד אות ג), שמה שכתב הבא"ח "אם אינה מניקה, שדרכה להצניע דדיה, 'ומקפדת' על זה, אז אסור לקרות כנגדה", אין רצונו לאפוקי שאם 'אינה מקפדת' יהיה מותר אפילו שאינה מניקה, אלא כל כוונתו היא רק תחילת דבריו שכתב להתיר כנגד המניקה גרידא, שהיא מגלה לצורך היניקה של התינוק, לכן לא החמירו בקריאה נגדה ושוויוהו כפניה ידיה ורגליה. אבל אם היא אינה מניקה, שבסתמא כולם מקפידות על זה לכסותו, לא יעזור שהיא תהיה רגילה לגלותו, דזה לא ייהפך ממש לפניה ידיה ורגליה (ורק אם היא צריכה לגלות דדיה מפני הצורך של היניקה היקלו, וכאמור). ואעתיק את לשונו של הרב ביבי"א הנ"ל: גם מה שהביא הרב ישכיל עבדי סמוכין להתיר ד"ז ממ"ש בבן איש חי (פר' בא אות י) וז"ל: אשה שמניקה את בנה ומגלה דדיה אסור לקרות ק"ש ולברך כנגדה אפי' היא אשתו. וי"א שכיון שדרך האשה לגלות דדיה בעת היניקה, הרי דדיה נחשבות אותו זמן כמו כפות ידיה ופניה, ורק אם אינה מניקה שדרכה להצניע דדיה ומקפדת ע"ז אז אסור לקרות כנגדה. ויש לסמוך ע"ז בשעה"ד. עכ"ל. וכ' ע"ז, ומדתלה הדבר בה במקפדת שלא בשעת יניקה, מבואר שאם אינה מקפדת גם בשעה שאינה מניקה הו"ל כמו כפות הידים, ודון מינה לגילוי זרועות בזה"ז שמכיון שאין מקפידות לכסותן הו"ל ככפות ידיה, ע"כ. ובמחכ"ת אין פירושו נכון בד' הבא"ח, אלא כל אשה בשעה שאינה מניקה דרכה להצניע דדיה, וסתם אשה מקפדת על כך, ורק הפרוצות ביותר אינן מקפידות, ולכן אפילו אם אומרת שאינה מקפדת גם בשעה שאינה מניקה, אסור לקרות כנגדה, דבטלה דעתה אצל כל אדם. והו"ל כמ"ש הגאון מליבאוויטש בס' צמח צדק על הש"ס (בפ"ג דברכות סוף אות ד): והאם נאמר שאם ירצו הנשים לנהוג ללכת בימות הקיץ בשוק מגולה, שאין בזה משום שוק באשה ערוה, מפני שנהגו כן, ישתקע הדבר ולא יאמר, דודאי כיון שהוא ערוה לא מהני מנהג בזה, שמנהג כזה הוא אותיות גהנם, וכמ"ש השל"ה. ע"ש. וע"ע בשו"ת צור יעקב ח"ב (סי' א [בהערה]). ע"ש. וכ"ש כאן שאפילו נשים שאינן צנועות מקפידות לכסות דדיהן, זולת הפרוצות ביותר, שבודאי שאסור לקרות ק"ש נגד דדיה המגולות. ומכ"ש שרוב האחרונים פסקו לאסור גם בשעה שמניקה, כמ"ש הח"א והמשנ"ב ועמודי השלחן והכה"ח. וכן העלה להלכה בשו"ת לבושי מרדכי חאו"ח מה"ת (סי' כא). ע"ש. ונשים צנועות גם בשעה שמניקות בניהן מקפידות לכסות דדיהן במטפחת וכיו"ב. ואף הבא"ח שסמך על זה [היינו דוקא] בשעה"ד, מפני הצורך של היניקה לתינוק, אבל הללו שהולכות בזרועות מגולות אינן עושות זאת לצורך כל שהוא, וא"כ אין מקום להקל בזה כלל. עכ"ל.
אמנם דברי מרן זצ"ל לא נתבררו לי כ"כ, דאם הבין שגם לדעה זו של ה'יש אומרים' (שהובא בבא"ח), לא תעזור בדדיה רגילות כלל, כמו שוק שכתב הצמח צדק שהביא, א"כ מדוע כאשר היא מגלה בזמן היניקה כן מותר לדעה זו.
והיה אפש"ל שכוונתו כפי שסיים, דהיקלו מפני הצורך של היניקה לתינוק, אך לכאו' לא משמע מלשונו כן, שהרי לשונו הוא: "ואף הבא"ח שסמך על זה בשעת הדחק מפני הצורך של היניקה לתינוק" וכו', משמע שרק 'הבא"ח' שכתב על דעה זו שיש לסמוך עליה בשעת הדחק, כתב כן דוקא מפני שזה בשעת הדחק - שהגילוי הוא לצורך והכרחי דהיינו מפני היניקה (אבל בעלמא לא, וממילא אין ללמוד כן למקרה שהם מגלות ללא צורך כהנידון של הישכי"ע), אבל ה'יש אומרים' עצמו סבר שאפשר להקל גם ללא השעת הדחק והצורך יניקה של התינוק. וממילא הדרינן לשאלתין דצריך טעם מדוע הקלו כשמגלה בשעת יניקה, הלא כאמור לא מהני מנהג בדדיה, כשם שלא מועיל מנהג בשוקה, כמו שהביא מהצמח צדק.
וצ"ל דאכן ס"ל שגם ל'יש אומרים' גופיה הטעם שהקלו הוא רק בשעת הדחק - מפני הצורך של היניקה, ומה שכתב "ואף הבא"ח שסמך ע"ז בשעת הדחק מפני הצורך של היניקה וכו'", לאו לשון מדוקדק הוא, אלא ה"ק ד"אף היש אומרים שהיקלו במניקה, וסמך עליהם הבא"ח בשעת הדחק", לא הקלו אלא מפני הצורך של היניקה לתינוק, אבל כשמגלות ללא שום צורך לא הקלו, וממילא גם הבא"ח לא יקל בזה אף בשעת הדחק. וא"כ אין להקל בנידון דידן כלל, דלא כהישכיל עבדי שהתיר בשעת הדחק גם את זה.
מיהו עדיין ק"ק, דלשון הבא"ח שכתב "דכיון דהאשה דרכה לגלות דדיה בזמן היניקה, הרי הדדים נחשבים אותו זמן כמו כפות הידים והפנים", משמע שההיתר הוא מכיון שזה נחשב כמקומות המגולים, ולא דמשום הצורך ההכרחי של התינוק הקלו.
ואפשר דמרן זצ"ל הבין שהכל בצירוף כחדא מילתא הוא, דהיינו משום שדרכה בכך בזמן זה, ויש כאן צורך של היניקה, לכן הקלו, ואף שלא הזכיר זאת, כך כוונתו.
אבל מ"מ גם גוף סברא זו צ"ב קצת, דאם בעיקרון גם היש אומרים מודים דלא מהני רגילות בדדיה ועדיין מביא הרהור, א"כ מה מהני שעת הדחק דידה ודהתינוק שצריך לינוק ושצריכה לגלות בגללו, הלא אין אנו דנין עליה אם להתיר לה משהו או לא (שנוכל לומר שבגלל הצורך של היניקה נתיר), אלא אנו דנין כלפי הקורא ק"ש כנגד, ומה לי אם היא רגילה בגלל היניקה או בגלל משהו אחר ה"י.
ואפשר דמרן זצ"ל סובר, דהנה בפניה ידיה ורגליה (ושערות הבתולה) מהני מנהג לכו"ע, אבל בדדיה, אע"פ שגם בזה 'הופחת' ההרהור אם רגילה בכך, מ"מ כיון שזה חמור יותר, אכתי מביא קצת הרהור וא"א להתיר לקרוא כנגד (וכפי שכתב הצמח צדק לגבי שוק). אלא שאם היא רגילה בכך משום צורך (בגלל היניקה) לא החמירו להכביד עליו כל פעם. משא"כ אם היא רגילה בלי שום צורך, לא שייך 'לא להכביד' בגלל גילוי כזה (כעין סברת החזו"א סי' ט"ז סק"ח, שכתב כן אפילו על פניה ידיה ורגליה שהקולא בזה היא רק מפני שלא הכבידו. וראה בזה להלן בפנים אות ו). וע"ז כתב דהרבה אחרונים חלקו על זה, וכתבו שאף אם מגלה לצורך היניקה, אסור לקרוא כנגד, דבזה לא מהני מנהג ורגילות 'כלל'. ושגם לדעה זו (ולבא"ח שסמך עליה בשעת הדחק) היינו כאמור דוקא אם מגלה לצורך היניקה, אבל לא בלי שום צורך, כהנידון דהישכיל עבדי.
או י"ל שהסברא בזה היא שכיון שמניקה וזה דרך העולם והכרחי לגלות מפני ההנקה, ממילא בצירוף מה שרגיל בזה אין הדבר מביא לו הרהור, משא"כ כאשר אינה מניקה ומגלה בלא הכרח, מביא לו הרהור אפילו שרגילים בזה. וכמו שכתב סברא זו בשו"ת לב חנון (ח"א סי' י, עמ' לט). אמנם מלשון היבי"א שכתב "מפני הצורך של היניקה לתינוק", משמע שזו קולא בגלל הצורך לתינוק, ולא מפני שאחרי שזה נעשה בשביל התינוק אין הדבר מביא לו הרהור כ"כ. וצ"ע.
ועכ"פ מבואר מדברי מרן זצ"ל, שהוא הבין שמה שהיקל הבא"ח בשעת הדחק לקרוא כנגד דדיה, היינו דוקא בשעת ההנקה עצמה, שהרי על זה יכון לשונו ביבי"א שכתב "מפני הצורך היניקה לתינוק". אבל לענ"ד יש מקום בראש לפרש את דברי הבא"ח שנתכוין על כל "תקופת" ההנקה. ובפרט שהרי בזמן ההנקה עצמה רוב הדד מכוסה על ידי ראש התינוק, ונמצא שאין בגלוי טפח (והלא איסור ק"ש כנגד הוא דוקא בטפח), ובע"כ דקאי להתיר גם שלא בזמן ההנקה עצמה אלא בתקופת ההנקה אע"פ שהאשה אינה מגלה את דדיה אלא בזמן ההנקה עצמה כמובן. ושו"ר שכן הבין בדברי הבא"ח גם בקונטרס תורת הקטן (חדוק, עמ' יח). ע"ש] - כי סבירא לה לדיעה זו, שמכיון שהרבה פעמים היא רגילה לגלות את דדיה עבור ההנקה, אז גם אם התגלו דדיה שלא בשעת היניקה, אין הדבר מביא לו הרהור, מאחר שרגיל בגילוי זה בתקופה זו. וכדמשמע מלשונו שההיתר הוא מכיון שזה נחשב כמקומות המגולים, ולא דהוא גם משום הצורך ההכרחי של התינוק, וכנ"ל. משא"כ הדעה הראשונה שבבן איש חי סוברת שמכיון שרוב היום היא לא מניקה, אין להחשיב את זה כמקומות המגולים מפני שעות ההנקה, וכמ"ש להדיא הלבושי מרדכי (חאו"ח מה"ת סי' כא), והוכיח כן מהראשונים (בברכות כד.) שכתבו שהחידוש בשוק דהוי ערוה הוא, שאע"פ שפעמים הוא מתגלה בכ"ז הוי ערוה, וא"כ כ"ש דדים דלא מהני מה דפעמים היא מגלה. ע"ש. וכ"כ הכה"ח (סי' עה אות ד). ע"ש.
ואפשר שכך הבין הרב ישכיל עבדי, ומשו"ה דייק את דבריו הנ"ל, שהרי מזה שהותר כל "תקופת" ההנקה - אפילו שלא בזמן היניקה עצמה, מוכח שלא היה כאן איזה קולא עבור צורך היניקה עצמה, כמ"ש מרן זצ"ל, אלא ההיתר הוא מעצם זה שרגילה בזה לפעמים, דלכן זה לא מביא לו הרהור. ולכן נקט שמה שכתב הבא"ח "ומקפדת" הוא בדוקא.
אלא שהרב ישכיל עבדי הבין שהמחלוקת של ב' הדעות היא האם אזלינן בתר דידה, כלומר דאפילו ששאר נשים רגילות לילך מכוסות, מ"מ כיון שהיא עצמה מניקה נחשבים אצלה דדיה כמקומות המגולים, וכך סוברים הי"א שהביא הבא"ח. והדיעה הראשונה סוברת דאזלינן בתר עלמא, דכיון דכולן רגילות לכסות, אז גם אצלה נחשבים דדיה כמקומות המכוסים. וכנז' לעיל. ומשו"ה הוקשה לו מדוע בהלכה ח' כתב "ונשי הערבים, שדרכן לגלות זרועותיהן, אע"פ שדרכם תמיד בכך, לא יקרא כנגדם", הרי אזלינן בתר דידה, כמניקה הנ"ל, וע"ז כתב דבאמת כאן קאי לסברא ראשונה שבמניקה הנ"ל, דהיינו דאזלינן בתר שאר נשים, ולא בתר דידה. וגם בהלכה יב שכתב הבא"ח שאם היא רגילה לגלות רגליה בשונה משאר המקום, אזלינן בתר שאר בנות המקום, דגם כאן קאי לסברא ראשונה, דלא אזלינן בתר דידה. וכנז' כל זה לעיל.
אך לפענ"ד דבריו תמוהים, דאיך יעלה על הדעת לומר דאזלינן לפי האשה עצמה איך שהיא רגילה לגלות, וכי מפני שאשה פלונית רגילה בעצמה לגלות, כבר נעשה כלפי כל אדם 'רגילות' ופנה זיוה פנה הדרה? אתמהה. ובאמת הדבר ברור שלק"מ ממה שכתב הבא"ח לגבי ערביות, כי גם הדעה השניה שבסעיף י' שמקילה במניקה, אינו משום "דאזלינן בתר דידה" (שלכן יהיה קשה מערביות), אלא משום דאזלינן בתר מה שרגילה אשתו לגלות לפניו בבית, וס"ל שגם מה שרגילה לפעמים לגלות בבית, הוי רגילות. וכן מוכח מדברי הבא"ח עצמו בכמה דוכתי[4]. והדעה הראשונה סוברת דלא מהני בכה"ג אא"כ תהיה תמיד רגילה לגלות בביתה, או דס"ל דבכלל אזלינן בתר מה שרגילות לילך בחוץ]. וא"כ אינו שייך כלל לנידון של הערביות, דהתם אפילו שמגלות בין בבית ובין בחוץ לא מהני, משום דבנשים אחרות לא מהני רגילות בזרועות. וכמו שכתב הרהמ"ח בעוי"ח (שם אות א) בשם התפארת שמואל [ורק פניה ידיה ורגליה הותר בהם. וגם זרועותיה בחלק התחתון סובר הרב עוי"ח דמהני מנהג, לענין לקרות ק"ש כנגד (אך לעניין צניעות - לילך בחלק זרוע תחתון מגולה, אין שום ראיה מדבריו להקל בזה, עי' בעטרת קודש עמ' ג-יד)]. משא"כ באשתו שרגיל בה טפי, בזה נחלקו שתי הדעות הנ"ל, די"א דאזלינן בתר מה שרגילה לגלות בביתה בשעת ההנקה (ואה"נ דבזה ה"ה בזרועות [של אשתו] וכד'), וכך סוברים הי"א שהביא הבא"ח. אך הדעה הראשונה סוברת דלא מהני רגילות אפילו באשתו שרגילה לגלות בבית - אם זה רק מידי פעם, כדדיה שזה רק בשעת ההנקה (או שסוברים דלא מהני רגילות דידה כלל, אלא רק בפניה ידיה ורגליה). אבל רגילות של נשים אחרות לא מהני כלל (זולת פניה ידיה ורגליה) וכאמור. [ושוב ראיתי שכעי"ז העיר בספר שערי יוסף (ח"א עמ' קיב) על דברי הישכיל עבדי הנז'. ע"ש].
ומה שכתב הרב ישכיל עבדי לדייק ממה שנקט הבא"ח באות ח' את דבריו לגבי זרועות הערביות, דמשמע שאם גם היהודיות היו מגלות אותו, היה מותר לקרות נגדן [לכו"ע]. לענ"ד אינו מוכרח כלל, כי י"ל בפשיטות דאורחא דמילתא נקט, דעיקר כוונתו היא שאפילו אם יהיו רגילות לגלות את הזרוע, לא מהני, ונקט ערביות כי כן המציאות שהן מגלות. אבל אה"נ, גם אם חלילה אף בנות ישראל יגלו את זרועותיהן, לא מהני. וזה פשוט. וביבי"א (ח"ו או"ח סו"ס יד) הנ"ל כתב לדחות את הראיה ממ"ש הבא"ח בערביות באופן שונה קצת, וז"ל: דבריו תמוהים, שהבא"ח לרבותא נקט הכי, שאפילו נשים ערביות שאינן מצוות על דרכי הצניעות ודרכן בכך אפ"ה אסור לקרות ק"ש כנגדן, וכ"ש נשים יהודיות שנצטוו על הצניעות עפ"ד תוה"ק, וההולכות בגילוי זרועות עוברות על הדין, אע"פ שזה דרכן כסל למו, פשיטא שאסור לקרות ק"ש ולברך כנגדן. עכ"ל.
והנה הרב ישכיל עבדי שם רצה גם לבאר כן גם במשנ"ב (סי' עה סק"י), שכתב דאפילו אם דרך אשה וחברותיה באותו מקום לילך בגילוי ראש בשוק כדרך הפרוצות אסור וכמו לענין שוקה וכו', עי"ש, דלא מיירי אלא באופן שלא כל הנשים שבמקום ההוא רגילות בכך, דכן מדוקדקים דבריו שכתב "אם דרך אשה זו וחברותיה וכו' כדרך הפרוצות", דלשון זה "וחברותיה" מורה ובא דרק היא וחברותיה - הני נשי שכמותה, רגילות בכך. והיינו דסיים "כדרך הפרוצות", ר"ל דנשים אלו יוצאות מכלל הצניעות שבאותו מקום ונוהגות כדרך הפרוצות שבאותו מקום. דהו"א דכיון דאינן מקפידות לא הו"ל ערוה לדידה, קמ"ל דכיון דנשים הצנועות דרכן לכסות הו"ל ערוה ואסור גם באותן המגלות, דומיא מה שכתב הבא"ח בנשי הערבים שדרכם לגלות זרועותיהם וכן באנפילאות כנ"ל. וכך ביאר גם בדברי החיי אדם (כלל ד' סי' א' ס"ב) שכתב "אבל זרועותיה ושוקה, אפילו רגילים בכך כדרך הפרוצות, אסור", שכוונתו ג"כ דוקא אם שאר בנות המקום לא הולכות כן, אבל אם כולן הולכות כן אה"נ שיהיה מותר לקרוא כנגדה. עכ"ד. ע"ש.
ובמחכ"ת א"א לומר כן, שהרי בפניה ידיה ורגליה הצריכו החיי אדם והמשנ"ב שכולן ילכו כן [כמו שכתב המשנ"ב (שם סק"ב): אבל פניה וידיה "כפי המנהג שדרך להיות מגולה באותו מקום". וכן הוא לשון החיי"א הנ"ל], ומינה דבזרועותיה ושוקיה (ושערותיה לדעת המשנ"ב והחזו"א ודעימיה) שכתבו דלא מהני הרגילות, היינו אפילו אם כולן ילכו כן. וזה ברור. ושוב מצאתי שכ"כ הח"ח להדיא בספרו גדר עולם (פרק ח), וז"ל: ואין חילוק בין בתולה לנשואה, ולא הותר לבתולה רק ללכת בפריעת ראש, אבל שאר דברים המכוסים אין נפקא מינה כלל, ואפילו במקום שדרך כל הנשים הבתולות ללכת כך, אפילו הכי אין שום היתר לעשות כמנהג הפרוץ הרע הזה, וכמו שכתבו כל הפוסקים [הלא המה האליה רבה בשם הרוקח, ובספר תפארת שמואל, ובספר חיי אדם]. עכ"ל. הנה מפורש בדבריו שאפילו אם "כל הנשים" מגלות איזה מקום מהמקומות המכוסים, לא מהני. ותו לא מידי.
עוד בענין הנ"ל (תגובה על דברי הרב אפרים כחלון בירחון האוצר)
א.
הנה במאמר הקודם הבאתי את דברי הבא"ח, שכתב שיש מקילים לקרוא כנגד דדי האשה בשעת הנקתה אע"פ שזה גלוי, וביארתי שהוא משום שס"ל לדעה זו דאזלינן בתר מה שרגילה לגלות בביתה, ולכן מכיון שבתקופת ההנקה היא רגילה לגלות את דדיה בביתה, נהיה בעלה רגיל בזה, ולכן מותר לו לקרוא כנגד זה. והחולקים סבירא להו דמכיון שבדרך כלל היא מכסה, גם בתקופת ההנקה, לכן הוי ערוה גם בתקופה זו. אבל כולם מודים שאין מדובר בעניין הנקה 'בפני אחרים'. עי"ש.
וראיתי להרה"ג אפרים כחלון הי"ו בירחון האוצר (גליון צ, עמ' נח והלאה), שכתב לבאר דעה זו המקלה לקרות כנגד הדדים באופן שונה קצת, באופן שמרחיב את ההיתר. והוא מצד מה שכתב שם ש'הנקה' בפני רבים אף שמתגלה מעט מהדדים באותו הזמן - אינו אלא 'דת יהודית' ולא דת משה, ולכן מכיון שרבות בנות לא מקפידות לכסות לגמרי את מקום הדדים בעת ההנקה (וכל שכן בפני בעליהם בהיותם בחצריהם ובטירותם, שגם הנשים הצנועות לא מקפידות בזה ע"פ רוב), משו"ה סבירא להו ליש אומרים שהביא הבא"ח להקל לקרות כנגד הדדים, דבזה מהני רגילות וכאמור. ע"ש.
אולם במחכ"ת זה אינו, דכל מי שיודע את ההלך רוח הסובב בבגדאד באותן ימים, מבין ששם היה נורמות לבוש מחמירות ביותר במרחב הציבורי, וקשה מאד לומר שהיו מגלות את דדיהן בפני רבים (אפילו אם זה 'רק' בשעת הנקה), שהרי אפילו את 'פניהן' היו מכסות ב'חיליי' ואת שאר גופן ב'איזאר' (ראה באריכות במה שכתבתי ב'עטרת קודש' עמ' ג-יד). ועי' לבא"ח בספרו חוקי הנשים (פרק יז) שהתאונן אפילו על מנהג של הנשים בזמנו שכאשר באים לראות איזה דבר ברשות הרבים – הן פותחות את הכיסוי פנים (חיליי) כדי לראות, עי"ש. וכל שכן שלגלות משהו מהדדין בפני גברים זרים, לא עלה על דעתן כלל. ולכן לא שייך לומר שזהו הביאור בקולת הבא"ח, דכאמור לא מסתבר כלל שנהגו להקל בגילוי הדדים בפני רבים וכאמור.
ועוד, שמלשון הבא"ח משמע שלדעה זו יש קולא גם שלא בשעת הנקה עצמה, אלא באופן כללי כל תקופה זו שמניקה את בנה, משום דבכל התקופה הזו הוו דדיה ככפות הידים והרגלים [דס"ל שמכיון שהרבה פעמים היא רגילה לגלות את דדיה עבור ההנקה, אז גם אם התגלה דדיה שלא בשעת היניקה, אין הדבר מביא לו הרהור, מאחר שרגיל בגילוי זה בתקופה הזו, וכמו שכתבתי לעיל במאמר הקודם אות ה ד"ה ועכ"פ, עי"ש ראיה לדבר]. ואם כן – אם איתא דמיירי גם כלפי נשים אחרות שמניקות, זה תמוה ולא יתכן כלל לומר כן שמכיון שאותה פלונית רגילה בעצמה לגלות את הדדים בזמן ההנקה [גם אם היתה המציאות שהיא מניקה מידי פעם אף בחוץ] – כבר נעשה כלפי כל אדם 'רגילות' ופנה זיוה פנה הדרה, אף ששאר כל הנשים מכסים את זה הרמטית.
אלא על כרחך הטעם של דעה זו הוא אך ורק מצד ש'הבעל' רגיל לראות את דדיה בשעה שמניקה 'בבית', וכפי שהתבאר, וא"כ ההיתר הוא דוקא לבעלה ולא לגברים זרים. וגם גוף מה שכתב הרב כחלון הי"ו שדת יהודית יכולה להשתנות, יעויין מה שהארכתי בבגדי קודש מפרק ד והלאה, שזה אינו. עיש"ב מפי ספרים ומפי סופרים. ואעיקרא מה שכתב שהנקה בפני רבים הוא דת יהודית והוכיח לה מהראב"ד בגיטין, עי' מה שדחה לנכון ראיה זו בספר השוק והזרוע בהלכה (פרק טז אות י), אלא שהביא שכן משמע במאירי, עי"ש, ויל"ע, וע"ע בבגדי קודש פרק ז.
ב.
בביאור דברי רש"י בברכות כד.
עוד כתב שם הרב כחלון (באות ו ד"ה ואביטה), לסייע לדעה זו מדברי רש"י בברכות (כד.) שכתב "שוק. באשת איש. ערוה. להסתכל, וכן באשתו לקריאת שמע". עכ"ל. ומדכתב 'באשת איש' משמע שבפנויה לא הוי ערוה. וביאר זאת משום שאולי הפנויות היו רגילות לילך בגילוי שוק, ולכן לא הוי ערוה, כפי שכתב הבא"ח בגילוי הדדים בשעת הנקה. ע"ש.אולם אין הנידון דומה לראיה, דאם אליבא דאמת הפנויות היו הולכות בגילוי שוק, ורק הנשואות היו מכסות אותו, אם כן יש לומר דמשום היא גופא, שמעיקרא הפנויות לא התחייבו בזה דקיל טפי – לכן לא הוי ערוה אצלן, ואיך נביא מזה ראיה שדבר שהוא ערוה גמורה אצל כולן יכול 'להשתנות' כאשר יהיו רגילים בו? דמה העניין זה לזה. ועוד, דמה שכתב רש"י 'באשת איש', אין כוונתו לאפוקי פנויה (כמו שהביא שם מהשדה יצחק), אלא כוונתו 'אשת איש' לאפוקי 'אשתו', וכפי שסיים "באשת איש להסתכל... וכן באשתו לקריאת שמע". וכתב כן משום שבגמ' שם לפני כן שקיל וטרי במימרא ד'טפח באשה ערוה', דאי לאיסתכולי אפילו אצבע קטנה אסור, ומסיק אלא באשתו ולק"ש, עי"ש, ולזה כתב רש"י שהמימרא שהובאה אחר כך "שוק באשה ערוה" מימרא בפני עצמה היא, דהיינו אפילו 'באשת איש' להסתכל, וכן 'באשתו' לק"ש, וכדכתב[5].
♦
ג.
בביאור דברי האגודה
עוד כתב (שם בא"ד) הרב כחלון להביא ראיה לדברי הבא"ח, ממה שכתב האגודה (ברכות כד.) "טפח באשה ערוה שוק באשה ערוה, במקום שדרך לכסות". ומזה למד שהשוק תלוי במנהגי המקומות, ומינה לדדיה בשעת הנקה. ע"ש.אולם הרי גם הטור והשלחן ערוך (או"ח סי' עה) ועוד ראשונים כתבו את אותו לשון "במקום שדרך לכסות" על 'טפח' באשה ערוה, שהוא על כל הגוף (זולת פניה ידיה ורגליה) - אטו לדבריהם כל הגוף תלוי במנהגי המקומות?
אלא הדבר ברור שאין הפירוש של 'במקום' שדרך לכסות, לתלות את הדבר בחילוקי 'מנהגי המקומות', כלומר לאפוקי "שאם יש מקום מגורים דהיינו ארץ או עיר או שכונה שהדרך בה שלא לכסותו יהיה מותר לקרוא ק"ש כנגד", דלא בזה מיירי כלל ולא זאת עלתה על דעתם, אלא הפירוש הוא כמו שכתבו להדיא הב"י (ד"ה טפח)[6] והב"ח (ד"ה ומ"ש רבינו טפח) והמאמר מרדכי (סק"א) לומר 'באיזה מקום וחלק מן הגוף' אסור, דע"ז קאמרי "במקום" כלומר בחלק מהגוף "שדרכה לכסותו" דהיינו שדרכן של בנות ישראל לכסות, לאפוקי המקומות המגולים, כגון פניה ידיה ורגליה וכדומה - דאינהו לא הוו ערוה. אבל בשאר איברים המכוסים, ובכללם שוק, אף אחד לא כתב שהוא תלוי 'במקומות' כלל [וע"ע בבגדי קודש עמ' רכד-רכח, באריכות בנקודה זו].
ומכיון שכך הפירוש של לשון זו ממש, בדברי הטור והשו"ע ושאר ראשונים, בוודאי שכן הוא הפירוש בדברי האגודה, שאין כוונתו לתלות את שוק בחילופי 'מנהגי המקומות', אלא כוונתו שכל הטפח באשה ערוה הוא 'לא בכל מקום בגוף', אלא רק 'במקום שהדרך לכסות', לאפוקי פניה ידיה ורגליה, ותו לא. ואע"פ שכתב גם את טפח וגם את שוק, מ"מ עיקר כוונתו על טפח - להגבילו דוקא לכל שאר הגוף, כולל השוק, לאפוקי פניה ידיה ורגליה וכאמור. וכמו שכתב לנכון כיוצא בזה המו"ל הגר"א בריזל בהערות לאגודה הנד"מ (שם הערה קלג), דכתב בזה"ל: "ודברי רבינו שכתב 'במקום שדרך לכסות', קאי על טפח באשה ערוה, ולא על שוק, כי בשוק לא מהני מנהגא". ע"ש[7].
וראה עוד במבוא כללי לספר האגודה מאת המו"ל הנ"ל (הנדפס בתחילת ספר האגודה על ב"ק וב"מ שבהוצאתו. פ"ה אות ג), שכתב שכן דרכו של רבינו האגודה, לכתוב דבר בסוף וקאי על לפני כן, כמו הדוגמא שם שהביא את דברי אביי ואח"כ את רבא, ולבסוף סיים וכן הלכה, וקאי על דברי אביי. ע"ש.
והכא עדיף טפי טובא מזה, משום דאין הכוונה כאן שמה שכתב האגודה "במקום שדרך לכסות" חוזר 'רק' על טפח שקדם לו ולא על שוק, אלא הכוונה ש'הנפקא מינה' היא רק כלפי מה שכתב מילה לפני זה דהיינו טפח ולא על שוק, אבל עצם הדבר באמת שייך גם לגבי שוק. כלומר, דכפי שהתבאר לעיל בכל הראשונים ובטוש"ע הלשון "במקום שדרך לכסות" הכוונה "במקום בגוף" שהדרך לכסות, וממילא אה"נ בשוק אין זה מוציא משהו [כי כל השוק היה הדרך לכסות], אבל ב'טפח' זה מוציא את פניה ידיה ורגליה [שאותם לא היו רגילים לכסות], אבל עצם המשפט "במקום שדרך לכסות" חוזר גם על שוק - שגם הוא 'מקום בגוף שהדרך לכסות אותו'. וה"ק: "טפח באשה ערוה, שוק באשה ערוה", [פירוש לשני דברים אלו, דערוה הוי:] ב[כל] מקום שדרך לכסותו [אבל פניה ידיה ורגליה, מותר]. ע"כ. והרגיל בלשונות הראשונים עיניו לנוכח יביטו שדבר זה מצוי הוא ושגור בלשונותם, בפרט שהרבה פעמים דרכם להעתיק או לקצר לשון הראשונים הקודמים להם, ולפעמים גורם להטעיות שונות[8]. ואכמ"ל.
ולכן כיון דחזינן בלשונות רבים של הראשונים [וביניהם הטור והש"ע (סי' עה)] שכתבו משפט זה "במקום שדרכה לכסותו" על "טפח באשה ערוה", וכנ"ל, א"כ ברור שזו גם כוונת האגודה, וע"ז קאי. וז"פ. וכאמור הכוונה בזה הוא כמו שפירשו הב"י והב"ח והמאמ"ר הנ"ל, דהיינו שהטפח באשה ערוה הוא 'במקום וחלק מהגוף' (ולא 'במקום מגורים' – ארץ, עיר או שכונה) שהדרך לכסות - לאפוקי 'מקומות אחרים בגוף' שאין הדרך לכסותם, כפניה ידיה ורגליה. וממילא אין מקור ללמוד מכאן על השוק שיהיה תלוי במנהג ה'מקומות'. בפרט, שאם תפרש שלשון זו בדברי האגודה קאי על שוק נמצא ב' לשונות בדברי הראשונים באותו עניין שכל אחד משמעותה שונה, דהיינו שבדברי האגודה כוונתו בתיבת 'במקום' שדרך לכסות למקום 'גיאוגרפי' ולא מקום 'בגוף' (-דרצונו לתלות ערוות השוק במקומות ואיזורים שהדרך לכסות) – ואילו בשאר הראשונים הנ"ל המשמעות שונה, שהרי בדבריהם הם קאי על טפח [שהוא בשאר גופה], ובזה בודאי הלשון 'במקום' שדרך לכסות לא מתפרש לומר שיש חילוקי מקומות בין 'איזורים' בזה, דלא יעלה על הדעת לתלות את כל הגוף במנהגי המקומות. אלא הכוונה שיש חילוקי מקומות 'בגוף' שאת פניה ידיה ורגליה לא היו מכסות ואת שאר הגוף כן היו מכסות. ולכן בודאי שזו גם כוונת האגודה שכתב ג"כ כלשון זו ממש, ללא כל ספק.
ובאמת גם בלא לשונות הראשונים הנ"ל יש להוכיח כן גם מדברי האגודה עצמם. דהנה זה ודאי דדבריו קאי לפחות גם על טפח, דאל"כ לא היה מצטט כלל את 'טפח באשה ערוה' אלא היה מביא רק את 'שוק באשה ערוה' ועל זה היה מסיים "במקום שדרך לכסות". ומדציטט גם את טפח באשה ערוה מוכח שלכל הפחות גם על טפח קאי, דהיינו שעל שניהם סיים "במקום שדרך לכסות". וממילא אם איתא שכוונתו בתיבות 'במקום שדרך לכסות' לתלות את זה בחילופי מנהגי המקומות, ייצא שכל הגוף תלוי במנהגי המקומות, שהרי כאמור קאי נמי על טפח ו'טפח' זהו כל הגוף. אלא על כרחך דכוונתו רק לחלק 'בין מקום למקום בגוף' (כל הגוף, כולל שוק, לאפוקי פניה ידיה ורגליה), ולא לתלות משהו ב'מנהגי המקומות', וכפי שהתבאר. (ומה שכתבו בלשון 'דרך', עי' בבגדי קודש עמ' רכד והלאה באריכות).
והכי נמי מסתברא, דהרי אם נאמר שה"במקום שדרך לכסות" שכתב האגודה קאי על "שוק באשה ערוה", נמצא שכביכול הוק"ל לאגודה דהלא יש מקומות שמגלים את השוק, וכי גם שם השוק הוא ערוה, ועל זה השיב דאה"נ האמור כאן דהשוק הוא ערוה היינו רק "במקום שהדרך לכסותו", אבל במקומות האחרים שרגילים לגלותם – לא הוי ערוה. ונמצא לפי זה שהיו מקומות עוד בזמנו שלא היו מכסות את השוק, וזה ודאי לא שמענו, דהדבר ידוע ומפורסם שעד פרוץ ההשכלה, לא היה כפירצה זו של גילוי השוק, וממילא אין שום סיבה שהאגודה יראה צורך להדגיש שמה שהגמ' אסרה לקרוא ק"ש כנגד השוק הוא רק "במקום שדרך לכסות", וכי יש מקום שאין הדרך לכסות? [ורחוק מאד לומר שכוונתו לאפוקי מקום שאולי 'בעתיד' ישתנה המנהג ויגלוהו, דאין זה במשמע לשונו כלל וכלל, כי הוא לא בא לחדש איזה דבר על העתידות, ומאין לו שבעוד כמה מאות שנים יקלקלו כל חלקה טובה, ויגלו את השוק, אלא רק הוק"ל על המצב הנוכחי כדלהלן][9]. ובע"כ דקאי א"טפח באשה ערוה", ובזה שפיר בא לחדש כלפי המצב הקיים גם בדורו - להגביל את האיסור דוקא על מקומות המכוסים, לאפוקי פניה ידיה ורגליה, שהיו מגולים גם בזמנו ובדורות המתוקנים.
וכיו"ב ממש מצינו ראינו לאגודה גופיה בדיבור הבא, שכתב: "שיער באשה ערוה קול באשה ערוה" – פירש ר"י כל זה איירי להסתכל בה, אבל לענין ק"ש שרי לקרות אם ראש אשה מגולה. עכ"ל. והרי שם בהכרח קאי על תחילת הד"ה, דהיינו על ה'שיער באשה ערוה', שהרי לא שייך 'להסתכל' על ה'קול' באשה ערוה, ועוד שסיים בהדיא "ראש אשה מגולה". וא"כ לא רחוק הוא מלומר שגם כאן מה שכתב האגודה "במקום שדרך לכסות" קאי בעיקר על תחילת הד"ה ולא רק על השוק, ואדרבה כן מסתבר, וכנ"ל. ואף שיתכן ששם באמת כוונתו בדבריו גם לגבי קול, ואף שהזכיר רק שיער, לאו דוקא הוא, דעיקר כוונתו לומר שאין האיסור בשיער וקול שהזכיר – לגבי ק"ש, אלא האיסור הוא רק 'להסתכל' - בשיער, ו'להינות' - בקול, מ"מ סוף סוף הרי נקט שם לשון המתאימה לתחילת דבריו ולא לסוף, דהיינו לשער ולא לקול, אם כן רואים שלפעמים נוקט האגודה לשון שמתייחסת בעיקרה לדבר שקודם לכן ורק הוא הדין ג"כ לקול, וכעי"ז הוא גם בנידוננו – הלשון "במקום שדרך לכסות" מתייחס בעיקרו לדבר שכתב קודם לכן, דה'נפקא מינה' היוצאת מזה היא כלפי תחילת דבריו, דהיינו טפח (לאפוקי פניה ידיה ורגליה), רק באופן כללי זה שייך גם לגבי שוק אלא ששם אין מה לאפוקי וכנ"ל[10].
ובאמת יש להתפלא על הרב כחלון הנ"ל, שהרי גם לדבריו שלמד שהאגודה תלה את השוק במנהגי המקומות [מה שאינו נכון כלל וכנ"ל, אבל גם לדבריו], מהיכ"ת ללמוד כן גם לדדים [וכן מוכח מהגרי"ש אלישיב, ראה להלן אות ה], ואם תאמר דאדרבה מנלן לחלק ביניהם, כמו שבשוק הוי ערוה ואפ"ה תלוי במנהגי המקומות הכי נמי נימא הכא בדדים, זה אינו, דאם כן יוצא שהדדים תלויים במנהגי המקומות ואם יהיו רגילים לגלות את הדדים – שפיר דמי ח"ו, שהרי לדבריו דדים ושוק הם שווים, וכמו שבשוק האגודה תלה את כיסויו "במקום שדרך לכסות", הכי נמי בדדים. וזה ודאי לא ניתן להיאמר. אמנם הרב כחלון הרגיש בזה אחר כך (באות יב), וכתב שזהו דוקא לק"ש, ולא לעניין צניעות. אולם הרי האגודה כתב "במקום שדרך לכסות", ולהבנה שהוא התכוין לתלות במנהגי המקומות, יוצא שבפועל יש מקומות שהדרך לכסות ויש "שאין הדרך לכסות", ולזה כותב דהתם לא הוי ערוה ושפיר דמי, וא"כ ה"ה בדדים מותר לילך בגילויים אם רגילים כן באותו מקום... והרב כחלון עצמו כתב אחר כך שאם דדיה גלויות שלא בשעת הנקה הוי ערוה ולא מהני ביה מנהג וכל ההיתר הוא רק בשעת ההנקה עצמו, עי"ש. ואינו מובן, דממה נפשך, אם מדמה דדים לשוק (לפי הבנתו שהאגודה תלה את שוק במנהג), א"כ גם בגילוי הדדים שלא בשעת הנקה יועיל מנהג - כמו שבשוק מדובר גם שלא בנסיבה מסויימת כ'הנקה' (דלא שייך בשוק) או משהו דומה. ואם נודה שאין לדמות את הדדים לשוק, שוב מנלן לומר שבשעת הנקה שפיר דמי, דמהיכא תיתי. ושמא כוונת הרב כחלון שמזה שהאגודה תלה את השוק במנהג [לפי הבנתו בדבריו] ממילא מוכח דהשוק לא הוי אלא דת יהודית ומשום הכי תלוי במנהגי המקומות, וממילא הכי נמי נימא בדדים בשעת הנקה, דהוא נמי לא הוי אלא דת יהודית כפי שהביא לעיל – שיהיה גם כן תלוי במנהג. אבל אם כן צ"ב מדוע הוצרך הרב כחלון לכתוב שהמדובר כאן הוא רק לענין ק"ש ולא לענין צניעות, הרי לדבריו דת יהודית תלויה במנהגי המקומות, כפי שהבין באגודה וכנ"ל. ויש לי עוד להאריך בזה (עי' במה שכתבתי בעטרת קודש עמ' עא, וצרף לכאן), אך זהו רק לפלפולא בעלמא אליבא דהכותב, כי אליבא דאמת - האגודה כלל לא תלה דבר שהוא ערוה במנהגי המקומות, וכוונתו ברורה כפי שהתבאר לעיל היטב. ותו לא מידי.
♦
ד.
בעניין הדברי חמודות
הביא באות ז את הדברי חמודות, שכתב דאע"פ שזרועותיה אינו בכלל 'ידיה' שכתב הרשב"א שתלוי במנהגי המקומות, מ"מ גם הוא תלוי במנהגי המקומות. ובאות י הביא מה שהגרע"י כתב (טה"ב ח"ב עמ' קסד [ובנד"מ עמ' קעא], יבי"א ח"ו או"ח סי' יד אות ג, וכן ביו"ד שם סי' יד אות א, וכ"כ הלבושה של תורה ח"א עמ' תמה, ועוד) שהדברי חמודות קאי רק על זרוע תחתון, ולכן כתב דתלוי במנהגי המקומות, משא"כ זרוע עליון לא תלוי במנהגי המקומות. וכתב על זה: "אמנם ממה שהקשו הפוסקים על הדברי חמודות וכנזכר לעיל (אות ח) משמע שהבינו בדבריו שהתיר גם מקום הזרועות למעלה".ובמחכ"ת אינו מובן מאי קאמר, דבפשטות יש לומר שפיר דהאליה רבה שהקשה על הדברי חמודות מהרוקח כפי שהביא שם באות ח, סבר נמי שהדברי חמודות קאי על הזרוע התחתון, וכדהבין הגר"ע, ואפילו הכי מקשה דמהרוקח משמע שהזרוע חשיב כשאר בשרה דלא תלי במנהג. אלא שהגר"ע כותב שכדי שלא יקשה על הדברי חמודות אפשר להליץ ולומר שהרוקח מיירי רק על הזרוע העליון ולכן לא מהני מנהג, והדברי חמודות קאי על הזרוע התחתון. אבל בין לאליה רבה ובין להגר"ע - הדברי חמודות מיירי בחלק תחתון של הזרוע, ולכן תלה במנהג, ורק נחלקו האם הרוקח - שממנו הוכיח האליה רבה דלא תליא במנהגא - מיירי נמי אפילו על הזרוע תחתון, או רק על הזרוע העליון וכמבואר. וע"ע בבגדי קודש (עמ' שמה-שמח) שהארכתי בביאור הדברי חמודות הנז'.
♦
ה.
בעניין השיטה לר"ן והגרי"ש אלישיב
הביא (באות ט) את הגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות ח"א (סי' יג) שסייע לדברי חמודות הנ"ל מדברי המיוחס לר"ן בשבת (ס. ד"ה ותיהוי) שכתב: והילכך הני נשי דידן דאזלי בזרועות מגולות אסור ליתן אצעדות בזרועותיהן לצאת לרשות הרבים, דהא איכא למיחש דילמא שלפא ומחויא לחברתה, דהא לא מיגניא בגילוי זרועה כיון דאורחא בהכין. עכ"ל. וכתב הרב כחלון על זה: ומעתה גם יש בזה עוד סעד וסמך לדברי רבינו הבן איש חי הנזכר, שאשה הרגילה להניק לכל הפחות בעת ההנקה נחשבים הדדים כמקום שרגילות לגלות, וכשאין לו הרהורי עבירה מותר לקרוא כנגדם דברים שבקדושה. עכ"ד. [ולהלן אתייחס אם הר"ן מיירי על הזרוע עליון או תחתון.]אולם גם זה צ"ב על אותו דרך כפי שהערתי כיוצא בזה לעיל סוף אות ג על ראייתו מהאגודה, דהא גם להבנתו שלמד שהמיוחס לר"ן תלה את ה'זרוע' במנהגי המקומות, מהיכ"ת ללמוד כן גם ל'דדים' [וכן מוכח מהגרי"ש אלישיב גופיה שם, דעי"ש שלמד מהמיוחס לר"ן הזה לחלק התחתון שברגל רק במידה והוא 'לא השוק', אבל אם הוא השוק (וכפי שהתבאר והוכח ב'בגדי קודש' פרק א באריכות) אין לדמות את הזרוע שבמיוחס לר"ן, לשוק דחמיר טפי, עי"ש היטב, והובא בבגדי קודש (עמ' שמ), עי"ש מה שכתבתי, ומינה לדדים דג"כ אין לדמותם לזרוע שבמיוחס לר"ן, דאינהו חמירי טפי]. בפרט שאם כן יוצא שהדדים תלויים במנהגי המקומות, ואם יהיו רגילים לגלות את הדדים – שפיר דמי ח"ו, שהרי לדבריו דדים וזרוע הם שווים, וכמו שבזרוע המיוחס לר"ן תלה את כיסויו במנהגי המקומות, הכי נמי בדדים. וזה ודאי לא ניתן להיאמר. אמנם הרב כחלון הרגיש בזה אחר כך (אות יב), וכתב שזהו דוקא לק"ש, ולא לעניין צניעות, אולם הרי המיוחס לר"ן כתב "דאזלי בזרועות מגולות", ולהבנה שהוא התכוין לתלות במנהגי המקומות, יוצא שבפועל יש מקומות שהדרך לכסות ויש "שמגלות", וא"כ ה"ה בדדים מותר לילך בגילויים אם רגילים כן באותו מקום... ושמא כוונת הרב כחלון שמזה שהמיוחס לר"ן תלה את הזרוע במנהג [לפי הבנתו בדבריו] ממילא מוכח דהזרוע שהוא דת יהודית תלוי במנהגי המקומות, וממילא הכי נמי נימא בדדים בשעת הנקה, דהוא נמי לא הוי אלא דת יהודית כפי שהביא לעיל – שיהיה גם כן תלוי במנהג. אבל אם כן אכתי צ"ב מדוע הוצרך הרב כחלון לכתוב שהמדובר כאן הוא רק לענין ק"ש ולא לענין צניעות, הרי לדבריו דת יהודית תלויה במנהגי המקומות, כפי שהבין במיוחס לר"ן וכנ"ל. ויש לי עוד להאריך בזה (עי' במה שכתבתי בעטרת קודש עמ' עא, וצרף לכאן), אך זהו רק לפלפולא בעלמא אליבא דהכותב, כי אליבא דאמת – אין ראיה מהמיוחס לר"ן שדת יהודית תלויה במנהגי המקומות, ראה להלן במה שציינתי.
♦
ו.
עוד בענין המיוחס לר"ן הנ"ל
באות ט (ד"ה אתה) כתב, וז"ל: ודע שאת דברי הר"ן אי אפשר לפרש כמ"ש ביביע אומר לפרש את הדברי חמודות דאיירי בזרוע התחתונה שמהמרפק לכף היד, דהר"ן להדיא כתב וז"ל, הני נשי דידן דאזלי בזרועות מגולות אסור ליתן אצעדות בזרועותיהן. ע"כ. והאצעדה, היא מעל המרפק כמ"ש הכתוב "ואצעדה אשר על זרועו" (שמואל ב, א, י) ופירש רש"י וטוטפתא דעל דרעיה. ע"כ. ומקום הטוטפות הוא התפילין בזרוע שמעל המרפק. וכן מבואר בתוספות הרא"ש בשבת (דף סג ע"ב) דלהכי מדמי תפילין לאצעדה משום דאצעדה היא על זרועותיו. ע"כ.אולם זה אינו, דכבר מצינו ראשונים דמבואר בדבריהם שהאצעדה היתה על הזרוע התחתון, כגון הרי"ד (שבת סג:): אצעדה וכו' מחזקת בתי ידיה שלא יפלו על הידים. עכ"ל. דהיינו שבתי ידיה היו ארוכים מאד ורחבים, ומצמצמתן ע"י האצעדה שלא יפלו על כפות ידיה. וכן משמעות עוד ראשונים ואחרונים (עי' בספר השוק והזרוע בהלכה סי' יא אות ה ד"ה וז"ל, ואכמ"ל). וא"כ על כרחך שהבינו שאין הכרח מהתרגום לפשוטו של מקרא, אלא דלפי הדרש שאצעדה זו 'תפילין' ממילא ה'זרוע' האמור שם הוא זרוע דתפילין דהיינו העליון, שהוא שם פרטי של הזרוע, אבל לפי הפשט דאצעדה כמשמעה, זרוע הוא זרוע דאצעדה דהיינו התחתון. ועוד, דהרד"ק בספר השרשים (שרש טטף) פירש דכוונת התרגום לתכשיט ולא לתפילין, וכ"כ בפירוש ר' אברהם בן שלמה (שמואל שם), וא"כ אין לזה שייכות למקום תפילין כלל. ואע"פ שמהתורא"ש (שבת סג:) ומהרשב"ץ (בזוהר הרקיע אות יח) מבואר שהם הבינו שהאצעדה מונח בזרוע העליון, מ"מ אין שום הכרח שהר"ן הנ"ל יסבור כמותם ולא כהראשונים הנ"ל. וזה ברור.
וע"ע מה שהארכתי בדברי המיוחס להר"ן הנ"ל ב'עטרת קודש' עמ' קעה-קעז (וכ"ה בבגדי קודש עמ' שמ-שמה, אלא שבעטרת קודש הוספתי מעט נופך). ואכמ"ל. וכן בדברי החזו"א בנידון דאצעדה, ובדברי רש"י בשבת בעניין זה, ראה בספר השוק והזרוע בהלכה (סי' יא אות ה והלאה, ובסי' כד) באורך. עי"ש.
♦
ז.
בענין דברי הכלה רבתי
באות י הביא את המסכת כלה רבתי (פרק ב ה"ט), דאמרינן התם, אמר ר' יוחנן נהירנא כד הוו מטללין טליא וטליתא כבר שית עשרה כבר שב עשרה ערמין בשוקא, ולא חיישינן לחטאה. ע"כ. וכתבו הגרי"ח זוננפלד והגרח"ק שאין הכוונה ב'ערמין' ערומים לגמרי, אלא שלא דקדקו לילך בצניעות. [ויש להוסיף שכן כתב כבר בפירוש 'לחם שערים' (תרע"ב, על כלה רבתי שם). ע"ש.] וכתב על זה: ומ"מ בודאי שאותם המקומות שהדרך כיום ללכת בצניעות היו מגולין דאל"כ מאי רבותא קמ"ל? והגם שאין ללמוד מזה לדרכי הצניעות, דשאני דורות ראשונים שהיו צדיקים שהיה יצרם מסור בידם (עיין בע"ז דף ה ע"ב, ובאברבנאל בראשית פרק כה פסוק כד), מ"מ יש ללמוד מזה לענין אמירת דברים שבקדושה, דמסתברא מילתא, שלא היו מתלבשים בכל פעם שהיו רוצים לומר דבר שקדושה, או לדבר בדברי תורה, וחזינן שבכל מקום שרגילים ללכת בגילוי הגוף גם המקומות המוצנעים נחשבים כמקומות הגלוים לענין אמירת דברים שבקדושה כשאין חשש הרהור בזה, וכגון באשה המינקת וכמ"ש הבא"ח בשם יש אומרים. עכ"ל.אולם יש להעיר, דהרי זו גופא כוונת המדרש לומר - שקיימת ירידת הדורות והדורות הולכין ומתקלקלין, ואף שכאשר ריו"ח היה קטן אז לא הייתה תאוה לנער ונערה כשהם קצת מגולין, מ"מ כעת [כאשר היה גדול יותר] נתקלקלו הדורות והיצה"ר שולט יותר [- ואם בדורו כן, כל שכן בדורנו]. וגם יתכן שאין כוונתו ש'כולם' הלכו כן, אלא כוונתו שזוכר שהיה מציאות כזו שהיו הולכים נער ונערה קצת מגולים ולא היו חוטאים, משא"כ אחר כך גבר יצר התאוה, ולא הולכין כן 'כלל'. וכן השלמת חיים (סי' עב, ויש דפוסים שהוא בסימן עט) שהביא, ג"כ כתב שחלילה ללמוד מכלה רבתי הנ"ל היתר. וזה ברור. [ומעניין שבגמ' דידן (ב"ב צא: ועי"ש במהרש"א בח"א) לא כתוב אלא שהיו מטיילין בשוק ולא היו חוטאין, ולא מוזכר כלל שהיו 'ערמין'. וצ"ע.]
ומעתה מה שכתב הרב כחלון שיש ללמוד מהכלה רבתי הנ"ל לענין אמירת דברים שבקדושה, וכו', במחכ"ת זה אינו, דאין ההיתר שם מפני ש'רגילים' בגילוי, אלא משום ש'בעצם' זה לא היה מביא להם הרהור, דמאותו טעם שהיו בזמנם פחות מקפידים לילך בצניעות יתירה - בדיוק בגלל זה גם היה היתר לקרוא כנגד זה. משא"כ בזמנינו שמבואר במדרש שם שלא שייכת הקולא הזאת וכאמור [וכמו שכתב גם הרב כחלון שם גופיה, וכנ"ל], ממילא גם אין את הקולא של ק"ש כנגדיא. וזה פשוט.[11]
ח.
בעניין דעת הלבוש
הביא שם בהערה ה' מהגרע"י ביביע אומר חלק ו (חאו"ח סי' יג בסופו), שהביא את הלבוש דאע"פ שאין לברך שהשמחה במעונו במקום שיש גם נשים עם האנשים, כדכתב הספר חסידים, מ"מ האידנא דאנו רגילין בנשים, אין נזהרין בזה, עי"ש, ומזה למד הרב כחלון ל"שאר מקומות המכוסים כאשר רגילים לגלותן". אולם לא קרב זה אל זה, דרב המרחק בין הנידון של הלבוש, שהוא לעניין מחיצה בסעודה שיש בה נשים [אפילו צנועות לגמרי], לנידון של גילוי דדים (אף אם זה 'רק' בשעת הנקה). וכבר כתב הגרע"י גופיה ביבי"א חלק א (או"ח סי' ו אות יא) שאין כל הנידונים שווים, וא"א להביא מהלבוש הנז' ראיה לנידונו שם, עי"ש, וה"ה לנידוננו. וגם ביבי"א חלק ו שם לא הביא אלא עבור "קצת סמך" כלשונו, אבל מודה דאינו מקור להיתר גמור, והיינו אפילו לעניין נידון ק"ש, כל שכן בנידון של צניעות דחמיר טפי (כיעויין בבגדי קודש פרק ו אות ט. ע"ש). זאת ועוד, דאעיקרא יש הרבה מאד מה לדון בדברי הלבוש, כיעויין בספר גן נעול (לוי, צניעות ח"א עמודים י-יא), ובספר תורת המחיצה (עמודים קנז-קפט), ובספר בל"ג (פרק מג), ובגליון אליבא דהלכתא (גליון נז סוף עמ' קפג וריש עמ' קפד), עש"ב. ואכמ"ל.♦
ט.
בעניין האגרות משה
הביא (באות י) את מה שכתב בשו"ת אגרות משה (או"ח חלק א סימן מג), שאף שמן הראוי להחמיר מלקרות כנגד שיער נשים נשואות דברים שבקדושה, אין למחות מלקרות כנגדן. אבל אם נראה בשרן במקום שצריך להיות מכוסה אף שהולכות מגולות מצד פריצות יש לאסור מלקרות ק"ש ואמירת ד"ת כנגדן. עכ"ד. ובספר פתיחת האגרות (סימן מג) הביא מ"ש בספר עם מרדכי ברכות (סימן טז אות ה) להעיר ע"ז דלפי מש"כ האג"מ בעצמו בתשובה (אבה"ע ח"א סימן סט) דבכה"ג שכל הנשים יוצאות בפריצות אין עליהן איסור של דת יהודית א"כ לכאורה לא מסתבר להחמיר לענין ק"ש כנגדה. ע"ש. ודון מיניה ואוקי באתרין. עכת"ד.אולם לענ"ד נראה דמזה גופא שלכאורה האג"מ סותר את עצמו, וכפי שהעיר, מוכח דגם לדבריו אין זה שווה בכל דבר. שהרי בזרועות כתב בח"א (מאו"ח סי' מב-מג) הנ"ל, שאפילו שהרבה נשים הולכות בזרועות מגולות, לא מהני, וצריך לעשות מחיצה כדי שלא יתראו הזרועות. ע"ש. אלמא גם זרועות מגולות, שאינו אלא מדת יהודית כמבואר בכתובות (עב:), אפ"ה מודה דלא מהני שינוי. וע"ע באג"מ ח"ט (סי' יז ד"ה והנה). וע"ע במה שכתב האג"מ באה"ע סי' נז, ובמה שהעיר על דבריו באמרי יעקב על החכמת אדם (עמ' סג). ע"ש. ועכ"פ אין לנו אלא דברי הראשונים דלא מהני שינוי בדת יהודית, וככל שאר האחרונים, וכפי שהארכתי בבגדי קודש פרק ה, וכן בפרק ד והלאה. עי"ש.
♦
י.
בעניין מעשה דרבה בר בר חנה
בעניין מעשה דרבה בר בר חנה (כתובות עה.) שראה ערביא שהפשילה את דדיה להניק את בנה על כתפה, הקשה הרב כחלון (באות ד), היאך הסתכל על אותה ערביה ועל דדיה, וכתב שלפי דברי הבא"ח הנ"ל, דכיון דהאשה דרכה לגלות דדיה בזמן היניקה, הרי הדדים נחשבים אותו זמן כמו כפות הידים והפנים - ניחא, וכו'. עי"ש. אולם אין זה הכרח מצד עצמו כדי להביא מזה ראיה לבא"ח (לפי הבנה זו), וכפי שהביא שם הרב כחלון גופיה בשם כמה אחרונים - דאפשר לומר בפשטות דלא נתכוין כלל לראות אלא קרן זווית היה, כההיא דע"ז (כ.). [ובאמת שגם לתירוצו של הרב כחלון ע"פ הבא"ח מוכרח לומר שרק ראה ולא הסתכל, דהא גם אם הוו כ'כפות הידים והרגלים' כדכתב הבא"ח – עדיין 'להסתכל' ודאי אסור, וע"כ שרק ראה. מיהו לא מוכרח לומר דהוי 'קרן זווית' אלא העיקר שיהיה בראיה בעלמא כשאר מקומות המגולים, אבל מ"מ חזינן דאיך שלא יהיה צריך להעמיד את המעשה באוקימתא מסויימת - או ראיה או קרן זוית, וממילא א"א להביא ממעשה זה 'ראיה' לבא"ח (לפי הבנת הרב כחלון) מכח אוקימתא אחת כאשר אינה מוכרחת. ודוק מעט.] בפרט דגם אם נודה שבשעת הנקה באופן נורמלי חשיב דרגילים בזה, שמא במעשה הנ"ל חמיר טפי, דהתם הוו הדדים בגודל מופרז, וחמיר טפי, ואפ"ה ראה. ועל כרחך דהקולא בזה היתה מצד דהוי ראיה בעלמא בקרן זוית, ולא בהיתר מצד עצמו. ועוד דיש לומר לאידך גיסא דאדרבה בגודל זה הוי כבר מום כדאיתא התם, ואם כן קיל טפי, וא"א להביא משם ראיה להנקה בדדים נאים ללא מום גדול כזה.ועוד, דגם את"ל שבזמן ובמקום הבא"ח היו רגילים להניק בפני רבים ברשות הרבים [מה שלא מסתבר כלל, עי' לעיל] מ"מ בזמן חז"ל ודאי שלא היה כן, כדאמרינן בגיטין (פט.) שהמניקה בשוק תצא בלא כתובה [לכה"פ כאשר התרה בה, עי' בראשונים שם]. ואם כן על כרחך דההיא דרבה בר בר חנה לא היה מצד 'רגילות', וכדכתב הבא"ח, דכאמור ודאי לא הייתה רגילות כזו לפחות בזמן חז"ל, ואדרבה הוי דומיא דמה שכתב הבא"ח (שנה ראשונה בא אות ח) לגבי גילוי הזרועות של הערביות, דלא מהני הרגילות שלהן בזה. ונמצא דליכא מהכא שום ראיה לדברי הבא"ח לפי הבנתו.
יא.
בעניין בדיקת סימני גדלות
בענין מה שרצה להביא קצת סמך לדברי הבא"ח, ממה שמצינו בכמה ראשונים שכתבו שבודקין סימני גדלות בדדין אם הן מוטין וכו' בלא גנות, עי"ש בדבריו באותיות כג והלאה.הנה ראשית, אין לזה כל קשר ושום שייכות לדברי הבן איש חי, שהרי שם לא מדובר ב'מינקת' או ב'רגילה לגלות את דדיה', כך שפשוט שההיתר שם הוא כלל לא מצד מה שכתב הבא"ח שיש בזה 'רגילות' בתקופה זו, ולא קרב זה אל זה. וגם לא מדובר בהיתר בהסתכלות בדדים דוקא 'בגלל שזה הדדים והם יותר קלים משאר הגוף', אלא דוקא מפני שה'מציאות' היא - ששם נמצאים הסימני בגרות, ואין שום מקום ללמוד משם שהדדים יותר קלים משאר 'טפח באשה ערוה'. [ולכל היותר תוכל ללמוד שהדדים יותר קלים מ'מקום הערוה', ממה שראינו ששם נבדקת רק ע"י נשים משא"כ בדדים, אבל זה כבר פשוט מצד עצמו שהדדים קילי מהערוה עצמה ואי"צ ללומדו מכאן. וגם אין לו קשר לנידוננו, דהא כל הגוף יש בו דרגות זה למעלה מזה, ואם נבוא להקל בדבר שהוא 'פחות חמור' מאיבר אחר - לא יישאר אלא בית הערוה עצמו שהוא הכי חמור מכולם.] וזה ברור.
שנית, הנה זה לשון ספר התרומה (חליצה, סי' קלג): ואם בודקין בדדין אי שוכבין או מוטין, זה הדבר יכול האיש לבדוק בלא גנות. עכ"ל. וכוונתו ברורה שאדרבה כדי לבדוק בדדין 'אי שוכבין אי מוטין' – אין צורך לראות את הדדין עצמן, אלא גם מבעד לבגדיה ניתן לראות, וממילא ליכא גנות כולי האי כמו בבדיקת השערות או בבדיקת הפיטמה אם השחירה. ומה שכתב (באות לח) על זה ד"יד הדוחה נטויה לומר דמכל הני רבוותא דפליגי ע"ד ספר התרומה משמע שהבינו שבדיקת הנשים היא בדיקה ממש בדדיה, ולא דרך הבגדים", אינו מובן, דאדרבה מי שחלק סבר שהבדיקה נעשית דוקא על ידי אביה וכד' (כפי שהביא שם מרבי שמואל בר חפני) או משום שזה הותר מכללו לצורך להתלמד (כמו שהביא שם מרב יהודה בספר השנים), עי"ש, וא"כ לדבריהם ראיה מעיקרא ליתא.
ועי"ש שהוסיף הרב כחלון והביא מהרשב"א בתשובה (ח"ה סימן ע) שכתב דשתי שערות שאמרו, במקום ערוה הן. ולפיכך, הוצרכו לתת סימנים מלמעלה, מפני שהשערות אינם (כצ"ל) נבדקות בכל עת, לפי שהם במקום צנוע, ואינו נבדק אלא על ידי נשים בקיאות וחכמות. עכ"ד. ומזה דייק שדוקא בדיקת השערות אינן נבדקות אלא על פי נשים, אך בדיקת הסימן העליון, דלא נחשב מקום צנוע כל כך, הותר לבדוק ע"פ אנשים. והוסיף דמזה נראה שבכל סימני העליון הותר לבדוק לאנשים, והיינו גם מה שאמרו במשנה בנדה (דף מז ע"א) כמה סימנים שצריך לראות את הדד עצמו כגון משישחיר הפיטומות. עכ"ד.
אולם אינו מוכרח, די"ל דעיקר כוונתו שבדיקת השערות שלמטה צריך "נשים בקיאות וחכמות" כלשונו, ולכן אינו מצוי כל כך, משא"כ בדיקת הדדין, אבל לעולם תרוויהו נשים הן.
ועוד, דגם אי מיירי בבדיקה בדדים מגולים – הרי ודאי הרשב"א לא סובר שמותר להסתכל על דדיה באופן כללי, וע"כ שההיתר הוא מצומצם ומוגבל הכא, לצורך לימוד וכדו' (כעין דברי הרב יהודה הנ"ל), וא"כ מהיכ"ת ללומדו לשאר נושאים.
ויש לי עוד להאריך בזה, אך כבוד ה' הסתר דבר בדברים שאין בהם נפק"מ כל כך בדורינו, ועכ"פ כאמור - אין בזה נפק"מ לנידון הבא"ח, מאחר שאיך שלא תסביר את ההיתר בבדיקת סימני גדלות - לא מדובר שם לא במינקת ולא ברגילה לגלות דדיה, ולא בקולא מיוחדת בדדים, וכנ"ל, ותו ולא מידי.
♦
יב.
לענין מעשה
בהא נחיתנא ובהא סליקנא, דמה שהשיא הרב כחלון את כוונת דברי הבא"ח בקולא של קריאה כנגד דדים מגולים בשעת הנקה - גם כלפי נשים דעלמא, בטעמא דגם בהם מהני רגילות בדדיה לפחות בשעת הנקה, והוסיף להביא כמה אסמכתאות לדבר זה אפילו בשאר הגוף, במחכ"ת כל זה אינו נכון כלל, והמושגים של צניעות בזמן ובמקום הבא"ח היו אחרים לגמרי ממה שאנחנו מכירים בזמנינו, ולא מסתבר כלל שזאת עלתה על דעתו, וכפי שהתבאר לעיל היטב. וכל ההיתר לפי דעה זו הוא רק כנגד דדי אשתו, שבה שפיר שייך לומר שהיא רגילה אצלו, ותו לא (וגם החולקים לא חלקו אלא מפני שגם לפני בעלה לא תמיד היא מגלה את זה אלא רק בשעת ההנקה, וכדכתב הכה"ח סי' עה סק"ד). וגם את"ל דזהו גם כנגד אשה אחרת שהזדמנה לפניו כאשר היא מניקה את בנה (שזה דבר זר בפני עצמו - שיזדמן למאן דהוא 'אשה זרה שהיא מניקה' בדיוק כשהוא קורא ק"ש או מתפלל בביתו, ומה לה להניק את בנה בבית של איש זר), מ"מ היינו דוקא בדדיה בשעת הנקה, שהוא מעשה דדרך העולם, לא בשאר חלקים בגופה שמגולים בלא שום סיבה אם לא ליופי, דבזה פשיטא דלא מהני אף אם יהיו רגילים לגלותם, וכדכתב הבא"ח גופיה בעוי"ח בשם התפארת שמואל וכנ"ל. וכל הראיות שהביא עמו הרב כחלון הי"ו, נדחה קרו לה, במחילה מכבודו, וכפי שהתבאר לעיל היטב.ובחתונות של רחוקים שלפני הרב המקדש עומדות מכל צדדיו נשים חסרות לבוש, יראה לעצום עיניו או לסובב פניו לצד אחר, ואז יברך, וכמו שכתב היבי"א (ח"ג או"ח סי' ז). עש"ב (וע"ע בח"ו או"ח סי' יד). ומה שכתב הרב כחלון (באות יד) שלפעמים המברכים לא יודעים את ברכות החופה בעל פה, וכן פעמים גם א"א לצדד הפנים מחמת הלחץ זה הדוחק של ריבוי האנשים שנמצאים שם. ע"כ. הנה אדרבה כאשר לא יודעים את הברכות בעל פה, א"כ הם קוראים אותן מתוך הספר, וממילא הוי כצידוד פנים. ועוד, שיכול להסתכל בסידור את נוסח הברכה, ואז לאומרה בעצימת עיניים. [מיהו אם מאיזה סיבה כל זה לא מתאפשר, אפשר דהוי שעת הדחק גדולה, וישמור עיניו כמה שיוכל טפי, ויברך, דדמי למה שכתב המרדכי (ברכות כד.) בכיוצא בזה ד'עת לעשות לה' הפרו תורתך', עי"ש, וכמו שכתב ביבי"א הנ"ל בסוף דבריו, ואין למדין אפשר משאי אפשר כאשר ליכא דרכא אחרינא].
♦ ♦ ♦