♦
בעניין צורת האותיות
הנה הצורה שלפנינו היא ע"פ המסורת כפי מה שלמדוהו מהתלמוד וקבלת הראשונים וכן ע"פ הסוד וכפי המבואר בב"י, והיא הנקראת 'כתיבה תמה' (סי' לב' ס"ד, וריש סי' לו' ע"ש במ"ב). ונראה להבחין במהות התבנית, כי מלבד צורת האותיות בכללות, ישנה את צורתם בפרטות, שנקבע צורת האות באופן שלא יבוא לכלל טעות עם אות אחרת (עי' אות ב'-כ') [ובד"כ טעות בזה מעכבת]. ועוד יש את שלימות צורת האות בקוצין שלה. ועוד נקבעה הצורה באופן המועיל לתיקון הכתב [וכעניין שהקפידו באותיות שדין מושבן להיות ארוך מהראש, דיעשה זאת באופן שיוכל לסמוך את האות הבאה לסוף ראשה של האות שלפניה (ולדוג' יעוי' באות נ'), וע"ע בב"י באות ט']. צורת האותיות מורכבת בד"כ מראש ורגל, ולחילופין גג ומושב, גג היינו קו ישר מלמעלה וכן מושב קו ישר מלמטה, וראש היינו מרובע [אורכו ורוחבו שווה כרוחב קולמוס (דהיינו רוחב הקו היוצא מן הקולמוס כשכותב)], ורגל היינו באין מושב (ולדוג' יעוי' באות מ' שעשויה גג ומושב מימין וראש ורגל משמאל, וכעי"ז באות ט'). רוב האותיות תמונתן מורכבת בשילוב של ב' אותיות, ואי"ז כסימן בעלמא אלא כן צורת האות בדווקא, ולכך בד"כ בעינן שתבוא האות האחרת כהלכתה [כולה או חלקה]. וכגון בי' שבאות א', ולפעמים אי"ז באופן שבאה האות כהלכתה וכגון הו' שבאות ב'.הכלל עכ"פ, כי צורת האותיות קדמונית ונשגבה עד מאד [יעוי' מש"כ הר"ח בפסחים נד: דזהו ה'כתב' האמור באבות שנברא ע"ש ביה"ש], ואין לך בהן שום צורה או קוץ בטלים ח"ו. וע"כ פשוט דאפילו כשאי"ז לעיכובא מ"מ אינו דומה סת"ם המושלם בכל צורת אותיותיו עם כל הקוצין והתגין, לסת"ם החסר שלימות זו. וז"ל הא"ב בהקדמתו: ואל תדמה בנפשך, כאשר התינוק דלא חכים ולא טפש יכול לקרות, שיצאת בזה יד"ח, כי כתב אשר נכתב באצבע א' לא דבר ריק הוא, אלא צורתם וסוד תבניתם מסיני נתנה, עכ"ל[1].
א - גופה, קו אלכסוני ישר, וראוי שיסתיים למטה במעין עיקום קטן כלפי מעלה, ואות י' מעליו מימין, ועושין אותה אלכסון כלפי מעלה, ואות י' [ישרה] תחתיו משמאל. וצריך שיהיו כתמונת אות י' שמסתיים בקוץ בראשו, ולכתחילה ראוי שיהיו עוקצי היודין מכוונין זה כנגד זה. [יש המסיימים חלק העליון השמאלי של גופה במעין גג קטן, ויש המקפידים שיסתיים ישר כלפי מעלה, (כמו הא' שבתמונה).]
ב - צורתה מרובעת בזוית למעלה ולמטה [כדי שלא תדמה לכ']. ולכתחילה יהא לה עקב בולט. ומסתיים בקוץ כלפי מעלה (ובבליטת הקוץ סגי, דהעיקר שיהא המושב כתמונת אות ו' וגופה העליון כעין אות ד' עומד על גביו). ויהא לה בזוית העליונה קוץ קטן בולט לצד ימין, ותג בשמאל. טוב שיהא אורכה ורוחבה שווה, בשיעור ג' קולמוסים [ב' קולמוסים וקולמוס רווח]. [וכן שיעור כלל האותיות המרובעות, שיהיו בשיעור ג' קולמסין, מלבד ג' ו' וכדומה.]
ג - תמונתה כאות ז' וכעין י' הפוך יוצא ממנה גבוה מעט יותר מרגלה הימני ונוטה מעט כלפי מעלה. (ונמצא תמונתה אף כעין אות נ' אשר מושבה מעוקם כלפי מעלה.) ובעינן שיהא ראשה מרובע בזויותיו, וכן יהיה רבוע בגודלו [קולמוס על קולמוס].
ד - יש להקפיד שיהא בולט הגג לימין (ולא סגי בריבוע כעקב הב') [ועי' ב"י]. רגלה תהא קצרה מעט כדי שלא תדמה לך', ולכתחילה תהא נוטה מעט לימין.
ה - תמונתה כאות ד' ובתוכה כעין י' הפוכה. ומקום הי', לא תהא סמוכה לגג, אלא יהא רווח חלק ביניהם בכדי שאדם בינוני יכירנו היטב מס"ת שע"ג הבימה, ועכ"פ לא ירחיקנה יותר מעובי הגג, ויעשנה לכתחילה בקצה כנגד סוף הגג. [וראוי שלא תצא לחוץ מכנגד הגג, ומכנגד ירכה הימני למטה.]
ו - ראשה קצר לא יותר מעובי קולמוס, ויהא עגול בפינת הראש הימנית, ורגלה יהא ארוך ב' קולמוסין [שלא יתדמה לנ' פשוטה], וטוב שעובי רגלה יהא מתמעט והולך עד שתהא חדה מלמטה.
ז - ראשה מרובע [יעויין לעיל אות ג', וכן הוא בכל אותיות שעטנ"ז ג"צ, שחלקן השמאלי הוא כאות ז']. צורת רגלה טוב שיהא דק בקצוות ומתרחב באמצע, ויזהר שלא תהא ארוכה ותדמה לן'.
ח - צורתה ב' זיינין וקו מחברן, וביניהם לא יהא יותר מעובי קולמוס [עי' בב"י], וראוי שזוית קרן ראשו הימני יהא עגול, והקו המחברן יהא עשוי כחטוטרת [וטוב שלא יהא דק מדי, ויש נוהגים שקו הימני יהא עב מהשמאלי].
ט - תמונתה כאות ז' משמאל וכעין אות כ' מימין, לכך יש לעשות גופה הימיני עגול למעלה ולמטה (ככ'). ומטעם זה ראשה הימני יהא מעט רחב יותר מראש אות ו', וימשיך מושבה בשווה לחברו אל הז'. ראשה הימני יהא מתעגל וכפוף מעט לתוכו.
י - שיעור גגה כעובי קולמוס, וכן אורך רגלה תהא לכתחילה כעובי קולמוס, ותהא רגלה עקומה מעט לשמאל, וצריך שיהיה לו תג קטן עולה בסופו למעלה, וכנגדו קוץ קטן יורד כלפי מטה. [ויש להזהר שלא תדמה לל' ע"י התג שבראשה, ולא לח' מהקוץ היורד.]
כ - צריך שתהא עגולה בזויותיה, וכנזכר באות ב' ע"ש, וראוי שהגג והמושב יסתיימו בשוה. ויזהר שלא תהא קצרה באופן שתדמה לנ'.
ל - תמונתה כאות כ' ועליה ו' [לכך יזהר שלא יקצר הו' כי', ותהא עגולה בזויות ככ', ובזוית השמאל חדה כרגל ו']. ראוי שיהיו לה למעלה בראש הו' ב' עוקצים קטן וגדול [וטוב שיהא הו' נוטה מעט להכפיפו לשמאל, או שעושין לו קוץ בראשו כלפי מטה].
נחלקו הפוסקים כמה ימשיך את הקו התחתון של מושבה, ונהגו שלא להמשיכו אלא מעט. והעיקר שיהא בו לכה"פ כשיעור אות קטנה [דהיינו עובי אות י'], שעי"ז תהא בה צורת אות כ'. (ביה"ל במשנ"ס, ועי' במ"ב סי' לב' ס"ק מ"ד ובביה"ל שם, אולם למעשה יש כמה דעות כיצד משערים כן, ונהרא נהרא ופשטה.)
מ - תמונתה כעין אות כ', ולצדה אות ו' המוטה מעט אלכסון, וכך נמצאת מחוברת מלמעלה ופרודה מלמטה. ולכך ימשיך גג הכ' בשווה, וטוב שיגיע עד כנגד סיום המושב [שכן עיקר צורת אות כ'], אך יהא לה זוית בפינה הימנית למטה [ולכתחילה יהא ראש הו' נראה ממשיך בשווה עם הגג]. (ומצוי שיש סופרים העושין את הו' כעומדת לעצמה ומדבקין אותה בקו אל הכ'.)
נ - תמונתה כז' עם מושב, וכדי שלא תדמה לב' יזהר שלא יהא ראשה רחב יותר מראש הז', וכן מטעם זה ימשיך מושבה לשמאל, שיהא רחב מראשה [ויעשה זאת ע"י כך שימשוך גופה לצד ימין, כדי שיוכל לסמוך האות שאחריה אצל ראשה]. (ועי' במשנ"ב דרשו (הערה 2) מש"כ מהמק"מ בעניין זה, וע"ע שם בהערה 3.)
ס - עגולה מכל זוויותיה, וגגה למעלה יהא בולט מעט לצד שמאל.
ע - תמונתה כעין אות י' מימין נוטה כלפי מעלה, וגופה נמשך מרגלה באלכסון כלפי מטה [באופן שלא יכנס בתחום האות שאחריה, (עי' מ"ב לב' סס"ק קי"ב)], ואות ז' עומדת דבוקה לירכה למטה מחציה. (עוד בעניין צורת גופה יעוין במ"ב דרשו הערה 2.)
פ - תמונתה כעין אות כ' מבחוץ [שתהא עגולה בזוויותיה, לבד פינתה הימנית העליונה מבחוץ, שהיא לא תהא עגולה לגמרי [ככ'], אלא תהא לה זוית קטנה], ואות ו' הפוכה דבוקה אליה בצידה העליון [באופן שתהא בולטת מעט כקוץ כלפי מעלה]. ותמונת חללה כאות ב' [המחודדת בזויותיה, ולכתחילה יהא אף עם עקב, ובדיעבד סגי במה שיש לה זווית] (נמצא גובהה כקולמוס יותר מאות רגילה).
צ - תמונתה כאות נ', ואות י' על גבה נוטה כלפי מעלה, ומלבד מה דבעינן למשוך גופה לימין ככל אות נ', עוד יש למושכה כדי שיהא במושבה כשיעור ב' הראשין. (כדי שיהא ניכר ראשה כז' הבולט לשתי הצדדים, לכן בד"כ עושים את תחילת גופה ישר ורק אח"כ מושכין אותה לצד ימין כנ"ל.)
ק - צריך שיהא לו מושב מתעגל ככ' (ועי' ב"ה). ורגלה השמאלית תהא כאות ן' בצורתה, ובשיעורה, אך מעט קצרה. ותהא רחוקה מהגג כעובי קולמוס ולא יותר [אך יהא ניכר רווח חלק בין הגג לרגל וכן לצד גוף האות]. וטוב שהרגל תהא נוטה מעט לצד ימין.
ר - שלא תדמה ל-ד', ולא ל-ו', ולא ל-ך', לכך תהא עגולה בפינתה לגמרי, ורגלה קצרה מעט באופן שלא יבא להדמות לך', וגגה יהא קו ישר, שלא כמו כתב משיטה שהגג מתעגל כלפי מטה.
ש - תמונתה: גופה השמאלי כאות ז' זקופה, ואל חודה התחתון מחובר גופה הימני כאות ו', ואל חוד שניהם מחובר גופה האמצעי כאות י', נמצאת תמונתה אותיות זי"ו בהיפוך. ב' ראשיה הימנים יהיו נוטים מעט כלפי מעלה (עי' ב"י אות ט'). מושבה - מקום חיבור ראשיה למטה, לא יהא רחב [כעין מושב], ולא עגול [כעין מושב הס'], אלא חד, ואז נמצאו כל הראשין עומדין על רגל אחת. [ומטעם זה יחבר את הי' האמצעי לא לירך הז' וגם לא בירך הו'.]
ת - תמונתה כאות ד' ואות ו' הפוכה מחוברת לה סמוך לסוף גגה [ולא בסוף גגה ממש, כדי שבליטת הו' שלמטה תסתיים בשווה עם גגה, להסמיך אות שאחריה אצל ראשה של זו], ויש עושין את רגלה כאות ד' [קטנה] הפוכה [ובב"י נראה שכן המנהג ע"ש, אבל כיום רוב הסופרים עושין ו' כנ"ל].
האותיות הפשוטות צורתן כצורת האות הכפופה, אלא שפושט את רגלן למטה.
ך - אורכה כפלים מגגה, ויזהר שלא תדמה לר' או לן'.
ם - צורתה ככ' וו' דבוקה לה (כמ'), אך למטה אינה עגולה אלא בזוית.
ן - כז', ואורך רגלה לא פחות מג' קולמוסין, ויזהר שלא תדמה לז' ולא לך'.
ף - לכתחילה תהא כפ' כפופה בזוית עליונה, ואורך רגלה יותר מן' [שכן משתנה האורך לפי שיעור המושב של האות הכפופה].
ץ - צורתה כן' וי' (כצ'), אך אורכה יותר מן' כנ"ל.
♦
חובה להגיה ולבדוק היטב שכל אות מוקפת גויל מכל צדדיה [וביותר יש לשים לב באותיות הפשוטות שיורדות למטה שלא יתחברו במשהו עם הגג או התגין של אות שתחתיה (עי' סי' לב ס"ד).] וכן שגוף האות עצמו יהא מקשה אחת בלי שום פירוד והפסקה (עי' סי' לו' ס"ב). [ומצוי שיש בליטות דקות העוברות בקלף הנקראות 'גיד', ויש שלא נקלט שם הדיו היטב, ופעמים שאין הסופר מרגיש בכך.]
כתב הרמ"א (לב-ד) ולכתחילה יכתוב כתיבה גסה קצת שלא יהיו נמחקים מהרה, וכן מצווה ליפותן מבית ומחוץ, וע"ש בביאור הגר"א, ועי' בפרישה (סק"ב) דהיינו מטעם התנאה לפניו במצוות, ובכלל זה שיהיו האותיות שווין בגודלן, ע"ש.
בעניין התגין, יעוי' במ"ב (לו' סקי"ג) דבעינן שיהא כל תג עומד לעצמו ולא מחוברין יחד כאות ש' קטנה, וצורתם יעוין בשע"ת שם שיהיו כזיינין דקין.
בעניין הקלף, הנה לא כל עור הבהמה כשר לכתוב עליו, וכמבואר בשו"ע (לב-ז): הלל"מ תפילין על הקלף ולא על הדוכסוסטוס ולא על הגויל וכו', ויעוי"ש שמבאר מהו קלף ומהו דוכסוסטוס. כיום מצויים בשוק שני סוגי קלפים, עם ליצה ובלי. ליצה זו היא וודאי שכבת העור הכשרה (דהיינו חלק הקלף שלא גורד ממנו מצד השיער אלא רק הנצרך להחליקו), לעומת אלו שבמהלך העיבוד גורדה מהן שכבה זו. ויש החוששים שמא העור הנותר הוא כבר אינו שכבת הקלף הכשרה, לכך יש שדורשים מהסופר דווקא קלף עם ליצה. ושורש הנידון ע"ש בביה"ל ד"ה לתקנו ולהחליקו [ועי' במ"ב דרשו מה שהביאו משבט הלוי בעניין זה]. (והמחמיר, ישים לב דאף בקלפים המשווקים עם ליצה לפעמים מצוי שהנם רק עם ליצה חלקית, ואפשר לשאול את מי שיודע להבחין בכך).
[נפסק בשו"ע (ח') דצריך שיהא הקלף מעובד לשמו, ע"כ יש המעדיפים קלף המעובד בעבודת יד דוקא ולא במכונה, והנידון ידוע.]
מצוי שגוון הקלף משתנה בין קלף לקלף, ואף בזה קיים העניין של נוי מצווה (עי' שע"ת לב' סקי"א).
[דרך אגב נראה לעורר: כיון שמחירי המזוזות יקרים עד למאד, ראוי לשים לב שמי שא"א לו להדר בכל פתחי ביתו, לכה"פ יוכל להדר בפתחים שלכו"ע חיובם מדאוריתא. דהנה לחיוב מזוזה 'מן התורה' בעינן חדר שיש לו בו דיורין [או מחסן שיוצא ונכנס בו, או 'בית שער' דהיינו כל כניסה לחדר שיש בו תנאים אלו], ויש בו ד"א על ד"א, ותקרה [ודלתות]. וא"כ נמצא דפעמים שפתח הבית אינו אלא לחדר כניסה שאין בו דע"ד. או המטבח, אפילו הוא גדול, מ"מ אי נימא דהארונות הקבועים לקרקע מבטלים משטחו, נמצא דאין שם דע"ד. ועוד דבעינן צוה"פ ב' מזוזות ועליהן משקוף. וכן כל שיש בו תשמיש מגונה קבוע פטור [ויש לדון בחדר שקבועה בו שידת החתלה וכד']. אשר על כן הרוצה להדר יעשה בזה שאלת חכם, ויעויין בח"א כלל ט"ו סעיף ה'.]
♦ ♦ ♦