והוא דבר פלא שלא מצינו בשום מצוה אחרת אשר רוב הלכותיה יהיו הלכות למשה מסיני, כי בדרך כלל לומדים דיני ופרטי שאר המצוות בדרשות חז"ל מפסוקים וכדו', משא"כ כאן, כל ההלכות נתקבלו למשה מסיני[1].
והנה רובם של עשרת הדברים האלו אין נוגעים לרוב בני אדם, ובודאי שאינם נוגעים מידי יום ביומו, שכמעט כולם הם דברים השייכים לסופר ולעושה הבתים, הלכות ודינים באופן עשיית הבתים וכתיבת הפרשיות.
אך אחד מאלו הדברים הוא דבר שכיח מאוד ונוגע לכל אחד מישראל שמניח תפילין, הלא הוא הדין שתפילין צריכין להיות שחורות. והיא הלכתא למשה מסיני, אשר אם לא נעשה כתיקונו הרי הוא פוסל את התפילין לכל הדעות. וגמרא מפורשת שנינו במנחות (ל"ה.) אמר רבי יצחק רצועות שחורות הלכה למשה מסיני.
אך לדאבונינו חסרון הידיעה וההזנחה רבתה בזה מאוד, ואם כי בשאר עניני סת"ם השייכים להסופר ולעושה הבתים אכשור דרא טובא על ידי ריבוי ההתעוררות בעשרות שנים האחרונות, הרי כי בפרט חשוב זה שזהירותו תלוי ב'קונה' התפילין ולא בעושהו, רבתה המכשילה. וכבר צווח והזהיר על כך רבינו הכהן הגדול מאחיו במשנתו הברורה (משנה ברורה סי' ל"ג סקי"ט) בקוצר אמרים, וז"ל 'ובמקום הדוק הקשר מצוי מאוד להתמעך השחרות, ויש ליזהר בזה מאוד'.
♦
דבריהם ופעולותיהם של גדולי הדורות לעורר על כך
וכבר מצינו לגדולי הדורות מנהיגי ישראל במשך השנים שעוררו על הזהירות בעניני סת"ם ובפרט בענין זה, ביניהם בעל באר מים חיים בספרו שער התפילה, וזל"ק: מה נאמר ומה נדבר, איך לא נבוש בעוה"ז ולא נכלם בעולם הבא לפני בוראינו יוצרינו אף עושינו בעשיית מצותינו כגולם בלתי חיות כלל ובדוחק, כמה וכמה אחר העת הקבוע ובמהירות רב, והמחשבה קשורה וצמודה בהבלי עוה"ז ותענוגיו וחפציו, מה נענה ליום פקודה כשאין אנו משימין על לבינו כלל אם עושים זאת מצות הבורא י"ת או עושה איזה מלאכה, ואדרבה עוד עשיית המצות ח"ו גרועים מעשיית מלאכתו כי בעסקו במלאכתו מהבליו וחפציו הרי הוא מביט יפה יפה שיהי' לתכלית טוב ולנאותו בכל מה דאפשר ולעשותן חזקים שיוכלו להתקיים זמן רב, ובמצות אינו מביט כל כך אם הוא בשלימות הטוב או לא, כמו למשל בתפילין אינו מביט כלל אם הרצועה או הבתים אינם שחורים כדת..., עכל"ק.גם הגאון בעל שו"ת מהרש"ם בדרשת שבת שובה (נדפסה בתכלת מרדכי ח"ג עמוד ש"ע) כותב: כבר הזהרתי ועוד אני מזהיר ליזהר ברצועות שחורות ממש, וכן הבתים וכו' ובנקל יוכלו להיות קרקפתא דלא מנח תפילין וברכה לבטלה וכו', עכ"ל.
ואחד המיוחד מגדולי ישראל שתמיד כמעט בכל דרשותיו הזהיר על זה (ראה לקמן עדות נכדו) הלא הוא הגאון רבי אברהם יצחק וויינבערגער זצ"ל אב"ד קליינווארדיין. וראה בספר חקי חיים[2] (עמוד ז:) מה שהביא משמו, וז"ל: גם באתי להזכיר את אחב"י להשגיח על הרצועות תפילין שיהיו שחורים בתכלית השחרות כי הוא הלכה למשה מסיני ואפילו אם נשתנו במקצת למראה געל או קאווע הם פסולי מה"ת או למראה אדום, וכבר דברתי מזה עם הג' מו"ה אברהם יצחק וויינבערגער ז"ל כי דרכו היה להשגיח על זה מאוד וכו' ואני ראיתי כי אפילו ת"ח מופלגים ביראה נכשלים בזה ונשכח מהם הדין המפורש בש"ס ובשו"ע ולפעמים נדחה המראה מחמת יושנן ואין דומה לא לגעל ולא למראה אדום ואעפ"כ הוא פסול שצריך להיות בתכלית השחרות וטוב להשחירן וכו' וצריך להשגיח על זה תמיד ואין בזה לא טירחא ולא הוצאה מרובה רק שכחה וכו', עכ"ל.
ובספר מאזני צדק (להגאון רבי מנחם שפירא, נכדו של רבי אברהם יצחק ווינבערגער הנ"ל) כותב 'מרגלא בפומיה דמר זקיני הגאבדפק"ק זללה"ה כמעט בכל דרשותיו לדרוש עבור רצועות שחורות, אשר העולם סוברים אם הרצועות אינם לבנים עדיין כשרים הם וכו' ורבים אומרים שתפילין הללו עוד היו של זקיני על כן חשובין הם בעיני[3], אבל במנעלים אשר נשארו מזקנו אין אדם רוצה לילך ואינם חשובים, ולמשל, אם יהיו המנעלים שחורים כמו הרצועות שלו, להבדיל בין קודש לחול, בודאי לא יצא בהם, ועל זה ידוו כל הדוים, ומחמת שזקיני כל ימיו היו מצטער ע"ז, גם אנכי שלוחיתיה קא עבידנא לקיים מילי דאבות'[4], עכ"ל.
ובספר שלחן מלכים (עמוד רצ"ז:) להגאון רבי משה צבי לנדא זצ"ל (אף הוא היה אב"ד קליינווארדיין) האריך גם הוא להזהיר על זה, ואף עורר כנ"ל כי במנעלים מקפיד האדם מאוד על שחרותם ולמה בתפילין אין האדם מקפיד, ומן הענין להעתיק דבריו הנחמדים, וז"ל: אמרו חז"ל (שבת קנ"ה) לית עתיר מחזירא ולית עניא מכלבא, ויתבאר דידוע כי מאכילת חזיר כל אשר עוד בשם ישראל יכונה, בורח ממנה כמטחוי קשת, ורצועות שחורות שהיא הלכה למשה מסיני, וכל המזלזל בהם הוי פושעי ישראל בגופן קרקפתא דלא מנח תפילין, ובעוה"ר רק מיעוט הנזהרים, וידוע (מסוף פרק שירה) שהכלבים זכו שיתעבדו עורות התפילין ורצועותיהם מצואתם.
וזהו 'לית עתיר מחזירא', שאין מצוה שתהיה עשירה יותר (שיהיו הכל נזהרים בה) ממצות לא תעשה דאיסור אכילת חזיר, 'ולית עניא מכלבא', שאין לך מצוה עניה (שאין נזהרים בה) כרצועות שחורות הנעבדות בצואת הכלבי"ם.
והיה באם יוכיח האדם לאחד ויאמר לו: התפילין שבראשך אינם שחורים כראוי, אזי שחרותי"ו בפיו ויענה ויאמר וכי אין זה מראה שחורה, הרי הם שחורות כעורב.
אמנם כאשר נביט על מנעליו אשר מדקדק על שחרותם, והם מצהיבים (גלאנצען) מהשחרות, כי אם המשרת שלו היה נותן מנעליו בשחרות כמו התפילין שלו, היה זורקם בפניו באומרו כי כשלג ילבינו ואין זה סוג שחרות כלל.
ויש להמליץ זאת בהפסוק 'מכף רגל ועד ראש אין בו מתום', דהכונה שכשנביט על מנעליו שבכף רגלו, 'ועד ראש', ועל התפילין שבראשו, יתברר ש'אין בו מתום' בתורה והמצוות, עכתו"ד.
והגאון האדיר רבי מאיר אריק זצ"ל כתב קול קורא בשנת תרפ"ה בו עורר על כמה דינים נחוצים למעשה בהלכות תפילין שרבים נכשלים בזה, ובשולי היריעה ביקש 'להדביק זאת על הטבלא ויהא תלוי בתמידות בבית הכנסת'[5], ובין האזהרות כתב 'התפלין ורצועות צ"ל שחורות, ואם עברה השחרות, ושכיח יותר במקום הקשר, צריך להשחירן מחדש, ואם לאו, לא יצא כלל מצות תפלין, ויש כמה בני אדם שאינם שמים לב על זה ע"י מיעוט השגחה, ולא ח"ו במרד ומעל, כי הכל חפצים במצוה רבה כזו וחביבה על ישראל.
ולזאת ראוי ונכון שבכל ביהכ"נ וביהמ"ד יתמנו איש אחד שישגיח כראוי ע"ז ויהא בכלל מזכה את הרבים ובזכות זה נזכה לאריכות ימים טובים כמז"ל במנחות (מ"ד.) כל המניח תפלין מאריך ימים', עכ"ל הקול קורא.
ועוד עורר על זה בהסכמתו להספר קול סופרים, וז"ל: 'ומדי דברי בזה לא אמנע מהודיע רבת המכשלה בזמנינו בדבר ענין רצועות שחורות שהוא הלכה למשה מסיני ומעכב כי אין משגיח על זה, וביותר במקום הקשר של ראש ושל יד על פי הרוב נמחק השחרות, וכן ברצועה העוברת בתוך המעברתא[6] וסמוך לה, על כן כל איש הירא את ה' יסתכל על זה בעינא פקיחא ולשומעים ינעם'[7].
וכן הגה"ק בעל ארץ צבי מקוז'יגלוב זצ"ל הי"ד – אשר אגב, הגר"מ אריק זצ"ל הנ"ל החזיק מאוד ממנו ומכוח תורתו הרמה (ראה בספר תולדות רבינו בעל ארץ צבי, עמוד קי"ח ואילך) – עורר על כך בקול קורא שכתב לעורר על חששות של ברכות לבטלה המצויים, ביניהם העיר בענין מצות תפילין שיש ליזהר שהרצועות יהיו שחורות (נדפס בסוף ח"ב של שו"ת ארץ צבי).
ואף הגאון רבי שמעון סופר זצ"ל הי"ד אב"ד ערלוי – אשר ידוע גודל זהירותו במצוות בכלל ומצות תפילין בפרט[8] – כתב קול קורא לעורר את הציבור להיזהר במצות תפילין, ומרוב חשיבותו הדפיסו בהקדמת הספר כתב סופר (מס' חולין) לאביו זצ"ל[9]. וכשנאלצו בניו בנסיבות השעה לעזוב את עיר מולדתם וליסוע לעיר וויען הורה להם כי בבואם לוויען ישתדלו להתפלל בכל בתי כנסת שבעיר אחד אחרי השני מבלי לדקדק מדי לאיזה חוג משתייכים מתפלליו כדי לבדוק את התפילין של המתפללים. ובין השאר צייד אותם בצבע שחור של סופרי סת"ם, בהורותו להם איך ואיפה יש לצבוע כדת וכדין (רבי שמעון חסידא, עמוד ת"ב).
ובנו, הגאון רבי משה סופר זצ"ל הי"ד, כשהוציא לאור את ספרו של אביו שו"ת התעוררות תשובה האריך בהקדמתו לעורר על כשרות הסת"ם ושפך את מר לבו על גודל ההזנחה בענין זה, ובין השאר כותב 'וגם צריך להזהיר על הרצועות שיתנו להשחיר, הלא רצועות שחורות הלכה למשה מסיני הוא...'
ובספר חתן סופר לשאר בשרו הגאון ממאטערסדורף זצ"ל (ח"א, עמוד ר"מ) מובא קול קורא שכתב אף הוא לעורר על גודל הפירצה בכשרות הסת"ם. ובהקדמה שם מביא המו"ל, ה"ה נכד המחבר (בעל שם משמואל ממאטערסדורף), על אביו בעל מענה שמחה (בנו של החתן סופר) וז"ל: 'ואגב דכירנא מה שהרעיש אאמוה"ג זצ"ל על סופר אחד במדינה שהכשיל למאות מבני ישראל בתפילין פסולין ר"ל, ועורר אז להזהר ברצועות שצריכין להיות שחורות מהלכה למשה מסיני, וכן עור הבתים מצוה לעשותו שחור כבשו"ע (או"ח סי ל"ב סעיף מ'), ואמר אז בדרך צחות רמז הקרא (ישעי א') 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו', שאף שהחטא מרומז בצבע אדום כשנים, אבל לפעמים גם הלבנונית הוא חטא, כגון בתפילין כשהם לבנים במקום שחורים, והיינו, אם יהיו חטאיכם כשנים – או – אם 'כשלג ילבינו', שגם באופן זה ישנו לפעמים חטא', עכ"ל.
♦
למה אין אנשים מקפידין על זה ובאתרוג כן מדקדקין
ראיתי בספר וימת עבד ה' (תולדות הגאון רבי נסים קרליץ זצ"ל, עמוד תתט"ו) שפעם אחת דיבר רבי נסים זצ"ל עם הגאון רבי בן ציון פעלמאן זצ"ל בעל שלמי תודה, מה חמור יותר, נקודה שחורה על אתרוג או נקודה לבנה על רצועות של תפילין, והרי על האתרוג מסתכלים עם מגדלת שיהיה לו מראה אתרוג, שאם יש נקודה שאין לה מראה אתרוג הוא בגדר חזזית, ואנשים מקפידים שלא יהיה משהו דמשהו שאין לו מראה אתרוג, והרי הלכה למשה מסיני שהרצועות יהיו שחורות, מה חמור יותר?והשיב לו רבי נסים, שהרצועות חמורות יותר מהאתרוג, כי ברצועות ניתנה הלכה למשה מסיני שיהיו שחורות, חיוב 'חיובי' שיהיו שחורות, משא"כ באתרוג יש חיוב 'שלילי' שלא יהיה לו שינוי מראה, ששינוי מראה מוציא אותו מחזקת כשרות, אם הוא נראה כך כאתרוג, לא יצא מחזקת כשרותו, משא"כ ברצועות שחורות, יש חיוב שיהיו שחורות.
והקשה רבי בן ציון, א"כ מדוע אין כלל ישראל מהדרין לעמוד עם מגדלת על כל הרצועות אם הן באמת שחורות בתחילה.
והשיב רבי נסים ע"פ מה שכתב הגאון רבי עקיבא איגר במה שדורשים הרבנים בשבת הגדול, שיש להזהיר ביותר לעורר בהלכות פסח, כי לא יהיה עוד פסח רק לשנה הבאה. היינו, שיש מצוות תמידיות שאין עליהן תביעה על זלזול כמו במצוות הבאים מזמן לזמן, שיראת שמים מחייבת לדקדק בהן יותר, ולכן אל תפריך את כלל ישראל, כי מצות אתרוג לא יהיה לך עד ט"ו תשרי לשנה הבאה, לכן זה דורש ממך להתייחס לזה בחומרה יתרה, משא"כ תפילין יש בכל יום יום, בכל רגע ורגע, ולכן נהגו כלל ישראל להחמיר יותר באתרוג מרצועות[10].
♦
האם יש חיוב לבדוק את שחרות הרצועות
הנה בשלחן ערוך (סי' ל"ט ס"י) נפסק דתפילין שהוחזקו בכשרות אין צריכים בדיקה לעולםיא (אלא אם מניחן רק לפרקים, דאז בודקן פעמיים בשבוע). ובבית יוסף הביא את המקור מירושלמי (פ"י מעירובין ה"א) דאמר הלל 'אלו תפילין דאבי אבא הן', שהיה לו תפילין בירושה מזקינו ולא בדקן מעולם.[11]והטעם שאין צריך לבודקן הוא משום דכיון שהבתים קיימין מסתבר שהפרשיות שבתוכן ג"כ בחזקתן (רמב"ם סופ"ב מהלכות תפילין). ובמג"א (סקי"ד) כתב דמ"מ נכון לבדקן לא נתקלקלו מפני הזיעה, וכעי"ז כתבו הפוסקים דאם יודע שאירע בהן דבר שיכול לבטל את חזקת הכשרות (כגון אם הניחן במקום חם [כגון ברכב בימי הקיץ] וכדומה) דאז ודאי צריך לבדקו דאיתרע החזקות כשרות שלו.
ובשלחן ערוך הלכות ציצית (סי' ח' ס"ט) קיימא לן שחייב בכל יום לבדוק הציצית, אי משום דאפשר לברורי או משום דמצוי שיפסל, ע"ש בנו"כ.
ולפ"ז יש להעיר דלכאורה יהא מחוייב לבדוק את הרצועות. דדוקא על פרשיות התפילין נפסק בשלחן ערוך דאין צריך לבודקן, דכיון שהבתים כשרים מסתבר שגם הפרשיות בכשרותן עומדין, אך הרצועות הרי מעשים בכל יום שנפסלות. ובפרט במקום הקשר ובמקומות שהרצועות נקמטות, דאז מצוי מאוד שהשחרות יורדת מהרצועות. ואם כן לכאורה קשה מ"ש מציצית שצריך לבדקן בכל יום, ולמה לא מצינו אף בזה שיהא חיוב לבדוק את הרצועות בכל יום אם הן עומדות בשחרותן.
ומצאתי בספר דעת נוטה (הלכות תפילין, תשובה תרי"ג) דאחד שאל שאלה זו מהגר"ח קניבסקי זצ"ל, והשיב 'תלוי במציאות' (ובהערה שם כתבו מה שביאר בזה הגרח"ק דבציצית הוי שכיח אבל הכא ברצועות אין זה שכיח ומשו"ה א"צ לבדוק, אמנם מי שיודע שדבר זה מצוי אצלו אה"נ דצריך לבודקם, עכ"ד). וא"כ עכ"פ אם כי אין לחדש חידושים ול'חייב' לבודקן כל יום כמו גבי ציצית, אך עכ"פ בודאי כי יש ענין ומקום להחמיר לבדוק את הרצועות לברר שהן עומדות בכשרותן ובשחרותן, ושלא יכשל ח"ו בעון ברכה לבטלה ובחשש קרקפתא וכו'.
♦
גדר ה'שחרות' ואי בעינן שחור כדיו
הנה בביאור הלכה (סי' ל"ג ד"ה הרצועות) מביא את לשון הספר ברוך שאמר שכותב דבעינן שצבע הרצועות יהא שחור כעורב. וכן כתב בספר קסת הסופר (סי' כ' סכ"ב) דיש ליזהר שהרצועות יהיו צבועות שחור 'בתכלית השחרות'. אך בביאור הלכה שם מסיק דזהו רק למצוה בעלמא, אבל מדינא כל שחל עליו שם שחור סגי. ומביא הביאור הלכה שתי ראיות לזה. א) מהא דאמרי' בנדה (י"ט.) גבי מראות הדמים דדוקא שחור כדיו טמא (דשחור אדום הוא אלא שלקה) אבל אם היה "שחור ככחול" טהור, הרי דהגמ' מכנה 'שחור' אף לצבע הכחול[12]. ב) וכדבר הזה מצינו לגבי טריפות הריאה דהגמ' אומרת (חולין מ"ז:) דאם שחרותה דומה לכחול אין דינה כשחור להטריפו, ומוכח דאף ככחול נקרא שחור, רק שלענין ריאה לא מיטרף בכך.וחידוש ראיתי בספר אות חיים להגה"ק ממונקאטש זי"ע, שמביא את דברי הברוך שאמר דצריך להיות שחור כעורב. ומביא מאביו בעל הדרכי תשובה ש'היה נזהר ומזהיר שיהיו הרצועות שחורות בתכלית השחרות', והדרכי תשובה מוכיח זאת מהא דקיי"ל בהלכות טריפות הריאה (סי' ל"ח ס"א) דמראה הפוסל בו הוא שחור מדינא דגמרא, דדוקא אם שחור כדיו הוא טריפה 'ולפ"ז כיון דצריכין רצועות שחורו"ת מהלכה למשה מסיני, יש לחוש דכשאינן שחורות לגמרי רק נוטות למראה אחר כמו דיהא מראיתו, אז לא יצא ידי חובתו דענין רצועות שחורות'. והמנחת אלעזר עצמו כותב להביא סימוכין לדבריו אביו ולהוכיח כדבריו מדברי האחרונים גבי מראות דם נדה דבעינן שחור ממש, ע"ש.
והוא פלא, כי משני מקומות אלו ממש הוכיח הביאור הלכה היפוך ממה שהוכיחו משם הדרכי תשובה והמנחת אלעזר. דהוא הוכיח מדברי הגמ' בריאה ובנדה דמבואר בשניהם ד'שחור ככחול' לא חשיב שחור [לגבי ריאה ונדה], הרי דהגמ' קורא בשניהם ל'כחול' בשם 'שחור'. וא"כ אם כי לגבי נדה וריאה בעינן שחרות יותר חזקה שיהא כדיו, אך עכ"פ חזינן דככחול נקרא שחור, וא"כ מהיכי תיתי דברצועות לא יהא סגי בשחרות כזה, עכ"פ לענין בדיעבד.
וראיתי בשו"ת חקל יצחק (סי' ה') שהביא את דברי המנחת אלעזר וחומרתו דבעינן שחור ממש כדיו, וכתב על דבריו "הנה נודע דהעולם אינן נזהרין בזה, ובודאי לא ניחא קמי' קוב"ה וב"ש ללמד חוב על בני ישראל". ודוחה את ראיותיו של המנחת אלעזר, דאדרבה ממה שאמרו בנדה ובריאה דבעי' בהו שחור 'כדיו', הרי דאף אם אינו כדיו ג"כ עכ"פ מכלל שחור לא יצא, דאל"כ למה הוצרכו לומר שחור 'כדיו'. והוא כעין דברי הביאור הלכה (אך הביאוה"ל כתב לכאורה ביתר שאת, דלהדיא אמרו ד'שחור' ככחול אין דינו כשחור בנדה וריאה, הרי דעכ"פ אף ככחול אכתי שם שחור עלה).
אך יש להדגיש כי כל הנידון הזה הוא רק לענין שחרות ה'צבע' דבעינן שיהיו שחורות, אך לענין שחרות ה'דיו' מפורש בביאור הלכה (סי' ל"ב ס"ג ד"ה יכתבם) דלא מהני שחור ככחול. דאדרבה, בזה שפיר יש להוכיח מנדה וריאה דאמרו שם שצריך להיות שחור 'כדיו' ולא ככחול, הרי ד'דיו' הוא שחור יותר משחרות הכחול. וע"ש שרוצה לומר דאף שחור כעורב לא סגי, דשחרות הדיו הוא חזק יותר משחרות העורב.
♦
האם גם הבתים צריכים להיות שחורים?
הנה בגמרא לא נזכר רק על הרצועות שצריכות להיות שחורות, ועל הבתים לא נאמר כלום. ונחלקו בזה גדולי הראשונים מה דין הבתים. התוספות (שם ד"ה רצועות) כתבו ד'יש שעושין בתים של תפילין מקלף לבן דלא בעינן שחורות אלא רצועות', וכן דעת עוד ראשונים, ואילו ראשונים אחרים חולקים על התוס' וסבירא להו דאף הבתים צריכים להיות שחורות, וראייתם מדברי הירושלמי (מגילה פ"ד ה"ט) דאיתא שם להדיא תפילין מרובעות שחורות הלכה למשה מסיני, דמלשון 'מרובעות' מוכח דקאי על הבתים, ומ"מ מבואר דבעינן שחורות.ולהלכה נפסק בשלחן ערוך דהרצועות צריכות להיות שחורות מדינא ולעיכובא, וכדברי המחבר בסי' ל"ג (ס"ג) 'הלכה למשה מסיני שיהיו הרצועות שחורות', ואילו הבתים רק למצוה צריכים להיות שחורים, וכדברי המחבר בסי' ל"ב ס"מ 'עור הבתים מצוה לעשותו שחור'.
ובמשנה ברורה (ס"ק קפ"ג) על דין המחבר דמצוה לעשות את הבתים שחורים, כתב 'וכל שכן שידקדק שהשי"ן יהיה שחור', ובשער הציון ציין דמקור הדברים הוא מהחיי אדם – והדברים צריכים ביאור למה הוי השי"ן של הבית 'כל שכן' דיש לעשותו שחור יותר מכל הבית עצמו.
ובפשטות יש לפרש את דברי המשנ"ב בשם החיי אדם דכונתו פשוטה, דכיון שהשי"ן הוא חלק מהשם שד"י, על כן מסתבר דיש ליזהר יותר בהידורו וביפיו.
וראיתי מפרשים דברי המשנ"ב דהשי"ן הוי כחלק מכתב הפרשיות, ועל כן צריך שיהא שחור כמו הדיו שכותבין בו את הפרשיות. ולפירוש זה תצא חומרא, דבעי' שהשי"ן יהא שחור 'כדיו' ולא סגי שיהא שחור כעורב וכל שכן דלא סגי אם הוא שחור ככחול. וכמו שנתבאר לעיל בשם המשנה ברורה, דאף דלצורך צבע הרציעות סגי בשחור כדיו, ואולי אף שחור ככחול, אך הדיו שכותבין בו את הפרשיות צריך להיות שחור יותר מזה, ראה לעיל – ותצא חומרא לפ"ז דגם היו"ד והדל"ת שברצועות יצטרכו להיות שחורות כדיו. ועי' בספר בית אב (להגאון רבי אליקים שלעזינגער שליט"א, ח"ב סי' נ"ח) משכ"ב.
ומענין לענין יש לציין דמנהג הסופרים בשנים האחרונות לעשות את השי"ן בצבע יותר מבהיק משאר הבית, ובאמת כי אין לזה שום מקור והוא רק מנהג הסופרים ליופי הבית. וראיתי כי יש מפקפקים בדבר, עי' קובץ אור ישראל (קובץ ח"י, עמוד מ"ח) וקובץ לשכת הקודש (קובץ ב', עמוד רצ"ה), אך למעשה פוק חזי מאי עמא דבר – ואם אין ראיה לדבר, זכר לדבר מיהא איתא מדברי המשנ"ב אלו דחיוב שחרות השי"ן הוא יותר מחיוב השחרות של שאר הבית, ואולי לטעם זה מחזקים את שחרות השי"ן על ידי זה שמבהיקו.
ובתיקון תפילין (עמוד מ', וראה ברוך שאמר שם אות י"ז) מבואר דלא רק הבית יש לעשותו שחור אלא גם המעברתא יעשהו שחור. וכן הורה הגרח"ק זצ"ל, שכאשר נשאל על זה השיב בזה"ל: 'בודאי גם המעברתא חלק מהתפילין' (דעת נוטה ח"ג, תשובה תקנ"ד). וצ"ב קצת, כי בספר ארחות רבינו (מנהגי אביו בעל הקהילות יעקב זצ"ל) נראה כי אביו זצ"ל לא הקפיד על זה[13]. ודבר חידוש מובא בספר כתר ראש, כי הגר"א לעת זקנותו החמיר לצבוע שחור גם את תחתית המעברתא. וצ"ב, למה דוקא תחתית המעברתא ולא תחתית כל הבית.
ובהגהות מנחת סולת על דברי התיקון תפילין אלו כותב 'נראה פשוט כיון דיש ענין להשחיר התיתורא וכו' מאחר שהתיתורא נמשכת בריבוע גם מצד המעברתא, הוא מקום החתוך משני הצדדים לציין מקום ריבוע התיתורא, יש להקפיד להשחיר גם במקום החתך כיון דדין תיתורא עליו, וכמעט שלא ראיתי נזהרים בזה'. וכן ראיתי בספר משנת מרדכי (להגר"מ פרידלענדער זצ"ל, סי' ל"ב אות ת"א) וז"ל 'יש להשחיר אף את חודי המעברתא של התפילין, היינו, המקום של ה'היכר ריבוע', ואף שבתפילין של יד מתכסה מקום זה על ידי הקשר', ע"כ.
ובשו"ת אבני ישפה (ח"ג סי' ג') נסתפק אי צריך להשחיר בחתך שהוא משלים את התיתורא שגם שם יהיה שחור כמו שאר התיתורא, ומסיק דאין צריך 'כי מקום זה תמיד מוסתר על ידי הרצועה שנמצאת שם ואינו נראה לעין'. וע"ש שהסכים לו בזה גאון אחד (הכונה להגרי"ש אלישיב זצ"ל). ולא נתברר כל כך למה נתכוין (ואף התמונה שבספר שם אינה מבארת את כונתו כל הצורך), ובפשטות נראה שבא לחלוק על חומרת המנחת סולת והמשנת מרדכי.
♦
כמה מהרצועות צריך להיות שחור?
הנה בסימן כ"ז (ס"ח) מבואר דמעיקר הדין סגי שאורך הרצועות של יד יהיו כאורך הזרוע וג' הכריכות על האצבע, ואורך רצועה של ראש נתבאר שם (סי"א) שצריך שיגיע עד הטבור או למעלה ממנו מעט, ועיי"ש במשנ"ב (סקמ"א).ומעתה נסתפק הביאור הלכה (סי' ל"ג ד"ה הרצועות) האם הא דמעכב שהרצועות שחורות הכונה רק לשיעור המעכב, או דכל אורך הרצועות צריך להיות שחור, כיון שמחוברת הוי דין אחד על כולו, ומסיק הביאוה"ל בצ"ע.
וזה נוגע מאוד למעשה בסוף הרצועה של יד אחרי הכריכות שעושים על הכף היד, המנהג לדחוק את קצה הרצועה לתוך הכריכות, ויש שאף מהדרין לעשות שם קשר כמשמעות לשון המחבר בסי' ל"ג (ס"ח) שכתב 'ויכרוך ממנה על אצבעו שלשה כריכות ויקשור' דנראה קצת מתיבת ויקשור דיש לעשות שם קשר גמור[14]. ושם מצוי ביותר שהשחרות יורדת מעל הרצועה, ורבים אין מדקדקים לחזור ולצבעו להשחירו. ואין זאת אלא מחמת חסרון ידיעה, דהרי כאמור כי בעל המשנה ברורה ספוקי מספקא לי' בזה, ועל כן יש לעורר להיזהר על כך.
והנה ידועה חומרת המחצית השקל בסו"ס ל"ג (סק"ח) דאף שעיקר שיעור הרצועה של יד הוא כאורך הזרוע וג' כריכות, מ"מ אם כורך ז' כריכות וכפי המנהג, אז אף שכבר הגיע לאורך זה, מ"מ כיון שעדיין לא עשה את ג' הכריכות על האצבע הרי הכל כתוך השיעור עדיין. וא"כ גם כאן צריך לראות שהרצועות יהיו שחורות לפחות עד אחר הג' כריכות שעל האצבע, אף שזה כבר יותר מהשיעור של אורך זרוע וג' כריכות שנתבאר בשו"ע (ולספיקת הביאוה"ל הנ"ל צריך שיהא כולו שחור). אך בשו"ת שנות חיים (סי' נ"ד) חולק על המחצית השקל בזה, עפ"י הסברא דכל הראוי לבילה וכו', והכא נמי, כיון דיש בו את שיעור אורך הזרוע וג' כריכות, אף שלמעשה עשה ז' כריכות על זרועו, מ"מ לא נתארך שיעורו בזה. והובאו דבריו בקסת הסופר (סי' כ"ד, לשכת הסופר סק"ד) ובביאור הלכה (סי' ל"ג ד"ה אם נפסקה).
ובעיקר ספיקו של המשנה ברורה בזה, העירו האחרונים מדבריו בהלכות ארבע מינים (שעה"צ, סי' תר"נ סק"ג) דכל הדברים שנתבארו שם דברים הפוסלים בהדסים ובערבות וכדו' הם דוקא בתוך שיעור הג' טפחים (ובלולב ד' טפחים), אבל במה שעודף על השיעור אין לחוש. וצ"ב מ"ש מהרצועות, שבהן הוא מצדד להחמיר דאף מה שעודף על שיעור הכשרות צריך להיות שחור כיון שמחובר לו. ומצאתי שהעיר בזה במשנת הסופר (ביאור הסופר ד"ה שחורות), ועי' בספר דעת נוטה (ח"ג, תשובה תרי"ח, ובהערה 836) מה שכתב הגרח"ק ליישב ולחלק בין תפילין לד' מינים.
ובאופן אחר ראיתי מיישבים, דהשיעורים בלולב ובשאר המינים הוא שיעור ד' טפחים בעצמו של לולב, וכל שיש הכשר לולב ד' טפחים הרי שיש כאן שיעור לולב כשר, והשאר כמאן דפסיק דמי, משא"כ לענין רצועה, שאין זה שיעור מסויים בעצמן של הרצועות, כגון מנין טפחים וכדו', אלא שיעור קשירה לאדם זה, וא"כ לא אמרי' בזה כמאן דפסיק דמי, אלא כל הרצועה כולה הינה רצועות תפילין שדינן להיות שחורות. ועי' בגליון מסביב לשלחן (גליון 763) מה שהאריך בזה הגר"מ קרליבך שליט"א, מח"ס חבצלת השרון עה"ת.
♦
מו"מ מה דין היתר בשיעור 'רוחב' הרצועה לפי הביאוה"ל
הנה מלשון הביאוה"ל נראה שלא נסתפק אלא לענין 'אורך' הרצועות, וכדמוכח מלשונו שנסתפק 'אם מן התורה די בכל אחד עד כדי שיעורו והשאר הוא למצוה ולנוי בעלמא', ומדכתב 'בכל אחד עד כדי שיעורו' משמע דאיירי באורך הרצועות, דרק בזה יש חילוק בין השל יד לשל ראש. משא"כ לענין רוחב הרצועות, דאין בו חילוק בין השל יד להשל ראש ולא שייך לומר גבי' 'בכל אחד כדי שיעורו'. א"כ יתכן דאף שגם ברוחב הרצועה יש שיעור שצריך להיות כרוחב שעורה, וכמבואר בסי' כ"ז (סי"א)[15], יתכן דבזה לא נסתפק הביאוה"ל וכמשמעות לשונו כאמור – ובפשטות היה אפשר לומר דחדא מינייהו נקט, ושבאמת אין חילוק בין הרצועות של יד להשל ראש לענין זה.אך מצאתי לכמה אחרונים שכתבו דספיקו של ביאוה"ל אינו אלא על האורך ולא על הרוחב, אך נחלקו בזה אחרונים מהקצה אל הקצה. דבספר שבת ומועדים (ח"א, עמוד שס"ז) כתב בשם בעל הקהילות יעקב שאמר שכל ספקו של הביאור הלכה אמור רק באורך הרצועה, אבל ברוחב הרצועה אם נקלף הצבע מעבר לשיעור הדרוש בודאי שהרצועה כשרה. וביאר את כונתו, כי שיעור הרוחב הוא מדין שיעורי תורה, וממילא מעבר לרוחב אין בזה דין רצועה כלל. מה שאין כן שיעור האורך, שהוא נובע מהמציאות שצריכה הרצועה להגיע לאורך הגוף, אם כן אף מעבר לאורך יש בה שם רצועה, כי באדם גבוה יותר יכלל כל אורך הרצועה בתוך השיעור[16]. והובא בקובץ מה טובו אהליך יעקב (קובץ ד', עמוד קי"ב) בשם הגאון רבי שריה דבליצקי זצ"ל שספיקו של הביאור הלכה הוא רק לענין הרוחב ולא לענין האורך.
אך בספר אות שלמה (פ"ח סי"ב) כתב היפוך דברים אלו, ושספיקו של הביאור הלכה לא נאמר אלא לענין מה שהרצועה ארוך יותר מהשיעור, אך לענין מה שעודף על שיעור רוחב הרצועה בזה לא נסתפק המשנ"ב, דבזה ודאי יש להחמיר בכולו אף שהוא יותר משיעור נצרך. וראייתו מדין בהלכות סוכה ריש סימן תרל"ח לגבי קדושת דפנות הסוכה, דמבואר שם שאם עשה שתי דפנות וטפח ואח"כ נתיישב בדעתו להוסיף עוד דופן, אין קדושה בדופן הנוספת, אבל אם עשה לכתחילה ד' דפנות הרי שחל שם שמים על כל הסוכה. ובביאור הלכה מבאר את הטעם בזה דמאן מפיס איזה בכלל סוכה ואיזה בכלל חלק המיותר, ע"ש. וא"כ ה"נ ברוחב הרצועה א"א להעדיף צד אחד על משנהו ולומר ששיעור הרצועה שבצד זה יהיו רצועות של תפילין והשאר שבצד שני יהיו חול, ודוקא באורך הרצועה הוא שיש לצדד ולומר דשיעור העודף אין לו דין רצועה, עכ"ד.
והנה הביאור הלכה בסי' ל"ב (סל"ט ד"ה נתקלקל) לענין דין ריבוע התפילין כתב 'דע דגדר קלקול רבוע הבתים, פשיטא לי דלא בעינן שיתקלקלו ברוב משך גבהן ואפילו במיעוטן סגי, ואפילו אם עשאם גדולים מאד, ולא אמרינן דל מהכא היתרון וישאר שעור תפלין', ע"ש באריכות עוד מזה. ולכאורה קשה, מאי שנא מהכא לענין שחרות הרצועות דהביאור הלכה מצדד דלא בעינן שיהא שחור אלא שיעור הצריך לרצועה, ומה שיותר מהשיעור אולי דלא בעינן שיהא שחור, ולענין ריבוע נקט בפשיטות דצריך שיהא מרובע אפילו אם גדול מאוד, ולא אמרינן דל היתרון ותסגי אם הוא מרובע בשיעור התפילין.
אך נראה פשוט דלק"מ, דבשלמא לענין שחרות שפיר י"ל דכל שהוא שחור בשיעור רצועה שמעכב סגי בכך, משא"כ לענין ריבוע, לא יתכן שם ריבוע רק אם שם נגמר קצה הבית, דאם נמשך יותר אף אי נימא דל היתרון הרי אכתי לא יתכן שם ריבוע עלה, ודו"ק. והוא לכאורה פשוט.
♦
מו"מ איך לחתוך קצה הרצועה לפי חומרת הביאוה"ל
ובדעת נוטה שם מובא מה שהקשו לו להגרח"ק קושיא נפלאה לפי דברי הביאור הלכה להחמיר אף במה שעודף על השיעור. דהנה מנהג עושי התפילין דחותכין את סוף הרצועה בשיפוע. וקשה, לדברי הביאור הלכה שלכל הרצועה אף היתירה על השיעור יש דין רצועה, ואם כן נמצא דבסוף הרצועה חסר משיעורה. ואם כן נימא דצריך לחתוך ביושר. והשיב הגרח"ק: 'אינו נקרא חסר דבסופה כבר נגמר הרצועה ועושין זה לנוי'. ובפשטות כונתו היא דרצועה פחות מכשעורה אין לה שם רצועה, משא"כ רצועה שאינה שחורה הרי כי שם רצועה עלה, ורק שפסולה כיון שאינה שחורה.עוי"ל דרוחב הרצועה כיון שאינה מדאורייתא לא חיישינן כל כך, משא"כ דין שחרות שהוא דאורייתא מהלכה למשה מסיני, שפיר בעינן להחמיר בו, והבן.
אך יש לציין כי יש שחוששים באמת מטעם זה שלא לחתוך את קצה הרצועה, שצריך להיות כצורת אות יו"ד באלכסון, כיון שאם יחתכנו באלכסון באופן שיתמעט מהשיעור, יפסל, ושוב לא תהא בו צורת אות יו"ד. והגאון רבי חיים נאה זצ"ל עורר על כך בספרו שיעורי תורה (בעמוד אחרון של הספר תחת הכותרת 'מצוה לפרסם'). ושוב דן בזה בספרו קצות השלחן (סוף ח"א, בהערות דף פ"ט), ומביא את דברי החזון איש (או"ח סי' ד' סק"א) שמיקל בזה ואף מסיק ד'כן המנהג שאין מדקדקין ברוחב הרצועה של היו"ד' ע"ש. והוא ז"ל חולק עליו ודוחה את דבריו ומביא שפרסם מודעה לעורר את הציבור על כך בעיתון 'קול ישראל', וכשראה הגרי"ז מבריסק את המודעה אמר לבניו שהדבר ידוע ותמיד נזהרים ומקפידים שרוחב הרצועה של היו"ד יהא כרוחב שעורה. ומביא שם מהספר זבד טוב שכן הורה הרה"ק רבי שלום מקאמינקא זי"ע.
♦
האם קיימא לן כחומרת הביאור הלכה?
בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב או"ח סי' כ"ב) מביא דהגאון בעל הקהילות יעקב החמיר מאוד שהרצועות כולן יהיו שחורות לגמרי[17], אך מדברי הפוסקים נראה דאם כי לכתחילה יש לחוש לזה, אך אם אין אחרים יכול להקל ולברך על התפילין אף אם היותר מהשיעור אינו שחור.♦
האם אמרי' בזה רובו ככולו?
בשו"ת מהרש"ג (ח"א סי' ז') מחדש דאם רוב הרצועה שחור סגי בזה דאמרי' רובו ככולו, ע"ש שמוכיח זאת, וכן דעת עוד פוסקים. ובשו"ת שלמת חיים (ח"ג סי' כ"ג) ג"כ כתב דיש לסמוך זה על סברת רוב ככולו. וראה בספר הליכות ישראל (ח"א סי' י"ז בהערה) אריכות מדברי פוסקי זמנינו בזה.ובספר זכרון אליהו הוכיח מדברי ביאור הלכה הנ"ל דלית ליה סברת דרובו ככולו בזה, ולכן צידד להחמיר אף במה שארוך יותר מהשיעור. וכן נראה מדבריו במשנה ברורה שהובאו לעיל מה שהזהיר במצוי הפסול במקום הקשר. וכן עמא דבר להחמיר בזה ולהיזהר שכל הרצועה מרישא ועד גמירא תהא שחור לגמרי. ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב או"ח סי' כ"ב) כתב ג"כ דתמוה לומר כאן סברת רובו ככולו.
ובקובץ צפונות (קובץ י' עמוד נ"ח) הובא מאמר ארוך בענין זה מהגאון רבי יחיאל בוים שליט"א, מרבני העיר קרית צאנז בנתניה, ובו מאריך לברר דיש לסמוך על המהרש"ג והגרי"ח זאננפעלד ושגם בספר דעת קדושים כבר צידד לומר כן, ודוחה את דברי הזכרון אליהו הנ"ל להוכיח מדברי הביאור הלכה שחולק על קולא זו. ע"ש שהוכיח די"ל דגם המשנ"ב אית ליה קולא זו [וראה מה שהעיר על כך הגר"מ מאזוז זצ"ל בקובץ י"א שם (עמוד ק"ז) ע"ש].
וכדרכן של תלמידי חכמים המנגחין זה בזה בהלכה, האריכו מחברי הספר זכרון אליהו בקובץ צפונות הנ"ל (קובץ ט"ו, עמוד צ"ט) להשיב מלחמה השערה להצדיק את דבריהם ולדחות את דברי הגר"י בוים הנ"ל, ואף תמהו עליו שלא הביא את דברי רבו בעל הדברי יציב זצ"ל, דנראה מדבריו בתשובה אחת דלא אמרי' דין רובו ככולו בזה. והגר"י בוים (בקובץ שלאחריו, קובץ ט"ז) עמד על משמרתו, וש'דברי כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א (ה"ה בעל דברי יציב זצ"ל) לא נעלמו ממני ולא העלמתים, אך לא הבאתים כיון שאינו דן שם בשאילתא דא דשחרות הרצועות...'. אך מחברי הספר זכרון אליהו שוב דחו את דבריו, וכדרכה של תורה שזה בונה וזה סותר, ואת והב בסופה.
♦
חומרת הקסת הסופר להשחיר את הצדדין
הנה הגאון בעל קסת הסופר כתב (סימן כ"ג ס"ד) חידוש עצום, דאף דמבואר בגמרא דאין צריך להשחיר אלא את פני הרצועות, היינו רק שאין צריך לצבוע את החלק שבפנים, אבל את שני 'צדדי' הרצועות שפיר צריך להשחיר. ובלשכת הסופר שם (סק"ב) אף מצדד לומר שזה בכלל ההלכה למשה מסיני שהרצועות צריכין להיות שחורות, ולפי זה נמצא דאם לא השחיר את חודי הרצועות לא יצא ידי חובת מצות תפילין.ומדייק כן גם בדברי הרמב"ם, שכתב ד'אחורי' הרצועה יכול להיות ירוק וא"צ שחור, ומשמע דרק אחורי הרצועה הוא שא"צ להיות שחור, אבל צדדי הרצועה שפיר צריך להיות שחור. אולם כבר העירו על דיוק זה, דא"כ יש לדייק להיפוך מתחילת דברי הרמב"ם, שכתב ד'פניהם השחורים' צריך להיות שחורים, אשר מלשון זה משמע דרק פני הרצועות שחורות ולא צדדי הרצועות.
ודבר זה הוא חידוש עצום, כי לא מצינו לאחד מגדולי הפוסקים שקדמו לו שיכתוב כן, ובודאי שגם לא נהגו כן. והרי לדבריו נמצא שכולם היו ח"ו בכלל קרקפתא וכו' ולא יצאו ידי חובת הנחת תפילין. ובודאי כי אין לומר כן ולהוציא לעז על כל הדורות שלא עשו כהוגן[18]. וראה להלן מה שהבאנו בענין להשחיר את הרצועות משני הצדדים, דאחת מסברות המתנגדים לזה היא משום שמוציא לעז על דורות הראשונים. אך יתבאר שם דהתם י"ל דאין בו חשש הוצאת לעז, כיון שאף להעושים כן אינו אלא הידור וחומרא ע"ש. אך כגון דא, להשחיר את חודי הרצועות מחמת חומרת הקסת שהוא בכלל ההלכה למשה מסיני, ונמצא דהוי כאומר כי כל דורות הקודמין לא עשו כהוגן, ובזה שפיר יש לחוש יותר להוצאת לעז.
אך יתכן שבדורות הקודמין היו הרצועות דקות, באופן שלא היה להן שום עובי, וממילא כי לא הייתה נוגעת השאלה, וכעי"ז כתב בהגהות מנחת סולת.
והחזון איש (הובא בספר מעשה איש, ח"ב עמוד ק"ג, ובספר ארחות רבינו, ח"א עמוד ל"ו) ועוד אחרונים הוכיחו דלא כהקסת מדברי הברוך שאמר (עמוד מ"א) שכתב שהיו משחירין את העור ואחר כך חותכין אותו לרצועות, ומוכח שבצדדים אין חיוב.
אך בשו"ת ראש אליהו (ח"א סי' ח') דחה את הראי', דהמעיין היטב בדברי הברוך שאמר יראה שדבריו נאמרו אודות העור שעושין ממנו את הבתים ולא על העור שעושין ממנו את הרצועות. וע"ש מה שדחה הגר"ח קניבסקי זצ"ל את דבריו ומה שכתב בן המחבר בהערה שם.
ובשו"ת שבט הלוי (חלק י"א, סי' קס"ח) בתשובה מבן המחבר שליט"א האריך בזה, וכותב מדיליה את הראי' מדברי הברוך שאמר דמוכח משם דלא כחומרת הקסת. ומסיק דלהחמיר להשחיר את חודי הרצועות משום ספק הללממ"ס תימה, עד שלא בא הקסת מאן אמרה, האיך יבואו דורות האחרונים אחר חתימת הש"ס, ואלפי שנים אחרי שניתנה ההלכה, לחדש ספק בהלכה למשה מסיני. וכן ממש הוא נידון דידן, הנוגע להלכה למשה מסיני, שכבר כתב הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים) שבהלכה למשה מסיני לא שייך לא מחלוקת ולא ספק.
וראיתי באחד מספרי זמנינו (ספר שמחים לשמרו, אזהרה כ') שהאריך דיש להחמיר כחומרת הקסת, ושיש להוכיח כי אף החתם סופר מסכים לחומרא זו, כי הרי החתם סופר כתב הסכמה נפלאה להספר קסת הסופר כידוע, ובתוך דבריו כותב על הספר 'כולך יפה רעיתי ומום אין בך מכוון להלכה ע"ד האמת'[19], הרי שהוא מסכים לכל הכתוב בספר.
אולם המחבר הזה טעה בתרתי. א) דהסכמת החתם סופר ניתנה למהדורה קמא של הקסת הסופר, ושם לא נמצאת כלל חומרא זו. ב) כבר הוכיחו האחרונים דיש כמה פסקים בקסת שברור כי החת"ס חולק עליהם (ועי' מה שכתבתי בזה בספרי סדר הכתב), ואם כן אין להוכיח מהסכמת החת"ס שהוא מסכים לכל הפסקים שבספר.
ובספר הנ"ל רוצה להוכיח דגם הפרי מגדים אית ליה חומרת הקסת הסופר, מדכתב (סי' ל"ג, א"א סק"ז) שאם צבע שלא לשמה, יהפוך את הרצועה ויצבע צד השני, מוכח דהעיקר להשחיר בצד הנראה לחוץ וא"צ שיהא דוקא בצד השיער (עי' ביאור הלכה סי' ל"ג ד"ה מבחוץ שחולק ע"ז, ראה לקמן ביאור פלוג' בזה). וכיון דהחיוב הוא להשחיר את הנראה, א"כ גם חודי הרצועה בכלל, כיון שגם הוא נראה. וכ"כ להוכיח מדברי הפמ"ג בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ג סי' כ"ב).
אולם כמה אחרונים הוכיחו מדברי הפמ"ג אלו היפוך מזאת, ושאין צריך לצבוע את הצדדים - דאי נימא דגם הצדדין צריכין להיות צבועין, א"כ בצבעו שלא לשמה מה מהני שיהפכנו, והרי הצדדין אכתי נשארו צבועין שלא לשמן (זכרון אליהו, פ"כ סי' ב', קסה"ס עם חידושי גליוני הסופר, סי' מ"ב).
אך יש לתמוה על ראיה זו, דא"כ נמצא דדברי הקסת הסופר סתראי נינהו - דהרי את דברי הפמ"ג אלו הביאן הקסת בעצמו (בסי' כ"ג ס"ג) דאם צבען שלא לשמן אז יהפכנו ויהיו כשרין. והרי הקסת הוא זה שחידש דבעי' לצבוע גם את צדדי הרצועה, וא"כ מה מהני מה שיהפוך את הרצועה, והרי סו"ס הרצועות נצבעו שלא לשמן. ושוב ראיתי כי בעל גליוני הסופר הנ"ל בקונטרס תוספי יריעות הסופר העיר בזה, ע"ש מה שנדחק ליישב.
ובפשטות יש לדחוק ולומר דמה שנתן הפמ"ג עצה להפוך את הרצועה ולצבוע את הצד השני איירי באופן שצבע צד אחד של הרצועות שלא לשמן ועדיין לא צבע את צידי הרצועות, דבכה"ג שפיר כתב דיש עצה שיהפכנו. אך אה"נ שאם כבר צבע את הצדדין שלא לשמן, שוב אין לו עצה זו.
עוד העיר לנכון בקונטרס תוספי יריעות הסופר הנ"ל כי חומרת הקסת מיתלי תליא במה דמספקא ליה להביאור הלכה (הובא לעיל) אי סגי שישחיר רק עד כדי שיעורו, דהשאר הרי אינו אלא לנוי ולמצוה, או דילמא דכיון שמחוברת כולה כחדא צריכה להיות כולה שחורה. דהנה אי נימא כצד הראשון, דרק מה שמעכב לשיעור הרצועה צריך להיות שחור, לפ"ז ודאי דאין לומר דצריך להשחיר את חודי הרצועות, דהרי פשוט דאין שיעור לעובי הרצועות. וכדחזינן בשו"ע (סי' ל"ב ס"ג) דרצועות אף מקלף כשרות, והרי בקלף דק אין שום עובי להרצועות, וא"כ מוכח דאין שיעור לעובי הרצועות. ואם כן ממילא דגם אין חיוב להשחירו. ורק אי נימא דכל אורך הרצועה צריך להיות שחור, אף מה שעודף על שיעור החיוב, לפי צד זה שפיר יש לדון ולחייב להשחיר אף את חודי הרצועה וכדברי הקסת, עכ"ד המסתברים.
ולפי זה נמצא דאף מי שירצה להחמיר כחומרת הקסת להשחיר את הצדדין, אין צריך להחמיר אלא לענין לצבוע את צדדי הרצועה שבתוך שיעור החיוב, משא"כ צדדי שאר הרצועה – אף דאת הרצועה עצמו יש לצבוע גם שם, וכחומרת הביאור הלכה – מ"מ בצדדי הרצועה ממה נפשך אין צריך לצבוע אלא את שיעור החיוב, ודו"ק.
ולמעשה, אם כי הקול יעקב (סי' ל"ג סקי"ב) העתיק את דברי הקסת הסופר, ואכן מצינו יחידי סגולה שהחמירו בזה, ביניהם, הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע[20], הרה"ק מסאטמאר זי"ע[21], ש"ב הגה"צ רבי דוד הלוי יונגרייז זצוק"ל ראב"ד ירושלים[22], הגאון רבי ישראל זאב גוסטמאן זצ"ל[23], הגה"צ בעל תפארת נפתלי משארמאש[24], בכל זאת פוק חזי מאי עמא דבר שמנהג העולם שלא להחמיר בזה וחומרת הקסת הסופר בזה לא נתקבל. וכ"כ במקור ברוך על החיי אדם (כלל י"ד סק"מ) דהמנהג אינו כהקסת הסופר.
ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי' ל"ה) כאשר מנה את החומרות שהרוצה לצאת כל ההידורים ידרוש מעושה התפילין, מנה גם חומרא זו של הקסת להשחיר את חודי הרצועות, אך כותב על כך שיש חוששין שלא לצבוע את החודין 'כיון שמצוי שמשחיר גם בצד השני ואז חוששין לחציצה'. וראיתי לחכם אחד בקובץ אור ישראל שהעיר על זה 'דהלכה מפורשת הוא במנחות ל"ה. ושו"ע סי' ל"ד ס"ג דמותר לצבוע מצד פנים, והטעם הוא וכו' דכל לנאותו אינו חוצץ כבסוכה (ל"ז.), הרי בצבע לא שייך חציצה וכמ"ש באו"ח סי' קס"א ס"ב ויו"ד סי' קצ"ח סי"ז בשם הרא"ש והרשב"א, וצ"ע', עכ"ל.
אולם לק"מ, דכאן לא שייך דין דכל לנאותו אינו חוצץ, דסברת המחמירים היא דמצוי שכשמשחיר את הצדדים עובר מעט על חלק השני, וזה אינו לנאותו כלל[25] (ולקמן יתבאר דהערה הנ"ל קאי וקיימי גבי טענת המחמירים נגד הצובעים שחור את שני צדדי הרצועה דיש לחוש לחציצה, וע"ז שפיר י"ל הסברא דכל לנאותו אינו חוצץ).
וראיתי שנחלקו אחרוני זמנינו ברצועות שנחתכו הצדדין באלכסון כלפי מעלה. דיש אומרים דבזה צריך להשחיר את הצדדים, אף דלא נקטינן חומרת הקסת, דכיון דמשופע לצד מעלה חשיב כפני הרצועות שצריך להשחירן (הליכות אבן ישראל, פ"כ ס"ב), ויש אומרים דגם כאן אין צריך להשחיר את הצדדים אלא להקסת, דלא קיימא לן כוותיה (הלכות תפילין, פסקי הגר"ש קמנצקי שליט"א, פ"י ה"ה, וע"ש בהערות).
♦
מדינא דגמרא א"צ להשחיר את הרצועות אלא מצד אחד
הנה זה לשון הגמ' במנחות (ל"ה.) 'אמר רבי יצחק רצועות שחורות הלכה למשה מסיני, מיתיבי, תפילין אין קושרין אותן אלא במינן בין ירוקות בין שחורות בין לבנות, אדומות לאיעשה מפני גנאי וכו', קתני מיהא בין ירוקות בין שחורות בין לבנות, לא קשיא, כאן מבפנים כאן מבחוץ'. הרי מפורש בגמ' דרק מצד החיצון צריכה הרצועה להיות שחורה, ואילו צידה הפנימי יכול להיות כל צבע אחר חוץ מאדום – ומשמע דדין זה דהשחרות צריכה להיות מבחוץ הוא חלק מההלכה למשה מסיני.♦
פלוגתת הראשונים בביאור דברי הגמרא
ובגמרא שם (ע"ב) אמר רב נחמן ונוייהן לבר, ומשמע שזה דין נפרד ממה שכבר נתבאר לעיל מיניה, ונחלקו הראשונים מהי הוספת רב נחמן. שיטת הטור (סי' כ"ז וסי' ל"ב) דמתחילה אמרה הגמ' דהרצועות צריכין להיות שחורות מצד חוץ, היינו בצד השיער שהוא צד החיצוני של הבהמה, דהלכה למשה מסיני אמרה שהשחרות תהא בצד השיער (שהוא יותר חלק מצד הבשר). ולפי זה יוצאות קולא וחומרא. קולא: שאם צבע שחור את צד החיצוני היינו צד השיער, אף אם בשעת הלבישה נתהפכו וצד השחור – צד השיער, היה כלפי פנים, מ"מ יצא ידי חובת ההלכה למשה מסיני. וחומרא: שאם לא צבע את הרצועות מצד השיער אלא מצד הבשר, אע"פ שבשעת לבישה הפך את צד השחרות כלפי חוץ, מ"מ לא יצא.ועל זה מוסיף רב נחמן 'ונוייהן לבר' דלא סגי במה שצבע את צד החוץ שחור, רק שלכתחילה יראה שגם מצד אופן הלבישה יהא כן, שצד השחור יהא בחוץ.
והמרדכי חולק וסובר דההלכה למשה מסיני לא אמרה איזה צד מהרצועה יצבע שחור, ולא נאמרה ההלכה אלא על אופן הלבישה, שבשעת הנחת התפילין יהא צד השחור לצד חוץ. ולפ"ז יצא קולא וחומרא היפוך מהנ"ל לפי השיטה הראשונה.
ורב נחמן כשאמר ונוייהן לבר בא להוסיף דלכתחילה ישחיר את צד השיער, שהוא הצד החיצוני, ואותו צד אף יותר נאה, והוי נוי מצוה שתהא השחרות על צד זה.
♦
ביאור עובדא דרב הונא לפי ב' השיטות
והנה איתא בגמרא (מו"ק כ"ה.) דרב הונא נתהפך לו פעם הרצועה והתענה ארבעים יום על זה [והמגן אברהם (סי' כ"ז סקי"ז) הביא זאת להלכה דמדת חסידות הוא להתענות אם נתהפך לו הרצועה][26] – והנה לדעת הטור לא עבר רב הונא אלא על דין 'ונוייהן לבר' ולא על עיקר הלממ"ס, ובכל זאת התענה על זה ארבעים יום, ואילו לשיטת המרדכי נמצא דרב הונא עבר על עיקר הדין, ובזה מובן יותר למה התענה על זאת ארבעים יום.פלוגתת האחרונים איך קיי"ל בפלוג' זו
ונחלקו האחרונים איך קיימא לן בפלוגתא זו. דהנה הובאו לעיל דברי הפרי מגדים, שכתב דאם השחיר את הרצועה שלא לשמה או שצבעו גוי, יש עצה שיהפוך את הרצועה ויצבענה בצד השני לשמה, ויעשה שאותו צד יהא צד החיצון. והיינו משום שהוא סובר כשיטת המרדכי דמעיקר הדין ההלמ"ס נאמר שצד השחור יהא בחוץ, ורק משום הידור מצוה הוא דיש לעשות שצד השחור יהא צד השיער, וא"כ כל שאין לו רצועה אחרת סגי בזה לצאת את עיקר המצוה. אך המשנה ברורה (בביאור הלכה ד"ה מבחוץ) חולק וסובר דלא מהני, משום שהוא סובר כשיטת הטור, דמדין ההלממ"ס צריך שתהא השחרות בצד השיער, ולכן לא מהני מה שיהפכנו.ועל כל פנים זה ברור, כי בדברי הגמרא מפורש דאין צריך להשחיר את שני הצדדין אלא רק צד אחד, ואת הצד השני יכול לצבוע בכל צבע אחר חוץ מאדום, רק שנחלקו הראשונים אי מדין ההלכה למשה מסיני צריך להשחיר דוקא צד החיצוני, או דיכול להשחיר איזה צד שירצה, כל שבשעת הלבישה יהיה צד השחור כלפי חוץ.
♦
שיטת הרמב"ם לצבוע את הרצועות משני הצדדים
והנה זה לשון הרמב"ם (פ"ג מהלכות תפילין הי"ד) 'הרצועות של תפילין בין של ראש בין של יד פניהם החיצונים שחורים, וזו הלכה למשה מסיני, אבל אחורי הרצועות הואיל ומבפנים הן, אם היו ירוקות או לבנות כשרות, אדומות לא יעשה, שמא תהפך הרצועה וגנאי הוא לו, ולא יהיה אחורי הרצועה לעולם אלא כעין הקציצה אם ירוקה ירוקין ואם לבנה לבנים, ונוי הוא לתפילין שיהיו כולן שחורין, הקציצה והרצועה כולה', עכ"ל.וחזינן שיטת הרמב"ם דיש דין כי צבע הרצועות יהיה כצבע הבתים. וביארו האחרונים דהרמב"ם למד כן בביאור דברי הגמרא (הובא לעיל) דאין קושרין תפילין אלא במינן, ולמד הרמב"ם דהכונה שצבע אחורי הרצועה יהא 'במינן' פי' כאותו צבע של הבתים. ואף כי הבתים לדעת הרמב"ם א"צ שחרות, מ"מ בכל צבע שעשאו יראה לעשות צבע אחורי הרצועות כמותן.
ושוב מוסיף הרמב"ם דמשום נוי יעשה כולן שחורות, וכן דעת עוד ראשונים, דכיון שנהגו לעשות את הבתים שחורים משום נוי, אז שוב מעיקר הדין יש לעשות גם את אחורי הרצועות שחורות, מהדין שצריך שיהיו במינן.
והבית יוסף הביא את דברי הרמב"ם אלו דמשום נוי יש לצבוע גם את אחורי הרצועות שחור. וכאמור כי אם צבע הבתים שחור, אז צריך לצבוע את אחורי הרצועות שחור, לא רק משום נוי, אלא מעיקר הדין, דכן פירש הרמב"ם דברי הגמ' דאין קושרין תפילין אלא במינן, היינו באותו צבע של הבתים, ודו"ק – והעיר בזה בשו"ת דבריו ליעקב, ח"א סי' כ' הערה ו'.
גם בדרכי משה הביא מהאור זרוע שפסק כן, דעכשיו שנהגו לעשות את הבתים שחורים משום נוי, אז צריך לצבוע גם את אחורי הרצועות שחורות. והיינו שגם האו"ז למד כן בביאור דברי הגמ' דאין צובעין הרצועות אלא במינן.
אך בין הבית יוסף שהביא מהרמב"ם לצבוע אחורי הרצועות שחורות, ובין הדרכי משה שהביא כן מהאו"ז, שניהם מסקי על זה 'ולא נהגו כן'. ואכן המחבר והרמ"א שניהם לא הביאוהו בשלחן ערוך, וכ"כ המשנה ברורה (סי' ל"ג ס'כ"א) דלא נהגו כהרמב"ם בזה. ואכן במשך הדורות לא מצינו שיחמירו בזה אלא יחידי סגולה. אך בשנים האחרונות נעשתה התעוררות בזה ונתרבו המקפידין להשתמש רק ברצועות כאלו ששחורין משני הצדדים, וטענתם בפיהם כי שיטת הרמב"ם ברור דיש להקפיד בזה, ואם כן למה לא ניחוש לחומרתו. ואילו אחרים לא ניחא להו בהא להקפיד על דברים שלא הקפידו בו בכל הדורות, ועל כן הם נמנעים מלהשתמש ברצועות כאלו.
ומעתה הבוא נבוא לבאר את הסברות והראיות משני הצדדים, ללקט מדברי הפוסקים את אשר כתבו ודנו בזה, וכמובן כי לא באנו להכריע בין השיטות ולהכניס את ראשינו בין ההרים הגבוהים, פוסקי הדורות גדולי ישראל וענקי הרוח, ומטרתינו רק לפרוש את הדברים והצדדים כשמלה, והבוחר יבחר לעשות כהוראת רבותיו ומסורת אבותיו.
♦
דעת המקובלים בזה
הנה כאמור כי שיטת הרמב"ם והאור זרוע היא דמשום הידור מצוה יש לצבוע הבתים שחור, וממילא כי אף אחורי הרצועות יהיו צבועין שחור, וכפירושו בדברי הגמרא דאין קושרין אותן אלא במינן, ובשלחן ערוך ונושאי הכלים לא הובאה חומרא זו. אך בשער הכוונות למהר"ח וויטאל (דרושי תפילין ד') הביא בשם רבו האר"י הקדוש שצריך להשחיר את הרצועות פנים ואחור שחורות כעורב, ואכן מצינו לכמה מקובלים שנהגו כן על סמך דברי רבי חיים וויטאל. ובשו"ת ראש אליהו (ח"א סי' כ') האריך לבאר גודל הענין לעשות הרצועות שחורות משני צדדיה, ובתוך דבריו כותב כי גם עפ"י קבלה יש לעשות כן. ומובא שם מכתבו של המקובל הגה"צ רבי פישל אייזנבאך שליט"א שכותב בזה"ל: 'במה שהביא בתשובתו לנהוג כן גם עפ"י הקבלה אכן ענין גדול הוא, כי גם חכמי המקובלים בירושלים נהגו כך בעבר וגם בהווה כמה מרבני ישיבתינו שער השמים, וכן נהג גם מו"ח הרה"צ רבי אשר זעליג מרגליות זצ"ל אשר קיבל כן מהגאון המקובל רבי חיים שאול דוויק זצ"ל והמקובלים הקודמים, וכן אני מהדר אחר הרצועות הללו, ובודאי שהוא קבלה וודאית בלא שום ספק בקבלה זו, ואשרי המהדר אחר רצועות הללו לנהוג כרצון צדיק רבינו האריז"ל', עכ"ל. ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סי' כ"ב) כותב שראה את התפילין של הגה"ק מהרי"ל דיסקין זצ"ל והרצועות היו צבועין משני הצדדין שחורות כעורב. ובספר בירורי חיים (ח"ו, עמוד תקמ"ו) מובא דכן נהג האדמו"ר בעל כנסת ישראל מסדיגורא, הרה"ק בעל ישועות משה מוויז'ניץ, ושכן נוהג גם יבלחט"א הגרי"מ שטערן שליט"א, בעל משנת הסופר, ע"ש.ויש להעיר כי מה שכתב בפשטות כי חכמי ירושלים נהגו כך בעבר, הנה בעל הבן איש חי (ש"ר פר' חיי שרה אות ד') מביא כי גם הוא שאל על כך את גדולי ירושלים, והשיבו לו כי יש נזהרין בזה ויש שאין נזהרין.
♦
דברי המנחת אלעזר בזה וביאורו בדברי הרמב"ם
והגה"ק ממונקאטש זצ"ל בספרו אות חיים ושלום (סי' ל"ג אות ב') הביא דברי את רח"וו בשם האריה"ק, וכותב שדבריו 'נפלאו בעיני, דהרי זה היפך דברי הטור ושו"ע שכתבו בפירוש דמצד פנים יוכל לעשות מאיזה צבע שירצה, ועכ"פ א"צ שישחירם שם כלל וכמפורש במנחות וכו', ולפלא שלא הזכירוהו המפרשים והנו"כ בשום מקום שיהיו הרצועות שחורות גם מבפנים, ולא ראינו ולא שמענו כלל מעולם מי שנהג זה כלל להחמיר כדברי שעה"כ, ע"כ בודאי אין לעשות חדשות עד יערה עלינו רוח ממרום ב"ב.'ובשו"ת לבושי מרדכי (ח"ד סי' קל"ט) וכן בשו"ת חקל יצחק (סי' ה') העירו על המנחת אלעזר כי נעלמו ממנו דברי הב"י בשם הרמב"ם שכתב להדיא דהידור הוא לצבעו שחור משני הצדדים. ואכן בהוספות בסוף הספר כותב המנחת אלעזר 'שוב הראוני כי נעלם ממני בעת כתבי זאת דברי הב"ח בזה שרצה להעמיס בדברי הרמב"ם שכתב ונוי הוא לתפילין שיהיו כולם שחורות...'.
ובספרו נימוקי אורח חיים הביא את דבריו אלו בסוף הספר, וכותב דלולא דברי הב"י היה אומר שלא נתכוין הרמב"ם לזה, רק דכונת הרמב"ם במה שכתב דנוי היא לעשות 'הרצועה כולה' שחורה דבא לרבות דגם חלק הרצועה שאינה מעכב מדינא מ"מ הידור הוא שיעשהו שחור, ומסיק ד'זהו נראה יותר ברור ופשוט בדברי רבינו הרמב"ם' (וכבר נתבאר לעיל דהמשנה ברורה מצדד לומר דאף מדינא צריך שיהיה כל הרצועה שחור).
ובשו"ת מהר"ם בריסק (ח"ב סי' פ"ז) מאריך לבאר למה באמת לא נהגו כדברי הרמב"ם לצבוע משני הצדדין, וכעדות הב"י והרמ"א דלא נהגו כדבריו. וביאר על פי מה שיש להקשות על הרמב"ם שכתב להשחיר את שני הצדדין משום נוי, והרי הרמב"ם עצמו כתב דלכן אין צריך שרטוט בתפילין דהשרטוט הוא משום נוי, וכיון שהפרשיות מכוסות ואין נראות על כן אין בהן משום נוי. ולפי זה קשה, דאם כן איך כתב הרמב"ם לצבוע משני הצדדים משום נוי, והרי צד המכוסה אין נראה כלל, והרי לדברי הרמב"ם אין בו משום נוי בכה"ג.
ולכן מסיק המהר"ם בריסק דעל כרחיך לא נתכוין הרמב"ם לומר שיש קפידא לעשותן שחורות, רק דהעושה כן הרי הוא משובח, אך באמת אין הדבר ברור כלל דשחרות הרצועות הם נוי, ע"ש. וכעי"ז כתב חכם אחד מדיליה בקובץ לשכת הקודש (ח"ב, עמוד קס"ג).
ובספר סת"ם כהלכתן כותב בשם הגרי"ז אף יותר מזה, שחשש דכיון שלדידן לא נראה הנוי, א"כ שוב הוי הדיו בצד פנים חציצה.
♦
סברות המחמירים בזה[27]
ולמעשה מצינו כמה גדולים, ביניהם מפוסקי זמנינו, שהתנגדו לזה, ומטעמים שונים החמירו שלא לשנות להחמיר לצבוע את הרצועות משני הצדדים. ואחד מעיקרי סברות המחמירים הוא שלא לשנות ממה שנהגו כל הדורות שלפנינו. ובשו"ת משנה הלכות (חלק ח"י, סי' ל"ח) בתשובה לבעל מחבר ספר הליכות ישראל כותב: 'וכאן המקום להעיר על מה שהנהיגו כמה סופרים להשחיר הרצועות גם מצד הפנים שיהיו שחורות משני עבריהם ותולים עצמם על קנה רצוץ, ולפענ"ד אסור ללבוש תפילין כאלו משום ואל תיטוש תורת אמך, ואם הסופר הנ"ל כתב תפילין יש לחוש שלא להניחם כי כמו שקל הוא בדעתו לשנות מנהג ישראל של שלשת אלפים שנה שלא להשחיר הרצועות מבפנים כן קל הוא בידו לשנות דברים אחרים בכתיבה ואין סומכין עליו כלל...'. ובהסכמתו לספר הליכות ישראל הנ"ל אף הרחיק לכת לכתוב דהמברך על תפילין עם רצועות צבועות משני עבריהן מברך ברכה לבטלה. (א.ה. דברים אלו תמוהין לענ"ד[28], ולענ"ד כי גם הוא חזר בו ובתשובתו הנ"ל שנכתב לאחר כתיבת ההסכמה – למרות שהאריך שם יותר לבאר את קפידתו של לצבוע שני הצדדין – מ"מ השמיט דברים אלו דהמברך עליהן ברכתו לבטלה).ובספר זקניך ויאמרו לך (עמוד קע"ב) מביא מהגאון רבי יעקב יצחק רודערמאן זצ"ל, ראש ישיבת נר ישראל בבאלטימאר, שהקפיד לקנות רצועות שהן שחורות רק מבחוץ ולא מבפנים, והיה אומר שהמחמיר להשחיר הרצועות משני הצדדים הרי זה חסרון באמונת חכמים, כיון שלא פסקינן כאותה שיטה.
עוד מסברת המחמירים שחוששים להוצאת לעז על כל דורות הקודמים שלא הקפידו על זה. ומקור סברא זו הוא המגן אברהם (סי' ל"ב סקמ"ח), שכתב דאין להחמיר לצאת כל השיטות בפתוחות וסתומות בכדי שלא להוציא לעז על הראשונים. וראה לעיל מה שהבאנו בזה עד כמה חרדו גדולי ישראל בזה.
אך באמת כי אין הנידון דומה לראי'. דכל חשש הוצאת לעז הוא רק במה שמחמיר לחוש לשיטה אשר לאותה שיטה נמצא שדורות הקודמים לא יצאו ידי חובת המצוה. אך בנידון דידן, הרי לכולי עלמא אין כאן חשש שמא לא יצא ידי חובת המצוה, דאף להרמב"ם אינו אלא משום הידור ונוי המצוה, וא"כ אין כאן שום הוצאת לעז.
וראה לעיל בסמוך מדברי הגרי"ז שחשש דהדיו בצד פנים הוי חציצה.
ובספר הנהגות והליכות מהגר"ח קניבסקי זצ"ל (פ"ג ס"י) מובא חשש מחודש מהגר"י ברטלר זצ"ל, שכשרצועה צבועה גם מהצד הפנימי יש חשש שכשמזיע יצא קצת מהדיו, ולאחר חליצת התפילין כשמגלגל את הרצועה יש חשש שיעבור צבע מצידה הפנימי של הרצועה לחלק העליון של הרצועה שמתחתיו, וזה נצבע שלא לשם קדושת תפילין.
♦
בשחור בשני הצדדים, האם עדיין צריך להקפיד שלא יתהפכו
והנה אחת מסברות המהדרים לצבוע משני הצדדים היא כי לכאורה לפי זה יוצאים אנו מהחשש של שמא יתהפכו לו הרצועות, כי אף אם יתהפכו אכתי יהא שחור, כיון דשחור משני הצדדים.והנה לפי שיטת המרדכי (והפמ"ג) הנ"ל דעיקר ההלכה למשה מסיני נאמרה שצד השחור יהא בחוץ, ועל זה התענה רב הונא כשנתהפכה רצועתו דלא יצא ידי חובת המצוה, וכמשנ"ת לעיל, פשוט דשפיר יש בזה תועלת, דע"י זה שיצבע משני הצדדים לעולם לא יכנס בחשש זה. אבל לשיטת הטור (והמשנ"ב) דעיקר ההלממ"ס נאמרה שתהא השחרות בצד השיער, והקפידא בנתהפכו לו הרצועות היא משום שעבר על ההידור של 'נוייהן לבר', ועל זה התענה רב הונא, א"כ יתכן דאף אם צובע משני הצדדים, מ"מ מדין נוייהן לבר אכתי צריך שיהא צד השיער כלפי חוץ. ועי' שו"ת דבריו ליעקב (ח"א סי' כ', עמוד קפ"ח).
וכן מבואר באמת באחרונים, דאף אם צבעו שחור משני הצדדים כהרמב"ם אכתי צריך ליזהר שלא יתהפכו הרצועות. עי' שו"ת הרדב"ז (ח"ה סי' נ"ג, אלף תכ"ו) שכ"כ וכף החיים (סי' כ"ז סקנ"א) בשם סידור בית עובד. ובזה א"ש קושיית האחרונים דמדברי רב הונא חזינן שלא צבע משני הצדדים, דאם לא כן אלא שצבען משני הצדדים, א"כ למה התענה. אך לפי מה שיתבאר דאף אם השחיר משני הצדדים אכתי יש ליזהר שלא יתהפך, א"ש קושיא זו.
♦
סברא שלא לצבוע את צד השני דלא חשיב לשמה
וסברא מחודשת ראיתי בקונטרס אמת ואמונה (עמוד נ"ו) בשם הגאון רבי מענדיל אטיק זצ"ל, דלכאורה י"ל כיון דאיכא דין ונוייהן לבר דהיינו שצריך להשחיר לצד החוץ, וא"כ אפשר דרק מבחוץ שייך לצבוע לשמה. ומה שצובע מבפנים לא שייך בזה לשמה, דזה לא הוי נוייהן ולא שייך גבי לשמה, ורק מה שהוא בחוץ לגמרי מיקרי נוייהן לבר. וא"כ מה שנצבע מבפנים אפשר דלא שייך בזה לשמה, וא"כ אם ניגרד העור העליון (א.ה. וכש"כ אם נתהפכה הרצועה, אף דצד השני ג"כ צבוע שחור) לא מהני מה שהוא צבוע שחור, דבזה לא שייר לשמה. ולחזור ולצבוע עליו ודאי דלא מהני בהכי דהוי כתב ע"ג כתב. עכ"ד – אך יצויין כי כל זה אם צובע את הצד השני מחמת הנוי, אבל אם צובע את הצד השני או שצובע את כל עובי הרצועה מחשש זה שמא תיגרר השחרות, אז ודאי מהני, דשפיר מיחשב לשמה, ופשוט.ובשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' ט"ז) נשאל (מש"ב הגאון בעל חיי הלוי שליט"א) בענין זה אי יש מעלה להשחיר את הרצועות משני הצדדים. והרה"ג השואל שליט"א ציין לדברי הגאון בעל ראש אליהו זצ"ל הנ"ל שהאריך לברר בגודל מעלת וחשיבות צביעת הרצועות משני הצדדים. והשיב בזה"ל: הנה הכל אמת נכון, וגם מרבותינו ואבותינו לא נעלם כ"ז, וכבר הבאתי גם אני עני דברי הרדב"ז בס' הלקט שנדפס זה יותר מחמשים שנה, אבל כיון שבעלי השו"ע הב"י והרמ"א בד"מ והלבוש וכל הבאים אחריהם לא כ' כן אפילו להידור בעלמא, וכאשר העיד הרדב"ז בעצמו דלא צובעין אחורי רצועות שחור, ובכנה"ג אחרי שהביא דברי הרדב"ז סיים 'ואין אנו נוהגין כן' ע"כ היות שגם הרדב"ז לא כ' רק להתנאה במצוה, מכלל דגדולי ישראל פוסקי הדורות לא חששו להנהיג אפילו לנוי בעלמא, וכן מוכח בשו"ע הרב שם, ובודאי היה להם טעם מדוע לא הנהיגו כן בדבר קל כזה, ואם כן למה לן לשנות פני ההלכה וכו', על כן אומר בטח דאם יחידים ינהגו כן תבוא עליהם ברכה, אבל להנהיג דרך הוראה לא ראיתי צורך, והנח להם לישראל כי בני נביאים הם, עכ"ד.
הרי כי רק לענין להנהיג כן לרבים הוא דלא ניחא ליה לבעל שבט הלוי, אך יחיד העושה כן לעצמו, אדרבה תבוא עליו ברכה. וכן הייתה דעת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שהתנגד לאלו שרצו להנהיג כן לרבים. ומטעם זה לא הסכים כשרצו להחליף את הרצועות שלו לרצועות שחורות משני הצדדים, באמרו שיהא נראה כאילו הוא מורה כן לרבים. אך ליחיד שרצה להחמיר בזה ולהשחיר משני הצדדים לא החמיר כלל. אולם מחתנו, הגר"ח קניבסקי זצ"ל, משמע דבכל ענין לא היה ניחא ליה לצבוע שני הצדדים.
ובשו"ת שבט הלוי (חי"א) יש תשובה מבן המחבר שליט"א ובו מאריך לברר דאין להשתמש ברצועות הצבועים משני הצדדים [ע"ש בתו"ד מה שהביא מדברי הרופאים כי זה יכול לגרום חולי בעור היד, ויש לציין כי כשנאמר דבר זה להגרח"ק זצ"ל השיב ע"ז דאם כי לדעתו באמת אין שום הידור לצבוע משני הצדדים, אך דברי הרופאים הנ"ל בזה הם שקר וכזב (שאלת רב, ח"ב עמוד קע"ז)].
♦
מעלת הצביעה משני הצדדים דבזה יש קיום להשחרות
אך חשוב לציין כי אחד מעיקרי – ואולי, עיקר – סברותיהם של המהדרים להשתמש ברצועות אלו הצבועות משני צדדיהם, היא מחמת כי רצועות אלו אי אפשר שתרד מהן שחרותם. דאופן עשייתן הוא על ידי ששורים אותן בתוך הדיו, וממילא הדיו נבלע בהן מעבר לעבר. וממילא אזדא להו כל חששות המחמירים, כי אין כאן שום הוצאת לעז ולא חומרא, כי לא באו כלל לחוש לשיטת הרמב"ם אשר דורות הקודמים לא חששו לה, אלא החמירו לצבוע באופן ששחרותו ישאר לעד ולא יבואו לידי מכשול ברבות השנים.אך אף על זו טענו המערערים בתרתי - א) דאכתי יש חשש הוצאת לעז על דורות ראשונים, שהם לא החמירו לצבוע באופן זה ששחרותו לא תרד לעולם ולא נזהרו בזה כל כך, ואנן באים להחמיר ולחוש יותר מהם. ובספר 'סת"ם' (עמוד 339) כותב ד'לא רק שיש בזה הוצאת לעז על הראשונים שהם לא נזהרו בזה, אלא גם יש בזה משום הוצאת לעז על האחרונים שכל גדולי דורינו עדיין משתמשים ברצועות רגילות'. ב) כי הרבה מהדיו שעושים בשנים האחרונות נעשה באיכות גבוהה, באופן שאין לחוש שיתקלף הצבע במשך הזמן.
אך לענ"ד לדון ולהשיב. על טענתם הראשונה נראה דלק"מ, דודאי אין כאן הוצאת לעז, דאדרבה דורות הראשונים מגודל יראתם ודקדוקם במצוות לא היה להם לחשוש שמא ירד הצבע, דאם היו רואים שהצבע ירד מיד היו מתקנים אותו. משא"כ דורינו, הרי לב יודע מרת נפשו שאין נזהרים כ"כ במצוות, ועל כן צריך לעשות כל מה שבידינו שלא ייכשל ושלא יבוא לידי נסיון.
ועל הטענה השניה שהרבה דיו בזמנינו נעשה באופן שאין לחוש שיתקלף, הנה המציאות מוכיחה שרק ברצועות אלו הצבועות משני הצדדים אפשר לומר בבירור שלא ירד הצבע, ואילו מה שצבוע רק מצד אחד מצוי בו יותר שהצבע יורד. ואם כי יתכן ויש סוגי דיו שאינו יורד, אך הרי הקונה תפילין אינו מבחין בין סוגי הדיו ואינו יודע לחזר דוקא אחר רצועות שצבועות באותו סוג דיו המיוחד – והנה אם יודע בנפשו שהוא יכול לעקוב באופן תמידי, לבדוק ולברר שלא נחסר משחרות הרצועות, אז מה טוב. אך אם יודע מרת נפשו, שיתעצל לבדוק וישכח לתקן, אז די להעתיק מה שהעיד סופר אחד בענין זה, שרוב הרצועות שאינן שחורות מצד לצד שמגיעות אליו להחליפן, הן במצב של 'פסול מדינא' מחמת קילוף השחרות[29]! וראה מה שהאריך בזה בטוב טעם חכם אחד בקובץ עץ חיים (קובץ י"א, מעמוד של"א ואילך).
וכן כתב בספר פסקי תשובות (סי' ל"ג, הערה 32), אחר שהביא את חילוקי הדעות בין הפוסקים אי יש להדר לצבוע משני הצדדים, מסיק: 'ומסתבר שמה שחידשו צביעת הרצועות ואופן שהצבע נבלע היטב בכל עובי הרצועה מעבר לעבר, אין בזה פקפוק כלל, כיון שיש בו מן ההידור שאף שנסדקת הרצועה, לעולם אינה נפגמת שחרירותה'.
♦
דברי אגדה
ואסיים במילי דאגדתא על מה שהרצועות צריכות להיות שחורות מצד חוץ ולבנות מצד פנים. בהקדם דברי הקול אריה (הובא ב'פתח טוב' שבהקדמת ספרו שו"ת קול אריה) שביאר את כונת חז"ל (ברכות ז.) על הפסוק וראית את אחורי, מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין, רצה לומר, כי ענין קריאת שמע מבואר בספרים שאנו אומרים שמע ישראל ותאמין שה', הוא הנהגת החסד, אלקינו, הוא הנהגת הדין, ה' אחד, הכל הוא חסד, ועל זה מורה ענין התפילין אשר בו עיקר מצות קריאת שמע, והוא דתפילין של ראש הוא בית אחד מורה על שהכל אחדות גמור במקורו, אחר כך יתפרדו ממנו ב' רצועות, א' לימין מורה על חסד, וא' לשמאל מורה על דין, ובסוף יתאחדו בקשר של תפילין שנעשו ב' הנהגות אחדות אחד, שלאחור ולבסוף רואין שגם מה שהי' נראה לב', מדת הרחמים ומדת הדין, הכל אחד, שגם מדת הדין הוא מקור הרחמים והכל לטובה, ושפיר אמרו ז"ל על פסוק וראית את אחורי שהראה לו הקב"ה קשר של תפילין, להורות שלאחור רואין למפרע שהכל היה חסד, עכדפח"ח.וי"ל דדבר זה נרמז בהרצועות עצמן דמחוץ הן שחורות כעורב שצבע זה מורה על מדת הדין, ואילו בפנים הוא לבן, להורות כי גם מה שנראה בחוץ ובמושכל ראשון כמדת הדין, הרי דבאמת כי בפנים, היינו פנימיותו, רחמים וחסדים[30].
♦ ♦ ♦