התכלת מארגמון - חידוש התכלת בימינו [חלק ג'] – תמצית הראיות שהתכלת מארגמון כשרה ותשובות לחולקים * התכתבות עם מחבר קונ' חותם של אמת

פתיחה
במאמרים הקודמים הבאנו ראיות שהתכלת היא מארגמון וביררנו מהו הגוון שלה. בחלק זה אביא את טענות החולקים, אך תחילה אסכם מחדש את הראיות בתוספת נופך.
ידועים דברי התוספתא והברייתא דמסכת ציצית "תכלת אין כשרה אלא מן החלזון". וכך פשוט בגמרא שבת ומנחות שצבעו תכלת מחלזון. לענ"ד כשבאים לדון מהו החלזון צריך להכיר תחילה בהנחת היסוד שאומות העולם היו צובעים מהארגמונים עוד מלפני 3000 שנה ויותר. הארגמונים ודאי ראויים להקרא חלזון כי המדרש אומר שחלזון הוא ברייה שביתה גדל עמה, ומובן שהיינו הקונכיה, וכך נקרא ברייה זו גם בשפה הערבית והפרסית חלזון.
להכרת המציאות שהו צובעים בהם אין אנו צריכים הוכחות מהכתובים ומחז"ל, אלא הוא דבר שהיום ידוע ומוסכם על כולם^[1], ומעתה איננו צריכים למצוא את החלזון לפי תיאורו בחז"ל, אלא צריכים להוכיח שחז"ל התכוונו לאותו חלזון הצבעים שבו השתמשו העמים.
א. מדברי חז"ל בגמרא מגילה, תרגום יונתן והזהר עולה שבין האוצרות שבנחלת זבולון היה החלזון, והעמים באו לסחור בו עם זבולון. בגמרא כתוב רק "חלזון", ובתרגום יונתן ובזהר כתוב "תכלת". כיון שמשתמשים שוב באותה לשון "חלזון" שבהלכות ציצית ובית מקדש, משמע שמדובר בחלזון התכלת, אך לא הגיוני שבזמן נחלת הארץ לא ידעו דבר על קיום הארגמונים בנחלת זבולון, שהרי הארגמונים הם בעל חי שעומד במקומו, ומזה שהוא נמצא שם אלפי שנים מובן שמי שמצא בנחלת זבולון חלזון שראוי לצבע תכלת, ראה את הארגמונים.
ומעתה יש להתבונן, אם מדובר בשני מינים שונים לחלוטין, שהאחד כשר לתכלת והשני פסול, או שעכ"פ בפועל אין עושים ממנו תכלת, לא מובן למה בגמרא כתוב רק שיש בנחלת זבולון חלזון, ולא אמרו תכלת וחלזון אחר, הרי הם נבדלים בצורה כ"כ מהותית שזה כשר וזה פסול, זה נצרך למצוה וזה לא? לא מסתבר שהעמים התענינו דוקא בחלזון התכלת. על כן נראה המשמעות הפשוטה שהוא אותו חלזון שבו היו סוחרים עם העמים שהיו מפיקים ממנו שאר צבעים, וממנו היו גם מפיקים תכלת, ומספקים את הצבע לכל ישראל. ולכן ברור לגמרא שכשהיא אומרת שהיה שם את החלזון יובן שזה החלזון המפורסם שממנו גם הפיקו את התכלת.
ב. חז"ל דרשו ששלח יעקב לפרעה חלזון מזמרת הארץ, וגם אמרו שבזמן חורבן בית ראשון הגויים רצו להשתמש ביוגבים שהם ציידי החלזון שבאיזור נחלת זבולון (ראה את המקורות בתחילת המאמר בגליון 108)^[2]. גם על דרשות אלו יש לשאול - אם יש שני חלזונות שונים מהותית, למה לזה ולזה קוראים רק חלזון, היה צריך לפרט באיזה מהם מדובר, ולא מסתבר שפרעה התעניין דוקא בחלזון התכלת. על כן נראה שגם כאן בפשטות מדובר בחלזון הידוע שמשמש לזה ולזה.
ג. כאן הלימוד הוא מדברי חכמי האומות, ולכן יש להקדים שהוא על פי הדרכת הגר"א (מובא במעלין בקדש לב עמ' 50) "שהיה משתוקק להעתקת החכמות מלשונות אחרות ללשון הקדש", כפי שאנו רואים שהרמב"ם מביא דברים מאריסטו. פליניוס, שמתאר בפירוט את תעשיית הצבעים מהארגמונים, לא שמע על חלזון יחודי של היהודים, שהרי לא מצינו בדבריו על זה דבר, למרות שפירט הרבה דברים על החלזונות. יש שרצו לבאר שהוא לא ציין את החלזון הזה כי הרומאים היו צובעים בסגול ולא בתכלת, אך לענ"ד זה לא מהווה הסבר, כי גם אם הנחה זו נכונה, עניינו של פליניוס אינו לתאר רק מה עושים הרומאים, אלא לתאר את אוצרות הטבע השונים, והכי חזינן שהוא מתאר את אוצרות הטבע בארץ יהודה, ולאו דוקא מה שמשתמשים בו הרומאים. הוא מציין גם את אלה שלא עושים צבע (להם הוא קורא מורקס) או שפחות מוצלחים לצביעה. את הארגמונים הצבועים הוא מחלק לשנים, האחד קרוי החצוצרה לפי צורתו והוא לפי התיאור ארגמונית אדומת פה, והסוג השני, שלו הוא קורא פלאג'י, כולל כמה תתי מינים בתוך הפלאג'י שמתחלקים לפי מקום גידולם ומזונם. וציין שהמשובח ביניהם לצבע הוא ארגמון ההמסה (לפי תרגום זהר עמר). ובכל הפירוט הזה הוא לא הזכיר חלזון מיוחד שמתאים דוקא לצביעת תכלת^[3]. לא סביר לומר שבמקרה, דוקא על הדבר הזה שיש חלזון יחודי שמתאים דוקא לצבע תכלת הוא מדלג. על כרחך שהכל הוא אותו חלזון. פליניוס לא מזכיר חלזון יחודי כזה, כי היהודים השתמשו בחלזון שגם הגויים השתמשו בו, ומפני שכולם צבעו באותו חלזון ובכלל לא השתמשו לתכלת בחלזון ייחודי, לכן הוא לא היה צריך להזכיר מה שעושים היהודים.
ראיה זו נראית לי כסיבה העיקרית שהביאה את רבי אברהם הרופא ודעמיה להחליט שהתכלת הופקה מפורפורה שממנה הפיקו הגויים את הצבעים שלהם^[4]. על הראיות הראשונות אפשר להשיב בדוחק שאולי יש איזה מין חלזון מיוחד שלא פורט ההבדל בינו לבין החלזונות של העמים, כי בכל אופן כולם חלזונות, והנפקא מינה ביניהם היא רק הלכתית. אך עכ"פ מראיה זו משמע להדיא שזה ממש החלזון בו העמים השתמשו.
ד. גם הממצאים בשטח הם ראיה, אם כי לא ראיה מוחלטת. באיזור נחלת זבולון הופקה התכלת במשך אלפי שנים. בימינו נמצאו שם מאות מליוני קונכיות ששימשו לצבע מארגמון קהה קוצים, חד קוצים וארגמונית הפה, אך לא פורסם על מציאה של קונכיה של חלזון או בעל חי מיוחד שיוצא ממנו תכלת אחר. גם אם היו מוצאים חלזון שבקונכיתו יש גוון תכלת אין זה סותר לראיה זו, כי בסופו של דבר בכל החלזונות מה שצובע תכלת הוא האינדגוטין. אמנם עדיין לא נבדק הכל, אך עכ"פ גם זה מחזק את ההנחה שזה אותו חלזון, כי לא מסתבר שלצביעה בת אלפי שנים לא מוצאים כל זכר, כאשר לצביעה מג' הארגמונים הידועים מאותם שנים מוצאים כ"כ הרבה שאריות של קונכיות.
ה. דבר נוסף שמחזק את ההנחה שהוא אותו חלזון, היא שזה מה שמסביר כיצד אחרי חתימת הגמרא נעלמה התכלת^[5]. בסוף חלק ב של המאמר בגליון 108 הבאתי את דברי הקיסר ליאו השישי שחי בשנת 860 למנינם, והוא אסף את גזירות הרומאים בענין זה, בנוסח שאוסר כל צביעה מהפורפור של בגדים, כולל בגדי צמר כיון שייחדו אותו לשימוש הקיסר. הוא כותב שהקיסרים שלפניו גזרו על כל דבר והוא מוכן להקל שישתמשו בשאריות של הבגדים הקיסריים. ידוע שהקיסרים השתמשו במשי בצבע ארגמן סגול מפורפור, אך מדבריו עולה שכדי לייחד את הפורפור לשימושם הם אסרו כל שימוש בפורפור. הרומאים והביזנטים שלטו ברוב המקומות בהם ייצרו צבע מהפורפור, ומובן שדבר זה שלדבריו נמשך מאות שנים גרם לחוסר יכולת של היהודים לצבוע ציצית תכלת מהפורפור, עד שנשכח דרך הפקת התכלת מהפורפור.
ויש להוסיף עוד שכיום התברר לנו בבירור שיכולים להוציא גוון תכלת מהארגמונים ובפרט מארגמון קהה קוצים, וגם בשיטות שהיו אפשריות בימי קדם. מלבד זה שלא סביר שבימי קדם לא ידעו על כך שיכול לצאת תכלת מפורפור, כי גם הצבע הסגול הרגיל שיוצא מארגמון קה"ק הופך לכחול בהתחממות מאידי מים או משמש. גם נמצאו אריגים קדומים שנצבעו תכלת מפורפור, כפי שהבאתי לעיל מדברי הרב אברהם גרוס שנמצאו אריגים כאלו במלכות המיתנים. ועל פי יסוד זה, שידוע כיום בבירור, נוכל להוכיח את הדבר מעוד כמה פנים:
ו. נאמר במלאכת המשכן שמות לה, כג וְכָל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־נִמְצָ֣א אִתּ֗וֹ תְּכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֣שׁ וְעִזִּ֑ים וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים הֵבִֽיאוּ.
משמע שהתכלת והארגמן היו בידם כבר לפני כן ממצרים. לפי ההנחה העולה מרש"י שתכלת שהביאו היינו צמר צבוע תכלת נראה שהם הביאו לפחות גם מצמר שנצבע בתכלת במצרים, כי למלאכת המשכן לא צריךצביעה לשמה, וכ"כ מרן בעל הח"ח בלקוטי הלכות מנחות. וכבר ביארנו שלא מסתבר שהיו שתי חלזונות שונים בתכלית, והעמים במצרים הכירו רק את חלזון התכלת, והקדמנו עתה שאכן גם מחלזון העמים אפשר להפיק תכלת. א"כ נשאלת השאלה, איך משה קיבל מהם את התכלת ואמר שיביאו מה שבידם הלא היה צריך להזהירם שיביאו רק ממה שנצבע מהחלזון המיוחד לתכלת ולא מחלזון העמים, ואף אין יכולת להזהיר על מה שנעשה בדבר כיון דלא רמיא עלייהו אינם יכולים לזכור מה עשו. על כרחך שלא נצרך להזהירם כי גם חלזון העמים כשר לתכלת.
ז. התוספתא מנחות ט, טז אומרת שתכלת אינו כשר אלא מן החלזון, ונראה ברור דמשמע ממנה שאינו כשרה אלא מהחלזון של התכלת שהוא החלזון הידוע של הצבעים, שהרי אין ספק שאצל העמים היה חלזון לצבעים, וכבר ביארתי שבודאי חז"ל ידעו שהוא יכל להפיק צבע תכלת, ואנו רואים שלא פורט בתוספתא דבר שממנו יש למעט את חלזון העמים. התוספתא אומרת שהתכלת אינה כשרה אלא מן החלזון הידוע, ותו לא מידי, וראה לקמן הרחבה להוכחה זו בפרק כז אות ב, והבתכתבות עם חש"א בסוף המאמר.
ח. וכן נראה לפי מה שעולה מירושלמי כלאים, שיש דרשה להצריך בעל חי לתכלת מפני שהתורה הקישה אותו לתולעת שני, ובספרא מבואר שתולעת שני הוא צבע טוב מהתולעת, ומשמע מזה שגם בתכלת מה שצריך הוא רק בעל חיים ימי שכן בים יש חלזון עם צבע תכלת טוב, וכמו תולעת שני, שצריך תולעת שמפיקים ממנה צבע בצורה איכותית. מאחר שיש לימוד מהפסוק, אין לחדש הללמ"ס לחלזון יחודי, נגד משמעות הפסוק שכל מה שצריך הוא בעל חי ימי שנותן צבע טוב.
ט. ההוכחה שהיא כשרה ממה שחז"ל לא אמרו במפורש לפוסלה מתחזקת מהמדרשים על מרדכי שיצא בפורפור, כאשר בראש הדברים שיצא בהם כתוב תכלת. משמע מזה שהגויים היו מפיקים תכלת מפורפור וצובעים בו בגדי מלכות, ואם הפורפור שבו צבעו פסול לתכלת היו צריכים בתוספתא להזהיר לקחת דווקא מחלזון אחר, ולא מהחלזון הפורפור, שבו צבעו הגויים בימי מרדכי תכלת.
י. היחס של חז"ל לפורפור הוא כמו אצל הגויים. חז"ל במקומות רבים מתייחסים לבגדים שנצבעים מהפורפור כבגדים יוקרתיים, וכן אצל פליניוס רואים שהבגדים שנצבעו מחלזון הפורפורה נקראו פורופרה, ומובן המסתבר שנקראו פורפור אצלם ואצלנו, כי הם נצבעו בפורפור (בהשאלה אפשר לקרוא לבגדי המלכות פורפורין, גם אם הם לא מפורפור). והנה על מה שחז"ל אמרו שיש פורפור שהוא לבושו של הקב"ה כתב מהרח"ו שהוא תכלת, ומשמע שכתב כך משום שהוא הצבע שהתורה החשיבתו במיוחד כמשל לכסא הכבוד, והוא הצבע של הציצית. ומכל זה נראה שהיה ידוע לחז"ל על בגדי פורפור שנצבעו בתכלת מפורפור, ושוב חוזרת ההוכחה שחלזון התכלת הוא אותו פורפור ממנו הגויים צבעו את בגדיהם, שאל"כ למה חז"ל בתוספתא לא מיעטו את התכלת מהפורפור^[6].
ואכן מצינו אחרונים שכתבו כך שהראשון להם הוא רבי אברהם הרופא, שחי בזמן השו"ע, שכתב (שלטי הגיבורים משער אריה פ' עט) שהתכלת הופקה מהפורפור^[7], ואחריו כתבו כן החו"י והיעב"ץ והמנחת עני ותועפות הרא"ם על היראים תא אות יז ועוד. הם לא הסתמכו כמובן על מסורת איש מפי איש, אלא נראה פשוט (חלקם אומרים כך במפורש) שאמרו כך על פי מה שנודע להם שהאומות היו צובעים בפורפור, והבינו שמכלל דברי חז"ל ופליניוס עולה שהתכלת היא החלזון שממנו צבעו גם האומות.
לענ"ד נראה שכך הבינו גם הרמב"ם ורבותיו של הראבי"ה ואולי גם עוד ראשונים (לקמן אחזור על הראיות לזה), שמשמע מדבריהם שהיה ברור להם שהתכלת היא מהפורפור. וכנראה הם או המוסרים להם גם הסתמכו על הצביעה מפורפור שהיתה עדיין נהוגה בפועל בזמנם אצל האומות, ואפשר שאצלם הוא היה כמסורת.
לפי המבואר לעיל, הסוברים כך יכלו להסתמך על עצם הידע שהאומות צבעו בפורפור גם בלי שיהיו להם ראיות שבפועל צבעו מהפורפור תכלת, בגלל הראיות הראשונות שאמרנו. ובודאי שכללות כל הראיות, שחלקן התחדשו בימינו, הן כזועקות אלינו לעשות מהפורפור את התכלת.
ויש שהקשו עלי, אם הרמב"ם ורבותיו של ראבי"ה ידעו שהתכלת מפורפור, כיצד לא ראו לנכון להדגיש זאת כדי ללמד מה שלא ידעו ראשונים אחרים, כדי שעכ"פ יתאמצו להכין ממנו תכלת?
התשובה לזה נלענ"ד היא שיידע זה לא מספיק כדי לחדש את התכלת. גם אם יודעים שהתכלת היא מהפורפור, לא היה ידוע איך לעשות ממנה את צבע התכלת. הרמב"ם זיהה הרבה דברים שאחרים לא ידוע לזהות ולא ראה צורך להדגיש את זיהויו. למעשה גם הרמב"ם וגם הראבי"ה לא יכלו להפיק ממנו תכלת.
♦
כב.

טענות פרופ' קורן והרב בוקוולד

לצורך הבנת הטענות יש להקדים את תהליך הצביעה מארגמונים. הארגמונים מכילים ג' מיני צובענים שמכילים אינדיגו. אינדגוטין (צובען כחול), מב"א (אינדיגוטין עם צובען שיש מונוברומו -אטום אחד של ברום), ודב"א (אינדיגוטין עם צובען שיש בו שני אטומים של ברום). כאשר מוציאים את תוכן בלוטת הצבע, הצבע משתנה, אך בכל אופן הצמר אינו קולט את הצבע בלי שיתמוסס, וכדי שהצבע יקלט צריך להמיסו בתהליך חיזור חימצון. בלי פעולה זו הוא ישטף במים.
החיזור היא פעולה שבה משתחרר חמצן מהצבע באמצעות חומר מחזר (לדוגמא בימי קדם בשר חלזונות, דבש, אפר, סיד, מי ים. ובימינו סודיום הידרוסולפיט) חימום היורה בצורה זהירה, בסביבה בסיסית מתאימה (תמיסה מימית שבה רמת החומציות (pH) מעל 7 ולא יותר מ9), גורם לכך שמולקולת הצבע מקבלת אלקטרונים, החמצן משתחרר והיא הופכת לצבע מחוזר הנקרא "לאוקו" שהוא בגוון צהבהב ומסיס במים. בגלל היות מסיס הבד סופג את הלאוקו, וכאשר הוא מוצא מהתמיסה ונחשף לאוויר – הלאוקו מוסר אלקטרונים וחוזר למצבו המחומצן והבלתי מסיס במים. מכיוון שהצבע המחומצן החדש הוא בלתי מסיס, הוא נכלא בתוך מבנה הסיבים. זהו תהליך קיבוע הצבע, ההופך אותו לעמיד בפני שטיפה.
צבע המופק מארגמון קהה קוצים יכול להיקלט כצבע תכלת גם כשהוא מכיל צובענים סגולים/אדומים. כיום הדבר הזה נעשה על ידי שילוב של חשיפה לאור (שמש או אור מנורה חזק), שכשהיא נעשית תוך כדי תהליך החימצון היא גורמת לפירוק של הצובען הסגול, והפירוק של הצובען מותיר את האינדיגו הכחול כצובען העיקרי שנקלט בצמר. בהטבלת הצמר נקלט עליו כ 95 אחוז אינדיגו, וחוזק הגוון תלוי בטיב בלוטות הצבע ובכמות ריכוזם בנוזל, בדרך כלל עושים אותו היום תכלת כהה, אך לפעמים הוא יוצא פחות כהה^[8].
פרופ' קורן (במאמרים באנגלית ובתחומין מד) הקשה על ההנחה שגם בימי קדם התכלת נעשתה מאותו ארגמון באופן דומה למה שאנו עושים על ידי חשיפה לשמש, שכן לפי הבנתו, בעבר לא היו יכולים להפיק תכלת מארגמון בצורה כזו, כיון שהיו משתמשים בחומר מחזר בחיידקים מבשר החלזונות, וכדי ליצור את הסביבה הבסיסית המתאימה השתמשו בסוגי מלח קאלי, בבישול איטי שארך כמה ימים^[9]. לדבריו בצורה כזו אי אפשר לגרום שרק האינדיגו יתפס בצמר באמצעות אור שמש תוך כדי תהליך החיזור, כי חשיפה לאויר בתוך ההליך גורמת חמצון וקלקול הצבע, ועל כן היו חייבים להשתמש בכלי סגור. הם לא יכלו להשתמש בזכוכית שדרכה יועברו קרני השמש, כי לא היה להם אלא חרס או מתכת, וכך נראה לו מהממצאים בבתי הצביעה שהשתמשו בדרך כלל בחרס^[10]. על כן באמצעות תהליך חיזור רגיל הם לא יכלו לקבל מארגמון קהה קוצים המצוי צבע כחול^[11].
מכל מקום, פרופ' קורן מסכים שמכתבי האומות וממצאים הגויים כן הפיקו גוונים שיש בהם כחול. ונשאלת השאלה כיצד הם עשו זאת? מבהיר פרופ' קורן שישנה דרך נוספת להגיע לצבע תכלת, המבוססת על כך שהצובענים שמכילים ברום נקלטים על הצמר מהר יותר מאשר האינדיגו. לכן כדי לקבל תכלת או גוון שיש בו תכלת הם היו צובעים כמה פעמים בחילוף גיזות הצמר, כי כשעושים זאת תוך כדי הליך החיזור הצובענים האדומים נקלטים תחילה, ובצביעה נוספת בצמר חדש הצביעה תהיה פחות אדומה. אבל הוא אומר שהיהודים לא יכלו לעשות כך, כי מהגמרא במנחות מב ע"ב עולה ש"מראה שני" פסול. לדעתו, הכוונה היא למראה שאינו המראה הראשוני, לכן אין זה פוסל שימוש באותו צמר לצביעה חוזרת כאשר נגמר תהליך החיזור וכוונת המטביל היא רק למצות את הצובען מהתמיסה אל אותו צמר, שכן באופן כזה המראה השני אינו שונה מהראשון, אך מ"מ כדי שיקלט רק אינדיגוטין- תכלת צריך צביעה בצמר אחר, וצביעה כזו לדעתו תפסל, מכיון שכך נוצר מראה עם גוון שונה מהצביעה הראשונית.
עוד כתב פרופ' קורן לחזק את שיטתו, שלא יתכן שבימי חז"ל השתמשו בארגמון המצוי ויצרו בתהליך החיזור צבע תכלת שכמעט כולו אינדיגו, שאם כן מדוע הגמרא אומרת שיש הבדל בין תכלת מקלא אילן לתכלת מחלזון בבדיקות, הרי בסופו של דבר זה וזה כמעט הכל אינדיגו. וכתב שברור לו שהחומרים המועטים שיש בהן הבדל בין חי לצמח שנשארים אינם משמעותיים לענין הבדיקה^[12]. עוד קשה לו, שאם כן אין שום דבר מיוחד בארגמון קהה קוצים, כי אפשר לצבוע באינדגוטין אחרי שהופרד משאר הצובענים מכל סוגי הארגמונים, ואף מחלזונות אחרים שאינם ברחבי הים התיכון, ואף מאינדיגו סינטטי.
על כן הסיק פרופ' קורן שהיהודים השתמשו בתת מין מיוחד של ארגמון קה"ק שבו היה אחוז גבוה יותר של אינדיגו, וללא חשיפה לשמש יוצא ממנו מראה כחול כהה עם מעט סגול. כדי לבאר צבע זה בהתאמה לדברי הרמב"ם הוא אומר ש"הרקיע בטהרתו" פירושו כשהרקיע טהור מאור גרמי השמים, ובמילים אחרות הוא צבע הרקיע בלילה בשעת האפילה. ועוד הוא מוסיף שכדי להגיע לכחול כהה מהארגמון המיוחד שיש בו הרבה אינגוטין יש לבצע את תהליך הצביעה על ידי ריבוי טבילות עם אותה פיסת צמר, כי אחרת גם ממנו לא יתקבל הגוון המבוקש, וצביעה כזו לדעתו אינה בגדר מראה שני שפוסל^[13].
הרב אריאל בוקוולד (מוריה תסג- תסה אדר שני תשפד שנת שלושים ותשע גליון ז- ט עמ' תנט) הגיע למסקנה שונה. הוא מניח כהנחת יסוד שהתכלת צריכה להיות עמידה גם בפני השמש, ובניסויים שהוא עשה הוא ראה שהתכלת של פתיל תכלת דוהה ונוטה לאפור כתוצאה מחשיפה לשמש^[14]. לכן הוא חיפש צביעה שלא תדהה. וסבר שהוא מצא את הדרך להגיע לזה ודוקא לא על ידי חלזון יחודי שיש בו הרבה אינדיגו, כדעת פרופ קורן, אלא דווקא בחלזון שאין בו הרבה אינדיגו אבל הוא ייהפך לכחול על ידי בישול האריג הצבוע. על פי האריג שנמצא במצדה הוא החליט שהחלזון המתאים לתיאוריה זו נמצא בחלזון המצוי בטוניס.
כיצד הוא הגיע למסקנה זו? האריג שנמצא במצדה מתואר בספר של פרופ' קורן. כל הצבע באריג דהה, אך נשאר בו חלק זעיר בגודל של ס"מ על חצי ס"מ בצבע כחול כהה כמו השמים לעת ערב (אינו כחול כמעט שחור כמו בלילה ממש, שעליו מדבר פרופ' קורן, אלא כחול ממש אולי עם נטיה קלה לסגול)^[15]. לעומת זאת, באריג אחר מואדי מורבעאת הצבע השתנה לצבע ירוק (סיבת השינוי לירוק לפי פרופ' קורן היא סמיכותו לחלק אחר באריג שלא נצבע בפרופור, אך הרב בוקווולד בחר בהסבר שדבר זה נובע ממה שיש בו הרבה אינדיגו שדהה מהשמש וקיבל גוון ירוק). פרופ' קורן כתב שהרכבו הכימי של הכחול שבאריג ממצדה הוא 33 אחוז אינדיגו, 44 אחוז מב"א (שבדרך כלל הוא סגול), 20 אחוז דב"א (סגול אדום, שבחימום הוא אדום), והוא דומה לאחוזי הצובענים שמצא פרופ' קורן באחד מהחלזונות עם פסי התכלת מתונסיה, וזה הביא את הרב בווקוולד למסקנה שזהו חלזון התכלת^[16]. וטעמו, דהנה צריך להבין כיצד האריג הזה שרק 33 אחוז ממנו הוא אינדיגו הוא כחול, בעוד שאצלנו כדי להגיע לכחול צריך לבודד את האינדיגו, באופן שמה שמתקבל על הצמר הוא 95 אחוז אינדיגו?
התשובה של הרב בוקוולד לזה מיוסדת על דברי פרופ' זיידרמן, שכתב שהמב"א הופך להיות כחול כאשר מרתיחים אותו, מבלי שההרכב המולקולרי שלו משתנה. מכאן הסיק הרב בוקוולד שהאריג הזה נצבע בחלזון מתוניסיה שיש בו אחוזי צובענים דומים, והא נהיה כחול על ידי הרתחה. זו הסיבה לדעתו להבדל בין האריג הזה, שצבעו נשאר כחול כהה יציב, לבין האריג מואדי מורבעאת, שיש בו 56 אחוז אינדיגו ובו הצבע השתנה לירוק^[17]. הוא ממשיך ומסביר לפי זה את הסיבה שחז"ל נתנו לנו את הסימנים של החלזון, כי רק חלזון שגופו תכלת דהיינו שיש בקונכיה שלו פסי תכלת הוא החלזון שעשויים להיות בו אחוזי צובענים כאלו, ולכן רק הוא עשוי להפיק תכלת עמידה. לדבריו יש להניח, שבזמן חז"ל החלזון הזה היה מגיע לארץ פעם בשבעים שנה, ולכן אמרו חז"ל שהוא עולה פעם בשבעים שנה. אך בתקופה שנחלו ישראל את הארץ הוא היה מצוי דוקא בארץ בנחלת זבולון בלבד, ולכן העמים היו צריכים לחלזון התכלת שהיה מצוי בנחלת זבולון, אף שארגמונים הרגילים נמצאים בפועל בהרבה מקומות בכל רחבי הים התיכון, ואף בארץ ישראל מצאו קונכיות ארגמונים רגילים ובתי צבע בחופי אכזיב ודור, שאינם בנחלת זבולון אלא בנחלת שבטים אחרים^[18]. אלא שבעבר היו צובעים תכלת דוקא בחלזון התוניסאי, ובזמן הקדום הוא היה מצוי בכמות מספקת דוקא בנחלת זבולון, ורק בזמן חז"ל התמעט והיה נמצא בארץ פעם בשבעים שנה.
ועוד כתב שאמנם לא כל החלזונות שלדבריו הם עם פסי התכלת מכילים אותו יחס של צבעונים, ולדעתו זה נובע ממה שכשפוצעים חלזון זה לאור השמש אחוזי הצובענים משתנים. באחד הבדיקות של חלזון מתונסיה מצאו 65 אחוז אינדוגוטין 37 אחוז מב"א, ו3 אחוז דב"א, ולדעתו האחוזים האלו הם מפני שפצעו אותו לאור השמש. וכתב שצביעה בחלזון כזה פסולה גם אם יצא ממנה גוון כחול, כיון שהאחוז הגבוה של האינדיגוטין יגרום שהצבע לא יהיה עמיד בשמש. לכן הוא מסיק שצריך דוקא חלזון עם מעט אינדיגו בערך 33 אחוז, שיעבור תהליך בישול אחרי הצביעה, כי רק באופן זה הוא עמיד בשמש.
♦

כג.דין מראה שני

לפני שאתייחס לגוף הדברים אבקש לעמוד על דברי פרופ' קורן, שטען שבימי קדם יכלו להפיק תכלת אך ורק על ידי זה שהיא תהיה המראה השני שנוצר בהחלפת גיזות צמר, וצביעה כזו לתכלת פסולה על פי הסוגיה במנחות מב. פרופ' זיבוטפסקי (בתחומין מד) השיב לו שלהלכה אין בעיה בצביעה בצבע שני, כל עוד שהצביעה הראשונה נעשתה לשם ציצית, כפי שעולה מדברי התוספות במנחות מב ע"ב. וכן הרמב"ם לא הזכיר בעיה בצביעה שניה אלא באופן שהראשונה נלקחה לדוגמא^[19].
אך לענ"ד מהרמב"ם אין ראיה, שהוא כתב לפסול טעימה כדברי הגמרא, וי"ל שכוונתו במכל שכן לפסול מראה שני, שהוא לאחר שהיתה צביעה גמורה בפעם הראשונה. כך עולה מקרבן אהרן על הספרא מצורע, שצידד כמשמעות רש"י שמראה שני פסול גם אם הראשון נצבע לשמה, וכוונת הגמרא שאפילו טעימה פסלה. וכן נראה מהעיטור. גם מהמיוחס לרשב"א על מנחות מב ע"ב עולה שהוא נוקט שיש בעיה בצביעה שניה גם כששניהם לשמה, וביאר שהבעיה בצביעה שניה היא שהצבע יוצא פחות טוב. כך גם עולה מדברי הראב"ד על הספרא ריש מצורע בענין תולעת שני, דכתב דלת"ק בעינן "כל כח התכלת", וכן עולה מדברי המיוחס לר"ש שם.
ולעיל בפרק ו הבאתי את דברי הספרא ריש מצורע עם ביאור הראב"ד והמלבי"ם. ויש להוסיף על זה את ביאור הגר"א. לפי הגר"א גורסים בספרא: "יכול אחד מן הצבעים - ת"ל ושני. ומנין שאם טעמה פסלה - ת"ל ושני תולעת. יוחנן בן דהבאי אומר ושני תולעת שני שבתולעת".
ופירושו: "יכול אחד מן הצבעים – פירוש אפילו נצבע פעם שנית מן התולעת או שלישי יהא נמי כשר, ת"ל ושני – דהיינו שיהא היא שניה לתולעת והוא פעם ראשונה.
ומנין שאם טעמה פסלה ת"ל ושני תולעת – פירוש דכתב בלקיחה ובטבילה שני תולעת למעט אפילו נצבע בצבע ראשונה של התולעת, אלא רק טעמה ממנו תחלה דבר אחר נמי פסול.
יוחנן בן דהבאי אומר ושני תולעת שני שבתולעת – פירוש דאפילו המראה השני שבתולעת מותר וכל שכן לטעום".
מבואר שגם לפי הגר"א פסול טעימה הוא חידוש גדול יותר מלפסול צבע שני, שכן בצבע שני לאחר שצבע ממש ולא בשביל לטעום, ולא משנה מה היתה כוונתו, הגריעות יותר גדולה, כיון שקדמה ממש צביעה ממנו. ומשמע אין זה נובע ממה שאותה צביעה היתה שלא לשמה, אלא משום שאינה הכוח הישיר הראשון שבא מהחלזון הקרוי שני לתולעת.
וכן מבואר מהגר"א על ישעיה א, יח בענין "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע כצמר יהיו", ופירש הגר"א "כשנים הוא הצמר הצבוע מהתולע בשניה, וזהו שני, והנצבע בצבע ראשון הוא נקרא תולע, האמונים עלי תולע, וז"ש כצמר שהוא למטה מן השלג כמו שאמרו בריש נגעים". ונראה דרצונו לומר שכשחטא מעט, מעלתו גדולה יותר לכן מי שחטא מעט ואינו אדום כל כך כששב בתשובה מעלתו גבוהה יותר והוא כשלג. ומי שחטא הרבה עד שהיה אדום חזק כתולעת, שהוא מראה ראשון, כששב בתשובה הוא כצמר, שפחות מהשלג.
וביררתי מה המציאות בזה עם העוסקים בדבר, והתשובה שקיבלתי מר' ויסליש שעוסק בצביעה "תכלת חבורה" שאנו רואים שצבע שני הוא פחות טוב, אך זה יורגש רק אם צובעים כמות גדולה בפעם הראשונה. טעימה עם מעט צמר לא מורגשת^[20]. ולפי זה מובן היטב לשון הגמרא בדברי ר' יוחנן בן דהבאי אפילו מראה שני שלה כשר, וכפי שפירש הגר"א שהכוונה היא שאפילו מראה שני שמשתנה ממש, לדעת ר' יוחנן בן דהבאי כשר. ולהלכה נקטינן כת"ק לאידך גיסא שאפילו טעימה פסלה למרות שהיא לא משנה את המראה בפועל. ואפשר שהוא משום שבעיני אנשים עצם הידיעה שהיא צביעה אחרי שכבר נצבע, מחשיבה אותה לצביעה פחותה.
אלא שמכל מקום נראה שזה לא פוסל את התכלת שנצבעה על ידי החלפת גיזות, כי בצביעה כזו שנעשית כדי לבודד את האינדגוטין לא לוקחים את כח התכלת, היות והיא נעשית בתמיסה שבה הצבע שעולה בתחילה אינו תכלת, והוא חלק מדרך ההכנה.
מכל מקום מסתימת הדברים בגמרא נראה שזו לא היתה דרך ההכנה בימי חז"ל.
♦

כד.תשובתי לטענות פרופ' קורן

תחילה נדון האם יתכן שהתכלת היא מה שהוא מציע. הרב פרופ' זיבוטפסקי (בתחומין מד עמ' 479) כתב שלא יתכן שחלזון התכלת צריך להיות חלזון מיוחד שיש בו הרבה אינדיגו, כי חלזון כזה אינו מצוי באיזור ארץ ישראל, והחלזונות אינם זזים ממקומם הרבה. ואכן חש"א (עמ' 40) כתב בשמו של פרופ' קורן שבדק באיזורינו (אכזיב ותל דור), ובכל מה שבדק בדרך חיזור רגילה ללא חשיפה לשמש מצא צבע סגול^[21].
עוד כתב הרב פרופ' זיבטופסקי שחז"ל לא תיארו את החלזון דוקא מסוג ארגמון מיוחד שיש בו הרבה אינדיגו^[22]. ועוד שבממצאים של ערימות הקונכיות ששימשו לצבע לא מצינו ערימות שבהן הופרד חלזון כזה^[23].
ועוד יש להשיב על דבריו שכל האפשרות שזה החלזון הנדרש אינה הגיונית, כיון שלפי מה שידוע עד עתה אין אפשרות לדעת מראש מאיזה חלזון יש הרבה אינדוגטין ויצא צבע כחול בפעולת חיזור מלאה ללא חשיפה לשמש, וממילא צביעה כזו אינה מעשית.
והרב שמואל אריאל (בתחומין שם) כתב את השאלה העיקרית לענ"ד שיש לשאול על שיטתו – והיא, שהגוון שהוא אומר אינו הצבע של הרקיע ביום. והוכיח שהגוון צריך להיות כגוון שמים ביום בהבאת הרבה מקורות שהובאו במאמרי, ובסברה הפשוטה שאם הכוונה דוקא לרקיע בלילה צריך לפרש זאת, וכמו בכל צבע שאומרים מה צבעו לפי מה שנראה ביום ולא לפי הנראה בלילה (לדעתו אין צריך דוקא גוון תכלת שמופק היום שהוא כהה אלא אפשר גם בהיר יותר או כהה יותר).
לענ"ד טענה זו פורכת גם את שיטת הרב ינקלביץ, שבדומה לשיטת פרופ' קורן בגוון הצבע הוא מפיק מהארגמון צבע כחול כהה מאוד עם מעט סגלגלות, מחלזון קהה קוצים הרגיל, וסובר שגוון התכלת האמיתי הוא כחול כהה עם סגול, ועל ידי שינוי הריכוז של דם החלזונות ביורה ניתן להגיע לצבע זה.
הרב ינקלביץ מפיץ תכלת זו למבקשים, אך לא פרסם עד עתה את טעמיו אלא לאנשים מסויימים, ומיד ליד. ובתחילה כתבתי לפי מה שהבנתי מאנשים ששמעו את דבריו, שנראה שזה גוון התכלת בגלל יופיו, מפני שזה מבהיר למה זה הוא הצבע המובחר שאחריו היו להוטים הרומאים, וכן מבהיר למה יכלו לעמוד בבדיקות בין קלא אילן לתכלת של חלזון.
על טענות אלו יש להשיב שהצבע שעליו היו להוטים הרומאים, שכנראה היה בו גוון כחול מוגדר אצל פליניוס כצבע חוור, ועל כן לא נראה שהכוונה לצבע כחול כהה. ובעיקר קשה על דבריו, שלפי המבואר לעיל נראה ממקורותינו שגוון התכלת הוא כגוון השמים ביום, ולא מצוי כלל גוון כהה כזה בשעות היום. ועתה שמעתי שיעור שלו וראיתי עוד מהדברים שכתב בזה, והביא שם שמצאו בר"ח על יומא בכת"י מה שכתוב בערוך בערך אדוותא שגוון התכלת הוא הרקיע בטהרתו הוא כשהוא נקי מעננים. וכן בעיטור בכת"י בשם בנו של של רב נחשון גאון הגרסה היא "כגון אסמא", ולענ"ד כל זה כדברינו שהצבע הוא כגוון השמים באופן רגיל, ולא בלילה. אך הוא נטה לומר שהוא כחול כהה כלילה, בין השאר על פי גירסה בכת"י על המרא בברכות ט ע"א במקום "גבבא דעמרא תכלתא" "גבבא דעמרא אוכמא". וכן הביא מתרגום עקילס על "חור כרפס ותכלת" שחור הוא איירינון שזה גוון תכלת בהיר, וממילא משמע שתכלת שמתורגמת היקניתון היא כהה. אך לענ"ד כל זה לא מוכיח גוון כהה כלילה. לגבי הגרסה בברכות י"ל שכדי להבהיר שמדובר בתכלת כהה נקט אוכמא, ולגבי התרגום, מוכח משם שסתם תכלת אינה בהירה כחור, אבל אין רמז שהיא שהיא כחול כהה כלילה. ויש עוד הרבה לשאת ולתת בזה, אך עכ"פ לא ראיתי בדבריו תשובה לטענה הנ"ל, שלא מסתבר שכונת חז"ל דוקא לרקיע בלילה מבלי שיפרשו זאת להדיא. וכ"כ שלא מסתבר להצריך בדוקא שיש בה קצת סגלגלות.
על כן לענ"ד יש להסתפק אם מקיימים את המצוה בתכלת זו. ובאשר לשאלה איך יכלו לעמוד על הההבדל בין קלא אילן לחלזון, ראה תשובה לקמן.
התשובה לטענותיו של פרופ' קורן על אופן הכנת הצבע בימי קדם נמצאת בדברים שהוא עצמו הביא בסוף דבריו (עמ' 468) מדברי הרב אריה לבנון. הרב לבנון הראה שעל ידי דבש או תמרים וסיד יכלו להגיע בימי קדם לצבע הכחול גם בלי חשיפה לשמש^[24], ופרופ' קורן בעצמו מסביר על אתר שם שבאמת לא חייבים להגיע לאינדיגו בלבד על ידי שבירת כח הצובענים הסגולים באמצעות השמש, כפי שעושים היום, כי האינדיגו מומס יותר מהר משאר הצובענים. ולכן אפשר להגיע לכך על ידי חיזור באמצעות דבש שממיס את האינדיגו בלי להמיס את שאר הצבעונים, וכשהם אינם מומסים הם לא נקלטים. נמצא שבסופו של דבר גם פרופ' קורן הסכים שיכלו להגיע לצבע הכחול בתהליך החיזור והצביעה שנעשה בימי קדם.
ובר מן דין, כבר ציינתי מה שכתב לי פרופ' זהר עמר עשה נסיונות והצליח להפיק תכלת באמצעים שהיו בימי קדם בכלי חרס קטן עם חשיפה לקרני השמש באמצעות סיד או אפר, וכשיפרסם את דבריו נדע יותר מה עשה.
עכ"פ, כל הדרכים שבהם מגיעים לתכלת על ידי הוספת סממן שגורם לחיזור כזה יכולים להכלל בדברי חז"ל שמוסיפים סממנים ליורה.
ועוד נביא לקמן בפרק כט את דברי היווני פולוקס, שחי בסוף ימי התנאים, ונבאר שגם מדבריו משמע שהם הגיעו לגוון התכלת על ידי הוספת חומר שגרם לבידוד האנדיגו, כך שלבסוף התקבל על הצמר צבע כחול ים, דהיינו תכלת כהה, ואפשר שהוא כמו התכלת שעושים היום.
ועוד יש להעיר על דברי פרופ' קורן בענין הדרך בה הגיעו הגויים לכחול, שמהתיאור של פליניוס נראה שלא עשו צביעה בחילופי צמר כדי לקבל את הגוונים של הקונכילניא, שהם גוונים שיש בהם תכלת, ולא כהשערת פרופ' קורן שכך עשו בימי קדם כדי לקבל צבע עם גוון כחול^[25]. על כן נראה שגם שבודדו יותר את האינגוטין, או שידעו לחשוף לשמש בצורה מבוקרת. כאומר לעיל, פרופ' עמר הכין תכלת עם בשר חלזונות כחומר מחזר עם חשיפה לשמש באמצעות הוספת סיד או אפר. וכן הביא בספרו את הסיד שהוא גיר שמוזכר אצל פליניוס בספר לה "מבין כל הצבעים, אלא האוהבים מצע של גיר ואינם ניתנים למריחה על רקע לח הם ארגמן ואינדיגו".
ועל מה שהקשה שא"כ אפשר להפיק תכלת מכל החלזונות, וגם מאינדיגו סיטנטטי, לענ"ד יש להשיב בפשטות שאכן כל מה שצריך הוא תכלת מבעל חי שיש לו צובען טוב. ובאמת כל הארגמונים כשרים, ואף חלזונות אחרים אם יתנו צבע טוב, אבל לא אינדיגו סינטטי שאינו מן החי. חז"ל אמרו שצריך את החלזון הידוע, כי זה מה שהכירו כצבע תכלת טוב מהחי.
ולגבי מה שאמרו בגמרא שהוא שונה מקלא אילן. ראה מה שכתבתי בפרק י' על פי לשון התוספתא, ופשט מסקנת הגמרא במנחות, שהבדיקה הזו לא תמיד יעילה, ונראה שזה משום שהדבר יכול להשתנות בדרך ההכנה. ובלא"ה, נראה לענ"ד שהקושיה אינה קושיה, שהרי כולם מודים שלבסוף ישנם על הצמר אחוזים מסוימים שאינם אינדיגו, ובמה שנשאר ודאי שישנם צובענים שאינם זהים בין החי לצומח. החלזונות מכילים ברומו, בעוד שבצומח אין ברומו אלא צובען אדום אחר. כפי שציין הרב זיבטופסקי, זה מה שמאפשר לנו להבחין בבדיקות על אריגים קדומים מה נעשה מאינדיגו צמחי ומה נעשה מפורפור. א"כ זה לא ענין של שאריות של זיהומים, אלא צובענים שונים שנשארים, וכיון שלכל צובען יש תכונת קליטה אחרות מובן שאפשר יהיה להבחין בזה בבדיקה, ויתכן שהצובענים שבקלא אילן שנותנים לו כהות מסוימת נעלמים בצורה קלה יותר מאשר בחלזון. ואף אם נאמר שכאשר נשאר רק 5 אחוז דברים אחרים זה לא יבחן בבדיקה, אין הכרח שיהיו 95 אחוז אינדיגו כדי שייראה כחול, מסתבר שגם אם יש 10 אחוז שבהם יש הבדל הצבע יראה כחול, ומסתבר שהבדל של 10 אחוז יכול להיות מאובחן על ידי הבדיקות שמוזכרים בגמרא.
ואכן פרופ' זהר עמר כתב לי שהוא עשה גם נסיונות לשחזר את בדיקת הגמרא להבדל בין קלא אילן לתכלת מהחלזון לפי ההשערה שלו בדרך הצביעה הקדומה המסורתית, ובדק בדברים שהוזכרו בגמרא לשיטת הגאונים כבודקים (חומר מהחלזון, מי רגלים וקש), ומצא שהתכלת מהחלזון היתה עמידה יותר מהתכלת של קלא אילן. ועוד כתב לי שצביעה מודרנית באופן כללי חזקה יותר מצביעה מסורתית. אך ההבדל בין תכלת מחלזון לקלא אילן ניכר בצורה מובהקת יותר בצביעה המסורתית.
ובשם נתנאל אלינסון שמעתי שגם הוא ייצר קלא אילן ובדק את התכלת מחלזון לעומת התכלת מקלא אילן באקומינקה, והתכלת מהחלזון היתה עמידה יותר.
ויש להוסיף עוד לבירור הענין הזה של עמידות הצבע, דכתבתי שם ראיה שיש הבדל בין קלא אילן אחד לאחר מהשוואת הדבר לדברי רבא בגמרא בבא קמא שקלא אילן לא עובר על ידי צפון, לעומת הגמרא בזבחים שמשמע שאין לכבסו בצפון, ומזה נראה שקלא אילן לפעמים היה עמיד יותר מהחלזון. אלא שעדיין קשה לי על זה שכאן וכאן מדובר בערך באותה תקופה מימי האמוראים.
ואכן על ראיה זו מבבא קמא ציינתי שם לדברי הגרי"ז, דלפי שיטתו אין זו ראיה להבדל באיכות הקלא אילן שלפעמים הוא היה עמיד יותר מהחלזון, שכן הוא ביאר שמה שאמר רבא בבבא קמא שקלא אילן אינו עובר, פירושו שאינו עובר לגמרי דלהוי שינוי החוזר לברייתו, אבל עכ"פ הוא דוהה, ואינו עדיף בזה על תכלת מחלזון. ונמצא שלפי ביאורו אמנם לא היה להם קלא אילן שעמיד יותר מהחלזון, אך נלמד מזה שבזבחים אמרו שלא השתמשו למעיל בצפון, שהוא היה מעביר ומדהה אפילו תכלת מחלזון, וכל שכן שהוא מעביר ומדהה את הקלא אילן.
ולעיל הערתי שאינו נראה כך מלשון הגמרא בבא קמא, שזהה ללשון עובר שנאמר בנידה, ואם בנידה מדובר על דהיה, גם בבא קמא צריך לפרש על זה שצפון אינו מדהה את הקלא אילן. אך עתה נראה לי שאין זו קושיה, כי הענין מובן מהקשר הדבר לגדר שינוי החוזר לברייתו, ושפיר י"ל ששם מדובר בשינוי שמעביר לגמרי. וראיתי שכ"כ הנצי"ב במשיב דבר ח"ב סימן צח, והוא הוסיף "דכבוס עם מים יפה יפה ג"כ מעביר הבהירות של הצבע, דאי לא תימא הכי לא קשה על ריש לקיש". וכוונתו לומר שלפי דברי תוספות בנידה דף נו שאמרו שכיבוס עם מים יפה יפה כוחו גדול כצפון, צ"ל שגם כיבוס יפה יפה מעביר ומדהה את צבע התכלת, ולכן הגמרא מקשה דוקא על ריש לקיש בענין המעיל, שנאמר בו כליל תכלת ועל כן לא מכבסים את המעיל הצפון או במים יפה יפה, כדי שלא ידהה, אלא אך ורק בשבעה סממנים. ולפי דרכם, עכ"פ מוכח מסוגיות אלו שתכלת לא חייבת להיות כל כך עמידה שלא תדהה כלל, שהרי המעיל היה דוהה מצפון או בכיס יפה יפה. א"כ אין כל קושי בזה שחומר חזק מדהה אותה. ונפקא מינה בזה למה שיתבאר לקמן בפרק כה, כח בענין בדיקת עמידות התכלת שלנו שזה שמוצאים חומרים שמדהים אותה לכשעצמו ודאי אינו פוסל אותה.
♦

כה.תשובתי לטענות הרב בוקוולד

גם על שיטת הרב בוקוולד קשה כמעט כל מה שהקשיתי על פרופ' קורן, שגוון הצבע שהוא מציע אינו הצבע שאמרו חז"ל. וגם בפועל אי אפשר לצבוע דוקא מחלזון שיש לו אחוזים מסויימים שלא יודעים מראש כמה צבעונים הוא מכיל. הצביעה בחלזון הזה אינה מעשית לציבור של כל עם ישראל, כי איננו יכולים לדעת מראש מה הצבע שייצא ממנו.
ובכלל שיטתו בנויה על השערות שאינן נראות לענ"ד. בענין האריג ממצדה יש להעיר שאם הצבע נעשה בהרתחה, אין צורך כלל לייחסו לארגמון מיוחד שיש לו פסי תכלת. סביר יותר להניח שזהו צבע שהופק מארגמון קהה קוצים, שגם בו יש לפעמים אחוזים כאלו, ולפעמים אחוזים אחרים. ואפשר שבתחילה הצבע היה סגול והצבע השתנה לכחול בגלל חימום, כפי שכתב בעצמו שהצבע משתנה על ידי ההרתחה. אין כל הכרח שצבע כחול מארגמון קהה קוצים ידהה ויהפך לירוק. עינינו הרואות שהצבע שמפיקים היום יכול להשמר לזמן רב כחול יציב ויפה, אם הוא לא ייחשף הרבה לשמש ולכביסה^[26].
ועל מה שהקשה מזה שהצבע דוהה בשמש, שאם כן אינו תכלת אמיתית שצריכה להיות עומדת ביופיה, ביארתי לעיל שבפשטות מהשוואת הגמרא בבא קמא לגמרא בזבחים עולה שגוון התכלת יכול לדהות על ידי כיבוס, וא"כ מובן שהוא גם יכול לדהות גם מהשמש וזה לא פוסלו. ואף לפי הרמב"ם שמצריך צבע עמיד הרבה ובגלל זה מחלק בין תכלת למקדש לתכלת לציצית, הגדר והגבול בזה לא ברור, ויתכן שדהיה מהשמש שהוא ענין טבעי אינה גורעת, כי כל דבר משתנה בשמש, וכיון שאם לא חושפים אותו לשמש אינו דוהה קורא לו הרמב"ם צבע שעמיד ביופיו. וראה דברי ר"ח מוולאזין שהבאתי בפרק כא שמתחילה התכלת לא אמורה להיות ליותר משבעים שנה, ואפשר לפרש שבגלל הדהיה הזו אכן היו מחדשים את התכלת כל כמה שנים.
ובאשר לשאלתו שאם מדובר בארגמון קהה קוצים אפשר להשיג חלזונות כאלו מעוד מקומות ולמה העמים היו זקוקים לזבולון, וגם בא"י יש מקומות שבהם מצאו ארגמונים והם אינם בנחלת זבולון, י"ל בפשטות שהוא כמו כל אוצר טבע שמצוי בכמה מקומות בעולם, ואחד מהמקומות האלו היו בארץ, ובעיקר בנחלת זבולון, אבל זה לא צריך להיות דבר בלעדי לנחלת זבולון. גם לגבי שאר השבטים יתכן שהיה גם אצלם, ומכל מקום היה אצלו שפע מרובה בענין ולכן היו זקוקים לו. ובלאו הכי בפסוק ובדרשות חז"ל מבואר שהיו זקוקים לזבולון לא רק בגלל החלזון, אלא גם בגלל הזכוכית והטרית, והחלזון הוא רק אחד מהאוצרות שהיו בנחלתו.
עכ"פ, תקופות ארוכות מרכז הצביעה העולמי המשובח ביותר היה באיזור צור, ואנו רואים גם היום על פי הקונכיות שנמצאו את התגשמות ברכת זבולון, שכללה את החלזון לצורך העמים ואת חלזון התכלת כאחד.

כו.טענות הרב יוסף ישראל כהן

במאמר בירחון האוצר גליון קה טען הרב כהן כמה טענות נגד התכלת הנהוגה.
א. הרב כהן נוקט שנחלקו הראשונים אם כדי לחדש תכלת בעינן דוקא "מסורת". לדברי רבי אברהם בנו של הרמב"ם צריך דוקא מסורת, כפי שכתב "ומשום אי הכרת דג זה על ידי מסורת מדוייקת נמנעה מהמאוחרים עשיית התכלת". ולפי דברי המהרי"ל (החדשות סימן ה) די בסימנים, שכן כתב שאין להקל כנגד דברי הרא"ש שאסור ללבוש ציצית מפשתן שמא ימצא תכלת ויבואו ללבישת כלאים "דשמא יחזור דבר לקילקולו שיהא תכלת מצוי, כ"ש למאי דכתב סמ"ג דאותו דג חלזון הוא בים המלח וכתב סימנין, בקל היה לעשות תכלת". נמצא שעכ"פ לכו"ע אי אפשר לחדש תכלת אלא על ידי מסורת מדוייקת או לכל הפחות סימנים של הסמ"ג. ובאופן אחר, מכח ספרי האומות וממצאים שאינם אלא השערות, אי אפשר למוצאה.
ועוד כתב שבענין התכלת יש מסורת של מניעה מלעשותה מפורפור, כיון שאנו רואים שבמשך הדורות לא לבשו תכלת במקומות הסמוכים לפורפור. ואין לתלות זאת בחוסר יכולת לייצר כחול ממנו, כי גם בדורו של הרב הרצוג, שכבר נודע על האפשרות שהנוזל המופק ממנו יהפך לכחול, לא ניסו להכין תכלת מהפורפור. וזה משום שאין לסמוך על השערות הבנויות מלימוד מספרי האומות וממצאים ארכיאולוגים שמביאות לכאורה למסקנה שחלזון הצבעים הוא חלזון התכלת, כי אין ראיות כאלו מספיקות לחידוש המצוה.
ב. ממה שנאמר בתוספתא החלזון בה"א הידיעה משמע לדעתו שרק חלזון מיוחד כשר ולא כל חלזון. ונראה לו שהתוספתא מתכוונת באות ה"א הזו למעט את הארגמון שהוא חלזון הצבעים, שאף שאפשר להפיק ממנו צבע כחול, יש הללמ"ס להצריך חלזון אחר מיוחד, שתואר בבברייתא במסכת ציצית.
וכתב להוכיח שהיה קיים חלזון שמפיק צבע כחול שפסול לתכלת ואותו באה התוספתא למעט, מדברי הראב"ד בפירושו לתורת כהנים, ריש מצורע שעל דברי התו"כ "אי תולעת, יכול יביא אחד מן הצבעים" כתב הראב"ד "אי תולעת יכול יביא אחד מן הצבעים בתולעת, כגון תכלת שהוא מן החלזון, או בקלא אילן"^[27]. ופירש שהראב"ד אמר 'או בקלא אילן' מתוך כונה לכוללו מסוגי צבעים מתולעת, שחלזון הצבעים קרוי קלא אילן כיון שאינו החלזון בה"א הידיעה. ומבאר הראב"ד שהספרי אומר שעל פי המילה תולעת לבד היינו מביאים סוג תולעת גרוע שלא התכוונה אליו התורה, והוא כמו קלא אילן של תולעת בתכלת. ולזה נצרכת המילה "שני" שנאמרה לגבי תולעת שני, ללמד שכשם שבתכלת אין להביא "קלא אילן" כזה, שהוא תכלת מתולעת שאינה החלזון, כך בתולעת שני יש להביא דוקא מהתולעת המובחרת.
ג. גם אם נלך לפי דרכו של המהרי"ל שדי בסימנים, הארגמון נפסל על פי הברייתא דמסכת ציצית והרמב"ם, כי הוא אינו מתאים לסימני הברייתא דמסכת ציצית וסימני הרמב"ם. אינו מתאים לברייתא, כיון שהחלזון שלנו אינו עולה פעם בשבעים שנה. ועוד, שהרמב"ם כתב שגופו תכלת שכתוב בברייתא היינו שקונכייתו תכלת (וכן נראה מרש"י), וזו עזות לפרש בה פירוש אחר בניגוד לרמב"ם. ועוד שהרמב"ם כתב "הצבע היוצא מדם החלזון עם הסממנים מתחלה הוא שחור כדיו - ואחר כך משתנה לאותו גוון", ואילו בארגמון הנוזל היוצא מתחילה אינו שחור, וממילא אין צורך בסממנים שיגרמו לו לשנות את גוון הצבע השחור לתכלת.
ד. ועוד, שכלל לא ברור שהחלזון הוא בעל חי ימי עם קונכיה, כי יש בערוך כמה פירושים למילה חלזון, והרמב"ם כתב שהוא דג.
ה. ועוד כתב שגוון הצבע שעושים כיום הוא כהה יותר מדאי ואינו גוון התכלת. לדעתו, הדבר ברור שהתכלת צריכה להיות דווקא בגוון השמים המצוי, שהוא תכלת בהירה. ראיה לזה הביא מהרמב"ם שכתב שהוא "כמראה רקיע בטהרתו", ולדעתו פירושו שמראה התכלת הוא כגוון השמים בשיא היום כשהשמים בהירים צלולים. וכך הוא מדייק מהלשון "פתוך מן הכחול", כי הוא מבין ש"כחול" של הרמב"ם הוא הצבע הכחול שלנו (כפי שעולה מדברי הביאור הלכה בסימן לב ד"ה יכתבם). ו"פתוך מן הכחול", היינו שיערב בו גוון נוסף בהיר וצחור ולכן צריך תכלת בהירה. וכתב שכן היא דעת מהר"י קורקוס, שכתב בהלכות כלי המקדש שתכלת הוא 'אזור', והוא תכלת בהירה, וכן עולה מרבי תנחום הירושלמי שאמר שהוא "כחול זך ומזהיר בצחות הכי גדולה" והיינו צבע תכלת בהירה. וכן נראה לו מהביאורים שנכתבו על כתה"י שהרמב"ם אישרו בחתימה (הוא קורא לו הספר החתום) שמדובר על "כחול צח", וראב"ה כתב "כחול זך", והיינו תכלת בהירה.
הרב בנימין יצחק הלוי בגליון קו השיב לו שלפי הקונכיות שמצאו נראה שהיתה תעשיה שלמה של צביעה מארגמון קה"ק. ויש לנו לסמוך על הידע מאומות העולם שהיו עושים מחלזון זה תכלת. ולפי זה נראה שמה שאמרה התוספתא שצריך את החלזון, הוא גופא מה שנראה מספרי אומות העולם והממצאים שצריך את החלזון שבו צבעו הגויים צבעים אחרים. ולגבי הברייתא דציצית אפשר לפרש שגופו דומו לים ולרקיע היינו הצבע שבו. וזו כוונת הרמב"ם על עינו כעין התכלת. ואפשר שהיא דרשה של אגדתא, ואפשר לפרש גם שקונכיתו כחולה כדברי הרב כהן. ובכל זאת להכשיר גם כשאינה כחולה, כי נראה מסברה שאין כוונת הברייתא לשלול חלזון אחר, שהרי העיקר הוא שהצבע לבסוף יהיה תכלת ולמה יפסל^[28].
והרב כהן בגליון 106 השיב לו שאין לבסס הלכות על ארכיאולוגיה כאשר אנו רואים שהדברים אינם תואמים לדברי חז"ל, והפירוש שגופו דומה לים הוא בהכרח שהקונכיה היא תכלת, ואין לפרש ברייתות שענינן הלכה כאגדתא. ואם כוונת הברייתא בגופו כרקיע לארגמון המיוחד שקונכיתו כחולה, אין להכשיר כשאינו כך, כיון שרק עליו נאמר בברייתא שהוא החלזון, והוא הלמ"ס.
♦
כז.

תשובתי לטענות הרב יוסף ישראל כהן

אתייחס לדברי הרב כהן לפי סדר הטענות שכתבתי לעיל.
א. לענ"ד לא הובא בדבריו נימוק ממשי לדחיית דברי האחרונים שקבעו שהתכלת היא מארגמון. גם אם הם לא נימקו את דבריהם, הרי פעמים רבות מתחשבים במה שכתבו חכמים בלי לדעת על מה הם התבססו, וכשאנו רואים את כתבי פליניוס אנו יכולים להבין על מה הם התבוססו. ועכ"פ ברור שהם לא סברו שבענין התכלת לעולם לא ניתן להביא לו ראיה. בכל התורה דנים לפי אומדנות, וכשהאומדנות חזקות הן נחשבות ראיה גמורה ודנים על פיהן אפילו בדיני נפשות, כמו הדין שסוקלים על החזקות.
גם כשהוזכר בגמרא ובפוסקים דברים שצריך בהם מסורת, נראה שלא התכוונו לשלול בזה לימוד בראיות, שכן מי שקובע דבר כזה הוא כאומר עצום את העיניים ותתעלם ממה שמורה לך השכל, ואין זו דרכה של תורה, אלא הכוונה היא שבדבר זה אין לסמוך על השערות לא מבוססות, וזה נאמר בדברים מסוייים שבהם יש הו"א לסמוך על השערה לא מבוססת. בחולין דף סג ע"ב נאמר "עוף טהור נאכל במסורת, נאמן הצייד לומר: עוף זה טהור מסר לי רבי. א"ר יוחנן: והוא שבקי בהן ובשמותיהן. בעי ר' זירא: רבו - חכם, או רבו - צייד? ת"ש, דא"ר יוחנן: והוא שבקי בהן ובשמותיהן; אי אמרת בשלמא רבו - צייד - שפיר, אלא אי אמרת רבו - חכם, בשלמא שמייהו - גמיר להו, אלא אינהו - מי ידע להו"?
מבואר שגם אחרי הקביעה שהוא נאכל במסורת הגמרא מעלה אפשרות שאם חכם יאמר לו שהעוף הזה כשר נקבל את דבריו. אמנם הגמרא מסיקה שאין להסתפק באמירה של חכם, אך היא מסביר שזה מפני שהרב החכם לא יכול לדעת על עוף לא מוכר שהוא כשר. ונראה כוונתה שלא יועילו הסימנים שנאמר בזה בחז"ל, כי אחד מהם הוא שהעוף אינו דורס, וזה דבר שצריך להחליט בהשערה. וכפי שביאר הרא"ש (חולין ג, טו) "ומתוך שאין אנו בקיאין בה נראה לי שעוף הבא לפנינו יש לומר שמא דורס הוא. דהא תרנגולתא דאגמא היו מחזיקין בה דטהורה, ולאחר מכאן ראוה שדורסת. ואין עוף נאכל אלא במסורת". מבואר שהכוונה לדעתו היא שהרב לא יכול לדעת זאת על פי הסימנים, שכן אולי העוף הזה דורס למרות שהוא לא ראה אותו דורס. אבל משמע ממהלך הגמרא שאם הרב היה יכול להביא ראיות ברורה לדבר היינו מקבלים את דבריו. ואפילו בדבר זה התקבל בעם ישראל להכשיר את ההודו, למרות שלא היתה עליו קבלה מאב לבן, וכנראה זה הכשר של בדיעבד משום שכבר נוצרה מסורת שאינו דורס. אבל כאן אין אנו זקוקים לזה, כי אין ראשון שאומר אין להכשיר תכלת אלא במסורת. וכן הוא לגבי מה שאמרו (תוספתא ערכין פ"ה) בערים המוקפות חומה שכל שיש בידינו מסורת נוהגים בהם מוקפות חומה. אין זה שולל אפשרות להביא ראיות, אלא זהו תיאור מצב שכשאין ראיות אי אפשר לדעת דבר כזה בלא מסורת. ונודעים הפולמוסים בימינו בכמה מקומות שכנראה יש בהם ראיות לקרוא בט"ו, והשאלה תמיד היא מה חוזק הראיה.
בענין החלזון לא הוזכר כלל בחז"ל צורך במסורת, ואין אנו בונים יסוד רק על פי דמיון שמות של זה חלזון זה חלזון, שזה דומה לדמיון של שמות מקומות, כפי שעשה הרב אשתורי הפרחי בספרו כפתור ופרח וחלקו עליו בזה. אלא שלאחר שאנו מתבססים על הידוע לכל כעובדה שאי אפשר להכחיש שהגויים תיארו בהרחבה בספריהם שהיו צובעים בארגמונים שנקראו חלזון. והוא כמו שידוע לכל שים המלח הוא ים המלח, ולא צריך להביא ראיה מאבא ששמע מאביו מהו ים המלח. ולאחר ידיעת היסוד הזה, אנו מביאים ראיה מה דעת חז"ל על הקשר בין חלזון העמים לחלזון התכלת לא רק מכח דמיון בשם חלזון, ואם כן בסופו של דבר זהו לימוד מהי המסורת, שהרי אצל חז"ל זו מסורת. והוא כפי שאם הבאתי ראיה שהרמב"ם קיבל במסורת שעוף פלוני מותר איני צריך להביא ראיה שיש לי עצמי מסורת ישירה מאב לבן מהרמב"ם, וזה יחשב מסורת גם אם הרמב"ם סמך על דבר מסויים שנודע לכל. כך כשאנו מביאים ראיה מה הבינו חז"ל על היחס בין חלזון העמים לחלזון התכלת, הרי אנו מסתמכים למעשה על מסורת מחז"ל.
בנידון דידן ראב"ה לא כתב שאין יכולת להביא ראיות בענין התכלת, וגם לא אמר שהתכלת נמנעת מאיתנו כי אין לנו מסורת. הוא כותב את המציאות בימיו שאין לנו מסורת מדוייקת, כי אם היתה מסורת מדוייקת היינו יכולים לקחת את החלזון שנמסר במסורת הזו ולהפיק ממנו תכלת. אני הוספתי לדייק במה שאמר ראב"ה "מדוייקת", מדוע היה צריך להוסיף את המילה הזו. אם כל הענין שהוא בא לומר הוא רק שאיננו יודעים כלום, היה צריך לומר אלא אך ורק שאיננו יודעים מהו דג זה, ועל כן נמנע מאיתנו לקיים מצוה זו, ותו לא מידי. ועוד הראיתי שמאביו הרמב"ם משמע שכן היתה לו ידיעה כללית שהחלזון הזה הוא הפורפור. על כן נראה לי כוונתו שאף שיש ידיעה כללית שהוא מחלזון ואנו יודעים מהו החלזון, אין לנו מסורת באיזה מין בדיוק היא התכלת. ולפי זה גם הוא הבין שעכ"פ בכלליות אנו יודעים שהתכלת היתה מופקת מפורפור^[29].
עכ"פ, גם אם לא תפרש כך את דבריו, נראה פשוט שהוא לא התכוון לחדש כלל שצריך דווקא מסורת מדוייקת מאב לבן כדי לחדש מצווה שנעלמה. אם הוא היה סובר כך הוא היה צ"ל בלשון כללית שאין לחדש מצוה כשאין מסורת על אופן קיומה.
וכמו כן ביחס לדברי המהרי"ל. הנושא שלו אינו כיצד מחדשים מצוה, והוא לא אמר שצריך דוקא סימנים ואין להסתפק בראיות אחרות. המהרי"ל אומר מסקנה מהבנתו מלשון הרמב"ם והסמ"ג שהחלזון מצוי בים המלח, שכיון שהרמב"ם כתב סימנים וביניהם שדמו שחור, אם נלך לים המלח ונמצא את החלזון לפי הסימנים הללו בקל נוכל לעשות את התכל, ולכן יש לחוש שהתכלת תחודש ואם ילבשו טלית פשתן יבואו לידי תקלה^[30]. אין בדבריו כלל שלילת אפשרות לפסוק על ידי זה שנמצא חלזון שמוציאים ממנו תכלת, אם כי כמובן שהוא צריך להיות תואם לסימנים האלו. אם הוא היה סובר שיש מניעה כזו הוא היה אומר במפורש שאמנם כדי שנוכל לחדש מצוה צריך דוקא סימנים אך כאן יש לנו סימנים.
ועל הטענה שיש מסורת מונעת, כבר הביא הרב כהן מה שהשיבו לו שלא שייך בזה מסורת להמנע, כי בכל הדורות מאז ימי הגאונים לא ידעו איך להוציא מהפורפור תכלת. אפילו מחלזונות תוניס, שיוצאת מהם לפעמים תכלת, לא ברור שידעו במשך הדורות להוציא מהם תכלת, ולמעשה אין אפשרות להוציא מהם תכלת לצביעה המונית, כי לא יודעים מראש מה יצא מהחלזון. וכמו שכתב הרב בוקוולד שלפעמים יש בו רק 33 אחוז אינגוטין, ואז הצבע יהיה תכלת רק בבישול ולפעמים גם כשיש בו הרבה אינדיגוטין לא יוצא תכלת. ומה שדוחה הרב כהן שעכ"פ בדור של הרב הרצוג כבר נודע לרב הרצוג שזה אפשרי, אינה דחיה, כיון שבסופו של דבר הוא אחד הרבנים הקרוב לדורינו, וא"כ אין כאן מסורת של דורות. וגם החוקר שהוא מביא לא כתב איך להוציא ממנו תכלת, ולא כתוב שהדבר נעשה על ידי הוצאה לשמש, אלא הוא אומר שהשמש הופכת אותו לאדום יותר, ובאופן כללי הצבע מהפורפור יכול היה להיות גם תכלת. ונראה שהכותב בעצמו לא ידע איך להפיק ממנו תכלת באופן שהיא תשאר על הצמר תכלת.
אמנם הרב הרצוג (התכלת עמ' 223) כתב שהחוקר לקז דוטיא מצא פרט אחד שהוציא צבע כחול טהור, אך ציין שאותו חלזון פעמים שהוציא צבע סגול ולא הצליחו לעמוד על סיבת התופעה. אך אפשר שהקדמונים עמדו על תופעה זו וידעו איך להשתמש בדמו של אותו חלזון, או שידעו איזו תחבולה לבטל את הגוון הוילוטי מהצבע של הארגמון קה"ק הרגיל. בסופו של דבר אמנם הרב הרצוג דחה את הזיהוי עם ארגמן קה"ק בגלל חוסר ההתאמה לסימן שגופו דומה לים, וכתב שאף שמצאו מין מורקס ברנדריס (כך הוא קורא לארגמונית אדומת פה) שנרתיקו כחול, הרי הוא מוציא צבע ארגמן ולא צבע תכלת. אך מצד שני גם כתב כדברי, שבודאי הדעת נותנת שבמהותה הטבעית התכלת של ישראל ושל אומות העולם היינו הך, ולכן הוא מתקשה בכך (בעמ' 227) שאומות העולם לא כתבו על שימוש בינטינא לצבע תכלת. ואפשר שאם היה מוצג בפניו מה שכתבתי על ענין גופו דומה לים על פי הרב שמואל בן חפני והרמב"ם (יבואר עוד לקמן), היה נוקט כדברי.
וכן נראה לי שצ"ל היחס לחכמים בדורינו או בדור הקודם ששללו את הטלת התכלת. הם מתייחסים לראיות שהובאו בפניהם, ולא היה נראה להם שהראיות מספיק משכנעות. אך תמיד יש להביא ולשכלל יותר את הראיות, וזה יופיה של התורה שהולכת ומתפתחת. גם המעיין במאמרי יראה שאינה דומה הדרך שבה הצגתי את הראיות בחלק א לדרך שבה הצגתי אותה בחלק ב ולדרך שאני מציג אותן כאן בחלק ג. אמנם יש מי שנוקט זאת ככלל שאין לחדש בלי מסורת, ולענ"ד דבריו קשים ולא כן קבלתי מרבותי^[31]. ומכל מקום אין זה פשוט שכל מי שכותב בסוף דבריו שאין לנו לחדש את המצוה בלי מסורת מתכוון לומר שאין אפשרות להביא ראיות, אלא הוא שולל את חידוש המצוה אם היו הראיות מוצגות לפניהם בדרך אחרת ומשכנעת יותר, ומשתמש באמירה זו רק כדי להבהיר שלא השתכנע^[32].
ב. לענ"ד התוספתא אינה קושיה על חידוש התכלת, אלא אדרבה היא אחת מהראיות הברורות והחזקות לתכלת. הראינו בפרק א שבמדרשים מדובר על חלזון כשהכוונה אינה דוקא לחלזון של התכלת, ובודאי חז"ל שמעו על חלזון העמים. התוספתא אומרת עשאה שלא מן החלזון כשרה, ואם כוונת התוספתא לפסול את חלזון הצבעים לתכלת היה חייב להיות מפורט בה מיעוט שחלזון הצבעים שהוזכר גם הוא בחז"ל כחלזון אינו כשר, ולפחות לתת סימנים לחלזון הכשר כדי שנבין שחלזון הצבעים פסול. על כן נראה שכוונת התוספתא שהתכלת אינה כשרה אלא מהחלזון הידוע שבו צובעים גם הגויים. וכמו שאמרה שם שהחצוצרות מן הכסף, והכוונה אינה לכסף מיוחד, אלא לכסף הידוע, כך החלזון הוא החלזון הידוע, ולא חלזון מיוחד. אם הוא מיוחד, זה רק בזה שיש בו צובענים שמתאימים לתכלת, וזה דבר פשוט שלא נצבע בחלזון שאינו מוציא צבע וא"צ מיעוט. אמנם יש חוקרים שאמרו שיש אלפי מיני חלזונות ימיים, אבל באיזור ים התיכון יש אך ורק ג' אבות מינים שיש בהם צובענים כחולים, וגם ממקומות אחרים לא ברור שיש אפשרות אחרת. הראוי ביותר הוא האק"ק, כיון שיש בו הרבה אינדוגוטין. ומכל מקום לא צריך לפרט יותר ממה שפירטה התוספתא שהוא החלזון, כי כל חלזון שצובעים בצובען הכחול שלו כשר.
אין לומר שהברייתא דמסכת ציצית משלימה את מה שלא פורט בתוספתא, כי הברייתא לא באה לפרש את התוספתא. התוספתא עוסקת בתכלת למקדש, והברייתא עוסקת בתכלת לציצית, והחלק של "חלזון זה" הובא בגמרא מנחות כחלק מאגדתא. על כן נראה שהברייתא בסופה לא באה למסור לנו סימנים למציאת החלזון שכולם ידעו מהו, אלא להסביר את הדין שתכלת אינה כשרה אלא מן החלזון מפני שהוא בעל חי שנותן צבע טוב האמירה שתכלת אינה אלא מן החלזון מתפרשת כמוסבת על המשפט שקדם לה, שעוסק בזה שגם אם תצבע ארבע חמש פעמים ממשהו אחר הוא יהיה פסול. ובפשטות הכוונה היא שאם תצבע ממקור צמחי שאינו כלל מהחלזון, גם אם צבע וארבע וחמש פעמים יהיה פסול, וההמשך בא לבאר רק כיצד החלזון מתקיים כבעל חי שעיקר מהותו הוא הצבע ומדוע דמיו יקרים, ולפי שהוא נאמר בלשון מליצית הוא הובא בגמרא כחלק כאגדתא. ויבואר עוד כוונתה לפי הרב שמואל בן חפני והרמב"ם לקמן באותו ג.
מה שכתב הראב"ד בפירוש הספרי הוא שכפי שיש בתכלת גוון איכותי וגוון לא איכותי, כך יש בצבע המופק מתולעת גוון איכותי וגוון לא איכותי, ולדעתו כוונת הדרש היא שהמילה "שני" מלמדת שצריך להביא תולעת שני מהגוון האיכותי, ותו לא מידי. אדרבה, מדברי הראב"ד בהשגותיו להלכות כלי המקדש על הארגמן נראה כפי שכתב הרב בוקוולד שהוא הכיר בכך שהארגמן נעשה מפורפור, ולכן כתב שארגמן הוא משני מינים או שלשה צבעים (ארג ג'), ושורש הדיוק בדבריו שלגבי מינים כתב שנים ולגבי צבעים שלוש נראה שנובע ממה ז שעשו בימיו מהפורפור^[33]. לפי זה יתכן שהוא הבין כפי שמשמע מהרמב"ם שהתכלת היא ממין אחד של הפורפור, ולכן הוא לא השיג עליו בהלכות ציצית.
ג. בענין סימני הברייתא דמסכת ציצית ודברי הרמב"ם יש לשקול מה עומד כנגד מה. אם מפשט דברי חז"ל יש סתירה לסברה והשערה בעלמא, הרי שההשערה נדחית, אך כאן לא מדובר בסברות בעלמא אלא בהוכחות מוצקות המיוסדות על דברי חז"ל, כפי שהבאתי לעיל, ומנגד מדובר על ברייתא שחלק ממנה אינו פשוט וברור. ומעתה דרך הלימוד צריכה להיות הפוכה. אחרי שידוע לנו כיום שחלזון העמים הוא הארגמונים, והוכחנו מדברי חז"ל שחלזון זה היה גם חלזון התכלת, צריך להתבונן בברייתא דמסכת ציצית האם יש ממנה איזה קושיה ובירור שמה שהוכחנו אינו נכון, או שגם היא יכולה להתפרש בהתאם למה שהוכחנו משאר המקומות. כפי הנראה כך התייחסו לסוגיה זו רבי אברהם הרופא, החוו"י והיעב"ץ ובעל המנחת עני שהיה פשוט להם שהתכלת היתה מופקת מארגמון, ואחרי שזה היה פשוט להם, הם שיערו שיש איזה הסבר שמתאים את הברייתא הזו למה שנראה להם שהוא חלזון העמים. לחו"י היה כ"כ ברור הזהות בין החלזונות, עד שהחליט שגם מה שעולה מפשט דברי חז"ל בענין הדימוי לים וכו' אין הכוונה שהתכלת הוא בלו"א אלא סגול, וזה ודאי הוצאה מהפשט שנזקק לה מפני שהיה לו נראה לו הדבר כהכרח גמור. אך אנו לא זקוקים להגיע למסקנה מרחיקת לכת זו, כיון שאנו יודעים שאפשר להוציא מהארגמונים תכלת, ומהברייתא הזו לא קשה כלל כפי שאבאר.
הרב כהן כתב בגליון 106 טוען שכל סימני הגמרא, כולם ללא יוצא מן הכלל אינם מתאימים כפשטם לחלזון. אך לפי הנראה למעשה יש בברייתא על החלזון רק שני קשיים. האחד, מה שאמרה שגופו דומה לים או לרקיע, והשני מה שאמרה שהוא עולה אחת לשבעים שנה. ובענין עולה אחת לשבעים שנה בודאי לפי האמת אין כלל קושי, כי אפשר לפרשה בדרך פשוטה שכבר הזכרתי ונחזור עליה לקמן, וגם בלאו הכי חזינן שהרמב"ם לא הביאו. ולכן נשאר לנו אך ורק דבר אחד קשה, והוא מה שאמרו שגופו דומה לים או לרקיע, וכבר כתב הרב הלוי שיש אפשרות לפרשה בדרך אגדתא או בהסברים שונים.
ואני כתבתי לפרשה כפי אחד ההסברים שהוא מזכיר, והבאתי יסוד לזה מדברי רבי שמואל בן חפני, שכתב "ובאה אלינו הידיעה שהוא נצבע בדם בעל חיים מימי שנקרא חלזון עם תערובת אחרת, ועל זה אמרו..." והביא את הברייתא.
מה שאמר "עם תערובת אחרת" הוא על פי הגמרא שהביא בהמשך, ושאלתי שאינו מובן מה כוונתו שהוא בעל חיים מימי, ומדוע נקט לשון כזו, ולא שהוא בעל חיים מהים, והיכן חז"ל אמרו בברייתא שהוא בעל חי מימי. אמנם אחר כך ראיתי שבמקור כתבו "בדם חיואן מאיי" ואפשר לתרגמו גם בעל חייים ימי", אך כל פנים בברייתא לא כתוב כלל שהוא בים ולכן יש לפרש שהוא למד זאת מדברי הברייתא, ומפרש שענינה הוא לומר שכשאתה צובע בחלזון זה אתה כאלו צובע בבעל חי הוא ים ושמים. "גופו דומה לים" הוא מפרש בדומה למה שאמרו בגמרא בזבחים שמטבילין ביבחושים ובעינו של דג, והכוונה שכל מקום בגופו הוא כמי הים, כיון שמהותו כים, וכמו כן כאן גופו דומה לים, היינו שהארגמון מהותו כמו הים ממנו הוא בא. וכוונת הברייתא לומר שבים מצוי בעל חי שדומה לדג ומהותו כים ולכן החומר הצובע, דהיינו הצובען או הצבע שלו הם כים. ואפשר שהכוונה שהם מקבלים צבע כים, וזה מתאים לתכלת. וגם מה שהוא עולה מהים פעם בשבעים שנה מראה שמוהתו היא הים, לכן יש לצודו בים ודמיו יקרים.
ובאשר לרמב"ם, הרמב"ם כתב "ואחר כך מביאין דם חלזון והוא דג שדומה עינו לעין הים^[34]". נראה שהרמב"ם מתכוון כאן להביא את הברייתא שהובאה בגמרא, ונראה להדיא שהרמב"ם משנה את לשון הברייתא כדי לפרש מה כוונתה, ואחר כך הוא מוסיף דברים אחרים שנודעו לו שאינם כתובים בברייתא. בענין "דומה לדג", הרמב"ם משנה ואומר והוא דג כדי להבהיר שהכוונה אינה שהוא באמת אינו דג שחי במים, אלא לומר שהוא דג כלומר ממש חי בים, למרות שאינו נראה כחי אלא כאבן. וכך בענין גופו דומו לים, הרמב"ם משנה ואומר "עינו כעין הים" להסביר שלא מדובר כאן ממש על גופו, אלא "עינו". בחלק א פירשתי את הרמב"ם על הצובען, אך עתה נראה לי יותר שלא מדובר על הצובען שבתוך הדם, שהוא שחור בעת היציאה מגוף החלזון, ואליו מתייחס הרמב"ם בהמשך, אלא על עצם הצבע הסופי (ואפשר שזו גם הבנת הרב שמואל בן חפני). כלומר שגופו דומה לים היינו שמהותו, שהיא הדבר שלשמו הוא נברא, היא צבעו הסופי הדומה לעין הים.
ונראה לי שאין כל דוחק לפרש את בברייתא דגופו היינו הצבע שהוא מהותו, שכך אומרים בלשון בני אדם חלזון התכלת, מפני שמהותו היא התכלת, וכן הוא אצל הרומאים השם פורפורה הוא לחלזון ולצבעו, וכן היום נקרא החלזון ארגמון בגלל הצבע שהוא מהותו הארגמן. ומה שמסיימת הברייתא "ובדמו צובעין תכלת, לפיכך דמיו יקרים", הוא נימוק ליקרותו, שכיון שבדמו צובעין את התכלת ונוטלין את חיותו הוא יקר.
על פי סדר הדברים בלשון הרמב"ם שביארתי כיצד הם מקבילים לדברי הגמרא לא שייך להקשות שיש כביכול סתירה ברמב"ם בענין צבע דמו של החלזון, שבתחילה הוא אומר שדמו כחול ובהמשך הוא אומר שדמו שחור, כי הוא לא דיבר בתחילה על דמו אלא על צבעו, כלומר, הצבע המופק ממנו שהוא מהות החלזון, וכלשון הברייתא שמדברת על גופו. נמצא ביאור הרמב"ם שהוא פותח במשפט "מביאים דם חלזון" שכתוב בגמרא בדף מב, ואחר כך הוא מדבר על החלזון לפי לשון הברייתא, ומפרש שהכוונה של הברייתא שהוא בעל חי דומה לדג, אף על פי שיאנו דג רגיל, וגופו ומהותו היא שיוצא ממנו צבעו המיוחד הדומה לים, ואינו עוסק עתה בצבע הדם בשעה שהוא יוצא מהחלזון, שזה לא נאמר בגמרא. ואחר כך הוסיף הרמב"ם דברים אחרים שנודעו לו ולא כתובים בברייתא, והם דמו השחור בשעת יציאתו מגוף החלזון, שהכוונה היא לצובען, ומציאותו בים המלח. וכאן אמר "דמו" כלשון הברייתא, כי הצבע שממנו צובעים הוא נראה דמו. ואחר כך, בהלכה נוספת (כלפי הסדר הקדום של הרמב"ם שמופיע ברב קאפח וברמב"ם פרנקל זו הלכה נפרדת) פירט את הדרך של השגת הגוון המבוקש, ואיך מהדם הזה יוצא בסופו של דבר על הצמר צבע כעין הרקיע.
לפי זה מובן שאין בדבריו בסיפא כפל ענין עם מה שכתב בתחילה שעינו כעין הים, שכן בתחילה הוא ביאור ללשון הברייתא, ואחר כך הוא תיאור מעשי שנאמר בהלכה אחרת. ונצרך לכל זה כדי להבהיר את הענין שבתחילה הצבע אינו בגוון תכלת, אלא שבסוף, אחרי כל התהליך, מתקבל גוון תכלת.
מה שאמרו בברייתא "עולה פעם בשבעים שנה", נראה שלפי הרמב"ם הוא נימוק לכך שדמיו יקרים, כי הוא עולה ונפלט ליבשה פעם בשבעים שנה, ועל כן צריך להתאמץ לצוד אותו. וכן נראה ממה שהרב שמואל בן חפני והרמב"ם למעשה לא מצריכים שיהיה בעל חי שעולה פעם בשבעים שנה. ועתה ראיתי במאמר של הרב שיינמן שחוקרי טבע מעידים שאכן בראש הנקרה הארגמונים נפלטים לפעמים ליבשה בחורף. והביא בענין זה את לשון המדרש תנאים לדברים לג "אמ' לי רבי השמים שהרבה מקומות בים שהוא מושלך בהן בהרים", וכ"ה הלשון במדרש הגדול. ונוסח זה פותר את השאלה כיצד החלזון בהרים כשהוא בתוך הים.
גם לשיטת רש"י שפירש שהקונכיה דומה לים, יש לפרש שהכוונה דומה לים כשהיא בים. גם אצל פליניוס מצינו שלחלק מהארגמונים הוא קורא פלאג'י – ימי, ולמה קראום כך, הרי גם שאר הארגמונים שהזכיר הם בים? אולי הוא משום החשוב שבהם, שהוא ארגמון קה"ק, נראה בתוך הים כקרקע הים. ויתכן שהכוונה לשיטת רש"י היא שמפני שחלזון שאפשר לצבוע ממנו ישירות תכלת שקונכיתו כחולה הוא דבר נדיר, שנמצא רק פעם בשבעים שנה, על כן צריך להתאמץ לצוד אותו ולעשות ממנו תכלת על ידי סממנים, ובגלל זה דמיו ביוקר.
וכוונת הברייתא לבאר כיצד מתקיים בחלזון התנאים לכשרות הצביעה בפועל, כאשר התנאים לכשרות הם שהוא בעל חי מהים ולכן צבעו שהיא מהותו העצמית טוב לתכלת.
ועתה נחזור לדברי הרמב"ם על צבע הדם השחור, ונשאל מנין לרמב"ם דבר זה. לפי דברי הרב כהן מדובר ממש על דמו שהוא שחור כדיו, ויוצא שהרמב"ם חידש סימן שלא כתוב לפנינו בחז"ל, וזה גופא דבר תמוה מאוד. גם לא מובן לדבריו מנין לרמב"ם שצובעים תוך השתמשות באהלא בתחילה עם הצמר, ובקימניא לבסוף עם הדם מהחלזון. קשה לומר שכ"כ לפי שכך צבעו בימיו בצמר דברים אחרים, כי מנין לו שבצביעה היחודית של החלזון עושים מה שראה בימיו בדברים אחרים. בשלמא על הסיפא י"ל שהוא מפרש שזה מה שכתבו בגמרא על הסממנים, אך הגמרא לא מדברת כלל על הכנת הצמר לצביעה באהלא וכיוצא בה, ומנין לרמב"ם שזה מה שעשו בחלזון?
לענ"ד כשאין מקור לרמב"ם אין הכרח הלכתי להתאים את דבריו לארגמון כדי לאשש את ההחלטה לצבוע בארגמון, וכפי שגם הרב כהן יודה שאין תנאי למצוא חלזון שצבעו נתפס אך ורק אם מרתיחים תחילה את הצמר עם אהלא וכיוצא בה.
ועוד יש להעיר שהרמב"ם לא כתב "הצבע היוצא מדם החלזון עם הסממנים מתחלה הוא שחור כדיו", כפי שמצטט ממנו הרב כהן, אלא אחרי שכתב על הרתחת הצמר באהלא כהכנה לצמר בפני עצמו, כתב "מביאין דם חלזון והוא דג שדומה עינו לעין הים", שזה מה שכתוב בברייתא כנ"ל, ואחר כך "ודמו שחור ובים המלח הוא מצוי". ואחר כך תיאר את הצביעה המעשית. התיאור של הדם השחור במקום בו הוא נכתב לפני שמדבר כיצד מתקבל גוון הצבע על הצמר, מתאים בהחלט למציאות בארגמון קה"ק, ששייך לומר עליו דמו שחור כשהצבע יוצא מהארגמון, והוא יוצא מהחלזון בלי קשר לסממנים, אך אי אפשר להסיק אותו מתוך דברי אריסטו, כפי ששיער הרב הרצוג שהרמב"ם למד זאת מאריסטו.
אריסטו כתב (לפי תרגום זהר עמר) על הארגמונים: "אלה המצויים במפרצי הים הם גדולים וגסים ואצל מרביתם 'הפרח' כהה (מלן), אף כי בכמה מהם הוא אדום והוא קטן... אלה הנמצאים בחופי הים ולאורך קווי החוף הסלעיים הם קטנים בגודלם והפרח אדום... הפרח ממוקם בין הכבד והצואר הקשורים בחוזקה זה בזה. חומר הצבע נראה כמו קרום לבן^[35], וקרום זה הוא אשר נלקח על ידי האנשים כאשר סוחטים אותו הוא מכתים וצובע את ידיך. לאורך בעל החיים עובר כמין כלי דם, והוא כפי הנראה הפרח, שארית החומר הוא מין חומר עפיץ". גם אם נניח שהרמב"ם מזהה את החלזון לפי דברי אריסטו עם המין שיש לו פרח כהה שחור בגלל הבנתו שהתכלת דומה לשחור, הוא לא יכול היה לחדש שדמו שחור כדיו, כי זה לא כתוב באריסטו או בתרגום הערבי לאריסטו.
על כן נראה שהרמב"ם הכיר את תעשיית הפורפורה או ששמע עליה ממישהו שהכירה^[36].. הרואה את הפקת הצבע מהפורפור יראה שהנוזל שיוצא ממנו בתחילה הוא שקוף כחומר עפיץ, ובתוכו נראה כעין וריד דם שצבעו שחור כדיו. ויתכן שהרמב"ם חיבר ראיה זו עם מה שכתוב באריסטו, אך הגיע למה שכתב לפי ראית עצמית שהוא שחור כדיו. דמו הוא הדבר שהגמרא אומרת שצובעים בו ("ובדמו צובעים תכלת") והרמב"ם ראה שהדבר הנראה ככלי דם, שעליו אומר ארסיטו שהוא כנראה המקור לצבע - שחור כדיו. התיאור של מראה הדם ברמב"ם נאמר לפני הבהרת המראה הסופי שעל הצמר, ולכן יש לפרשו על מראה החלק הצובע שבו כשהוא יוצא מהחלזון, ולא על המראה הסופי. ונראה כך הבין הרב תנחום הירושלמי בערך חלזון שיובא לקמן באות זו, שהוא כתב שהצבע הוא תכלת רק לאחר שהצמר נצבע.
ולמעשה לא רק ממה שהוסיף שהוא שחור כדיו נראה שהרמב"ם אינו מסתמך רק על אריסטו, אלא שכך נראה מכל הפרטים שכתב על דרך העשיה, וכן ממה שכתב שבים המלח הוא מצוי בלשון הווה, ולא כתב שהוא היה מצוי, שמשמעותו שהוא יודע ומכיר אותו כיום שהוא חי דוקא בים התיכון, מפני שצריך מים מלוחים, כפי שכתב אריסטו. מכל זה ביחד נראה לי שדבריו לקוחים מהמציאות ששמע עליה.
גם כתבתי בפרק יז שמהראבי"ה נראה שרבותיו ידעו על כך שהצבע של התכלת נעשה באותו פורפור שבו צבעו המלכים את מעיליהם שנקראו פורפורה, שכן נראה מהלשון שלו שהוא המעיל הנקרא פורופרה בלעז, דכוונתו על שם המעיל הזה בימיו.
ואחרי כל זה, גם אם לא תקבל את הביאור שכתבתי לרמב"ם ולראבי"ה, ותסיק שלכולם לא היתה ידיעה מהו החלזון, די לנו בכך שאין סימן של שחור כדיו בחז"ל כדי שנבין שאינו לעיכובא. גם הכס"מ מציין על דבר זה אך ורק לדברי הגמרא, ומשמע שהבין שאין ברמב"ם איזה חידוש הלכתי מעכב שלא כתוב בגמרא. ואדרבה, אם הרמב"ם לא ידע מהו החלזון אי אפשר להסיק ממנו כל מסקנה הלכתית לעיכובא במהות החלזון.
ד. בענין מהות החלזון, לענ"ד לאור הראיות שהבאתי, גם בזה הגישה לדיון צריכה להיות שונה מהאופן בו ניגש הרב כהן לענין. לאחר המדרש שאומר שחלזון הוא בעל חי עם קונכיה, ועשר הראיות שהבאתי שהחלזון של התכלת הוא חלזון העמים, מובן שמדובר במה שאנו קוראים חלזון, כי חלזון העמים הוא בודאי מה שקרוי אצלנו חלזון. ומעתה מה שצריך אחרי זה לברר הוא רק האם יש סתירה וקושיה לזה מחז"ל. ועל כן ברור שדי לנו בכך שההבנה הפשוטה היא שאין סתירה. וגם אם יש מי שפירש אחרת אין זה קושיה, אלא נאמר איפכא - מכח מה שאנו יודעים שחלזון התכלת הוא חלזון העמים מוכח שהפירוש שכתב אותו פוסק אינו נכון. ובנידון דידן, הערוך בערך חלזון הביא כמה פירושים למילה חלזון, וכתב בשני ערכים נפרדים על בעל החי שנקרא חלזון. בערך אחד הביא את החלזון שעולה להר ואת המדרש שנרתיקו גדל עמו. ובערך השני את המקורות על החלזון שצדים אותו ועושים ממנו תכלת. בפשטות הסיבה לחילוק הערכים היא שיש חלזון יבשה וחלזון של ים. שאר הפירושים אינם אלא ציון לכך שלפעמים חז"ל משתמשים בשם זה באופן אחר חוץ מבעל חי. מה שכתב הרמב"ם שהוא דג מתבאר ממה שכתב בפירוש המשנה שהוא צדפה, שלפי זה מובן שמה שכתב שהוא דג כוונתו לבאר מה שאמרו בברייתא "וברייתו דומה לדג" שלא תגיע מזה למסקנה שאינו דג, אלא הכוונה שהוא חי בים כדג, וכל בעלי החיים הימיים ראןיים להקרא דג בלשון התורה בהכללה, כמו שכתב האב"ע בפירושו לשמות פרק ז פסוק יח "והדגה. שם מין כולל לכל שורץ במים"^[37]. ומה שאמרה הברייתא דומה לדג הוא מפני שבסופו של דבר הוא חלזון שאינו מתנועע כדג רגיל. והרמב"ם, שהיה ברור לו שכולם מבינים מהו חלזון שהרי הוא דבר ידוע בשפה הערבית, סומך על כך שאמר חלזון כדי שתבין שהוא אינו דג במובן הרגיל.
ה. בענין גוון התכלת. אין ביננו מחלוקת על כך שצבע התכלת הוא כעין הרקיע. אך בניגוד לדבריו, גוון התכלת שעושים כיום אינו כרקיע בשעת ביה"ש, אלא כרקיע בטהרתו ללא עננים וללא אובך, והוא ממש הרקיע בטהרתו כפשוטו. הוא כהה יחסית לרוב הגוון הנראה ברקיע ביום, אבל אינו כהה עמוק כמו בלילה או בביה"ש, ואינו מה שקוראים כיום כחול. הצבע הזה הוא כעין מה שנראה עצם השמים בתמונה המצורפת במקום הכהה שבה. אמנם יש לציין שבתמונה למחשב הצבע אינו נראה עז ויפה כמו במציאות, אך זה נותן את המושג של תכלת כהה שבפועל דומה מאוד לתכלת שצובעים כיום.
הרב כהן חשב שלא רואים בדרך כלל תכלת בצבע כזה ביום, אך זה כנראה נובע ממקום מגוריו. במקום מגורי אני רואה צבע זה לעיתים קרובות מאוד. אמנם מסביב לגוון העז שהוא גם נוטה לשחור יש גוון בהיר יותר, אך בהחלט מובן שהמראה שקוראים לו עצם השמים הוא המראה הגוון הנוטה מעט לשחור, לא בגלל כיסוי של ענן אלא שזה נקרא הצבע המקורי^[38].
הראיה לכך שהתכלת צריכה להיות כהה מיוסדת על לשון חז"ל שהגוון שדומה לכסא הכבוד הוא עצם השמים לטוהר, ולא סתם הרקיע, ובגמרא זבחים מבואר שטוהר הוא מלשון נקיות, ובירושלמי סוכה אמרו נקיות מן העבים. ונראה לעין שכאשר הרקיע בשיא יופיו וטהרתו יש בו כהות. וכן יש לנו עדות ראיה מזמן בית שני של פילון, האומר שהוא כמו השמים בטבעם שהם 'מלס' – כהים. וכן נראה להדיא מהרמב"ם, שכתב בפרק ב הלכה ח על השחור שהוא "נראה כתכלת".
ולגבי מה שכתב הרמב"ם שהוא "פתוך מן הכחול", הרב כהן חשב שהוא כחול בל"ו וביסס את דבריו על הביאור הלכה שהבין כך כי הוא לא ידע את השפה הערבית, ומסיק מזה שכתוב פתוך שתכלת היא כחול בהיר. אך מלבד מה שהבאנו מדברי הרמב"ם בפרק ב הלכה ח, שמבואר שהוא כעין שחור, וממילא פתוך מן הכחול צריך להתאים להגדרה זו, בפיהמ"ש חולין פרק ג משנה ב כתב הרמב"ם על דברי הגמרא בחולין מז "ככוחלא כשירה" - "אבל ה'זרקא', כמראה "אלכחל את'מד" הרי זו כשרה". והבאתי בחלק ב פרק יד את דברי זהר עמר (הארגמן עמ' 197) שבערבית של ימי הרמב"ם 'אזרק' הוא כחול לגווניו, וזה כלל גם אפור, שיש בו כמה גוונים עד קרוב לשחור. ועל האת'מד כתבו גם הוא וגם הרב קאפח שאין ספק שהוא צבע שחור אפור שיש בו רק מעט מן המעט כחול, וההת'מד מוזכר גם ברס"ג כפירוש למילה כחול. וא"כ אין כל ספק שכוחלא לפי הרמב"ם בודאי היינו צבע קרוב מאוד לשחור.
ולגבי "פתוך", הרמב"ם בפיהמ"ש סוטה ג, ג "פתוך - דהה", דהיינו שהצבע השחור דהה. וכן בהערה על הספר החתום של הרמב"ם פירושו פתוך בלשון טהרה ובהירות דהיינו דהה או מלשון חלישות, ושם גם אמרו שהכחול הוא כאת'מד ואסווד שהם שחור^[39].
הענין של הזכות שבתכלת שהוזכר במפרשים שהביא הרב כהן מיוסד על תרגום עברי למילה צאפי שמוזכרת אצל המפרשים דוברי הערבית והיא מתפרשת - טהרה, זכות, צחות. ונראה לפי הענין שכאן לא התכוונו מלשון לובן, שלו יש מילה אחרת בערבית. כבר ביארנו שבפשט הפסוק עצם השמים לטוהר הכוונה היא על המראה הנקי מעננים, וכמבואר בירושלמי (סוכה ד, ה) "וכעצם השמים לטוהר. שמייא כד אינון נקיין מן עננין". וכן נראה מהרמב"ם בהלכות קידוש החודש יח, ב "אם יהיה יום צח יהיה האויר זך הרבה ויראה הרקיע בטוהר יתר".
ומכאן מובן שהראב"ה בפירושו לתורה על התכלת מתכוון לאותו הרקיע בטהרתו שעליו מדבר אביו, שכן כתב "ותכלת צמר צבוע מראה דומה למה שנראה ממראה הרקיע שהוא תכול טהור (זרקה צאפיה), בין התכול העמוק (או הרווי) והלבן (בין אלזרקה אלמשבעה ואלביאץ')"^[40].הוא לא מדבר על כחול בל"ו אלא מדבר על ה'זרקא', וכבר ציינתי שבערבית של ימי הרמב"ם 'אזרק' הוא כחול לגווניו, וזה כלל גם אפור שיש בו כמה גוונים עד קרוב לשחור. ולמעשה כאן כוונתו לזרקה כשם כללי של גוון השמים, ומובן לפי זה ש'זרקה הצאפיה' היינו הרקיע הכחול בטהרתו, והוא הגוון שבין הזרקה העמוק שהוא קרוב לשחור, לבין הזרקה הלבן שהוא תכלת בהירה, והיינו תכלת כהה. וכן בספרו המספיק (עמ' 273. לפי תרגום זהר עמר הארגמן עמ' 202) כתב על התכלת "צמר 'תכול תכלות טהורה' (אזרק זרקה צאפיה), הדומה לצבע הענן הנדמה לעין שהוא צבע השמים". פשוט שזה אותו 'זרקה צאפיה' המוזכר בפירושו לתורה, ואפשר שקורא לרקיע בטהרתו הענן הדומה לעין מפני שיש בצבע זה כהות^[41]. ועכ"פ כאן וכאן אין כוונתו לתכלת בהירה.
ואצל רבי תנחום הירושלמי רואים גם את הפירוש על עצם שמים הגוון של רקיע בטהרתו שהוא תכלת כהה, וגם את הפירוש לפתוך מן הכחל שהיא בהירות מהאת'מד, והוא תכלת כהה. בערך חלזון כתב "אלחלזון בערבית גם כן. 'יירש הצלצל' תרגום ירושלמי חלזונא. אבל דם החלזון שצובעים בו על התכלת הוא גם כן מין מין החלזון דמו אסור, ואם נצבע בו דבר^[42], נגלה בו צבע אזרק צאפי משרק פי אעצם צאפה (תרגמוהו כחול זך מזהיר בצחות הכי גדולה) ולא נפסד ולא נעלם ולא משתנה כמו שמשתנים שאר הצבעים אם עברו עליהם ימים רבים, ובימים האלה לא ידוע לנו זהותו". כוונתו לפרש מהו עצם השמים לטוהר שהוא הרקיע בטהרתו, והוא מביא למעשה את לשון הרמב"ם בהל' ציצית יחד עם לשונו בהל' קידוש החודש, שמדבר על צחות במובן של נקיות מעננים ואובך. שאם הכוונה ב'צאפי' על לבן לא שייך לומר צחות הכי גדולה. ונראה שעיקר התרגום צ"ל שהוא כחול טהור וצח בצחות הכי גדולה. וגם אפשר לתרגמו בעוצמה הכי גדולה, וכך ירמז יותר לענין עצם השמים, ועל פתוך מן הכחול. וכך דבריו מתאימים למה שכתב בערך פתך "הפתוך שבכחול, כלומר הבהיר שבכחל והוא האת'מד". והיינו שהתכלת היא בהירה מהאת'מד השחור, והוא כפירוש הראשון או השני שנכתב על הספר החתום^[43].
ונמצא שאצל כל יודעי הערבית מוסכם שהרמב"ם לא מדבר על תכלת בהירה מהתכלת שלנו אלא על תכלת כהה, והוא למעשה פשט הרמב"ם גם לפי דבריו בפיהמ"ש וגם לפי דבריו בהלכה ח.
גם הר"י קורקוס בהלכות כלי מקדש מדבר על צבע שהוא "סתום מן אזול", ויש לפרש כוונתו כהה יותר מצבע השמים הרגיל.
כך נראה גם מדברי רש"י בסוטה יז, שמדמה את הגוון לים, שהוא כהה מצבע השמים הרגיל^[44]. וכך נראה מדברי הרמב"ן והמיוחס לרוקח ושאר הראשונים שהבאתי שמדברים על הגוון שכולל הכל. ומשמע שהוא ממוצע בין שחור ללבן, והיינו בגוון זה שיש בו נטיה לשחור.
הרמ"ק בפרדס רימונים (שער י - הגוונים ב) כתב שאמרו על התכלת שהיא מקבלת כל גוונים ושהיא תכלית כל הגוונים, "כי השחרות תחילת פתיחתה אל הצבעים הוא התכלת"^[45], והזכיר שם שהוא התכלת בציצית, ובאותו ג כתב שיש גם תכלת מלובן, והוא גוון אחר.יחד עם זה הבאתי ראיות שאין זה לעיכובא, כי מדברי הראשונים עולה שפסול "מראה שני" הוא בגלל היותו מראה שני פחות בטיבו, אבל לא פסלוהו כי אינו בגדר צבע התכלת. וכן נראה מבדיקות הגמרא לפי מה שדייק בהן הרדב"ז שאם אפריד חזותא של התכלת היא אינה נפסלת בגלל עצם המראה שאינו המקורי, אלא באופן שהוכח שאינה תכלת מחלזון, וכתב להדיא שיש תכלת קרוב לשחור ויש מין תכלת בהיר הקרוב לצבע תכלת. וכן נראה ממה שלא הצריכו לשאול רב האם המראה של התכלת הוא המראה האמיתי.
ועיקר הענין הוא שזה גוון השמים כשהם נקיים בארץ ישראל, ועל כן גם אם יש ראשונים שסברו שתכלת היא תכלת בהירה, אין כל הוכחה שלדעתם היא תהיה פסולה כאשר היא יותר כהה, שהרי היא בצבע שישנו ברקיע ביום.
♦
כח.

תשובתי לטענה שהתכלת שלנו לא עמידה בבדיקת הגמרא

הרב כהן העלה טענה נוספת, שבבדיקה של ידידו התגלה שהתכלת שלנו אינה עמידה בבדיקה המתוארת בגמרא, וזה מוכיח לדעתו שהיא אינה אלא בגדר קלא אילן. בגמרא מבואר שהבדיקה נעשתה בג' סממנים "מגביא גילא" "מיא דשבלליתא ו"מי רגלים" ויש גרסאות שונות על כל אחד מהם. הבדיקה שהוא עשה נעשתה בתחילה במי רגלים בלבד, והוא מצא שבזה כבר נחלשה התכלת שלנו, בעוד שלפי הגמרא היא אמורה להיות עמידה. אמנם אמרו שיש אפשרות שהיא תחלש, אך אם תחלש היא תחזור לגוון חזק על ידי אפיה עם שאור, וכשאפה את התכלת הזו עם שאור הגוון נחלש עוד יותר. לדבריו, מסברה נראה שכל שלושת הדברים שכתובים בגמרא הם דברים שמחלישים את צבע התכלת, ומאחר שהוא ראה בבדיקות שאחרי הבדיקה במי רגלים התכלת כבר לא ניכרת, וכאשר אופים אותה בשאור של שעורים היא נחלשת עוד יותר, די בזה להוכיח שהיא אינה תכלת מהחלזון המבוקש.
וציין הרב כהן שנעשתה עוד בדיקה כדי להפריך טענה שצריך לראות מה יקרה כאשר היא תנתן בכל הסממנים ביחד לבדיקה, כי אולי בכל זאת חלקם נועדו להחליש את השפעת המי רגלים. ואמר שלשיטת רש"י אחד הסממנים הוא אלו"ם, וזה לטענתו לא צריך לבדוק, כי ברור שהוא חומר שמחליש עוד יותר את הצבע. וגם בדקוה במי רגלים עם מי תלתן, שהוא לפי רש"י חילב"ה, יחד עם תבן (שהוא לפי הרמב"ם מגביא גילא), וראו שכאשר עירבו אותם עם מי רגלים הצבע נחלש עוד יותר מאשר במי רגלים בלבד. על כן הוא מסיק מזה שהתכלת שלנו אינה עשויה מחלזון התכלת^[46].
ולזאת אשיב:
א. הקביעה שהתכלת לא עמידה בבדיקת הגמרא מבוססת על בדיקה בתכלת שתמונתה הוצגה בירחון האוצר קה עמ' קנב. בתמונה שבמאמר נראה שבתכלת יש חלקים דהויים שחורים. אמנם יתכן שהתמונה אינה משקפת את המראה האמיתי, על כן אני אומר רק שבמידה שהתמונה כן משקפת את מה שנראה במציאות, התכלת הזו לא היתה צבועה טוב.
ב. הרב כהן כתב שיותר מסתבר שכל שלושת הדברים שבהם בודקים מחלישים את התכלת, אך לענ"ד אי אפשר לדון מסברה בבדיקה שבה אנו רואים שמדובר על דברים מנוגדים להגיון. הרי הוא עצמו אומר שבבדיקה שלו אפיה בשאור מחלישה, בעוד שהגמרא אומרת שהאפיה מחזקת את התכלת. אלא שהבדיקה לא נועדה לבדוק אם התכלת היא דבר עמיד, היא נועדה כדי להבחין בין קלא אילן לתכלת מחלזון, והרדב"ז דייק שהבדיקה רק מעבירה לגוון אחר של תכלת שגם הוא כשר. על כן בודאי יש מקום להשערה שבכוונה מוסיפים מי שבלול או דבר אחר כדי שהמי רגלים לא יזיקו כל כך. רק אם נבדוק בשלושת הדברים שנאמרו בגמרא ביחד, ואח"כ נבדוק את הדבר באפיה בשאור נוכל לומר שעשינו את בדיקת הגמרא. למעשה, הבדיקה לא בוצעה בשלושת הדברים ביחד, לפי אף אחד מהפירושים, כי במהות החומרים מצינו חמישה פירושים. רבינו גרשם^[47], שתי לישנות ברש"י, רמב"ם, וכתבי הגאונים (הביאו הרב טבגר בספר כליל תכלת עמ' רצה^[48]).
ולגבי מי רגלים כבר אמרו בסממנים להעברת כתם בנדה סג ע"א "א"ר יוחנן: כל שיעורי חכמים בכתמים צריך שיעור לשיעורן; דילד או דזקן? דאיש או דאשה? מכוסים או מגולים? בימות החמה או בימות הגשמים?". ומבואר שיש נפק"מ בכל זה, וכל הספיקות האלו שייכים גם כאן. ובנידון דידן, לפי רבינו גרשם מדובר במי רגלים של קטן בן ארבעים יום, ובחומר נוסף של צבע לא מזוהה. ולפי רש"י בלישנא קמא מדובר במי רגלים של תינוק בן ארבעים יום, שהם בודאי פחות חזקים ממי הרגלים שבהם בוצעה הבדיקה. וכן לפי כתבי הגאונים נראה שהבדיקה היא בסתם מי רגלים, ולא במי רגלים שתססו ארבעים יום. על כן אי אפשר ללמוד דבר מהבדיקה שעשה, כי לפי כל אלו היא נעשתה בחומר חזק מדי.
מלבד זה, לפי כתבי הגאונים ולפי הרמב"ם מיא דשבלוליתא היינו מי שבלול, כפי שכתב הרמב"ם להדיא "ריר של שבלול"^[49], וזה לא נעשה כלל. גם אם נניח שבעלמא מי שבלול הם דבר שמחליש דברים אחרים, מנין לנו שהם יחלישו את הצובען הכחול שיש לו כושר עמידות מיוחד, ובדרך כלל היו מחזרים איתו את החומר, ואולי מדובר על שבלול של יבשה.
ואף לפי רש"י בלישנא בתרא לא נבדק הדבר בשלמות, כי הניחו שאלו"ם בודאי יחליש יותר, בהיותו חומר כביסה. אך כבר ציינתי שלא ברור שהחומרים נועדו להחליש את התכלת. יש שבדקו את התכלת באקונימיקה ואמרו שהיא לא יורדת, א"כ יתכן שהאלום נועד דוקא להחליש את השפעת מי הרגלים, ורש"י באותו עמוד כותב "דרך הצובעים לשרות בגדים בצריף שקורין בייצ"א", וכ"כ זהר עמר שהוא משמש כחומר צרבן לצבעים, ואולי יש לו תכונה שלא יחליש את הצובען של התכלת. ובכלל כבר אמרתי שיש כאן בדיקה לא מובנת כיצד אפיה עם שעורים תחזק, כאשר לפי דבריו דבר כזה אמור להחליש. על כן כל עוד שלא עושים בדיקה בכל שלושת החומרים וגם בדיקה באפיה לא נעשתה בדיקת הגמרא. גם לא ברור לגבי כל החומרים אופן הבדיקה המדוייק, האם צריך שכל החומרים יתססו ביחד ארבעים יום, או ששאר החומרים ניתנים אחרי התסיסה.
הרב שלמה שיינמן במאמרו 'פתרון בעיות יסוד בתכלת' דיווח על בדיקות שעשה כדי לשחזר את בדיקת הגמרא בהשואה בין תכלת מארגמון לאינדיגו.
בענין האינדיגו הוא הסתמך על צמר צבוע על ידי יהודית ספראי, אך לדבריו כל הצמר הזה השתנה לאחר זמן ללבן או לירוק, ולכן לא ברור לי שבדיקתה מגלה על הצביעה הקדומה.
כשניסה לשחזר את הבדיקה לפי רש"י, בדק גם במי רגלים של תינוק בן ארבעים יום, וגם במי רגלים של מבוגר ששהו ארבעים יום (עם אלום וחילבה) וראה פעם אחת שבבדיקה הראשונית הצבע גם מאינדיגו וגם מהחלזון כלל לא דהה, ובפעם אחרת גם הצבוע באינדיגו וגם הצבוע בחלזון נחלשו, וכאשר אפה אותם עם שאור שניהם התחזקו.
בבדיקה לפי שיטת הרמב"ם הוא העלה כמה ספיקות בכוונתו הן על התבן, והן על הריר של השבלול (ספקותיו בזה לא נראים לענ"ד, אך יתכן שהכווונה לשבלול יבשה) והן על האפיה (הרמב"ם כתב "בצק של שעורין שמעפשין אותו למורייס", וכן הביא שם שכך נראה מספר המאורות ודק"ס בשם הרי"ף שהדבר קשור להרסנא שהוא מורייס), ובדק גם בכמה אפשרויות של תכלת מחלזון.
בבדיקה אחת שנעשתה במי רגלים של מבוגר, חילבה וסובין חיטה ראה שהתכלת מהחלזון (שהיה צבוע כחול כהה עם מעט סגול, כנראה כשיטת הרב ינקלביץ) נשארה כחולה, אך כתב "אבל נראה לי שהוא נחלש בחוזק כחלותו". ומכל מקום, באפיה גם היא וגם התכלת מהאינדיגו שבו והתחזקו.
בבדיקה אחרת במי רגלים של ילד בן חמש, חילבה וסובין חיטה התכלת מהחלזון נשארה בעינה. ובבדיקה אחרת במי רגלים של מבוגר שעמדו ארבעים יום בתוספת ריר של חלזון אפריקאי וקש, גם התכלת מהחלזון וגם התכלת מאינדיגו עמדו בעינם.
בבדיקה אחרת במי רגלים של תינוק בן ארבעים יום, כאשר בדק עם חילבה ונבט חיטה הצבע ניזוק קצת, אבל כתב שכנראה אם הוא היה עם קש לא היה ניזוק.
לענ"ד מהנסיונות שעשה עולה שהאלום, וריר של שבלול אפריקני גורמים לעמידות גבוהה יותר, גם קש או סובין יכולים לגרום עמידות גבוהה יותר, וגם אם התכלת נחלש, האפיה יכולה לחזק את מה שנחלש.
ואחרי כל זה, בטיב החומרים מדובר בפרשנות, וכפי שאנו רואים שיש הבדלים בין המפרשים, ויתכן שבחומר זה צודק מפרש אחד, ובחומר אחר צודק מפרש אחר.
וכבר ציינתי שפרופ' זהר עמר כתב לי שהוא הכין צמר צבוע בקלא אילן ובתכלת של חלזון לפי מה ששיער על הצביעה המסורתית, ועשה את הבדיקה לפי כתבי הגאונים, ונוכח שאכן הקלא אילן השתנה ואילו התכלת לא השתנתה. וכתב שבכללות בצביעה מודרנית הצבע יותר עמיד מאשר בצביעה המסורתית, אך ההבחנה בין קלא אילן לחלזון ניכרת בצביעה המודרנית פחות מאשר בצביעה המסורתית.
ג. גם אם הבדיקה תיעשה כראוי וימצאו שהתכלת נחלשה ולא התחזקה מאפיה משעורים, היא לא יכולה להוכיח שהתכלת אינה מארגמון קהה קוצים, אלא לכל היותר היא תוכל להוכיח שבזמן שנערכו בדיקות הגמרא צבעו בתכלת יותר עמידה. ויש לעיין אם זה לעיכובא שהתכלת שלנו תהיה עמידה לא פחות מהתכלת של הגמרא.
מהגמרא בזבחים צה עולה שתכלת של המקדש עוברת ודוהה על ידי 'צפון', משמע שתכלת לא חייבת להיות דבר עמיד כל כך. וכיון שלפי הדעה המקובלת יותר בראשונים, שנראה שהיא דעת התוספתא הירושלמי והזוהר, אין הבדל בין תכלת של המקדש לתכלת לציצית, נראה א"כ שאין עיכובא בעמידות התכלת, ודלא כדברי הרמב"ם הסובר שתכלת של המקדש שאני.
ד. לפי רש"י כלל לא ברור שענין הבדיקה נפסק להלכה, שכן הוא כתב בסוף סוגיה זו על מאי שרבי מני דייק וזבין כחומרי מתניתא: "דייק וזבין - מן המומחה. כחומרי מתנייתא - דלעיל דקתני טעימה פסולה, הלכך בעי מומחה". ומה שייך בזה חומרה, הרי לכאורה כבר אמרנו לפני כן שזו הלכה מוסכמת שטעימה פסולה. על כרחך כוונתו היא שרב מני סבר שאין זה פשוט לכו"ע שטעימה פסולה, למ"ד שהיא פסולה יתכן שהבדיקות האלו אין להן כל משמעות. על כן הוא החמיר ואמר לא לסמוך על הבדיקה, אלא על קניה מהמומחה. ונמצא שלפי דעתו של רב מני כל ענין הבדיקה נאמר לפי מי שאינו חושש שטעימה פוסלת, ומי שפסק טעימה פסולה כלל לא הסכים שיש בדיקות לענין הזה. אמנם עדיין לא ברור שהוא יגיד שהבדיקה אינה אמת, אך גם אין ראיה שהוא סובר שבמציאות הבדיקה הזו יכולה לברר מהי התכלת מהחלזון.
וגם בלא דברי רש"י, כתבתי שלענ"ד פשט והברייתא שלענין הזה כלל אין בדיקה, ומסיום הגמרא בעובדא דרב מני משמע שחוששים שלפי חומרת הברייתא ענין הבדיקה לא נפסק להלכה ולכן לא יועיל אלא מומחה.
ועתה מצאתי און לי בכתבי הגאונים שהביא הרב טבגר בספרו כליל תכלת עמ' רצה, שכתב בסוף הסוגיה "ועזבו מה שבחנו", משמע כוונתו שלמעשה אין לסמוך על הבדיקה בגלל הנהגת רבי מני.
ועכ"פ כל הענין דומה למה שאמרו לא לסמוך על רפואות הגמרא, כי לא ברור בדיוק על מה נאמרו הדברים.
ה. גם לפי הרמב"ם שפסק את ענין הבדיקה ומצריך עמידות שלא תשתנה, נראה שהוא מפרש שהבדיקה היא כחומרה נוספת (כך משמע גם מדברי הרב שמואל בן חפני, שהרמב"ם בתשובה מפנה לדבריו ובהרבה דברים בזה הולך בעקבותיו), וכחומרה היא לא חייבת להיעשות כשאין לנו ספק במקור התכלת, ומכיון שהיא נאמרת כחומרה יתכן שהיא אינה בירור מוחלט, אלא נאמרה להחמיר רק כשלא יודעים בודאות מה מקור התכלת. הרמב"ם מדבר באופן שעל ידי הבירור הוכח שהתכלת היא מקלא אילן, שלפי שיטות הצביעה הקדומות היה טבעו פחות עמיד, אך אם אנו יודעים שהיא כן מחלזון ורק אינה עמידה כל כך, לא ברור שתפסל. כשהוא כותב מה ממעט הצורך בתכלת עמידה הוא מפרש "כגון שצבע באיסטיס". יתכן שלדעתו ענין התכלת מחלזון הוא גזירה לצבוע בצבע שטבעו עמיד, שכך הוא טבע הצביעה בחלזון. כשם שיתכן שלדעתו אם יעשה צבע עמיד שלא מן החלזון הוא ייפסל מפני שבכל זאת המקור הוא מדבר שטבעו אינו עמיד, כך יתכן שאם עושים צבע מהחלזון ואינו עמיד יהיה כשר, כיון שהמקור הוא מדבר שטבעו עמיד, ורק במקרה הפעם לא עשאוהו כ"כ עמיד.
ואציין עוד דבר בקשר לעמידות, שהרמב"ם מתאר את הכשרת הצמר לצביעה לפני נתינתו על ידי אהלא, רבי תנחום הירושלמי כתב שני פירושים למילה זו המובאים אצל זהר עמר (עמ' 181): צמח הע'אסול השרוף הנקרא "קלי", או ה"שב" שהוא הנקרא אלו"ם.
הפירוש האחרון גם נכתב על הכת"י של הרמב"ם הנקרא הספר החתום. זהר עמר כתב שהאלו"ם הוא חומר צריבה, ואמנם הוא גם חומר לניקוי, אך הקשה שכאן מדובר "כדי לקלוט את העין".
אם מדובר ב"קלי" שמיועד לשמור על רמת החומציות לא מובן מדוע הוא ניתן בשלב הרתחת הצמר. ואם מדובר בחומר הניתן בשביל צריבה, לפי הידוע היום, בשביל צביעת האינדגוטין אין צורך בצורבן, והוא לא משנה דבר. לכן הוא מעלה השערה שיתכן שעשו כך בימיו בשביל צביעה מהפורפור כהעתק ממה שעשו בשביל חומר צבע אחרים, בלי לדעת למה עושים כך, ויתכן שחשבו שהוא כדי לקלוט את העין אבל באמת הוא נעשה בתחילה כדי לכבס את הצמר. לענ"ד (וכן שמעתי מהרב רפמן) בפשטות הרמב"ם מחשיב את הכיבוס הטוב שעשו כחלקממה שצריך לעשות כדי לקלוט את העין. מכל מקום, לא נראה שבצביעה של תכלת יש צורך דוקא באלו"ם, העיקר שהצמר יהיה נקי, וזה מה שעשוים גם היום. גם הגמרא לא הזכירה צורך באלו"ם לכיבוס הצמר.
♦
כט.

בענין הצבעים עליהם דברו הגויים. דברי חש"ז וחש"א

הרב בנימין זאב הורביץ בקונטרס חותם של זהב (חש"ז) כתב להוכיח שהתכלת היא מארגמון מהתוספתא שתכלת אין כשרה אלא מן החלזון, וחזינן שהתוספתא לא מיעטה את חלזון הצבעים למרות שהרומאים הפיקו ממנו תכלת, ומזה מוכח שהרומאים הפיקו ממנו תכלת כשרה.
עוד כתב שאנו רואים שאם צובעים מארגמון קהה קוצים סגול, הצבע משתנה לכחול על ידי התחממות בדרכים שונות^[50], על כן בודאי חז"ל ידעו שאפשר להפיק תכלת מארגמון. ושוב חוזרת הראיה ממה שאמרו בתוספתא שיש צורך להכין תכלת מהחלזון ולא שללו חלזון אחר, משמע שהחלזון שהגויים הפיקו ממנו תכלת הוא חלזון התכלת.
וראיה נוספת הביא חש"ז ממנחות דף מג ע"א "מר ממשכי אייתי תכלתא בשני רב אחאי, בדקוה בדרב יצחק בריה דרב יהודה ואיפרד חזותיה, בדרב אדא - ואישתנאי למעליותא, סבר למיפסלה, אמר להו רב אחאי: אלא הא לא תכילתא היא ולא קלא אילן היא! אלא שמע מינה שמועתא אהדדי איתמר". ואם חלזון התכלת הוא חלזון יחודי, למה לא העלו את האפשרות שהוא החלזון של האומות. על כן משמע שאין חלזון אחר שפסול.
והנה חלק מראיותיו כתבתי במאמרי, אך לענ"ד יש להשיב על הראיה מהגמרא במנחות שרבים הביאוה. יש להשיב שהגמרא באה רק לבאר את הבדיקה שעשו לפי מה שהיה מקובל אצלם להכין תכלת מקלא אילן^[51], והיה אפשר להבחין בזה על ידי בדיקה. והגמרא אומרת שלא יתכן שהיא לא תכלת ולא קלא אילן, כי לא היה מצוי אצלם דבר אחר, ויתכן שבזמנם כבר לא היה תכלת מחלזון מצוי אצל אומות העולם.
ומכל מקום, גם לענ"ד יש ראיה ברורה מהתוספתא שלא שללה את התכלת מארגמון, שהתכלת היא אותו חלזון שבו השתמשו הגויים, כי בזמן התוספתא היה לאומות העולם תכלת, כפי שנראה מפליניוס ויתר הראיות וכפי שביארתי במאמרי, ואף נכון הוא מה שכתב שכיון שבקלות נהיה גוון תכלת, אין ספק שחז"ל ידעו שאפשר להפיק תכלת מהחלזוו.
קונטרס 'חותם של אמת' (חש"א), נכתב כהשגה על דברי חש"ז, וכתב בהקדמה שכוונתו בקונטרס זה להוכיח שכל הראיות שהביאו התומכים בכך שהתכלת היא מאק"ק בטעות יסודן, כי האמת היא שמאק"ק הפיקו בימי קדם אך ורק סגול. והמקובל אצל החוקרים והמתרגמים הוא שמאק"ק לא הפיקו אלא צבע הקשור לסגול.
בעמ' 33 כתב להשיב על מה שכתב חש"א לבסס את ההנחה שאצל היוונים והרומאים הייתה תכלת כיון שאנו רואים שהם דברו על שני גוונים מרכזיים, ומוזכרים בתנ"ך תכלת וארגמן, על יסוד מה שכתב חוקר שיתכן שיש נטיה הודו ארופית להתמקד פחות בצבע הכחול. וכתב שלפי זה יש לו גם תשובה לשאלה המרכזית של התומכים בתכלת למה פליניוס לא מתייחס לחלזון התכלת. והיא, שהדבר נובע ממה שאצל הרומאים הצבע הכחול לא היה חשוב במיוחד, והם היו משתמשים בחלזון שצובעים ממנו סגול. וכתב שמעתה יש לו תשובה גם להוכחה שהביאו מזה שחז"ל לא שללו את הפקת התכלת מאק"ק, כיון שבזמנם האק"ק היה משמש לסגול ולא לתכלת, לכן חז"ל לא ראו צורך למעטו^[52].
ועוד כתב שלרומאים לא היתה סיבה לייצר תכלת כי היו יכולים לקחת תכלת בזול מאינדיגו. והאריך להוכיח שאין כל ראיה שאצל פליניוס או אצל אחרים ייצרו מהחלזון תכלת, וגם באריגים לא מצאו אריג עם תכלת. ומכח כל זה הוא מפקפק על זיהוי התכלת שבימינו, וטוען שהעוסקים בענין זה שצידדו בתכלת שלנו לא העמיקו לחקור, ולכן באו לידי טעות.
אך לענ"ד יש להשיב על דבריו.
ראשית, ראה לעיל בהקדמה למאמר זה, שסיכמתי את מכלול הראיות לכך שחלזון הצבעים הוא חלזון התכלת, והראיות הראשונות שמניתי נכונות גם אם נאמר שהגויים לא ידעו שאפשר להפיק תכלת מפורפור. ולענין הראיה מכתבי פליניוס, לענ"ד היא נכונה גם אחרי דבריו. גם אם אצל הרומאים הצבע הכחול לא היה חשוב במיוחד והם היו מייצרים רק סגול ופליניוס מדבר רק על סגול, נשארת השאלה מדוע הוא אינו מתייחס לחלזון של היהודים, כי כוונת ספרו לתאר את אוצרות הטבע בכל המקומות שהוא מכיר, ומזכיר שישנם חלזונות מכל רחבי הים התיכון, ושיבח במיוחד את מה שמגיע מצור, והקדיש ספר מיוחד על ארץ יהודה, ופירש גם מיני חלזון שאין להם צבע וגם תתי מינים שמחולקים לפי מקומם ומזונם. חלזון שיש לו גם צבע מיוחד ומשמש את העם שגר ביהודה לצביעה יחודית הוא בהחלט דבר שיש לו לספר עליו, ולכן לא מסתבר שאם אצל היהודים היה חלזון יחודי לצבע התכלת הוא לא היה מזכירו.
והנה חש"ז כתב את ההוכחה שהוא אותו חלזון ממה שחז"ל לא שללו את לקיחת התכלת מהחלזון, וביאר שלא יתכן שחז"ל לא ידעו שאפשר להפיק ממנו תכלת, מכיון שהתכלת יוצאת גם על ידי חימום הבגד. חש"א בעמ' 36 הביא את דבריו, אך הוא מסכמם כאילו רצה רק לבסס את ההנחה שבודאי הרומאים עשו תכלת מכיון שיש דרכים קלות להשיג תכלת, בודאי עשאוה, וכיון שחז"ל לא אמרו שהוא אינו כשר משמע שהוא כשר. ועל זה הוא משיב שאין כל ראיה, כי הרומאים לא עשו כך, כי לא היו מעונינים בצבע זה. אך כפי שביארתי למרות שהביא את ההוכחה של חש"א בלשונו בתשובתו הוא לא מציג את תוכן דבריו בצורה נכונה, וממילא למעשה הוא לא השיב עליה דבר.
ועוד כתב חש"א בעמ' 40 שאמנם יש אפשרות להפיק תכלת על ידי צביעה שניה, אבל היא פסולה לציצית, כטענת פרופ' קורן, והוא מוסיף שחז"ל לא חששו לזיוף התכלת על ידי צביעה שניה בארגמון, כיון שאין חשש מעשי שיעשו דבר כזה שאינו משתלם. אך כבר ביארתי שההוכחה אינה ממה שחז"ל לא חששו לזיוף, אלא ממה שחז"ל בתוספתא אמרו רק שתכלת אינה כשרה אלא מן החלזון ולא מיעטו את חלזון הצבעים. ועל כן חוזרת ההוכחה, אם אפשר להשיג תכלת על ידי חימום הבגד מארגמון או אף על ידי צביעה שניה, חז"ל היו צריכים למעט תכלת כזאת.
ועוד יש להעיר שגם אם הרומאים ייצרו רק גוונים שיש בהם סגול, עכ"פ החלזון היה מיועד אצלם ליצירת כל מיני גוונים ולא יועד רק לגווני סגול. הלא גם לפי דבריו ויטרוביוס ופולוקס מזכירים גוון שיש בו כחול. ודי בזה כדי להצריך את חז"ל למעט חלזון זה, שמאחר שאפשר להוציא ממנו כל מיני גוונים וגם גוון מסוים שיש בו תכלת, מסתבר שהבינו שיש אפשרות לייצר ממנו גם תכלת בלבד.
ומה ששאל על הסוברים שהרומאים עשו תכלת, למה הם לא הסתפקו באינדיגו או באיסטיס? דבר זה מבואר בדברי הגויים עצמם, שגם הצבע מאינדיגו היה יוקרתי (כ"כ ויטרוביוס בספר ז פרק 14). גם נראה מהגמרא במנחות שהצבע מקלא אילן לא היה באותה עמידות כמו של התכלת מהחלזון. ופליניוס בספר כב, ג מציין שהיו להוטים אחרי צבעים מארגמונים למרות שיכלו להפיקם מצמחים, תוך הודאה שמכל מקום הצבעים מהצמחים דוהים בכביסה. [אמנם אין ללמוד מדבריו על אותם צבעים לקלא אילן, היות והצבעים המדוברים אינם של קלא אילן.]
ומדברי ויטרביוס (שם) נראה שאצלו בדרך כלל קלא אילן היה עם גוון סגול, וכן פליניוס כתב בפרק לה כתב על האינדיגו "כשמדללים אותו הוא מיזוג נפלא של פורפורה וקערוליום" (על פי תרגום הרב טייטלבוים). כמובן שאין זה סותר לדברי חז"ל שמזייפים תכלת בקלא אילן, כי ידוע שבקלא אילן יש גם צובענים אדומים ואפשר בחיזור ליצור מצב שישארו רק הכחולים, ואצל חז"ל בבבל היה קלא אילן שעושים ממנו תכלת. ומכל מקום הרי זה מוסכם גם על חש"א שאצל ויטרוביוס פולקוס היו מייצרים צבעים של תערובת כחול סגול מהפורפור, אם כן למה לא לקחו את הצבע הזה מאינדיגו? אלא ודאי שבכל אופן לצבע מהפורפור היתה יוקרה מיוחדת.
לגופה של השאלה האם הם ייצרו מהארגמונים תכלת בלבד, הבאתי בחלק א ראיה מדברי פליניוס. בספר ט הוא כותב שהיו שני מיני בגדים, בגדי פורפורה ובגדי קונכיליא, ושם לא פירט את הגוונים שיש בכל מין. אך בספר כא פרק כב, שבו הוא כותב על התחרות כביכול שיש בין צבעי הפרחים לצבעי האריגים, הוא מחלק את הגוונים הדומים האלו לשלשה גוונים: אדום, סגול וקונכיליא. ואחרי שפירט בתחילה את הצבע האדום והסגול, כאשר הסגול הוא כעין האחלמה שידוע צבעה גם היום כסגול וכתב שהם צבעי הפורפורה כתב:
"השלישי ידוע במיוחד כקונכיליא בגוונים רבים. אחד, של הליוטרופיום (הוא פרח בצבע של השמיים, שכן בספר כב, כט כתב שהצבע של הליוטרופיום הוא קאערוליום דהיינו צבע השמים^[53]), אשר לפעמים צבוע מעט, ועוד רבים – רווים (כלומר לפעמים באריגים הוא צבוע באופן בהיר, ויש גם צבעים כהים יותר של תכלת שבאריגים נצבעים כך, מפני שהצמר רווה יותר את צמאונו). אחד של החלמית הנוטה לפורפורה, אחר של הסיגלית המאוחרת והוא הכונכילא הכי מבריק".
חש"א מתייחס (בעמ' 25) לכך, וכתב שבפרק ט מדובר בקונכילא הכל על סגול בלבד, ולכן נראה שקונכליא הוא סגול בלבד, וכתב שאמנם יש חוקרים שלא כתבו כך, אך עכ"פ לא מדובר על צבע שהוא תכלת בלבד^[54]. ובאשר לראיה מהליטרופיום שכתב בפירוש בפרק כב שהוא קעלריום, אומר חש"א שאין ללמוד מפליניוס בהשואת דברים בפרק ט לדבריו לספר כא וספר כב, כי הוא מלקט מספרים שונים, ולכן אין להתפלא אם יש סתירות בדבריו. חש"א מצא שאובידיוס, שחי בדור לפני פליניוס, מתייחס לפרח זה כפרח שצבעו סגול, לכן לדעתו מסתבר כפי שכתב אחד המתרגמים בהערה על דברי פליניוס בספר כב, כט שהוא העתיק את מה שכתב על ההליטרופיום שהוא כחול קאערוליום מטעות שהיתה במקור היווני שלפניו. ועוד כתב חש"א שאף שפליניוס כתב שם בספר כא להבדילו מהצבע כעין האחלמה, שהוא גוון אבן אמיטסט - סגול, אין זה סותר להנחתו שגם ההליוטרופיום הוא סגול, כי י"ל שהקונכילה הוא גוון אחר של סגול. והביא ראיה שבספר כא הוא מדבר על אחד מהגוונים של הקונכילה שהוא כצבע החלמית, והוא מראה בתמונה שצבעה הידוע כיום הוא סגול. ועוד כתב שיש אפשרות לפרש שבספר כב כותב פליניוס על הליוטרפיום שהוא כחול בצורה של פרוזה בהקשר לכך שהפרח ביום הוא מטה את עצמו כלפי השמש, ו"בלילה כאילו הוא מתחרט הוא סוגר את פרחו הכחול - caeruleum". וציין לדברי מארק בראדלי, שהוכיח שמונחי צבע אצל הרומאים באו לא רק לתאר גוון אלא לתאר תחושות מסויימות הקשורות לאותו צבע, ועל מונח זה של caeruleum כתב שהוא היה בשימוש כתיאור תחושות של 'המעמקים העכורים של השאול והמוות'. ולפי זה הוא מסיק שאפשר לומר שפליניוס קורא לצבע הפרח הזה caeruleum רק מפני שזה צבע שמבטא עצבות, וכאן הוא מדבר על הזמן שבו הפרח נראה עצוב.
אך לענ"ד יש להשיב על דבריו שכל מה שכתב על גוונים מרובים של סגול המחולקים כאבות שונים של סגול, וביניהם יש עוד חלוקה פנימית במידת החוזק והבהירות, לא מסתבר. בפשטות סגול זה סגול, וכשמדברים על כמה סוגים, היינו שיש סגול הנוטה לאדום, ויש סגול הנוטה לכחול, ויש בהיר ויש חזק. אבל להמציא שני אבות של מיני סגול שגם הם מחולקים ביניהם לכמה גונים נראה כדבר מופרך. גם הראיתי שבגוון ההלליטרופיום בלבד ממש מלשונו שיש כמה גוונים בחוזק וחלישות, ולכן לא יתכן שכל בגדי הקונכליה שמכילים כמה גוונים שונים הכל רק ענין של עזות וחלישות.
בספר ט נראה שפליניוס חילק בין בגדי הקונכיליה לבגדי הפורפורה שכוללים סגול ואדום, ונראה ששם ההבדלה היא בצורת הייצור ולא מתוך חלוקת הצבעים עצמה. הוא מסביר את שיטת הייצור בדגש כלכלי על כמות החומר שמשתמשים בה בכל צורה, ומה הוא החומר היקר ומהו הזול. נראה שבאופן כללי בגדי קונכיליה היו הבגדים שמוכנים בצבע מדולל, ולכן הוא מגדיר את כולם כגוון חוור. ובפרק כא מבואר שבתוך הקונכילה, שהוא צבע מדולל של פלאג'י, היה גם גוון סגול כחלמית^[55], ועל זה הוא אומר שהחלמית דומה לפורפורה מצד זה שהפורפורה היתה בין סגול לאדום, וגם עוד שני גוונים שונים של קונכיליא, ומזה שרק לגבי הגוון שדומה לחלמית כתב שהוא גוון שנוטה לפורפורה, משמע שההליוטרופיום והגוון של סיגלית המאוחרת אינם נוטים לפורפורה. לומר שכל זה הוא טעות בהעתקה נראה תמוה, כי המילים של סגול וכחול לא דומות זו לזו. ומה שאמר שבראדלי כתב על הליוטרפיום שהוא סגול אין זה הוכחה לטעות כי יכול להיות שהיה גם סגול וגם כחול, כמו הרבה פרחים שיש להם כמה גוונים. ולגבי הפירוש שהשיוך לכחול בפרק כב הוא ביטוי של פרוזה לעצבות ואין הכוונה לצבע האמיתי, נראה לי שאדרבה זה מהו שמוכיח שאין זו טעות, כי אכן נראה שאין טעם להזכרת הצבע במקום זה אם לא מצד שזה צבע הצורה על עצבות. אך כדי לשלול את ההוכחה מדברי פליניוס צריך להוכיח שגם כאשר מדובר על דבר שיש לו גוון סגול, היה מקובל אצלם לומר שהגוון שלו כחול כדי לבטא רגש עצבות. על כן אדרבה, זה שצבע זה מבטא עצבות מוכיח שבאמת מדובר כאן על כחול ולא על סגול, ואין זו טעות בהעתקה.
הבאתי בחלק א גם ראיה מהיווני פולוקס שחי בסוף תקופת התנאים^[56], וגם הוא מתאר את חלזונות הארגמן ודרך צידתם וכתב על החלזונות האלו שיש מהם גוונים שונים וביניהם "שנהיה 'קיאנוס'", וכתב בחותם של זהב על פי המילון (אונומסטיקון, ספר א', מט) ש'קיאנוס' הוא כחול. בתשובה לזה בעל חש"א (עמ' 24) מביא את התרגום לגרמנית של סטייגרוולד לדברי פולוקס, והוא מתרגם ממנו כך: "הדם הופך נוזל לאחר הצתתו ופורחתו. דם אחד הופך לנוטה לחום, השני לכחול ים (כחול כהה), האחר משתנה לצבע אחר. ואם שמים בו משהו, כל מה שבא במגע עם הדם ייצבע בצבע המתאים, צבע הארגמן אוהב להתחבר לשמש והקרנה שלה מציתה אותו, והיא הופכת את צבעו למלא יותר ובהיר יותר, אדמדם מהאש השמימית".
התרגום לכשעצמו מקביל למה שתורגם במיליון, אך בעל חש"א מביא שסטייגרוולד פירש שכל הגוונים שפולוקס מדבר עליהם, כולל הכחול ים, הם בעירוב של גוון הסגול. וכן נראה לו ממה שכתב שהשמש עושה אותו יותר אדום, שזה מראה שמדובר כאן בסגול הנוטה לכחול, ופירש 'בהיר יותר' היינו מבריק יותר. כמו בכל הקונטרס, חש"א מייחס חשיבות מכרעת לכך שחוקר ידוע מפרש דבר זה, וזה לדעתו מבטל פרשנות אחרת, והוא כאומר מאחר שחוקר מומחה מפרש כך אין מקום לפירוש אחר של מי שאינו בקי בלשונות.
אך לענ"ד, עם כל הכבוד לחוקר מסתבר יותר שמדובר כאן על כחול ממש, ויובן לפי מה שנעמוד על ביאור המושג הצתתו ופורחתו, ומדוע פולוקס כותב שאם שמים בו משהו כל מה שבא במגע עם הדם ייצבע בצבע המתאים. לכאורה אפשר להבין שכוונתו היא שאם שמים דבר כלשהוא לתוך היורה שבה הוכן הצבע, דבר זה יקבל את אותו הצבע שפירט לפני כן. אך ידוע שצביעה טובה מארגמונים מושגת באמצעות תהליך חיזור בלבד. במציאות הצבע לא מתהפך לגוון אחר מאליו, בתהליך החיזור בארגמונים הצבע בתמיסה נהיה בגוון צהוב, והשינוי בגוונים שיעלו על האריג הוא לפי החומר ששמו בו בתחילה כדי להשפיע על הצובענים, ולא רואים את הגוון הסופי שיעלה על האריג בשעה שמטבילים את האריג. לכן אם הכוונה היתה רק שהאריג יצבע בצבע המתאים חסרה בדבריו ההבהרה שזה יקרה למרות שאיננו רואים כאן את הצבע המבוקש. על כן נראה לי יותר שכוונתו להסביר במילים אלו את המשפט הראשון שכתב שלאחר הצתתו ופריחתו הוא משתנה לכמה גוונים, והוא מפרש שהכוונה היא שאם שמים בו את הסממן שגורם את פריחתו החומר פורח, וכל מה שבא במגע עם הדם ייצבע בצבע המתאים לתפרחת. כלומר בצבע שרוצה זה ששם את החומר לקבל, כי גוון הצבע שבו טובלים את הצמר אינו הצבע הסופי, אלא שהוא מטביל את הצמר, ולבסוף יקבל את הצבע שרצה לפי הסממן ששם בו בתחילה. ואת מה שאמר על ההצתה, פירש בהמשך שהכוונה היא שגם השמש גורמת להצתת החומר והיא קובעת אם יהיה אדום יותר חזק או בהיר יותר.
ואכן פולוקס ציין את הצבע כחול ים, ולא כתב נוטה לכחול ים, כפי שכתב על החום, ונראה דחוק לומר שהמילה 'נוטה' מוסבת גם על כחול ים, או שהביטוי 'כחול ים (קיאנוס)' כולל אצלו צבע שנוטה לסגול, כי המתרגמים אומרים שמדובר על כחול ים, ובמציאות הצבע של הים לא כולל נטיה לסגול. ומה שכתב לגבי העזות של הצבע האדמדם הוא משום שרוב הצבעים שהיו עושים היו אדמומיים^[57], ועל זה הוא מדבר בסוף דבריו, אבל נראה שבתחלה הוא מדבר גם על כחול ממש.
ובכל אופן, גם אם נפרש את פולקוס כדבריו מדובר על צבע שיש בו גוון של תכלת וכבר כתבתי שדי בזה כדי להוכיח ממה שחז"ל לא כתבו במפורש שלשלול את הארגמונים שתכלת מארגמונים היא תכלת. גם מדברי ויטרוביוס משמע לפחות שהיו עשוים גוון שיש בו כחול^[58].
וכך משמע גם מדברי מרקוס מלאנוס^[59].
ויש להעיר עוד הערה כללית שחש"א טוען כלפי מחדשי התכלת שהם לא עיינו מספיק בדברי החוקרים, כשהוא מתייחס בעיקר לשתי נקודות שמהן רצו להביא הוכחה וחיזוק לחידוש התכלת. האחת היא במה שכתבו שהרומאים הכינו תכלת מהארגמונים, ולדבריו על פי החוקרים הם לא הכינו תכלת. והשניה במה שכתבו שהרומאים גזרו לא לצבוע בתכלת, וזה גרם לגניזת התכלת. לדבריו הם לא גזרו על התכלת אלא על צבעים מלכותיים בלבד. מאחר שלדעתו בשתי נקודות אלו לדעתו טעו מחדשי התכלת, הוא מסיק ככלל שכל חידוש התכלת בנוי על השערות רחוקות.
אך לענ"ד יחד עם זה שטוב עשה להביא את דברי החוקרים שאינם מצויים תחת ידי כולם, ודבריו גורמים להעמקה בסוגיה, נראה לי שאין בכל הדברים האלו נפקא מינה לעצם חידוש התכלת. והוא, כי גם אם נקבל את דבריו שהרומאים לא הכינו מארגמונים תכלת הראיתי שיש די ראיות שחלזון התכלת הוא החלזון ממנו הכינו צבעים בימי קדם, הן בימי נחלת הארץ והן בימי הרומאים. וכן גם אם הרומאים גזרו אך ורק על הכנת גוונים מלכותיים, מובנת הסברה שגזירותיהם גרמו למיעוט הידע בהכנת התכלת עד שברבות השנים היא נגנזה, וגם בלא ראיה זו יש די ראיות לחידוש התכלת.
מכל מקום, גם לגוף הדברים לענ"ד שחלק שכתב לא מדוייקים, ובסופו של דבר הוא נזקק להשערות לא מבוססות כדי להעמיד את דבריו. ואציין לדברים שעליהם עמדתי בדברי.
א. כדי להוכיח שפליניוס מדבר רק על סגול הביא בעמ' 14 שבעלי המילונים כתבו שכונכילא הוא סגול, אך בתוך התכתבות בינינו התברר שהם מתייחסים למילה קונכליום, שנכתבה בגזירות הרומאים מאות שנים לאחר מכן, ועל כן אין מזה כל ראיה לפירוש המילה קונכיליא אצל פליניוס^[60].
ב. אמנם יש חוקרים שכתבו שפליניוס דיבר על סגול בלבד, אך נראה שהם לא עמדו על דברי פליניוס בפרק כא, שמהם עולה בבירור שהקונכיליום אינו סגול בלבד. וגם משמע שם בבירור שהם ייצרו גם תכלת בלבד, והדחיות שכתב לזה בעל חש"א נראות השערות רחוקות, ואדרבה הסברה שכתב שהוא כפרוזה מחזקת את ההנחה שאין כאן טעות, ומדובר על צבע כחול כפי שבואר לעיל.
ג. בענין גזירות הרומאים, בגליון קח הבאתי מדברי הקיסר ליאו השישי "הקיסרים הקודמים שהיו מלובשים כולם בבגדי פורפורא גזרו ששום דבר מהסוג הזה לא ימכר"^[61], ובגזירות של הקיסרים הקודמים לפי חוקי הבסילקא שאסף ליאו השישי הם שיש איסור גם על מכירת בגדי צמר פרטית. חש"א טוען בשם החוקרים שתמיד נאסרו רק הגוונים המלכותיים, וגם חידש שהגזירות שעליהן מדבר הקיסר ליאו לא נאכפו. אך לענ"ד מדברי הקיסר הללו משמע שלפניו היו שנים רבות שאסרו מכירת כל חלק של בגד שנצבע מפורפורה, ואין כל רגלים להשערתו שהן לא נאכפו. זה מבהיר לנו כיצד נעלם הידע על הוצאת התכלת, וזוהי גניזת התכלת.
♦
סיכום
א. בימי קדם העמים השתמשו בחלזונות הארגמונים לצביעה, ונקראו בשם ידוע לכל פורפורה. הנחה זו לכשעצמה מביאה למסקנה שחלזון התכלת הוא מהארגמונים, על פי דברי חז"ל שאין צובעים אלא בחלזון, היות והארגמונים קרויים בפי כל חלזונות, ולא אמרו שאין צובעים אלא בחלזון ולא בפורפורה.
ב. בפסוקים מבואר שהתכלת היתה מהאוצרות הגנוזים של זבולון שהיו בין חיפה לצור, ושבט זבולון היה סוחר בהם עם העמים. משמע שחלזון התכלת הוא חלזון שממנו הכינו צבעים נוספים. כך נראה גם ממה שבמדרשים דברו על החלזון שנשלח לפרעה ושנשאר בחורבן הבית על ידי נבורזאדן ולא אמרו שהוא חלזון שונה מחלזון התכלת. גם לפי תיאורי הרומאים בתקופת חז"ל, באיזור זה היו צובעים בארגמונים גוונים שונים, ולא תואר חלזון ייחודי של היהודים. ואכן רבי אברהם הרופא ועוד אחרונים שנודע להם על כך שהעמים הכינו צבעים מהפורפור הסיקו שגם התכלת הייתה מחלזון הפורפור, וכדבריהם משמע מכל הראיות הנ"ל, ויבואר לקמן שכך נראה מהרמב"ם וראבי"ה. יש חיזוק לזה גם מהמציאות שאנו רואים כיום, שהקונכיות שמצאו באיזור זה שמראות על החלזון ששימש לצביעה הם ארגמונים בלבד.
ג. כיום התברר שיכולים להוציא גוון תכלת מהארגמונים, ובפרט מארגמון קהה קוצים. ודבר זה ודאי היה ידוע גם בימי קדם, כי הצבע הרגיל שצובעים מהם הופך לכחול בהתחממות מאידי מים או משמש, ובנוסף גם נמצאו אריגים קדומים שנצבעו תכלת מפורפור. על כן יש לנו עוד ראיות רבות מחז"ל שחלזון העמים הוא עצמו החלזון של התכלת כדלהלן.
ד. משה רבינו קיבל את התכלת שהביאו לו ישראל ולא התנה זאת בכך שצבעו דוקא בחלזון התכלת ולא בחלזון העמים. חז"ל מתייחסים לחלזון הפורפור באותו אופן שבו התייחסו הגויים, כמקור לצבע בגדי הפורפור היוקרתיים, ואמרו במדרש על מרדכי שהיו צובעים בהם גם תכלת. פורפור תכלת יוחס על ידי מהרח"ו ללבושו של הקב"ה, ומשמע שהוא משום שהיא כעין כסא הכבוד.
ה. התוספתא אומרת שתכלת אינה אלא מהחלזון, ולא מפרטת איזה חלזון, והדבר מובן אם נניח שכוונתה לחלזון הידוע שממנו הכינו את בגדי הפורפור. מעצם זה שהתוספתא לא אומרת שהחלזון שבו השתמשו הגויים פסול לתכלת, מוכח שהוא כשר.
ו. מסתבר שהצורך בחלזון הוא על פי דרשת הירושלמי שהתכלת והארגמן הוקשו לתולעת לומר לך שצריך בעל חי, ובעל חי שיוצא ממנו צבע תכלת טוב לצמר הוא חלזון הפורפור. לכן כל חלזון שיש בו צובען כחול טוב כשר, אבל קלא אילן צמחי פסול.
ז. מה שאמרו במסכת ציצית שגופו דומה לרקיע ובמסכת מנחות שגופו דומה לים נראה פירושו על פי הרמב"ם שמהותו שהיא הצבע היוצא ממנו דומה לים. ומה שאמרו שהוא עולה אחת לשבע שנים (או לשבעים שנה) היינו שכיון שהוא נפלט ליבשה לעיתים רחוקות יש לצוד אותו בים, ולפי שקשה לצודו דמיו יקרים.
ח. בגמרא מבואר שמביא דם חלזון וסממנים. הגמרא לא מצריכה סממנים מיוחדים כדי להפיק את התכלת, כי העיקר הוא התוצאה שיהיה צבע מחלזון, ואפשר לעשות זאת על ידי סממנים כדרך הצובעים, בתנאי שזה ללא חומרים שנותנים בו את הגוון שלהם.
ט. קלא אילן הוא צמח הני"ל ששימש לצבע תכלת צמחי. הגמרא מדברת על כך שהיו מזייפים בו תכלת, ומתארת מציאות שהיו יכולים על ידי בדיקה להבחין בין הקלא אילן לתכלת מחלזון. אך משמע מהגמרא באותה סוגיה שאין בזה כללים קבועים, ויתכן שהבדיקות לא יזהו את הזיוף.
י. מהגמרא בזבחים עולה שאין פסול בתכלת שנעשתה באופן שאינה עמידה בכיבוס חזק, ולכן צריך להיזהר לא לכבס את המעיל של הכהן בחומר חזק.
יא. הרמב"ם סבר שלמקדש לא צריך תכלת מחלזון, וגם לציצית הוא רק כדי שהצבע יהיה עמיד ביופיו. נראה שלדידיה הצורך בחלזון הוא מדרבנן. אך הרבה ראשונים, וגם בנו, לא נקטו כוותיה.
יב. מהפסוקים ומדברי חז"ל נראה שעיקר גוון התכלת הוא "כעצם השמים", דהיינו הרקיע בטהרתו מן העננים, והוא תכלת כהה ועזה ביופיה, כפי התכלת שהרבה פעמים יוצאת בצביעה של אגודת פתיל תכלת. אמנם מהרבה ראשונים, ובכללם רש"י, נראה שגם תכלת כגוון שמים בהיר כשרה, ויש להסתפק אם גם כחול כהה ממנה כשרה, כי אינו מצוי ברקיע ביום.
יג. ידידיה (פילון) האלכסנדרוני כתב שהתכלת היא כשמים שכהים מטבעם. וזו עדות בימי בית שני שהתכלת אינה כרקיע בשעה שהוא בהיר, וכן נראה מהרמב"ם שהיא כרקיע בטהרתו שיש בו צד דומה לשחור. וכן משמע מהרמב"ן ועוד ראשונים.
יד. הרמב"ם מתאר את הצביעה שהיתה נהוגה בימיו מפורפור, ולכן כתב שדמו שחור והוא מצוי בים המלח. דמו שחור היינו מה שנראה כעין וריד בתוך הנוזל השקוף שבבלוטת הצבע, ומצוי בים המלח היינו שהוא חי בים המלח. ונראה שתיאור הצביעה של הרמב"ם הוא מה שהיו עושים בזמנו בארגמונים, שאם לא כן מנין לו להחליט על צביעה שעשו בדברים אחרים שכך היו עשו בחלזון התכלת.
טו. גם מראבי"ה משמע שהפורפור ממנו צובעים את בגדי המלכים הוא חלזון התכלת מכתב בשם רבותיו על התכלת שהוא המעיל שנקרא בלעז פורפרה, משמע שהוא מדבר על מה שהיה קרוי כך בימיו והוא מעיל שנצבע בפורפור.
טז. דרך הפקת התכלת נעלמה אחרי חתימת הגמרא, והמקובלים נתנו טעמים להעלמה זו בזמן הגלות, והראו רמזים לכך בפסוקים וחז"ל. אין זה מונע מלחדש את התכלת על ידי ראיות מסברה, ומציאת דרך להפיק מארגמון תכלת בשימוש בחומר כימי.
יז. מהספרי ומהגמרא וגזירות הרומאים נראה ששלטון הרומאים על תעשית הצבע מהחלזונות גרם לקושי בהשגת התכלת, ואחרי חתימת הגמרא נראה שאסרו כל צביעה מהפורפור גם בחלקים של בגדי צמר, וכנראה זה גרם לשכחת הדרך להפיק תכלת. דבר זה מסייע להנחה שחלזון התכלת הוא חלזון הצבעים של הרומאים.
יח. תיאורי הגמרא הנוגעים לחלזון מתפרשים היטב ללא דוחק על הארגמון.
יט. את דברי הגמרא על כך שהחלזון עולה פעם בשבעים שנה אפשר לפרש גם שחלזון מיוחד שאפשר להפיק ממנו תכלת עולה פעם בשבע או שבעים שנה, אבל חלזון מצוי ורגיל צריך התחכמות להוציא ממנו תכלת, ולפיכך דמיו יקרים.
כ. אין לצבוע צביעה שניה ביורה שצבע בה, כי הצבע הנשאר אחרי צביעה אחת אינו יפה, והחמירו אף בטעימה בעלמא, אף שהיא אינה משנה את הצבע.
כא. בתכלת מחילזון נשארים חלקים של ברומו, בעוד שבקלא אילן נשאר אינדרובין, ויתכן שלכן היו יכולים להבחין ביניהם בבדיקה. אין אפשרות להיות בטוחים שעשינו את הבדיקה שנזכרה בגמרא כדי לראות אם הוא תכלת או קלא אילן, כי איננו יודעים באיזה חומרים בדיוק היא נעשתה. מכל מקום, יש מי שעשה בדיקה משוערת כזו וראה שהתכלת מקלא אילן פחות עמידה. גם אם היא דוהה בשמש, נראה מהגמרא בזבחים שהיא נחשבת תכלת כשרה.
♦ ♦ ♦
תגובה למאמר הרב אלבה ממחבר קונטרס חותם של אמת

הקדמה

לאחר הופעת מאמרו של הרב אלבה בגליון קז, שלחנו את המכתב דלהלן למערכת האוצר:
שלום רב!
בירחון האחרון נכתבו שתי תגובות למאמריו הקודמים של הרב יוסף ישראל כהן, ומכיון שבס"ד כתבנו את הקונטרס "חותם של אמת" בענין ההוכחות מכתבי האומות לזיהוי האק"ק כחלזון התכלת, שאף היה מוזכר במאמרו של הרב כהן, ברצוננו להעיר בקצרה על המקומות שהיו למגיבים החשובים לעיין בהם טרם ידברו.
הרב בנימין יצחק הלוי כותב: "במאמר ששלחה לי ד"ר נעמה סוקניק מרשות העתיקות, הובא עוד מקור בפואמה [שיר ארוך בחרוזים] של מרקוס מאנילוס [חי במאה הראשונה לספירה] שבה נזכר הצבע ארגמן-כחול hyacinthos purpureos". בקונטרס שלנו (עמ' 25) הבאנו את המקור לדברים אלו. מדובר בפרח בשם יקינטום, ומתאר המשורר את צבעו הסגול. אין לזה שום קשר להיקינטינה של תרגום השבעים או לצביעת בגדים בכלל.
מש"כ שם שאפשר לייצר כחול מאק"ק ע"י בישול התמיסה אינה נכונה, ונעשו נסיונות בליקווד ולא הצליחו בזה, ראה באריכות בענין אפשרות צביעת כחול מאק"ק בקונטרס (עמ' 36-41).
הרב עידוא אלבה כתב מאמר ארוך בענין זה. לצערנו הוא כנראה לא עיין בקונטרס שלנו.
הרב אלבה רוצה להוכיח (עמ' רנט) שמכיון שתכלת היה דבר חשוב אצל אומות העולם, כמופיע בתנ"ך, ופליניוס מדבר על חלזון צובע, בע"כ מדובר בחלזון שצובע תכלת. וזו טעות גדולה, שהרי פליניוס היה רומאי שחי בתרבות שונה ובתקופה שונה, ואצל הרומאים אין שום תיעוד שהיו להם הערכה וחשיבות יתר לצבע הכחול. ברור שפליניוס מדבר רק על סגול ולא על כחול, ואין שום סיבה לצפות שיכתוב על החלזון של היהודים בא"י. עי' בקונטרס עמ' 34-35.
מש"כ הרב אלבה (עמ' רסד-רסה) בשם ויטרוביוס שצבעו כחול בארגמון אינו מדוייק, כפי שהבאנו בקונטרס (עמ' 21-23), לפי ההקשר התרגום כאן (כמו שהוא בתרגום המקצועי שהבאנו) הוא כחלחל- נוטה לכחול. ויטרוביוס מתאר גוונים שונים של סגול (כמו שמובן שאינו מדבר על שחור ממש). עיי"ש שמדברי ויטרוביוס מוכח להיפך, שלא השתמשו בארגמון לצורך כחול, שיש לו פרק על כחול ועל סגול, ואינו כותב על הארגמון אלא בפרק על הסגול.
ובעמ' רסה בונה הרב אלבה בניינים באוויר מדברי מרקוס מניליוס, שמדבר על פרחים ותו לא, ראה בתחילת דברינו.
ושם (עמ' רסה-רסו) רוצה להוכיח שההליוטרופיום שמדבר עליו פליניוס הוא כצבע השמים ע"פ מה שכותב פליניוס במקום אחר. ונעלם ממנו שאין לומדים כך פליניוס, שהוא העתיק מהרבה מקומות שונים לאורך ספרו הגדול וסתר את עצמו כסדר, וההליוטרופיום בתקופה שבסמוך לפליניוס מתואר כסגול (בספרו של אובידיוס), עי' בקונטרס באריכות (עמ' 16-17).
מה שהביא (עמ' רסו) מפולוקס שתיאר צבע קיאנוס שהוא כחול, מן ההקשר שם מדובר בסגול הנוטה לכחול ולא בכחול טהור, והוא מדבר שם על הגוון האדמדם שבו, ראה בקונטרס (עמ' 24).
מש"כ בהערה לד שאפיפניוס חשב על הספיר שהוא סגול (ולא להיפך) כיוון אל האמת, ראה בקונטרס (עמ' 26-27) באריכות.
ומש"כ שם בהערה לה על הביטוי השלילי של פליניוס לכונכיליה, ראה בקונטרס (עמ' 18) [נעיר בקצרה שהרומאים היו להוטים אחר צבע זה כפי שכותב פליניוס באותו משפט המצוטט ממש].
♦
בעקבות המכתב, נכנס הרב אלבה לדון בדברינו (גליון הקודם, קח) בקשר לגזירות הרומיים על הסגול, והגבנו לו שם באריכות (גם בהרבה דברים שלא נכתבו עליהם בקונטרס). הוכחנו שהגזירות האלו היו רק בזמנים מסויימים ולעולם לא אסרו אלא הגוונים המלכותיים בלבד, דהיינו צבע הבלאטה (אדום-שחור), כך שאין לקשר הגזירות עם גניזת התכלת.
בגליון זה ממשיך הרב אלבה לדון בדברינו שבקונטרס. לא נוכל להתייחס לכל דבריו אלא בעיקר מה שנוגע לקונטרס שלנו, אבל ללמד על הכלל כולו יצא.
♦

א. ראיות מתקופת התנ"ך

כתב הרב אלבה: "בעמ' 33 כתב להשיב על מה שכתב חש"ז לבסס את ההנחה שאצל היוונים והרומאים הייתה תכלת כיון שאנו רואים שהם דברו על שני גוונים מרכזיים, ומוזכרים בתנ"ך תכלת וארגמן, על יסוד מה שכתב חוקר שיתכן שיש נטיה הודו ארופית להתמקד פחות בצבע הכחול."
אינו מדוייק. לא כתבנו כן על בסיס חוקר זה, אלא בכלל: אי אפשר ללמוד על מה שחשוב בתקופה ותרבות אחד ע"פ תקופות ותרבויות אחרות! הדברים פשוטים, והבאנו מחוקר הנ"ל רק כדי לבסס עמדתינו.
המשך: "וכתב שלפי זה יש לו גם תשובה לשאלה המרכזית של התומכים בתכלת למה פליניוס לא מתייחס לחלזון התכלת. והיא, שהדבר נובע ממה שאצל הרומאים הצבע הכחול לא היה חשוב במיוחד, והם היו משתמשים בחלזון שצובעים ממנו סגול. וכתב שמעתה יש לו תשובה גם להוכחה שהביאו מזה שחז"ל לא שללו את הפקת התכלת מאק"ק, כיון שבזמנם האק"ק היה משמש לסגול ולא לתכלת, לכן חז"ל לא ראו צורך למעטו. ועוד כתב שלרומאים לא היתה סיבה לייצר תכלת כי היו יכולים לקחת תכלת בזול מאינדיגו. [...]
"אך לענ"ד יש להשיב על דבריו. ראשית, ראה לעיל בתחילת מאמר זה, שסיכמתי את מכלול הראיות לכך שחלזון הצבעים הוא חלזון התכלת, והראיות הראשונות שמניתי נכונות גם אם נאמר שהגויים לא ידעו שאפשר להפיק תכלת מפורפור".
והנה, הראיות שהביא הרב אלבה בתחילת המאמר אינן קשורות ישירות לקונטרס חש"א, אבל בכל זאת נביא מקצת דבריו ונשיב עליהם. הנה ראייתו הראשונה:
"מדברי חז"ל בגמרא מגילה, תרגום יונתן והזהר עולה שבין האוצרות שבנחלת זבולון היה החלזון, והעמים באו לסחור בו עם זבולון. בגמרא כתוב רק "חלזון", ובתרגום יונתן ובזהר כתוב "תכלת". כיון שמשתמשים שוב באותה לשון "חלזון" שבהלכות ציצית ובית מקדש, משמע שמדובר בחלזון התכלת, אך לא הגיוני שבזמן נחלת הארץ לא ידעו דבר על קיום הארגמונים בנחלת זבולון, שהרי הארגמונים הם בעל חי שעומד במקומו, ומזה שהוא נמצא שם אלפי שנים מובן שמי שמצא בנחלת זבולון חלזון שראוי לצבע תכלת, ראה את הארגמונים."
ובכן אין ספק שגם הארגמונים היו שם באותו איזור, כפי שמצאו ערימות גדולות מהם. אבל איך זה מוכיח שהארגמון הוא ניהו חלזון התכלת? ממשיך הרב אלבה ומסביר: "ומעתה יש להתבונן, אם מדובר בשני מינים שונים לחלוטין, שהאחד כשר לתכלת והשני פסול, או שעכ"פ בפועל אין עושים ממנו תכלת, לא מובן למה בגמרא כתוב רק שיש בנחלת זבולון חלזון, ולא אמרו תכלת וחלזון אחר, הרי הם נבדלים בצורה כ"כ מהותית שזה כשר וזה פסול, זה נצרך למצוה וזה לא?"
ועתה נראה אם יש דברים בגו טענתו של הרב אלבה. האם צריך ליכתב כל דבר שהיה בנחלת זבולון^[62]? או שמא רק הדברים המיוחדים שבו שאין במקומות אחרים - כגון חלזון התכלת. חלזון הארגמן היה נמצא גם במקומות אחרים בעולם, ולא היה ברכה מיוחדת בזה, ואין מזה כל ראיה להשוות חלזון הארגמן עם חלזון התכלת, שהיה מיוחד לנחלת זבולון.
עוד כותב הרב אלבה: "לא מסתבר שהעמים התענינו דוקא בחלזון התכלת." האם מישהו אמר שהעמים לא התעניינו בחלזון הארגמן? בוודאי התעניינו. אבל הארגמן לא היה מיוחד לא"י. החוקרים אף משערים שמקור הארגמן במסופיטמיה היה מן העיר חור-אל-סוד שבקטר (ראה The Meaning of Color in Ancient Mesopotamia עמ' 180-1 הערה 631), ועכ"פ העמים לא הצריכו ארגמן דווקא מן היהודים (או אפילו דווקא מצור, שהיתה נחלת הגויים)^[63].
וישמע חכם ויוסף לקח, שבדרך הזה הולכים שאר ראיותיו וכקודמיו אין בהם ממש^[64].
♦

ב. "השמטת" החלזון בפליניוס

"ולענין הראיה מכתבי פליניוס, לענ"ד היא נכונה גם אחרי דבריו. גם אם אצל הרומאים הצבע הכחול לא היה חשוב במיוחד והם היו מייצרים רק סגול ופליניוס מדבר רק על סגול, נשארת השאלה מדוע הוא אינו מתייחס לחלזון של היהודים, כי כוונת ספרו לתאר את אוצרות הטבע בכל המקומות שהוא מכיר, ומזכיר שישנם חלזונות מכל רחבי הים התיכון, ושיבח במיוחד את מה שמגיע מצור, והקדיש ספר מיוחד על ארץ יהודה, ופירש גם מיני חלזון שאין להם צבע וגם תתי מינים שמחולקים לפי מקומם ומזונם. חלזון שיש לו גם צבע מיוחד ומשמש את העם שגר ביהודה לצביעה יחודית הוא בהחלט דבר שיש לו לספר עליו, ולכן לא מסתבר שאם אצל היהודים היה חלזון יחודי לצבע התכלת הוא לא היה מזכירו."
כלומר, לדעת הרב אלבה יש כאן השמטה בספר פליניוס. לא יתכן לו שפליניוס ישמיט את חלזון התכלת. והנה, אינו ברור מאיפה לקח הרב אלבה "אומדנא דמוכח" זו. כפי שכתבנו, צבע כחול לא היה משהו חשוב כ"כ שיצטרך פליניוס לכתוב על חלזון שמפיק גוון זה. מה גם שיתכן מאד שהוא אפילו לא שמע על החלזון הזה, ורק היהודים השתמשו בו. זה בניגוד גמור לחלזון הסגול שהשתגעו הרומיים על זה והיה חלק חשוב ביותר מתרבותם, שלכן האריך פליניוס עליהם.
אלא, שיש להרב אלבה כמה ראיות: ראשית, מוצא הרב אלבה חשוב לציין, "ושיבח במיוחד את מה שמגיע מצור". אמנם, הסגול הצורי שמשבח פליניוס היא בגוון אדום-שחור, לא תכלת. אלא לכאורה כוונתו להראות שהיות וצור הינו בחוף א"י בעל כרחך ש... באמת לא ברור מה.
עוד מציין הרב אלבה: "והקדיש ספר מיוחד על ארץ יהודה". ככל הנראה מדבר הרב אלבה ברוח הקודש, שהרי ספר זה אינו לפנינו וככל הנראה נגנז, אולי יחד עם התכלת (ויתכן ששם כתוב באמת על חלזון התכלת). אולם לפנינו נשאר שריד ופליט מספר ארוך זה, והוא בספר 5 פרק 15, בו מקדיש פליניוס 4 קטעים על ארץ יהודה, והוא מדבר מעט על הגיאוגרפיה ומעט דברים בולטים. פליניוס אינו מזכיר החלזון כלל בפרק זה. אמנם בפרק 17, שבו מדבר על הפיניקים (כולל צור), מזכיר פליניוס את ייצור הסגול. מעניין, איפוא, שפליניוס מדבר על החלזון רק כשהוא מגיע לארץ הגויים.
עוד שם: "ופירש גם מיני חלזון שאין להם צבע וגם תתי מינים שמחולקים לפי מקומם ומזונם." אין שום חידוש שמאריך פליניוס על המינים השונים של חלזונות הסגול, שהיה נושא מעניין בתרבותו. חלזון שאין בו צבע יתכן שהוא מזכיר פעם דרך אגב (סוף פרק 60), בהקשר שהוא מתאר דרך גידול חלזון הסגול בתוך כל החלזונות. חלזון התכלת אשר בא"י מעולם לא עניין אותו.
ועוד טיעון: "חלזון שיש לו גם צבע מיוחד ומשמש את העם שגר ביהודה לצביעה יחודית הוא בהחלט דבר שיש לו לספר עליו, ולכן לא מסתבר שאם אצל היהודים היה חלזון יחודי לצבע התכלת הוא לא היה מזכירו." והנה לפי"ז תימה גדולה על פליניוס שלא כתב כלום על שימוש היהודים בחלזון לצבוע ציציותיהם בתכלת, והרי זה "בהחלט דבר שיש לו לספר עליו", וצ"ע. לאמיתו של דבר, חלזון שרק היהודים השתמשו בו לצרכי דתם לא עניין אותו כלל, ויתכן שאף לא שמע עליו.
♦

ג. "השמטת" חז"ל את חלזון הארגמן

"והנה חש"ז כתב את ההוכחה שהוא אותו חלזון ממה שחז"ל לא שללו את לקיחת התכלת מהחלזון, וביאר שלא יתכן שחז"ל לא ידעו שאפשר להפיק ממנו תכלת, מכיון שהתכלת יוצאת גם על ידי חימום הבגד. חש"א בעמ' 36 הביא את דבריו, אך הוא מסכמם כאילו רצה רק לבסס את ההנחה שבודאי הרומאים עשו תכלת מכיון שיש דרכים קלות להשיג תכלת, בודאי עשאוה, וכיון שחז"ל לא אמרו שהוא אינו כשר משמע שהוא כשר. ועל זה הוא משיב שאין כל ראיה, כי הרומאים לא עשו כך, כי לא היו מעונינים בצבע זה. אך כפי שביארתי למרות שהביא את ההוכחה של חש"ז בלשונו, בתשובתו הוא לא מציג את תוכן דבריו בצורה נכונה, וממילא למעשה הוא לא השיב עליה דבר."
ז"ל חש"א שם: "אמנם, ראיה זו שייך רק לדרכים קלים של הפקת כחול מאק"ק. אבל זה שהיה אפשר להפך הצבע לכחול ע"י תחבולות שונות אין זאת אומרת שעשו כן בפועל. וגם לא היה טעם להם לעשות את זה, מכיון שניתן להפיק אותו צבע בזול מן האינדיגו." האם כתוב כאן משהו על הרומאים? פשיטא שלא היו עושים מעשה שטות כזאת, לא הרומאים ולא היהודים, ולא היה בא בחשבון לעשות תכלת מאק"ק, שלא שימש אלא לסגול בלבד, ואין שום סיבה שחז"ל יצטרכו להזהיר ממנו. זה כמו לשאול למה לא חששו חז"ל לתכלת ראדזין.
עוד נקודה חשובה: נ' סוקניק מדגישה במאמריה הרבים שלא היתה צבע מן הארגמון מצוי בא"י. מתוך 180 בדיקות של אריגים קדומים נמצאו רק חמשה לכל היותר, צבועים בצבע מן הארגמון^[65] (ורק אחד שהיה שייך לאדם פרטי מא"י, עי' הערה)^[66], וז"ל^[67]: "ונראה כי לפחות באזור ארץ ישראל לא היו שכיחים אריגי ארגמן האמתי בקרב האוכלוסייה הרחבה." הטיעון כאילו חז"ל היו צריכים להזהיר מזה, בהתחשב שהציבור הרחב לא השתמשו בזה בכלל (אפילו לארגמן), הינו מרחיק לכת, בפרט לאור שהציבור לא הכיר את האק"ק אלא בתור צובע סגול.
עוד כותב הרב אלבה: "אך כבר ביארתי שההוכחה אינה ממה שחז"ל לא חששו לזיוף, אלא ממה שחז"ל בתוספתא אמרו רק שתכלת אינה כשרה אלא מן החלזון ולא מיעטו את חלזון הצבעים. ועל כן חוזרת ההוכחה, אם אפשר להשיג תכלת על ידי חימום הבגד מארגמון או אף על ידי צביעה שניה, חז"ל היו צריכים למעט תכלת כזאת." פשיטא שלא חששו חז"ל לתכלת מן האק"ק, שזה לא היה בא בחשבון כלל ולא היה בנמצא, וכמו שביארתי כבר, וכוונתם לחלזון הידוע בהקשר של תכלת.
עוד טוען הרב אלבה טיעון נפלא: "ועוד יש להעיר שגם אם הרומאים ייצרו רק גוונים שיש בהם סגול, עכ"פ החלזון היה מיועד אצלם ליצירת כל מיני גוונים ולא יועד רק לגווני סגול. הלא גם לפי דבריו ויטרוביוס ופולוקס מזכירים גוון שיש בו כחול. ודי בזה כדי להצריך את חז"ל למעט חלזון זה, שמאחר שאפשר להוציא ממנו כל מיני גוונים וגם גוון מסוים שיש בו תכלת, מסתבר שהבינו שיש אפשרות לייצר ממנו גם תכלת בלבד." לא יאומן כי יסופר. הגוון "יש בו כחול" ולכן חז"ל צריכים להזהיר ממנו, הגם שהוא בכלל גוון אחר. באמת תמיהה עצומה. ומש"כ שהיו לחז"ל לחשוש שאם צובע סגול מסתמא צובע כחול, הוא המשך מה שמניח שכל מחשבותיהם היו על הצבעים השונים של האק"ק, ושכל העם היו דנים איך אפשר לייצר כחול מחלזון הסגול…
♦

ד. למה ישתמשו הגויים באק"ק כשיש להם אינדיגו

"ומה ששאל על הסוברים שהרומאים עשו תכלת, למה הם לא הסתפקו באינדיגו או באיסטיס? דבר זה מבואר בדברי הגויים עצמם, שגם הצבע מאינדיגו היה יוקרתי (כ"כ ויטרוביוס בספר ז פרק 14)."
ויטרוביוס, וכן פליניוס, מדברים על אינדיגו אמיתי המיובא מהודו, שהשתמשו בו אז רק לצבעי קיר (כנראה עדיין לא ידעו להשתמש בו לצביעה). מכיון שהיו צריכים לייבא אותו מארץ רחוקה, המחיר שלו היה יקר ביותר. אבל איסטיס היה צמח זול ולא היה שום מניעה להשתמש בו לכחול, בודאי לא להצדיק המחיר המופרז של עשייתו מסגול שעבר דיברומינציה (או תחבולה דומה).
"גם נראה מהגמרא במנחות שהצבע מקלא אילן לא היה באותה עמידות כמו של התכלת מהחלזון. ופליניוס בספר כב, ג מציין שהיו להוטים אחרי צבעים מארגמונים למרות שיכלו להפיקם מצמחים, תוך הודאה שמכל מקום הצבעים מהצמחים דוהים בכביסה."
זה בעצם קושיא על צבע כחול מן האק"ק שנעשה ע"י דיברומינציה, שהוא באותו עמידות של אינדיגו, ככל הידוע לנו. בשונה מהסגול הנעשה מצמחים, שכותב עליו פליניוס שדוהה בכביסה.
"ומדברי ויטרוביוס (שם) נראה שאצלו בדרך כלל קלא אילן היה עם גוון סגול"- הנה דברי ויטרוביוס שם (פרק 14 אות 2):
“In the same way an excellent purple is obtained by preparing vaccinium, and mixing it with milk. So also, those who cannot afford the use of chrysocolla, mix blue with the herb weld, and thus obtain a brilliant green. These are called factitious colours. On account of the dearness of indigo, Selinusian chalk, or that used for making rings, is mixed with glass, which the Greeks call u{aloV; and thus they imitate indigo.”
ויטרוביוס כותב שכמו שעושים חיקויים לסגול, כך עושים חיקויים לירוק, וכמו כן יש שעושים חיקויים לאינדיגו! האם כתוב כאן משהו על הצבע של אינדיגו?
"וכן פליניוס בפרק לה כתב על האינדיגו "כשמדללים אותו הוא מיזוג נפלא של פורפורה וקערוליום" (על פי תרגום הרב טייטלבוים). [...] ומכל מקום הרי זה מוסכם גם על חש"א שאצל ויטרוביוס ופולוקס היו מייצרים צבעים של תערובת כחול סגול מהפורפור, אם כן למה לא לקחו את הצבע הזה מאינדיגו? אלא ודאי שבכל אופן לצבע מהפורפור היתה יוקרה מיוחדת."
פליניוס מדבר על הפיגמנט, שכך נראה בדילולו במים. אבל איננו יודעים על בגד צבוע באינדיגו לבד שנמצא בגוון סגול. וממילא קושיא מעיקרא ליתא.
♦

ה. על החלוקה בין פורפורה וכונכיליה

הרב אלבה סיכם את דברינו בענין פירוש המילה 'כונכיליה' בחיבורו של פליניוס: "[...] ולכן נראה שקונכליא הוא סגול בלבד, וכתב שאמנם יש חוקרים שלא כתבו כך, אך עכ"פ לא דובר על כלל על צבע שהוא תכלת בלבד^[68] [...]
"אך לענ"ד יש להשיב על דבריו שכל מה שכתב על גוונים מרובים של סגול המחולקים כאבות שונים של סגול, וביניהם יש עוד חלוקה פנימית במידת החוזק והבהירות, לא מסתבר. בפשטות סגול זה סגול, וכשמדברים על כמה סוגים, היינו שיש סגול הנוטה לאדום, ויש סגול הנוטה לכחול, ויש בהיר ויש חזק. אבל להמציא שני אבות של מיני סגול שגם הם מחולקים ביניהם לכמה גונים נראה כדבר מופרך. גם הראיתי שבגוון ההליטרופיום בלבד, משמע מלשונו שיש כמה גוונים בחוזק וחלישות, ולכן לא יתכן שכל בגדי הקונכליה שמכילים כמה גוונים שונים הכל רק ענין של עזות וחלישות."
האם מישהו כתב שזה רק ענין של עזות וחלישות? לא כתבנו שזה החילוק בין כונכיליה לפורפורה. כתבנו רק שמתוך דברי פליניוס משמע שזה אחד מהמאפיינים שלו. אנחנו לא יודעים מה בדיוק החילוק, אלא מעט מן הפרטים שמתאר פליניוס בחילוקי הכנת הצבע. עכ"פ מה שלא "מסתבר" להרב אלבה אינו אומר כלום. מה נעשה ומשום מה כך חילקם פליניוס בזמנו.
מה שפליניוס כותב על גוון של ההליוטרופיום שיש יותר חזק ויש פחות חזק אינו מעלה ולא מוריד לנידון, ולא כמו שתיאר הרב אלבה כאילו כתב שיש "כמה גוונים" של הליוטרופיום, שזה לא מדוייק.
"בספר ט נראה שפליניוס חילק בין בגדי הקונכיליה לבגדי הפורפורה שכוללים סגול ואדום, ונראה משם שההבדלה היא בצורת הייצור, ולא מתוך חלוקת הצבעים עצמה." אין חילוק בגוון רק בהכנה, אבל התוצאות שוות? לא מובן.
על מה שהוכחנו שחלמית (כיום) ידוע כפרח סגול, כותב הרב אלבה בהערה: "תמונה מחלמית של היום אינה מכריחה על צבעה אצל פליניוס, והרב טייטלבוים כתב שפליניוס כותב בספר כ שיש שני מיני חלמית". אינו ברור מה רוצה הרב אלבה להביא מזה. בכל אופן, לפי ההערות בפליניוס (מהדורת רקהם) החלמית השני הנזכר שם הוא הנקרא כיום "חלמית-קטנה", והיא כמובן לא כחול (מחיפוש מהר נראה שהוא לבן).
"ועל זה הוא אומר שהחלמית דומה לפורפורה מצד זה שהפורפורה היתה בין סגול לאדום, וגם עוד שני גוונים שונים של קונכיליא, ומזה שרק לכך הגוון שדומה לחלמית כתב שהוא גוון שנוטה לפורפורה, משמע שההליוטרופיום והגוון של סיגלית המאוחרת אינם נוטים לפורפורה."
מש"כ הרב אלבה "מצד זה שהפורפורה היתה בין סגול לאדום" אינו מובן. עכ"פ כמו שכתבנו כמ"פ פליניוס חילק את צבעי הסגול לב' אבות ראשיים: 1) פורפורה ו-2) כונכיליה. על גוון אחד של "כונכיליה" (1) הוא מציין שהוא נוטה אל "פורפורה" (2). אכן ההליוטרופיום כנראה אינו נוטה ל"פורפורה" (2). איזה הוכחות מרחיקות לכת רוצה הרב אלבה להסיק מכך?
"ולגבי הפירוש שהשיוך לכחול בספר כב הוא ביטוי של פרוזה לעצבות ואין הכוונה לצבע האמיתי, נראה לי שאדרבה זה מהו שמוכיח שאין זו טעות, כי אכן נראה שאין טעם להזכרת הצבע במקום זה אם לא מצד שזה צבע הצורה על עצבות. אך כדי לשלול את ההוכחה מדברי פליניוס צריך להוכיח שגם כאשר מדובר על דבר שיש לו גוון סגול, היה מקובל אצלם לומר שהגוון שלו כחול כדי לבטא רגש עצבות." אכן בראדלי מוכיח כן בכגון דא, שהרומאים השתמשו בצבעים לבטא תחושות גם כשלא היה זה הצבע האמיתי.
♦

ו. פולוקס על קיאנוס

נקדים במה שהעיר הרב אלבה: "ופירש 'בהיר יותר' היינו מבריק יותר", זה היה טעות בתרגום שלנו מגרמנית לעברית, וצ"ל "מבריק יותר" במקום "בהיר יותר".
כותב הרב אלבה: "כמו בכל הקונטרס, חש"א מייחס חשיבות מכרעת לכך שחוקר ידוע מפרש דבר זה, וזה לדעתו מבטל פרשנות אחרת, והוא כאומר מאחר שחוקר מומחה מפרש כך אין מקום לפירוש אחר של מי שאינו בקי בלשונות." והוא ממשיך עם פלפול מעניין בפירושו של דברי פולוקס, אשר ספק גדול אם פולוקס היה מבינו, ועכ"פ הוא מוכיח יפה למה יש להשאיר תרגומים למבינים בדבר.
"ואכן פולוקס ציין את הצבע כחול ים, ולא כתב נוטה לכחול ים, כפי שכתב על החום, ונראה דחוק לומר שהמילה 'נוטה' מוסבת גם על כחול ים, או שהביטוי 'כחול ים (קיאנוס)' כולל אצלו צבע שנוטה לסגול, כי המתרגמים אומרים שמדובר על כחול ים, ובמציאות הצבע של הים לא כולל נטיה לסגול."
טוען הרב אלבה ש"המתרגמים אומרים שמדובר על כחול ים" כש"המתרגמים" כאן הוא סטייגרוולד, שמיד צומד את המילים "כחול כהה" להבהיר כוונתו. ביוונית של פולוקס לא כתוב "ים", סטייגרוולד השתמש במונח זה כדי להבהיר שאינו כחול בהיר ככחול שמים אלא כחול עמוק, ולא כדי לשלול את נטייתו לסגול, כפי שהבין הוא עצמו. הסיבה שלא כתב "נוטה לכחול" הוא מפני שכחול כהה מתפרש גם כסגול הנוטה לכחול.
לגבי הדוחק של הרב אלבה: "ומה שכתב לגבי העזות של הצבע האדמדם הוא משום שרוב הצבעים שהיו עושים היו אדמומיים, ועל זה הוא מדבר בסוף דבריו, אבל נראה שבתחלה הוא מדבר גם על כחול ממש." אין שום סיבה להגיד כן אלא א"כ יש מגמה קבוע מראש.
♦

ז. ויטרוביוס

להבין את דרכו של הרב אלבה, נביא קצת מלשונו (בהערה): "ועוד כתב בעל חש"א שכך מוכח ממה שבפרק 11 ויטרוביוס מתייחס לגוון הכחול ולא הזכיר שם כל אפשרות להפיק צבע זה מהחלזונות, אלא הוא מזכיר את החלזונות רק בפרק 13 ששם עסק בסגול. אך לפי מה שראיתי במקור הלטיני המוצג על ידי הרב טייטלבוים בפרק 13 הוא לא כתב שהוא בא לעסוק בסגול, אלא כתב שהוא בא לעסוק בצבעים המופקים מהרכיכה הימית שנקראת אוסטרום ופורפורה."
כלומר, חש"א מביא את דברי ויטרוביוס, בתמונה, שם מתחיל את הפרק "עכשיו אני אדבר על סגול", אבל טוען הרב אלבה שהוא לא ראה כן בתוך דבריו של הרב טייטלבוים. ובאופן זה תבין את רוב דבריו בהערה זו ובכל מאמרו.
♦

ח. מרקוס מנליוס

כותב הרב אלבה (בהערה): "בחלק א הבאתי ראיה גם מדברי מרקוס מאניליוס (בספר 5 שורה 257). בעל חש"א מתייחס בעמ' 25 לדבריו וכך הוא תרגמם "ילד הכתר יטפח גן ניצני עם פרחים בהירים עם זית או ירוק עם דשא. הוא ישתול סגליות חיוורות, purpureos hyacinthos, חבצלות, פרגים, שמתחרים עם צבעים צורים עזים". זהר עמר כתב שהוא מתכוון לצבע של פורפורה תכלת. אך את המילים purpureos hyacinthos, מתרגם בעל חש"א 'יקינטונים סגולים', ועל כן הסיק בעל חש"א שהוא מדבר על פרחים סגולים בלבד, ועל כן אין בדבריו כל קשר לתכלת מהחלזונות.
"אך מרקוס לא כתב שהוא פרח סגול, אלא שהוא פורפורה יקינטוס, וכבר ראינו אצל פולוקס וויטרוביוס שהם מתייחסים לצבע מהחלזון כצבע ארגמן שמשתנה לפי דרך עשייתו, ופליניוס קורא פורפורה גם לארגמונים וגם לצבע שיוצא מהם. מסתבר איפה שהם היו קוראים לגוונים השונים שמוציאים מהפורפורה על שמו, והכונה היא לתאר פרח שצבעו כצבע יקינטוס המופק מארגמונים. ומכל מקום יתכן שיקניטוס אצלו הוא צבע כחול סגול, אך נראה שאין הכוונה כאן לממש סגול, שכן זה היה מקובל כצבע האחלמה. ומכל זה עולה שגם מדבריו משמע שהרומאים ידעו לצבוע בפורפורה צבע שיש בו כחול."
מרקוס מנליוס מונה כאן רשימה של פרחים שילד הכתר ישתול: סיגליות חיוורות, חבצלות, פרגים המתחרים עם צבעי צור, וורוד הפורח באדמומיות של דם, ו... משהו אחר. בתוך הרשימה מונה הוא "פורפוריאוס יקינטוס"- כנראה שם של פרח. וכאן הבן שואל: האם שם הפרח הוא "פורפוריאוס" ו"יקינטוס" הוא הצבע? או אולי להיפך, כפי שמופיע בתרגום לאנגלית? הרב אלבה כנראה נוקט כצד הראשון. ובכן, צריך למצוא את הפרח הזה הנקרא "פורפוריאוס", ויתכן שהוא נגנז.
♦

ט. על פירוש המילה "כונכיליום"

הרב אלבה מאד מתקשה בפירוש המילה, וכותב כך: "כדי להוכיח שפליניוס מדבר רק על סגול הביא בעמ' 14 שבעלי המילונים כתבו שכונכילא הוא סגול, אך בתוך התכתבות בינינו התברר שהם מתייחסים למילה קונכליום, שנכתבה בגזירות הרומאים מאות שנים לאחר מכן, ועל כן אין מזה כל ראיה לפירוש המילה קונכיליא אצל פליניוס."
"כונכיליה" "כונכיליום" "כונכיליי" "כונכיליורם" כל אלו צורות שונות של אותה מילה, שפירושו "צבע הבא מחלזון" (כלומר סגול).
איך התבלבל הרב אלבה? הוא מסביר בהערה: "בסוף חלק ב דנתי עמו האם בקונכליום מדובר על סגול מלכותי, כפי שהוא כתב בחש"א, או שזה שם לחלזונות שמהם מפיקים את הצבע המלכות. והוא כתב שמוסכם על כל החוקרים שזה סגול מלכותי". כנראה שלא הבין הרב אלבה, שמש"כ שם על הסכמת כל החוקרים הוא בהקשר של הגזירה ההיא שהיינו מדברים עליו, לא שזה בעצם הפירוש המילה הבלעדית.
אי הבנה דומה כתב שם, "ובהתכתבות איתי גם כתב שמוסכם על כל החוקרים שמורקס זה שם של גוונים ולא של הבעל חי שמפיקים ממנו את הצבע". ושוב, המילה "מורקס" בד"כ פירושו חלזון, אבל במקום שבו היינו דנים, שכתוב "המורקס הקדוש", פירושו מוסכם אצל כל החוקרים שמדובר בגוון ולא בבריה.
ובאמת מסיק הרב אלבה בצדק: "לפי זה נראה כפי שהנחתי, שמורקס וקונכיליום הוא כמו מה שנקרא היום ארגמון, גם שם הצבע וגם הבעל חי שהצבע מופק ממנו". וכך הוא, רק שתלוי לפי ההקשר.
♦

י. עוד על גזירת ליאו הששי

בקשר לגזירת הבסיליקה כותב הרב אלבה: "חש"א טוען בשם החוקרים שתמיד נאסרו רק הגוונים המלכותיים, וגם חידש שהגזירות שעליהן מדבר הקיסר ליאו לא נאכפו. אך לענ"ד מדברי הקיסר הללו משמע שלפניו היו שנים רבות שאסרו מכירת כל חלק של בגד שנצבע מפורפורה, ואין כל רגלים להשערתו שהן לא נאכפו." לא כתבנו שהחוקים על סגול לא נאכפו. כתבנו שככל הנראה חוקי הבסיליקה לא היו להם סמכות משפטית ולא נאכפו, וממילא אי אפשר ללמוד הרבה מנוסח שלהם.
ובהערה ציין: "חש"א כתב בגליון 108 בתחילת תגובתו לדברי ככלל מוחלט "מצאנו שההקפדות היו דווקא על הסוגים המלכותיים", אך אחר כך הביא שלפי סטייגרוולד בגזירה זו נאסר היניט"א בייצור ומכירה פרטיים למרות שבדרך כלל הוא לא שימש כצבע למלכות. מובן שאם הכוונה בגזירה זו לאסור ייצור ומכירה גם של צבעים שלא שימשו בדרך כלל לקיסר אפשר להבין ממנה שהכוונה היא לאסור גם תכלת, ולא נקטו ינטי"א אלא כדוגמא לצבע שאינו בדרך כלל בשימוש הקיסר."
לדברי סטייגרוולד גם אוקסיבלטה לא היה צבע מלכותי, ובוודאי רק ג' צבעים אלו שנמנו נאסרו ולא כל צבע אחר, כנראה מפני שהגם שלא היו מלכותיים עכ"פ היו נחשבים לגוונים החשובים, ואין טעם להאריך עוד בדבר פשוט כזה. חשוב להדגיש שלדברי סטייגרוולד הגזירה הזאת יוצא דופן, שרק אז היה איסור שכלל גם גוונים אלו, וגם אז הגוונים האלו לא נאסרו לשימוש, אלא שהייצור והמכירה היתה בלעדית למלכות. להסיק מכך שהיה איזה גזירה על תכלת, שלא היתה גוון חשובה אין בו הגיון.
♦

יא. נסיונות הרב לבנון

"חש"א (עמ' 38) כתב שהחיזור של הרב לבנון הצליח מפני שהוא השתמש בכלי עם פתח צר, ולא עשו כך בימי קדם. אך זהר עמר (עמ' 128) כתב על הצביעה הקדומה "הצביעה נעשתה בכלי בעל פתח צר כמו שנרמז במקורות קדומים". וגם הציג (בעמ' 117) כלי חרס קטן שנמצא בצרפנד, שנראה שהוא כלי ששימש לצביעה."
הנידון בחש"א היתה איך הצליח הרב לבנון לצבוע אם היורה שלו היתה מגולה? כתבנו לשער שמפני שהפתח היה צר לא נכנס בו האוויר כ"כ. מה שפרופ' עמר מביא מהשערת החוקרים מתאים לזה, שהם (מיטשל ומקגוברן) באו לבאר איך לא התחמצן היורה של פליניוס, ותירצו שהפתח היה צר. קורן מביא תמונות של שברי חרס ששימשו כיורות צבע, והפתח שלהם רחב מאד, ובע"כ כיסו אותם. וכן הכלי שהביא עמר שם יש לו פתח די רחב, הנה התמונה:^[69]
"עוד כתב חש"א שלפי דברי הרב בוקוולד במאמרו במוריה הנ"ל עמ' תנ בשם הרב אליהו טבגר הצבע של הרב לבנון נהפך לכחול רק משום שהוא השתמש בכמות קטנה - 1 גרם צבע, ובכמות גדולה הוא היה נהפך לסגול. וכתב שכך מסר לנו הרב טבגר שזו היתה כמות קטנה, וזה מה שנתפרסם במוריה. אך אחר בקשת מחילה, מעיון שם במאמר במוריה יראה שזו טעות כי הרב טבגר לא יכל להעיד על מה שעשה הרב לבנון, ובמוריה מדובר על החלזון בתוניס, שבו אמרו שבכמות גדולה הוא לא נהיה כחול אלא סגול, ולפעמים הוא כך ולפעמים כך ואין לדעת מה יצא ממנו."
להבהיר: אנחנו התכתבנו בין עם הרב לבנון ובין עם הרב טבגר. ואכן היו שני אירועים שונים: לפני הרבה שנים הרב טבגר נכח בניסיון שבו צבעו עם כמות קטנה של אק"ק מקרואטיה ויצא כחול, ובכמות גדולה יצא סגול. ומשם אנחנו למידים שיכול להיות חילוק, ומשו"ה שיערנו ע"פ זה שזה הסיבה שיצא כחול להרב לבנון. וכך היה ניתן ללמוד גם על האק"ק מתוניס (אילו היה לנו מידע אמין בזה).
♦
תשובה לבעל חש"א מהרב עידוא אלבה

הקדמה

תודה רבה על תגובתך. הבהרה: עוד לפני עריכת תגובה זו התכתבתי עמו, כך שחלק מהדברים שכתבתי כאן הם דברים שהגעתי אליהן מתוך דבריו בהתכתבות.
מה שכתב כבודו בשמי מירחון האוצר בגליון 107 עמ' רנט (עמ' רנט) שמכיון שתכלת היה דבר חשוב אצל אומות העולם, כמופיע בתנ"ך, ופליניוס מדבר על חלזון צובע, בע"כ מדובר בחלזון שצובע תכלת. לא כתבתי כדבר כזה. מה שכתבתי שם בואר בהרחבה בהקדמה לחלק ג שבגליון זה, וליתר הדברים בהקדמה ראה לקמן.
ועל מה שכתב שצבע 'בלאטה' הוא אדום שחור יש להעיר שלפי דבריך צבע זה כלול במין של סגול, ולפי זה נראה לי עתה שיורדות הרבה מטענותיך בענין דברי ויטרוביוס ופליניוס, שלטענתך הם מדברים אך ורק על מיני סגול מהחלזונות ולא מזכירים תכלת מהחלזונות, כי לא הפיקו מהם תכלת. אך מאחר שלדעתך סגול כולל אדום שחור, הוא גם יכול לכלול תכלת, סגול בהיר ותכלת שדהתה הם כמעט זהים. ממילא גם אם ויטרוביוס ופליניוס דברו אך ורק על מיני סגול, יכול להיות שכלול בהם תכלת או עכ"פ כמעט תכלת. ובזה די כדי להסיק שחז"ל היו צריכים להזהיר שלא לעשות תכלת מארגמון, אם הוא פסול.^[70]
♦

א. ראיות מתקופת התנ"ך

טענתך שאין כל משמעות שבחלזון בברכת זבולון, ובחלזון ששלח יעקב מדובר על הארגונים, כי בפשט נראה שמדובר אך ורק על חלזון התכלת, שכן מדובר בהם בדברים שנמצאים רק בארץ ישראל.
תשובתי לדבריך בקיצור היא שלא מדובר כאן בדברים שנמצאים רק בא"י. יש ברכה מיוחדת גם בדבר שנמצא במקומות אחרים, ובחלק מהדברים האחרים שהוזכרו בדרשות אלו בודאי מדובר בדברים שהיו בעוד מקומות. לענ"ד בפשטות נראה שחז"ל מתכוונים בדרשות האלו גם לחלזון שמשמש לשאר הצבעים על יסוד ההנחה שגם הוא יקרא אוצר. הקדמתי למאמר את הנחת היסוד שהתחדשה לנו שהקדמונים, גם לפני 3500 שנה, החשיבו מאוד את הארגמונים שהיו בגבולות ארץ ישראל המקראית שהובטחה לאבות. ארץ ישראל כוללת את פניקיה, שהשתבחה בארגמונים של איזור עכו, צור וצידון (וי"א שנקראה על ידי היוונים פיניקיה על שם הארגמן, שביוונית השמות דומים). הענין המיוחד שמגדיר את הדברים כאוצרות וכשבח הארץ הוא שבארץ היה בהם שפע וכל העולם התעניין בהם. לכן בפשטות 'החלזון' היינו חלזונות הארגמונים ששימשו גם לתכלת של הציצית, כדברי התרגום יונתן והזהר, אך לא דוקא חלזון ייחודי לתכלת, מפני שכל הארגמונים הם דברים שהשתבחה בהם הארץ.
וביתר הרחבה. לענין "מזמרת הארץ", בפשט הפסוק ובמדרש רבה (מקץ פרשה צא) מוזכרים גם מור, שעוה, דבש מיוחד, שמן בוטנים ושקדים, וכל אלו דברים שיש בעוד מקומות, אך בארץ נעשו בצורה משובחת. הלימוד מהמדרש בראשית רבה אינו דיוק מהשמטה של אחד הדברים המשובחים, אלא הוא לימוד מפשט הלשון הכוללת 'חלזון', שלפי הידע שלנו שכבר בזמנם הארגמונים היו שבח הארץ, משמע שהחלזון המדובר הוא החלזון הידוע שממנו צובעים ועושים גם תכלת.^[71]
כמו כן בגמרא במגילה ו ע"א איתא: "אמר לו: כולן צריכין לך על ידי חלזון, שנאמר [עמים הר יקראו]... ושפני טמוני חול. תני רב יוסף: שפני - זה חלזון, טמוני - זו טרית, חול - זו זכוכית לבנה. אמר לפניו: רבונו של עולם מי מודיעני? אמר לו: שם יזבחו זבחי צדק, סימן זה יהא לך: כל הנוטל ממך בלא דמים - אינו מועיל בפרקמטיא שלו כלום".
חז"ל מתייחסים לפסוק "עמים הר יקראו", ופירשו את הפסוק כמו"מ של הקב"ה עם זבולון. הדרשה בגמרא מגילה היא דברי סתמא דגמרא, שמקורו בספרי המובא להלן, כשבתוך הפירוש לפסוק כדרך של תשובה לזבולון נאמר ההסבר על שפני טמוני חול, כדברי רב יוסף, וגם זה כתוב בספרי (רק שבספרי כתוב סתם זכוכית ולא זכוכית לבנה, וכן במדרש תנאים ובתרגום יונתן בן עוזיאל)^[72], אלא שדרך הגמרא להביא את רב יוסף כפרשנות. למרות שהגמרא מפרשת שהעמים הם שאר שבטים, מובן ששאר השבטים התענינו בטרית שיש בכל העולם וכאן בשפע מיוחד, וכמו כן התענינו בזכוכית הלבנה, למרות שאין בה צורך דוקא למצוה וכל העולם מתעניין בה, וכן התעניינו בחלזון הצבעים. כוונת הגמרא שכל אחיו צריכים לבא להר של זבולון בשביל דברים שלא מצויים בנחלות שלהם, ובאוצרות אלו לא מדובר בדברים המשמשים רק למצוה, וקיימים רק בא"י או אך ורק בנחלת זבולון. טרית זו טונינא (רש"י), וגם עליה נאמר שמי שנוטל אותה בלא דמים אינו מועיל בפרקמטיא שלו.
אמנם רש"י פירש שהחלזון הוא חלזון התכלת, ולא הזכיר את ייעודם לצבע באופן כללי, אך ודאי שלא נצפה ממנו שיכתוב משהו אחר. רש"י לא אמור לדעת שחלזונות הארגמונים היו כאוצר לכל מיני צבעים בימי קדם, והוא מפרש מה מיוחד בחלזון לפי מה שידוע בגמרא שהחלזון משמש לתכלת. עכ"פ בהבנה שמדובר כאן על ענין רווח כספי והאוצרות הם גם דברים שאינם למצווה עמד גם רש"י, שכן רש"י מבאר: "מי מודיעני - על זאת לתת לי דמים, כל המוצא חלזון ונוטלו בלא דמים אינו מצליח. שם יזבחו זבחי צדק - כאשר אסור גזל בעולה - כך לא יגזלו ממך כלום, שאם יטול שוה פרוטה בלא דמים - תתקלקל הצביעה והחול, ולא יועיל כלום".^[73]
ועוד יש להעיר, שהגמרא מפרשת את הפסוק על טרוניה של זבולון כלפי חלקו ביחס לאחיו, אך פשוט שזה אינו שולל את הפירוש הנוסף העולה, שמדובר על התעניינות כל העולם בדברים שיש אצל זבולון. וכפי שאמרו בספרי דברים פרשת וזאת הברכה פיסקא שנד: "עמים הר יקראו, מנין אתה אומר שהיו אומות ומלכיות מתכנסות ובאות לפרגמטיא של ארץ ישראל, והיו אומרים הואיל ונצטערנו ובאנו לכאן נלך ונראה פרגמטיא של יהודים מה טיבה". ומיד אחר כך נאמר סיפור על אוצר של חלזון התכלת והדרשה "וספוני טמוני חול, ספוני זו חלזון, טמוני זו טרית, חול זה זכוכית". ומסיים הספרי "לפי ששבטו של זבולון מתרעם לפני המקום ואומר לפניו רבונו של עולם לאחיי נתת ארצות ולי נתת ימים לאחיי נתת שדות וכרמים ולי נתת חלזון, אמר לו לסוף שאני מצריכם לידך על ידי חלזון זה. אמר לפניו רבונו של עולם מי מודיעני אמר לו סימן יהא בידך שכל מי שגונבך לא יהא בפרגמטיא שלו כלום". יש הבדל קטן בכך שבספרי התלונה מתחילה היא על כך שלא ירויח גם מהחלזון, ולא כבגמרא, שמציגה זאת כאילו הוא לא ידע על החלזון, אך העיקרון זהה, בכך שגם החלזון לא מנחם אותו בלי הבטחה כספית נוספת. ענין החלזון בדרשות אלו הוא הרווח הכספי שיש ממנו.
וכן מתבאר במדרש אגדה (בובר) בראשית מט יג "כולם צריכים לך על ידי (חלקך) [חלזון] שקונים, אמר זבולן רבון העולמים ואחי באים ולוקחין בלי ידיעתי ובלי דמים". הענין הוא משא ומתן על הרווח הכספי של זבולון שדואג שיקחו ממנו בחינם, וזה ענין ממוני שלא קשור דוקא למצוה.
ובמדרש תנאים דברים לג יט "חול זה זכוכית: לפי שהיה זבולון מתרעם על הקדוש ברוך הוא ואומ' רבון העולמים לאחי נתת ארץ יפה ולי נתת את הים הזה, לאחי נתת שדות וכרמים ולי נתת את החול הזה, אמ' לו חייך שאני מצריכם לך בחול לזכוכית. אמ' לו וכי מי מודיעני, אמ' לו כל מי שהוא גונבך אל יהא מוצא בפרגמטיא שלו כלום". שוב מבואר שלא מדובר רק במה שצריכים למצוה, אלא הנושא העיקרי הוא סחורה של זבולון, שהוא טוען שלא ירויח בה כי היא הפקר.
לפיכך נראה שכשאמרו בגמרא שכולם צריכים את החלזון וזבולון אומר "מי מודיעני", וכעין זה בספרי, התכוונו שכולם צריכים לך באוצרות של שפוני טמוני חול, שכוללים גם חול וזכוכית, אלא שאמרו חלזון בפני עצמו מפני שהחלזון הוא היותר חשוב שבדברים, בהיותו משמש גם לציצית, אך התרעומת הנמשכת של זבולון היא על מה שזה רק חלזון שאפשר לקחת אותו בקלות מן ההפקר. גם בפרשת ויחי זבולון מתברך "והוא לחוף אניות ישכון", ולפי הפשט והמדרשים הכוונה היא שהוא סוחר עם עמים אחרים.
מכיון שהכל הוא הענין הכספי, נראה שהדבר המסתבר הוא שמדובר על החלזון גם מצד התועלת הכספית של הפקת הצבעים מארגמון.^[74] יש להעיר עוד שדברים אלו יש להם אחיזה במציאות הגשמית. זהר עמר (עמ' 48) הביא מדברי יב"מ שבסמוך לעכו בנחל נעמן יש מאגר מיוחד של חול זכוכית. וגם סטראבו מציין שהחול שנאסף בעמק עכו מועבר לצידון לצורך תעשיית כלי זכוכית.^[75] ועוד ציין זהר עמר שלהבדיל, גם במיתולוגיה היוונית הארגמן מארגמונים וגילויי יצור הזכוכית מיוחסים לאיזור עכו. והנה בגמרא ב"ב מובא שתחום עכו הוא בנחלת זבולון, ומובן שזה חלק מנחלתו שמתפשטת עד צידון. מסתבר אפוא ששורש האגדות היווניות הוא בידיעה שהיתה אצל היהודים, עוד מימי נחלת הארץ, שאיזור זה השתבח בזכוכית וארגמונים.^[76]
אמנם הבהרתי במאמר שאין בכל זה הכרח גמור, אני רק מראה שכך יותר מסתבר ומצרף דבר זה לעוד הרבה ראיות, שכדי לדחות כל אחת מהן צריך לעשות אוקימתות דחוקות. והנה עתה התחדש לנו שעם כל התקיפות שכתבת על כל ראיותי "וכקודמיו אין בהם ממש", גם כבודו מסכים שאחת מהראיות היא ראיה טובה לכך שהתכלת היא מארגמן קה"ק, מכיון שלא נמצאו קונכיות של חלזונות אחרים שעשויים להפיק צבע תכלת. אך כבודו כותב שעדיין יש לדון על זה טובא מהכלל שלא ראינו אינה ראיה. לענ"ד מכל מקום מאחר שגם לדעתך דבר זה שלא מצאו קונכיות של חלזונות אחרים הוא ראיה טובה, צריך לשים תכלת לפחות מספק. אך לשיטתי יש הרבה ראיות שמצטברות יחד, וזה כבר ייחשב כדבר ברור ולא רק מספק. לכן כדי להדגיש את הצורך לחדש את המצוה אמרתי שכל הראיות ביחד זועקות את המסקנה שחלזון התכלת הוא חלזון הצבעים. ידועים דברי הרמב"ן בהקדמתו למלחמת השם "יודע כל לומד תלמודנו שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות ולא ברוב קושיות חלוטות, שאין בחכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורות ונסיוני התכונה".^[77]
♦

ב. "השמטת" החלזון בפליניוס

באשר לטענה שאין ללמוד דבר ממה שפליניוס לא מזכיר חלזון ייחודי לתכלת, כתב כבודו שי"ל שפליניוס פשוט לא הכיר את חלזון התכלת, ולכן לא שייך לשאול למה הוא משמיט אותו. אך לענ"ד דבר זה לא מסתבר כלל. קודם כל מפני שספר ט אצלו עוסק בכל אשר יש בתוך הים ובשימוש בו. ועוד, שהידע של פליניוס רחב ומפורט מאוד, גם בגוף הארגמונים שבתוך הים ובטיבם, ואת זה רואים בשני מקומות. בפרק ס, אחרי שציין את אופן הוצאת הצבע מהארגמונים ציין מקומות בעולם שבהם יש שבח מיוחד: צור שבאסיה, מנניקס (האי ג'רבה) שבאפריקה, חופי גטולייא (מרוקו) באוקינוס, ולקוניה (יוון – איזור ספרטה) באירופה. במשפט הזה לכשעצמו לא כתוב הנושא במה יש שבח, האם מדובר בצביעה הייחודית, כמו שידוע על הארגמן הצורי שהזכיר בהמשך, או על טיב בעלי החיים. לכן יש מתרגמים שפירשו שמדובר כאן על הצבע סגול או ארגמן. אך לענ"ד מסתבר שלא מדובר כאן על הצבע אלא על טיב הבעלי חיים, מפני שהוא פירט אחר כך מקומות שהם תחום רחב: חופי לקוניה וחופי האוקינוס במרוקו. אם מדובר בשבח של שיטת צביעה ייחודית, לא מתאים לכתוב על חוף רחב של ארץ שיש בו שיטה צביעה כזו, וגם המקום היחיד שמוזכר בהמשך שיש ממנו שיטת צביעה יחודית הוא צור, בעוד שכאן הוזכרו מקומות נוספים.^[78]
גם אם תפקפק בפירוש זה לדבריו, בהמשך רואים את בקיאותו בטיב הארגמונים, כשהוא מפרט חמישה מינים של ארגמונים שמחולקים לפי מקום גידולם בסלעים או בבוץ הים או בין האצות, ומפרט איזה מהם זול, ואיזה קל, איזה מתאים לבגדי קונכיליא ואיזה מתאים לבגדי פורפרה. ומכאן יש ללמוד שהוא קיבל מידע בפרטי פרטים על מיני הארגמונים שבים, והוא או זה שמסר לו ידע להחליט מה משובח ומה פחות משובח מה מתאים לזה ומה לזה.
מובן שכדי לדעת את כל הדברים האלו, צריך להתמצא היטב בסוגי החלזונות השונים שיש בעולם בתוך הים. וממילא מובנת הסברה הפשוטה שאם היה באיזור שאותו הוא משבח או לידו גם חלזון ייחודי שבו צובע עם שלם את צבע התכלת, הוא אמור לדעת שיש דבר כזה.^[79]
ובאשר לטענה שזה לא עניין אותו ולא ציינו גם אם הכירו כי לא צובעים בו סגול. פליניוס מפרט הרבה מאוד דברים שלא צובעים בהם סגול, כל הספר הזה עוסק בכל בריות הים. החל מפרק נב הוא מתחיל לעסוק במורקס, ובתחילה ציין את המורקס שלא עושים בהם צבעים, וכשהגיע בפרק ס לרכיכות מהם צובעים תכלת ציין חמישה תתי מינים, והחלזון שמשתמשים בו עם שלם לא גרע משאר הבריות שהזכיר.^[80] ועוד שאף אם תאמר שהחליט לכתוב רק על סגול, וסגול לא כולל תכלת, מובן שהוא היה צריך להתעניין בחלזון התכלת, לכל הפחות בשביל להסביר את ענין החלזונות לסגול, כלומר כדי לדעת ממה לא צובעים סגול, וכפי שהתעניין וציין חמשה תתי מינים היכן הם גדלים ומה טוב לזה ומה טוב לזה, וגם מה זול ומה יקר, ונתן עצות מתי לאוספם, צריך לציין גם שבחלזון הזה לא צובעים סגול אלא תכלת.^[81]
לגבי איזכור ארץ יהודה אצל פליניוס, תודה רבה על התיקון. כיון שכבודו כן מכיר את פליניוס מהמקור, אני יכול לסמוך על זה שאם אני טועה כבודו יתקן אותי. עכ"פ ציינתי לזה בעיקר כדי להראות שהוא או האנשים שמהם הוא ליקט הכירו את ארץ יהודה. ספר ה' עוסק באיזור צפון אפריקה ומערב אסיה, וממילא כולל דברים שנוגעים לאזורינו, והוקדשו בו פרקים על צור ועל א"י. מאחר שכתבת שבפרק 17 הוא הזכיר את הסגול שבצור, מובן שמי שסיפר לו על ארץ יהודה ידע על מה שקורה בחלזונות צור וסביבותיה, וזה מחזק מה שכתבתי בתחילה שהוא הכיר את החלזון.^[82] פלינוס לא ייעד את ספרו לספר על אורחות חיים של אנשים, ולכן לא קשה כלל ממה שלא הזכיר שהיהודים לובשים תכלת, שכן הענין שעליו הוא בא לדבר הוא המינים השונים של בעלי החיים, ולא על לבוש של מצווה שעושים היהודים.
♦

ג. "השמטת" חז"ל את חלזון הארגמן

חש"ז הביא ראיה ממה שחז"ל לא התייחסו לשלול את חלזון הארגמן לתכלת. כתבתי שלפי הבנתך הראיה מיוסדת על מה שעשו הרומאים, כי לראיה זו התייחסת בחש"א וכתבת "טענת חש"ז היא שקשה לומר שלא צבעו כחול מן האק"ק, אם עיננו רואות שיש כ"כ הרבה דרכים לצבוע כחול בקלות. אמנם, ראיה זו שייך רק לדרכים קלים של הפקת כחול מאק"ק. אבל זה שהיה אפשר להפך הצבע לכחול ע"י תחבולות שונות אין זאת אומרת שעשו כן בפועל. וגם לא היה טעם להם לעשות את זה, מכיון שניתן להפיק אותו צבע בזול מן האינדיגו". הרומאים הם אלו שעשו באותו זמן צביעה מארגמונים^[83], וגם אלו שלא היה להם טעם לעשות זאת, לכן משמע שלדידך הדיון הוא האם הרומאים עשו, חש"ז טען שעשו, ואתה משיב לו שבפועל לא עשו, ולכן חז"ל לא צריכים להזהיר על זה. לכן לא מובנת לי שאלתך "האם כתוב כאן משהו על הרומאים".
עכ"פ, כפי שביארתי לא זאת הטענה של חש"ז. הטענה היא שגם אם אף אחד לא עשה בפועל צבע כחול מארגמונים לבגדים, חז"ל ודאי ידעו שאפשר להפיק מארגמון כחול, כי יהודים וגויים הפיקו צבעים מארגמונים, מי שעוסק בארגמונים ידע שהצבע הכחול מופק ממנו גם בלי כוונה, וחז"ל הכירו את העוסקים בארגמונים, כפי שהכירו את כל המלאכות. ולכן, היו צריכים להודיענו שכחול כזה פסול.^[84]
ואבאר יותר. ההלכות של חז"ל לא נועדו רק להזהיר מטעות הנובעת ממעשה שעושים בכוונה, אלא להודיע את הדין. אם זו הלכה למשה מסיני, בודאי שמשה רבינו ידע גם את טבע החלזונות, וכדי שלא יהיה טעות במשך הדורות באלפים שנות תורה שבהן היו צובעים בארגמונים, היה צריך לומר שרק חלזון כזה וכזה כשר. אף בלא זה, חז"ל בחכמתם יכלו להבין שחלזונות הארגמן יכולים לייצר תכלת, ולהזהיר שלא לקחת תכלת מהם, ובפרט שיותר נראה שחז"ל ידעו שזו מציאות קיימת לרגל שכיחות התופעה.^[85]
בנוסף, בבית המקדש השתמשו בארגמונים, והיו צריכים להתמצא בצביעה בארגמונים. כך עולה מדברי פילון ופליניוס על מקור הארגמן שהוא מבעל חי בים, וגם בתרגום עקילס ארגמן מתורגם פורפורה (תרגום עקילס עמ' 265. כ"כ זהר עמר עמ' 16). ויש גם חיזוק לזה ממה שנמצאו עד עתה 20 קונכיות של אק"ק בעפר שהוצא מאיזור הר הבית.
התוספתא עוסקת בהלכות מזמן בית המקדש, ויש להניח שהיא נאמרה כבר אז, ממילא אם מקור התכלת והארגמן מחלזון ותכלת מחלזון הארגמן פסולה, צריכים להזהיר לא להחליף ולהוציא תכלת מחלזון הארגמן.
טענת חש"ז שאני מסכים לה היא שלא מסתבר שחז"ל לא ראו מעולם צבע כחול מאריג שנצבע בפורפור, מאחר שזה קורה גם בלי כוונה, כגון כאשר מכינים בגד צבוע סגול מארגמן קה"ק בלבד והוא עובר הרתחה, או התחממות מאידי מים הוא נהיה כחול, וכגון שאם טובלים בגד בשלב ההכנה ומחליפים את הצמר, הצמר השני נהיה כחול^[86]. היום ענין הצביעה הוא דבר חדש, וחכמים יושבים בבית המדרש, אך במשך אלפי שנים צבעו בארגמונים, ובודאי נודעו דברים אלו לעוסקים במלאכה. חז"ל היו בקיאים במלאכות, ולא היו רק יושבי בית המדרש. בגמרא מתאר הרב שמואל בר יהודה מה עושים החכמים הצובעים תכלת, וכמו בכל חכמות המעשה לצורך הצביעה, מסתבר שהיה צריך להתמקצע גם אצל המקומות שצבעו ארגמן.
אין נפק"מ בשאלה כמה יהודים לבשו ארגמן. הנידון כאן הוא האם יהודים עסקו בצביעת ארגמונים. במקורות הלניסטים קדומים מצויין שהיתה בארץ ישראל עיר ליד חיפה שנקראה פורפירון עד ימי הביזנטים, ושקמונה שבאותו מקום נקראה בימי הביזנטים עיר היהודים (הארגמן עמ' 51). במדרש תנחומא פרשת נשא סימן ח איתא בהקשר למקומות בהם ידי הכהנים צבועות "שיש בדרום עורות צבועות ארגמן", ומסתבר כפי שהגיה זהר עמר (עמ' 52) "עירות צובעות ארגמן", ואולי הכוונה כמו עיר זו (אולי הכותב היה גר מצפון לחיפה). אפילו באסיה הקטנה מצאו כתובות על קברים שמתוארכים למאה השניה למנינם שמעידים על השתייכות יהודים לאיגוד צובעי פורפרה (שם עמ' 52). ואכן חז"ל מזכירים רבות בגדי פורפורה, ומסתמא כוונתם למה שקראו היוונים והרומאים בגדים הצבועים בפורפור (ורק בלשון מושאלת אולי שימשה לשון זו אצל חז"ל גם לכלל בגדי מלכות, כמו שמשמע במדרש על הפורפרין שלבש מרדכי, ואין נפק"מ אם גם אצל הגוייים היה כך).^[87] כל זה כתבתי כדי לבסס את הסברה שידעו כן על פי הכרת המציאות, אך גם בלא זה, חז"ל בחכמתם אמורים להבין דבר כזה ולהודיע את ההלכה במציאות כזו כמבואר לעיל.
והוספתי לחזק הוכחה זו, שאף אם נאמר שהרומאים לא עשו תכלת, עכ"פ גם לפי חש"א רואים בויטרוביוס ופולקס שהם עשו גוונים שיש בהם תכלת. ומה שתמה על זה כבודו שכיון שבסופו של דבר אינו גוון תכלת למה יזהירו ממנו, לדידי לא אמר בזה דבר, כי ביארתי שחז"ל אמורים להבין מה שמבין כל אחד, שאם אפשר לשנות את הגוון של הפורפורה לכל מי גוונים כולל צבע שיש בו תכלת, אפשר גם לשנות שהוא יהיה תכלת.
אמנם מובן שחז"ל לא צריכים לכתוב אזהרה מכל דבר שיעלה על דעת איזה חכם, ואם חז"ל לא היו מזהירים מן הדיונון בצורה מפורשת, זה לא היה לי קשה, שכן אף אחד לא העלה על דעתו שצבע כחול בר קיימא יצא מדיונון, ובאמת הוא לא מוציא צבע כחול. אך מכל מקום כבר ביארתי שהאמת היא שעולה מדברי חז"ל אזהרה מן הדיונון במה שאמרו שאינו כשר אלא מן החלזון, והיינו החלזון הידוע שממנו צבעו בזמנם לכל הדברים. וראו לנכון להוסיף בכפל האזהרה שאם הביא שלא מן החלזון פסול, לומר לך שאם הביא משהו שאין לו צבע אלא על ידי החומרים ששורפים אותו עמהם מגיעים ממנו לצבע כחול הוא פסול.
הערת אגב. לגבי מה שכתבת על שימוש היהודים בארגמן. לפי דרך חשיבה זו, שהכל נודע מהממצאים, תסיק שהיהודים לא לבשו ציציות תכלת כי לא מצאו בגדים עם ציציות תכלת? אלא שלא כל דבר שהיה אנו מוצאים, ובפרט צמר שהוא דבר שמתכלה, ואינו דומה לקונכיות שהם שארית טבעית שאינה מתכלה, וכן מוצאים מהם מליונים, ובסמוך לבתי צבע, אך לא מוצאים קונכיות שאינם מהארגמונים הידועים.^[88]
♦

ד. למה ישתמשו הגויים באק"ק כשיש להם אינדיגו

למעשה כבודו שואל למה ישתמשו באק"ק כשיש להם איסטיט שהוא זהה לתכלת מאק"ק.
תשובתי. ראשית, מאותה סיבה שהעדיפו אינדיגו שבא מארץ רחוקה על איסטיט, י"ל שהעדיפו צבע מארגמונים על איסטיט, זה ענין של יוקרה. פליניוס כתב בפרק 59 בהסבר הדבר שלהוטים אחר הארגמונים כי "מה שהאדם משיג בהסתכנות נפשו מהווה שיא ההנאה". והשנית, איסטיס ותכלת מאק"ק זה לא אותו דבר. עובדתית יש בהם חומרים אחרים, דרך החיזור שונה, והתוצאה על הצמר יכולה להיות שונה. יתכן שהאיסטיט או האינדיגו אצלם היה מתקבל עם אדמומית, כפי שנראה מדברי ויטרוביוס ופליניוס, ויתכן שבמקומות מסויימים הוא יצא כחול בהיר, אך כך וכך הוא שונה מהחלזון ממנו הם הפיקו תכלת כהה.^[89]
ולגבי הטענה של פרופ' קורן וד"ר זיידרמן שאין חילוק בין תכלת מחלזון שעושים כיום לאיסטיט ואינדיגו, וא"כ מדוע זו עברה בבדיקות הגמרא וזו לא עברה, השבתי על זה במאמר. הקושיה היא מתוך השערות, שכיון שתכלת כיום היא קרוב ל 95 אחוז אינדיגו, מסתבר להם שגם התכלת מהחלזון ומקלא האילן בימי חז"ל צריכה להיות 95 אחוז אינדיגו, וע"כ קשה להם איך יכלו להבחין ביניהם. אך המקשים לא יודעים איך נעשו התכלת והאינדיגו הקדומים אלא רק משערים. דוגמא לאפשרות אחרת אפשר לראות באריג ממדבר יהודה שיש בו צבע קרוב לכחול, כאשר לפי בדיקת פרופ' קורן יש בו רק 33 אחוז אינדגוטין (מוריה תסג- תסה עמ' רנז), ואם צבע קרוב לתכלת מתקבל עם 33 אחוז אינדיגו, יכול להיות ש 40 אחוז אינדיגו הביאו לממש תכלת. וא"כ מנין למקשים שתמיד הכינו תכלת רק ב95 אינדיגו, אולי הכינו תכלת באותה דרך שהוכנה התכלת באריג הזה.
ובלאו הכי, גם אם הוא 90 אחוז אינדיגו הוא יהיה תכלת, ואז יש 10 אחוז של הבדלים ביניהם. גם יתכן שבזמן הגמרא התכלת היתה 80 אחוז אינדיגו והיה בה קצת סגול כי זה מה שידעו לעשות, והיא לא פסולה כי אנשים קוראים גם לזה תכלת.^[90] ועוד, שכולם מודים שבסופו של דבר יש הבדלים בכמה אחוזים ביניהם, ובפשטות י"ל שאת ההבדל הזה אפשר היה לגלות בבדיקה שלא ניתן לומר עליה השערה מדעית על מה היא פועלת, היות וגם המקשים לא יודעים לעשותה. יתכן שהבדיקה פועלת על 5-20 אחוז של האינדרובין והצובענים עם ברומו, שכשעשו תכלת הם היו נותנים לצבע כהות וגוון ייחודי, ובחלזון הם לא משתנים (כפי שלא השתנו באריג שבמצדה), וגם אם משתנים חוזרים להיות כהים בבדיקה השניה, ואילו בקלא אלן הם כן משתנים, באופן שהוא מאבד מכהותו בבדיקה הראשונה ולא חוזר להיות כהה בבדיקה שניה.^[91]
ועוד, שאם בימינו מצליחים לייצר צבע כחול מאינדיגו ומחלזון ומראים שיש ביניהם הבדל, בבדיקות שמתאימות להיקרא הבדיקות של חז"ל, כמו שעשה פרופ' עמר כשהכין תכלת מחלזון בכלי חרס קטן עם חשיפה לשמש, זה כמובן מערער את ההשערה שלא היה אצלם הבדל. השערה מערערת השערה.^[92]
לגבי השאלה למה משמע בויטרוביוס שצבע מאינדיגו לא היה כחול, לענ"ד זה מה שמשתמע ממה שכתב כבודו שבפרק 11 הוא מדבר על כחול, ושם לא הזכיר את האינדיגו.^[93]
אגב, לגבי מה שציינתי את זה שקלא אילן לפי הגמרא היה דוהה^[94], יחד עם זה שפליניוס מציין שלהוטים אחרי צבעים מארגמונים למרות שיכולים לעשותם מצמחים אלא שהם דוהים בכביסה, לא מדוייק, כי אין ללמוד מדבריו על אותם צבעים לקלא אילן, היות והצבעים המדוברים אינם של קלא אילן.
לגבי מה שהבאתי מפליניוס שכתב על הקלא אילן שהוא מיזוג נפלא של פורפורה וקערוליום, וכתב כבודו שגם מפליניוס אין הוכחה שהקלא אילן היה עם אדמומית, כי יש הבדל בין פיגמנט לצבע, והוא מדבר על הפיגמנט שכך נראה דילול במים. אם כוונתך בפיגמנט המדולל במים למה שרואים בתחילה במהלך הצביעה לפי שנגמר תהליך הצביעה, לא הגיוני שעל זה הוא יאמר מיזוג נפלא של צבעים. משתבחים בגוון הסופי ולא במה שרואים בזמן הכנת הצבע, כשהוא עדיין מחוזר, ואין כל תועלת בגוון שלא נשמר, ומה שאמר כשהוא מדולל במים הוא תיאור אופן ההכנה שיוצר צבע זה, אך אינו מורה שמדובר כשהוא עדיין לא מחוזר. גם אין לומר שיש הבדל בזה בין צבע לקיר לצבע לבגד, לפי מה שהבנתי כאשר עושים את החיזור גורמים לכך נשאר בעיקר אינדגוטין ומתקבל צבע כחול. אך כשמכינים איסטיט או קלא אילן, הצבע המחוזר אינו במראה כחול, ורק אחרי החימצון שבצבע על קיר הוא נעשה כחול על ידי חשיפתו לאויר. לפי זה הצבע הכחול שיתקבל על הקיר, יהיה גם הצבע שיתקבל על האריג. ועל כן שאלתי אם היה להם מיזוג נפלא של פורפורה וקערוליום מקלא אילן, למה עשו מיזוג נפלא כזה מהפורפור? אלא שכל זה אינו קושיה. גם זה ענין של יוקרה, וגם זה יתכן שמי שמשיג ארגמונים לא משיג קלא אילן, וגם בסופו של דבר הם לא היו שוים.^[95]
♦

ה. על החלוקה בין פורפורה וכונכיליה

הדיון בפרק זה הוא במושג קונכיליא אצל פליניוס אם הוא סגול כפי שכבודו סבור, או כפי שאבאר צבעי בגדים שנעשים בדרך הכנה מיוחדת, שאחד מהם הוא תכלת. לענ"ד הדיון בפירוש המילולי של המילה קונכילא מיותר, לאחר מה שהערתי בהקדמה שאם אדום שחור נכלל בסגול גם תכלת יכול להיכלל בסגול, לכן גם אם תרגום קונכיליא הוא סגול, הוא יכול להתפרש כדברי על כמה גוונים שאחד מהם תכלת.^[96] אך אבאר כאן מה שכתבתי בתחילה לפי ההנחה ש'סגול' לא יכול להיות גוון תכלת. הבהרתי בתחילה שלא מסתבר שהבדל בין קונכילה לפורפורה נעוץ מאב אחר של סגול, ובתוך הקונכיליא מדובר בכמה גוונים שכולם סגולים, כי זה ריבוי גדול מידי של מיני סגול, וחילוקים לא מסתברים. על כן נשאלת השאלה מה בכל זאת ההבדל בין הגוונים השונים שבקונכיליא, אם זה בעזות וחלישות עוד אפשר להבין, אבל א"כ קשה, שנראה מדבריו שגם בהליוטרופיום בעצמו יש הבדלים בין כהות לחלישות המקבילים לצבעי חלזונות, ואם נאמר שההבדל בין המינים השונים בקונכיליא הוא שכל אחד מהם הוא סוג אחר של גוון סגול, עוד יותר לא מובן מדוע יחשבו דוקא אלו תחת אותו אב של סגול. וכשכתבתי "כמה גוונים בחוזק וחלישות"^[97], כוונתי כפי שביארתי כאן בעזות וחלישות שהשינוי בזה הוא לפעמים בהיר ולפעמים חזק, כמו תכלת וכחול, ולא מצד עירוב של גוון צבע אחר.
בכל אופן, לפי הבנתי קונכיליא אצל פליניוס מובדל מפורפורה בצורת ההכנה, שכן מדללים בו את הצבע ואינו נעשה בעירוב עם בוקניום, אבל בתוך כל אחד מהם, הפורפורה והקונכליום, יש גוונים שונים, ובגוון שהוא תכלת כהליוטרופיום יש גוונים כהים יותר ויש בהירים יותר. עכ"פ לפי פליניוס בספר כא וספר כב נראה שאחד מגווני הקונכילה הוא כמו ההלוטרופיום שהוא כגוון השמים. כבודו הביא כחיזוק לטענתו שכל הקונכילא הוא סגול תמונה של חלמית בימינו, ועל זה הערתי שזה לא מוכיח על איזה חלמית פליניוס מדבר, כיון שאנו רואים גם בדבריו שיש שני סוגים^[98], ומכל מקום יתכן שלפי האמת הגוון המוצג הוא החלמית של פליניוס. עיקר הענין הוא שמדברי פליניוס בספר כא נראה שאת הגוונים הסגול והאדום הוא משייך תחילה לפורפורה, שהרי אחרי פירוט האדום והסגול הוא מגיע לצבעי הקונכיליא, ומזה גופא משמע שקונכיליא הם אינם גוונים ממש סגולים או לפחות חלק מהם לא סגולים.^[99] על החלמית כתב שהיא נוטה לפורפורה, וסיגלית משמע מהשם שיש בה גוון סגול כלשהוא, על כן נראה כוונתו שהחלמית נוטה הרבה לפורפרה, או אולי גוון של פורפורה חוור. וסיגלית מאוחרת נוטה קצת לפורפורה. ואילו ההליוטורפיום לא נוטה כלל.^[100] ולגבי הגוון שהוא כהליוטרופיום הוא כותב שהוא לפעמים בהיר ולפעמים חלש והוא כמו בשמים, ולכן הוא מדמה אותו לפרח שהיו אומרים עליו שהוא בגוון השמים.
לגבי האפשרות שההליוטרפיום בכלל סגול והכל נאמר בלשון מליצית כשבא לבטא עצבות, כפי שראיתי לא נראה שהוא סגול מפני שחילקו אותו מהפורפורא והחלמית. בסופו של דבר לא הובאה ראיה ברורה ששייך לומר על פרח סגול שהוא כחול, מפני שבשעה מסויימת הוא נראה עצוב^[101], ועכ"פ כדי שלא יקשה מחילוקו מהפורפורה והחלמית יש לנו לומר שהוא באמת כחול, והדבר צויין כאן בפליניוס כי בלילה הפרח נראה עצוב.
♦

ו. פולוקס על קיאנוס

פולקוס כתב שהחלזונות מפיקים "קיאנוס". ההסבר של סטייגרלווד שהתרגום לכחול כהה הוא מפני שכחול כהה הוא צבע שיש בו סגול לא מובן. אולי הוא אמר זאת כאילוץ^[102] שנובע מהפרשנות שהצגת לסוף דבריו שממנה הבין שבכל הצבעים יש כאן אדמומית, אך ביארתי שאין כל הכרח לומר שבסוף דבריו הוא אומר שבכל הצבעים יש אדמומית.
♦

ז. ויטרוביוס

כבודו מתבסס על התרגום לאנגלית באומרו שויטרוביוס הכריז שהוא בא לדבר על הסגול. לענ"ד גם אם זה היה נכון אין בזה נפק"מ, לאור מה שהערתי בהקדמה שכמו שסגול יכול לכלול צבע אדום שחור הוא יכול לכלול צבע כחלחל. אך כנראה כבודו לא ראה את המקור הלטיני שמביא הרב טייטלבוים (בקונטרס מספרי מדע והסטוריה -תרגומים). בראש הפרק כתוב שם Incipiam nunc de ostro dicer כלומר הוא בא לדבר על ostro, ובהמשך מזכיר גם פורפורה. מתוך כל הקשר הפרק נראה לי שהכוונה אצלו באוסטרום לשם הכללי של צבע הבא מבעל חי זה, והוא גם שם הבעל חי, ואילו בפורפורה כוונתו לגוון המיוחד של ארגמן סגול שיש בבגדים היוקרתיים.
בתחילה הוא כותב Incipiam nunc de ostro dicere, quod et carissimam et excellentissimam habet praeter hos colores aspectus suavitatem. It autem excipitur e conchylio marino, e quo purpura efficitur, cuius non minores sunt quam ceterarum
ותרגומו: "עכשיו אתחיל לדבר על האוֹסְטְרוּם, אשר, בנוסף לצבעים האלה, יש לו את נועם המראה היקר והמצוין ביותר. הוא מופק מתוך צדפה ימית, שממנה נוצרת הפּוּרְפּוּרָה, שלה יש איכויות שאינן פחותות משל הצבעים האחרים".^[103] אח"כ הוא מציין את הצבעים שמוציאים מהחלזון חוץ מפורפורה, שאחד מהם lividum, ואחד מהם הוא violacio , סגול כצבע הסיגלית (סיגלית היא Viola, סתם סגול הוא violacius).
ממה שאמר שצבע האוסטרום יש לו מראה יקר ומצויין, ואחר כך הוא אומר שצבע זה משתנה לגוונים שונים, וחלקם אינם סגול^[104], משמע שאוסטרום הוא שם לכלל הצבעים המופקים מהצדפה הימית שממנה מפיקים גם את צבע הפורפורה, והפורפורה גם הוא אחד ממיני הצבעים, והפרידו בגלל פרסומו המיוחד לבגדים, וככל הנראה הוא נעשה בעירוב של צבעים^[105].
אח"כ כתב שאחרי שהצדפות נאספו, יש לפצח בכלי ברזל, והמכה סוחטת מתוכן את נוזל הפורפורה. כנראה כינה את מה שיוצא פורפורה משום שצבע זה החשוב והמפורסם, או משום שהוא רוב שימושו של הצבע. ובסוף דבריו בפרק זה כתב
Et quod ex concharum marinarum testis eximitur, ideo ostrum est vocitatum.
לפי תרגום מחשב פירושו "ועקב העובדה שהוא מופק מתוך קונכיות הצדפים שבים, לכן ניתן לו השם אוֹסְטְרוּם." ונראה כוונתו שכיון שהבעל חי שבים נקרא אוסטרום, לכן הצבע המופק ממנו נקרא אוסטרום. ולפי מה שאמר בתחילה נראה גם כאן שאוסטורום הוא השם הכללי לצבע המופק.
בפרק יד הוא מדבר על תחליפים ל"צבעים פורפורים", וכיון שהזכיר לפני כן שיש כמה גוונים ובתחילים אינו מציע את כל הגוונים נראה שהכונה כנראה לצבעים שיחליפו את הארגמן סגול המיוחד.
נראה בדבריו שינוי בין ההתייחסות לאוסטרום להתייחסות לפורפורה, וממה שויטרוביוס אומר כמה גוונים, נראה בפשטות שהפורפורה כאן הוא אחד מגווני האוסטרום, ויש גם גוונים אחרים שאותם הוא מפרט אחר כך. משמע שמהמילה אוסטרום אינה מורה שכל אותם גוונים הם סגול, כי אם כך יש ריבוי גדול של גוונים שלכולם קוראים בעצם 'סגול', ולענ"ד זה לא מסתבר^[106].
♦

ח. מרקוס מנליוס

במאמר של הרב ינקלביץ ציין שהפרח "פורפוריאוס היקינטוס" או "היקינטוס פורפוריאוס"^[107] מוזכר אצל שני משוררים נוספים מלבד מנליוס, מרקוס מדמה את הפרחים שציין ל"צבעים צורים מבריקים" אך כבודו העמידני על כך שלא ברור שהדימוי לצבעים צורים מוסב על כולם. מכל מקום נראה שאכן צבע הפרח הזה לא יכול להילמד מדברי מרקוס בעצמו, אך יש לנו בכל זאת רגלים לדעת מה הצבע הפרח, אלא שבזה למעשה הלימוד אינו ממרקוס אלא מדיוסורידס.
הרב ינקלביץ ציין שבספר של דיוסקורידס חומרי הרפואה (ספר ד פרק 63) מצוייר צמח שנקרא יקינטוס, ונאמר שם "הפרח שלו הוא בצבע purpureos, ויש קוראים לפרח פורפירנת'ס". קורב לודאי שזה הפרח המדובר אצל המשוררים כיון שכאן מצינו את החיבור בין יקניתון לפורפורה. אלא שמכל מקום מהמילים האלו לכשעצמן שזיהו שם של פרח שנקרא על שם הגוון פורפורה, אין להסיק מה הגוון, כי אפשר להבין שהצבע של היקניטוס הוא בצבע סגול אדום כפי שאומרים בדרך כלל על פורפורה, ואפשר גם להבין שהוא בצבע שנקרא 'פורפורה יקינתוס'^[108], דהיינו שהוא בגוון שדומה לתכלת שתורגמה יקניתון, והפיקו אותה מהפורפורה.
לכאורה נוכל לברר את כוונתו היות ובמקור שבספר יש גם צבע, ועל כן אם צבע הפרח הוא אדום סגול זה מוכיח כצד הראשון, ואם נמצא שצבע הפרח הוא רובו כחול, גם אם הוא עם מעט סגול, זה מוכיח כצד השני. וכתבתי גם אם הוא עם מעט סגול כי מכל מקום כשעיקרו תכלת מובן שדימו את התכלת לצבע פרח זה.
אלא שלמעשה בדרך כלל אין אפשרות לברר דברים כאלו לפי הצבעים שבספרים, כי אין בידינו את המהדורה הראשונה, והרבה פעמים בכל מהדורה יש צבעים אחרים, מה גם שיתכן שהצבעי לא דייק, ולא צבע בצבע שהכותב רצה שיצבע, כפי שמצינו גם בספרים שלנו טעויות כאלו בין שני בעלי מלאכה, וגם יתכן שהוא השתמש בחומר שצבעו משתנה.^[109]
ודברים אלו שייכים בנידון דידן ביתר שאת. הספר המקורי שכתב דיוסיקדס בתקופת חורבן הבית לא ידוע. יש ארבעה כת"י, שהקדום שבהם הוא 450 שנה אחריו. הצבע של הפרח בספר זה סגול אדום, והגבעולים ירוק והפקעת כחול כהה^[110]. אבל בזה שנכתב 100 שנה אחריו, שהחוקרים מצאו בו דברים יותר מדויקים^[111] ומניחים שלא העתיק מהראשון אלא מכ"י אחר שהיה לפני שניהם, הצבע של העלים והפרח הם בגוון אחר יותר חום^[112], וגם העלים הם חום עם אדמומית^[113], והפקעת לגמרי אדומה. גם בכת"י השלישי מהמאה העשירית למנינם הצבע של הפרח והעלים שונה, וגם הפקעת קרובה לחום סגול. דוקא בכת"י מהמאה ה16 הפרח ממש קרוב לכחול, והעלים ירוקים והפקעת חומה. יש קצת רגלים לומר שהוא זה שהיה לו את הכת"י המקורי, שכן זה מסביר למה החליט לשנות לגמרי את הצבע שצבעו קודמיו, או נאמר שהוא עשה זאת על פי דימוי מהשוואה הציור עצמו לפרחים המצויים^[114].
ואכן נראה שיש ללמוד על הצבע של פרח הזה מהציור עצמו, שזה נשאר בכל המהדורות כמעט זהה, ולפי הציור אפשר להתאים למה שאנו רואים כיום פרח בצורה זו במציאות, ואכן כתב הרב יענקלביץ שלפי הציור אמרו חוקרים שהוא הנקרא היום בשם bisolia scilla או alpine squill ואני מציג כאן את תמונתו (מהמחשב):^[115]
תמונה של ביסוליה סקילה alpine squill bisolia scilla

ט. על פירוש המילה "כונכיליום"

בענין זה אין כ"כ נפק"מ אך רק כדי להעמיד דברים על דיוקן אציין שכבודו עירב בין דברים שכתבתי על קונכיליה לדברים שכתבתי על קונכליום, והציג כאילו מה שכתבתי על קונכליום בא לבאר מה שכתבתי על קונכילה, ולא היא. בענין קונכיליא התייחסתי למה שכתבת בחש"א עמ' 14 בדיון על המילה כונכיליא conchylia שהוזכרה בפליניוס בספר ט ש"בתרגומים שונים התרגום של כונכיליא הוא סגול", ומהמילונים האלו הבאת ראיה לפירוש המילה כונכיליא של פליניוס, ועל זה הערתי שהמילונים שהבאת כראיה אינם מדברים על כונכיליא אלא מדברים על קונכליום conchylio, ואמנם השבת לי שכתוב שם גם conchylii , אך עכ"פ הם לא מתייחסים לקונכיליא של פליניוס, וממילא אין מהם ראיה.
אחר כך ראיתי שאכן יש שינויים אצל פליניוס גם מעבר למה שכתבת. בספר ט פליניוס מדבר על conchylia ועל conchyliata , וכפי שציינת בספר כא הוא מדבר על conchylii אך גם על conchyliorum ^[116].
ובגזירה של שנת 424 כתוב 1. Nec pallia tunicasque domi quis sericas contexat aut faciat, quae tincta conchylio nullius alterius permixtione subtexta sunt. 2. Proferantur ex aedibus tradanturque tunicae et pallia ex omni parte texturae cruore infecta conchylii. Nulla stamina subtextantur tincta conchylio,.
ויטרוביוס אומר concharum. למעשה לדידי אין בכל זה נפק"מ, גם אם כולם היו משתמשים בדיוק באותה מילה, השימוש בה יכול להשתנות, כמו לגבי מורקס שאצל פליניוס זה כינוי לחלזונות שאין להם צבע, ובגזירות זה לא כך. העיקר לנידון דידן הוא שמהתוכן של דברי פליניוס לא נראה לי שכוונתו לסגול כאחלמה או לארגמן, שאותם הוא מכליל בשם פורפורה, אלא כוונתו לצבעים מיוחדים שמפיקים מהחלזונות שאינם הסגול והארגמן הרגילים. ומספר כא, כב נראה שאחד מהגוונים שנעשו היה כהלטרופיום ושונה מהסגול של החלמית והוא היה בגוונים שונים של חלישות ועזות, כמו שיש גם בהלטרופיום, לפעמים כהה ולפעמים בהיר, והוא כצבע השמים שגם הם לפעמים כהים ולפעמים בהירים^[117].
בהערה שהבאת, אני לא מדבר על קונכיליא אלא מדבר על הקונכליום שכתוב בגזירות, ולעיתים כתבו המורקס הקדוש. כבודו טען שכל החוקרים אומרים שהוא סגול מלכותי, ועל זה הבאתי שאיזידורוס מסביליה (עמ' 262, 389) מסביר שהמורקס נקרא גם בשם קונכיליום, וביארתי שלפי דבריו נראה שקונכליום יכול להיות כינוי גם לצבע המלכותי, וגם לבעל חי.^[118] לדעתי המילה "קדוש" וההקשר לא מגלים אם מדובר על זה או על זה, אך השם 'מורקס' נאמר על הבעל חי, ולכן בגזירה שבה נאמר 'המורקס הקדוש' הכוונה היא לבעל חי.^[119]

י. עוד על גזירת ליאו הששי

בירחון האוצר קח עמ' צד כתבת "בבסיליקה אין אלא קיצור מחוק יוסטיאנוס, שככל הנראה, לא היה נאכף בכלל". לאמירה זו אני מתייחס כשכתבתי ש'אי האכיפה' זו אין לה משמעות, אף שהבהרת שהכוונה היא שלא ברור שהיה תוקף משפטי לחוקי הבסיליקה, אני אומר שלזה אין כל משמעות. כי עכ"פ מנוסח הבסיליקה יחד עם דברי ליאו עולה בפשטות שכל צבע שעושים מפורפורה נאסר.^[120] בגזירה לפי בסילקיה לא הוזכר צבע מסויים, ואף שהחוקים הם קיצור, זה לענין מה שלא הובאו כל החוקים השונים, אלא הביאו חוק אחד, אבל למה לנו לתלות דבר זה בקיצור כשאנו רואים גם בגזירה של ליאו השישי אותו דבר. הקיסר ליאו אמר "איני יודע הסיבה שהקיסרים שהיו מלובשים לגמרי בפורפורא חקקו חוק ששום דבר מהסוג הזה לא ימכר, ואפילו לא התירו לאף אחד למכור או לקנות דברים מהצבע הזה". שוב, כמו בנוסח הגזירה הוא לא מזכיר גוון מסויים ספציפי של צבע מהפורפורה, ונראה שמתכוון בפשטות לכל צבע מהפורפורה.^[121]
ונראה לי עתה להוסיף שיתכן שהגזירה הובאה בלי שמות הצבעים כיון שלמעשה בזמנם כבר לא היו צבעים אחרים, ולפי זה אף אם נאמר שכוונתו לצבע המלכותי כמו שכתב בשם החוקרים, הוא מתייחס אליו כי זה מה שהיה קיים, ועכ"פ גם לפי זה בפועל מצד הקיסר משמעות הגזירה היא שכל צבע מהפורפורה אסור. על כן אם מישהו היה רוצה לצוד פורפורה ולחדש את התכלת הוא היה נתקל בהתנגדות של המלכות. ולא רק בזמנו, אלא גם אצל הקיסרים שלפניו שעוד החמירו יותר ממנו. לא ראיתי בסיס להנחה ששאר הצבעים היו קיימים, והבסיס לכך שהם לא היו קיימים הוא העובדה שליאו אינו מזכיר גוונים^[122].
♦

יא. נסיונות הרב לבנון

לגבי התמונה של כלי לצבע שהבאת וכתבת לי שהיא מתוך: McGovern Michel, ‘Royal purple dye: Its identification by complementary physicochemical techniques’ (1990), עמ' 72.
לפי הרשום על התמונה גובהו כ20 ס"מ, וזה כדברי זהר עמר שהוא בסופו של דבר "כלי חרס קטן". כשהוא קטן ממילא החשיפה לאויר מועטת. מכל מקום, יתכן שעיקר הבעיה בחימצון היא בתכלת שהיה נעשית על ידי חשיפה לשמש, כי את הכלים לצבעים אחרים שלא צריכים חשיפה לשמש אפשר לסגור, ולכן יתכן שלצורך שאר צבעים עשו כלי רחב, ולצורך הכנת תכלת היו עושים פתח יותר צר, וכלי יותר קטן. זהר עמר כתב לי "קיבלתי צבע תכלת בצביעה בכלי חרס קטן ובחשיפה לשמש". אין כל מניעה ליצור תמיד את התכלת בכלי בגודל כזה, למרות שודאי זה יוצר חוסר נוחות מסויים למי שרגיל לצבוע בכלי גדול. אף שהרב לבנון עשה זאת מחלזונות מקרואטיה אין כל ראיה לזה שלא יצליח גם בחלזונות שבארצנו בדרך דומה. ואם יש צורך אפשר להכין גם כמות גדולה בכמה כלים קטנים.
♦

תגובה על ההערות שסודרה לפי הנושאים המדוברים בתגובה הראשונית

בהקדמה: מה שכתבתי שגם אם קונכיליא של פליניוס ואוסטרום של ויטרוביוס פירושם סגול הם יכולים לכלול בתוכם גוון של תכלת כגוון התכלת בציצית, נועד כדי להשיב על מה שעולה מדברי כבודו שאם מפרשים מילים אלו כסגול יש הכרח לומר שמדובר אך ורק בסגול ולא בתכלת. אם אנו מסכימים על כך שתרגום זה אינו מכריח כלום הרי שהשתווינו בדבר זה.
א. הראיה מהגמרא במגילה היא ממה שידוע שהארגמונים שבאיזור נחלת זבולון היו משובחים, והעולם התעניין בהם, ועל כן מסתבר שכוונת הגמרא בשבח שיש בנחלתו בחלזון בדברים המיוחדים שהוא סחר בהם היא על השבח מהארגמונים. כבודו כתב שלפי פשט הגמרא במגילה מדובר אך ורק על חלזון התכלת, מפני שמדובר בה על דברים שישנם אך ורק בארץ ישראל. ולענ"ד הראיתי שפיר שפשט הגמרא אינו כך, והיא מתפרשת שפיר על חלזון שמשמש גם לשאר צבעים ומצוי גם במקומות אחרים, כמו בספרי שהוא גם מקור הדרשה. לענ"ד הידע על כך שהארגמונים היו אוצר מימי קדם מביא למסקנה שלפי פשט הגמרא מדובר בה על הארגמונים. דרכי בכל המאמר לומר שהזיהוי של חלזון התכלת עם הארגמונים הוא מה שעולה מפשט כל המקורות, וכשיש הרבה דברים שמראים מה הפשט זה נחשב ראיה חזקה, כפי שהבאתי מהרמב"ן.
ב. הראיתי שפלניוס היה בקי בטיב הארגמונים ולא רק בצביעה בפועל, בין אם תאמר שיש לזה שתי ראיות ובין אם יש לזה רק ראיה אחת. לא מסתבר שמי שיודע לעשות את ההבחנות הדקות האלו לא הכיר את חלזון התכלת, ובפרט אם הוא נמצא באותו איזור שאותו הוא משבח, ולא יתכן שאין לו ענין לציינו לפחות כדי לדעת שמהחלזון הזה לא מפיקים את בגדי הפורפורה והקונכיליא היות והוא מיועד לתכלת. וגם בכללות, ספר ט מיועד להשמיענו את אוסף הידיעות על כל מה שידוע על בעלי החיים שבים והשימוש בהם. בפשטות לא מסתבר ששמעו על כל כך הרבה פרטים ולא שמעו על חלזון התכלת שעם שלם צובע בו, ועל כן היה צריך לפרט בו את חלזון התכלת. ונשארת הסברה הפשוטה שהוא לא מציין את חלזון התכלת כי הוא גופא החלזון שעליו הוא מדבר ובו משתבחים באיזור צור.
ג. הבאתי את הראיה ממה שחז"ל לא מיעטו את הארגמונים. לענ"ד הדברים ברורים גם במה אנחנו חולקים, ובעיני נשארה ראיה זו כאחת מהראיות הכי חזקות.
ד. על השערות החוקרים בבדיקות צביעות הקודמות. פרופ' קורן, שבדק בעצמו הרבה אריגים קדומים, אומר שיכול להיות שצבעו באינדיגו באופן שנשארה בו אדמומית. פרופ' עמר, שעשה נסיונות בתכלת שלהשערתו עשו בימי קדם מאינדיגו ומחלזון וגם בתכלת של ימינו, אומר שיש ביניהם הבדלים הניכרים בבדיקה שלדעתו היא כעין הבדיקה בגמרא, והבהיר שלפי נסיונותיו הצביעה בימינו של התכלת מהחלזון יותר עמידה ממה שנעשה בימי קדם. כתבתי שיתכן שההבחנה נעשית בצובענים הנוספים, שאף שאחוזים קטנים שלהם לא משנים את הגוון הכללי לגוון שיש בו אדמומית הם נותנים לתכלת כהות, וכיון שהם שונים זה מזה בצומח ובחי, היו מאבחנים את הדבר הזה בבדיקה. העובדה שזהר עמר הצליח לעשות זאת עוקרת את הקושיה שבאה מהשערות.
לפי מה שהבנתי אין צביעה מקלא אילן ללא חיזור וחימצון. ללא פעולת חיזור הצבע לא יקלט גם על הקיר. דילול נעשה גם בצבע מחוזר.
ה. בענין הקונכיליא של פליניוס, ביארתי שממה שבגדי קונכילא הופרדו מפורפרה שהם סגול ואדום, ורק אחד מהגוונים של קונכיליא הוא חלמית שמוגדרת נוטה לפורפורה, משמע ששני הגוונים האחרים של הקונכיליא "אינם גוונים ממש סגולים או לפחות חלק מהם לא סגולים". כוונתי היא "לא ממש סגולים" אם החלמית לא מוגדרת כ'ממש' סגולה, "או לפחות חלק מהם לא סגולים" אם החלמית מוגדרת כסגולה. זה שההלוטרופיום מובדל מהחלמית והסגלית המאוחרת מביא להנחה שיותר מסתבר שהוא אינו סגול, ומה שאמר פליניוס עליו שהוא כגוון השמים הוא כפשוטו. זו גם תשובתי להערות באות ט.
ו. כחול כהה בכל שפה משמעותו הפשוטה כחול שאין בו אדמומית. גם געזניוס שפשוט לו שכחול כהה זה גם גוון שיש בו אדמומית לא משנה את העובדה שדבר כזה לא מסתבר.
ז. ויטרוביוס אומר שהוא בא לדבר על הצבע מהחלזון שהוא 'אוסטרום', וכתב שאותו 'אוסטרום' הבא מהקונכיות הוא מקור הפורפורה שבבגדים, והוא משתנה לכמה גוונים, שאחד מהם הוא צבע כחלחל.
במשפט שבו הוא מקשר את האוסטרום לפורפורה הוא לא בא לחדש שאוסטרום בא מן הקונכיליום, אלא הוא כותב זאת כדי לבאר את הקישור בין האוסטרום לפורפורה המפורסמת. וכך הוא כותב:
It autem excipitur e conchylio marino" = הוא (האוסטרום) מופק מהחלזון". "e quo purpura efficitur" = שממנו מופקת הפורפורה". בזה הוא בא להבהיר שהאוסטרום מופק מאותו חלזון שהוא מקור צבע הפורפורה המפורסם שבו משתמשים לבגדים. ויטרוביוס גם אומר על האוסטרום שאינו צבע אחד, "אלא הוא משתנה באופן טבעי על ידי מהלך השמש". ומשמעותו הפשוטה שהצבע המופק מהחלזונות משתנה באופן טבעי על ידי מהלך השמש.
מה שכתבתי שהפורפורה נעשה בעירוב צבעים הוא מפני שכך כתב פליניוס על דרך עשייתה שמערבים בין שני חלזונות, אחד ככה והשני בהיר יותר, וכך יוצאים גווני הפורפורה השונים.
ח. בענין הציור אצל דיוסקורידס לקחתי את העובדות מדברי הרב ינקלביץ אף שאיני סובר כמותו. לכן ביארתי שאף שנראה שהוא תכלת עם מעט סגול, אין מזה ראיה שצבע התכלת חייב להיות עם מעט סגול. את קושי לומר שבתרגומים אמרו היקינטוס כי אמרו את צבע הפרח הקרוב לצבע זה. אמנם גם לשיטת הרב ינקלביץ צבע התכלת הוא כחול כהה יותר מפרח זה.
הנחתי היא שמהצבעים אי אפשר ללמוד, גם משום שאין לנו את המקור וגם משום שבכל כת"י יש צבע אחר. לכן הלימוד הוא מהציור.
♦

תגובה כללית כסיכום מהרב אלבה[123]

א. בעל חש"א מסכים שיש ראיה טובה לכך שהתכלת היא מארגמן קה"ק מכיון שלא נמצאו קונכיות של חלזונות אחרים שעשויים להפיק צבע תכלת, אך כתב שעדיין יש לדון עליה טובא מהכלל שלא ראינו אינה ראיה. לענ"ד מכל מקום דבר זה שלא מצאו קונכיות של חלזונות אחרים מחזק מאוד את הזיהוי, וכשיש הרבה ראיות שמצטברות יחד זה יחשב כדבר ברור.
ב. בעל חש"א גם מודה שיכלו להגיע לצבע תכלת בימי קדם מארגמונים כפי שעשה הרב לבנון אם הפתח של היורה היה צר^[124]. הוספתי שאין רגלים להנחה שאי אפשר לעשות כן גם מחלזונות שבארצנו. הבאתי את דברי זהר עמר שעשה נסיון והצליח לעשות זאת בכלי חרס קטן באמצעות השמש.
ג. הויכוח ביננו הוא בעיקר על כמה ראיות נוספות שהבאתי לכך שחלזון התכלת הוא חלזון העמים:
א. לענ"ד מהמדרשים על נחלת זבולון שיש בהם חלזון, ומהחלזון ששלח יעקב, נראה שחלזון התכלת הוא חלזון העמים, כי משמע מלשון חז"ל שכוללים בזה את חלזון התכלת וחלזון העמים בחד מחתא כיון שזה בעצם אותו חלזון. חש"א טען שבמדרשים אלו מדובר רק על חלזון התכלת שכן הארגמונים מצויים בעוד מקומות^[125]. על זה השבתי שבמדרשים אלו לא מדובר על דברים יחודיים לארץ ישראל, שהרי מונים בהם גם דברים אחרים שיש בכל העולם. הראיה מיוסדת על הידיעה שחלזון הצבעים נחשב בעולם העתיק כדבר יקר ערך וכאוצר, ולכן מסתבר שהתכוונו בשם חלזון לארגמונים שכן הם היו ידועים בכל העולם כאוצר, וגם היה בהם שפע וברכה מיוחדת בארץ ישראל באיזור צור.
ב. לענ"ד מדברי פליניוס שלא מזכיר את חלזון התכלת, משמע שלא היה לו צורך להזכירו, כי הוא גופא חלזון העמים. חש"א טען בתשובה למאמרי שאולי הוא לא הכירו וגם "צבע כחול לא היה משהו חשוב כ"כ שיצטרך פליניוס לכתוב על חלזון שמפיק גוון זה"^[126], אך לענ"ד אין זה נימוק, כיון שמטרת ספרו של פליניוס לתאר את בעלי החיים שבים והשימוש בהם. והפירוט הרב במיני הארגמונים ומקום גדולם מוכיח שפלינוס קבל מידע רחב מאוד, ובוודאי אם חלזון התכלת היה משהו ייחודי היה מזכירו. והוספתי שגם בשביל לצבוע בסגול צריך להזכיר את החלזון שמיועד לצבע אחר כפי שפירט בתתי המינים מה טוב לזה ומה לא כ"כ טוב.
ג. לענ"ד מדברי חז"ל בתוספתא שלא ראו צורך להבהיר שחלזון העמים פסול לתכלת, משמע שלא מיעטוהו, כי הוא גופא חלזון התכלת. חש"א דחה שלא היה צורך להזהיר עליו כיון שלא עשו ממנו בפועל תכלת. אך לענ"ד גם אם לא עשו בפועל היה צריך למעט, כי צריך להודיע את ההלכה בדברים שיכולים לעשות. לא יתכן שהם לא הבינו שאפשר לעשות ממנו תכלת, היות ומי שמכין צבע מארגמונים יודע שיוצא ממנו תכלת גם בלי כוונה, או בצביעה שניה, וגם הרומאים היו משנים את צבעו והפיקו ממנו גוונים שיש בהם תכלת. ומלבד זאת, לענ"ד לפחות מדברי פליניוס ופולוקס משמע שכן היו עושים ממנו תכלת^[127].
ד. אם הוא חלזון העמים מובן היטב מה גרם לגניזת התכלת, שכן לאחר שהקיסרים ייחדו את החלזונות לצרכיהם התמעטתה היכולת והיידע המקצועי להפיק תכלת. במשך השנים הרבות שנמשכו במצב זה נעלמה התכלת כי לא ידעו לייצר תכלת. הקיסר ליאו השישי מציין שהקיסרים שלפניו אסרו את הצבע של הפורפורה בלא להזכיר בגזרתו גוונים מסויימים שהוזכרו בגזירות הקודמות, וגם בגזירות שאסף לא הזכיר את הצבע. חש"א טוען^[128] שתמיד נאסרו רק גוונים מלכותיים. אך לענ"ד לא משמע כך מהלשון הכללית שנקט, אמנם יתכן שהוא לא הזכיר צבעים אחרים לא מפני שמהם לא אכפת לו אלא משום שכבר לא היו קיימים צבעים אחרים, ומכל מקום, גם אם נאמר כך המובן של הגזירה למעשה היה איסור לייצר כל צבע מהפורפורה, כי היא התייחדה לצרכי הקיסרים. ובלאו הכי גם בלא דבריו הדבר מובן שהקצאת החלזון לצרכי המלכות גרמה למיעוט הידע והיכולת להוציא את התכלת מהחלזון, ומסתבר שעם המשך הזמן זה מה שגרם לגניזתה.
ד. לענ"ד גם אם אפשר לדחוק ולהשיב על ראיה זו או אחרת בהעמדת אוקימתות, עכ"פ מכללות הראיות עולה התמונה הברורה שהתכלת הופקה מארגמון.
♦ ♦ ♦