ידועים לכל בר בי רב דברי המ"ב תרע"ז ס"ק יב: "מי שסועד אצל חבירו באקראי ויש לו שם בית באותו העיר צריך לילך לביתו להדליק שם נר חנוכה". ומקור הדברים, בין השאר, בט"ז ס"ק ב: "ואפי' למ"ש בסמוך דאכסנאי רשאי להדליק גם במקום שהוא שם היינו שעכשיו תהיה גם שכיבתו שם משא"כ בזה שיאכל כאן שעה או שתים וישוב למקומו אין שום סברא לומר שידליק שם ולא בביתו[1], דזה הוה כאלו עומד בשעת הדלקה על רחוב העיר דאין שייך לו שם הדלקה"[2]. בדברי הט"ז כתוב, שהדלקה ברחוב ברור שאין לה משמעות, ולא נצרכה אלא לומר שכך הוא גם בבית חבירו[3].
עיקר דברי הט"ז באו ללמד שצריך ביתך, אך בתוך דבריו מובאת גם דעתו על הדלקה ברחוב. אלא שנראה שמה שחסר לדעתו ברחוב אינו המבנה, שכן אם נאמר שהחיסרון ברחוב הוא במבנה, מה ההשוואה לבית חברו? אלא הבעיה היא חוסר השיוך. ולו יצוייר שאדם רכש שטח בככר העיר כדי להציג שם את מרכולתו וכדומה, אפשר שיוכל להדליק שם, אלא שדבר זה לא מצוי, לכן כתב הט"ז את דבריו בלי להתייחס לאפשרות כזו[4]. גם מדברי שו"ת משנה הלכות (חלק ז סימן פו) נראה שהבעיה בהדלקה ברחוב, לדעת הט"ז, אינה חוסר מבנה, שכן בהסבירו את הבעיה בהדלקה ברחוב כתב: "נמצא דעיקר הדלקת הנרות הוא כדי שיהיה היכר שמדליק לשם חנוכה, וא"כ המדליק בדרך, אפשר דלא הוי היכר דיאמרו לאורו הוא צריך".
אגב, הסבר זה אמנם מראה כיצד הוא הבין את הבעיה בהדלקה ברחוב, אך מדוע לא להדליק בבית מארחו? נראה שיש כאן ענין עקרוני יותר, שהחובה היא לפרסם מתוך ביתו שלו [5].[6]
לפום ריהטא היה ניתן לומר שדברי הט"ז על השייכות מוסכמים, וכל הדיון בפוסקים על הבית במובן של מבנה הוא על גבי דינו של הט"ז. ולכן גם האומרים שאפשר להדליק בלי מבנה, יודו שצריך שייכות למקום. אולם להלן נראה מספר ראשונים ואחרונים, שיש מקום לדון האם הם חלוקים על הנחה בסיסית זו[7]. כלומר, שאולי הם סוברים שאפשר להדליק בבית אחר. [וממילא אם נאמר שלא צריך מבנה, אין צורך בשייכות, ואף אם צריך מבנה, אין צורך בשייכותך אליו].
♦
שו"ת הרמב"ם
מצינו בשו"ת הרמב"ם סימן רכב: "שאלה ומה יאמר אדוננו בדבר מי שהדליק נר חנוכה וברך עליו וחזר והדליק (נר) חנוכה אחר או ראהו, היחזור ויברך על הדלקתו או על ראיתו, וכן פעם אחר פעם, אם לאו? התשובה הדבר בזה תלוי בכוונת המברך כמו בשאר הברכות, אם היתה כוונתו להדליק נרות הרבה זה אחר זה, ברכה אחת לכולם, ואם ברך והדליק ואחר כך נזדמן לו נר אחר להדליק, יברך ברכות אחרות וכן אפילו נזדמנו לו מאה זה אחר זה. וכך הדין בברכת הרואה".ותשובה זו הובאה באבודרהם. המג"א (תרנ"א, כ"ה, ריש סימן תרע"ו) הבין שמדובר במי שהדליק נר אחד ושוב נזדמנו לו נרות נוספים. אך מעיר הגר"א וייס "לפי זה איך נפרש את לשון האבודרהם פעם אחר פעם". ובנשמת אדם (קמח, א) כתב לבאר... דמיירי במי שבא להדליק בבית אחרים ולהוציאם ידי חובה" וגם על כך העיר: "פירוש זה רחוק בעיני, דעיקר חסר מן הספר... ועוד דמה חידוש יש בזה שמברך, והלוא לעולם מברך שליח...".
ולכן פירש שם במנחת אשר: "ולולי דבריהם ולולי דמסתפינא מחבראי הו"א בשיטת הרמב"ם דס"ל דלעולם יוכל אדם להדליק אפילו מאה פעמים נרות חנוכה בבתים אחרים ובנרות אחרות וכל זמן שיש בהדלקתו פרסומי ניסא יש בכך מצוה ויכול אף לברך, וזה לשיטתו דגדר ההידור אינו אלא בריבוי הנרות, ולפי זה חידש עוד דכל שמרבה בהדלקת הנר ובפרסומי ניסא יכול לברך... וזה פשטות כוונתו בתשובה הנ"ל, אך יש בזה חידוש מופלג ובכל דברי האחרונים והפוסקים משמע דבכה"ג שאינו בכלל אחד מגדרי המצוה שמצינו בברייתא הוי ברכה לבטלה אך מ"מ נראה לכאורה כך בשיטת הרמב"ם וצ"ע".
אם כן, לדבריו הרמב"ם לא מצריך בית שלו[8].
♦
ר"ן ואורחות חיים
בהסבר חידושו של רב ששת שאכסנאי חייב בנר חנוכה כתב הר"ן על הרי"ף: "אורח אף על פי שאין לו בית דלא תימא דין נר חנוכה כדין מזוזה דכל מי שאין לו בית פטור מן המזוזה".ולדבריו, יש לדון מה הקמ"ל, האם שאין צריך בית, או שצריך, ובית המארח נחשב ביתו של האכסנאי. מלשון הר"ן נראה כדרך הראשונה, אולם הגר"מ שטרנברג עמד על כך שהגמרא אומרת אכסנאי ולא 'מי שאין לו בית', ולכן פירש כדרך השניה. וכ"כ בארחות שבת ח"ד.
אולם באורחות חיים הלכות חנוכה אות י"ד כתוב: "הא דאכסנאי אתא לאשמועינן דהוה אמינא חובת תרעא הוא כמו מזוזה כיון שאמר מצוה להניחה על פתח ביתו ואימא שמי שיש לו פתח חייב ומי שאין לו פתח יפטר קמ"ל חייב ולא דמי למזוזה דמזוזה אפי' יש לו כמה פתחים כולן חייבים, ונר חנוכה בחד מינייהו סגי".
וביאר הגר"א ליכטנשטיין (מנחת אביב 498): "באורחות חיים סימן י"ד... קביעה עקרונית שנר חנוכה מוגדר כחובת גברא... שאין המצוה תלויה במקום כלל...לעיכובא[9]".
♦
כלבו
כתב הכלבו סימן מד: "ונהגו כל המקומות להדליק נר חנוכה בבית הכנסת להוציא מי שאינו בקי ושאינו זריז בזאת", משמע שאין צריך ביתו[10]. ועוד העירו מלשון הרא"ש (פסחים פרק א סימן י) "ולהדליק נר של חנוכה אף על גב דאפשר לעשות ע"י שליח אורחא דמילתא הוא שכל אדם מדליק בביתו מפני חביבות הנס". מדוע הוסיף את המילה בביתו? משמע שאילולי חביבות הנס, היתה אפשרות אחרת. אך נראה שעיקר הדיון הוא על הדלקה בעצמו לעומת ע"י שליח ואין כאן מעבר לזה.♦
ב"ח
כתב הב"ח (סימן תרעז): "אבל מי שסועד בסעודה אצל חבירו, בהא ודאי איכא חשדא מבני ביתו כשלא הדליק בביתו במקום שרגיל להדליק ולכן צריך לילך תחלה לביתו ולהדליק ולחזור לסעודתו". נראה שענין השייכות לבית אינו עקרוני לדעתו. אמנם העיר הרב י"צ ברוידא (קול התורה ל"ט ): "יש לעיין להב"ח... אם הוא מעכב או לא ,די"ל דכיון דאינו אלא משום חשדא אינו מעכב דיעבד, אבל י"ל גם לאידך גיסא, דכיון דבכה"ג איכא חשדא חייבו אותו חכמים להדליק דווקא בתוך ביתו, ובלא זה לא יצא ידי חובתו".והרב י"ז פולק (מוריה רצ"ט-ש) העיר "דאולי... הב"ח קאי על דברי הטור דמשתעי התם באכסנאי שאין לו בית משלו, אלא אוכל במקום אחד וישן במקום אחר, ובזה... איכא חשדא של אנשי ביתו, אם לא יחזור למקום שרגיל להדליק. וי"ל דנקט חשדא, משום שגם המקום שהוא רגיל להדליק אינו שלו אלא של מאכסנו, ולכן אין לאותו מקום עדיפות על בית חברו, אלא מחמת חשדא, אבל... שיש לו בית משלו באותה העיר י"ל דגם להב"ח חייב מעיקר התקנה לחזור לביתו[11] וצ"ע". ולפי הצד שהעלה, אין הב"ח חולק עקרונית על הט"ז. אולם פשטות הדברים היא שאין הב"ח רואה בביתו ענין מהותי.
♦
הגר"א
בביאור הגר"א (אורח חיים סימן תרעא סעיף ז), על דברי השו"ע שאין אדם יוצא בהדלקת נ"ח בבית הכנסת כתב: "ואין אדם. שאף חצר שיש לה שני פתחים כו' ועוד שהרי אמרו נר איש וביתו". והיו שרצו ללמוד מכך שהוא נקט נימוק ראשון פחות מהותי מהשני, שגם בנימוק השני, כוונתו לכך שיש ענין להדליק נר איש וביתו, אבל לא שבלי זה, אין כאן כלום. וצ"ב[12].♦
ר"ב פרנקל
כתב בשער הציון (סימן תרעא ס"ק נ"ב): "בהגהות הגאון ר' ברוך פרנקיל מסתפק, דאפשר דאם אורח מדליק בנרות בית הכנסת שאין צריך לחזור ולהדליק באכסניא". בארחות שבת (ד, עמוד רכ"ז) כתבו: "המעיין היטב בדבריו יראה שאין דבריו שייכים כלל לנידון הנ"ל, דעיי"ש דמיירי באורח שמדליקים עליו בביתו, ויוצא הוא ידי חובתו על ידי הדלקה זו וכמו שאמרו בגמרא דמדליקין עלי בגו ביתאי. וז"ל ר"ב פרנקל: "בריב"ש מבואר הטעם דאין יוצאין בנירות המדליקים בבית הכנסת, דמצוות חנוכה נר איש וביתו, לפי זה לכאורה יש לומר דאם האורח מדליק בנירות בית הכנסת אינו צריך להדליק באכסניא, דגופיה נפטר במה שהדליק בעצמו בבית הכנסת, ובביתו מדליקין עליו[13]". וביארו שמש"כ דגופיה נפטר וכו', כוונתו לברכת הרואה, וחיוב זה מכונה חיוב על גופו, אבל יציאתו ידי חובה במצווה עצמה, היא מפני שמדליקין בביתו, וממילא אין ללמוד מכאן, שהחיוב שהדליק בבית אינו מוחלט. אמנם מהלשון "אינו צריך להדליק באכסניא" משמע שהצורך בבית היה אמור להיות לצאת ידי המצווה, שאם מדובר על ברכת הרואה היה צ"ל "אינו צריך לברך". ור"ל שמדובר שאין לו מקום אחר לברך על הראיה, והיה עולה בדעתנו שיצטרך להדליק נרות כדי שיוכל לברך על הראיה, וכשיטת הראשונים שנקטו שמי שאינו בביתו ואינו רואה נר עליו להדליק נר כדי לברך ברכת הרואה, וע"ז כתב שנפטר בבית הכנסת.הרב ירמיהו אדלר (תל תלפיות ס"ה) העיר שאם הנידון בר"ב פרנקל הוא ברכת הרואה, מדוע צריך להדליק האורח בעצמו, הלוא הוא יכול לשמוע את הברכות מהמדליק שם? וכתב שצ"ל שלדעת האמרי ברוך אין יוצאים בברכת הרואה על נרות בית הכנסת[14]. וכוונתו שגם השומע מהמדליק לא יצא, אף שהברכה כשלעצמה היא ברכה ראויה.
♦
נפ"מ להלכה מהדעות הנ"ל
בספר ברכת הבית (שער נ"ד סעיף י', והביאו בדברי סופרים תרע"ז עמוד קצ"ב) חידש, דאם עבר והדליק בבית שאוכל שם באקראי, ולא בבית שהוא דר שם בקביעות, יצא ידי חובת הגוף של עצמו, וגם יצא בברכות, אך מ"מ יש עליו חובה להדליק במקום ששם עיקר קביעותו וצריך לחזור ולהדליק גם שם, אבל בלא ברכה, דכיון שכבר בירך במקום שאוכל באקראי, ויצא ידי חובתו, אינו יכול לברך שתי פעמים. ונפ"מ מכל האמור, שאם יש אנשים שאינם מדקדקים במצוות, ולא ידליקו בביתם, אולי יש משמעות כלשהי להדלקתם במקום אחר, בו נמצאים אף לשעה, בלי ברכה כמובן.♦
הדלקת נר בחלון חדרו של עובד זר
כתב ערוך השולחן (יורה דעה סימן רפו סעיף ג) ויש להסתפק כשהישראל מחזיק בביתו משרתים אינם יהודים ומיחד להם חדר להם לבדם אם אותו החדר חייב במזוזה ונראה דחייב דהא דירת ישראל היא לעבדיו ולא דמי למשכיר ביתו לאינו יהודי דפטור משום דמזוזה חובת הדר היא כמ"ש בסי' רצ"א דהתם לא מקרי דירת ישראל דשכירות לשעתו כממכר הוא לכמה דברים אבל הכא דירת ישראל היא. וכ"פ בעקבות זאת בתשובות והנהגות כרך א סימן תרנ, אמנם סייג :"אמנם נראה שזה דוקא כשיש לו בבית כמה חדרים, ומסר חדר אחד למשרת עכו"ם אז חייב במזוזה, אבל כאן בדרום אפריקה שהחדר עבור המשרת העכו"ם הוא בחוץ בחצר, ונבנה במיוחד אך ורק עבורו, לא נקרא דירת ישראל ולכן פטורים ממזוזה. אבל במקומות שעכו"ם גר בפנים הדירה בחדר נראה באמת שיש חיוב מזוזה בכל חדריו שעלול לשנותו למטרה אחרת ונחשב כדירתו ממש". אולם בספר מלכים אומניך (עמוד שד"מ) כתב הגר"י זילברשטיין נכרית שהקצו לה חדר מיוחד רק לה, בבית ישראל, אין לקבוע בו מזוזה. ובמכתב (בספר בארו של אברהם סימן ל"ה) ביאר: "נלע"ד דבימינו נכרית שמקצים לה חדר מיוחד אין דינה כאכסנאית, אלא כשוכרת. ואי אפשר לסלקה מהיום למחר, מאחר ולפי החוק זכויותיה כתובות וחתומות, ובפרט שדברנו אמורים במשרתת שמטעמי צניעות אין יוצא ובא בחדרה המיוחד אא"כ הכניס לה בחדרה בעל הבית חפצים משלו".ויש לשאול, האם לדעה השניה אפשר להדליק נר בחלון חדר זה, או שמא כשם שלענין מזוזה אי"ז ביתו, ה"ה לענין נר חנוכה. ושאלתי את אחד מגדולי הפוסקים, ואמר שאפשר, ואין הגדרות הבעלות של מזוזה משליכות לענין חנוכה. ונראה שלאור האמור לעיל, ניתן להסביר. ראשית, אין גזה"כ של ביתו, אלא זו צורת התקנה שמבטאת את הפרסום ביוצא מביתו של אדם, ולכן לא מסתבר להפקיע חדר זה, כי סו"ס הוא בביתו במובן הפשוט של המילה. ואפשר להוסיף, שראינו דעות חולקות על הצורך בביתך, ואף שאינן להלכה, וחוץ מספר ברכת הבית, לא נראה שמתחשבים בהן כל כך, עכ"פ כצירוף לעיקר, אולי יש לצרפן.
♦ ♦ ♦