מנהגינו להדליק נרות סמוך לזמן השקיעה או מעט אחרי, ואם כן בהדלקת נרות שעושים בבית הכנסת לפני מעריב כבר כמעט כולם הדליקו בביתם ובירכו שהחיינו.
והנה, מנהגינו להדליק גם בבית הכנסת בברכה וגם לברך שהחיינו על ההדלקה הזאת. אמנם מי שכבר בירך בביתו שהחיינו על הדלקת הנרות, אינו יכול לברך שהחיינו בבית הכנסת, ובימינו הכל מודים לדבר זה ואין מחלוקת בדבר.
ולכן, בלילה הראשון יש להקפיד ליתן להדליק בבית הכנסת רק למי שנוהג להדליק בצאת הכוכבים ועדיין לא הדליק בביתו, כדי שיוכל בודאי לברך שהחיינו על הדלקת הנרות שבבית הכנסת. ואם המדליק בבית הכנסת כבר בירך שהחיינו בביתו, וכן כשחל יום א' של חנוכה בשבת, וא"כ בודאי המדליק כבר בירך שהחיינו בביתו, לא יברך שהחיינו בבית הכנסת.
ונבאר דבר זה בעז"ה.
♦
בב"י (סי' תרע"א, ז') הביא שלושה טעמים למנהג הדלקת נרות בבית הכנסת. האחד, דברי הריב"ש (בשו"ת סי' קי"א) שאין אנו יכולים לפרסם את הנס ברבים כיון שיד האומות תקיפה ואי אפשר להדליק בפתח הבית מבחוץ. וא"כ אין אנו מקיימים את עיקר התקנה לפרסם את הנס ברבים אלא רק בבית הכנסת, שהרי בבית אנחנו מדליקים רק בפנים על שולחנו. השני, כדי להוציא את האורחים שאין להם בית להדליק בו. והשלישי, לפרסם את הנס לפני כל העם ולסדר הברכות לפניהם. (ועי' בי' הגר"א שדימה למה שאומרים הלל בליל הסדר בביהכנ"ס).
ובשו"ת זרע אמת (סי' צ"ו) והובא בשע"ת (סי' תרע"א סקי"א) כתב שאם בירך שהחיינו בביתו והולך להדליק בביהכנ"ס, חוזר ומברך שהחיינו. אמנם המשנ"ב (שם סקמ"ה) הביא רק את דבריו האחרונים לגבי מי שהדליק בביהכנ"ס ובא להדליק בביתו, שלא יברך שהחיינו אם אינו מדליק להוציא את אשתו וב"ב, ולא הביא דבר זה שהתיר לברך שהחיינו בבית הכנסת אחרי שבירך בביתו.
והנה, גם לפי הזרע אמת, בימינו אי אפשר לברך שהחיינו בבית הכנסת, שהרי כל דברי הזרע אמת בנויים על דברי הריב"ש הנ"ל. דהיינו, שהוא מפרש בתשובתו שם כהריב"ש שהדלקה בבית הכנסת היא משום שצריך לפרסם את הנס ברבים ואנו מדליקים בבית (על שולחנו בפנים - כפי שהיה נהוג בזמנם) ולא מקיימים את עיקר המצוה[1]. וממילא רק בביהכנ"ס אנו מקיימים את עיקר התקנה של הדלקה ברבים, ושייך לברך שוב שהחיינו על עיקר התקנה.
והזרע אמת מדמה למבואר בסי' קל"ט, ט' שאם בירך על קריאת התורה בציבור נפטר מברכות התורה, אבל אם בירך לעצמו לא נפטר מברכות התורה דציבור. והיינו שיש חיוב ברכה על לימוד התורה שלו, ויש חיוב ברכה על תקנת קריאת התורה של הרבים, וזה חיוב נפרד. וגם הדלקת הנרות בבית הכנסת היא 'חיוב נפרד' מהדלקת הנרות שבבית (על שולחנו- כפי שהיה נהוג בזמנם).
ובאמת, הרמ"א בדרכ"מ הארוך וגם בהגהתו למחבר בשו"ע כתב את טעם ההדלקה מפני פרסומי ניסא ולא כתב שזה בגלל האורחים. וגם המשנ"ב ושעה"צ הביאו רק את הריב"ש כמקור להדלקת נרות בציבור.
וא"כ כל דברי הריב"ש, שהם המקור העיקרי לדין ההדלקה בבית הכנסת, שייכים רק בזמנם שהדליקו בתוך הבית על השולחן ולא קיימו בבית את עיקר התקנה. וא"כ ההדלקה שבבית הכנסת היתה ההדלקה העיקרית, מפני שרק היא היתה הדלקה ברבים ובפרסום הנס. ורק משום כך בירכו עליה שהחיינו.
וממילא כיום, שאנו מדליקים בחוץ ומקיימים כבר בבית את עיקר התקנה, אין מקום להדלקה זו לפי הריב"ש. ומה שעדיין מדליקים ומברכים בביהכנ"ס הוא משום שסומכים על דברי הכלבו המובאים בב"י שם, שהוא כדי לפרסם את הנס בפני כל העם ולסדר הברכות לפניהם[2]. אמנם עדיין אפשר לברך על ההדלקה, אבל אין בהדלקה תוספת מספקת כדי לברך שהחיינו שוב, כי אין כאן מצוה חדשה אלא רק כעין תוספת במצוה. וכל דברי הזרע אמת לברך שהחיינו שוב מבוססים על מה שסבר שההדלקה היא לקיים את עיקר המצוה ברבים, ועל זה שייך לברך שהחיינו, כי יש כאן ממש מצוה חדשה. אבל על תוספת מנהג אי אפשר לברך שהחיינו.
וכ"כ בבא"ח (פ' וישב אות יא) שלא לברך שהחיינו אחרי שבירך בביתו, וכן הורה הגרי"ש אלישיב זצ"ל למעשה מטעם זה.
ויותר מזה, כתב האגרו"מ (או"ח סי קצ) שכיום זה גם להיפך, מי שהדליק בביכנ"ס יכול לברך שהחיינו בביתו, כי בימינו שם עיקר ההדלקה.
♦
ויש להוכיח שהדלקה בפנים בתוך הבית היא תקנה חדשה, שהרי המדליק בתוך הבית בפנים יש אומרים שלא צריך דוקא עד זמן שתכלה רגל, כי הפרסומי ניסא הוא רק לבני ביתו (רמ"א סי' תער"ב, ב'). ואעפ"כ הנר צריך לדלוק חצי שעה (מג"א ופמ"ג ופר"ח ומשנ"ב ריש סי' תער"ב), וגם בבית הכנסת חצי שעה זה שיעור ההדלקה (סי' תרע"ג סקי"ג וסי' תרע"ה סק"ו). א"כ מוכח ש'חצי שעה' הוא שיעור זמן הדלקה. ולכאורה זה כהתי' השני בגמ' שבת כא: 'מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק מאי לאו דאי כבתה הדר מדליק לה לא דאי לא אדליק מדליק וא"נ לשיעורה'. א"כ תמוה, למה מי שאיחר והדליק עשר דקות אחרי תחילת זמן ההדלקה אינו צריך לתת שמן בנר לחצי שעה אלא רק לזמן קצר (לעשרים דקות שנשארו) עד שישלים לחצי שעה (משנ"ב סי' תער"ב סק"ה), הרי יש שיעור זמן הדלקה של חצי שעה שאינו קשור למציאות של ההליכה ברחוב - שהרי גם בתוך הבית על שולחנו שיעור ההדלקה הוא חצי שעה.
ועוד יש להבין, הרי מי שמדליק בבית אינו צריך להדליק מיד בשקיעה, כי לבני הבית אין הבדל מתי זמן ההדלקה, ויכול גם לכתחילה לאחר את הזמן כל עוד הם ערים (רמ"א שם). וכמו שכתבו התוס' (דף כא: ד"ה דאי) שכיום אין הכרח מתי להדליק כי אנחנו מדליקים בפנים רק לבני הבית, ואין הבדל בשעת ההדלקה, וכהתי' השני בגמ' א"נ לשיעורה. א"כ למה בימינו לא יהיה אפשר לכתחילה להדליק יותר מאוחר כל זמן שהציבור הולך, שהרי לכאורה כיום אין הבדל בין מי שמדליק בבית בפנים לבין מי שמדליק בפתח הבית, כי הפרסומי ניסא בשקיעה או בשעה שבע בערב שווה, ונוכל להמשיך לכתחילה את סדרי הישיבות והכוללים כרגיל ולהדליק נרות בשעה שבע.
ובהכרח שהדלקה בבית זה דין הדלקה שונה, והוא רק 'זכר' למצוה שצריך לעשות זכר לפרסומי ניסא. ו'זכר' זה תיקנו אותו כמו תקנת המצוה העיקרית של חצי שעה. וגם 'זכר' זה אין הבדל מתי מדליק. אבל כשמדליק בחוץ כעיקר התקנה, א"כ נשאר דין הדלקה כמו עיקר התקנה להדליק בשקיעת החמה, וגם כיום זה זמן החיוב. ומצד שני אינו חייב להדליק יותר מזמן שהולכים בפועל אנשים ברחוב, כמו דיני תקנת ההדלקה המקורית.
עוד יש להוסיף, בסי' תרע"ו, ג' כתוב מי שרואה נרות דלוקות יברך שהחיינו על הראיה ולא יברך שוב למחרת כשמדליק בביתו, אע"פ שיש כאן קיום מצוה שלא היה לו קודם לכן. א"כ מוכח שאין מברכים שהחיינו על תוספת במצוה, ואע"פ שיש כאן תוספת גדולה שמקיים מעשה מצוה של הדלקה, אינו מברך שהחיינו שוב. א"כ בודאי לא יברך שהחיינו על קיום המנהג של ההדלקה בבית הכנסת. וכל מה שבעבר בירכו שהחיינו פעם נוספת הוא רק מפני שבעבר הדליקו בתוך הבית, ולכן עיקר קיום ההדלקה היה בבית הכנסת.
♦ ♦ ♦