♦
בין שיטת רבינו יונה והמהרי"ק
רבינו יונה חידש חידוש גדול בסדר ההדלקה, והוא, שישנו צורך לברך את ברכת 'שעשה ניסים' בסמוך להדלקת נר החידוש של אותו היום. וז"ל האבודרהם שהביא את שיטתו: "כתב ה"ר יונה שבליל ראשון מברך שלש ברכות אלו קודם ההדלקה דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן. ובליל שני מברך קודם ההדלקה להדליק, ושעשה נסים מברך אחר שמדליק נר ראשון קודם שידליק נר שני שהוא נס אותו היום, וכן בליל שלישי קודם שידליק נר שלישי, וכן ברביעי וכן לכולם". וכ"ה ברבינו ירוחם (נ"ט ח"א) בשמו, אלא שסיים שלא ראה שנוהגים כן.ומרן בב"י (סימן תרעו) הביא דברי רבינו יונה הנ"ל, ומנגד הביא את דברי המהרי"ק בעניין סדר ההדלקה, שמחמת הצורך לפנות לימין וכן כדי שבכל יום יברך הברכה על הנר הנוסף, הורה שמן הנכון להניח הנרות משמאל לימין, ושכן קיבל. וז"ל תשובתו (שו"ת סימן קפג): "מאחר שכתב המרדכי בשם רבינו מאיר שיש להתחיל לצד שמאל כדי לפנות לימין משום כל הפנות וכו', א"כ ראוי הוא להתחיל להדליק בליל ראשון בנר היותר ימיני ויברך, ובליל שני כשיוסיף נר א' סמוך לו יתחיל ויברך על הנוסף שהוא יותר שמאלי כדי לפנות לימין כדברי רבינו מאיר, וכן בליל שלישי כשיוסיף עוד אחד סמוך לשני נרות הראשונות יתחיל בו בנוסף ובו יתחיל הברכה ואח"כ יפנה לצד ימין, וכן בכל לילה ולילה, ונמצא שתמיד מברך על הנוסף שהוא מורה על הנס שהרי בתוספת הימים נתוסף הנס, אבל אם היה מתחיל בליל ראשון להדליק בנר השמאלית גם בליל שני ג"כ היה צריך להתחיל בו כדי לפנות לימין כדברי הר"ם, וכן בליל ג' וכן כל הלילות, ונמצא שאין מברך אלא על נר אחד כל ימי חנוכה".
ואחר שהביא את לשון מהרי"ק, הוסיף מרן ש"אף על פי שלדברי ה"ר יונה לא שייכא קושיא זו[1], מכל מקום קצת דוחק לומר דברכת שעשה נסים יברך ליל ראשון קודם הדלקה ובשאר לילות אחר הדלקה". ואכן למעשה העתיק את לשון המהרי"ק בשו"ע (ס"ה).
ולכאורה הבין שאלו הם שני פתרונות לקושי זה, ולכן מחמת הדוחק שראה בדברי רבינו יונה העדיף את חידושו של המהרי"ק. ולכאורה יש להעיר על כך הערה גדולה, דלא ברירא כלל שפתרונו של מהרי"ק יועיל לדעת רבינו יונה, שכן פתרונו של מהרי"ק מהווה חידוש גדול - ולכאורה גם בו יש דוחק לא פחות מפתרונו של רבינו יונה, דמניין לו שהשינוי במקום הנחת הנרות יוצר את החידוש בין הימים, שהרי כל החידוש בין הימים הוא התוספת במספר הנרות. ומסתבר שלא עלה על דעת רבינו יונה שפתרון כזה יועיל לפתור את הצורך לברך ברכת 'שעשה ניסים' על נר החידוש, דזה לא יכול להתקיים אלא בנר שהודלק אחרון, בלי הבדל כלל במיקום הדלקתו. אך אפשר דסבירא ליה למרן שהצורך לברך את הברכה על נר החידוש הוא דבר חידוש, ולכן מעיקרא אין הכרח כלל לחוש לזה, וכפי שכל הראשונים לא דקדקו בזה ולא העירו מדבר זה כלל. אלא שמהיות טוב, כיוון שאין הפסד לנהוג כמנהגו של מהרי"ק פסק כן להלכה.
♦
פסיקת מרן והקושי מדין טפח הסמוך לפתח
איברא שמרן בסוף דבריו בב"י שם, אחר שהביא דברי תרוה"ד במנהג בני אוסטרייך ובני רינוס, והכריע שהעיקר כמהרי"ק, הוסיף ש"אין לחלק בין היכא שהנרות בימין הכניסה להיכא שהם בשמאל הכניסה". ונראה שמה שהכריע כן הוא כדי להקפיד על עניין הפניה לימין וכן שברכתו תהיה בעיקר על נר החידוש.ודברים אלה הם לכאורה מרפסן איגרי, שהרי אם לעולם מדליקים בדרך זו נמצא שפעמים מאבדים אנו בזה את עיקר דין הגמרא להדליק בטפח הסמוך לפתח. לשם דוגמא, באופן שמדליק בימין הפתח ומתחיל בנר היותר ימני, נמצא שבימים הראשונים לא ידליק כלל בטפח הסמוך לפתח, והדברים פשוטים. ונמצא שמשום ב' עניינים אלה, שכל אחד מהם אינו ברור כלשעצמו (שהרי בעניין הפניה לימין יש שסברו שדווקא צריך להתחיל בימין ולפנות לשמאל, וכן בעניין איזכור ברכת 'שעשה ניסים' על נר החידוש הוא עצמו חידוש, ושתיקת שאר הראשונים תעיד שלא סברו כן), אנו מאבדים את עיקר דין הגמרא.
ואכן כבר העירו על קושי זה כמה אחרונים. כ"כ הב"ח על אתר, וז"ל אחר שהביא את שיטת מהרי"ק: "ואם כן לפי זה כשאין מזוזה בפתח ומדליקין בימין מתחיל בליל ראשון בנר היותר ימיני ובליל שני יוסיף נר אחד סמוך לו ויברך על הנוסף, וקשה שהרי צריך הוא להדליק בטפח הסמוך לפתח ונר הראשון שמברכין עליו הוא עיקר מצות ההדלקה, ולמהרי"ק אם מדליק בשמאל לא ידליק בטפח הסמוך לפתח כי אם בליל אחרון וכשמדליק בימין לא ידליק בטפח הסמוך לפתח כי אם בליל ראשון[2]. לכן נראה עיקר כמהרא"י בתרומת הדשן דלעולם הוא מתחיל בטפח הסמוך לפתח וכשמדליק בשמאל מתחיל בכל לילה בנר שהוא היותר [שמאלי] בטפח הסמוך לפתח ופונה דרך ימין וכשמדליק בימין מתחיל בכל לילה בנר היותר ימיני ומדליק כדרך שאנו בני ברית כותבין ואף על פי שאינו פונה דרך ימין אין לחוש כיון שצריך להדליק בטפח הסמוך לפתח". הרי קמן להדיא שכתב שעדיף לוותר על ב' עניינים אלו מפני עיקר הדין של טפח הסמוך לפתח. וכ"ה בשו"ת המהרש"ל (סימן פה), וז"ל: "סדר הדלקתן מצוה להניחה בתוך עשרה ולמעלה מג' בטפח הסמוך לפתח, ובבתי חורף שלנו שאין מזוזה צריך להדליק בימין, (ואין) [ואם] הנרות מונחין לרוחבן צריך להתחיל בנר הימיני בסמוך לפתח והוא נר הראשון, ולא כמהררי"ק, וא"כ נמצא שלא יהא פונה לימין אלא מימין לשמאל, על כן המדקדק יניח לאורכן בטפח הסמוך לפתח שאז כולן שווין בעניין טפח הסמוך לפתח שכולן סמוכין בכניסת הפתח ואז ידליק משמאל לימין ויתחיל לברך לעולם בנר השמאלי ויפנה ויוסיף לימין, ודוק". וכן מתבאר עוד מסוף תשובתו: "והמדליק בפמוט' שקורין לאמפא, צריך לתלותה בטפח הסמוך לפתח ויתחיל מנר האמצעי שהוא הסמוך לפתח ויסבב לצד ימין". וכן הקשה הגר"א בלשון חריפה, וז"ל: "ואין לו טעם וריח, שזה אינו רק למהדרים מן המהדרים ויניח עיקר המצוה ויברך על הרשות ועיין סימן תרעד ס"א בהג"ה, וגם משום פינות לימין יבטל עיקר המצוה טפח הסמוך לפתח, אלא העיקר שיתחיל בנר הסמוך לפתח בין מדליק בימין הפתח או בשמאל ויברך כל הלילות עליו ובזה מדליק ומברך תמיד על סמוך לפתח ועל עיקר המצוה". והוא כדברינו. והוסיף עוד להקשות על עצם דברי מהרי"ק, שלפי שיטתו יוצא שמברך הוא על נרות ההידור ולא על עיקר המצווה, כאמור בדבריו, וראה בזה להלן. וכן מתבאר בפמ"ג (משב"ז סק"ו) שסברת 'כל פינות' מתבטלת מקמי דין טפח הסמוך לפתח.
מאידך מצינו רבים ושלמים שהסכימו עם שיטת מרן. ובראשם, רבינו האר"י וכפי שהעיד תלמידו מהרח"ו (שער הכוונות דף קח ע"ג). וכ"פ הפר"ח, ערוך השלחן (סעיפים יא-יג), באר שבע (סוטה טו ע"ב ד"ה כל פנות) [וציין לו בספר נזירות שמשון על אתר], כה"ח (ס"ק לא), חת"ס (שו"ת ח"א סימן קפז), ועוד.
והנה, אף שהקדמנו שאין רצוננו כאן לדון בכל פרטי הסוגיה, מ"מ לפטור בלא כלום אי אפשר, ולכן רק נציין פה לשיטה נוספת שנזכרה באחרונים, הלא היא שיטת הלבוש והט"ז שחלקו בדין כל פינות, וסברו דאדרבה, בנ"ד הדין נותן שיש לפתוח בימין. ונידון זה דורש דיון שלעצמו, ועיין בחת"ס הנ"ל באריכות דברים בעניין זה, אך כאמור אין רצוני כאן להאריך בכל פרטי הסוגיה.
♦
ביישוב שיטת מרן
בלבושי שרד ביאר בדעת מרן ש"סבירא ליה להב"י דסברא דכל פינות עדיף מסברא דסמוך לפתח", אך כאמור הדברים לא מסתברים כלל. ונראה לי ביישוב דעת מרן, בהקדים שהעובדה שמיקום הנרות הוא המורה על נר החידוש כנראה מתבססת על כך שהאדם מדליק בכלי בעל מספר קנים בו מונחים הנרות, שעל ידו ניכר ההבדל בין הימים. משא"כ כאשר לא משתמש בכלי שכזה, אין ניכר כל כך מהו חידושו של יום. ולפי"ז נלע"ד דסבירא ליה למרן שהכלי עצמו מועיל לכך שיחשב הדבר כמונח בטפח הסמוך לפתח, אע"פ שהנר עצמו מונח בריחוק של יותר מטפח מהפתח.ומצינו מעי"ז בעניינים נוספים בהדלקת נרות החנוכה, שעצם ההנחה בכלי המיוחד לקיום המצווה מהווה הוכחה על המצווה ומשנה את עיקר הדין. כך למשל מצינו בדברי הפר"ח (סי' תרעה סק"א) בנוגע לדין המדליק נר חנוכה ואוחזו בידו שלא יצא ידי חובתו, שכתב וז"ל: "מסתברא לי, שאלו נרות של מתכת הנהוגות בערי פראנקייא שיש להם ח' פיות ואחד עולה על גביהם והוא השמש, והם מיוחדות להדליק בהם בחנוכה מידי שנה בשנה, ולא נעשו אלא לכך, והדבר ידוע לכל שאין משתמשים בהם, אם אחזה בידו עד שכבתה יצא, כיון דקי"ל הדלקה עושה מצוה ולא הנחה, וליכא למיחש לרואים שיאמרו לצורכו הוא אוחזה מאחר שאין דרך בכך. וליכא למיחש לאינשי דעלמא, דאי הכי גבי חצר שיש לה שני פתחים אפילו מרוח אחת ליבעי הדלקה בשתי הפתחים, והכי אמרינן התם דלא חיישינן אלא לבני מתא". ואע"פ שסיים וכתב שדברים אלה הם להלכה ולא למעשה, מ"מ מצינו לפמ"ג (משב"ז סק"ג) שהביא את דבריו וכתב למעשה שבדיעבר יצא, והובאו דבריו בכה"ח (ס"ק יג). ואם כי יש להעיר, שדין זה עיקרו מבוסס על מראית העין, וממילא ברור מדוע היכר הכלי משנה את עיקר הדין, מ"מ גם בנ"ד אפשר שכל עיקר ההנחה סמוך לפתח היא בכדי שיהא ניכר שנר זה שייך לבעלי בית זה בו הונח הנר בפתחו. וראה להלן בסמוך עוד בעניין זה.
עוד זאת מצינו בעניין זה, דין נוסף הקשור לכלי במצווה זו, והוא מש"כ כמה פוסקים שיש צורך מיוחד להניח את הנרות דווקא בכלי[3]. ואע"פ שמעיקר הדין אין צורך בכך, וכפי שמשמע מדברי פוסקים רבים[4] וכן תעיד סתימת הראשונים ורוב האחרונים, מ"מ נראה שיש בדבר זה ג"כ חיזוק לסברה הנ"ל שהכלי בו מונחים הנרות מועיל להחשיב את הנר כסמוך לפתח, כיוון שהוא חלק מגוף המצווה.
ואע"פ שמצינו סברה להיפוך בדין גובה הנרות, שם מבואר שהפסול במניחה למעלה מעשרים אמה נמדד עפ"י גובה השלהבת ולא הכלי [כמבואר בפמ"ג (סי' תרעא משב"ז סק"ה) ובשעה"צ (שם ס"ק לג)], נראה לחלק שבאופן שהכלי מונח בגובה כה רב קשה לשים לב אליו ואינו ניכר כלל, בפרט שמדובר בשעות שהחושך יורד על הארץ (לעומת הנרות עצמם, שכל עוד הינם בתוך עשרים אמה, ניתן להבחין בהם מחמת אורם, אך גם אז לא למעלה מזה). אך באופן שמניחו על פתח ביתו, ניכר הוא לכל, כיוון שהוא מונח במרחק לא רב מעינם של העוברים ושבים, ויכול הוא לשמש כהיכר גם לגוף הנרות.
אכן אין דברים אלו מספיקים, אולם לפי הסברה שכתבנו בסמוך, שעיקר דין טפח הסמוך לפתח הוא משום ההיכר, איננו צריכים עוד להיתר הכלי כלל. ויש מקום לומר שדין טפח הסמוך לפתח אינו בדווקא אלא העיקר שיהא ניכר שהודלק לשם דיירי זה הפתח. ומצאתי שמעי"ז כתב ערוך השלחן (סעיף יא) ביישוב שיטת מרן מקושיית הגר"א ש"סמוך לפתח אינו מעכב", והלשון "אינו מעכב" לכאורה אינה מספיקה, שלא מסתבר שמרן נקט לעיקר הדין בדרך של דיעבד. ונראה שכוונתו כנ"ל, דטפח הסמוך לפתח אינו בדווקא, אלא די שיהא ניכר שהודלק ע"י דיירי זה הפתח. [ואף אם לא לזה כיוון, נראה לענ"ד שכן נכון יותר לתרץ, מלומר שאין זה מעכב ולכן טוב לנו לתפוס ב' העניינים האחרים.] ושו"ר שכבר כתבו סברה זו כמה פוסקים. כך למשל הובא בשם הגרשז"א במעדני שלמה (עמ' ריט) שאינו לעיכובא "דמעיקר הדין יוצא י"ח בכל מקום שהדלקתו משתייכת לביתו". והוסיף המחבר (עמ' רכ) ששאל לפניו ד"אם כן אפילו אם תלה מנורתו על מסמר או מדף המחובר בקיר ביתו הפונה לרה"ר, אף שאינה סמוכה כלל לשום פתח או חלון יצא, כיוון דסוף סוף הדלקתו משתייכת לביתו(!)", ושהגרש"ז הסכים עימו. וראה שם עוד (עמוד רכג) בריבוי חנוכיות לעניין טפח הסמוך לפתח, וכן בספרו הליכות שלמה (ריש פרק יד). וכ"כ בספר 'נר חנוכה' (פ"ג הערה לג) בשם הגרח"ק, ע"ש. ומצינו עוד שהעידו על הגרי"י קנייבסקי שפעמים היה מקפיד בזה ופעמים שלא (אורחות רבינו ח"ג, עמ' ו, ובמהדורה החדשה עמ' קלב), ומסתבר לומר דס"ל שאין זה מעכב, ורק מהיות טוב במקום האפשר הקפיד לקרב ממש לתוך הטפח.
אכן אין הדבר מוסכם, שכן דעת הגריש"א (פניני חנוכה פ"ד עמ' פט-צא) שדין זה מעכב והוי כמדליק ברחוב שלא עשה כלום. ואף נשאל אודות דברי ערוך השלחן הנ"ל וכתב שדבריו תמוהים. והוסיף לדחות את הסברה שהכלי מועיל להחשיבו כמונח תוך הטפח הסמוך לפתח. וכ"ה בספר שבות יצחק (עמוד קיב) בשמו, והוסיף שבאופן שצריכים כמה אנשים להדליק בפתח הבית ואין די מקום צריכים להשתתף עם אחד מהם. והחוט שני (חנוכה עמ' שיג) הסתפק בזה[5]. גם בדברי המקובלים (סידור הרש"ש כת"י ח"ד דף א ע"א) מתבאר שהדבר הוא בדווקא, שהרי גילו סודות וטעמים בעניין הטפח. [ואצל רבים ראיתי שאין מקפידים ממש להניח בטפח הסמוך לפתח אלא רק שהנרות יהיו סמוכים לפתח אף בריחוק של יותר מטפח, וא"כ גם מנהג רובא דעלמא תומך סברת המקילים דלעיל, ופוק חזי מאי עמא דבר.]
עוד זאת, נראה בעיניי ליישב את דעת מרן עפ"י מש"כ באשל אברהם (בוטשאטש, סוף הסימן), שבתחילה נהג כפסק השו"ע ואח"כ שינה את מנהגו כשיטת הט"ז. וז"ל בביאור טעמו: "שעד כה היתה לי מנורה שמִן היותר ימני ועד התחלת עובי המשקוף והמזוזה לא היה טפח, ולא היה קפידא. מה שאין כן עכשיו הובא לי מנורה חדשה שארכה יותר משני טפחים או שלשה, ומהיְמני שבה עד התחלת חלל הפתח יהיה יותר מטפח, ויש לחוש גם כן בזה שאולי אין זה כל כך בהחלט בגדר פתח הסמוך לפתח". הרי שמתחילה היה לו כלי כזה שלא עלה אורכו על טפח, וממילא לעולם כל הנרות היו עומדים בטפח הסמוך לפתח, משא"כ אחר ששינה את מנהגו, להדליק בכלי הרחב מטפח, כבר לא נהג כמנהג זה, והוסיף שיש לחוש בזה, שאין זה בכלל טפח הסמוך לפתח וכפי שציינו לעיל בשם כמה פוסקים. וממילא יש מקום לומר שמרן כתב דבריו בהתבסס על הנחה זו שודאי גם מקיים עיקר דינא דגמרא, דטפח הסמוך לפתח ע"י שהכלי בו הוא מדליק אינו עולה על גודל זה. ומעין זה מצאתי בפמ"ג (שם), שאחר שהביא את ד' העניינים שהעלו הפוסקים בנידון סדר ההדלקה [א. טפח הסמוך לפתח; ב. 'כל פינות'; ג. ברכת 'שעשה ניסים' על נר החידוש; ד. שעיקר המצווה נר אחד], כתב שהב"י "תיקן הכל", וביאר דבריו "דהיינו על דרך משל אותן מנורות קטנים שיש להם שמונה פיות". והפנה לדברי הפר"ח (סימן תרעא ס"ד), ושם מיירי ב"מנורות שקנים יוצאין סביבותיה בעיגול". וממילא מובן כיצד יכנסו שמונה נרות בתוך טפח אחד. [אלא שאין זה כל כך במשמעות הב"י בסדר ההדלקה משמאל לימין, דבעיגול אין זה שייך כל כך, ושמא כוונת הפמ"ג על עצם ההדלקה במנורות קטנות, ולאו דווקא ממש באותן המנורות עליהן דיבר הפר"ח.] והוסיף שאחר שהורו להדליק בכלים ארוכים (ע"ש ברמ"א שם ובא"ר סק"ח) ונמצא שאין כל הנרות תוך טפח הסמוך לפתח, לכן "יניח המנורה כשפוד או בתוך חלל הפתח, שיהיו כולם בטפח הסמוך לפתח, וזה כוונת המחבר, ויוצא הכל". הרי קמן להדיא שהבין בדברי מרן שמיירי באופן שאכן מקיים גם עיקר דין טפח הסמוך לפתח, וכשנשתנה המנהג כתב שגם לדעת השו"ע זו ההוראה הנכונה. ולפי ביאור זה נמצא שגם לדעת מרן צריך להקפיד על טפח הסמוך לפתח ממש, דלא כפי היישובים דלעיל.
לסיכום, נמצינו למדים שיש כמה סניפים וצירופים ביישוב דעת מרן במה שנראה לכאורה שלא חש לדין טפח הסמוך לפתח, ונסתלקה התמיהה הנ"ל. ועתה ראיתי בספר אבן ישראל (פישר, ח"ט עמ' קכט) שהזכיר כמה מסברות אלו ביישוב שיטת מרן וסילוק קושיית הגר"א. וז"ל: "מי לא סגי לן דהמנורה היא סמוכה לפתח כדי שיהיה ניכר שבעה"ב העמידו שם כפירש"י, וגם למ"ד אגד כלי שמיה אגד הרי כל הנרות הם סמוכים לפתח". הרי שהעלה את ב' הסברות דלעיל בעניין הכלי ובעניין ההיכר מי הוא המדליק. אלא שלא הבינותי מדוע מתוך כך נשאר בצ"ע על הגר"א. דקושיית הגר"א במקומה עומדת וכל האמור לעיל אינו אלא תירוץ ביישוב דעת השו"ע ודעימיה, אך אין מזה שום קושיה על דעת הגר"א המצריכה להניח דבריו בצ"ע, שהרי עצם ההנחות שהכלי מועיל להחשיב את הנר כמונח בטפח הסמוך לפתח ממש, וכן שאין דין זה מעכב אינן מוסכמות וכאמור לעיל, וממילא פשיטא שהגר"א סבר כן ולכן העדיף לנקוט בדרך זו. ועוד זאת, שכאמור בדברי הפמ"ג אפשר שאף מרן לא דיבר אלא באופן שאף מקפיד לקיים גם דין טפח הסמוך לפתח. ושו"ר בשו"ת מחקרי ארץ (שעיו, ח"ב סימן פו, סוף עמ' ריד והלאה) שגם הוא הזכיר את הסברות הנ"ל, ועוד הוסיף לשער שאפשר שגם לדעת מרן מדובר באופן שמקפיד על טפח הסמוך לפתח. ואנו זכינו להוכיח דברים אלה גם מלשונות הפוסקים כנ"ל.
♦
ביישוב קושיית הגר"א
כאמור לעיל, הגר"א הקשה קושיה נוספת, והיא שלפי מנהג המהרי"ק ומרן מברך על הידור המצווה ולא על עיקרה. אך כבר השיבו על דבריו כמה אחרונים. כך למשל כתב בעל ערוה"ש (סעיף יא): "ולא אבין דברים אלו, דזה היה שייך אילו מדליק נר אחד ולא בירך ומדליק השניה ומברך, שפיר היתה שאלה איך מברך על הנוסף ולא על העיקר, אבל לרבינו הב"י הא תמיד מברך על הראשונה והיא העיקרית והשאר הם נוספים, ומאי דקרי לה נוסף זהו בסדר העמדת הנרות לעניין יום הקודם, דבכל יום מברך אנר חדש, אבל הרי היא הראשונה והיא המצוה העיקרית ומה עניין זה לזה". וכ"כ בספר אבן ישראל (שם), וז"ל: "הא פשוט מה שמדליק ראשון הוא עיקר המצווה, והנר השני הוא של ההידור". וכ"ה בחזו"ע (עמ' לג).♦
סיכום והנראה לדינא
בראשית דברינו ראינו את שיטת רבינו יונה אשר באה לענות על הצורך להסמיך ברכת 'שעשה ניסים' להדלקת הנר המורה על הנס, ומנגד לה את שיטת המהרי"ק, אשר גם היא באה בין היתר לענות על צורך זה. ועמדנו על כך שאין הכרח כלל שרבינו יונה יודה שפתרונו של המהרי"ק אכן מועיל להשגת מטרה זו.בהמשך הצגנו את הקושיה הגדולה העומדת לכאורה כנגד פסיקת מרן, אשר לפי שיטתו מאבדים אנו לכאורה את עיקר דין הגמרא להניח בטפח הסמוך לטפח, משום ההקפדה על דין 'כל פינות' והצורך לברך על הנס סמוך לנר החידוש המורה עליו, אשר שניהם כלשעצמם אינם חלק עיקרי בגוף המצווה. ואף יש שחלקו בהבנתם או שלא הזכירום כלל, ומשמע שלא חשו לדבר.
והצענו שלושה יישובים לדבר: א. שהכלי מועיל להחשיב את הנר עצמו כמונח תוך הטפח הסמוך לפתח, וביססנו יישוב זה עפ"י דינים נוספים שמצינו בפוסקים בדין נר חנוכה הקשורים בעצם הכלי; ב. שעיקר דין טפח הסמוך לפתח הוא בכדי להוכיח מי הוא המדליק, וממילא אין הכרח בדווקא להניח ממש תוך הטפח, אלא די בכך שיהיה קרוב קצת לפתח, וזה יהא כעדות מספקת על כך; ג. שמשמעות כמה פוסקים שאף לפי פסיקתו של מרן יש אפשרות שכל הנרות יעמדו תוך הטפח הסמוך לחלל הפתח, וממילא קושיה מעיקרא ליכא.
וזה ודאי שהנוהג להדליק הנרות כפשטות דברי מרן, ולא חושש להניח את הנר ממש תוך הטפח הסמוך לפתח, עפ"י ב' היישובים הראשונים, ודאי שיש לו אילנות גדולים להיסמך עליהם. אולם כיוון שראינו ששני היישובים הללו אינם מוסכמים, ודין טפח הסמוך לפתח הוא הפרט היחידי שנזכר בגוף הסוגיה מכל הנידונים לעיל, ויש הסוברים שהוא אף מעכב, ועוד שיש הסוברים שאף לדעת מרן מיירי שודאי מניח תוך הטפח הסמוך לפתח, מכל זה נראה שלכתחילה טוב לנהוג כן ולמצוא דרך להקפיד גם על דין טפח הסמוך לפתח לכל הדעות. וכדוגמת הצעת המהרש"ל הנ"ל שהובאה בכמה פוסקים [ראה משנ"ב (סק"ט)], להניח הכלי תוך חלל הפתח לעוביו, ובזה יוצאים ידי חובת כולם, וכפי שכתב הפמ"ג אף בדעת מרן כנ"ל. והבוחר יבחר.
♦ ♦ ♦