א.
הנה דעת הרמב"ם (הלכות שאלה ו, א) דהא דשומר חינם שטען גניבה ואבידה ושילם, צריך לישבע שבועה שאינו ברשותו, וכדברי רב הונא (ב"מ לד, ב), זהו דווקא היכא דלא שכיחא ליקח חפץ כזה בשוק, אבל היכא שיוכל למצוא חפץ כזה, שוב אינו מחויב לישבע שבועה שאינו ברשותו, דלא חיישינן שמא עיניו נתן בה כיון שיכול למצוא כמותו בשוק.
♦
ב.
יש להבין, דא"כ אמאי מקשה הגמ' (שם) מהא דשנינו במשנה (שבועות מג, א) שכאשר יש דין ודברים בין המלווה ללווה כמה היה שווה המשכון, ויש אופן שנשבע המלווה, שמא ישבע הלווה ויוציא המלווה את הפקדון מתחת ידו, מבואר א"כ דלא כר"ה, דאם כדבריו הלא המלווה נשבע שאינה ברשותו, ואיך יוציא את המשכון. ולכאורה לדברי הרמב"ם דשבועת שאינה ברשותו תליא בהימצאות החפץ בשוק, למה לא העמידה הגמ' דבמשנה מדובר שהיה מצוי חפץ כזה בשוק ולכך המלווה לא נשבע שאינה ברשותו, ומשום הכי יש לחשוש שהוא יוציא עתה את המשכון, ואילו רב הונא מיירי באין מצוי כחפץ הזה בשוק.
♦
ג.
ויש ליישב, דסתמא דמתני' היא בגוונא שאין מצוי בשוק משכון כזה, כיון שהדו"ד בין המלוה ללווה הוא שהמלוה טוען שקל היה שווה דהיינו שני דינרין, והלה טוען סלע היה שווה דהיינו ד' דינרין, וממילא לא ניתן למצוא משכון כזה בחצי סלע, ומשו"ה שפיר מקשינן על רב הונא מהאי מתניתין[1].
♦ ♦ ♦