קושיית הקצות
שבועות (מ, ב) אמר רב ענן אמר שמואל טענו שני מחטין, והודה לו באחת מהן חייב.והקשה הקצוה"ח (פח, סק"ד) ממ"נ במאי עסקינן בתביעת הכלי, אם איתא לאותה מחט שמודה עליה בעין, הא הוי ליה הילך, דהא פקדון כל היכא דאיתיה ברשותא דמריה איתיה, וליכא שבועת מודה במקצת בהילך, ואם אינה בעין הא התביעה הוי רק של פחות משוה פרוטה ואין ב"ד נזקקין לפחות משו"פ. והיכא משכחת שיהא חיוב של שבועת מודה במקצת באופן זה שתבעו ב' מחטין.
♦
ב.
תירוץ הנתיבות – דהחיוב הוא עבור הכלי
ובנתיבות המשפט (שם סק"ב) תירץ דלעולם ליתא להמחט בעין, ודקא קשיא לך הא הוי טענה על פחות מש"פ, מ"מ כיון דחיוב הדמים הם עבור הכלי, ואילו הוא היה בעין יש מחמתו תביעה להתחייב עי"ז שבועה, לפיכך גם בגוונא שאינו בעין, אך כיון שתחילת טענת התשלום היא על דבר המחייב שבועה, ממילא הטענה קיימת גם על תביעת ממון מועט כזה. והוכיח הנתיבות כדבריו משבועה על דמי קרקע, שכתב בשו"ע (סי' צ"ה) דאין נשבעין על קרקעות אפי' היכא דחפר בה בורות. ואף על פי דההודאה הוי במעות שהם דמי ניזק הקרקע, אך משום דתחילת תביעת המעות הם מכח מה שאירע בקרקע, הרי הם חשיבי כקרקע. וע"כ ה"נ אמרינן דדמי כלי הוי ככלי, ואע"פ דלית ביה שו"פ איכא שבועה מחמת הכלי שבסיבתו הטענה.♦
ג.
הוכחה מדברי הרמב"ם
אלא דלכאורה יש להקשות על הרמב"ם דסבר דדמי קרקע כקרקע דמי והיינו דאנו משגיחין על סיבה הראשונה של התביעה, מ"ש משטרות דקיי"ל (שם מב, ב) דאין נשבעין על השטרות. וכ"פ הרמב"ם (טוען ונטען פ"ה ה"א). והטעם לכך הוא משום דע"י השטר ניתן לגבות מקרקעות, ואין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות, ורק שבועת היסת אית בהו. ואמאי, הלא כיון דאנו משגיחין על תחילת התביעה, והיא היתה על מעות בעלמא דאית בהו חיוב שבועה.אלא ע"כ צ"ל דטעמא דהרמב"ם לאו משום דמשגיחין רק על סיבה הראשונה, אלא שצריך שתהיה התביעה וסיבת התביעה במטלטלין. והכא שטוענו שהפסיד לו את שדהו וחפר בה בורות וכנ"ל הוי סיבת התביעה קרקע, ואנן בעינן דתרוייהו יהיו במטלטלין, וכמו דאיתא לגבי קטן (ב"ק קו, ב) דכתיב כי יתן איש וגו' עד האלהים יבא דבר שניהם. ואמרינן עד שתהא תביעה ונתינה גבי גדול. ה"ה דאין נשבעין על השטרות משום דהוי התביעה שעבוד קרקעות, ואנן בעינן שתהא התביעה וסיבת התביעה מטלטלין. וא"כ ליתא לתירוצו של הנתיבות, דדמי כלי הוה ככלי ואפילו שאין בתביעה שו"פ, דהא בעינן שתהא גם התביעה וגם סיבת התביעה דבר המחייב שבועה או דבתרוויהו יהא פרוטה או דבתרוויהו יהיה כלי. וזה אינו, דהלא בתביעת מחט והיא איננה בעין אזי התשלום הוא מעות ולא כלי, ובהם אין שו"פ וליכא ע"ז שבועה. וא"כ הדרא קושיית הקצות לדוכתא.
♦
ד.
יישוב קושיית הקצות החושן
אך יש ליישב באופן אחר, דהתביעה על שהזיק את חבירו כלי ששוה פחות מפרוטה, דלכאורה בתביעת התשלום הלא אין שיעור ממון, אלא דנתבאר בכמה דוכתי שהחיוב בנזיקין אינו רק תשלום ההפסד אלא השלמת החסרון וממילא בנזק של כלי שהוא שוה פחות מפרוטה, גם סיבת התביעה היא של פחות מפרוטה וכך גם התביעה עצמה היא בפחות מפרוטה. וראיה מגמרא דמכות (טז, א) דמקשי אדר' יוחנן דאיכא טובא לאווים שלוקין עליהם שהם נתקים לעשה וכגון לאו גזל דרחמנא אמר לא תגזול, וניתקו הכתוב לעשה, דכתיב והשיב את הגזילה, ומשכחת לעבור בין בקיימו לעשה האמור בהם, שהחזיר את הגזל ובין בלא קיימו לעשה, כשמסרב להחזיר את הגזל ובין בביטלו ששרף את הגזילה בידים. ומשני דבגזילה כיון דהגזלן בתשלומין לכך נפטר ממלקות משום שאין אדם לוקה ומשלם כאחת, עיי"ש.ולכאורה היא תמיהה להנתיבות, דאכתי משכחת לה שילקה, בגוונא שגזל כלי פחות מש"פ ושרפה בידים, דאז ליכא היכ"ת של תשלומים דלא מצינו תשלום של פחות מפרוטה, ועל הלאו הוא עובר, דבגזל כלי לא בעינן שיהא ש"פ[1], וא"כ ילקה למרות דבעלמא הלאו ניתק לעשה.
וע"כ צ"ל כדפירשנו, דבנזק כלי פחות משווה פרוטה צריך לשלם כלי פמש"פ, דזהו גדר חיוב התשלומים דנזיקין, ולהכי א"ש מהסוגיא במכות, והטעם דליכא מלקות בכה"ג הוא משום שיש דין תשלום של כלי עכ"פ. וגם קושית הקצוה"ח הנ"ל מיושבת שפיר, דאפ"ל דבטוענו ב' מחטין מיירי דהודה לו על אחת מהם והיא איננה בעין, ומשו"כ ליכא הכא דין הילך. ומה שהקשה שגם אין כאן דין תשלומים הוי פמש"פ, נמי לק"מ, דשפיר איכא חיוב שצריך לשלם לו כלי אחר תחת הכלי הראשון דזהו שוויה[2].
♦ ♦ ♦