כסף החוזר בקידושין
שנינו במתניתין פ"ק דקידושין (ב, א) האשה נקנית בג' דרכים, בכסף ובשטר ובביאה. והנה בקידושי כסף צריכים אנו לבאר את מהות הקנין דקידושין שנעשה ע"י הכסף, וכמו"כ הא דבעינן שיהא חוב החוזר, רצה לומר שאם יתבטלו הקידושין תהא מחוייבת מצד הדין להשיב לו הכסף של הקידושין, ונרחיב בזה.דהנה עיקר דין זה לקוח מהא דאיתא בב"ק (ע, ב) דגרסינן התם: 'גנב ומכר בשבת פטור, היכי דמי, אילימא דאמר ליה עקוץ לי תאינה וזרוק לחצרי ותקנה לי גניבותך וכו". עוד שם: 'ואי תבע קמן בדינא לא אמרינן ליה זיל שלים, השתא נמי מכירתו לאו מכירה'.
♦
ב.
קושיית המחנ"א – שלא מועיל קלב"מ בחפץ בעין
הקשה המחנה אפרים (הלכות מלוה ולוה, דיני ריבית סימן ב), הא לא שייך למימר דמחמת דקים ליה בדרבה מיניה שיפטר מדמי התאינה, לפי מה דפסקינן כרבא, דבסנהדרין (עב, א) פליגי אמוראי בגזלן דמיפטר מחיוביו משום דקילב"מ, אי דווקא היכא דהחפץ כבר אינו בעין, דאז מסלק הקלב"מ את חיוב התשלומים שעליו כיון שמחויב מיתה, אבל היכא דהגזילה עוד בעין מחויב להשיב את הגזילה, מפני שהקלב"מ אינו פוטר אלא מחיוב תשלומי דמי הגזילה שעליו, אבל אינו יכול להקנות לו דבר בעין שאינו שלו.הגע בעצמך, אם יתפוס אדם דבר של חבירו בעת שמתחייב מיתה, וכי יקנה את החפץ ויפטור עי"ז את עצמו מהשבתו לבעליו, ואיכא למ"ד דהפטור שע"י קילב"מ מהני גם לפטור את הגזלן מהשבת הגזילה, ואפילו כשהיא קיימת תחת ידיו. ואנן פסקינן כרבא דמיסתבר מילתא דרב דוקא בששיבר. וכ"פ הרמב"ם (גניבה פ"ט הי"ג) דכל גנב שאין לו דמים ששבר כלים בביאתו פטור. והיינו דנקט דווקא דפטורו הוא על שבירת כלים ולא בגוונא שהכלים ברשותו. והכא נמי אם התאינה עדיין בעין ביד מי שקצצה, אכתי נחשבת שברשות בעליה הראשונים היא עומדת ויכול לתבוע אותה בדין וליכא דין דקילב"מ, ולמה תתבטל המכירה, והלא אם לא תחול מכירה יתחייב בהשבתה כיון שהיא עודנה בעין.
♦
ג.
מדוע בעקוץ תאנה בשבת לא מועיל הקניין
ובאמת דיש להקשות כן גם לדעת רב הסובר דאפילו כשהגזילה בעין נמי פוטרו הקלב"מ ואינו מחויב להשיבה, דהנה צריך לבאר דבריו בזה, דהלא מבואר דעיקר הטעם מה שגזלן אינו קונה לגמרי החפץ להיותו שלו, זה הוא מפני שחל עליו חיוב: 'והשיב את הגזילה אשר גזל', וחיוב זה הוא המעכבו מלקנות החפץ אע"פ שהוא חייב עליו באונסים, ומשום כך סובר רב דהיכא שמחויב הגזלן מיתה ע"י מעשה הגזילה מסתלק ממנו חיוב השבה משום דינא דקלב"מ, ואז ממילא קונה הגזלן את הגזילה לגמרי כיון שאינו מחויב להשיב אף דאיתא בעין, ואין מה שיעכבו מלקנות אותה, וא"כ למה תתבטל המכירה בקוצץ תאינה בשבת, דהלא הטעם שאין הגזלן קונה מפני שחלו עליו חיובי השבה המעכבים אותו מלזכות בחפץ, וכל זה שייך רק בגזילה דבאיסורא אתי לידיה.משא"כ בנידון דידן דבהתירא אתי לידיה, שבעל התאינה הרשה לו לקוץ ולקנות עי"ז את המכר ואין לו חיובי השבה, ויכול בעל התאינה לתבוע וליטול את תאינתו אם תתבטל המכירה, שהרי לא נתכוון לתתה לו, או לקנות סתם, אלא בתורת קנין שעל ידה יקנה את החפץ המדובר, ואם יתבטל הקנין יתבטל גם קנין תאנתו ויחזירנה כמות שהיא לבעליה. וא"כ אין שייך קלב"מ לפוטרו מהשבה, דהלא נתן לו את התאינה ברצונו, וכיון שעודנה בעין יבא ויטול את שלו ולמה תתבטל המכירה.
♦
ד.
כסף החוזר במקח
אלא מכאן ראיה לדברינו, שבכדי שהקניין יחול ע"י כסף צריכים אנו שיהא חיוב החוזר בכל קנין כסף, כלומר דבשעה שנותן הפרוטה עבור קניין בעינן שיחול עליו חיוב החוזר, דהיינו שע"י נתינת המעות חל חיוב השבה של פרוטה זו, שאם לא יחול הקנין מאיזה טעם שיהיה מתחייב הלוקח להחזיר למוכר את הפרוטה שניתנה עבור הקניין, ובזה שמקנה לו את השדה מסתלק ממנו חיוב השבת הפרוטה, וזהו קנין כסף, דבעינן שיהא כסף ממש במציאות. כלומר שבכל נתינת מעות לפעולת קניין מוכרח שחל חיוב על המוכר, או להעמיד את המקח כפי שקצצו בתחילה, ובאם לא יכול הקניין מחמת עיכוב כל שהוא שישיב את הפרוטה שהתקבלה אצלו, ולא לגוזלה בידו.ולפי זה שפיר מקשה הגמרא שנהי דיכול לגבות ממנו את התאינה מפני שקלב"מ אינו פוטר כה"ג מהשבה, כיון שהיא בעין והוא לא גזלן עליה, אבל אינו יכול לקנות דבר שאינו שלו כדביארנו, כיון שמעות אלו לא מחייבים בהשבה שאם ירצה הלוקח להיות גזלן על התאינה לא יהיה עליו חיוב להשיב אותה ואפילו שהיא בעין מפני שחיוב זה נפטר מחמת דקלב"מ, ושוב ליכא בהאי נתינת מעות דין כסף החוזר ותתבטל המכירה. וזה דמקשה הגמרא, כיון דקא תבע קמן בדינא לא אמרינן ליה זיל שלים, ר"ל שאין יכול להיות עליו חיוב בפועל ממילא אין כאן חיוב החוזר ותתבטל המכירה[1].
♦
ה.
כסף החוזר בקידושין
המורם לנו דבעינן שבשעה שנותן הפרוטה של קנין יהא כסף כזה שיחול עליו חיוב השבה, ובהקנאות שמקנה לו את הדבר שקצצו אותו תסתלק ממנו חיוב ההשבה על הפרוטה. ובזה יתיישב לשון הש"ס בכמה דוכתי (עיין כתובות ג, א ועוד), גבי הא דכל המקדש אדעתא דרבנן הוא מקדש, דמהני משום דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה, ופריך הגמרא: תינח דקדיש בכספא, קדיש בביאה מאי איכא למימר. והביאור בזה דלגבי כסף שייך הפקר בי"ד הפקר ורבנן הפקירו את כסף הקידושין מבעלות האיש המקדש, וממילא אין האשה חייבת כלום מחמת קבלת המעות ממנו לידה, כיון שהוא לא נחשב לנותן דאין הדבר שלו, ואם תחפוץ לגוזלם אינה מתחייבת כלל משום חיובי גזילה. ומעתה גם אין נתינה זו יכולה לחייב שום תמורה, ולכן אתי שפיר דכל המקדש בכסף מהני ההפקר דאדעתא דרבנן הוא מקדש, אבל בביאה מה שייך אפקעינהו.ולכאורה קשה, דהפקר ב"ד הפקר שייך רק בקדושי כסף ממש, או בשוה כסף, דאמרינן בזה דב"ד מפקירים בעלות הנותן מהחפץ וממילא אין כאן קדושין, אבל בקדשה בהנאה כגון בהני דשנינו לקמן (סג, א) שחוק לפני, רקוד לפני, שאם יש בהנאה שוה פרוטה מקודשת, מאי שייך כאן הפקר ב"ד, הלא על ההנאה שקבלה ממנו אין שייך שיפקירו, דהפקר חל על ממונות ולא על פעולות הנעשות ע"י האדם.
אלא על כרחך צריך לומר, דהא ביארנו, שמכל מקום בעינן שיהא חיוב החוזר כדי שיחולו קידושין, ומשום כך היכא שהפקירו את הדבר שקבלה ממנו שאין עליה חיוב השבה ולא יהיה גזילה בידה, וממילא יתבטלו הקידושין מפני שהסתלק ממנה חיוב החוזר, וא"כ הוא הדין נמי בשחוק לפני ורקוד לפני וכמ"כ בשאר הנאות שייך דין חיוב החוזר, שאם יתבטלו הקידושין תתחייב לתת תמורתם פרוטה, אף ע"פ שהוא לא נתן לה מעות ממש אלא הנאה, אך כיון שקצצו ביניהם שהנאה נחשבת להם כשוה כסף, והיא מתחייבת בתמורתה קידושין, לפיכך אם משום מה יתבטלו הקדושין יהא עליה חיוב החוזר להשיב לו את כסף חליפי ההנאה שקיבלה ממנו, וזה מיקרי שפיר חיוב החוזר.
תדע לך שיש להחשיב את ההנאה ולדמותה לדבר שהוא שווה כסף, שהרי באמת צריכים אנו להבין, דהא בקדושין בעינן כסף וכדילפי' בריש מכילתין, וא"כ מפני מה יכולים לקדש בהנאה שהיא אינה כסף ממש, ובע"כ צריך לומר דמאחר והיא מחייבת תמורתה כסף גם זה חשיב נתינת כסף, וממילא ה"ה לגבי הא דבעינן חיוב החוזר יש להחשיבו ככסף לענין זה.
♦
ו.
נתנה היא ואמר הוא - פועל מדין כסף החוזר
וכמו כן יש לבאר בהא דמהני בנתנה היא ואמר הוא דמהני באדם חשוב, כמבואר בתוס' (ה, ב ד"ה הא נתן) וברי"ף, וכ"ה בשו"ע (כז, ט). והטעם בזה מפני שקבלת האדם החשוב ממנה את המתנה חשיב לה הנאה ממש כנתינת ממון, ובזה מתקדשת. ולאור האמור הביאור כאן הוא ג"כ משום שיהיה עליה חיוב החוזר של אותה פרוטה שהיא קיבלה בהנאה ממה שהוא נתרצה לקבל ממנה את המתנה, ואם יתבטלו הקידושין חייבת לשלם לו מיד עבור ההנאה כיון שהוא לא נתרצה לתת לה הנאה זו רק תמורת הקידושין, וכפי שקצצו קודם לכן והיא נתרצתה בכך. ומשום כן יש עליה חיוב החוזר מחמת נתינת הנאה זו הנגרמת מקבלתו של האיש ממנה את מתנתה.♦
ז.
ממון החוזר בהרווחת זמן
אולם זאת עדיין נשאר עלינו לבאר, דאם מקדשה בהרווחת הזמן של פרעון חוב הלואה דאמרינן בקידושין (ו, ב) דמקודשת, ופירש"י (ד"ה לא צריכא) דמקדשה במה שהיתה נותנת פרוטה לאדם שיפייסנו להאריך לה זמן הלואתה שהיתה חייבת לו, ועי' בתוס' (ד"ה דארווח) שהביאו משמיה דר"ת שפי' שנותן פרוטה למלוה שלה להרחיב לה זמן הפרעון. ולכאורה הלא אין עליה חיוב השבה מחמת הנאה זו, שהרי אם יתבע ממנה אחר שיתבטלו הקדושין את אותה פרוטה שנתן עבורה בעד הרווחת הזמן של הפרעון, הלא בודאי לא יזכה בזה בתביעתו בב"ד, מפני שאין זה נחשב לנתינת מעות אלא הרי הוא כמבריח ארי מנכסי חברו בעלמא שאינו יכול לתובעו. וא"כ הכא נמי לא נתן לה כלום במה שהיה מפייס להאריך את חוב הפרעון, רק שהבריח את בעל חובה ממנה.ויותר מזה מצינו (נדרים לג, א) דהמדיר יכול לפרוע חובו של המודר, ואין זה נקרא שהוא מהנהו מנכסיו, דאינו אלא מבריח ארי, ובמודר אסור רק הנאה דמטא לו מידו של מדיר. והרא"ש (ד"ה אלמא) כתב שהמלווה יכול למחול לו את חובו שהלווה לו למודר, ולפיכך לא נקרא זה מהנהו.
והא דמהני בקידושין ולא אמרינן דמרויח לה את זמן הפרעון, הוי רק כמבריח ממנה ארי ולא תתחייב לו האשה כלום בתמורת זה, צ"ל דלא בעינן שיהיה מטא לידה הנאה מיניה, רק כסף בעינן. ואם יש לה הנאה מזה מיקרי דבר השווה כסף, ונחשב ששילמה בתמורת הכסף, כפי שקצצו בעד הרחבת הזמן. אבל מכל מקום רואים אנו דבב"ד אינו יכול לתבוע ממנה, ואם כן קשה מדוע מהני בקדושין, הלא אין כאן חיוב החוזר, שאם תכפור ולא תשלם על הנאה זו לא נוכל לכפותה על כך.
אלא נראה דהטעם בזה הוא, דאימתי אמרינן מבריח ארי פטור, היינו דוקא אם עשה חבירו עבורו שלא מדעתו, שלא בקש זאת ממנו וגם לא ידע מזה, אבל אם פסק דמים בעד הברחת הארי בודאי יכול לתבוע ממנו. וא"כ הכא נמי כיון דקאמר לה התקדשי לי בהנאת הרחבת הזמן, הוי כאילו פסק עמה פרוטה בעד הנאה זו, וא"כ יש כאן חיוב החוזר מחמת הקציצה הראשונה.
♦
ח.
כסף החוזר בהנאת מחילת מלוה
אלא דאכתי צריך להבין, במקדש בהנאת מחילת מלוה, דמקודשת משום דהנאה זו יש בה שווה פרוטה, ולכאורה איכא נמי חיוב החוזר, דהוה כמו שפסק עמה דבעד הנאה זו תתקדש לו, ואם לא יחולו הקדושין תהא מחויבת ליתן לו פרוטה בתמורת ההנאה. אבל קשה, דהלא אם יתבטלו הקידושין מאיזה טעם שיהיה, הוא הדין דתתבטל נמי המחילה, דהא לא מחל לה אלא על תנאי שתתקדש לו, וא"כ תו ליכא דבר הגורם לחיוב החוזר.ובאופן פשוט נוכל לתרץ זאת דהא אם תתבטל המחילה, מיד תתבטל גם ההנאה, וכל מה דבעינן שיהא חיוב החוזר אינו אלא היכא שההנאה תשאר אצלה בלא חיוב אחר בתמורה, דבזה ישנו חיסרון של חיוב החוזר. אולם הכא אם תתבטל המחילה ויתבטלו הקדושין, ממילא גם ההנאה לא תשאר אצלה, ואין סיבה שתעכב את הקידושין מלחול מחמת החסרון של חיוב החוזר.
אבל צריכים אנו להבין, בההיא דארווח לה זימנא, כלומר שהיתה חייבת לאחד, והגיע זמן פרעון ונתן לו פרוטה שיאריך לה זמן הפירעון ובזה מקדשה, דזה מקרי הערמת ריבית מפני דמיחזי כשלוחה. ועיי"ש בתוס' (ו, א ד"ה דארוח לה זימנא) דממ"נ היכי מיירי, אי הפרוטה שנתן לבע"ח היתה בלי ידיעתה ואח"כ מקדשה בהנאת הרווחת הזמן, א"כ הלא זה חשיב דהוי כמבריח ארי מנכסי חברו, וכמו שנתבאר, ופסיקה נמי לא היתה דהא בלא ידיעתה עשה זאת. ואי מיירי שאמרה לו בפירוש לך אצל בע"ח ותן לו פרוטה שירוויח לי את זמן הפרעון ואקדש אני לך בזה, א"כ הוה שלוחה ממש והוי ודאי ריבית, ואמאי כתבו התוס' דמחזי כשלוחה.
וגם אין לומר דלעולם מיירי שעשאתו שליח, ואמרה לו לך והשתדל אצל פלוני שירויח לי זמן חובי בכל מיני אפשרויות שירויח לה זמן חיובה, ובהנאת הרווחת הזמן אקדש אני לך, והיא לא אמרה תן לו פרוטה על זה, אלא הוא מדעתו עשה כן, דהא אם הרוויח לה בתחבולה נמי היתה מתקדשת לו, וא"כ אינו אלא הערמת ריבית.
♦
מדוע המקדש בתמרה מקודשת מספק - אף שאין חיוב ממון
אך זה קשיא, דאיתא לקמן (יב, א) קידשה בתמרה, אפילו שווה עתה פחות משווה פרוטה מקודשת, דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי, והא ליכא חיוב החוזר, דאם יתבטלו הקדושין תהא פטורה מלשלם פרוטה, דהא לגבי זה שנחייבה להשיב משום גזל, ודאי דאין לך אלא מקומו ושעתו, וכיון דעתה כאן אינה שוה פרוטה ממילא לא יחול חיוב החוזר ולא תתחייב להתקדש מחמת התמרה[2], וצ"ע.♦ ♦ ♦